ז"ך שבט ע"ב – כפר חב"ד

 שיעור שבועי פרשת תרומה

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר לד

2.                  תיקון השובבי"ם בשובבות דקדושה

אנחנו כבר אחרי שבת מברכין אדר – כבר "מרבין בשמחה". בשבת האחרונה, שבת מברכין, סיימנו את השובבי"ם של השנה הזו – "שובו בנים שובבים" – ועכשיו אנחנו מתחילים פרשת תרומה, להרים תרומה מתוך נדבת הלב לה', לעשות מקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".

אם קוראים לתשובה על השובבות דלעומת-זה שובבי"ם – ר"ת של הפרשיות משמות עד משפטים[1], ועד בכלל – סימן שזה לא רק שובבות שצריך לתקן, אלא שזה מפתח התיקון. מתקנים את השובבי"ם עם שובבות של קדושה, שובבות של אותו גדי שקופץ, כאשר מלמדים אותו איך לקפוץ ולאן לקפוץ. כשהוא מקבל חנוך טוב, הוא השובב, ה"בן עשר קופץ כגדי", השובב של הקדושה, שמתקן בעצם את כל פגם הברית – הנושא של שובבי"ם. אז, כשאותו גדי שמקבל את החנוך הטוב, מתקן את השובבות של הלעו"ז – הוא מגיע לפרשת תרומה, לעשית מקדש ("'מקדש' איקרי 'משכן', 'משכן' איקרי 'מקדש'"[2]). יש את הילד השובב של הקדושה, יש את הבת השובבה של הקדושה (כפי שדברנו פעם). התשובה האמתית היא בתוך המלה שובב (אותיות שב) – שם התשובה שמתקנת את הברית, את הפגם עליו כתוב "נכתם עונך לפני" ואין עליו תשובה לפי הזהר. על ידי השובבות דקדושה, "שטות דקדושה" כמבואר במאמר "באתי לגני", עושים תשובה למעלה מטעם ודעת והכל מתקן. צריך להיות גדי.

היות שהווארט של הגדי ו"חלב אמו" שדברנו לפני שבוע קצת תפס טוב, צריך להמשיך את הענין היום. במאמר בע"ב שנלמד הערב מדובר על "נער ישראל ואֹהבהו", ומסביר שיש "נער ישראל" ו"שמע ישראל", ונאמר בזהר הקדוש ש"נער ישראל" היינו "ישראל זוטא" ו"שמע ישראל" "ישראל-סבא" – נושא בו צריך להתבונן לעומק בהמשך בע"ה.

3.                  א. "זר זהב סביב"

4.                  שלש פעמים "זר זהב סביב"

הפרשיה הראשונה של תרומה מתחילה "וידבר הוי' אל משה לאמר" – הפרשה הראשונה שמתחילה כך, בפסוק הכי שכיח בתורה – וממשיכה "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וגו'". בהמשך, אחרי מנין כל המרכיבים שצריך להתנדב למשכן, הפסוק אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ומסיים "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". עד כאן הפרשיה הראשונה, ואחר כך מתחילים לפרש את הכלים, אחד לאחד, קודם הארון והכרובים ואחר כך שאר הכלים והמשכן עצמו.

יש סימן מאד יפה, רמז יפהפה בפרשתנו, בבטוי שמופיע בהקשר למשכן וכליו שלש פעמים – פעמיים בפרשתנו ושלישית בסוף תצוה – "זר זהב סביב". יש שלשה כלים שעושים עליהם "זר זהב סביב" – קודם הארון, אחר כך השלחן ("ועשית לו זר זהב סביב"), ובסוף פרשת תצוה במזבח הקטרת (יש לו שלשה שמות, הקטרת, הזהב, הפנימי). נשים לב שב"זר זהב סביב" של הארון כתוב "ועשית עליו זר זהב סביב" ובזר הזהב של השלחן ושל מזבח הקטרת כתוב "ועשית לו זר זהב סביב"[3] – רומז שזר הזהב של הארון קצת יותר גבוה, למעלה, לפחות במשמעות הפנימית שלו, מאשר ה"זר זהב סביב" של השלחן ומזבח הקטרת.

5.                  שלשה זרים כנגד שלשה כתרים ו"ציץ נזר הקדש" עולה על גביהם

מהם שלשת הזרים האלה? לפי חז"ל הם שלשת הכתרים שרבי שמעון מונה בפרקי אבות – "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות". "כתר תורה" היינו הזר על הארון, "כתר מלכות" הוא הזר על השלחן ו"כתר כהונה" על מזבח הקטרת. יש דבר נוסף, זר נוסף, שנקרא נזר – "ציץ נזר הקדש" על מצח הכהן הגדול, שבכחו לקיים את מצות מחית עמלק, כמבואר באריכות בדרושי החסידות על פרשת תצוה, בה בדרך כלל קוראים גם פרשת זכור (כמו בשנה זו). מכל בגדי הקדש של הכהן הגדול, הציץ הוא הבגד שיש לו כח לנצח את עמלק – שהוא הספק באמונה, כידוע הרמז מהבעל שם טוב. אם כן, יש בכלי המשכן שלשה זרים, כל אחד "זר זהב סביב", ובנוסף על מצח הכהן עצמו יש את "נזר הקדש"[4]. לכן השער בלשון הקדש שנתבונן בו הערב הוא שער זר.

6.                  סימן האותיות והפסוקים של הפרשיה הראשונה בתרומה

מה הסימן היפהפה? שבפרשה הראשונה של תרומה יש "זר זהב סביב" אותיות ו-סביב מילים (סביב = ר"ת "זר זהב סביב"!). הדבר הכי דומה לכך הוא דוקא בתחלת הפרשה הקודמת, משפטים, שהנושא הראשון הוא "כי תקנה עבד עברי", ובכל פרשית עבד עברי יש עבד מלים ו-עברי אותיות – אחד הפלאים היפהפיים ביותר שיש, לעינינו, בשכל שלנו, בתורתנו הקדושה. בדומה לכך בפרשת תרומה, שיש בטוי מובהק שמופיע בהמשך – לא בתוך הפרשיה הראשונה, אלא כמה פסוקים אחריה, כמו שנסביר – "ועשית עליו זר זהב סביב" (ויש עוד הרבה רמזים יפהפיים בבטוי "זר זהב סביב"), והוא סימן למספר המלים והאותיות בפרשה הראשונה, סביב מלים ו-זר זהב סביב אותיות (כמובן – בדיוק!).

7.                  אור פנימי במשפטים ואור מקיף בתרומת המשכן

קודם כל נסביר את ההבדל: בפרשת משפטים הבטוי שמהוה את הסימן הן למלים והן לאותיות הוא הבטוי שבתוך הפרשה גופא, ראשית הפרשה, "כי תקנה עבד עברי". ואילו כאן הסימן של "ויקחו לי תרומה" – "'לי' לשמי" כמו שנסביר, ואחר כך "ועשו לי מקדש", "בית קדושה לשמי" כפי שכותב רש"י, והוא סוד "'חכלילי עינים מיין' – כל חך הטועם אומר לי-לי" – הוא סימן שמופיע בהמשך. מה ההבדל? בדיוק ההבדל בין פרשת משפטים לפרשת תרומה. פרשת משפטים נקראת "פרשת דינין" בחז"ל, ומשפט מובן על פי שכל – המשפטים הם המצוות השכליות. איזה אור מאיר במצוות שהן משפטים? אור פנימי, לכן יש בתוכו ממש סימן להכל. אבל "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש", במקדש מאיר אור הסובב כל עלמין – לא ממלא כל עלמין, לא אור פנימי – אור מקיף, בדיוק כמו הבטוי "זר זהב סביב". זר הוא כתר, כבר סביב, והזהב הוא מה שהעולם לא ראוי לו, מעל העולם, וכמובן "סביב" הוא מקיף – לכן גם מקיף לפרשה שהוא הסימן עבורה.

שוב, הוא לא בתוך הפרשה. כמו שכתוב גם במעשה בראשית, שכל אותיות האלף-בית מופיעות בו חוץ מ-ס, שמופיעה לראשונה ב"הוא הסֹבב" – כי ס היא סובב. מה הכוונה סובב? לא בתוכה, מחוצה לה, אבל מקיף – נוגע ואינו נוגע (מקיף קרוב). גם כאן הבטוי, שהוא סימן הפרשה, כלל הכל, הוא בטוי מובהק לענין שרומז עליו – שכל מה שמאיר, קודם כל כאשר יהודי מתנדב לה', ואחר כך כאשר עושים עם נדבת לבו מקדש לה', ממשיך את ה"זר זהב סביב" על כל המקדש, כנגד שלשת הכתרים הראשונים שרבי שמעון מדבר עליהם, "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות", ואחר כך זוכים ל"ציץ נזר הקדש" על מצח הכהן, שכנגד "כתר שם טוב עולה על גביהן". כתר שם טוב הוא משיח ממש, המקיים את מצות מחית עמלק בהידור רב.

8.                  ארבע שיטות מהו שרש המלה זר

לגבי המלה "זר", יש בין המדקדקים לא פחות מאשר ארבע דעות שונות מה השרש. זר הוא שער, רק שתי אותיות. רש"י, שהולך בעקבות חז"ל, אומר ש"זר" היינו נזר, כאשר ה-נ נופלת – זר הוא שם נרדף לנזר, עטרה, כתר[5]. נזר כמובן גם לשון נזיר, לשון הפרשה והבדלה, להזיר לה'. זו דעה אחת, שגם הכי מתקבלת בהשקפה ראשונה כאשר אני משוה בין "זר זהב סביב" ל"נזר הקדש", היא ש"זר" בא מ-נזר[6] – אך זו רק דעת רש"י.

האבן עזרא, הפשטן הכי פשוט, וגם הרד"ק, אומרים ש"זר" לשון "ארחי ורבעי זרית" בתהלים, לשון סבוב. בכתר למדנו שיש שלש משמעויות – המתנה, עטרה וסבוב. גם בלשון זר, אם השרש הוא זרה, הכוונה שמקיף, כמו ב"ארחי ורבעי זֵרִיתָ" – אתה מקיף את ארחי ורבעי (רבעי – מה שאני רובץ ושוכב; גם כשאני הולך בדרך, "ארחי", וגם כשאני שוכב, "רבעי", אתה שם – ה' מקיף, הוא הצל שלי תמיד). את הפסוק "ארחי ורבעי זרית" מביאים גם האבן-עזרא וגם הרד"ק להסביר מה הוא זר.

יש מי שאומר שהשרש הוא זור, על דרך מזור. זור הוא לשון הידוק ואפילו מעיכה. לשים מזור על מזור – מזור הוא גם פצע ומחלה וגם הרפואה, תחבושת ששמים ולוחצים, מהדקים, את המזור על המזור. יש מי שאומר שזר הוא לשון חיזוק, לחץ פנימי – דבר שמאד קשור לענין יסודי בפיזיקה, שתכף נאמר, הכח המהדק שהשרש שלו בלשה"ק הוא זור.

יש דעה רביעית, ש"זר" לשון אזור – שרש אזר – חגורה (גם ציץ נזר הקדש על מצח אהרן חוגר-אוזר את מצחו, ודוק). כמו שיש מי שאומר ש"זר" הוא נזר-כתר, וה-נ נופלת, כך יש מי שאומר ש"זר" הוא לשון אזור-חגורה, וה-א נופלת – מאד מתקבל.

אם כן, יש ארבעה פירושים שונים לגבי המלה "זר [זהב סביב]" – ארבעה שרשים מתוך שער זר. יש עוד כמה שרשים ב-זר, אבל משהו מופלא, שיש מלה פשוטה ודי נדירה בתנ"ך, ויש ארבעה פירושים שונים מה השרש שלה.

9.                  "צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו"

נתחיל מהפירוש האחרון, לשון אזור, וממנו נחזור לגדי ולנער: מה אולי הפסוק הכי חשוב בתנ"ך של אזור? על משיח כתוב בישעיה יא "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי' וגו'" ואחר כך כתוב "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו". לא רק אזור אחד, אלא פעמיים אזור.

10.             רבי מאחור ונער מלפנים

הפסוק הבא הוא "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – חזרנו לגדי – "ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם", יש גם נער. מי הנער שנוהג בם? "נער ישראל ואהבהו". מי שמסתכל בפסוק "נער ישראל ואהבהו", דבר ראשון כאשר לומדים פסוק מסתכלים בתרגום, עוד לפני רש"י, ותרגום "נער" הוא "רבי". התרגום הוא פן האחור ופן הפנים הוא לשון הקדש, סימן שהרבי הוא האחור, אבל מי שזוכה לראות את הפנים של הרבי רואה שהוא "נער ישראל ואהבהו". מי שרואה רק את העורף רואה שהוא רבי.

אשרי מי שזוכה לראות את הפנים, להיות "פנים בפנים" (ומה שנאמר "אי לך ארץ[7] שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו", ופירש"י: "בזמן שמלכך ודייניך מתנהגים בנערות" היינו הנער של הלעומ"ז עליו נאמר "כי יצר לב האדם רע מנעריו", שמנוער מכל טוב. מה שאין כן "כי נער ישראל ואהבהו", הנער של הקדושה. ועוד, וביתר עומק, מול העם המלך מראה את צד האחור שלו דוקא, מה שהוא רבי, ואם באחור זה יתנהג כנער בהתיחסו לעמו הדבר יהיה לגריעותא, מה שאין כן השעשוע העצמי, הנער של הקדושה, נשאר בקדש הקדשים, לפני ולפנים, וכמו שיתבאר, ואשרי מי שזוכה לראות את הפנים, סוד המשך הפסוק הבא: "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", משוחרר מכל, עיקר תכונת הנער של הקדושה). בכל אופן, יש פה "נער קטן נהג בם".

11.             חנוך הגדי להיות נמר

כתוב "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – "ירבץ" לשון הרבצת תורה. למה צריך את הגדי? הגדי הוא "בן עשר קופץ כגדי", ילד יהודי שצריך לחנך. למה צריך לחנך? לפני שבוע הסברנו שלא לחנך אותו, לא לבשל אותו "בחלב אמו", חלבי, אלא בשרי. כאן עוד יותר מדגיש – צריך לחנך אותו להיות נמר[8] (במ"ס נמר = אמו במ"ה, וכמבואר לפני שבוע שצריך לבשל אותו עם אמו ממש, לא עם חלבה). את הגדי צריך לחנך שיהיה נמר. איך אני יודע? מה ראשית החנוך? טור-שלחן-ערוך, והדבר הראשון שמחנכים כל יהודי – כל גדי (יהודי = גדי חי, שתי הדעות לגבי "בן שמונה עשרה לחופה", ראה לקמן) – הוא "הוי עז [גם עֵז] כנמר". הגדי צריך לגדול להיות עז, והעז הוא כמו נמר, לכן כתוב "ונמר עם גדי [ונמר עם גדי = ט"פ אמו, הערך הממוצע של כל אות] ירבץ". לכך מחנכים, זו הרבצת תורה. "ירבץ" כמו "רבעי"[9] ("ארחי ורבעי זרית") שהסברנו.

12.             טורפים ונטרפים מהקל אל הכבד

אם כבר הגענו לכך, נתבונן בכולם (מי שזוכר, לפני שנה[10] דברנו על פסוקים אלה בישיבה, ב"עוד יוסף חי"): לפני שבוע ראינו שיש מחלוקת בין רש"י (על פי חז"ל) לאבן עזרא במשמעות גדי. רש"י אומר ש"גדי" הוא "כל ולד רך" – גם כבש, גם עגל, הכל גדי. האבן עזרא חולק ואומר ש"גדי" הוא רק עז, ומסביר למה לפעמים כתוב "גדי עזים" בהבדל בין מצבים שונים של הגדי. מהפסוקים כאן יש קצת הוכחה לאבן עזרא, שפשוט שהגדי לא כבש ולא עגל – "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו" – הגדי בין הכבש והעגל, לא זה ולא זה, בפסוק הזה על כל פנים, ופשוט שהוא עז.

בכלל, מה סדר החיות כאן? הסדר הוא שכל חיה כאן מצטרפת לטורף המיוחד שלה. כמדומני שלא הסברנו כלל זה לפני שנה. גם פשט, וסדר הפסוקים הולך מהקל אל החמור יותר. כלומר, בין הטורפים, מהטורף הפחות רציני – אם כי שהוא גם טורף – הזאב, לטורפים היותר כבדים. כמו שהטורפים עולים, כך הנטרפים מתחזקים – זה ההגיון של הפסוקים. כלומר, הטורף העיקרי והמיוחד של הכבש הוא הזאב, כמו שחז"ל מדמים אותנו, עם ישראל, לכבשה אחת בין שבעים זאבים. הזאב והכבש הם צמד של טורף-נטרף ("טרף טרף"). כך גם הנמר והגדי.

מכאן נלמד פשט מי הוא נמר. לפני שנה שאלנו האם נאמר הוא טייגר ("אריה דבי עילאי" בחז"ל) או לאפורד. כאן ברור שנמר אינו טייגר – הוא בין זאב לכפיר. אז מדובר בנמר המקומי, האופייני, לארץ ישראל. איזה נמרים היו בארץ, עד לזמן האחרון ממש? או לאופרד או פנתר (בעיקר פנתר, עם עור מאד יפה של נקודות וצורות). הנמר המקומי של ארץ ישראל הוא פנתר, והוא כנראה הטורף העיקרי של הגדי.

אחר כך יש "עגל וכפיר ומריא", ובהמשך "ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהם". דב, כמו שלמדנו לפני שנה, הוא במדה מסוימת יותר חזק מאריה, אך היות שהאריה הוא מלך החיות יתכן מאד שיש אריה שיותר חזק מהדב ומתגבר עליו. כאן הדב בין הכפיר לאריה, שהרי בהמשך כתוב "ואריה כבקר יאכל תבן". סדר הטורפים העולה הוא זאב-נמר-כפיר-דב-אריה ואחר כך "ושעשע יונק על חֻר פתן". עיקר הטורף של האדם הוא הנחש. כמו שלמדנו על שלשת הפחדים (הפוביות) בנפש[11], זאב-ארי-נחש, כך גם סדר הפסוקים כאן – יש זאב, שני סוגי אריה, ואחר כך שני סוגי נחש – "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה". אז בא הסיום הטוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" ובכך מסתיימת הפרשיה.

לפי כתבי היד המדויקים, כמו הכתר, הפרשיה מתחילה "ויצא חטר מגזע ישי" ומסיימת "כמים לים מכסים", והסימן של מספר המלים בפרשיה הוא "ויצא", המלה הראשונה. לכל הפרשה הגענו מ"והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו", ומתוך שני האזורים האלה מגיעות כל החיות, לפי הסדר. יש כאן סיפור של סרט – צריך לעשות סרט מ"וגר זאב עם כבש וגו'" – וכמה משתתפים יש בו?

