ד׳ כסלו ע"ב – כפר חב"ד

בדרך למלכות מתוקנת

כינוס תנועת "דרך חיים"

א. אהבת דוד ויהונתן

מלכות דוד ויהונתן

האריז"ל אומר שמה שמעכב את ביאת המשיח הוא דבוק חברים. נקודה מאד חשובה שלנו כאן היא לחזק את דבוק החברים בינינו. לפני שבוע, בשיעור[א], דברנו על הפסוק "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב", שהוא המקור של שתי האהבות, "אהבה שהיא תלויה בדבר" ו"אהבה שאינה תלויה בדבר". כתוב בפירוש שיצחק אוהב את עשו "כי ציד בפיו" – יש הרבה פירושים ל"כי ציד בפיו", אך לפי כל הפירושים הוא אוהב אותו בגלל טעם, אהבה שהיא תלויה בדבר. רבקה אוהבת את יעקב בלי שום טעם. הדוגמה בפרקי אבות ל"אהבה שהיא תלויה בדבר" היא "אהבת אמנון ותמר" והדוגמה ל"אהבה שאינה תלויה בדבר" היא "אהבת דוד ויהונתן", והסברנו שכנראה אהבת רבקה ליעקב היא המקור לאהבת דוד ויהונתן ואהבת יצחק לעשו – אחרי הרבה השתלשלות – היא המקור לאהבת אמנון ותמר. אותנו מענינת "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבת רבקה ליעקב. זה המקור לדבוק חברים, אהבה שאינה תלויה בדבר – יש ביטוי "אהבת חנם", אך נשתמש בבטוי "אהבה שאינה תלויה בדבר" (באמת יש הפרש בין שני הלשונות אך אכ"מ).

ידוע הרמז שדוד ויהונתן עולה ישראל, וממילא "אהבת דוד ויהונתן" עולה אהבת ישראל. על אותו משקל, אנחנו רוצים מלכות ישראל – מלכות דוד ויהונתן. אם כן, הדמות הרצויה של המנהיג וגם של העם היא "מלכות דוד ויהונתן", שניהם יחד. יהונתן הוא הבן של המלך הקודם, שאול, והוא רוצה ומוכן להיות המשנה של דוד המלך. כך מוסבר בקבלה שהוא יורד מהמקום שלו, יסוד דאצילות, ליסוד של עולם היצירה – יורד פלאים על מנת שיזכה להיות המשנה, המשרת, של דוד מלכא משיחא. לכן חשבתי שצריך להתבונן ביחוד של דוד ויהונתן, שהאהבה ביניהם נפלאה יותר מאהבת נשים. יש בכך גם רמז להבדל בין אהבת דוד ויהונתן לאהבת אמנון ותמר.

יהונתן ודוד – אור ישר ואור חוזר

יהונתן הוא אור ישר – ה' נתן, יהו-נתן. דוד הוא אור חוזר. לפני שהם נפרדים כתוב שבכו אחד על צוארי השני "עד דוד הגדיל" – האור החוזר חוזר מעל לשרש של האור הישר, "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה גם משרש האור הישר. איך אני יודע שדוד הוא ה"אור חוזר" של יהונתן? יהונתן הוא ה' נתן. בפרקי אבות כתוב "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'" – יש כאן השלמה, יהונתן הוא התחושה שה' נותן, יהו-נתן, ואילו עבודת דוד היא שהכל של ה', והחידוש הוא "ומידך נתנו לך". קבלת מיהונתן, ומהיד שלך אני נותן לך בחזרה – ממש אור ישר ואור חוזר. "עד דוד הגדיל" – האור החוזר הוא יותר בעצמה, יותר מגיע לעצמות ה', מאשר האור הישר. יהונתן מכיר בכך, ומרצונו רוצה להיות המשנה של דוד.

