אור לי"ג אלול ע"ב – נחליאל

התוועדות "תתעורר" פרשת כי תצא (ב)

א. מפרשת בראשית לפרשת כי תצא

גילוי אחדות ה' ב"יום אחד"

לחיים לחיים. היום י"ג אלול, יום ה-אהבה של חדש אלול – יג בגימטריא אחד ו-אהבה (והוא יום החתונה של הרבי הריי"ץ ויום ההילולא – חתונה – של הבן איש חי, שלהם שם ראשון משותף, יוסף, שעולה יב צרופי אהבה; צירוף השמות השניים, חיים יצחק, עולה חיים נצחיים). גם אלול בעצמו במספר קטן – 1-3-6-3 – עולה יג[1]. ידוע שבחדש אלול יש גילוי מיוחד של יג מדות הרחמים, שמעורר אותנו – "תתעורר תתעורר" – לעשות תשובה מתוך אהבה דווקא, מתוך שמחה רבה ומופלגה, כמו שכעת התחלנו לשמוח ב"ה. צריך להמשיך את השמחה הלאה, עד שיתגלה מלך המשיח, אותיות יִשמח ויְשמח. מלך המשיח מתגלה מתוך שמחה, מתוך ריקודים.

המלה הראשונה של התורה, "בראשית", מתחילה את "יום אחד" של מעשה בראשית, וגם עולה אחד במספר קטן (2-2-1-3-1-4). כלומר, יום אחד של מעשה בראשית מתחיל ב-אחד ומסתיים ב-אחד ("יום אחד"). ב"יום אחד" הקב"ה אחד, יחיד ומיוחד בעולמו (שברא לכבודו, לגלות את כבודו-אחדותו). לכן ה' ברא את האור ביום הראשון, שיתגלה שה' אחד בעולמו. ש"הוי' אחד" לא ישאר בחשך אלא יתגלה לכל, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" ("ונגלה כבוד הוי' [אחדות הוי'] וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר [בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם]").

פרשת כי תצא – מציאת שרש הנשמה מתוך מלחמת הרשות

פרשת השבוע היא פרשת כי תצא, "כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה וגו'". כל הפרשה מתפרשת למעליותא. אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה מסביר שה"[אשת] יפת תאר" היא שרש הנשמה. בזכות היציאה למלחמה – "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" – "ונתנו הוי' אלהיך בידך". יוצאים לכתחילה אריבער, "על אֹיביך"[2], מעל האויב, כמו שהרבי מבאר[3]. אז ה' מוסר את האויב בידינו, "ושבית שביו" – שובים חזרה את כל מה שהוא שבה מאתנו, "חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל", מוציאים כל מה שהוא לקח, ואז זוכים גם למצוא את היהלום שבכתר, "וראית בשביה אשת יפת תאר", שרש הנשמה, של כל פרט ושל כלל ישראל.

בתולת ישראל – בת ראשי

הזהר הקדוש על הפרשה מתמקד על מצוה שכתובה בהמשך הפרשה, דין "מוציא שם רע" על בתולת ישראל, ואומר ש"בתולת ישראל" היא "בת ראשי", אותיות בראשית ("בתולת ישראל" אותיות בת ראשי, בראשית, ועוד אותיות תלול, הלעומת-זה של "תל עולם לא תבנה עוד", וד"ל). כלומר, הזהר מקשר בין בראשית – מה שדברנו הרגע, עם אהבה ו-אחד – לפרשת כי תצא. ההתחלה והסוף של "בראשית" אותיות בת, והאמצע אותיות ראשי, והיא השכינה הקדושה, כנסת ישראל, והיא בתולת ישראל שאסור להוציא עליה שם רע. הזהר מאריך – עיקר רעיא מהימנא על הפרשה – בענין קדושת בתולת ישראל בכל מצב, גם כשנדמה שהיא נטמאה, היא תמיד טהורה, ואל לאף אחד ח"ו להוציא עליה שם רע[4].

הוצאת שם רע על בתולת ישראל – ספק בהשגחה הפרטית בספירת המלכות

מהו "שם רע על בתולת ישראל"? מוסבר בחסידות[5] ש"שם רע" הכוונה שלא מאמינים שיש השגחה פרטית ממש בספירת המלכות. בכל שאר הספירות, העליונות יותר, מכתר עד יסוד, יש גילוי אלקות. גילוי אלקות הוא גילוי של השגחת ה'. יש ביטוי בחסידות שיש מי שחי טפח מעל הקרקע – בספירת היסוד – כאן בעלמא דין, ואצלו יש גילוי של השגחה פרטית. מי שחי טפחיים מעל הקרקע – זו המודעות שלו, כך הוא חי – כבר נמצא בספירת ההוד, וכל שכן וקל וחומר שיש אצלו גילוי השגחה פרטית על כל צעד ושעל. כל שכן וקל וחומר מי שחי עוד יותר גבוה.

יש ווארט אחד בחסידות שאדמו"ר הזקן (שיום ההולדת שלו בשבוע הבא, בחי אלול) חי אלפיים אמה מעל הקרקע, כנגד "אאלפך חכמה אאלפך בינה". הוא אמר על רבי שלמה מקרלין, אחד מעמיתיו, מצדיקי הדור, שהוא טפח מעל הקרקע – הוא שייך לספירת היסוד (צדיק יסוד עולם) – אבל אדמו"ר הזקן, ששייך לספירות חכמה ובינה, חי אלפיים אמה מעל הקרקע, לגמרי במצב של נס מהלך[6].

מצד אחד טוב להיות נס, שם מתגלה אלקות לגמרי. אבל מה לגבי מי שחי על הקרקע, חווה רק את הקרקע עצמה, מי שחי במצב של מלכות? שם הנסיון הגדול – האם גם שם רואים שכל מה שקורה ומתרחש בחיי הפרט והכלל, כל מה שקורה ל"בתולת ישראל", הוא בהשגחה פרטית מובהקת? מי שמוציא שם רע – כך מוסבר בחסידות – מאמין שיש השגחה של ה' בממד הרוחני, אבל כאשר כבר מגיע למטה, למדינה, לממשלה, למה שקורה כאן ממש בעולם הכי תחתון, שם הוא לא רואה השגחה פרטית ולא חי (מאמין בפועל) את ההשגחה הפרטית. הוא מסתפק האם בכלל קיימת שם השגחה פרטית. אם כך הוא מהרהר, וכל שכן אם מעלה כך על דל שפתיו, זאת אומרת שהוא מוציא שם רע על בתולת ישראל. כך ההסבר בחסידות.

אמונת הצדיק שבמלכות בהשגחה פרטית מחסנת מפגיעה

יש מעט צדיקים גדולים שנמצאים במלכות ואף על פי כן מחזיקים מעמד, עומדים בנסיון הקשה, להחזיק את האמונה הפשוטה בהשגחה פרטית. מי שגם שם, הכי למטה, מאמין בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל, זוכה להתעצם עם קדושת בתולת ישראל הבלתי-פגיעה, הקדושה שאף אחד לא יכול להשתלט עליה ולהסתיר אותה.

אמנם יחסית לספירות העליונות המלכות כן נמצאת בהסתר, אבל מי שעומד בנסיון יודע שגם כאשר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – "אסתר מן התורה מנין", גם כשיש הסתרה בתוך הסתרה, שגם ההסתרה מוסתרת, כפי שמסביר הבעל שם טוב – הכל בהשגחה פרטית. אם שם למטה הולכים בקרי – כאילו מה שקורה הוא במקרה, לא בהשגחה פרטית – אז "והלכתי עמכם אף אני בחמת קרי". כך כתוב בתוכחת בחקתי.