13.             תיקון הנפש: הנטרף (כלים דתיקון) מאמץ את מדות הטורף (אורות דתהו)

לכל טורף יש את הנטרף הטבעי שלו, אך היעוד העתידי שהם גרים יחד ורובצים יחד. מה היעוד בכך? שהנטרף לומד איך לאמץ את התכונה של הטורף לעצמו.

נאמר כך בתורת הנפש: בגלגול הקודם – או כשהייתי צעיר, או ממש בגלגול קודם – אתה נטרפת. אנחנו כבשים, העם היהודי, והיה איזה זאב שטרף אותי. מה התיקון בנפש, עליו נאמר "וגר זאב עם כבש"? כל הטורפים הם "אורות מרובים דתהו" וכל הנטרפים הם "כלים דתיקון", והתיקון של משיח הוא להמשיך אורות דתהו בכלים דתיקון (כך למד הרבי, וידוע הרמז שזאב כבש = מנחם-מענדל) – שהכבש יהיה זאב, שהכבש יצליח לקחת את הטורף שלו ולאמץ אותו, להפנים אותו, להחדיר את ענינו לתוך האישיות של עצמו (על דרך "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – יעקב אמץ לעצמו את ידי עשו[12]). זה המסר הפנימי כאן של כל הפסוקים. אז יש שלום.

מתי הדבר יוכל להיות, שהנטרף יוכל לאמץ את האורות מרובים דתהו של הטורף? נתן רק דוגמה כדי להמחיש: לא צריך להיות שממש מישהו אכל אותך חי. סבלת ממישהו, עבדת אצל מישהו והבוס שלך טרף אותך – יצאת עם צלקת חמורה ביותר, כי נטרפת. מה התיקון? יעקב ראה שבאיזה ממד יוסף באמת נטרף – יעקב חשב שהוא נטרף לגמרי, מת, אך הוא באמת נטרף על ידי אחיו, שזרקו אותו לבור ואחר כך מכרו אותו וכו'. מה התיקון שלו? אם הוא עושה את התיקון הוא גם לא כועס על אחיו שמכרו אותו, לאמץ את כח הטורף לתוך עצמו.

14.             הזדהות הנטרף עם הטורף בלעומת-זה

יש גם לעומת-זה בתורת הנפש – תופעה ידועה מאד בשואה, מחלה בנפש, של יהודים שנעשו כמו נאצים ימח שמם וזכרם. זה הפוך מהתיקון. גם בדור שלנו היה אחד כזה. בהמשך נסביר קצת על אינטליגנציה, כמו איי-קיו. אחד מאלה שחושבים שהיה עם האיי-קיו הכי גבוה במאת השנים האחרונות, בובי פישר, אפילו יותר מאינשטיין. הוא מסטר של השחמט העולמי, ש'לפניו לא היה ואחריו לא יקום'. הוא כמובן יהודי, אבל מה שקרה לו, נעבעך – הוא מת לפני כמה שנים באיסלנד – שהוא הפך להיות שונא ישראל ואנטישמי הכי גדול שיש בעולם. אמא שלו יהודיה וגם האבא הביולוגי כנראה יהודי, והוא הפך להיות שונא יהודים ושונא ישראל הכי מפורסם בעולם, ויש אומרים שהוא בעל האיי-קיו הכי גבוה בעולם.

זו דוגמה לנרדף או נטרף שהופך להזדהות עם הטורף. הוא שבח את היטלר, ימח שמו, כתב מכתב מחיאות כפים לבן-לאדן, איך כל אמריקה היא רק ת"פ של ישראל, "זקני ציון" וכו' וכו'. זו הקיצוניות עד הקצה בה הנטרף מתדמה – בחולי נפש – לטורף.

15.             "דעה את הוי'" – למה ה' ברא טורפים בעולם

אבל יש את התיקון האמתי, שאפשר להמשיך את האורות דתהו לתוך הכלים דתיקון, ועל כך נאמר "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו'" – משהו משיחי לגמרי, שיכול להתקיים רק כאשר מתקיים הפסוק האחרון, החותם, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי [למה?] כי [נתינת טעם] מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". יש "דעה את הוי'" שמלאה את כל הארץ "כמים לים מכסים". איך "דעה את הוי'" פועלת שלום בין הטורף לנטרף, עד כדי כך שהנטרף-הנפגע יכול לאמץ את הכח התוהי של הטורף אותו, של הפוגע בו, ושכל האנרגיה האטומית הזו תהיה אנרגיה לצרכי שלום? מה פירוש "דעה את הוי'"? הגילוי של "דעה את הוי'", שיפעל את היעוד המשיחי של "וגר זאב עם כבש" – שלא נשכח, הכל בגלל ה"אזור" – הוא כמו שכתוב בספר הכוזרי, באחד הדיונים בין מלך כוזר לחכם היהודי.

אחד הנושאים שם הוא למה ה' בכלל ברא חיות טורפות, למה יש בטבע סדר של טורף ונטרף? שאלה חמורה. בגלל "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" "לא ירעו ולא ישחיתו", וממילא "וגר זאב עם כבש" – זו בדיוק התשובה לשאלה, ה"דעה את הוי'" לדעת למה ה' ברא טורפים. ברגע שאני יודע למה ה' ברא טורפים, ממילא "לא ירעו ולא ישחיתו" – ידיעת הסוד ממתיקה את הדין, כלל גדול.

16.             "כמים לים מכסים" – ראית הכל בשרשו בעלמא דאתכסיא

הפסוק ממשיך ש"מלאה הארץ דעה את הוי'" היא "כמים לים מכסים". למה הדימוי של ארץ לים? ידוע בחסידות שארץ וים הם "עלמא דאתגליא" ו"עלמא דאתכסיא". ה"דעה את הוי'", הידיעה למה ה' ברא את העולם עם טורפים ונטרפים, היא על ידי ראית כל דבר במקיף, ב"אזור" שלו, להחזיר הכל לעלמא דאתכסיא.

יכול להיות שיש יהודי, חסיד עם כל הלבוש, והוא טורף – ואתה נטרפת ממנו. למה ה' ברא כאלה יהודים? על כך כתוב בחסידות שצריך לראות כל יהודי בשרשו בא"ק, אז אתה יכול להיות רבי, להיות אותו "נער קטן" ש"נוהג בם", יכול להיות מנהיג של הטורפים והנטרפים – אם אתה יכול לראות את שניהם בעלמא דאתכסיא. זה הסוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". ה"דעה את הוי'" היא הדעה למה ה' ברא כזה עולם אכזרי (מתאים לדיון בספר הכוזרי, שאלה של מלך כוזר). הרי שם הוי' הוא שם הרחמים, למה יש כזו אכזריות בעולם?! כמובן, כמו שאמרנו, שיש יהודים טורפים – כל שכן וקל וחומר יש גוים טורפים, כל הגוים הם ה"שבעים זאבים" שביניהם הכבשה, כולם חיות טורפות (סימן טומאה מובהק).

למה ה' ברא כך? יש סוד, והסוד הוא "כמים לים מכסים" – עלמא דאתכסיא – כשהכל במקיף העליון, בתכנית-על, "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וגו'", "תבנית" לשון תבונה, כמו שנמשיך לבאר במאמר בע"ב. יש שתי דרגות של תבונה – "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" ולפי התבונה-התבנית "וכן תעשו", "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכפי שכתוב על כל התנאים והאמוראים שראו למעלה ואמרו למטה, כך כותב רבי לוי'ק אבא של הרבי. השרש הוא "כמים לים מכסים", ושם רואים למה ה' ברא כך.

קשור לווארט המפורסם שרבי לוי-יצחק אמר רק בסוף ימיו שאילו היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג כפי שה' מנהיג, ואדמו"ר הזקן אמר כך גם בתחלת דרכו, שאם היה נתון בידי הייתי מנהיג בדיוק כמו ה'. כך אומר רק מי שהגיע ל"דעה את הוי'... כמים לים מכסים", ואז יש שלום. הכל תוצאה של האזור – "אזור מתניו" ו"אזור חלציו".

17.             רמזי ה'שחקנים' בשלום העתידי

נעשה רק רמז יפהפה: אם אני לוקח רק את שמות החיות, הטורפים והנטרפים, עם שלשת הילדים שם (נער קטן, יונק, גמול) – הכל zoo, "עם זו יצרתי לי" – כל השחקנים במשחק לעתיד לבא, יש גדי מלים. זאב, כבש, נמר, גדי, עגל, כפיר, מריא, נער קטן (שם תואר), פרה, דב, אריה, בקר, יונק, פתן, צפעוני, גמול. אם עושים את הגימטריא של כל גדי המלים האלה, כמובן ופשוט הסיכוי שהמספר שיצא בסוף יהיה כפולת גדי הוא 1 ל-17, אבל פלא שמתחלק, ולא רק שכפולה, אלא עולה 17 פעמים אריה! כלומר, כל המבנה כאן הוא גדי פעמים אריה – ה-גדי הוא מספר המלים ו-אריה הערך הממוצע של כל גדי המלים בהרכב, סימן שצריך להיות גדי-אריה יחד. גדי אריה עולה עץ החיים. ארבעת הראשונים עד הגדי – זאב כבש נמר גדי – עולים עץ הדעת, צריך לחבר אותם יחד עד שיהיו לעץ אחד.

18.             אזור מתנים, אזור חלצים ואזור גב

להכל הגענו בגלל האזור, אחד מפרושי "זר". היות שיש במשכן שלשה "זר זהב סביב" הייתי חושב שצריכים להיות שלשה אזורים, אך כתוב "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" – יש רק שנים. איפה השלישי? צריך גם להחליט איזה אזור כנגד איזה זר. מה כתוב אחר כך? "וגר זאב", אותיות אזור-גב (על דרך אבולעפיא). יש אזור-מתנים, יש אזור-חלצים ויש אזור-גב (משהו מיוחד למי שיש לו כאבי גב, לישר את הגב). אמרנו שהגב, שהוא האחור של הנער, הוא הרבי – צריך אזור גב, אותיות "וגר זאב". אז יש באמת שלשה אזורים, אחד אחרי השני, כנגד שלש פעמים "זר זהב סביב" בפסוק.

19.             "נדמה נדמה מלך ישראל"

הנביא אומר "כי נער ישראל ואהבהו". נער ישראל בגימטריא בית המקדש (= אם במשולש ["אם הוי' = יבנה בית", כדלקמן], בה, באם ממש, מבשלים את הגדי להיות נמר ו"נער ישראל" כנ"ל). הפסוק הוא "כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני". המפרשים אומרים שהפסוק הוא המשך סיום הפסוק הקודם, שהוא בטוי שצריך הרבה להתבונן מה הוא אומר ומה הקשר שלו להמשך – "בשחר נדמֹה נדמה מלך ישראל".

אם כן, יש לי "מלך ישראל" ו"נער ישראל" אחד ליד השני, סימן שיש קשר אמתי ביניהם. כאשר אני מוסיף מלך ל-נער – "בשחר נדמה נדמה מלך ישראל. כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני" – עולה "שמע". כמו שכתוב במאמר בשם הזהר שיש שתי בחינות, ישראל זוטא וישראל-סבא, שהם "נער ישראל" ו"שמע ישראל", אך כדי שהנער יהפוך ל"שמע" צריך להוסיף לו מלך. יש מוחין של ישראל זוטא ומוחין עליונים של ישראל-סבא. נחזור לפסוק, "בשחר [בראשית דרכו, כמו השחר] נדמה נדמה מלך ישראל". רש"י אומר ש"נדמה נדמה" קשור ל"נים [ולא נים, תיר] ולא תיר" – נרדם, שמלך ישראל נרדם. אבל שאר המפרשים אומרים שיותר חמור – ש"נדמה נדמה" פירושו נכרת, מלך ישראל נכרת. מתייחס למלכות הצפון, מלכות ישראל, שכאשר סנחריב בה והגלה אותם מלך ישראל "נדמה נדמה". בשחר שלו, בתחלת דרכו, "נדמה נדמה מלך ישראל". והפסוק ממשיך "כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני". יש פה הרבה התבוננות. שני הפירושים על פי פשט ל"נדמה נדמה" הן נרדם או נכרת, אבל כשאני קורא בתמימות אני חושב שהוא מלשון דמיון.

20.             תקוות דורנו – ש"נער ישראל" יציל את "מלך ישראל"

נקח ענין זה בתור התבוננות וננסה להפשיט: התקוה שלנו, בדור שלנו, היא "נער ישראל ואהבהו". שהגדי ילמד את השו"ע מהתחלה, וילמד שההלכה הראשונה – ה"יסוד היסודות ועמוד החכמות" של השו"ע – היא "הוי עז כנמר"[13], וילמד גם רמח אותיות, שם כתוב שהתנאי הראשון להיות חסיד הוא עזות דקדושה ("עז פנים לגיהנם"[14] למעליותא, שמעיז להכנס לגיהנם על מנת להעלות משם נשמות אובדות, ע"ד הפירוש החסידי ל"טוב שברופאים לגיהנם"; ה"עז פנים" של הקדושה זוכה ל"ציץ נזר הקדש [על מצחו העז תמיד]") – בלי עזות אינך חסיד כלל – וזו התקוה היחידה שתקום מלכות ישראל, שיהיה שינוי לטובה בארצנו הקדושה ותבוא גאולה לעם ישראל. לכן הרבי הדגיש כמה פעמים בתחלת הנשיאות שבארץ עיקר העבודה היא עם הנוער. דברנו על כך פעם שמשמע שבחו"ל עיקר צבאות ה' הם הילדים לפני גיל בר מצוה, ואיתם העבודה, אבל בארץ עיקר העבודה אחרי בר מצוה – אחרי בר מצוה ולפני צבא, כדי שיתגייסו לצבא האמתי. המנטליות של צבא כבר מתחילה מהקטנים, צבאות ה'.

בכל אופן, בשחר של שיבת ציון "נדמה נדמה מלך ישראל" – נדמה שיש פה איזו מלכות. אבל מי שיודע שהמלכות כאן היא דמיון שוא, מי שיכול לקרוא את המפה נכון, הוא "כי נער ישראל ואהבהו". נדמה, "נדמה נדמה מלך ישראל", אבל באמת אותו מלך ישראל שנדמה הוא נרדם ואחר כך גם נכרת.

שוב, מי יכול להציל את המצב? "כי נער ישראל ואהבהו". אותו "נער ישראל" שעליו נאמר "ממצרים קראתי לבני" – הוא יוצא ממצרים, מכל המיצרים והגבולות, יכול לפרוץ. שוב, זה גדי שמלמדים אותו "ופרצת" – לפרוץ.

21.             אזור התעשיה, אזור הבילויים ואזור המגורים

נאמר עוד משהו מאד חשוב לגבי "וגר זאב עם כבש": אפילו רק במלה "גר" יש כבר רמז לגדי ולנמר – ראש גדי וסוף נמר. יש שלשה אזורים – אחד הוא אזור התעשיה, השני אזור הבילויים והשלישי אזור המגורים. אזור הוא מלה בחז"ל – בתנ"ך אזור פירושו חגורה, אבל בשפה שלנו יותר שגורה המשמעות של אזורים שונים. באמת כל אזור הוא כמו חגורה, סביבה. "חסיד עושה סביב" – חסיד צריך לעשות אזור. איך הוא עושה אזור? על ידי עזות דקדושה, "הוי עז כנמר". בדרכי נעם, באהבת ישראל אמתית, עם כל הלב, אך יחד עם זה צריך להיות עז כנמר – לא לבוש מפי המלעיגים, זו ההוראה הראשונה שכל גדי צריך ללמוד.

אזור התעשיה, מן הסתם, הוא ה"זר זהב סביב" של השלחן – כי עיקר התעשיה היא תעשית מזון. אזור המגורים הוא מן הסתם ה"זר זהב סביב" של מזבח הקטרת שכנגד התפארת, "כתפארת אדם לשבת בית". נמצא ש"ועשית עליו זר זהב סביב" צריך להיות אזור הבילויים – הוא מועדון הלילה של הקדושה, "חדר המטות".

הרבי תמיד היה מסיים שיחות, שיבוא תיכף ומיד משיח ונעלה כולנו לארץ, לירושלים עיר הקדש, להר הבית הר הקדש, לבית המקדש, ואז נכנסים לקדש הקדשים ושם רוקדים יחד עם השכינה. כך הרבי סיים – זה החזון, זה הבילוי של הקדושה.

ידוע שהבילוי של הסטרא אחרא הוא הקניגיא שעושים ברומא, עם הגלדיאטורים וכל חיות הטרף. מי שנזהר ולא משתתף בכך בעולם הזה הוא שזוכה לקניגיא – המאבק, הקונפליקט – של הקדושה. קונפליקט בלשון הקדש הוא מאבק ודילמה היא בעיה. יש מאבקים, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", ואז זוכים לקניגיא בין הלויתן ושור הבר לעתיד לבא. לא כתוב איפה בדיוק קורה. איפה התאטרון? כנראה בתוך קדש הקדשים. כולנו נכנסים לשם, חווים את הקניגיא, ותופסים בידים-כביכול של השכינה הקדושה, ורוקדים יחד.

שוב, זה היעוד לעתיד לבוא, האזור של הארון. "והיה צדק אזור מתניו" – צדק הוא תורה. "מתניו" מלשון המתנה, כתר מלשון "כתר לי זער ואחוך" (כתר תורה, הזר שמעל ארון הקדש). האמונה כאן – "והאמונה אזור חלציו" – היינו "כי באמונה הם עושים", משא ומתן באמונה, עבודת המלך באמונה כחלוץ היוצא לפני המחנה (כתר מלכות, זר השלחן, שלחן לשון שליחות, שליחות המלך, וחזקה ששליח עושה שליחותו ו"שלוחו של אדם כמותו" "כי באמונה הם עושים"). "וגר זאב עם כבש" היינו אזור המגורים, אזור-גב (כתר כהונה, זר מזבח הקטרת – הכהן משכין שלום בישראל, בין הזאבים לכבשים בעם ישראל גופא, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, כמו אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו'; גב היינו מקום משכן-מגורי גבר וגברת).

