חיפוש בתוכן האתר

"יראה זרע יאריך ימים" - אור לכ"ט אלול ע"ח – הכנה לסליחות, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ט אלול ע"ח – הכנה לסליחות, כפ"ח

"יראה זרע יאריך ימים"

בסוגית הרואה קרי ביום הכיפורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות ערב ראש השנה – לפני הסליחות האחרונות והתרת נדרים – לימד הרב תשובה של אדמו"ר הצמח-צדק, בעל יום ההולדת, בענין הרואה קרי ביום הכיפורים.

בפרק א של השיעור התייחס הרב לסליחות ליום השביעי – הסליחות ה'מקופחות', שנאמרות רק בקביעות אחת (נדירה יחסית) – ולימד שעיקר בנין המלכות הוא בריבוי יהודים מאמינים בה' וחפצים במלכותו, וזו הברכה לה אנו מקווים בשנה הבעל"ט.

בפרק ב, עיקר השיעור, הוסברה מעלת האתהפכא בה חותמת מסכת יומא – כאשר הענין הבלתי-רצוי שגורם ל"ידאג כל השנה כולה" הופך לברכת "יראה זרע יאריך ימים" – ובעיקר הורחבו ונתבארו דברי אדמו"ר הזקן שהובאו בצמח-צדק, עם הוספה של הצמח-צדק, על כך שכל מימרא זו בחז"ל מדברת רק ב"אנשים גדולים מאד", ועל אנשים רגילים להסיח את הדעת ולעבוד את ה' בשמחה (תוך העמקה בהבנת הנפש שצפונה בתשובת הצמח-צדק והתייחסות להתפתחות במשך השנים בתשובות הרבי מליובאוויטש בענין).

א. "אל באפך פן תמעיטנו"

הסליחות המקופחות

כמעט בכל השנים לא אומרים את הסליחות של יום שביעי. אומרים אותן רק אם ראש השנה חל להיות ביום שלישי בשבוע. גם השנה הזאת – אומרים עד סליחות ליום ששי, ותיכף סליחות ערב ראש השנה, ואת הסליחות ליום שביעי לא אומרים. אם כן, הסליחות של יום שביעי יוצאות מקופחות.

ה'קיפוח' הוא בכל העולם, בכל קהילות האשכנזים. בחב"ד לא אומרים סליחות בעשרת ימי תשובה (חוץ מצום גדליה, בו אומרים סליחות כבכל תענית ציבור), אבל יש יהודים שממלאים את המקום – כמו שהרבי אמר, אנחנו בשותפות, יש מי שאומר ויש מי שלא – והעיקר שהסליחות לעשרת ימי תשובה נאמרות, לא יוצאות מקופחות. אבל את הסליחות של יום שביעי אף אחד לא אומר ברוב השנים, כמעט בכולן, ולכן הן מקופחות. הסליחות הללו באו ותבעו את עלבונן.

ברכת ריבוי עם ישראל

הפיוט העיקרי כאן הוא "אל באפך פן תמעיטנו"[ב]. קודם כל, אין בכל הסליחות סליחה עם כל כך הרבה בתים – 13 בתים (חוץ מחזרת ההתחלה בסיום). בכל הסליחות מבקשים שה' יסלח ויכפר, אבל כאן הבקשה שה' לא ימעיטנו. כתוב שמשה רבינו פחד מהאף – "יגרתי מפני האף" – ומהפיוט כאן אפשר להבין שהאף ממעיט[ג].

מצד אחד, טוב להיות מעט – "כי אתם המעט מכל העמים"[ד], טוב שאנחנו ממעטים את עצמנו[ה] – אבל לא טוב שנהיה רק מעט יהודים, ה' הבטיח לנו שירבה אותנו ככוכבי השמים[ו] ויותר. אנחנו בע"ה גם רוצים להמשיך לדבר בענין בר"ה ושבת תשובה וכו' – הברכה העיקרית שאנחנו מבקשים היא שה' ירבה אותנו, קודם כל שירבה אותנו בכמות, שיהיו הרבה יהודים בעולם. בשביל שיהיו הרבה יהודים בעולם צריך להוליד הרבה ילדים, "פרו ורבו"[ז]. מכאן רואים שה"אף" ממעט ועל כן מבקשים – "אל באפך פן תמעיטנו".