כתוב בתניא, באגרת הקדש[7], שהעולם שלנו הוא עולם של נסיונות. ה' שם אותנו כאן כדי להתנסות בנסיונות, והכח האיתן של היהודי הוא המסוגל לעמוד בכל הנסיונות ולעבור את הכל בשלום, לא לכפור בהשגחת ה' בכל מצב. גוי לא יכול, זהו ההבדל בין יהודי לגוי. יהודי העומד בנסיונות העולם הזה, עלמא דשקרא, נעשה נס מהלך, מעל לטבע בתוך הטבע (מה שאין כן גוי, הוא רק בתוך הטבע, חלק מהטבע). בכל אופן, גם את היהודים (ודווקא יהודים, המסוגלים להתעלות מעל למקריות העולם הזה, לכפור במקריות) מזהירים שאם תלכו עמי בקרי גם אני אלך עמכם בחמת קרי.

ישנם צדיקים שהם מאה אחוז, גם למטה מטה, מגלים את האלקות בחשך הכפול והמכופל. צדיקים אלו אינם פגיעים – למעשה – משום דבר שבעולם. מביאים בחסידותה את הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהיו מכשפים[8], היו נחשים[9] כו', אך לא היה פגיע מכלום. למה הוא לא פגיע בכלל? הוא למעלה מזה, הוא שמור, הוא מחוסן.

מה מחסן אותו? מה מחסן יהודי? מה החיסון לכל יהודי, ובמיוחד יהודי שנמצא במצב קצת מסוכן? כל אחד רוצה חיסון. החיסון הוא אך ורק אמונה בהשגחה פרטית. אם הכל בהשגחה פרטית, ללא שום ספק, שום דבר בעולם לא יכול לפגוע בך. לא רק שאתה מחוסן, אתה גם הופך להיות משפיע במציאות, להאיר את הזולת שגם הוא יהיה מחוסן.

בראשית וכי תצא – הפרשה ה-א והפרשה ה-מט

אם כן, ראינו פה נקודת היקש בזהר בין פרשת בראשית, הפרשה הראשונה בתורה, לפרשת כי תצא, הפרשה ה-מט – ז פעמים ז – בתורה. החבור בין בראשית (א) לכי תצא (מט) הוא כמו שער הנון ביחס ל-מט שערי בינה.

הדבר הראשון שהזהר אומר, שהנקודה הכי פנימית של הפרשה הוא הביטוי שמופיע רק פעם אחת בחמשה חומשי תורה – "בתולת ישראל", שאסור להוציא שם רע על בתולת ישראל. הזהר אומר שסוד "בתולת ישראל" בעצם רמוז במלה הראשונה של התורה, "בראשית", אותיות בת-ראשי. נראה עוד כמה נקודות שמקשרות ומפגישות בין בראשית לכי תצא:

השלמת מספרי פסוקי פרשות בראשית וכי תצא

ידוע שבעלי המסורה בסוף כל פרשה נותנים את הסימן שלה, כמה פסוקים יש בפרשה. בבראשית יש קמו פסוקים ובפרשת תצא קי פסוקים. הסימן בקבלה לכך ששני דברים משלימים אחד את השני הוא שהחבור שלהם יוצר רבוע, וכך גם כאן – קמו ועוד קי עולה רנו, לא סתם רבוע, אלא 16 ברבוע, שהוא 4 ברבוע, שהוא 2 ברבוע. מספר הכי מושלם שיכול להיות – 16 ברבוע שהוא 4 בחזקת 4 שהוא 2 בחזקת 8. לא די בכך, אלא גם ההפרש ביניהם הוא רבוע – לו, ו ברבוע, שהוא גם משולש ח (סכום כל המספרים מאחד עד 8, מספר נרות חנוכה). אם כן, שני המספרים הללו מאד מצטרפים, הולכים יחד.

בראשית וכי תצא – "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות"

אם רק נחבר בראשית-תצא נקבל פעמיים שבת (בראשית עצמו הוא ירא שבת, כמבואר בתקוני זהר, וכאשר נצרף את ירא ל-תצא נקבל עוד שבת). כתוב ש"אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין". צריכים לשמור שבת בראשית, בתחלת השנה, ושבת תצא[10], לקראת סוף השנה, ואז – מיד נגאלין (ומתקיים "והיה כי תבוא אל הארץ וגו'", "והיה" לשון שמחה, שמחת הגאולה). יש כאן סוד של שבת (סוד כפול, כל מעשה שבת כפולים). כל שבת היא יהלום של 26, שם הוי' ב"ה (שני משולשים אחד על השני). יש עוד רמזים נפלאים ביותר שמחברים בין פרשת בראשית לפרשת כי תצא[11].

פרשת בראשית – "פרו ורבו"

כעת נתמקד בדבר עיקרי ותוכני בקשר בין שתי הפרשות בראשית וכי תצא: הלא כל התורה כולה, תורתנו הקדושה, תורת חיים, היא "תורה לשון הוראה" (כמו שהרבי מביא תמיד בשם הרד"ק). התורה מורה לנו את דרך החיים שלנו. יש בתורה תריג מצוות, ובלשון הזהר הקדוש כל מצוה היא עצה טובה. בלשון הזהר תריג מצוות הן "תריג עיטין", תריג עצות.

כל מצוה היא עצה איך להשיג את היעד, איך לעלות על דרך החיים, חיים בעלמא דין וחיים בעולם הבא. כידוע, עולם הבא הוא לא משהו עתידי – הוא בא תמיד, כל הזמן בא. צריך לחבר את העולם הבא והעולם הזה, כמו שהבעל שם טוב מלמד אותנו, "מי זאת עֹלה" – "מי" עלמא דאתכסיא ו"זאת" עלמא דאתגליא, עולם הבא ועולם הזה, ואז "עֹלה מן המדבר מתרפקת על דודה" – "אני לדודי ודודי לי".

בפרשת בראשית יש מצוה אחת, "פרו ורבו", כלומר שמצד ה"תורה לשון הוראה" פרשת בראשית כולה באה להורות לנו את מצות "פרו ורבו". אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של חי אלול, מסביר "פרו ורבו" באידיש – "א איד דארף מאכען נאך א איד", יהודי צריך לעשות עוד יהודי. צריך לעשות עוד יהודי גם בגשמיות, כמו שהטור כותב, שצריך להרבות את הדמות, ריבוי שהוא בעצמו פרסומי ניסא, פרסום ה' בעולם.

אבל, למה אדמו"ר הזקן עוד התכוון? שצריך להקדיש את החיים לכך שיהודי יקרב עוד יהודי, יעורר אותו לעשות תשובה מתוך אהבה ושמחה, כהדרכת הבעל שם טוב ואדה"ז בנוגע לעבודת חדש אלול. הבעל שם טוב אמר שנולד בחדש אלול, חי אלול, כדי להחדיר חיות רוחנית ושמחה לעבודת אלול, עבודת התשובה.

בראשית וכי תצא – מצות פריה ורביה ומצות קידושין

שוב, בפרשת בראשית המצוה היא "פרו ורבו". איך יהודי מקיים מצוה זו בקדושה ובטהרה? קודם הוא צריך לקיים עוד מצות עשה מן התורה – הוא צריך לקדש אשה. יש מצות קידושין מדאורייתא. איפה כתוב בתורה שיש מצוה של קידושין? אם לא היתה מצוה מפורשת של קידושין הייתי יכול לחשוב אולי שקידושין הם מכשיר מצוה לגבי "פרו ורבו". אם היתה רק מצות קידושין ולא פריה ורביה הייתי יכול לחשוב שפריה ורביה הן רק פועל יוצא של קידושין. אבל הנה, לפי הרמב"ם, יש שתי מצוות מן התורה – מצות עשה לקדש אשה ומצות עשה של "פרו ורבו".