22.             בנימין זאב הקדושה ושאר השבטים שנדמים לחיות

עוד נקודה, לפני שנעבור לנושא הבא: מי הזאב של הקדושה? שבט בנימין, "בנימין זאב יטרף", ודוקא עליו כתובה המלה טורף. הוא ראשית כל הטורפים, הכל מתחיל ממנו, אם כי הוא הכי חלש בין הטורפים. הוא הראשית, כפי שגם למדנו לגבי שלוש הפוביות, החרדות בנפש. פחד הזאב הוא פחד אונס, ממנו הכל מתחיל. "בנימין זאב יטרף". כמובן הכל קשור לספור פילגש בגבעה של שבט בנימין. אם בנימין הוא הזאב, מי הכבש? יש תופעה פלאית במה שיעקב אבינו מברך את בניו, השבטים, יש חמשה שמברך אותם להיות כמו חיות. חוץ מהאילה, שהיא חיה טהורה, כל החיות טמאות. רובן, שלש מתוך חמש, הן חיות טורפות. קודם מברך את יהודה להיות אריה ולביא. אחר כך מברך את יששכר להיות חמור – לא טורף, אבל טמא. דברנו על החמור לפני שבוע. אחר כך הוא מברך את דן להיות נחש – הכי גרוע.

נשים לב, בפסוקי "וגר זאב עם כבש" כנגד הנחש נמצאים הילדים עצמם. עד כאן היתה חיה טורפת כנגד חיה נטרפת, אבל בסוף "ושעשע יונק על חֻר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" – הנחש הוא האויב העיקרי של האדם. פחד הנחש הוא פחד משגעון, הטרפה שם היא טרוף הדעת. הפך טרוף הדעת הוא השעשוע של הקדושה, "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה".

23.             הכבש שמגדל בן זאב

שוב, הטורף הראשון הוא "בנימין זאב יטרף" בקדושה. למה אין שבט שהוא כבש? הרי כל עם ישראל הוא כבש, למה לא ראינו שום שבט כמו כבש? הכבש הוא יעקב עצמו. כתוב בקבלה על הפסוק "הכשבים הפריד יעקב" – יעקב הוא הכבש. אז החזון של "וגר זאב עם כבש" הוא שהבן יכול לגור עם אבא שלו (וגם אמא שלו היא רחל, כבשה). יש בן שהוא זאב, ולא רק שהוא זאב אלא שאבא שלו מברך אותו להיות זאב – האבא מיפה את כחו להיות זאב טורף, "בנימין זאב יטרף". מי המברך? כבש. כבש מברך שהבן שלו יהיה כמו זאב. הבן באמת גדל זאב, ויש לו בעיה עם האבא – איך יכול להסתדר עם האבא, שהוא כבש? זה אחד הפלאים של ימות המשיח, שהזאב גר עם הכבש, והוא ענין ביאת אליהו הנביא לבשר את הגאולה – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

מה עיקר החדוש והפלא? שדוקא לכבש יש כח להאציל תכונות של זאב. יעקב הוא בעל עולם התיקון, אבל כשהוא יורש את האורות דתהו מעשו אחיו הוא יכול להעניק אותם לילדיו, וזה עיקר תכלית הכוונה.

שוב, כלל גדול ועצום בחנוך, שאתה המחנך – האבא – צריך להיות כבש, וממילא אם אתה כבש כולם כבשים, אבל החינוך שלך הוא לקחת כבש ולעשות ממנו זאב (יש בתוכך גם גנים של זאב). זה בדיוק הווארט שהסברנו קודם – לקחת את האורות דתהו ולהעניק אותם לילדים-הכבשים, "שה פזורה ישראל".

24.             שטח צבאי סגור

עד כאן רק לומר שיש שלשה אזורים בפסוק של המשיח. יש עוד אזור רביעי, שכנגד "נזר הקדש" – שטח צבאי סגור. כשמלמדים את הגדי לקפוץ – שאלנו קודם לאן צריך ללמד אותו לקפוץ? יש אחד שרק קופץ למעלה, קופץ חבל, אבל זה לא עיקר הקפיצה. ב"מקפץ על הגבעות" צריך יעד. לאן צריך ללמד את הגדי לקפוץ? לאיזה אזור? מן הסתם ל"שטח צבאי סגור" – שיקפוץ לשם. כמה שוה שטח צבאי סגור? "נצח ישראל". ניל"י – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

25.             סדרת "קופץ כגדי"

יש ישראל ויש נצח ישראל שהוא שטח צבאי סגור, והגדי צריך ללמוד לדלג. איך אני יודע? לפני שבוע אמרנו שמאותיות גדי אפשר ללמוד איך קופץ. רק ג היינו גדי שקופץ במקום, בלי להתקדם. אבל גד היינו התקדמות, עשיר שרץ לגמול (גימל) חסד עם הדל (דלת), כדרשת חז"ל – "ושפט בצדק דלים". הקפיצה מ-ג ל-ד היא התקדמות באחד. אחר כך גדל עוד (למדנו ששרש גדל מסתעף משער גד, ממנו נמצא הגדי; גדל מדגיש ביותר שה-ג גומל דלים, וכן גדל הוא צירוף דלג – "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"), מתחזק עוד, מתחנך כמו שצריך על טהרת הקדש, ויכול לקפוץ מ-ד ל-י. לאן יקפוץ אחר כך? זו סדרה רבועית פשוטה. לאן יגיע אחר כך? מי שעושה את החשבון יראה. בין ג ל-ד יש א, בין ד ל-י יש ו, בין א ל-ו יש ה – הוא הבסיס ("'בהבראם' – בה' בראם") – וכשאני מוסיף ה ל-ו אני מקבל יא, קפיצה מ-10 ל-21. אם אני רוצה לתרגם לאות, אין בחשבון הרגיל אות ששוה 21, אבל במספר סדורי – כל אותיות גדי זהות במספר רגיל וסדורי (משא"כ במספר קטן, בו ה-י שוה 1) – הוא קופץ ל-ש. נעשה ממנו "גדיש".

26.             ראשית החנוך – לקפוץ לאש במסירות נפש

לאן הוא קופץ? לתוך האש, כי ש היא אות האש בספר יצירה. מה הוא חנוך הגדי לקפוץ לתוך האש, להיות גדיש – "כי תצא אש... ונאכל גדיש"? למה צריך לחנך נער, חוץ משלחן ערוך? כתוב "ונער קטן נהג בם". אחד הדברים שצריך לחנך נער הוא שילמד יחד עם "יהודה בן מתיא אומר הוי עז כנמר" את הצעטיל קטן, שהוא בשביל "נער קטן", ואיך הוא מתחיל? זו הוראה לכל בני הישיבה שלנו, מי שלא זכר – כמו שיש שו"ע יש צעטיל קטן, ותחלת צעטיל קטן היא לקפוץ לתוך האש. מי שלא מכיר צעטיל קטן ומכיר תניא קדישא, מה זה בתניא? מה שחתנים לומדים ביום החופה, פרק כה בתניא, הפרק המקביל לסעיף הראשון בצעטיל קטן, הנכונות למסור את הנפש, לקפוץ לאש ולא לעבור עבירה, כמו שדברו הרבה פעמים. הפסקה הראשונה של "צעטיל קטן" היא באמת בשביל קטנים-נערים, הדימוי שם, והמקביל במוחין יותר דגדלות, חב"ד, הוא פרק כה בתניא.

מתי קופצים לאש? כשמתחתנים – "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". מי קופץ לאש? הגדי. רק לגדיים יש את העזות, "עז כנמר", לקפוץ לתוך האש, שזו גם קפיצה לשטח צבאי סגור. מי שעושה זאת זוכה לכתר שם טוב – כותבים עליו כתבה בקול היהודי וזוכה לכתר שם טוב. בעצם הוא זוכה גם ל"ציץ נזר הקדש" של הכהן הגדול, וזוכה לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק".

27.             ב. השער השבועי: שער זר

28.     כתר: נזר; חכמה: זרת

כל זה להגיע לשער זר, רק הנושא הראשון שלנו הערב: נתחיל מהמלה "זר" על ארבעת שרשיה. לפי הסדר, בכתר יש שרש נזר – כתר ונזיר, פשוט שבכתר. עוד שרש ב-זר – זרת. בשבוע הבא נקרא על החשן, "זרת ארכו וזרת רחבו". בישעיהו כתוב "ושמים בזרת תִכן". זרת היא מדה. כמה? אנחנו מכירים את הזרת כאצבע, אבל בתורה היינו האורך מהזרת עד האגודל, ששוה לחצי אמה. אם החשן "זרת ארכה וזרת רחבה" היקפו שתי אמות. הקב"ה תכן את השמים, חשב את השמים, בזרת.

מה למדנו לפני שבוע על גומד – "גמד ארכה"? שקו המדה הוא סוד החכמה. בע"ב, במאמר של השבוע, כתוב שאחת התכונות של ישראל-סבא – שבע"ה נלמד את כולן בהמשך – שיש לו כח של מדידת הנקודה לצורך ההשפעה. למדוד מה בתוך נקודת ההשכלה המקבל מסוגל לקבל. מדידת הנקודה היא כח של ישראל-סבא, של חכמה, וכפי שנסביר בהמשך שבפרטיות היינו ספירת היסוד של ישראל-סבא.

אם כן, מאד מחזק מה שלמדנו לפני שבוע, שכל קו מדה – שהשרש שלו הוא גבורה דעתיק, "בוצינא דקרדוניתא" – מתגלה ב"כֻלם בחכמה עשית". החכמה שמודדת את המציאות היא נקודה מופשטת שאינה חלק מהמציאות. מהבינה ולמטה כבר מציאות – הבינה היא "ראשית המציאות" והחכמה "ראשית הגילוי", והגילוי הוא כח שמודד את המציאות. כמו ששמנו גמד בחכמה, כך גם זרת – הזרת היא חצי גמד, חצי אמה (גמד וזרת הם בסוד "שלם וחצי").

29.     בינה: זהר; תבונה: זרה; תפארת: זור

ועתה נגיע לבינה. כפי שנלמד במאמר יש בה שני פרצופים שלכל אחד יש שם נפרד הנגזר מאותו שרש, בין – בינה ותבונה (משא"כ בנוגע לחכמה, יש שתי בחינות, שני פרצופים, אך רק שם אחד – חכמה, ראה לקמן). כנגד כל שם יש שרש אחר מהשער זר. בבינה (אמא עילאה) השרש הוא זהר – "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – וכמו שנאמר בפירוש בספר הזהר הקדוש שזהר היינו "זיהרא דאמא עילאה" (בינה, הנכללת באבא עילאה, ועל כן זהר הוא שם נרדף לאור, בחינת חכמה, "ראשית הגילוי"). בשרש זהר יש גם את ענין הזהירות ("ויותר מהמה בני הזהר וגו'"), ויש לומר ש"זהר הרקיע" היינו החסדים דאמא עילאה ואילו זהירות הגבורות של אמא עילאה. כאשר ה-ה יוצאת מאמצע אותיות זהר ונצבת בסוף מקבלים את השרש זרה השייך לפרצוף תבונה. מכאן מגיעים לתפארת, השרש זור (עם ו, תפארת, באמצע אותיות זר).

30.             זרה ו-זור – הכח הצנטריפוגלי והכח הצנטריפטלי

בשער זר השרש של התפארת, זור, הולך יחד עם השרש זרה דתבונה, בסוד "יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א": אמרנו שיש בפיזיקה כח מאד חשוב שקשור ל"זר". שרש זרה הוא כמו "זרה הלאה", לזרות, והוא גם "זרית" במובן של הקפה (בפסוק שראינו קודם "ארחי ורבעי זרית"). כשאני חושב שיש שרש, זרה, שהוא גם לזרות וגם להסתובב, מה זה אומר לי? הכח הצנטריפוגלי. תוך כדי סיבוב יש כח שזורה-זורק אותך החוצה. לעומת זאת, יש כח צנטריפטלי, כמו בחוט שמחזיק גוף מסתובב שמושך את החפץ פנימה – שרש זור. אמרנו שיש מי שאומר ש"זר" מ-זרה ויש מי שאומר שמ-זור. שניהם סיבוב, רק שיש סבוב עם כח התפשטות החוצה ויש סיבוב עם כח התפשטות פנימה – כווץ, הידוק או אפילו מעיכה כנ"ל. הכח שמחזיק פנימה את הגוף המסתובב, שלא יברח החוצה, הוא "תפארת גופא", לכן שרש זור בתפארת. אבל את הכח "זרה הלאה", שכאילו זורק החוצה תוך כדי הסיבוב, נשים בכח ההתפשטות של התבונה.

עיקר הסיבוב, עיקר המקיף, עם הכח להזרק החוצה, הוא בתבונה. בפיזיקה מיסודי היסודות, קשור לכל הספין של החלקיקים – המהירות הזויתית, שהיא אחד הגורמים לכח הצנטריפוגלי. אותו נשים בתבונה, המדות של אמא, "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו", היא כתר לגבי ז"א. הכח של אמא הוא להתפשט החוצה. הכח של תפארת דז"א הוא להחזיק פנימה. בכל אופן, יש פה שני כחות שמשלימים אחד את השני.

31.             מכח פיקטיבי לכח אמיתי

עוד כלל מאד גדול וחשוב, לפי הפיזיקה של ניוטון, מכניקה קלאסית, הכח הצנטריפוגלי הוא כח פיקטיבי, מדומה, כי הוא פשוט תופעה של תנע – לא שיש באמת כח מיוחד. אבל מאז תורת היחסות הכללית של איינשטיין – דוקא הכללית, כי כאן מדובר בתנועה בסיבוב – הכח הצנטריפוגלי הוא כח אמתי. הכח הצנטריפטלי אמתי גם אצל ניוטון – הכח של התפארת הוא כח בפשטות גם ב"והנגלֹת", אבל הכח של הבינה הוא מדומה. אבל בפיזיקה המודרנית הכח הפך מכח פיקטיבי לכח אמתי, כי אין הבדל בין תנע ישר לסבוב. ממילא אם יש באמת תופעה שאתה נזרק החוצה – יש פה באמת כח, ראוי לשמו, אמתי, שזורק אותך החוצה תוך כדי סבוב.

כמובן, כמה שאתה שוקל יותר כך אתה נזרק יותר. יש שלשה מרכיבים – כמה שאתה שוקל יותר, כמה שאתה מסתובב יותר במהירות זויתית, וכמה שאתה רחוק מהמרכז. ככל שאתה יותר רחוק, כך אתה נזרק יותר; ככל שאתה שוקל יותר אתה נזרק יותר; ככל שאתה ממהר יותר אתה נזרק יותר.

מה אומר לי? שדוקא באמא (במדות שלה, בחויה שלה), ודוקא בזכות המדע החדיש – זו גם נקודה מאד עמוקה – דבר שהתקבל שחויה סובייקטיבית הפך להיות אובייקטיבי. שוב, זה ווארט מאד-מאד חשוב, איך שתורת היחסות מקדמת את תורת הנפש האמתית.כמו שנאמר – לא אותו דבר, אבל דומה – שלפי תורת היחסות הכללית אפשר לומר שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, כפי שהרבי אומר. לא רק נדמה לי – אלא כך באמת. גם כאן, את הכח להזרק החוצה – שהיה מדומה – הופך איינשטיין (יהודי), דוקא בתורת היחסות הכללית, לכח אמתי. כלומר, החויה הסובייקטיבית הפכה להיות כח אמתי לכל דבר. זו התקדמות עצומה, שהשלכותיה בכל המישורים.

32.     גבורה: אזר

עד כאן אמרנו שיש נזר בכתר, זרת בחכמה, זהר בבינה, אמא עילאה, זרה בתבונה (גם במובן של סבוב וגם של זריקה – מכאן ההקשר לכח הצנטריפוגלי; זר אותיות רז, כח הכי סודי בפיזיקה, למעלה מהשכל יחסית) ו-זור בתפארת. בגבורה נשים אזר – "נאזר בגבורה". לכאורה אזור שייך למתנים, נו"ה, אבל יש כמה פסוקים שאזור לשון גבורה. באמת קשור לאזור, כשאני אוזר את המתנים אני מתעצם בנפש עם גבורה – "נאזר בגבורה". כשאני שם את הגרטל, גרטל לשון "וגר זאב עם כבש", טל לשון טלה, אבל כשאוזרים אותו צריך להביא לתוכי את הזאב. "עז התאזר" – "עז כנמר". "התאזר" עולה תריג – רמז שכתוב בספרים. שמים את הגרטל לפני שעומדים להתפלל לה' – צריך גבורה ועזות. כתוב ש"ישראל עזין שבאומות", והעזות שיכולים לעמוד לפני העצמות ולשפוך שיח לפני עצמותו יתברך (וכמו שדברנו לפני שבוע על התפלה של הקוצקער). לכן כתוב ש"התאזר", בגימטריא תריג, שוה גם "ויתפלל אל הוי'".

33.             "ויתפלל אל הוי'"

כמה פעמים כתוב בתנ"ך "ויתפלל אל הוי'"? פעם ראשונה אצל אלישע, כשהיה צריך להחיות את בן השונמית. מה בסוף קרה? "ויזורר הנער עד שבע פעמים"[15] – אחד משרשי זר, "ויזורר", עשה 'הפצ'י'. קודם "ויגהר עליו [על הנער]", השתטח, שכב, הנשים אותו. מי הנער? אותו נער קטן שעתיד להנהיג את החיות (שלפי חז"ל הנו יונה הנביא[16]). צריך לפעול אצלו "ויזורר הנער עד שבע פעמים". איך פועלים זאת? כתוב שכל מה שאלישע עשה – וכך כל צדיק – הוא עושה בתפלה. יש על כך תורה ארוכה בלקו"מ, שצדיק פועל הכל רק בתפלה. כאן הדוגמה הקלאסית, שקודם "ויתפלל אל הוי'", ורק אחר כך על בסיס התפלה עשה את כל ההנשמה וכו'. "ויתפלל אל הוי'" עולה תריג – כל התורה כולה – אבל תריג של "התאזר", של לבישת גרטל, "הכון לקראת אלהיך ישראל", הפסוק של הגרטל, לקבל גבורה.

אחר כך אצל מי עוד כתוב? אצל חזקיהו המלך, כאשר נגזר עליו היפך-החיים, אבל אמר שמקובל הוא מדוד המלך ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" – רחמי הם תפלה. אותו ספור כתוב שלש פעמים, במלכים, בישעיהו ובדברי הימים. במלכים ובישעיהו כתוב חזקיהו ובספר דברי הימים כתוב – כמו "דויד" ב-י – יחזקיהו (כמובן חשוב בשביל הגימטריא, שתיכף נעשה).

מי עוד התפלל אל ה'? יונה (אותו ילד שאלישע החיה כנ"ל), שקוראים בשיא היום הקדוש, "מפטיר יונה". "ויתפלל אל הוי'" מתוך הדג, מתוך הבטן (תפלה קוצקאית כנ"ל). אם עושים את הגימטריא – אלישע חזקיהו חזקיהו יחזקיהו יונה – עולה 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי, "עבודה שבלב זו תפלה". ה"פ "ויתפלל אל הוי'" שיש בתנ"ך עולה גם "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" – הפסוק החותם של מעשה בראשית.