דוד ויהונתן – אהבה וחכמה

דוד מלך ישראל חי וקים הוא מלשון דודים, מלשון אהבה, "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", ויהונתן הוא "הוי' נתן" – מה ה' נותן בתנ"ך? בעיקר חכמה. יש שני פסוקים בתנ"ך של יהו-נתן, שהוי' נותן חכמה. פסוק אחד בתחלת משלי – "כי הוי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ה' נותן חכמה. פסוק שני במלכים, לגבי שלמה המלך – "והוי' נתן חכמה לשלמה" (מי שאוהב רמזים, יש הרבה השלמות יפות בין הפסוקים). רמז חשוב אצלנו, ש-אהבת ישראל – אהבת דוד ויהונתן – עולה אהבה פעמים חכמה. מה שה' נותן חכמה הוא בחינת יהונתן לפי ההסבר כאן, ומה שאני אוהב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"" כ"שלהבת העולה מאליה", הוא בחינת דוד.

בתחלה דוקא יהונתן מתאהב בדוד, אבל דוד מחזיר גם את האהבה ביתר שאת ויתר עז. דברנו הרבה פעמים שבשביל אהבה אמתית, דבוק חברים אמתי, צריכים גם אהבה וגם חכמה – חכמה היא בטול, ומתוך הבטול משכילים (בחינת חכמה) איך לבטא את האהבה בצורה הנכונה. בכל רגע ורגע צריכים הרבה בטול לדעת איך לאהוב, ואז האהבה מחזיקה מעמד בבחינת "אהבה שאינה תלויה בדבר". מה שה' נותן את חכמת האהבה בין החברים, בין הדבקים, היינו בחינת יהונתן. אחר כך, עצם האהבה, השלהבת העולה מלמטה למעלה, היא דוד, לשון דודים. עד כאן ווארט אחד.

ב. הבאת המשיח בכח דיבוק חברים

מינוי רבי צבי-הירש משרת – תיקון דוד ויהונתן

דברנו השבוע, ביארצייט שהיה בר"ח כסלו, שאנחנו עדיין בתוך ה"היקף" – על רבי צבי הירש משרת, הרבי השני מרימינוב. יש דוקא אצלו איזה תיקון של סיפור דוד ויהונתן. לבן של הרבי הראשון מרימינוב קראו נתן (נתן לייב) – לא יהונתן, אבל קרוב. אחרי שהרימינובר הראשון הסתלק, תלמידו רבי נפתלי מרופשיץ עשה כל השתדלות שבעולם כדי להמליך אחריו את בנו, והבן סרב בכל תוקף, תוך כדי שהוא אמר ששמעתי מאבא שכמו שהאריז"ל בא לעולם הזה רק בשביל רבי חיים ויטאל כך אני – אמר רבי מענדלי מרימינוב – באתי לעולם רק בשביל המשרת שלי, רבי צבי הירש. כך הבן ספר ששמע מאביו, ולכן סרב לקבל את כתר הנשיאות, והוא עבר לרבי צבי הירש הכהן, שהיה מרקע פשוט לחלוטין (הורים פשוטים, והוא בעצמו בשעה שהתקרב לרבי מעדנלי מרימינוב). יש עוד כמה סיפורים יפים שלא ספרנו – נשלים קצת. ספרנו גם לילדים ספור אחד, בכינוס הילדים, וגם בשיעור שלשום עוד כמה סיפורים לכבוד החתן והכלה שהיו, ונוסיף עוד כמה סיפורים חשובים לעניננו.

קודם כל, מה הווארט בספור כאן? שאותו נתן הוא ממש כמו יהונתן, הוא בן המלך והוא מוותר לטובת המשרת. דוד הוא גם משרת לגבי שאול, הוא מנגן לו, כמו משרת אצלו. אם יש סיפור חסידי ממש דומה ליהונתן ודוד הוא הסיפור הזה, וכאן זה עלה יפה. אצל שאול ויהונתן ודוד לא עלה בסוף כל כך יפה. שאול ויהונתן נהרגו, נפלו במלחמה. אבל כאן, אצל אותו רבי נתן, זה עלה מאד יפה – יש בכך תיקון לגבי הגלגול הקודם.