"פרו ורבו" היא המצוה הראשונה לפי סדר התורה ("הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא גופא אזיל"), ואיפה נמצאת המצוה שהיא בת הזוג שלה? גם הולך בזוג, עיקר ה'זוגיות' שיש בתורה הוא הזוג של שתי המצוות האלו, קידושין (בלשון הרמב"ם והחינוך "לישא אשה בכתובה וקידושין") ו"פרו ורבו". מצות קידושין כתובה בפרשתנו. פלא, לקדש אשה צריך לפני קיום "פרו ורבו", ואף על פי כן צריך לחכות 49 פרשיות, להגיע רחוק-רחוק, כמעט עד סוף תורתנו הקדושה, עד שמגיעים למצות קידושין – לכך שצריך לקדש אשה. זו הנקודה הכי פנימית שמקשרת בין שתי הפרשיות האלה.

מצות קידושין (לפי הרמב"ם) – "כי יקח איש אשה ובא אליה [ושנאה]"

איפה כתובה מצות קידושין לפי הרמב"ם? לא פחות ולא יותר, בפסוק הראשון – המלים הראשונות – של פרשת מוציא שם רע על בתולת ישראל. "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. ושם לה עלילֹת דברים והוצִא עליה שם רע וגו'". בסוף מייסרים אותו, נותנים לו מלקות, וקונסים אותו במאה כסף לשלם לאבי הנערה "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו".

בפרשית מוציא שם רע יש שבעה פסוקים והיא מתחילה בשש מלים – "כי יקח איש אשה ובא אליה" – מהן הרמב"ם לומד מצוה, אף על פי שעל פי פשט הייתי חושב שהן רק ספור דברים בעלמא. "פרו ורבו" כתוב בלשון מצוה. גם שם יש מי שאומר שבפרשת בראשית זו ברכה ולא מצוה, אך על כל פנים הביטוי נאמר בלשון צווי. כאן לא כתוב כצווי, קדש אשה, אלא כמספר דברים בעלמא – "כי יקח איש אשה [ובא אליה ושנאה]". אף על פי כן, אין מקום אחר בתורה שכתוב בלשון צווי לקדש אשה, והרמב"ם לומד מכאן שיש מצוה לקדש אשה.

הקידושין הן בשלש דרכים, כמו שחז"ל לומדים במשנה הראשונה של מסכת קידושין (והן כנגד חג"ת כפי שהן כלולות בדעת, וכמבואר להלן).

פרשת ויצא – הממוצע (התוכני) בין פרשת בראשית לפרשת כי תצא

מכאן עוד קשר בין בראשית לכי תצא, דבר המוליד חידוש נוסף (קשר לעוד פרשה בתורה): מבואר בדא"ח ש"ברא" – "בראשית ברא" – הוא לשון יציאה לבר (לבר מרשות היחיד של עולם האצילות, לברוא את עולם הבריאה וכו' – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"), על דרך "כי תצא [למלחמה וגו']" (כל יציאה לבר היא על מנת לברר בירורים, ענין ה"מלחמה על אֹיביך").

והנה, יש עוד פרשה בתורה שנקראת על שם יציאה, פרשת ויצא – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (למקום חרון אף של מקום בעולם – "אף עשיתיו" – על מנת לברר שם בירורים, דהיינו לשאת אשה ולהוליד ילדים). בפרשת ויצא יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, מוליד יא מתוך יב שבטי י-ה. יעקב מצטיין בין האבות בכך ש"מטתו שלמה". "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". מטתו של אדם הראשון (בפרשת בראשית) לא היתה שלמה, מה שאין כן אצל יעקב, עיקר תיקונו של אדם הראשון, בפרשת ויצא. נמצא שבפרשת ויצא מתקיים הצווי של "פרו ורבו". התורה אינה מספרת אודות נישואי אברהם ושרה, נישואי יצחק ורבקה נעשו בינם לבין עצמם, אך נישואי יעקב ולאה נערכו ברוב עם (מהם לומדים את דין שבעת ימי המשתה כו').

מכל זה יוצא שפרשת ויצא היא מעין ממוצע בין פרשת בראשית שבה מצות "פרו ורבו" ופרשת כי תצא שבה מצות "כי יקח איש אשה" (מצות קידושין). והנה, פרשת ויצא היא הפרשה השביעית בתורה, ואילו פרשת כי תצא היא הפרשה ה-מט – ז ברבוע – כנ"ל (בראשית היא הפרשה הראשונה, דהיינו ז בחקת אפס כנודע)! שתי פרשיות היציאה – ויצא תצא (העולות חיה פעמים הוי' ב"ה) – רומזות לסוד צאצא (בגימטריא יעקב), מצות "פרו ורבו"!

"כי יקח איש אשה"

נחזור להתבונן בביטוי ממנו לומד הרמב"ם מצות קידושין בפרשת כי תצא, "כי יקח איש אשה": הביטוי "כי יקח איש אשה" מופיע שלש פעמים בפרשה, "בתלת זימני הוי חזקה", ואין בכל התורה ובכל התנ"ך חזרה נוספת על ארבע המילים האלו – "כי יקח איש אשה".

הגימטריא של ארבע המלים היא מאד יפה, "כי יקח איש אשה" עולה אדם פעמים טוב. אם רוצים להיות אדם טוב צריך לקחת אשה, "כי יקח איש אשה", "מצא אשה מצא טוב" (אשה היא היהלום של טוב) ו"ויקרא שמם אדם" ביחד, כל אחד לבד הוא "פלג גופא", אז כדי להיות אדם וכדי להיות טוב צריך "כי יקח איש אשה". בכל אופן, כתוב כאן שלש פעמים – כל פרשיה הפותחת "כי יקח איש אשה" היא מצוה מיוחדת.

מבראשית לכי תצא – ממצות "פרו ורבו" ל"פרו ורבו" של מצוות

נלמד עוד משהו על היחס בין בראשית לכי תצא: באיזו פרשה יש הכי הרבה מצוות? כל התורה היא "תורה לשון הוראה", אך יש פרשה עם הכי הרבה מצוות, וממילא היא הכי מושכת עבור מי שרוצה ללמוד הלכה, "הליכות עולם לו". והנה, פרשת כי תצא, פרשת השבוע, היא בעלת הרכוז הכי גדול של מצות התורה. יש בפרשה עד מצוות – זך מצוות עשה ו-מז (בטול) מצוות לא תעשה. סה"כ עד מצוות, והרמז "עד הוי' בכם". כמו שבקריאת שמע יש ע ו-ד רבתי, שדורשים "עד הוי' בכם", גם כאן יש "עד הוי' בכם" – עד מצוות בפרשת כי תצא. עד מתוך תריג – ריבוי מופלג.

איך נדרוש זאת בקשר לפרשת בראשית, בה יש סך הכל מצוה אחת, "פרו ורבו"? כמו שאמרנו כרגע, יש מי שסובר שאת המצוה לא לומדים מ"פרו ורבו" של פרשת בראשית אלא של פרשת נח, ובפרשת בראשית ה"פרו ורבו" הוא ברכה ולא מצוה. בכל אופן, הפשט בספר החינוך והרמב"ם שכן לומדים את המצוה מבראשית. איזה סוג תופעה יש לנו? תופעה שמבחינת "פרו ורבו" של תורה, של הוראות, ה"פרו ורבו" הכי "ורבו" מתקיים בפרשת כי תצא. "פרו ורבו" מצוות, שתהיינה הרבה מצוות.

גם במצוות וגם בתורה צריכים ריבוי. כך מפרש אחד מגדולי הצדיקים, הרבי מקאמארנא, ש"פרו ורבו" היינו לחדש חידושי תורה ולהרבות במצוות. אדה"ז אומר ש"פרו ורבו" הוא לעשות בעלי תשובה. איפה הכי מתקיים ה"פרו ורבו" שנאמר בבראשית? צריך לחכות ז פעמים ז פרשיות – כמו ספירת העומר – ואז מגיעים לפרשה שיש בה הכי הרבה מצוות, כאשר המצוה שהכי קשורה לפרו ורבו היא מצות קידושין, "כי יקח איש אשה" כמו שאמרנו.