הכל היה דרך אגב, רק לומר שאת שרש אזר ראוי לשים בגבורה, כי כתוב "נאזר בגבורה" ו"עז התאזר" ועוד כמה פסוקים. יש "ותזרני חיל למלחמה" – לכאורה משרש אזר, רק שה-א נופלת, אלא שיש פירוש מענין מאד שמביא אבי הרד"ק, שמסביר שהוא משרש זרה, שזורה כח וחיל לכל אברי הגוף, שאדם יהיה חזק וגבור לעשות מלחמה.

34.     חסד: זרח ו־זרר

מה לגבי חסד? כל פעם מוסיפים איזה ווארט בלימוד השערים. בשער זר מוצדק – כמו שיש זרה, הרבה פעמים בחז"ל ה מתחלפת ב-ח – לצרף גם את זרח. זרה גם קרוב ללשון זרח – "זרח בחשך אור לישרים". "מי העיר ממזרח" – אברהם אבינו. אף על פי ש-ח היא עצור כבד, אך היות ש-ח ו-ה בחז"ל מתחלפות 'בכיף', בקלות, ויש כאן קשר במשמעות – יש כח של התגלות במלה זר, וגם משהו שמסתובב, כתוב בשמש "סובב סֹבב", ממזרח לדרום ולמערב ולצפון (בלילה) – נכניס כאן. מלזורר לא כולם עושים שרש בפני עצמו – זרר – אבל יש מי שכן מחשיב לשרש.

למה צריך להתעטש שבע פעמים? להחיות שבע מדות, החל מהחסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הענן של אהרן. יש כח חיות בהתעטשות, לכן אומרים "אסותא", לבריאות – יש חיים. בסוף איוב כתוב על הלויתן ש"עטישתיו תהל אור" היינו האור שיוצא מנחיריו כאשר מתעטש ("בכל עטישה ועטישה שהוא מתעטש יהל ותזרח אור" – רש"י). כלומר, יש קשר בין לזורר ל"מי העיר ממזרח" – כתוב ב-ע ("העיר") וקוראים ב-א ("האיר"), גם להתעורר וגם להאיר – ו"יהל אור".

גם בלי להכניס את זרח, אפשר לשים בחסד זרר. למה בכל אופן רצינו את החדוש של זרח? גם בשביל החדוש, ש-זרה ו-זרח מאד קרוב, וגם כי יש עוד שרש עם אות גרונית בסוף. יש ארבע אותיות גרוניות, שכולן מצטרפות ל-זר – זרא (שלא כל כך ברור מאיזה לשון הוא, אבל כל המפרשים חוץ מרש"י בשם רבי משה הדרשן אומרים שמשמעו זר, משרש זור), זרה, זרח ו-זרע. מאד מתקבל וחשוב שזרע יהיה קשור לשרש זר – קשה לותר עליו. אם אני כולל את זרע ב-זר, אני חייב לכלול גם זרח. שוב, יש לי זרח או זרר בחסד, אזר בגבורה ו-זור בתפארת כפי שאמרנו.

35.     תפארת: זור – רפואת מזור

אמרנו ש-זור לשון הדוק, אך גם לשון רפואה – מזור – ששייכת לתפארת, לה שייך המלאך רפאל (רפא אותיות פאר). המלה זור היא מלה הומיאופטית (לא זוכר אם דברנו על כך בסמנרים) – רפואה שהיא גם משהו זר וגם רז, לרפא את המחלה במחלה עצמה – כי מזור הוא גם המחלה וגם הרפואה[17]. אפשר להשתמש בכח הצטנריטפלי – כנראה משהו מרפא לקחת חוט עם חפץ ולסובב. צריך לבדוק במעבדה של גל עיני (אולי שייך לדילול וניעור בהומיאופטיה; נער לשון ניעור מתחיל מהשער נע).

36.     נצח: זרזיר

בנצח משהו מיוחד – "זרזיר מתנים". כמו שיש אזור מתנים, יש זרזיר מתנים. זרזיר הוא צורה כפולה. יש בו גם אותיות זרז – קטליזטור בכימיה. אין שרש זרז בתנ"ך, רק בחז"ל – זהירות מביאה לידי זריזות[18] (שניהם – זהירות זריזות[19] – מהשער זר, סוד זרזיר, המשכה מזהירות בבינה לזריזות בנצח, וכמבואר בדא"ח שראשית העבודה מהנקודה האמצעית בנפש – בינה). אמנם המלבי"ם מפרש זרזיר מלשון זריזות (משרש זרז) כמו בחז"ל.

אצל הבעל שם טוב הכלל הכי גדול של עבודת ה' הוא "זריזות במתינות" – מתינות לשון מתנים, כך שיכול להיות ש"זרזיר מתנים" או "אזור מתניו" הם שרש ל"זריזות במתינות". "זרזיר מתנים" יותר שייך בפשט לזריזות. מהו זרזיר מתנים? מי שלומד פרק שירה – יש אצלנו ילדים שיודעים בעל פה – יש שני זרזירים, אחד עוף ואחד חיה. לא יודעים אם הזרזיר הוא כלב ציד, נמר או עוף טמא. הרד"ק מביא כל שלש האפשרויות. האבן עזרא מוסיף עוד כמה פירושים אפשריים – דבורים או נשר.

הביטוי במשלי הוא "זרזיר מתנים או תיש" (זרזיר תיש נוטריקון זרת – "זרת ארכו וזרת רחבו" כנ"ל בחכמה, שרש ספירת הנצח) – עולה אם ברבוע, ועוד רמזים מופלאים.

קודם כל, רואים שהולך עם תיש – "בראשית" אותיות "ברא תיש". רוב המפרשים אומרים שזרזיר מתנים הוא כלב ציד עם מתנים צרות (שעל כן נראה כחגור אזור, ולפי זה עיקר שרשו אזר) שרץ מאד מהר. אבל הרד"ק כותב שיתכן שזרזיר מתנים הוא נמר כנ"ל. אם הוא נמר – אותו נמר שרובץ, מרביץ תורה, יחד עם הגדי. יש מי שאומר, בלשון חז"ל, "הלך זרזיר אצל העורב", שזרזיר הוא עוף טמא.

אם כן, זרזיר הוא משהו מגוון, אך היות שהוא זריז ורץ, וכתוב בו מתנים – שהן נצח והוד – מאד מתאים שנשים אותו בנצח, במיוחד לפי הפירוש הכי מקובל, שהוא כלב ציד. מתאים לו להיות הרץ של ספירת הנצח.

37.     הוד: מזר

בהוד יש שרש מזר – גם ממזר. יש מי שאומר שממזר לשון זר, ושתי הממין נוספות. זה חידוש, אבל יש תקדים – עוד מלה בתנ"ך (בספר יואל) בתוספת שתי ממין, "ממגרות" (= שטח צבאי סגור, נצח ישראל). "ממזר" מלה נפוצה או נדירה? מאד נדירה, רק פעמים בתנ"ך. פעם אחת בתורה, "לא יבא ממזר בקהל הוי'", ועוד פעם אחת בנביא, "וישב ממזר באשדוד"[20], תיקון של אשדוד (עיר פלשתים). אותו ממזר באשדוד, בנביא, תרגום השבעים לא מתרגם אותו כאדם אלא כ"עם זר" שנמצא באשדוד – צריך להתבונן בכך.

בכל אופן, פשוט שממזר שייך להוד, כי "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה". כל דבר שמניק את החיצונים שייך להוד בקבלה. אבל יש עוד משמעות ל-מזר, דוגמה לחלוף למנר – "מזרות" בתנ"ך[21] במקום "מזלות".

38.     יסוד: זרם ו־זרע

מזל הוא נוזל, קשור לשער הבא שנשים ביסוד – זרם. זרימה, מלה מאד חשובה, לזרום – הכל צריך לזרום, גם הזרע. אם רוצים מקום בשביל זרע, ודאי ביסוד, אבל יש עוד שרש ביסוד – זרם. הפסוק אומר "זרמת סוסים זרמתם", כלומר הפסוק עצמו קורא לזרע זרם, זרימת זרע. הכח לזרום בנפש הוא כח חשוב מאד – לזרום עם הצבור, לזרום עם הסביבה, לזרום עם החברה. קוראים לכך אינטלגנציה חברתית. בהמשך נגיע לאינטלגנציה חברתית, רגשית ומערכתית – כמה מיני משכל (לפי ההוגים מבלי עולם של ימינו) בכל אופן, אינטלגנציה חברתית היא היכולת לזרום בחברה.

איפה נשים את מושג הזרימה? מי שיש לו עסק, צריך תזרים מזומנים. אם לא זורם – הכל תקוע. הכל שייך ליסוד. "קדם מפעליו מאז" לפי הווארט המפורסם אצלנו, שקידום מפעל תלוי ב"מאז" – מעורבות, איכות, זרימה. כל הזמן צריכים זרימת דמים, תזרים מזומנים, איך לעבוד עם הבנקים והמשקיעים בצורה נכונה.

39.     מלכות: זמר וזור (מלשון זרות)

אחרון חביב, מה נשים במלכות? יש עוד שרש אחד חשוב ששייך לשער זר שעוד לא הזכרנו: זמר. בשבע החיות הטהורות של התורה, שכנגד ז"ת (לאחר שלש הבהמות הטהורות שכנגד הג"ר – "שור, שה כשבים ושה עזים") – "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר" – הזמר הוא השביעי, כנגד ספירת המלכות. על ספירת המלכות נאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידם הוי' אלהי לעולם אודך"[22], היינו מה ש"צדק [מלכותא קדישא] קארי תדיר לאספקלריא דנהרא ולא שכיך לעלמין". והוא בחינת "מזמור לדוד [מלך ישראל]" בכל מקום. והוא סוד "נותן זמִרות בלילה [מלכות]" ומה שאמר דוד המלך "זמִרות היו לי חקיך" (ונענש על כך, כמבואר בתניא).

לפי הרד"ק בספר השרשים יש בשרש זמר חמשה ענינים שונים: לשון שיר – "זמרו למלכנו זמרו" (בחינת מלכות, ובפרט י"ל כנגד חו"ג דמלכות[23], ודוק); לשון מיטב ושבח – "קחו מזמרת הארץ" (בחינת מלכות, אך י"ל בפרט תפארת דמלכות); זמורת ענבים וגם לזמור (את הזמורה, דבר והיפוכו כמו בהרבה שרשים בלשה"ק), לשון מזמרה ו"זמיר עריצים" (י"ל בנו"ה דמלכות, ודוק); ריח רע העולה מפי הטבעת – "והנם שלחים את הזמורה אל אפם" (כנגד יסוד הנוקבא); חית הזמר הנ"ל (אם נכוון את שבע החיות הטהורות כנגד הז"ת דמלכות, היינו המלכות שבמלכות)[24].

ועוד, יש בשרש זור ענין השייך למלכות בפרט. השרש זור נחלק לשני ענינים כלליים. המדקדקים כותבים שאף שהם מאותו שרש, הענינים לגמרי שונים – חוץ מענין הדוק ומזור וכו', יש ענין זרות, זר ומוזר. גם תכונה היום בפיזיקה קוואנטית. להיות זר. "זר" מתורגם "חילוני". מי שאינו כהן הוא זר. המלך הוא זר לכהונה. לכן כאשר עוזיהו המלך תפס את הכהונה הוא הצטרע. איפה? במצח – פגם במקום של נזר הקדש של הכהן הגדול. שם הוא קבל את הצרעת שזרחה במצחו, כי הזר רצה לשמש בכהונה. כאן יש ווארט מאד עמוק, שיש משהו פנימי עצמי במלכות – זרות.

איפה המקום לשים את מושג הזרות? או שהייתי שם בכתר, כי לגמרי זר, משהו מוזר ובלתי מודע. אבל מה הדבר הכי מוזר, במיוחד בתפיסת העולם המודרני? הדבר הכי מוזר הוא מלכות. לא סתם – זה באמת מוזר. איך אני יודע שמלכות היא מוזרה? כי דוד נקרא "קיסר" – דוד הוא "פלג-קיסר" והמשיח "קיסר שלם". קיסר הוא יוצא דופן, טיפוס זר. להיות זר זו תכונה אופיינית, עצמית, לסוד המלכות. יש מי שפוסל את דוד, שהוא באמת זר, צאצא של רות המואביה. מכיון שיש לו זיקה לזרות, עם הקופה של שרצים שמונחת מאחוריו – שהיא הזרות שלו – הוא מוכשר להיות מלך.

צריכים להתבונן בכך הרבה, אבל נאמר רק כנקודה, בקצור – כל המושג זרות (= תריג = בנין המלכות) שייך למלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות".

והנה ישעיהו הנביא, באוהבו "לשון נופל על לשון", הסמיך יחד את שרש זמר לענין הזרות של שרש זור (שניהם במלכות, כפי שמתבאר כאן), וכן לשרש זרע (שביסוד, הסמוך למלכות): "וזמֹרת זר תזרענו" (הנביא מוכיח את בני ישראל שפוגמים ביחוסם ה"נעים" ומתבוללים בין העמים, מערבים זרע ישראל בזרע זר ר"ל, סוד גלות השכינה בין העמים).

40.             סיכום שער זר

נחזור בקיצור על כל הסיפור: בכתר נזר הקדש וגם נזיר עם שערותיו (יש שלשה דינים בנזיר – גדול שער, אסור יין ואסור טומאה למתים – אבל שמו על שם גדול השער המכונה בכתוב "נזרו"); זרת בחכמה; בבינה זהר ובתבונה זרה – עם משמעות "ארחי ורבעי זרית" (חשוב להסתכל שם בפירוש הרד"ק שמביא שיש בו את כל ששת הרוחות של העולם התלת-ממדי, כלומר שיש איזה כח שמקיף את כל הו"ק, ומה הוא? תבונה, המדות דאמא) וכח הזריה הלאה תוך כדי הסבוב; בחסד או זרר – התעוררות לחיים – או זרח, "זרח בחשך אור לישרים"; אזר בגבורה; זור – רפואה והדוק – בתפארת; זרזיר מתנים בנצח; מזר – או ממזר או מזל – בהוד. מזלות שייך גם לעבודת כוכבים ומזלות, וכידוע בשבע מצוות בני נח איסור עכומ"ז בהוד; זרם או זרע ביסוד; במלכות זמר (יש להעיר שבהוד-יסוד-מלכות בא השער זר בתוספת האות מ: מזר בהוד, זרם ביסוד, זמר במלכות ודוק) וגם זרות – חלק מה-זור של התפארת, כלומר שיש כאן זיקה מיוחדת בין התפארת למלכות (סוד קודשא בריך הוא ושכינתיה המזדווגים יחד):

כל מה שלמדנו עד כה יצא לנו מהתופעה שפרשת תרומה, הכוללת את כל פרשת המשכן, יש בה סביב מלים ו"זר זהב סביב" אותיות. עוד תופעה שלא אמרנו, שרק בשני הפסוקים הראשונים – שהם הכלל הכי גדול – יש סביב (ר"ת "זר זהב סביב") אותיות. כלומר, כל המקדש הוא להמשיך את ה"זר זהב סביב" עם כל פירושי זר ושרשי שער זר.

נתחיל שוב מ"ויהי בימי אחשורוש" ונמשיך הלאה.

41.             ג. "׳לי׳ – לשמי" – דילוג לילדים

42.             דפי העבודה לילדים

כפי שכולם רואים, יש הרבה דפים לחלוקה, וכדאי מאד-מאד שכל אחד יקח ויחלק, וכל המרבה הרי זה משובח. יש דף חדש, שכנראה לא נמצא כאן, שבירושלים, בחיידר, התחילו לכתוב – לקחת משהו נחמד שמתאים לילדים בכתה א-ב-ג, דף עבודה מתוך השיעור. דף עבודה לילדים – בשבוע האחרון היה על הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", וכך כל שבוע צריך לצאת דף. גם דף שכדאי מאד לקבל, להפיץ, במיוחד לתלמודי תורה – ומה שטוב לגדיים טוב גם לתישים. גם אני מאד נהנה לעשות את דף העבודה הזה. אחד מהדברים היחידים שאני מצליח לעשות... היו כמה דברים ממה שדברנו עד כה שמתאימים לדף, אבל נאמר משהו שאפילו עוד יותר כיף לדף העבודה של השבוע. שוב, כל מי שקשור לאיזה חיידר – זה העיקר, "המעשה הוא העיקר", שהמעשה הוא דף עבודה עם ילדים בחדר.

43.             חיבור העצם ("לי") והשם ("לשמי")

הרש"י הראשון של הפרשה: "'ויקחו לי תרומה'. לי – לשמי". ידוע בכל ספרי החסידות שיש דגש מיוחד ברש"י הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", הכותרת של כל הפרשה. לכן אומרים שכותרת כל פרשת תרומה, וכל הפרשות שיבואו אחר כך – פרשות המשכן והמקדש, וכל תורת כהנים – היא מלה אחת, "לשמי", לשון רש"י שכוללת כל מה שיבוא בעצם עד סוף כל התורה, עד בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו. הכל צריך להיות "לי – לשמי".

בספר התניא פמ"ז מביא מהזהר ש"ויקחו לי תרומה" היינו "אותי אתם לוקחים" – "לי" כמו "אותי". אם כן, לפי פירוש הזהר "לי" הוא יותר מ"לשמי" – לא רק שם (גילוי), אלא לקיחת העצמות ממש. אך כמו שנסביר בהמשך, אם רש"י אומר "'לי' – לשמי" הכוונה שצריך לחבר את העצם עם השם (התפקיד של ישראל – ישראל = עצם שם עם תוספת א, הכולל המחבר[25]).

עצמות אי אפשר לפרש – אפשר להיות שם, כל יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, אבל לא לעשות ממנו מחשבה, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". מה אפשר לחשוב? "אז נדברו יראי הוי'... ולחושבי שמו". אפשר לחשוב את השם. אפשר לדעת שיש עצמות, אבל לא לחשוב את העצמות. צריך מחשבה, כל הזמן מחשבות טהורות, ומחשבות טהורות הן בזכות השם. גם בזכות בית המקדש, מי שנמצא שם מתמלא מחשבות טהורות, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – הדעה היא מחשבות. עד כאן הקדמה, שהרש"י הראשון כולל את הכל.

44.             דילוגי אותיות ל"בן עשר קופץ כגדי"

ידוע שאחת הדרכים שהתגלו דוקא בדור האחרון שלנו היא לחפש דילוגים בתורה, בסוד "בן עשר קופץ כגדי". כנראה שדלוגים בתורה מתאים לפתוח החשיבה של בן עשר. כלומר, גיל עשר הוא הגיל האידיאלי כדי לחפש דילוגים בתורה (כולל דילוגים מתוחכמים כו'). יש פה דילוג מופלא ביותר, בפסוק עליו רש"י אומר "'לי' – לשמי".