דבוק חברים להבאת המשיח

שוב, למה מספרים את כל זה? כי רוצים יותר ויותר להדגים "אהבה שאינה תלויה בדבר", "אהבת דוד ויהונתן". זו השאיפה, אם תהיה אהבה כזו, אז גם עם אלה שיושבים כאן אפשר להביא את המשיח – כל שכן שכן ירבו, כהנה וכהנה. אין כזה דבר שיש פה כך וכך מנינים של יהודים, עם קשר הדוק ודבוק ביניהם – אין כזה דבר בעולם. רק הדבר הזה בעצמו מספיק, די והותר, כדי להביא את הגאולה השלמה – רק שהדבוק חברים יהיה כדבעי. הפוטנציאל קיים פה. כל אחד עם השני הוא איזה דוד ויהונתן, וגם אני בתוך עצמי צריך לכלול את שניהם יחד.

"לתקן עולם במלכות שדי" – שלמה-דוד-יהונתן

קודם נאמר את הווארט הזה: יש רמז גם בדוד ויהונתן לשם הקדוש ש-די – "לתקן עולם במלכות שדי". מחלקים את השם ל-ש ו-די, "שאמר לעולמו די". יש משהו שהוא "די", שהוא מספיק, בשביל "לתקן עולם במלכות שדי", ומה הדי הזה? דוד-יהונתן (דוד יהונתן עולה אהבה במילוי, אהבה מלאה: אלף הא בית הא). הכל נכלל בדוד, "עד דוד הגדיל", שהוא, דוד, עולה בעצמו די. ש היינו אתא דאבהן – שלשת האבות הנמשכים ומתכללים בספירת היסוד, סוד יוסף הצדיק (כמו שהסברנו בשיעור השבוע). מה-ש נמשך השפע (בסוד אמ"ר – "ש-אמר וכו'") ל-די, דוד-יהונתן הכלולים בדוד, מלכות ישראל. קודם אמרנו שה' נותן חכמה – החכמה של יהונתן הולכת לשלמה. המשיח צריך להיות צאצא של דוד ושלמה, וגם בפנימיות צריך להיות הרכב של הנשמות. דוד לא זכה לבנות את בית המקדש כי מלאו ידיו דמים. שלמה הוא איש שלום, בנה את בית המקדש, אך לא זכה להיות משיח כי לא לחם מספיק. צריך גם את הלוחמה של דוד וגם את השלום והשלוה של שלמה.

דברנו על אגרת תימן לפני שבוע. הרמב"ם מדגיש שאצל המשיח יתקיים הפסוק "וברוח שפתיו ימית רשע" – שממית בדבורו, כמו הכח של הרבה צדיקים לעשות שפטים במי שצריך בלי חרב וקשת. בכל אופן, הווארט שלנו כרגע הוא האהבה, לא הטלת האימה. צריך להיות הרכב של דוד ושלמה. במדה מסוימת יהונתן נמשך לשלמה – "והוי' נתן חכמה לשלמה". אמרנו שדוד ויהונתן רמוזים בשם שדי, "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", היינו שבכל אחד יכול וצריך להיות ההרכב הפנימי של דוד ויהונתן, ואז ה' אומר לעולמו די – אומר להעלם וההסתר די, ו"ענוים הגיע זמן גאולתכם". הגיע הזמן של "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".

ג. סיפורי רבי צבי משרת – טעויות וסיכונים

החכמה ממליכה את התם

עוד כמה סיפורים, ווארטים על ר' צבי משרת. צריך הרי להשלים פרצוף של סיפורים:

רבי מענדלי הוא מארבעת התלמידים שקבלו את עיקר הירושה הרוחנית מרבי אלימלך לפני שהוא הסתלק, והוא קבל את המח – הכי פנימי מבין האיברים. דוקא המח ממליך אחריו יהודי פשוט לגמרי. הייתי חושב שהלב, האפטער רב, ימליך משרת. לא – המח, החכמה, ממליכה את התם.