ב. פרשיות "כי יקח איש אשה" – תיקון הנישואין כתנאי להשראת השכינה

שלש פרשיות "כי יקח איש אשה"

למה הרמב"ם ביד החזקה שלו, לפי הגרסא הכי מוסמכת – כתב היד של הרמב"ם עצמו – לומד את מצות קידושין מהפסוק של מוציא שם רע? הרי הוא יכול ללמוד זאת מעוד שני פסוקים בפרשה.

אמרנו שהלשון "כי יקח איש אשה" כתובה שלש פעמים בפרשה: הפעם הראשונה כתובה אצלנו, במוציא שם רע, "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה". בפעם השניה כתוב בפרשיה של גירושין, גט, "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתֻת וגו'". אחר כך, הפרשיה הבאה, גם מתחילה "כי יקח איש אשה", אבל שם יש תאר שלא כתוב בפעמים הקודמות, "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". שלש פעמים, כל פעם בתחלת פרשיה.

הפרשה היחידה שפותחת ב"כי"

גם מענין שכל פעם המלה הראשונה היא "כי", כמו שכל פרשת כי תצא גם מתחילה מ"כי", מלה פשוטה וקטנה אך חשובה ביותר (חז"ל אומרים ורש"י מביא כמה פעמים בפשוטו של מקרא שלמלה "כי" יש ארבעה פירושים שונים). כתוב בחסידות שכל "כי" בעולם רומז לכנסת ישראל, ר"ת כי, וממילא עצם המלה "כי" קשורה לבתולת ישראל, כנסת ישראל. אין עוד סדרה שמתחילה במלה "כי". הפרשה הבאה, פרשת תבוא מתחילה "והיה כי תבוא", לא "כי תבוא". אבל כאן מתחיל "כי תצא".

בכלל, יש רמז מאד חשוב, אם עוברים על כל נד הפרשיות של תורתנו הקדושה – הסדרים, בראשית נח וכו' – רובא דרובא מתחילות באות ו, מג פעמים. ו פעמים מתחילות פרשות באות א. מג ועוד ו כבר עולה מט. יש רק עוד חמש פרשות שמתחילות כל אחת באות אחרת. הסימן הוא ברכה-ש – בראשית (שחז"ל אומרים שהיא לשון ברכה), ראה (צריך לדלג מבראשית עד ראה בשביל פרשה שמתחילה באות יחידה), שֹפטים, כי תצא, האזינו. יש ברכה עם ש באמצע – בין בר ל-כה. אם נחבר את ה-ש ל-א שהיתה שש פעמים – על פי מאמר חז"ל "שש אשות הן" – יש אש, ברכה, וכל שאר הפרשות פותחות ב-ו. רק מאמר מוסגר, שזו הפרשה היחידה שמתחילה ב-כ, במלה "כי", הרומזת לכנסת ישראל.

פרנסת רבי שלמה מקרלין – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"

קודם הזכרנו את רבי שלמה מקרלין, מגדולי הצדיקים, חבר של אדמו"ר הזקן. יש סיפור מפורסם ויפהפה עליו, שתמיד אוהבים לספר. בצעירותו הוא היה עני מרוד, והוא ישב בבית מדרש ולא עסק בעניני העולם הזה כלל. הוא היה מופשט לגמרי מעניני העולם. היתה לו אשה והיו ילדים קטנים, ולא היה מה לאכול. רחמנות – לכאורה הוא לא דואג למשפחה.

בא יהודי אמיד וראה שהאברך הצעיר, שלא הכיר את טיבו, יושב בבית המדרש ולא עושה שום השתדלות לפרנס את המשפחה. הוא התרגז עליו, רצה להרביץ לו – צא לעבוד, ילדיך רעבים ללחם! הוא אמר לו שיש לו מקור פרנסה, אני מסודר, 'איך האב צווי קי' – יש לי שתי פרות (קי באידיש היינו פרה-פרות, גם לשון יחיד וגם לשון רבים). אותו אחד חשב שהפירוש שיש לו בבית שתי פרות, שנותנות חלב, והציור שאשתו כל בקר יוצאת לרפת, חולבת את הפרות, וממכירת החלב יש להם פרנסה.

היהודי הזה – שדרך אגב היה רחוק לגמרי מתורה ומצוות – רחם על המשפחה הזו. הוא דפק בדלת של האשה – קודם ראה שהם רעבים ללחם, לא הבין מה קורה – ובקש לקנות חלב. הוא רוצה לעזור לפרנסת הבית, אז היות שיש 'צווי קי' הוא בקש לקנות חלב. היא לא הבינה מה הוא סח – אין פה חלב. הוא אמר שבעלך אמר שיש 'צווי קי', יש פה שתי פרות שנותנות חלב, אז היא התחילה לצחוק, לחייך – או לבכות, לא יודע מה – שמה פתאום, אין לנו אף פרה.

האיש עוד יותר התרגז, התמלא חמה, וחזר לבית מדרש ברצון להרוג את רבי שלמה. לפני שהוא הרים עליו יד הוא אמר לו 'שוויא שוויא', אסביר לך, אמרתי שיש לי 'צווי קי' ולא הבנת מה התכוונתי. התכוונתי שיש לי "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו" – שני 'כי', ומהם אני מתפרנס. כמה שאותו יהודי היה רחוק, והיה בהתעוררות להרביץ לו חזק, הוא התרכך – ולא רק שהתרכך אלא שקבל החלטה לפרנס את משפחתו של אותו אברך צעיר שלא דואג למשפחתו בזכות ה'צווי כי'.

כך עשה שנים ארוכות, עד שנפטר ללא תורה ומצוות. גם סיפור מופלא, רבי שלמה דאג שאף מזיק לא יגע בו, כי הציל משפחה מישראל – למרות שאין לו זכויות ולמרות כל העבירות – והוביל אותו לגן עדן. כל הסיפור רק בא להסביר שהמלה "כי" טעונה מאד, עם כח רוחני אדיר.

כב פרשיות "כי" בפרשת "כי תצא"

גם, מי שזוכר, כשרש"י כותב כ"י בתורה הוא מתכוון לכף יונית, שייך למשיחה, כמו מלך המשיח. "כי" הוא גם כנסת ישראל, גם כף יוונית שמשמע משיחה, וכאן התכל'ס של ה"כי" היא "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".

שוב, הפרשה היחידה שפותחת "כי" היא "כי תצא למלחמה". גם פלא, חוץ מכך שיש בפרשה הכי הרבה מצוות – עד מצוות – היא גם הפרשה שיש בה הכי הרבה פרשיות קטנות, פתוחה-סתומה. יש 110 פסוקים, ובהם יש 44 פרשיות. גם משהו מופלא. יש קשר בין המספרים – בתוך 110 פסוקים יש 44 פרשיות. מה היחס? כל כמה פסוקים בממוצע מתחילה פרשיה חדשה? כל שנים וחצי פסוקים. יש הרבה פרשיות שהן רק פסוק אחד, יש של שני פסוקים.

תיכף נסביר לעניננו כמה פרשיות יש בהמשך למוציא שם רע, ב"שלישי" של פרשת כי תצא. אבל מה שרצינו – איך הגענו לזה? שכל פעם שכתוב "כי יקח איש אשה", שמתחיל "כי", זו פרשיה חדשה. מבין אותן 44 פרשיות, כמה מתחילות "כי"? כל הפרשה מתחילה "כי", ויש שלש "כי יקח", ובסך הכל מתוך 44 הפרשיות יש כב – בדיוק חצי – שמתחילות "כי"[12]. כל פרשיה היא מצוה אחת, או כמה מצוות, מבין ה-עד.