החרוז לפני הסוף הוא:

שלום שלום בשר מתקרב. מעט סיע קדש הרב [צריך להסתכל בפירוש, אבל מסתמא הפשט שצריך להרבות את העם הקדוש ומתוך קדושה (לשון הזמנה וקדושת המחשבה), ולשם כך צריך סיוע – "פרו ורבו" צריך סיוע.]. הבכורות וחלופיהן כאחת ערב. הקשט וטינא יחד ערב.

המלכת ה' על ידי ריבוי יהודים מאמינים

מדברים על המלכת ה' – איך עושים זאת בפועל? "ברב עם הדרת מלך"[ח], שיהיו הרבה יהודים יראי ה'. מה אנחנו יכולים לעשות להמלכת ה'? פשוט, שעם ישראל יתרבה, שיהיו יהודים שומרי תורה ומצוות, שרוצים להמליך את ה'. זו המלכת ה' – עיקר הנושא של התפלות שלנו. "אל באפך פן תמעיטנו", אם יש אף הוא ממעט.

ידוע הכלל שהרבי אמר "כמות מאכט איכות" – כמות עושה איכות, וכך בעם ישראל, כמות של יהודים יראי ה' עושה את האיכות. האיכות היא מלכות ישראל – מה שמדברים עליו, ואיך עושים זאת תכל'ס? צריך הרבה יהודים שרוצים זאת, קודם כל הרבה יהודים שמאמינים בה' וחיים לפי האמונה שלהם בה'.

רמזי החרוז

הלשונות שהם קצת לשון נופל על לשון בחרוז הם אל-אף-פן – אל-פן בעצמם ר"ת אף. פן = 130, כפולת 13. אל-פן = 161, כפולת 7, שם קסא (סוד "איני יודע [כלום]"[ט], שער הנון[י] של משה רבינו – משה = קסא קפד כנודע), ועם אף (81, הנקודה האמצעית של 161 = אל-פן) = 242, הרבוע הכפול של 11, והכל יחד – אל-אף-פן-מעט (9 אותיות, 3 ברבוע) = 361, 19, חוה (אם כל חי, סוד "ורבו" כנדוע) ברבוע. סופי התבות – ל-ף-ן-ט = 169 = 13 (יג מדות הרחמים) ברבוע (ובמילוי המילוי: למד מם דלת פא אלף נון וו נון טית יוד תו = 1849 = 43 ברבוע).

עד כאן ווארט אחד – יצאנו ידי חובת הסליחות של היום השביעי ("כל השביעין חביבין"[יא]). כנראה שיש פה אנשים שכבר מתבוננים איך יהיו לי יותר ילדים. זו התשובה של השנה הבאה – עוד ילדים.

ב. תשובת הצמח צדק על קרי ביו"כ

היום, ערב ראש השנה, הוא יום הולדת של הרבי הצמח צדק, שהרבי אמר שצריך תמיד לזכור ולחגוג. כשמזכירים את הצמח צדק אפשר ללמוד חסידות, מתבקש לכאורה, אבל אפשר גם ללמוד משהו בנגלה – יש נגלה שהוא ממש חסידות. נקרא כעת את התשובה המפורסמת שלו[יב] – יתכן שאנשים מכירים – על מי שאירע לו קרי ביום הכפורים, שייך ליום כפור:

דברי אדמו"ר הזקן: "שלא יפחוד מזה"

ע"ד הקרי שאירע לו ביוהכ"פ בפירוש שמיע לי מני דמרן כאאזמו"ר נ"ע [אדמו"ר הזקן] שלא לפחוד מזה כי הדברים הנאמרים ע"ז בגמרא [מה כתוב בגמרא? שידאג כל השנה. אפשר בקלות להכנס למרה שחורה. כתוב שאם כל השנה עברה אז זה טוב – מובטח לו שהוא בן עולם הבא, זה הימור כדאי... אבל מרה שחורה ודאגה אינן דרך העבודה של החסידות.] היינו דוקא לאנשים גדולים מאד [לא סתם גדולים, אלא גדולים מאד. הרי מראים לאדם בלילה מה שהרהר בו ביום[יג], לכן מאמר הגמרא שייך רק לאנשים גדולים מאד שרחוקים מאד ביום מהרהור שגורם לקרי:] שמצד הרהורי לבו רחוק מאד מזה