המרויח הגדול של הסדר – "שאינו יודע לשאול"

אם הזכירו תם נאמר עוד סיפור, לא לפי הסדר: הרבי ר' הירש היה אומר משל בכל ליל הסדר, שהסדר של פסח הוא כמו יריד. ביריד של הסדר כולם מרויחים, רק שמי שמרויח הכי הרבה הוא הבן שאינו יודע לשאול. כל הבנים מרויחים, אך הכי הרבה מרויח הבן שאינו יודע לשאול. למה? הוא אומר שהבן שאינו יודע לשאול הוא התמים האמתי. יש תם, אבל השאינו יודע לשאול הוא התמים האמתי. רק זה בפני עצמו ווארט יפהפה. היות שהוא התמים האמתי, הוא מרויח שה' בכבודו ובעצמו פותח לו – אבינו שבשמים, "את פתח לו". ממש הפסוק שהזכרנו קודם, "והוי' נתן חכמה לשלמה" – ה' נותן לו את החכמה (בסוד "פתח פיך לאלם" – ממנו לומדים ש"את פתח לו" – ס"ת חכם, סופו של הבן שאינו יודע לשאול הוא להיות חכם, ועוד יותר חכם מהבן חכם, שהרי חכמת הבן שאינו יודע לשאול היא חכמת הוי' ממש), וזה הרווח הכי גדול מכל הבנים בליל הסדר.

טעותו של רבי נפתלי מרופשיץ

רצינו להתחיל סיפור אחר, שלפני ההסתלקות של רבי מענדלי חלם רבי נפתלי מרופשיץ, תלמיד מובהק שלו, שמביאים עטרה ומכתירים את ר' הירש משרת. ספרנו קודם שהוא עשה כל השתדלות שבעולם לאחר הסתלקותו של רבי מענדלי שהבן יהיה רבי, ולא ר' הירש משרת, ואף על פי כן כאשר ר' הירש נעשה רבי הוא היה מאד קשור אליו, וכל אחד נסע לשני. בשבילו זה היה חלום מבהיל, כי אם הוא חולם שמכתירים את המשרת – והרי "אין מלכות נוגעת בחברתה" – זה סימן לא טוב לגבי הרבי. מה הוא עשה אחרי החלום? הוא פשוט הבריח את ר' הירש משרת מהחצר. קצת זמן אחרי שהוא גירש אותו רבי מענדלי הסתלק. ר' הירש אמר שאם הוא לא היה מגרש אותי הייתי פועל אריכות ימים לרבי. בגלל שהוא גרש אותי קרה מה שקרה.

מה לומדים מכך? שרבי נפתלי מרופשיץ עשה טעות פאטאלית – צדיק גדול מאד, צדיק יסוד עולם – ועשה משהו שגרם ההיפך ממה שרצה להשיג. יש בכך מוסר השכל עצום, שלפעמים דבר 'בא לך' בנפשך ממש, אתה חושב שחייבים לעשות כך וכך כדי להציל את המצב, ובדיוק מה שאתה עושה, עם כל הקאך-זיך, פועל את ההיפך הגמור. בדיוק מה שלא רצית – קורה בגלל מה שעשית.

טעויות שייכות למלכות; תיקון טעות – אמירת תהלים

זה עוד נושא שרציתי לדבר עליו קצת. עושים טעויות בעולם הזה, גם הכי גדולים. לא סתם הכי גדולים, אלא דוקא אלה ששייכים לספירת המלכות, כמו דוד המלך, חייבים לעשות טעויות. התיקון של טעות הוא לומר הרבה תהלים (אפשר לכתוב זאת בתקנון של התנועה), כי טעות בגימטריא תהלים. אם אדם רוצה להנצל מטעויות, אפשר רק באמצעות סיעתא דשמיא, כי בלעדיה כולנו עושים טעויות גדולות – העצה היא לומר הרבה תהלים.