הכל מתחיל "כי", כנסת ישראל, בטחון שמביא לידי שמחה – "כי בו ישמח לבנו [ומה מביא לשמחת לבנו] כי בשם קדשו בטחנו". מי שבוטח בה', רואה את השגחתו על כל צעד ושעל, ממילא מלא בטחון בה' ומלא שמחה (תמיד, ובפרט בחדש אלול, לקראת השנה החדשה).

שני פסוקי "כי יקח איש אשה" בהקשר שליליים ואחד בהקשר חיובי

שוב, למה הרמב"ם לומד את מצות קידושין מההקשר שלילי של "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה". יש לו עוד שתי ברירות. גם אם הוא ילמד מהפסוק השני לא מדובר בסיפור ורוד, "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וגו'".

מה ההבדל בין השלילי הראשון לשלילי השני? בראשון זו בעיה שלו (כמו שאומרים חז"ל, כמו שנסביר), "ושנאה", פגם שלו – הוא מוציא שם רע ומקבל עונש, גם מלקות וגם קנס של מאה כסף. בפעם השניה גם לא סימפטי, אבל מי אשם שם? היא, "כי מצא בה ערות דבר". רש"י (בשם חז"ל) אומר שאם מצא בה ערות דבר מצוה שלא תמצא חן בעיניו.

בפסוק הראשון "ובא אליה ושנאה" זו עבירה חמורה, שלפי חז"ל יכולה להגיע עד כדי שפיכות דמים. בפסוק השני גם יש עברה, אבל לא שלו לפי חז"ל, לפי הפשט. יתכן שבדקות הוא גם אשם, אבל הפשט הוא "והיה אם לא תמצא חן בעיניו", מצוה שלא תמצא חן בעיניו "כי מצא בה ערות דבר", ואז מצוה עליו לגרש אותה. זה שלילי-חיובי, יש כאן מצות עשה, אבל ההקשר עדיין מאד שלילי, אז איך אפשר ללמוד משם מצות קידושין?!

בספר המצוות הרמב"ם לומד, לפי רוב הגירסאות, מהפסוק של גירושין. ביד, לפי הגירסא הכי מדויקת, כתב היד שלו, הוא כותב בפירוש שלומד מהפסוק "כי יקח איש אשה ובא אליה", הפסוק הראשון, של מוציא שם רע. אבל בספר המצוות כותב שלומדים מ"כי יקח איש אשה ובעלה", הפסוק השני. בכל אופן, שני ההקשרים לא סימפטיים, איך לומדים מכאן קידושין?! למה הוא לא לומד מהפסוק השלישי, הטוב?!

רואים שיש כאן סדרה, שלש פרשיות מתחילות "כי יקח איש אשה" – הראשונה הכי שלילית, השניה גם שלילית, ופתאום הופך להיות משהו הכי נחמד שיכול להיות. "כי יקח איש אשה חדשה... נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". מהי "חדשה"? חז"ל אומרים שחדשה לו. לא משנה אם היא גרושה או אלמנה מאחר. בא רק להוציא את מחזיר גרושתו. למה אי אפשר ללמוד משם מצות קידושין? כי יש מצות קידושין אפילו במחזיר גרושתו, וכאן מדובר רק ב"אשה חדשה". בכל אופן, זה הפסוק החיובי של "כי יקח איש אשה", ולא לומדים ממנו מצות קידושין.

קידושי אהבה לעומת קידושי ביאה

יש עוד דיוק חשוב. בשני הפסוקים הראשונים נאמר בפירוש שהאיש קנה את האשה בביאה: "כי יקח איש אשה ובא אליה" "כי יקח איש אשה ובעלה". מה שאין כן בפסוק השלישי נאמר "כי יקח איש אשה חדשה וגו'" בלי להזכיר קנין ביאה. יש לומר, בדרך רמז, שההקשר השלילי של שני הפסוקים הראשונים צומח מכך גופא שקנין הקידושין היה על ידי ביאה, בתאוה בהמית (ראה תניא פ"ז בלוח התיקון), ושעל כן אסרו חכמים לקדש אשה בביאה (שלא יבוא לידי שנאה וכו', כמו שקרה במעשה אמנון ותמר, ולא לידי גירושין), ודוק.

מה שאין כן "כי יקח איש אשה חדשה", יש לומר שהקידושין היו קידושי כסף, סתם "יקח" (כפי שלומדים בריש מסכת קידושין "קיחה קיחה משדה עפרון"), היינו קידושי אהבה (כסף היינו חסד ואהבה, ויש בו גילוי מלמעלה, סוד "חופה וקידושין", חופה לפני קידושין, היינו אתערותא דלעילא, כמבואר בכתר שם טוב[13]. וכל שכן לפי מנהג ישראל לקדש בטבעת, שיש לה משום "מזכרת" אהבה לנצח, כלשון ספר החינוך).

על ידי אהבה (אהבת החתן לכלה ואהבת הכלה לחתן, בחינת "כבוד חתן" ו"כבוד כלה", סוד "על כל כבוד חופה", כמבואר בד"ה "לכה דודי לקראת כלה" שאומרים לפני החתונה) האשה מתחדשת (מתקדשת ומתחדשת, על דרך מצות קידוש החדש, כמבואר הקשר בין קדש לחדש – חילוף חק באלב"ם, "כי יקח איש אשה" – במ"א), ודוק.

"אשה חדשה" – כח ההתחדשות בעם ישראל

אם הגענו לפסוק השלישי, המצוה של "כי יקח איש אשה חדשה וגו'", נתעכב על הביטוי "אשה חדשה" – ביטוי מיוחד שראוי להתבונן בו: "אשה חדשה" הוא ביטוי שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך. למשל, אין ביטוי "איש חדש" – אין כזה דבר... אבל יש "אשה חדשה", סימן שיש איזה כח באשה – כנסת ישראל, בתולת ישראל – שהיא יכולה להתחדש.

כל התחדשות היא מספירת החכמה, ראשית הגילוי וההתחדשות. יש משהו מיוחד באשה שהיא יכולה להיות "אשה חדשה". לפי הרוגאטשובר קידושין הם "פעולה נמשכת" – מצוה נצחית, שמתחדשת כל יום. ידוע הווארט של רבי חיים מבריסק, לפי דברי הרוגאטשובר, שאפשר לומר כל יום מזל טוב – אפילו שאתה נשוי מאה שנה. במי תלויה התחדשות הקידושין? ב"אשה חדשה", האשה מתחדשת.

המושג "אשה חדשה" שייך לחדש אלול, שמזלו בתולה, "בתולת ישראל". ה"בתולת ישראל" חוזרת בבטוי "אשה חדשה", שהאשה מתחדשת. אמרנו שאין "איש חדש", אבל יש "מלך חדש". הפעם הראשונה שכתוב המושג חדש בתורה היא "מלך חדש"[14]. גם חידוש, שבכל חומש בראשית – בו ה' ברא הכל חדש – אין את המלה חדש אפילו פעם אחת. הפעם הראשונה היא בתחלת פרשת שמות, "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".

אחר כך, המצוה הראשונה שקבלנו – לפני יציאת מצרים – היא "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". פרשת החדש, מצות קידוש החדש (על דרך קידושי אשה, סוד הלבנה). כתוב בחסידות שמצוה זו, שהיא תחלת יציאת מצרים, היא הכח של היהודי להתחדש. כמו האשה – הלבנה היא נוקבא, לא איש. גם "מלך חדש" – מלך הוא נוקבא.

"משפט צדק" – "אשה חדשה" – "רוח הקדש"

נעשה גימטריא יפה: יש שלשה ביטויים שכל ביטוי הוא שם ותואר, תואר שמתאר את השם, ובכל ביטוי יש שבע אותיות, וכל שלשת הביטויים שוים אותו דבר:

הראשון הוא הביטוי הכי חשוב בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, "[ושפטו את העם] משפט צדק" – ביטוי מאד מיוחד בקבלה, כי "משפט" היינו "משפט רחמי", תפארת, ו"צדק" היינו "צדק מלכותא קדישא", לכן עיקר יחוד תפארת-מלכות, קוב"ה ושכינתיה, הוא "משפט צדק". לכן יש מי שאומר שכל התורה כולה היא לעשות משפט צדק.