נכתוב את כל הפסוק: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". קודם כל נספור את האותיות בפסוק – 56 אותיות. קשור לשרש הכי חשוב של הפסוק – נדב, שהוא גם שם הבן הבכור של אהרן. כל נושא המקדש מתחיל מנדבת הלב, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ידבנו = חסד. נדב = יהלום של 7. "אשר ידבנו לבו" עולה תורה. "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" = בטול (פנימיות החכמה) פעמים חסד (ידבנו). הכל מאמר מוסגר.

היות שרש"י כותב "'לי' – לשמי", ה"בן עשר" מחפש בדילוג. אפשר לחדד יותר, כל שיחות הרבי על רש"י הן ל"בן חמש למקרא", וכל הרמזים שאנו עושים כנראה קשורים ל"בן עשר קופץ כגדי". אם כי הרמזים גם מאד מתאימים ל"בן חמש למקרא", שהרי "בן עשר" צריך ללמוד משנה, אך הראש של לדלג באותיות התורה שייך לבן עשר (שבמשך חמש שנים הספיק להיות בקי באותיות המקרא, ועכשו בגיל עשר יכול להיות חפשי בהן לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות).

45.             "לשמי" בדילוג בפסוק

הכי נחמד היה אם אפשר היה למצוא בתוך הפסוק את המלה "לשמי", כפירוש רש"י. נחפש, המלה נמצאת: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". יכול להיות ישר וגם הפוך. יכול להיות גם בעיגול, אך כאן לא בעיגול. הכל מתחיל מה-ל של הלב (עיקר סוד הלב, באותיות דרבי עקיבא הלמ"ד היא לב מבין דעת, וכן באבולעפיא, לב היינו ב למדין פנים בפנים), "ידבנו לבו", ונדלג למפרע (בסוד הרמת תרומה מלמטה למעלה, וכן ר"ת "ידבנו לבו" הם לי למפרע) 9 אותיות – נגיע ל-ש של "איש", עוד 9 אותיות – ל-מ של "תרומה". כתוב בזהר ש-תרומה היינו תורה-מ, תורה שנתנה ל-מ יום, או, פירוש חשוב נוסף, תורת רבו שאדם עומד עליה לסוף ארבעין שנין. עוד 9 אותיות אחורה מגיעים ל-י של "ויקחו". זו כבר פנינה מספיקה בפני עצמה. כמובן שמי שאוהב לחשב סיכויים, הסיכוי מאד קטן וקלוש, אבל קיים.

אם רק היה זה – ספק אם היינו אומרים, כמה שכבר יפה מאד. כעת נראה איך ה"לשמי" קובע את כל מבנה הפסוק: כמה אותיות יש בכל הדילוג? כח אותיות (אחת ועוד ג"פ ט), ב"פ יד, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך". כמה אותיות יש לפני ה-י? 14. כמה יש מה-ל עד סוף הפסוק? 14. כמובן, הא בהא תליא – ה"לשמי" כאן קובע בדיוק את אמצע הפסוק, 28 אותיות באמצע, יד-יד, ויש יד לפני ועוד יד אחרי. סה"כ ארבע ידות (שתי ידי ה' כביכול[26] בתוך שתי יד האדם המתנדב ובונה את המשכן-מקדש), כאשר ה"לשמי" הוא בדיוק מרכז הפסוק (בסוד "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה").

46.             חוש בשעשועי תורה

תופעה כזו מאד-מאד ראוי שכל אחד, כל ילד בחיידר, מ"בן חמש למקרא" והלאה כבר יקבל השראה מ"בן עשר קופץ כגדי". אמרנו שגם גדולים, גם אנחנו, מתחיים – מתעטשים, "יהל אור" – מתופעות יפהפיות כגון דא. תיכף נדבר על חוש. כל דבר צריך חוש. להנות ממשהו זה חוש, ואם אינך נהנה סימן שאין לך חוש – לא שאתה לא מבין, אבל אין לך חוש. ברוך ה' יש הרבה אנשים שיש להם חוש, שנהנים מכך – "ושעשע יונק על חר פתן" (= "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"), שמשתעשעים עם שעשועי תורה (המפתים אותם להתעסק בהם תמיד [על חשבון...], פתן לשון פיתוי), וזו דוגמה יפהפיה.

47.             ד. פירושי ה"נעם אלימלך" ב"׳לי׳ – לשמי"

48.             חמשה פירושים כנגד נרנח"י

היות שהגענו עד כאן, ספר החסידות הכללית שהכי נתפס – יש לו 'חוש' – ב"'לי' לשמי" הוא הספר שכל אחד צריך ללמוד אחרי ספרי היסוד של החסידות בכלל הוא נעם אלימלך. אחרי כתר שם טוב, אור תורה של המגיד ותניא קדישא, ועוד כמה ספרי חב"ד יסודיים, צריכים את ספרי היסוד של החסידות הכללית. הכי חשוב ביניהם הוא "נעם אלימלך", שמקובל שהוא "ספרן של צדיקים", והיות שבדורנו "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – כדי לרשת את הארץ – הוא מאד-מאד חשוב בדורנו. הזכרנו את ה"צעטיל קטן" שלו, וכעת מגיעים לספר עצמו.

בנעם אלימלך בתחלת פרשת תרומה יש חמשה מאמרים קצרים של "'לי' לשמי". מאד תופס אותו, יותר מכל הספרים, הרש"י הראשון של "'לי' לשמי". קודם הקדמנו, כדי שנבין טוב, שמביא בתניא ש"אותי אתם לוקחים", עצמות. בתניא לא מביא "לשמי" כי מספיק לו "לי", לא צריך את ה"לשמי" של רש"י. אבל רש"י כותב "לשמי" וצריכים אותו, והכי מאריך בכך הוא הנעם אלימלך. לכן, בקיצור, לכבוד הכניסה לחדש אדר – החדש של רבי אלימלך, שבחדש אדר ההילולא רבא שלו. כדאי גם שכל אחד ילמד את הפירושים שלו בתרומה. נסדר את חמשת פירושיו לפי נרנח"י, ומתוך הפירושים נלמד הרבה דברים יפים. נאמר לא לפי סדר הספר אלא לפי ההקבלה לנרנח"י:

49.             פרשת תרומה – נדבת הלב לה' – נדיבות שבבחינת י-ה

כנגד הכתר, היחידה, הוא אומר ש"ויקחו לי תרומה", "'לי' לשמי", קשור לאותם צדיקים שזוכים לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה. בפירוש הראשון, פירוש הבינה שנגיע אליו תיכף, הוא קובע כמה כללים. שם כותב שאם רש"י אומר "'לי' לשמי" הכוונה להמשיך מה"לי" לתוך ה"לשמי". גם 'מבין' ש"לי" היינו העצמות, אבל החידוש של רש"י שצריך להיות "לשמי". גם כאן, יש מי שזוכה לטעום עולמו בחייו – "בכל מכל כל", כל היינו שער ה-נ של הבינה שנקרא "לעתיד לבא", הגילוי הכי גבוה של כתר עליון, לכן נשים את זה בכתר.

כמובן שהפשט שהכל שייך לנדבת הלב למשכן. כשאדם הוא נדבן יש שתי בחינות בכללות, כנגד יה וכנגד וה – "הנסתרֹת להוי' אלהינו... והנגלֹת לנו ולבנינו". כשאדם מתנדב לבית הכנסת, לבית המקדש, הוא בעצם נותן לה' – נותן להקדש, מקדיש. כל נדבת המשכן היא לתת לה', "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". ויש נדיבות לב שאדם רואה עני, תראה ערום וכיסיתו, נותן לחם לרעב – זו נדיבות בגדר "והנגלת לנו ולבנינו", בין אדם לחברו, "כל ישראל חברים".

אלה שני טיפוסים, אפשר לומר 'נדב עליון' ו'נדב תחתון'[27]. יש מי שאוהב לתרום לבית כנסת, ולא כל כך אוהב לתרום לעניים – סוג של מנטליות. יש אחד הפוך – אוהב לתת לעניים, אבל לא מבין למה לתת לבית כנסת. לתת לבית כנסת היינו לפאר את מקדש המעט – תנו כבוד לה', שיהודים יבואו לבית כנסת ויתפללו, יעבדו את ה'.

שוב, יש נדיבות ל-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", ויש נדיבות לב ל-וה. בפרשתנו הנדיבות היא ל-יה, זה הפשט, "ויקחו לי תרומה" – מרימים תרומה, כסף או חפץ מסוים, לה'. לה' יש הכל, צריך את הכסף שלי? כן. יש כזה רגש של "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" – שאני נותן לה'. יש מקום אחר, שקראנו בפרשה הקודמת, "אם כסף תלוה את עמי" – "עמי וגוי עמי קודם וכו'". יש רגש שצריך לתת למי שצריך, "אשר יחסר לו" – "פתח תפתח את ידך". זו צדקה כפשוטה.

בכל ספר התניא, אגרת הקדש, כאשר משבח את הצדקה לא מדבר על נתינה לבית כנסת אלא לעניים – לעורר רחמים על מי שאין לו, ובזכות התעוררות זו ה' מרחם עליך, "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". הפרשה הקודמת, שכל, אור פנימי, שייכת יותר ל"אם כסף תלוה את עמי". בפרשה הזו, "זר זהב סביב", אור מקיף – נדיבות הלב היא לתת לה'. כל זה הקדמה. כל הפירושים שנאמר ב"'לי' לשמי" הם באים על "ידבנו לבו", לתת לה', "ויקחו לי תרומה".

50.     יחידה: חיי העולם הבא בעולם הזה

הפירוש הראשון[28] הוא שכאשר אני נותן לה' אני זוכה להמשיך גילוי שכינה, מעין עולם הבא ממש, לתוך התודעה שלי – כמו האבות הקדושים. כל אחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", "מעשה אבות סימן לבנים" – להמשיך את גילוי הכתר. על הווארט הזה הוא אומר שעל כך כתוב בפרקי אבות (מה שדברנו עליו הרבה פעמים) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (או "על מנת שלא לקבל פרס", כגרסה הנוספת).

ב"נעם אלימלך" הכל צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים" – צדיקים מסוגים שונים בכל תורה. הוא אומר שיש צדיק שעובד על מנת לקבל פרס – יש לו תודעת עולם הבא. עיקר החידוש שלו, שמי שממשיך עולם הבא לעולם הזה – "כימי השמים על הארץ" – הוא מי שלא חושב על עולם הבא, לא בראש שלו כלל. למה אין לו בראש עולם הבא? כי כל כך מתענג על עצם קיום המצוה (בדבקות אלקית) שלא צריך עולם הבא. מיד בקיומו את המצוה הוא נמצא בעולם הבא.

ודאי הפירוש הזה הוא בהשראת הבעל שם טוב, שהצדיק האמתי גם מוכן לוותר על העולם הבא שלו. הוא לא צריך עולם הבא כלל, כי לומד דף גמרא, עושה מצוה. כזה צדיק הוא הטועם את העולם הבא בעולם הבא, ובכך הוא לקח את ה"'לי' – לשמי", המשיך את ה', את השכינה, לתוך חייו, וממילא לא צריך עולם הבא כלל.

סתם עולם הבא בקבלה הוא באמא, אבל מי שלא צריך את העולם הבא כי יש לו עולם הבא בעולם הזה – זה כבר גילוי היחידה שבנפש, לכן נכוון את הפירוש כנגד היחידה, כנגד הכתר. מי שכן צריך את העולם הבא – שייך לבינה. אבל מי שלא צריך את העולם הבא, וממילא מוותר עליו, כי לא צריך אותו כלל – שייך לשער ה-נ מהכתר. אם לא צריך – ממשיך את ה"'לי' לשמי" לתוך חייו בעולם הזה. עד כאן פירוש אחד ב"ויקחו לי תרומה".

51.     חיה: תורה לשמה רק ביחוד משפיע ומקבל

הפירוש השני[29] הוא כנגד החכמה, החיה שבנפש. את כל הפירושים שלו הוא מקשר גם לתרומה מלשון תורה (אפילו בלי לכתוב את הווארט של תורה-מ).

נקדים הקדמה חשובה בכתבי האריז"ל: האריז"ל אומר שכדי להזדווג – כמו שדברנו קודם על "בן שמונה עשרה לחופה", ה"בן עשר קופץ כגדי", קופץ לגיל גדי.

הקשר של גדי ליוסף הצדיק היא שכל הטראומה שלו – שנטרף על ידי אחיו, ואחר כך כמעט נטרף על ידי הדוב, אשת פוטיפר – היה כאשר "יוסף בן שבע עשרה שנה"; אחר כך יעקב אבינו – הכבש – חזר להיות גדי ב-גדי השנים האחרונות שלו במצרים. ברכה גדולה שזקן מופלג, שעד אז ימיו היו רעים (כפי שאומר לפרעה), הופך להיות גדי – "ויחי יעקב" בחיות של גדי.

איך אני יודע שבגיל 130 יעקב חזר להיות גדי? יש מקום בארץ שאפשר לממש זאת – עין גדי, חי עין שנים ואחר כך חזר להיות גדי. באותן שנים הוא תקן את גדי השנים בהן חנך את יוסף, ולא ידע לחנכו טוב – לכן הוא נטרף בסוף. אז יעקב טרם ידע את הסוד של "לא תבשל גדי בחלב אמו".

האריז"ל כותב שכל סוד של זווג תלוי במוחין דאבא. כותב הנעם אלימלך שאין דבר בקדושה שאין בו זכר ונקבה – אם אין זווג אין קדושה. גם המושג קדושה בעצם שייך למוחין דאבא, "קדש מלה בגרמיה" בפנימיות אבא. מה הוא כותב כאן בפירוש? ש"ויקחו לי תרומה" היינו שאדם רוצה לדבר תורה. הפירוש הזה הוא "תורה לשמה". בפירוש הראשון כבר אומר שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, הכל "לשמי", אבל דוקא בתורה יש מושג "תורה לשמה" (שנלמד אצלנו באריכות, בפרט בספר "חתן עם הכלה").

אומר ש"תורה לשמה" לא יכולה להיות כשאדם לומד בפני עצמו. חידוש שלא ראיתי שאף אחד אומר. יש אחד שמתבודד, צדיק נסתר, ולומד תורה לשמה באמת (יש הרבה שמרמים עצמם, כידוע הספורים מהבעל שם טוב), אבל אצלו יש כלל – תורה לשמה היא תורת חסד, למוד על מנת ללמד. למה? כי רק כאשר אני מלמד תורה לזולת, בפה, יש זווג, יש משמיע ושומע. הזווג בין המשמיע והשומע הוא כמו כל זווג של זכר ונקבה, שמתחולל רק מכח מוחין דאבא.

שוב, בלמוד תורה ביני לבין עצמי אין זווג אמתי, ולכן מספיק מוחין דאמא. מדברים על גילאים, ועיקר הגיל שמקבלים מוחין דאבא הוא גיל עשרים. כנראה הזמן העיקרי בו יש לך כח בנפש, וחובת קדש, להפיץ תורה. אם כי גדולי ישראל, כמו אדמו"ר הזקן למשל, החזיקו ישיבה עם תלמידים הרבה לפני גיל עשרים. בכל אופן, מי שמלמד תלמידים למודו כולו זווג (אדמו"ר הזקן גם התחתן לפני גיל עשרים). הוא אומר שרק עם זווג יש תורה לשמה. בלי זווג יכול להיות "לי" אבל לא "לשמי" (שגם משמע גילוי אור כנ"ל).

52.             "רננו צדיקים" – "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין"

כותב לפי הזהר, שלא מביא – "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין", אשרי מי שמדבר על אזנים ששומעות. כלומר, לא כל רב זוכה לאנשים שיושבים כאן ושומעים מה שהוא אומר – כלומר, שומעים בפנימיות, קולטים, כח התבונה כפי שנסביר תיכף במאמר בע"ב. "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין". הוא מסביר שאם יושבים תלמידים ומקשיבים, צבור קדוש, ולא בדיוק שומעים ולא בדיוק קולטים – אין זווג, לא זווג אמיתי. אולי אפשר לקרוא לכך "זווג אחור באחור", וכיו"ב. אם אין זווג אמתי ממילא הוא לא מסוגל להמשיך את חדוש התורה שהוא רוצה לומר משרשו בפנימיות אבא – זה עיקר החידוש בפירושו.

שוב, עיקר הווארט בפירוש זה הוא שכאשר הרב מלמד תורה הוא מנענע בשרש – בשרש נשמתו כפי שקשור לשרש התורה – וממשיך משם את האור, כמו אור חדש. מנענע כמו נענוע בחבל, כפי שכתוב בתניא על הקשר בין הנשמה שבגוף לשרש הנשמה – קשור על ידי חבל, שחלקו העליון באצילות. סתם אצילות היינו חכמה, אם כן כל משל של נענוע החבל מלמטה למעלה הוא מהמקום בו אני נמצא לשרש בחכמה. גם כשאדם רוצה לומר דברי תורה, חדוש, הוא מנסה לנענע בשרש, להוריד משם, אבל לא יוכל להוריד באמת משם – "תורה לשמה" – אם אין מי שמקשיב לו בפנימיות.
כל הפירושים כאן הם דברים נפלאים, לכן צריך לקרוא בפנים איך הוא אומר. הוא מפרש "ויקחו לי תרומה" – לקחת את חידוש התורה מהשרש, ואיך? "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". יכול לקחת את התרומה רק בזכות שיש לך צדיק כמוך בצבור, שמתנדב לשבת בשקט כמה שעות לשמוע מה שאתה מדבר – הוא יותר צדיק ממך. על כך נאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו [בזכותו אתה] תקחו את תרומתי". בזכות האנשים הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", שמוכנים לשמוע אותך – "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". רק בשביל הפירוש הזה היה כדאי לעבור על כל הפירושים האלה.

אז התורה היא לשמה, ונקרא שאתה לוקח את ה"לי" ומחבר "לשמי" מכח התורה. כל אחד צריך להיות משפיע, ושוב – "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין". קשור למי שאומר בשנה זו "רננו צדיקים בהוי'", פרק לג בתהלים. בלשון "נעם אלימלך" כולם צדיקים, יש רק דרגות שונות של צדיקים. "רננו צדיקים" היינו יחוד "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון" – המשפיע והמקבל. בלי "צדיק תחתון", "איש אשר ידבנו לבו" שמתנדב לשמוע אותך, אינך מנענע את השרש – לא ממשיך מהחכמה, כי המשכה מהחכמה היא רק במקום שיש זווג אמתי, פנים בפנים. כשיש את החבור – על כך נאמר "רננו צדיקים בהוי'", ששני הצדיקים מתחברים ואז הרנה עולה וממשיכים מהחיה שבנפש.