ואין זה [שראה קרי מצדו,] כ"א מן השמים השביעוהו [שבמקום לקבל את התענית השביעו אותו. יש חמשה עינויים ביום כיפור[יד], שאחד מהם הוא תשמיש, אז במקום לקבל את התענית ברצון משביעין אותו. הוא אמור להיות רעב, ומשביעים אותו. חז"ל מדמים זאת לאחד שמוזג יין למלך והוא לא מרוצה ממנו, אז הוא שופך לו קיתון על פניו – את קיתון המים שמיועדים למזיגת היין[טו]. כך אנחנו באים לה', מביאים לו את העינויים שלנו, שאנחנו רעבים לכבוד ה', וה' לא מקבל זאת ומשביע את המתענה – סימן שלא רוצה את העינוי שלנו, סטירת לחי. על כך כתוב שמשביעין אותו בקרי.

כמובן הביטוי מזכיר מאמר חז"ל במקום אחר, "אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב"[טז], וכאן "משביעין אותו" באותו אבר. מענין שקשור לחדש השביעי בכלל. כתוב שחדש השביעי הוא חדש המושבע בכל טוב[יז], ודווקא בחדש "מושבע", שהכל שבע, יש יום אחד שצריך ההיפך הגמור – חמשה עינויים, לא להיות שבע בשום דבר. לא יודע אם פעם הרבי דבר בענין – כל התוכן של החדש הוא שובע, והנה, יש אחד שהשביעו אותו ביום כיפור, נתנו לו שובע במקום לקבל את התענית שלו, ונדמה שזהו סימן שלא אוהבים אותו.] ע"כ ידאוג וכו'.

[שוב, אדמו"ר הזקן אמר שמדובר רק באנשים מאד גדולים, שלא שייך בכלל בכלל שהרהרו בדבר שגורם לקרי.] אבל מי שיוכל להיות שמצדו באה לו אינו בכלל זה כלל [היה יכול לקצר, לכתוב 'מי שמצדו באה לו', אך הוסיף שתי מלים "שיוכל להיות" – אפילו אם יש לך ספק אם אתה עלול להרהר או לא, כבר בטוח שאינך שייך למאמר "ידאג וכו'".]. [כל אלה דברי אדמו"ר הזקן, והצמח צדק מעיד ש]כך כפל ושנה ושלש ושחק לפעמים ממי שהי' במרה שחורה מזה [הוא עשה שחוק אחד גדול – לא ממאמר חז"ל ח"ו, אלא ממי שחושב שהוא שייך לאותו מאמר חז"ל.].

דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע

הפלא, שאדמו"ר הזקן פוסק זאת להלכה. הרמב"ם לא מביא את מאמר חז"ל על הרואה קרי ביום כיפור להלכה – ניחא, בכלל לא שייך להלכה. אבל הטור כבר מביא אותו, ואם הטור מביא גם השו"ע מביא[יח] ואם השו"ע מביא גם אדמו"ר הזקן מביא אותו בשו"ע שלו[יט], ואין בדבריו רמז כל שהוא לבטול הדברים:

הרואה קרי בליל יום הכיפורים [המלה "בליל" היא תוספת – של הבית יוסף[כ] – על לשון הגמרא.] ידאג כל השנה שמא לא קבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידם להשביעו [לא יכולים לבוא מהשמים עם כפית להאכילו, אבל בזה יכולים להשביעו. אפשר גםנ לומר שבשמים עיקר העינוי של יום כפור הוא העינוי מתשמיש.] כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושופך לו רבו הקיתון (פירוש קיתון של מים שממנה מוזג הכוס של יין) על פניו כלומר אי אפשי בשימושך. ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עולם הבא [עסק טוב – לדאוג שנה, ואז ודאי בן עולם הבא.] שבודאי יש לו זכיות הרבה שהגינו עליו והוא יאריך ימים שכך הסימן יראה זרע יאריך ימים [פסוק שנאמר בישעיהו[כא] על מלך המשיח – סימן שכל הסיפור הזה הוא משהו משיחי.].