בפרשה שלנו הביטוי העיקרי – אנחנו כעת מחדשים – הוא "אשה חדשה". אם תעשו את החשבון, כל ביטוי עולה 623, והוא מתחלק ב-7 – 7 אותיות בכל אחד, ממוצע כל אות – 7 פעמים טף, גוף.

יש עוד ביטוי מאד חשוב, שהזהר אומר שהוא-הוא "בתולת ישראל" בפרשתנו – רוח הקדש. השכינה הקדושה בהרבה מקומות נקראת "רוח הקדש", והזהר מביא בעיקר את הסיפור של אסתר בו נאמר "ותלבש אסתר מלכות" – רוח הקדש התלבשה בה עד כדי כך שהיא עצמה נקראת רוח הקדש, היא עצמה בתולת ישראל, ש"אסתר קרקע עולם היתה" (מלכות דאצילות, העולם בו נאמר "לא יגורך רע") ולא נטמאה ולא נפגמה אף פעם על ידי אחשורוש הטמא, אלא שלחה רק את השדה שלה במקומה[15]. בכל אופן, רוח הקדש הוא ביטוי מאד חשוב. בתורה, בהקשר של בצלאל בן אורי, רש"י כותב שדעת – ה' מלא אותו חכמה תבונה ודעת – היא רוח הקדש. כך אומר רש"י, פשוטו של מקרא, בן חמש למקרא. גם רוח הקדש שוה 623 ומורכב מ-7 אותיות.

יש לנו שלשה דברים, שראשי התיבות שלהם אמר. בקבלה אמר הוא משהו מאד יסודי – אור-מים-רקיע. לפעמים אור-מים-רקיע הם כתר-חכמה-בינה – בכתבי האריז"ל – ולפעמים חכמה-בינה-דעת (תמיד ג"ר). כאן יותר מתאים לסדר כנגד חב"ד – "אשה חדשה" (כל התחדשות מחכמה כנ"ל), "משפט צדק" (הסנהדרין העושים משפט צדק הם בבינה), "רוח הקדש" (דעת, כמפורש ברש"י הנ"ל).

נתבונן רק במלה הראשונה של שלש הלשונות – אשה, משפט, רוח: אמרנו שכל ביטוי הוא שם עם תואר, אשה חדשה, משפט צדק, רוח הקדש. אם נקח רק את עיקר השם, המלה הראשונה, ר"ת אמר – אשה, משפט, רוח – עולה 13 (אחד, אהבה) פעמים חכמה. מספר מאד אהוב אצלנו, כי עולה אהבת ישראל, בזכותה תבוא הגאולה תיכף ומיד ממש. הכל שלישיה, מקשה אחת של מושגים.

מצות קידושין – כח הדעת

נחזור ונאמר את עיקר הווארט: מצות קידושין שייכת לדעת. הרי מצות קידושין היא קנין, "האשה נקנית בשלש דרכים", וקנין בהלכה וגם בקבלה הוא כח של דעת – דעת קונה ודעת נקנה. כלומר, האיש קונה והאשה מקנה את עצמה, ובלי דעת של האיש ובלי דעת של האשה אין כאן קידושין. האשה מתקדשת אך ורק מדעתה.

אפילו בביטוי שכתוב אצלנו בפרשה, "ולו תהיה לאשה"[16] – פעמיים, אחת אצל המוציא שם רע, "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו", ואחת אצל המאנס, "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו" – חז"ל דורשים "[ולו] תהיה" מדעתה. כל ה"כי יקח איש אשה" הוא כח דשל דעת.

"הרע כסא לטוב" ו"כי יקח איש אשה" (שבמוציא שם רע) מלמד על האהבה כיסוד הנישואין

שאלנו, איך יכול להיות שלומדים את יסוד היסודות של מצות קידושין – "פרו ורבו" – מ"כי יקח איש אשה" שלילי? הגיוני שהרמב"ם ילמד – כפי שמופיע ביד החזקה – מההופעה הראשונה, אבל ההקשר שלילי. הוא אומר רק "כי יקח איש אשה ובא אליה" – בלי המלה האחרונה של הפסוק – אבל אם ממשיכים עוד מלה כתוב "ושנאה". על כך חז"ל אומרים "כיון שעבר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך'" – עבר על מצות אהבת ישראל – בא לעוד עברה, עברה גוררת עברה, של "לא תשנא את אחיך בלבבך", וזו עלולה להביא אותו לעבירה הכי חמורה, עד שפיכות דמים. הוא מוציא שם רע שהיא זנתה תחתיו. אם לא יבואו עדים להזים את העדים שלו היא תצא לסקילה (כמו בפרשיה השניה, "ואם אמת היה הדבר").

שוב, מה יסוד העברה? חז"ל אומרים בפירוש, שהוא עובר על מצות אהבת ישראל. אף על פי שההקשר הכי שלילי, כתוב "ושנאה", אף על פי כן מכללות הפרשיה הזו לומדים שקידושין צריכים להיות מאהבה. אם אין פה אהבה יש שנאה ועד שיש רצח ר"ל.

הרבה פעמים לומדים את החיוב מתוך הרע, "הרע כסא לטוב", כמו שרש"י אומר שכאשר רופא מומחה רוצה לאיים שתשמור את ההוראות שלו – "תורה לשון הוראה" – הוא אומר: אוי ואבוי מה יקרה אם לא תשמור את ההוראות – תמות. רופא שאומר חזק מה יקרה אם לא תשמור את ההוראות הוא רופא טוב יותר מרופא שמחליק זאת, שמורח. איך צריך ללמוד כאן את ההקשר? בדיוק כך, "כי יקח איש אשה ובא אליה", מצות קידושין, אוי ואבוי לך אם תגיע למלה הבאה, "ושנאה". ואיך אפשר להשמר? מתוך התעצמות עם אהבת ישראל.

להתבונן בדברים המעוררים את אהבת בן הזוג

כאן המקום לומר מה שהרבי כותב בהרבה מכתבים לבני זוג, כשאחד מבני הזוג כותב לרבי – מתלונן – שלא נמשך לבן או בת הזוג שלו. המכתבים האלה הם בעיקר כמענה כאשר אשה כותבת שהיא לא אוהבת את בעלה – מה לעשות?

הפרשיה של מוציא שם רע היא לאחר נישואין. כל הפרשיות הבאות הן לפני נישואין, כפי שתיכף נסביר, אבל הסיפור של מוציא שם רע מתחוללל לאחר הנישואין. בדיוק כמו המכתבים – התחתנת עם מישהו ואתה מרגיש שאתה לא אוהב אותו. אם אתה לא אוהב ונותן ליצר הרע לגרור אותך, עבירה גוררת עבירה, אתה עלול להגיע לשנאה ועד לשפיכות דמים. ידוע שגם הוצאת שם רע, סיפור לשון הרע על מישהו, נקראת שפיכות דמים.

מה הרבי כותב גם לאיש וגם לאשה בסיטואציה האומללה הזאת? שהדבר דומה למה שכתוב לגבי אהבת ה'. לא תמיד אדם באופן טבעי אוהב את ה' – אז מה עליו לעשות? הרי יש מצות "ואהבת את הוי' אלהיך", מה יעשה? צריך להתבונן, עיקר הענין של חסידות חב"ד. הבעל שם טוב אומר שמצות אהבת ה' היא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה. מה שנולד בסוף מההתבוננות הוא כבר ענין של ה'. אני לא יכול לעורר אהבה בלב, אבל מה אני כן יכול לעשות? אני שליט על המח והמח שליט על הלב. אני צריך להתבונן, ברצינות, באמת – להשקיע את עצמי בדברים המעוררים את האהבה. חזקה שאם יהיה "יגעתי" אצליח – "יגעתי ומצאתי תאמין". "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין", ו"לא יגעתי ומצאתי" ודאי אל תאמין. צריך להיות "יגעתי ומצאתי".