53.     נשמה: העלאת הדינים להמתיקם בשרשם

הפירוש השלישי[30] הוא הפירוש הראשון שהוא כותב. כותב ש"ויקחו לי תרומה" היינו העלאת דיני העולם הזה לשרשם כדי להמתיקם בו. אנחנו יודעים שהרמת דין לשרש היינו הרמתו לפנימיות אמא. שרש כל הדינים באמא – הנשמה בנרנח"י – ומי שיכול לקחת דין ולהרימו לאמא היינו להעלותו ל"עלמא דאתכסיא". דומה למה שהסברנו[31] על "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – יש קושי בעולם הזה, למה יש חיות טורפות ואנשים טורפים, וצריך להרים לשרש ב"עלמא דאתכסיא", "כמים לים מכסים". הרמה זו נקראת "תרומה". הכח להרים דינים לשרש הוא אצל מי שמקיים "ויקחו לי", "'לי' לשמי" – על ידי ההמשכה מהכתר להחכמה מקבלים כח להעלות את הדין לאמא.

היות שחכמה ובינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (זה תוספת הסבר באותיות הקבלה), על ידי למוד תורה לשמה (אך כאן מדובר בלמוד בינו לבין עצמו, לא משפיע ומקבל, כמו קודם – הוא כותב מה שבחב"ד תמיד מובא לענין מאחז"ל "דוד המלך היה מחבר תורה של מעלה בקדוש ברוך הוא") אפשר להעלות דינים לשרשם באמא ולהמתיקם.

עיקר החדוש הוא פעולת המתקת הדינים, ולשם כך צריך "'לי' לשמי". מביא על כך את הפסוק "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי" ומפרש שאדם יכול לקרוא ל"אלהים עליון" – שרש הדינים ("אלהים") בבינה ("עליון"). על ידי שאני קורא לאלקים עליון מתקיים "לאל גומר עלי" – אני הופך את שם אלקים, שם הדין, לשם א-ל, "חסד אל כל היום", והא-ל "גומר עלי", אני ממשיך אותו למטה עד עלי ממש. כך מפרש את הפסוק. הכל מכח למוד תורה לשמה, לחבר את ה"לי" ל"לשמי", לחבר קוב"ה לתורה של מעלה.

54.     רוח: עבודת ה׳ בתדירות מביאה לידיעת ה׳

יש פירוש[32] כנגד המדות, שכללותן בדעת, "מפתחא דכליל שית": יש צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", שהוא צדיק לפרקים – יהודי שעושה דברים טובים וחשובים לפרקים, אך לא תדיר. קשור מאד ליחס בין מקודש לתדיר, שדברנו עליו הרבה. יתכן שעושה הרבה דברים מקודשים מדי פעם, אבל אין לו עבודת ה' יום-יום.

יש מי שיש לו עבודת ה' יום-יום, כל יום מתחדש ומתדבק בה', והתורה שלו היא בבחינת "יום ליום יביע אמר", כל יום מביע מחדש, ועליו כתוב "יודע הוי' ימי תמימים". הוא לא מביא את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים", עליו כתוב בזהר (ומובא תמיד בחב"ד) "כל יומא ויומא עביד עבידתיה" – אצלו אף יום לא הולך לאבוד. הוא אומר שאחד כזה שתדיר בעבודתו, שום יום לא הולך לאבוד, זוכה להדבק בדעת – "יודע הוי' ימי תמימים".

אחר כך מביא את הפסוק "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" – מה הכוונה? מכיון שאתה מתמיד לעבוד אותי, ועומד בנסיון – העקדה סוף עשרה נסיונות – אתה נדבקת בדעת שלי, "עתה ידעתי", שהיא כללות כל עבודתך בלי להחסיר יום, "מפתחא דכליל שית". הוא אומר שלכך קוראים "'לי' לשמי". מפרש "לשמי" – להדבק בדעת ה', על ידי עבודה מתמדת של יום-יום. "יום יום" בו"ק, לכן שמים את כל הפירוש ברוח, בו"ק, שפנימיותה הדעת. מגיעים לכך בזכות עבודת ה' יום-יום, עבודת ה' בכל החויות הרגשיות – יום שאתה בחסד, יום שאתה בדינים, יום שאתה בתפארת וכו'. כל מדה היא הרגשה אחרת, ואם אתה זוכה להדבק בה' בכל הימים זוכה לדעת.

55.             המשכת שפע גם מצדיקי הדורות הקודמים

צ'ופר בפירוש זה: לפי זה, איך מפרש "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" היינו שכל צדיק – כל אחד מאתנו – בונה וממשיך את עבודת כל הצדיקים שקדמו לו. גם קשור ל"גמדים" שדברנו עליהם לפני שבוע – כל אחד הוא צדיק גמד לעומת הענקים של פעם, אך כמה שהוא גמד הוא יושב על כתפי הצדיקים הקודמים, כידוע המשל בזה.

הוא אומר שאחד שעובד בהתמדה יום-יום, וזוכה להדבק בדעת ה' על ידי כך – "לשמי", "יודע הוי' ימי תמימים" – חוץ מכך שממשיך שפע ברכה לעם ישראל (עיקר מה שה"נעם אלימלך" רוצה, שפע בגשמיות להחיות יהודים), מלבד מה שאתה ממשיך למטה שפע ברכה מ"יום יום" (מתחיל מחסד, "יומם יצוה הוי' חסדו עמי", "יומא דאזיל עם כולהו יומין"), מסוגל להמשיך מכל הצדיקים, "מאת כל אשר ידבנו לבו".

מזכיר את דברי הזהר על "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" – "נודע בשערים בעלה" "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", ואיך ה' נודע? "בשבתו עם זקני ארץ", כפי שיושב עם זקני הצדיקים של פעם.

מה זה אומר לחסיד? שכמה שאני עובד את ה' בעצמי (שייך במיוחד לחב"ד, שצריך "עבודה בכח עצמו" – הרבי הוא מדריך בעבודה), זוכה להיות "תמים" ("יודע הוי' ימי תמימים", פסוק שגם אליו התכוון הרבי רש"ב בקריאתו את הישיבה תומכי תמימים ואת התלמידים תמימים), ואז ממשיך שפע, "ויקחו לי תרומה", ובנוסף "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", אתה ממשיך גם מהאישים הגדולים שהיו לפניך[33]. אתה ממשיך את העבודה, ובמיוחד כאשר אתה שליח שלהם.

בשביל חסיד שהוא תמים הכוונה שכאשר הוא עושה משהו בעולם הוא גם מנענע – כמו בבטוי לנענע את החבל הנ"ל – את נשמת הרבי-המשלח, שעוד תוספת שפע, "תוספת מרובה על העיקר", תרד מנשמת הרבי לעולם. אתה גמד סך הכל, אבל היות שאתה בא אחרי הענק ויושב על כתפיו במדה מסוימת, אתה ממשיך שפע וגם ממשיך "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" בדורות הקודמים. עד כאן הפירוש, שעיקר הווארט שלו הוא המשכת שפע למטה על ידי שאתה זוכה להתדבק בדעת של ה'.

56.     נפש: השפעה במציאות – ע"י צדיק שבדבקות המחשבה

הפירוש האחרון[34] הוא של המלכות: הוא אומר שיש שני סוגי צדיקים. יש צדיק שעובד את ה' בעיקר במעשה – כולל כמובן למוד תורה, כל דבר שאפשר להגדירו כמצוה – ויש צדיק שעובד את ה' בעיקר בדבקות המחשבה (קשור למה שמוסבר כהתפעלות שכלית של ישראל-סבא במאמר בע"ב, דבקות המחשבה). מה ההבדל? ווארט חשוב. הצדיק שעובד במעשה, תכל'ס, מתקן את השכינה, ולכך קוראים "'לי' לשמי" – "לשמי" היינו המלכות. הוא מתקן את השכינה למעלה, בעולם העליון, אך אין לו כח לשנות את המציאות למטה. מה שאין כן אותו צדיק שנמצא בדבקות המחשבה 24 שעות ביממה, על דרך "לא פסיק פומיה מגרסא", יותר פנימי שלא פסיק מוחו מגרסא, כלומר ממחשבות טהורות, "יחודים" בלשון הקבלה. הוא לא פוסק לשניה, להרף עין, את דבקות המחשבה בה'. דוקא אותו צדיק שעובד ה' בדבקות המחשבה יכול לשנות את המציאות – נקרא "המשכת שפע", אך הכוונה לשנות את המציאות הגשמית, לחולל משהו, לזרז את ביאת המשיח, לעשות מלכות ישראל (מלך ישראל שדברנו עליו קודם), לעשות שינוי.

זה ווארט מאד חשוב, שמי שעובד את ה' תכל'ס, מאה אחוז, מליון אחוז, מקיים את כל השלחן ערוך – לא יכול לשנות את המציאות. קצת איפכא מסתברא. הייתי חשוב שמי שהעיקר אצלו מצוות מעשיות משנה את המציאות, אך הוא אומר שבדיוק הפוך. מי שעובד את ה' במציאות מתקן את השכינה למעלה. זה מוסר השכל עצום. כל תריג מצוות התורה, כשאתה עושה אותן פיקס, מאה אחוז, פרקפט – הכל מועיל לעשות תיקונים בשכינה למעלה. אבל לשינוי המציאות למטה מסוגל רק הצדיק העליון, העובד את ה' בדבקות המחשבה.

לפי פירוש זה, "'לי' לשמי" היינו המדרגה התחתונה, לא העליונה. הוא מפרש "ויקחו לי תרומה" – "'לי' לשמי" – מדבר על הצדיקים שעובדים ה' בתכל'ס, כולל תרומה כפשוטה, שנותנים נדבה, והם מתקנים את השם, את השכינה, אבל רק בעולמות העליונים. אבל "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מי שמנדב את לבו, שדבוק במחשבה – "תקחו את תרומתי", יכול לקחת את התרומה שלי ולהוריד למטה, ובכך גם להשפיע במציאות ובעיקר לשנות את המציאות.

עד כאן – כל כך יפה, שלכן רציתי שנלמד יחד – חמשה פירושים יפהפיים של הנעם אלימלך שסדרנו כנגד נרנח"י, וכל אחד מוסר השכל עצום בפני עצמו.

57.             ה. חלק הזהר: משכן ומקדש – שלבים בחיי הצדיק

58.             בנין ושמירה מ"אם הוי'"

יותר בקצור נמרץ נאמר את הזהר, שטרם הגענו אליו: הזהר[35] אומר, בקיצור, שיש משכן ומקדש. הזהר דורש תהלים קכז, "שיר המעלות לשלמה אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם הוי' לא ישמור עיר שוא שקד שומר". הזהר אומר שהפסוק הולך על בית המקדש של שלמה, ו"לשלמה" רומז גם לבינה, "מלך שהשלום שלו" (ש"עֹשה שלום במרומיו", בעלי הקונפליקטים במדות). רבי לוי'ק מביא את הרמז ש"אם" היינו בינה ("אל תקרי 'אִם' אלא אֵם") ו"אם הוי'" עולה בינה, ונוסיף לכך ש-אם הוי' היינו חלוקה בחתך זהב של בינה. "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" – "בוניו" היינו הז"ת, ובעיקר התפארת שכוללת שבעה עמודים, ויוצא מהחסדים דאמא. המצוה העיקרית של הפרשה היא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

כמובן הווארט מתאים מאד לכל שיפוצניק, מי שעוסק בבנין. אם ה' לא יבנה – הכל להבל ולשוא. יש גם מי שעוסקים בשמירות – גם בישובים, ויש גם חברות שמירה (יש לנו כמה חברים שם). "אם ה' לא ישמור עיר – שוא שקד שומר". יש בונה ויש שומר – הבונה היינו ז עמודים שעיקרם תפארת הנוטה לחסד, בא בעיקר מחסדים דאמא, והשומר על העיר היינו ספירת היסוד בפרט, שם "שדי" שלומדים עליו בע"ב. אם ה' לא ישמור – שוא שקד[36] שומר. כלומר, בשניהם צריך "אם הוי'", בינה.

59.             "קומה הוי'" במשכן ו"קומה הוי'" במקדש

הזהר אומר ווארט מאד חשוב: מה ההבדל בין המשכן והמקדש? למשכן יש מעלה לגבי המקדש – הוא של משה רבינו שכל מעשה ידיו נצחיים, ולכן המשכן נגנז ולא נחרב, ואילו המקדש נחרב. המקדש אינו מעשה ידי משה רבינו אלא מעשה ידי שלמה המלך. מצד שני יש הרבה מעלות של המקדש לעומת המשכן, ועיקר המעלה שהמקדש נקרא מנוחה. המשכן, במדבר ועד שילה (ועד בכלל), הוא בחינת מלחמה. לגבי המשכן כתוב "קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" – קריאה למלחמה – כי המשכן הולך במדבר, מקום נחש עקרב וכל הקליפות. צריך ללכת ולנצח את הקליפות במדבר העמים, וזו פעולת המשכן – "קומה הוי' ויפוצו אויביך". המקדש גם "קומה", אבל "קומה הוי' למנוחתך אתה וארון עזך", לא כדי להלחם. "קומה הוי'" עולה כח הצומח, גן עדן וכו' – כמדובר לפני שבוע. יש שתי בחינות "קומה הוי'". מה ההבדל? כל אחד יכול להבין.

60.             פרסום הצדיק – שני שלבים בעבודה

יש שני סוגי צדיקים – אני אומר צדיק כמו בחסידות פולין, שכולם צדיקים – אחד צריך לנסוע כדי להשפיע, כי שמו לא יצא בעולם. אורו לא גדול מספיק, וכדי לקבץ ניצוצות הוא צריך הרבה לכתת רגלים, לנסוע לחו"ל, להרצות. מי שצריך לנסוע כדי להשפיע נקרא "משכן", הוא בבחינת משכן. אבל מי ששמו כבר יצא, שלא צריך להוכיח שהוא חכם.

בכלל, צדיק צריך להוכיח שהוא חכם? לכאורה צדיק הוא ענו, לא צריך להוכיח שום דבר. אבל לא נכון – כדי להשפיע אני צריך להוכיח. הרבי, שהוא נביא, צריך להוכיח זאת? זה דבר יפה שאני צריך להוכיח שאני משהו גדול? לכאורה לא מתאים, אבל לא נכון. בעולם הזה, שכולו עלמא דשקרא, וה' רוצה להפוך אותו לדירה בתחתונים לו יתברך, כמה שקשה נגד הטבע צריך "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". כדי שאברהם יפרסם אלקות צריך להוכיח שהוא החכם הכי גדול, שיאמינו לו, ואחרת לא שוה. יש תקופה בחיים – תקופה ראשונה, כך כתוב בשיחה – שאתה צריך לצאת ולהוכיח את עצמך. כל אחד, כמו זמר מפורסם, שלפני שהוכחת את עצמך – כמו אלוף העולם בשח שהזכרנו קודם, שהפסיק לשחק. יצא לפנסיה, וכל מי שאומר שהוא אלוף העולם אמר לו – לא, אני אלוף העולם. כמו רב שיגיד שהוא הגדול לנצח, חיים נצחיים לעולם ועד. מי שכבר מפורסם הוא בחינת מקדש. שצריך להוכיח את עצמו הוא בחינת משכן, צריך לנסוע ודוקא במדבר העמים, בין כל המרעין בישין. מי שכבר הוכיח את עצמו, כמו שלמה, יכול לשבת במנוחה – יש שיעור מרכזי, מי שרוצה שיבוא אלי. אין יותר לנסוע לחוץ לארץ – זה ההבדל.

בכל אחד יש מעלה ויש חסרון. יש מעלה של משכן ויש מעלה של מקדש. אפילו הבעל שם טוב, בכבודו ובעצמו, היה בבחינת משכן. הוא נסע. המגיד, בגלל שהיה חולה רגלים – השגחה פרטית, הסיבה הגשמית – לא יכול היה לנסוע, לכן ישב במקום וכולם היו צריכים לבוא אליו. כלומר, המגיד, בגלל הנסיבות, היה מקדש, אבל הבעל שם טוב היה משכן.

61.             שמירת המשכן – נער; שמירת המקדש – אמא

מה ההבדל ביניהם? הזהר אומר שההבדל הוא בעיקר בשומר. הרי כתוב "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם הוי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר". הזהר אומר שעיקר ההבדל הוא השומר. מי שמר את המשכן? "ומשרתו יהושע בן נון נער [הנער שמדברים עליו] לא ימיש מתוך האהל". הוא שמר את המשכן ארבעים שנה במדבר, וגם כאשר נכנס לארץ – עד סוף חייו. מי שמר את המשכן בסוף? בשילה, הקירות כבר היו קבע, אבל הגג היה מיריעות המשכן – היה שסט שנים, כמעט כמו המקדש. מי שמר אותו בסוף? "והנער שמואל משרת". בתחלת שמירת המשכן זה נער, יהושע, ובסוף גם נער, שמואל. שומר המשכן הוא הנער. לכן הזהר אומר, כמו שמסביר רבי לוי'ק, שברוחניות הנער הוא המלאך מט"ט (ש"שמו כשם רבו", מטטרון בגימטריא שדי), הוא שומר המשכן.

בבית המקדש לא מספיק שמירה של נער, וצריך מלך שהשלום שלו – אמא עילאה, "שיר המעלות לשלמה". איפכא מסתברא. הייתי חושב שאם יש תקופה של מנוחה – שאיני צריך יותר לנסוע, שמי התפרסם, אין מה להוכיח יותר, ורק שכולם יבואו ויתבסמו – לא צריך הרבה שמירה, ממילא. הייתי חושב שהייתי יכול להסתפק בשמירה פחותה. אבל המשכן, שהוא באמצע מלחמה, "קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", צריך שמירה מעולה, ממקום מאד גבוה. והנה, הזהר אומר הפוך – במשכן מספיקה שמירה של "נער", ובמקדש לא מספיק וצריך שמירה של ה'.

אמרנו שהאחור של הנער הוא הרבי, אז נאמר כך. בשביל המשכן צריך רבי לשמור, שפנימיותו נער, כנ"ל. אבל בשביל לשמור את המקדש צריך אמא. כתוב שהשמירה של ה' כאן היא בחינת אמא.