טעותו של רבי חיים מצאנז

מי עוד עשה טעות? בשנים הראשונות של ר' צבי-הירש משרת, כשהיה רבי, נסע אליו גם הצאנזר רב, הדברי חיים. הוא נסע גם לראפשיצר, היה נחשב תלמיד מובהק שלו, ונסע גם לר' צבי-הירש משרת. ממש בתחלת הנשיאות של ר' צבי משרת היה כזה סיפור: הגיע יהודי אחד מסכן, עני מרוד וגם חשוך בנים, והתחנן לרבי לברך אותו בזרעא חייא וקיימא. הרבי אמר שהוא מוכן לברך אותו תמורת סכום אדיר של כסף. ר' צבי היה לוקח הרבה כסף לפדיונות. כמה שהוא היה כאילו פשוט – הוא לקח הרבה כסף. הוא נקב בסכום מאד גדול של כסף שלא היה שייך בכלל, שגם שנה שלמה לא ירויח כזה סכום. היהודי יצא מהרבי בוכה – בקש ברכה והרבי דרש סכום עצום. רבי חיים מצאנז עמד בחוץ ושמע את הסיפור, ומתוך רחמנות אמר לו – אברך אותך בהרבה פחות כסף, רק תתן כמה גרושים פדיון. היהודי מאד שמח ונתן את הכסף הדרוש לדברי חיים, והוא ברך אותו, ולשנה הבאה נולד בן – זוג חשוכי בנים הרבה-הרבה שנים – דא עקא שכעבור חודש האמא והבן נפטרו שניהם. הדברי חיים אמר שעל כך אני מתחרט כל חיי, שהתערבתי בענינים של ר' הירש. זו עוד דוגמה של טעות פאטאלית שצדיק עושה. יש כמה דוגמאות של טעויות, סביב למלכות יש המון-המון טעויות. [הטעות שר' חיים היה צריך לברך אותו יהודי שיהיה עשיר...]

הכוונה בטעות הברכה על הצימעס

יש כאלה שאומרים שצדיקים אף פעם לא טועים, שאין כזה דבר טעות אצל צדיק – אנחנו אומרים כעת לא ככה. מספרים על רבי חיים מצאנז שני סיפורים, אחד עליו בפני עצמו ואחד בקשר לר' צבי משרת. סיפור אחד, שפעם אחת בליל שבת, בטיש של ר' חיים מצאנז – יש מאכלים קבועים שמגישים כל שבת, אותו דבר, ואחד מהם הוא צימעס – וכשהגישו את הצימעס הוא פתאום ברך עליו "ברוך אתה ה'... בורא פרי האדמה". והרי על פי הלכה על דבר הבא בתוך הסעודה לא צריכים לברך. החסידים תמהו – כל שבת מביאים את הצימעס, ואף פעם הוא לא ברך עליו. מה נשתנה הלילה הזה שהוא פתאום מברך על הצימעס. מישהו העיז אחרי שבת לשאול אותו דוגרי מה היה. הוא ספר לתומו שבשמים בדיוק הביאו רב חשוב לדין, ואותו רב לפי ה'לומדות' שלו פסק שצימעס הוא פרי שצריך לברך עליו בסעודה, ותמיד היה מברך עליו. דנו אותו בשמים שזה נגד ההלכה, ואתה לא יכול לפי הקביעה שלך ללכת נגד ההלכה – בשו"ע נפסק שלא צריך לברך. רצו לעשות בו דין קשה, רק מישהו למעלה אמר שאם היה עוד צדיק אמתי שגם הוא מברך על הצימעס אפשר להקל עליך. ר' חיים שמע זאת, מכאן מה שקורה למעלה, והיות ששמע זאת הוא ברך, אף על פי שזו ברכה לבטלה – הוא עשה מסירות נפש וברך "בורא פרי האדמה". זה סיפור של חסידי צאנז, ממנו רוצים להוכיח שצדיק אף פעם לא טועה סתם. אם נראה שהוא עושה טעות, דבר שלא צריך לעשות, אחרי שהוא מסביר מבינים שהוא לא טעה. כאן יש סיפור על הסיפור – שהוא עשה משהו, והוא עצמו ספר מה היה, שיש טעם למעשה.