כך הרבי כותב לבני זוג: אם את לא נמשכת לבעלך צריך להתבונן בדברים המעוררים את האהבה[17], להתבונן במח עד שיוליד אהבה מוחשית בלב, אהבה עם דופק מורגש בלב. כמו שנאמר לגבי הקב"ה כך נאמר לגבי בני זוג. זה יסוד היסודות של הרבי לגבי שלום בית. כך עולה כאן מהפסוק ממנו לומדים מצות קידושין – "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה".

המשך ו הפרשיות – המשכת המדות מספירת הדעת

אמרנו שעצם הקידושין הוא כח הדעת בנפש. כל החיבור בין איש ואשה הוא דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו" – גם פסוק מפרשת בראשית, שוב היקש בין בראשית לכי תצא. אפשר לומר בצורה הכי פשוטה שפרשת בראשית היא פרשה של איש ואשה, ומכל פרשיות התורה כי תצא היא הפרשה שהכי מלאה במצוות איש ואשה.

הנושא קשור לחדש אלול, החדש של "אני לדודי ודודי לי" – תיקון היחס בין איש ואשה. התיקון מתחיל מהאשה, "אני לדודי" ואז "ודודי לי". התיקון הזה הוא-הוא עצם חדש אלול, וכמו שפתחנו – באופן מיוחד שייך לערב הזה, יג אלול, אהבה שבאהבה, יג שב-יג.

מיד אחרי הכלל של "כי יקח איש אשה" – מצות הדעת – כתוב "ובא אליה ושנאה", פגם באהבת ישראל לפי דברי חז"ל הנ"ל. כלומר, פגם בספירת החסד. מה בא אחרי הדעת? יש שש ספירות. בסוף באה המלכות, שכוללת את כל שש הספירות, והיא היא "בתולת ישראל". לעניננו, אחרי ה"כי יקח איש אשה" בתורה יש שש פרשיות בתוך טוב פסוקים (כנגד "מצא אשה מצא טוב"). הפרשה הראשונה היא מוציא שם רע, בה יש שבעה פסוקים, ואחריה יש עוד חמש פרשיות קטנות.

מוציא שם רע, נערה המאורשה, אשת איש – פגם בחסד-גבורה-תפארת

אמרנו שמפרשת מוציא שם רע לומדים את היסוד שנישואין חייבים להיות על בסיס של אהבה חזקה, של כריתת ברית אהבה שאינה תלויה בדבר, שלא יכולה להבטל גם כאשר השכל והלב אומרים אחרת, כמבואר בחסידות. קודם הסברנו שמי שמוציא שם רע כופר בהשגחה פרטית, ויש קשר בין הדברים – מי שמוציא שם רע על בתולת ישראל כופר בהשגחה פרטית בכך גופא שמדמה לעצמו שאינו מסוגל לאהוב את בת זוגו, סימן שאינו מאמין שבאמת זוהי הבת זוג המיועדת לו מן השמים (מאז ששת ימי בראשית ועוד, "טרם כל יצור נברא").

מה הפרשיה הבאה? כל דין כאן – שעוסק בסיטואציה אחרת – הוא פרשיה בפני עצמה. הפרשיה הבאה, בת שני פסוקים, היא "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה" – אם באמת לא נמצאו לה בתולים צריך להוציא אותה ולסקול אותה, "ובערת הרע מקרבך". היות שצריך עדים והתראה ויש גם את האיש שעבר אתה את העברה – ואם הוא נמצא כאן צריך לסקול אותו, אף שלא כתוב כאן – זה סיפור של דין. שתי פרשיות אלו, מוציא שם רע ומשקר ו"ואם אמת היה הדבר" הן חסד וגבורה, כל אחת מספרת על פגם.

אחר כך באה פרשיה קטנה של פסוק אחד בלבד, פרשיה בפני עצמה, של אשת איש – "כי ימצא איש שֹכב עם אשה בעֻלת בעל וגו'". כבר לא דין סקילה, אבל נכנס בין שאר דיני הסקילה כאן. יש כאן משהו מיוחד, שהרמב"ם לומד את דין סקילה בכלל מדין הסקילה הנאמרה כאן בנערה מאורסה – אף על פי שהיו הרבה מצוות קודם בתורה שענשם היה סקילה – הוא לומד דווקא מפרשתנו (לדעת הרמב"ם כל אחת מארבע מיתות בית דין היא מצוה בפני עצמה, מה שאין כן לדעת הרמב"ן שסובר שכולן נכללו במצוה אחת). כמו שקידושין הרמב"ם לומד מכאן גם את דין סקילה הוא לומד מכאן.

השראת השכינה בישוב הארץ תלויה בשלום בית

לפני שנמשיך נאמר שיש פירוש יפה מאד של הספורנו. הוא אומר שכל הסיפורים האומללים הללו באים אחרי מצוות ישוב העולם. שלישי של פרשת כי תצא מתחיל ב"כי תבנה בית חדש" ועוד מצוות של 'ישוב העולם', ישוב ארץ ישראל. הוא אומר שאחרי מצוות אלה התורה מספרת לנו מה הדבר שמסלק את השכינה ח"ו מעם ישראל וארץ ישראל. לכן התורה מביאה את סיפורי הבגידה והאונס, הדברים הכי חמורים.

הפרשה שבהרבה ענינים ומצות מקבילה לפרשת כי תצא היא פרשת משפטים, אבל אין שם כל הדינים האלה. יש שם רק את הדין של מפתה, שלכתחילה צריך להתחתן עם האשה, ואם האב מסרב הוא נותן לו חמשים כסף כמוהר הבתולות. אונס הרבה יותר חמור, גם ב"נערה אשר לא אורשה", וכל שכן בנערה מאורסה בה יש כבר דין סקילה. אין לכך זכר בפרשת משפטים, רק בכי תצא.

הספורנו אומר שאחרי כל מצוות הישוב כתוב מה הדבר שמסלק את השכינה, חס ושלום, מאתנו – מעם ישראל שיושב בציון ומתחיל לבנות את הארץ, לעשות ישובים, התנחלויות. מה יכול לקלקל את כל הישוב בארץ ישראל? קלקול הישוב הכוונה סלוק השכינה – סלוק אותיות סקילה. מה יכול לסלק את השכינה? רק הסיפורים האלה. כל השראת השכינה בישראל תלויה אך ורק בשלום בית ואהבה אמתית בין האיש והאשה. זה יסוד היסודות. הסיפורים האלה באים כהמשך למצוות הישוב, כדי לומר בכללות מה הדבר שמשרה את השכינה עלינו בארץ ישראל (כמו שלמדנו את יסוד האהבה מתבת "ושנאה").

הקבלת שש הפרשיות לשש מדות הלב

שוב, מה הם ששת הסיפורים האומללים שיש כאן? קודם מוציא שם רע, שהבעל חוטא. אחר כך "ואם אמת היה הדבר הזה", שהיא חטאה. אחר כך יש סתם אשת איש – פסוק אחד, שכנגד "כתפארת אדם לשבת בית", כנגד ספירת התפארת (יש מ"ד בגמרא שלומד שהאשה נקנית בביאה מהלשון "אשה בעֻלת בעל" האמור בפרשיה זו). אחר כך יש עוד זוג פרשיות. שש הפרשיות מסודרות כך: זוג-אחד-זוג-אחד.

יש זוג של פרשיות של מוציא שם רע – או שהוא משקר או ש"אמת היה הדבר".