מה הווארט? נקצר: אנחנו באמצע מסע המשכן. אצלנו המשכן הוא הפצת הענין שלנו בעולם, לפני שכל עולם מכיר אותנו. כל עוד שלא כל העולם מכיר אותנו – ודאי עדיין המצב, לדאבוננו – אנחנו בבחינת משכן, ואז השומר המלוה הוא נער. הכל חוזר לאותו נער, שצריך לעשות שבע פעמים 'הפצ'י' כדי להתחיות, "ויזורר הנער עד שבע פעמים". אותו נער, שיעודו להיות "נער קטן נוהג בם", בכל הטורפים והנטרפים. ברגע שזוכים למנוחה, ימות המשיח, בעצם השומר עולה בדרגה – המקיף, שבלעדיו גם לא ישמר. החידוש שכמה שהגיע ליעד והכל בסדר, הכל בדרך ממילא, וכולם נמשכים – צריך אור מאד עליון לשמור שיהיה נצחי, שלא יחרב לעולם.

למה בית המקדש נחרב? כי לא היה "אם הוי' לא ישמר עיר". אנחנו מצפים שבית המקדש השלישי לא יחרב – אחרי שמוכר בכל העולם, צריך אור מאד גדול וחזק של "אם הוי' לא ישמר עיר" ולא מספיק נער.

שוב, יש פה מוסר השכל עצום, שדוקא את הנער צריך כדי לשמור את המשכן (הארעי) במסע שלו, וגם לתת השראה בעבודת המשכן (עבודת המלחמה המתנהלת על ידי נערים), ואילו המקדש – כשהכל בסדר (קבע) – צריך "אם הוי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר". במלה "שוא" יש הרבה רמזים וענינים, תורה שלמה, שנשאיר.

62.             ו. ד"ה ואשים דברי בפיך תער"ג: טז מדרגות שכל

63.             טז מדרגות מוחין במאמר

נאמר בקיצור את המאמר בע"ב: הווארט במאמר השבוע, שאם מסדרים את הנושאים שלו הוא מאד עשיר, הוא שיש בדיוק 16 מדרגות של שכל המתבארות במאמר זה. הוא לא מדבר על ה-י של י-ה-ו-ה, אבא ואמא עילאין, אלא על ישראל-סבא, תבונה, ישראל זוטא ויעקב. בישראל-סבא ותבונה מסביר שש מדרגות בכל אחד, כבר יב, שתי מדרגות בישראל זוטא ושתי מדרגות ביעקב.

64.             אינטליגנציה רגשית – חוש ולא שכל

כאן המקום בקיצור נמרץ לומר שאף אחת משש עשרה המדרגות של השכל – חושבים, בצדק או שלא בצדק, ששכל בלועזית הוא אינטילגנציה – אינה מה שקוראים היום אינטליגנציה רגשית, ולא חברתית או מערכתית. לא שאני מבטל מושגים אלה, אבל אני רק מבטל את ההקבלה שלהם לדרגה של שכל כפי שמתואר ומוסבר היטב בחסידות. אם איני מבטל אותם, ויש פה 16 מדרגות שכל, ועוד מדרגות יותר גבוהות באבא ואמא עילאין – איפה האינטילגנציה הרגשית? קודם כל, מה היא? היות שמישהו דן בנושא, אנחנו מקדישים לכך את הדבור.

מה היא אינטליגנציה רגשית? יש מושג שלאדם יש חוש במשהו. יש נושא גדול אצלנו, יב חושים, לכל שבט החוש שלו. מה הפשט של אינטליגנציה רגשית? בעברית – לזהות, להעריך ולנהל רגש. אחת הבקורות על כל המושג הזה היא שההגדרות – הרי כל הספור הוא כמה עשרות שנים – לא ברורות וכל פעם משתנות. אפילו מה שאמרנו כעת זו הגדרה משתנה, אך נאמר שפחות או יותר זו ההגדרה המקובלת.

יש מי שחושב שהמושג "אינטליגנציה רגשית" מחליף את המושג איי-קיו (מדד האינטילגנציה המקובל כמאה שנה), או יותר חשוב ממנו – אלה שטויות. ח"ו שאיי-קיו מבטא את עצם האדם, ודאי מוגבל ביותר, אך עדיין מדד יותר חשוב מאשר מדד של כל 'אינטליגנציה' אחרת.

למה צריכים את כל ההגדרות? אולי כדי להמליץ על עבודה מתאימה. הנתון של איי-קיו עדיין הרבה יותר חשוב בשביל זה. למה היו צריכים להמציא את שאר האיטיליגנציות? כי למישהו היה איי-קיו נמוך. כדי לפצות אותו המציאו שיש אינטליגנציה אחרת – אולי שם אתה יותר גבוה. פשיטא שזה כל הסיפור. זה פסול? לא, לכל אחד יש מעלה, ואם אין לך איי-קיו גבוה אולי יש לך משהו אחר. לא פסול, אבל לחשוב שעדיף או מחליף איי-קיו – זה שטויות.

אם רוצים ללמוד על אינטילגנציה – איי-קיו חשוב יותר מכל האחרים, הגם שאינו מדד אמיתי לשכל כנ"ל. אבל מה הן סוגי האינטליגנציה האחרים? חושים. אינטליגנציה רגשית היא חוש ברגש. למשל, חסיד צריך חוש באהבת ישראל. לזהות, להעריך ולנהל רגש – היינו חוש ברגש. אינטיליגנציה חברתית היא חוש בחברה – איך לנהל ולנווט מגעים ומפגשים חברתיים. לכך קוראים חוש במשהו – חשוב מאד וטוב מאד.

אפשר לומר שכל חוש, באיזה דבר שבעולם, הוא סוג באינטליגנציה. אבל שוב, אף אחת מ-16 מדרגות השכל המתבארות כאן – וגם אם תהיינה מליון מדרגות – אינה חוש. חושים הם כמו כשרונות. יש שני סוגי אינטליגנציות רגשיות – כשרונות ותכונות אישיות. נכון מאד, אבל לא לבלבל בין זה לבין אף אחת ממדרגות השכל הטהור. חשוב שיהיו לאנשים חושים – חוש ברגש הוא דבר יפה מאד. חוש ברגש עושה אותך גם 'מבין' – לא שלא משתמשים בביטויים של שכל – כמו שרבי אייזיק אמר שהוא 'מבין' ברוח הקדש. לא אגדיר מבינות זו כסוג מסוים של שכל, רק אומר שיש לו חוש ברוח הקדש. חוש הוא לזהות, להעריך, ובמדה מסוימת גם לנהל (לא רק קונטרול אלא ניהול). זו הקדמה חשובה מאד.

65.             התפעלות משכל והתפעלות מרגש

למשל: מי שזוכר, יש לנו ברוך ה' שני תלמידים חשובים, שפעם היה ויכוח מה ההבדל ביניהם. הסברנו – לפני שידענו על סוגי ה'אינטליגנציות' – שאצל אחד מהם עיקר הענין הוא להבין רגש, ואצל השני עיקר הענין הוא להתפעל משכל, להרגיש שכל. אם אתה לא יודע, אם לא שמעת בישיבה, אתה יכול לנחש מי הוא מי. יש אחד מהחשובים, שיהיו בריאים, שעיקר הענין שלו שאוהב להתפעל משכל. יש התפעלות מיוקר השכל – כתוב כאן במאמר. יש גאון עולם, הגאון מוילנא, ולאותו אחד יש התפעלות עצומה מהשכל של הגאון. מתוך ההתפעלות יש לו גם בטול – מתבטל בפני הגאון הגדול. יש אחד שמתפעל מאיי-קיו גבוה.

66.             אינטליגנציה של מדבר

יש עוד יהודי, סידיס, שחי לפני כמאה שנה – לא חי הרבה. נכנס להרווארד בגיל 11, ידע עשרות שפות וגם המציא שפה. שערו את האיי-קיו שלו, הכי גבוה שהיה, בין 250 ל-300. בסוף הרשויות באמריקה עשו לו את המות, קברו אותו חיים, ונפטר צעיר – נעבעך – בגיל 46. גם יהודי, כמובן – יהודי משני הצדדים, יהודי מוכשר. אם כבר אמרנו את זה – שהמציא שפה בגיל 11 – מה קשור לאינטליגנציה? האדם נקרא מדבר, זה ההבדל בינו לבין קוף. מי שלומד אנתרופלוגיה (לא נכנס לגילאים, לא מענין אותנו), הם אומרים שעיקר פתוח המח – שקשור לאינטליגנציה – הוא בשני שלבים. בשבילם כל שלב נמדד במליוני שנים.

קודם יש מח בגודל של קוף וצריך להגיע למח בגודל של אדם. מסבירים שהגדילה קרתה בשני שלבים – הזמן לא מענין, אבל השלבים כן משמעותיים. השלב הראשון של גדילת המח הוא עקב הפיכת האדם ליצור חברתי, הפילוסופים קוראים לכך יצור מדיני. התחיל לחיות ביחד עם עוד אנשים, ואז צריך חוש בחברה, אינטליגנציה חברתית, ולשם כך המח שלך צריך לגדול. לא מספיק מח של קוף בשביל להסתדר עם אנשים. לכן בשביל השלב הראשון, שאתה צריך להסתדר עם עוד אנשים, כל החבר'ה כאן, צריך שהמח יגדל.

אחר כך, שלב שני, שהוא העיקר, הוא הלשון, שפה. כדי לדבר, להמציא שפה, המח היה צריך לגדול פי כמה וכמה. לכן, אף על פי שלא 'חסכוני' להחזיק מח גדול (בלשון שלהם), אבל אם חיוני – לצורך השרידה – מה אפשר לעשות, חייבים להגדיל את המח. עיקר גדילת המח הוא עקב הצורך בשפה, בלשון. ההוכחה בשטח למי שיש לו האיי-קיו הכי גדול בעולם היא כשרון של שפות (יותר מאינשטיין, אם כי עדיין הוא המדען הכי גדול בעולם – כל מדידת האינטליגנציה היא משחק, אך עדיין יותר חשובה מכל שאר החושים, שאינם שכל קוגנטיבי כנ"ל).

עיקר הטעות היא שזיהוי התפעלות אינה התפעלות השכל. התפעלות השכל אינה השכלה בהתפעלות – שני דברים שונים לגמרי. לכן אמרנו שיש בתוכנו אחד החברים החשובים שהכי אוהב להבין רגש – לא סוג של שכל, פשוט ההובי שלו, אלא תחום ההתענינות והכשרון שלו, שיש לו חוש ברגש. באמת יכול להיות פרופסור למופת באינטליגנציה רגשית – יש לו חוש ברגש, אך לא נקרא התפעלות השכל וכל שכן שלא נקרא שכל טהור (בכלל ידוע שפרופסורים הם קרים, עם שכל קר – אם כבר יש איזה פרופסור חם יש סיכוי טוב שניתן להשפיע עליו להתקרב לה', הוא עדיין חי). יכול להיות שתוך כדי שמבין רגש הוא גם מתרגש, אבל ההתרגשות אינה אינטליגנציה רגשית, אלא התפעלות של השכל. מה שקוראים אינטליגנציה רגשית היא רק היכולת שלו לחוש רגש, בעצמו או בזולת.

מה רצינו מזה? שאם לאותו סידיס היה איי-קיו של 250 או 300, אז איזה איי-קיו היה ליוסף הצדיק שלמד את כל השפות בלילה אחד? איזה איי-קיו היה לשלמה המלך שהיה החכם מכל אדם? זה מאמר מוסגר, שאיי-קיו הוא ודאי תופעה יהודית. יכול להיות שגם אינטליגנציה רגשית היא תופעה יהודית. הכל יהודי, בסופו של דבר, ולאו דוקא שהעיקר המח – אולי העיקר הוא הלב.

67.             טז המדרגות מלמעלה למטה

אחרי כל ההקדמות האלה, שהן חשובות מאד, נעבור בקיצור על המדרגות במאמר, וצריך להבין טוב. נעשה מלמעלה למטה, ולכן נתחיל מסוף המאמר, כי המאמר עולה מלמטה למעלה:

הסוף הוא שמסביר שבפרטיות, ישראל-סבא ותבונה הם הנה"י של אבא ואמא. הפשט הוא שבכללות פרצופי אבא ואמא (חכמה ובינה בכללות), ישראל-סבא ותבונה הם הנה"י המשפיעים מחוץ למוחין למדות (עד כאן הסביר שישראל-סבא ותבונה הם המדות של המוחין בכללות, דהיינו הטיית והמשכת המוחין להשפיע למדות, ועל כן הוא כותב שבפרטיות הם הנה"י של אבא ואמא).

לפי זה יש מעין 'חפיפה' בין דרגות השכל שהוא מסביר במאמר – פרטי הנה"י שהוא מסביר בסוף הם שייכים בעצם לגדר הכללי של הטיית השכל למדות שהסביר קודם. אך לצורך החידוד וההתפרטות לבחינות שונות ומגוונות של שכל המתבארים כאן נפרש על פי הקדמה של האריז"ל שהמוחין של ישראל-סבא ותבונה נעשים מהנה"י של אבא ואמא עילאין (ומכאן יצא שתכונות הנה"י המתבארות כאן הן הפנימיות של עצם הטיית השכל למדות שלהלן נגדיר כחב"ד – מושכל – דישראל-סבא ותבונה, הגדרה שאף היא לא מופיעה בפירוש במאמר, ודוק). בכל אחד מישראל-סבא ותבונה הוא מסביר שלש תכונות שמקבלים מהנה"י דאבא ואמא – ואנחנו נפרש שהכוונה היא למה שישראל-סבא מקבל מנה"י דאבא עילאה ומה שתבונה מקבלת מנה"י דאמא עילאה.

68.     נה"י דאבא: גילוי לעצמו, גילוי לזולתו, מדידת הנקודה

נתחיל מישראל-סבא: אולי הכי טוב לקרוא מתוך הספר. הוא רק כותב שלש תכונות שהן נצח-הוד-יסוד, ונניח שהוא מסביר אותן לפי הסדר. השפעת הנצח דאבא על ישראל-סבא היינו "כח הגילוי לעצמו". אבא ואמא עילאין הם "תחות דיקנא" – שכל שלא בדיוק מודע. על כל המושג של אבא ואמא עילאין נלמד במאמר הבא בע"ה, אבל מה שאפשר לגלות שכל לעצמי – זו התכונה הראשונה של ישראל-סבא, ונאמר שאותה הוא מקבל מהנצח דאבא עילאה. סך הכל נגיע ל-16, וכל אחד הוא סוג של שכל, תכונה אחרת – כח שכלי. יש כח בשכל לגלות את אור השכל העליון לעצמך.

עוד ווארט כאן, שהגילוי לעצמי של השכל בישראל-סבא הוא כדי שיעבור הלאה – להשגה. השגה היא תמיד בבינה, וכאן בתבונה. גילוי לעצמי לצורך השגה.

מה ההוד של ישראל-סבא? יכולת הגילוי לצורך הזולת – גילוי השכל של אבא עילאה. ידוע שכל מה שקשור לחכמה הוא – ביטוי שכותב, אבל לא עושה ממנו ענין לעצמו – "כח ההמצאה" (גם חכמה, וגם ישראל-סבא). יש כלל גדול, במיוחד אצל הרבי הקודם, שחב"ד היינו "כח ההמצאה", "כח ההסברה" ו"כח ההתיישבות" (ישוב הדעת) או לפעמים "כח ההתקשרות". כאן זו התכונה השניה, שבאה מההוד. הוד מקבל מהבינה של אבא עילאה, והולך יחסית לצד שמאל של ישראל-סבא – כח לגלות לזולת, שלשמו צריך להמציא הסבר.

צריך מאד לדייק בלשון שלו, ויצא שכל התכונה השניה של ישראל-סבא – ההסברים – כאשר יגיעו לתבונה יעברו עוד עיבוד (הכל כאן כמו מכונת עיבוד, עם הרבה שלבים), ישתנו וישתכללו. באבא יש את עצם הכח לגלות שכל לעצמי, על מנת שגם אתפוס ואבין אותו. אחר כך יש כח לגלות שכל כדי להסביר הלאה, ואז כבר צריך להלביש אותו באיזה הסבר ראשוני – צריך כח המצאה, איך אני הולך להסביר את השכל. זה כח שני בישראל-סבא.

אחר כך יש כח שלישי, שהזכרנו קודם – לקחת נקודה של שכל ולמדוד אותה ("זרת"). כח הגלוי לעצמי אמרנו שבנצח (הוא לא כותב בפירוש), כח הגלוי לזולת תוך כדי המצאת הסבר ראשוני מצד ההוד, וכח מדידת הנקודה במינון מתאים הוא היסוד. אלה הנה"י מאבא לישראל-סבא.

69.     חב"ד דישסו"ת – הטית השכל מהתאמתות ומהשגה

אחר כך יש חב"ד-חג"ת-נה"י של ישראל-סבא בפני עצמו: החב"ד, שהוא עצם השכל גם של ישראל-סבא וגם של תבונה, הם מה שהוא כתב קודם בפרק שלם – הטית השכל. יש בתוך השכל הטיה לחסד, כמו אצל בית הלל, או הטיה לגבורה, כמו בית שמאי. הוא כותב שאין בהטית השכל שום התפעלות, גם לא התפעלות של שכל. מה שהשכל מחייב מדה – כלומר, שיש בו הטיה למדה מסוימת – זו תכונה שכלית נטו. כמובן, מובן מאליו, שאין לכך ולאינטליגנציה רגשית שום דבר משותף, כי זה שכל בלבד (ללא שום מציאות של מדה רגשית בפועל) – הטית השכל למדה. היות שזה שכל טהור לכן אנחנו אומרים שזה דרגת המושכל של ישראל-סבא.

מה ההבדל בין הטית השכל בישראל-סבא להטית השכל בתבונה? ההבדל מאיפה בא – מהתאמתות החכמה או מהשגת הבינה, כך הוא כותב. חכמה ובינה כאן הם גם אבא ואמא עילאין. בישראל-סבא הטית השכל לחסד או לדין באה מההתאמתות, שהדבר התאמת אצלו כך וכך, ולכן השכל נוטה לפסוק כך או כך. ההתאמתות היא באבא, אבל ההטיה היא מוחין של ישראל-סבא. אם ההטיה באה מכח ההתאמתות היא מצד ישראל-סבא, אבל אם ההטיה לחסד או דין באה מתוך השגת השכל – התאמתות היא ראיה והשגה היא שמיעה – היא החב"ד של תבונה. מה הדוגמה של התאמתות השכל והטית השכל למדה מסוימת הבאה ממנה? הדוגמה המפורסמת של "שתיק רב", אותה מביא כאן.