טעות זהה אצל שני צדיקים

אבל יש סיפור אחר, שמתחיל מהרבי מצאנז, קרה אצל שני צדיקים באותו זמן בליל שבת. הצדיקים לוקחים בשמים לברך עליהם לפני קידוש, כמנהג האר"י. מה מברכים על בשמים? "בורא מיני בשמים". פעם אחת בליל שבת הצאנזר לקח את הבשמים וברך "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם [בשם ובמלכות] בורא מיני מזונות". לומר שיש איזה רב שדנים אותו בשמים שפוסק שעל בשמים צריך לברך "בורא מיני מזונות" לא כל כך מסתבר – זה משהו תמוה לגמרי. כאן לא היה שום נימוק, רק שאחרי שבת הגיעו קבוצה של חסידים ששבתו אצל ר' צבי משרת ברימינוב ובאו בחזרה מהשבת, וכשהגיעו לצאנז בהתלהבות עצומה באו למלוה מלכה וספרו שבליל שבת ברימינוב הרבי ברך על הבשמים "בורא מיני מזונות". כנראה שברימינוב היה מזה "שישו ושמחו", ובצאנז זו היתה קושיה – כמה סוגי חסידים. בכל אופן, היה פלא שהרבי ברך "בורא מיני מזונות" על הבשמים. עד כאן הסיפור – אין פה הסבר. רק מספרים זאת, כי היות ששניהם עשו אותו דבר באותו זמן יש ודאי סיבה טובה – אחד מוכיח על השני שלא היתה טעות. אבל איך אפשר להסביר שלא היתה טעות פה – קשה.

עמידה בטעויות בכח השפלות

בכל אופן, מכך אנחנו לומדים שיש כמה דרגות בטעות. יש טעות שאפשר להסביר, יש טעות שאי אפשר להסביר, ורק אפשר להאמין שהרבי לא טועה, ויש טעויות שהן באמת טעות. [תכל'ס, מה הטעות?]. התכלית היא לומר תהלים. התכלית היא שאנחנו צריכים לדעת, לקחת בחשבון, שמלכות כרוכה בטעויות. לא צריכים להבהל מטעויות. כמובן שלא צריכים לחפש טעויות. כתוב ש"אין אדם עומד על הלכה אלא אם כן נכשל בה", ונאמר דוקא על הלכות תורת המלך, הלכות שקשורות למלכות. מי שיכול לעבור את זה, לעמוד בנסיון, הוא דוקא מי שבשפלות. לעבור את הנסיון של הטעויות אפשר רק על ידי שפלות, פנימיות מדת המלכות. צריכים הרבה שפלות.

בזכות דבוק חברים – נצליח

וגם, אם יש אהבת ישראל, "אהבה שאינה תלויה בדבר", דבוק חברים, כל שכן וקל וחומר מדור הפלגה, אנחנו נצליח בכל שאנחנו יוזמים לעשות, בזכות ה"שפה אחת ודברים אחדים" שיש בינינו, אם יש דבוק חברים. כמו שאמרנו בתחלה, זה הדבר הכי יפה שאני רואה ומרגיש פה – גם כשישבתי בבית לפני שהגעתי לכאן, וכל שכן כעת, כשאני רואה את הפרצופים המאירים – שזה בזכות דבוק חברים. שה' יעזור שנזכה לזה.

יש עוד כמה סיפורים, אבל נשאיר להשלמות. שה' יתן לנו חכמה ואהבה, שיהיה מלכות דוד ויהונתן.