אחר כך יש דבר אחד בפני עצמו – דין אשת איש (בעשרת הדברות "לא תנאף", המדבר באשת איש, כנגד ספירת התפארת, "כתפארת אדם לשבת בית", כנודע). בגבורה שלפניו נאמר "ובערת הרע מקרבך" וכן בנצח שאחריו, אך כאן, בתפארת, נאמר "ובערת הרע מישראל", בחינת "תפארת ישראל", ודוק[18].

אחר כך עוד זוג, של נערה מאורסה – בעיר ובשדה. בעיר סוקלים גם אותה, כי היה עליה לצעוק בעיר והיא לא צעקה, ואילו בשדה מלמדים עליה זכות שהיא ודאי צעקה ולא היה לה מושיע (והעדים הגיעו רק באמצע הביאה, כפי שמסבירים המפרשים), ואזי היא פטורה והוא חייב. מכאן לומדים חז"ל כלל גדול בתורה, "אונס רחמנא פטריה" – גם מן השמים (דבר הנוגע לדין תפיסת ממון, וכן לצורך בתשובה) – כלל השייך לספירת ההוד. שתי פרשיות, שני סיפורים, אחד בעיר ואחד בשדה.

גם מה שקרה בעיר, חז"ל מפרשים – ורש"י מביא בפשוטו של מקרא – מתחיל עם חלק שלה בעצם האשמה, שהיתה יצאנית, גם בעיר ולא רק בשדה. רש"י מביא את הלשון "פרצה קוראה לגנב", שהבת לא שמרה על עצמה. הפרצה שקראה לגנב, שלא שמרה על עצמה, היא "לבר מגופא" – שיוצאת מהבית שלה, מהתפארת – פגם בספירת הנצח. המציאות שלה בשדה – עוד יותר רחוק, שאז פטורה, כי מלמדים זכות שהיא צעקה ולא היה מושיע – היא בספירת ההוד.

אחר כך, הפרשיה האחרונה שכנגד היסוד, היא אונס ב"נערה אשר לא אורשה", כלומר נערה רווקה, פנויה. שם הדין שהוא חייב לשאת אותה ועונשים אותו חמשים כסף, "ולו תהיה אשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו" – פשוט שהוא פגם בספירת היסוד. ולסיכום המבנה:

כסף בחסד וביסוד

לא נאריך כעת, הגם שיש הרבה מה להאריך – הרבה דינים שחז"ל לומדים מכל פרשיה שקשור למיקום שלה. נאמר רק כמה דברים בולטים: המושג "כסף" מוזכר רק בחסד וביסוד (כעת מדברים על הפרשיות כנגד הספירות, מחסד עד יסוד). לתת כסף בחסד וביסוד, בראשון ובאחרון. בחסד צריך לתת מאה כסף וביסוד צריך לתת חמשים כסף, "שלם וחצי" (סוד "כי יקרא קן צפור לפניך" המוזכר קודם בפרשה, וכמבואר במ"א).

למה כסף מופיע בחסד וביסוד? כי לפי הקבלה מתכת הכסף היא בחסד (בהקבלת המתכות לספירות), לשון "נכסף נכספת". ביסוד (שבו נאספים כל החסדים, סוד יוסף, כמבואר בקבלה) יש עוד כסף, "כסף חי" (מה שקוראים היום כספית, אבל השם המקורי – לא מהתורה, אבל אצל הראשונים, גם בעברית וגם בלועזית – נקרא כסף חי[19]). הפלא שהמספר האטומי של כסף חי הוא 80, בגימטריא יסוד. ההקבלה מופיעה בספרי הקבלה הרבה לפני שגילו את המספר האטומי. כסף חי נוזל כמו זרע, הוא ביסוד, ואילו כסף רגיל הוא בחסד.

לימוד התראה ו"אונס רחמנא פטריה" – מנצח והוד

עוד משהו יפה מאד: המצוה בכל התורה כולה שהעדים חייבים להתרות באדם, להזהיר אותו שאם אתה עושה כך וכך העונש יהיה כך וכך, נלמד כאן מהנצח – "על דבר אשר עִנה את אשת רעהו". מהמלים "על דבר אשר עִנה" לומדים שאי אפשר להרוג אותו אם לא דברו אתו קודם, "על דבר". היו חייבים להתרות בו, מה עלול לקרות לו אם יעבור את העבירה.

ההתראה היא כדי לוודא שהוא מודע למה שהוא עושה, שלא עושה סתם מתוך טבע בהמי בלי דעת. מתאים לנצח, התחלת המוטבע בנפש. ה"לבר מגופא", פרצה קוראת לגנב, הוא הבעיה שלה. הלימוד מהנצח את ההתראה בכל התורה הוא משהו מאד משמעותי, מאד מכוון.

מההוד לומדים גם "אונס רחמנא פטריה" וגם שבעריות יש דין יהרג ואל יעבור וגם דיני רודף. כל הדברים הללו שייכים להוד, "הודי נהפך עלי למשחית". יש עוד כמה כללים גדולים בתורה שלומדים מכל אחת מהפרשיות האלה.

"כי עשתה נבלה בישראל" בגבורה

גם הלשונות מתאימים למבנה: למשל בגבורה, ש"ואם אמת היה הדבר הזה" סוקלים אותה, יש ביטוי "כי עשתה נבלה בישראל". האם יש בכל התורה עוד פעם את הבטוי לעשות נבלה בישראל? יש פעם אחת, אצל שכם, "כי נבלה עשה בישראל". מי עשה את הנבלה בישראל? שכם. כתוב בקבלה ששכם בן חמור הוא כנגד ספירת הגבורה. גם כאן, היא עשתה את הנבלה בישראל.

שוב, יש ריבוי פרטי דינים וגם פרטי לשונות היוצאים מפרצוף הו"ק שכאן – כולו תחת הכותרת של הדעת, תחת מצות קידושין. כל הלימוד כאן הוא שקידושין, לשון קדושה (קדושת הברית), הם בדיוק ההיפך מכל הדברים האלה. הכל תיקון של אהבת ישראל, לתקן את היחס בין בני הזוג בכל הו"ק של הלב, החסד והגבורה והתפארת והנצח וההוד והיסוד.

פרשת מפתה במשפטים – פגם המלכות

קודם אמרנו שהמלכות בפרצופנו כאן היא "בתולת ישראל" עצמה. אך אם רוצים לצרף פרשה מסוימת בתורה שתהיה בחינת מלכות ביחס לשש הפרשיות הכתובות כאן, זו אחר זו, אפשר לצרף את פרשת מפתה שבפרשת משפטים. הזהר הקדוש על פרשתנו מתיחס לפרשת מאנס (שבכאן) ופרשת מפתה (שבמשפטים) כאילו הן פרשה אחת. ואכן יש הרבה קשר ביניהן, דינים שנלמדו מאחת לשניה. יש גם השלמה בגימטריא: מאנס מפתה = הוי' ברבוע!

ולעצם ההקבלה: ידוע שפתוי בגימטריא מלכות. בעל העמק דבר מסביר ביחס להבדל בין "שוכב עמה" ל"שוכב אותה" ש"עמה" משמע מרצון משא"כ "אותה". ומה שנאמר כאן, גם בהוד (דין מצאה בשדה) וגם ביסוד (דין אונס) "ושכב עמה" היינו אפילו סופה ברצון (דאלבשה יצרא), וכל שכן פתוי (שגם כתוב בה "ושכב עמה") שאף תחלתה ברצון, ועל כן שייך לפגם במלכות בעצם, ודוק.

נחזור ונסכם:

עד כאן עיקר הדברים שלנו. נשמע עוד כמה ניגונים. לחיים לחיים. שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנה של שלום הבית האמתי בינינו, הכלה, כנסת ישראל, והדוד שלנו, הקב"ה, שבזכות כך יבוא מלך המשיח, בזכות האהבה בין הרעיה והדוד.