70.     חגתנה"י דישראל־סבא ותבונה: דבקות והתפעלות השכל

אחר כך יש חג"ת-נה"י של כל אחד – נעשה שניהם יחד, ואז נחזור לנה"י שהתבונה מקבלת מאמא עילאה. חג"ת-נה"י שבישראל-סבא ותבונה היינו התפעלות שכלית – לא רק הטיה. יש התפעלות בשכל והתפעלות בלב. מה ההבדל? הוא כותב שהתפעלות בשכל היא בדקות, זו המלה בה משתמש. גם בשכל וגם בלב יש מה שנקרא למעלה מהחזה ולמטה מהחזה. מה שלמעלה מהחזה מכוסה ומה שלמטה מהחזה גלוי. בנפש, ההבדל הוא אם ההתפעלות היא בדרך ממילא ובלתי ומורגש או שכן מורגש – מעל החזה לא מורגש ולמטה מהחזה מורגש. גם כאן וגם כאן, גם בישראל-סבא וגם בתבונה, יש התפעלות לא-מורגשת של השכל ויש התפעלות מורגשת של השכל.

כאן יש ארבע מדרגות – חג"ת ונה"י של ישראל-סבא ושל תבונה. ההבדל הוא אם מדובר בהתפעלות או בדבקות. בתבונה אני קורא לכך התפעלות השכל ובישראל-סבא דבקות השכל. הצדיק שבדבקות המחשבה – כנ"ל בנעם אלימלך – הוא מצד ישראל-סבא. יש דבקות השכל בלי שום הרגש ויש התפעלות השכל בלי שום הרגש, ויש התפעלות עם הרגש. השכל שמוליד התפעלות עם הרגש נמוך יותר מהשכל שמוליד התפעלות בלי הרגש. התפעלות השכל עם הרגש היא מיוקר השכל, כמו מי שמתפעל מחכמים כנ"ל – "יקרה היא מפנינים". התפעלות השכל עם תחושת יוקר השכל היא בנה"י (סוד "כל הון יקר ונעים" כמבואר במ"א). התפעלות משכל אינה השכל המוליד את ההתפעלות, ואנחנו רוצים כאן מדרגות של שכל. מה ההבדל? כל התפעלות היא תוצאה של שכל. יש שכל פנימי שמוליד, גם בתוך השכל, התפעלות מהשכל. מאחורי כל התפעלות יש סיבה – שכל אמתי, שכל נטו. בישראל-סבא יש שכל פנימי שמוליד דבקות המחשבה בלתי-מורגשת ויש שכל יותר חיצוני שמוליד דבקות מורגשת. מה המורגש שם? יוקר השכל. כך בישראל-סבא, ואותו דבר בתבונה – יש שכל פנימי של השגה, של בינה, שמוליד התפעלות בלתי-מורגשת בתבונה, ולכך אנו קוראים חג"ת דתבונה, והנה"י דתבונה היינו שכל שמוליד התפעלות מורגשת מיוקר השכל.

71.             תבונה – כח הקליטה (תפיסה וקליטה)

אמרנו עד כאן 9 מדרגות, וצריך להשלים שלש מדרגות שהתבונה מקבלת מנה"י דאמא עילאה: קודם כל, איך רבי הלל בביאורו לשער היחוד של אדמו"ר האמצעי מסביר תבונה? הזכרנו שתבנית בפרשה קשורה לתבונה. עצם הדבר שבבינה יש שתי מלים בלשה"ק, תבונה ובינה, הוא תופעה חשובה – בחכמה אין תופעה כזו. כבר אומר דרשני, אומר שיחסית חכמה היא משהו אחדותי ובבינה יש באמת שתי בחינות, שתי מלים. העיקר הוא הלשון. יש בינה ותבונה, אמא עילאה ותבונה.

אם רוצים לעשות שני יחודים צריכים לומר את המלה 'חכמה' פעמיים. כלומר, אם רוצים לייצג במלים של שכל את אבא ואמא עילאין וישראל-סבא ותבונה יהיה חכמה-בינה-חכמה-תבונה, שעולה יחד הוי' ברבוע. חכמה-בינה-חכמה-תבונה הם עצמם י-ה-ו-ה, אבא-אמא-ישראל-סבא-תבונה, כך אומר האריז"ל, ובאמת יחד עולה הוי' ברבוע (ממוצע כל מלה הוא אחד ברבוע).

איך מסבירים תבונה, במלה אחת, בלי כל אריכות המאמר כאן? תבונה היא כח הקליטה. גם כאן, הדבר הראשון שהוא אומר – כנראה מה שהתבונה מקבלת מהנצח דאמא עילאה – הוא הקליטה הפנימית. היא קולטת את הנה"י דאבא שבישראל-סבא. כמו שכתוב תמיד שגבורות דאבא נעשים חסדים של אמא וחסדים של אמא נעשים גבורות דאבא – קולטת את מה שנוגע בה.

נאמר ווארט חשוב: כתוב שאבא ואמא עילאין הם אברהם ושרה – אברהם זורק חצים, כמו ברק המבריק על השכל, ושרה תופסת אותם. הכח לתפוס את החץ באויר גבוה מהכח לירות אותו (כפי שדברנו בשבוע שעבר) – כח לתפוס את הברק, שלא יתעלם שוב אל תוך הלא-מודע. כאן במאמר של הרבי רש"ב תפיסה היא מינוח חיצוני. אצל רבי הלל (הנ"ל) התפיסה באמא עילאה – קודם צריך לתפוס את הברק, משהו נסי. קליטה היא פחות נסית, כח חשוב אך לא נס. לכן היכולת לתפוס את הברק היא אמא עילאה, והכח לקלוט את השכל הוא תבונה. כאן מתכוון בפשט שתפיסה חיצונית יחסית לקליטה – לא מדרגה בפני עצמה, אלא רק הקדמה לקליטה.

72.     נה"י דאמא: קליטה, שינוי, זיהוי המדה הפוטנציאלית

מה שהתבונה קולטת את אבא – ודאי בצד הימין שלה, הנצח שלה. אחר כך אומר תכונה שניה, שנשים בהוד כי מקביל לתכונה השניה של ישראל-סבא, שלוקחת את ההסברים עבור הזולת, מעבדת אותם, משנה אותם ומוסיפה להם נפח (כולל שינוי, שבכך הווארט העיקרי). אפשר לקרוא לשְנות, אבל מהמשך והקיצור ברור שהכוונה לשנות (לעשות שינוי). אם אבא ואמא עילאין הם אברהם ושרה, כתוב שישראל-סבא ותבונה הם יצחק ורבקה. קודם רבקה קולטת את יצחק, ואחר כך משנה את ההסברים שלו איך שהיא מבינה – זה הזיווג האידיאלי, "שוין בקומתן". זו התכונה השניה של תבונה, לשנות כדי להשפיע למטה. התכונה השלישית – הכי יפה, הכי חידוש, והכי אפשר לבלבל בינה לבין אינטליגנציה רגשית – היא מה שכותב בסוגריים, שיש הרבה שכלים ולא ברור איזו מדה מתחייבת מהשכל. כלל גדול בתורה שאין שכל שבהעלם, בפנימיות, אין בו מדה בפוטנציאל. היכולת לדעת בכל שכל מה המדה שמתחייבת היא היסוד.

לפני שנמשיך, נאמר מאיפה לוקח רעיון זה. מסתמא ממה שכתוב בחסידות שיש התבוננות בשביל אהבה ויש התבוננות בשביל יראה – סימן שיש שכל לשם אהבה ויש שכל לשם יראה. מכך אפשר לעשות כלל גדול, שבכל שכל שבעולם יש מדה בפוטנציאל. לא כל אחד מכיר ויודע. הוא אומר שיש תכונה של תבונה – שאנחנו אומרים שהיא היסוד של התבונה (סוד המקוה בכתבי האריז"ל – כוונה טובה למי שטובל במקוה בבקר) – יכולת זיהוי בכל שכל של המדה שמתחייבת ממנו.

73.             בין זיהוי מדות נעלמות לניווט בעולם הרגש הגלוי

לכאורה זה הכי דומה להגדרה של אינטליגנציה רגשית, ובכל אופן זה לא זה בכלל, כי הגדרת אינטליגנציה רגשית אינה לזהות מדות שעדיין לא קיימות במציאות, אלא רק לנווט את דרכך בעולם הרגש, לשחות נכון בעולם שכולו מלא רגשות בפועל. כל מיני רגשות – יש פה אנשים, אחד אוהב והשני שונא. איך אני מסתדר איתם? איך אני צריך לדבר? יש פה שני אנשים בצבור, אחד אוהב להרוג ערבים והשני שונא את זה, אחד אומר שזה קדוש ה' והשני אומר שזה חלול ה', אז מה אני צריך לעשות? זה לא שכל אלא יותר רגש. לאחד יש רגש פצפיסטי ואחד אקטיביסט. כדי להתמודד עם הצבור, ש"כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות", צריך להגדיל את המח – צריך להסתדר, לאזן, ולשם כך צריך חוש.

זו הדוגמה לחוש ברגש שכבר קיים. אפילו לגבי עצמי, איך מסבירים אינטליגנציה רגשית – שאני מודע לכך שאני מתרגש. זה עוד כלל גדול שלא אמרנו, שכל סוגי האינטליגנציות האלה נגזרות ממודעות עצמית ותלויות בה – יסוד היסודות שלהם – הכל "עץ הדעת טוב ורע" והחטא שלו, הכל קשור לצד השני. להיות מודע למה שאני חווה עכשיו, כמו "יש מי שאוהב". אם אני מודע לרגשות עצמי, שכעת אני באהבה או ביראה, אוכל להיות מודע לרגשות כולם, ואז להסתדר, לזהות, להעריך ולנהל את כל עולם הרגשות.

אבל גם הנקודה השלישית כאן – שהכי דומה – אינה ענין זה בכלל. אומר שהיות שחלק מכל שכל הוא מדה מסוימת, יש לי חוש להכיר את המדה המתחייבת מתוך השכל. איני משתדל לחוות אותה במודעות עצמית, אלא רק סוג של הכרה – שכל, לא חויה. רק ידיעה איזו מדה אמורה לצאת מהשכל – שכל זה הוא באמת ראשית חוש ברגש. אם כן, עד כאן השלמנו 12 מדרגות של ישראל-סבא ותבונה.

74.     ישראל זוטא – התפעלות בלתי מורגשת

לגבי ישראל זוטא ויעקב – שניהם התפעלות בלב, כל 4 המדרגות. שתי המדרגות העליונות, כל ישראל זוטא, הן יחסית התפעלות הלב בלתי-מורגשת, ואילו ביעקב ההתפעלות מורגשת – "עץ החיים" ו"עץ הדעת". לדרגה העליונה בישראל זוטא הוא קורא "התפעלות מעומק השכל". בשכל היתה "התפעלות מיוקר השכל" וכאן מעומק השכל – קשור, אבל חשוב לדייק. יש התפעלות מעומק השכל, אך היא בלתי מורגשת. ההתפעלות מיוקר השכל היתה יותר גבוהה, אבל מורגשת. ההתפעלות מעומק השכל, שמביאה את רשב"י לגחון ולנשק מישהו ("גחין ונשיק"), היינו "מה שמתפעל בלבו מעומק המושג" – זו המדרגה העליונה של ישראל זוטא. המדרגה היותר נמוכה היא אהבה. יש שכל שאתה מתבונן בו, שייך לאהבה, ובאמת מעורר בלב אהבה – לא רק בשכל – אבל האהבה עדיין כלולה ומכוסה ביסוד אמא, ההתבוננות, ולכן אינך מרגיש במודע "יש מי שאוהב". זו המדרגה הנמוכה של ישראל זוטא. אמרנו שהתפעלות, אבל כל התפעלות באה משכל – מעומק המושג באה התפעלות מעומק המושג. מהשכל הפנימי באה התפעלות מהשכל הפנימי, אבל השכל מכסה – ישראל זוטא.

75.     יעקב – התפעלות מורגשת

המדרגה הכי נמוכה היא יעקב, שיש מודעות עצמית, בשתי מדרגות. או התפעלות מחיצוניות השכל – אבל שכל – שמוליד אצלי אהבה מורגשת, "יש מי שאוהב", דרך צמצום שנקרא נקודת ה"בכן". שוב, אני מתבונן במשהו, בשכל, שהוא חיצוני לגבי השכל של ישראל זוטא. הסימן שחיצוני הוא שכדי להוליד את הרגש שנגזר ממנו הוא מצטמצם לנקודה שנקראת ה"בכן", והיא מעוררת את האהבה שלי – אהבה מורגשת של "יש מי שאוהב". משהו למטה מכך שהוא פסוק בתורה, "לאהבה את הוי' אלהיך כי הוא חייך" – לא שהשכל הוא עמוק ומורכב ואני מצמצם לנקודת "בכן", אלא אהבה שנולדה לכתחילה רק מטעם קצר ולא מהתבוננות רחבה. כמו "כי הוא חייך" – ה' הוא החיים, כדאי לחיות, אני רוצה לחיות, וממילא יש לי משיכה לה' שהוא החיים שלי. הוא אומר שמדרגה זו היא כמו פסק הלכה, שהמדה מתעוררת מתוך טעם פשוט וקצר. יתכן שאחרי הרבה התבוננות הגעתי לאיזה טעם, אבל הלב שלי לא מרגיש אפילו מרחוק את מה שעומד מאחורי הטעם.

צריך ללמוד טוב את המאמר, וב"בכן" משמע שיש לי על כל פנים מרחוק את תחושת רחבות ההתפעלות שהצטמצמה לנקודת ה"בכן" – יש הרבה יותר אור ההתבוננות, אך עדיין מלמעלה, לכן אני מרגיש עצמי אוהב.

76.             סיכום

אלה שתי מדרגות האהבה של יעקב, ולמעלה מכך שתי מדרגות לא מורגשות – עץ החיים – של ישראל זוטא. למעלה מכך שש מדרגות של תבונה ושש מדרגות של ישראל-סבא, שהכי מענין הנה"י שמקבלים מאבא ואמא בכל אחד מהם.

שוב, בקיצור, בישראל-סבא היינו כח הגלוי לעצמו, המצאת ההסבר לזולת, ומדידת הנקודה. בתבונה – כח הקליטה, פיתוח ושינוי ההסבר לזולת, והיכולת לזהות בכל שכל את המדה המתחייבת ממנו. עד כאן המאמר, ולסיכום:

[הוספה:]

77.             פרצוף סוגי מוחין כנגד י-ה-ו-ה

עוד גימטריא ששייכת למאמר בע"ב: הוא אומר שיש מוחין של יעקב, סוג של התפעלות, מוחין שמולידים התפעלות בלב, ויש מוחין יותר גבוהים, שגם מולידים התפעלות בלב, שנקראים "ישראל זוטא". למעלה מזה יש את עצם המוחין, וגם בהם יש התפעלות – ישראל-סבא ותבונה – ויש אבא ואמא עילאין.

כלל גדול שלומדים במאמר שיש בכללות ארבע דרגות של מוחין (בפרטות כל מדרגה מתחלקת לעוד פרטים) – אבא ואמא עילאין כנגד ה-י של שם הוי' בכללות (כפי שיסביר בפירוש במאמר הבא); ישראל-סבא ותבונה כנגד ה של שם הוי'; ישראל זוטא ה-ו של שם הוי'; ויעקב – כתוב בכתבי האריז"ל, אף שלא מביא – הוא בן הזוג של רחל ונכלל בדרגה הכללית שלה (בסוד קול ודבור), כנגד ה תתאה של שם הוי'. ארבע דרגות מוחין כנגד י-ה-ו-ה, פשוט ביותר ויסודי ביותר:

78.             ישראל כולל את חמש המדרגות

היות שיעקב על שם יעקב, ויש שתי מדרגות ישראל – השם שיעקב קבל, אותיות לי-ראש – צריך לומר שגם אבא ואמא עילאין קשורים לאיזה שם, חוץ מהאותיות של קבלה, פרצוף אבא עילאה (כולל גם אמא עילאה).

יש מאמרים בחסידות, במיוחד של רבי הלל, שמסבירים שאבא ואמא עילאין הם אברהם ושרה. אנחנו נקח רק את שם האב – אברהם. איך אני יודע שבאמת אברהם הוא עצם המוחין, מוחין בעצם? כי כתוב שאברהם, עוד לפני שקבל את ה-ה, נקרא אברם על שם "שכל הנעלם מכל רעיון". גם אחרי שהוא קבל את ה-ה, היא רק פעלה שיוכל לגלות את "השכל הנעלם מכל רעיון", כמבואר באריכות בדא"ח. אברהם בעצם, בתור שכל, הוא "השכל הנעלם מכל רעיון". אז מאד מתאים שנשים את אברהם במקום הכי גבוה, כנגד ה-י של השכלים. אחר כך יש ישראל-סבא, ישראל זוטא ויעקב.

כתוב בכתבי האריז"ל עוד סוד, שהוא לא מביא במאמר אך צריך להוסיף. יש לעם ישראל עוד שם – ישרון. איפה הוא נמצא? במאמר כותב שישראל זוטא מהחזה ולמעלה ויעקב מהמחזה ולמטה. באותיות פשוטות, אצלנו בחסידות, מהחזה ולמעלה היינו ללא מודעות עצמית ומהחזה ולמטה עם מודעות עצמית. אבל מי שמכיר טוב את כתבי האריז"ל יודע שפרצוף יעקב אינו הז"א עצמו, אלא פרצוף שמתהוה מהארת יסוד אבא (שארוך כו') שמאירה ובונה פרצוף מחוצה לז"א מהחזה ולמטה. מה עם החלק מהחזה ולמטה של הז"א עצמו? יש בכתבי האריז"ל שכותב שהחלק הזה נקרא "ישֻרון". כלומר, יעקב מקביל לישרון, אלא שישרון הוא חלק מהז"א עצמו ואילו יעקב פרצוף מיוחד מקביל לו מבחוץ. כלומר, אפשר לומר שיש ישרון בתוך יעקב, למעלה ישראל זוטא, יותר למעלה ישראל-סבא ועוד יותר למעלה אברהם, "האדם הגדול בענקים".

אם נעשה את חשבון כל השמות (מלמעלה למטה: אברהם ישראל-סבא ישראל-זוטא ישרון-יעקב) ונחלק לארבע – יש ארבע מדרגות בכלל – נראה שהממוצע הוא "ישראל", השם הכללי ביותר של עם ישראל (וגם של שלשת האבות, חז"ל למדו שגם אברהם נקרא ישראל וגם יצחק נקרא ישראל, משא"כ ביחס לשם יעקב).

79.             חלוקת (צילומי) דולרים

יש צ'ופר הערב: יש מישהו שהיה אמור להסביר את המופת. אחד שקבל דולר מהרבי, שהרבי נתן וברך ברפואה שלמה, וכך כתוב עליו. כמובן לא משחרר את הדולר המקורי, אבל אותו יהודי, שגר בשכונה זו לקח וצלם את הדולר עם הכיתוב, וטוען שגם הצילום הוא סגולה. הראיה שיש לו כמה ספורי מופת שרצה לספר אבל כבר הלך. כל מי שמעונין בדולר כזה עד שיגמר שיבוא.