סיום מסכת יומא – אתהפכא מקרי לריבוי ילודה

מאמר חז"ל זה הוא סיום מסכת יומא. אז עכשיו, בין היתר, עושים סיום. בערב ראש השנה אנחנו כבר רוצים לסיים את הצום, את עשרת ימי תשובה – וזהו סיום מסכת יומא. יש בענין שיחה של הרבי[כב], שפלא שסיום כל מסכת יומא, פרק "יום הכפורים" עם כל הלכות תשובה, הוא דווקא במאמר כזה. כתוב "יראה זרע יאריך ימים" – "יראה זרע" היינו מה שדברנו עליו קודם – כאן בשו"ע של אדה"ז הוא מובא רק שמובטח לו שהוא בן העולם הבא ושיאריך ימים בעולם הזה, אבל הגמרא מוסיפה, מ"יראה זרע", גם שיהיו לו הרבה ילדים[כג].

זהו ממש סיום המסכת:

תנא דבי רבי ישמעאל הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא אמר רב נחמן בר יצחק תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע [כל השנה דואג שלא קבלו תעניתו, אבל בסוף מתהפך – כל העולם רעב ורצו שאתה תהיה שבע, למעליותא. יש עוד פירושים, אבל לכאורה זהו הפשט.] כי אתא רב דימי אמר מפיש חיי [יאריך ימים, גם בעולם הזה.] סגי ומסגי [יזכה להרבה-הרבה ילדים, "דור ישרים יבֹרך"[כד].].

הסיום – שהוא, אם כן, תכלית כל יום כיפור – הוא כדי להגיע להרבה ילדים. שוב, מאיפה הוא לומד? אריכות ימים כתובה בפירוש – "יראה זרע יאריך ימים" – אך מאיפה לומד הרבה ילדים ("אל באפך פן תמעיטנו", כנ"ל)? מהמלים "יראה זרע", שמפרש תרתי משמע – בפשט, שראה קרי ביום כפור, אותו אחד ש"יראה זרע" הוא "יאריך ימים" אם עלתה לו השנה, אבל מסביר ש"יראה זרע" גם אומר הרבה ילדים. כלומר, לפי הפירוש הזה, עצם ה"יראה זרע", עצם הקרי, יהפוך להיות הרבה ילדים, ואחר כך "יאריך ימים". לכאורה, הבעיה של קרי בכלל היא שהוא במקום ילדים – זהו החטא. הדבר הזה גופא, מכח תשובת יום כפור – תשובה מאהבה של יום כפור – מתהפך.

הרבי מדמה בשיחה[כה] את ענין "הרואה קרי ביום הכפורים וכו'" למה שהיה כתוב קודם, שתשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות, אתהפכא גמורה. קודם היה כתוב בגמרא על תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות, ולכן הגמרא מסיימת באתהפכא של הרואה קרי – מה שלכאורה הפוך מילדים יהפוך להרבה ילדים בפועל ממש, הרבה צאצאים.

'אל תהיה שוטה'

לאור כל זאת, אולי כדאי ללכת על זה... כל הסיכויים שהשנה תעלה לך. בכל אופן, אדמו"ר הזקן לא אוהב זאת – לא אוהב אנשים שהם במרה שחורה שנה שלמה. למה? כי הכלל הגדול של החסידות הוא 'זיי ניט קען נאר', אל תהיה שוטה[כו] – אנשים שדואגים ממה שכתוב כאן בחז"ל הם טפשים, שוטים. מהו שוטה של התניא? שמדמה שהוא צדיק – לא יודע כמה הוא רחוק ריחוק תהומי מלהיות צדיק. לכן, דווקא אדמו"ר הזקן, בעל התניא, מבטל זאת מכל וכל. בכל אופן, פלא גדול שהוא כותב הלכה בשו"ע ואחר כך בעל פה מבטל לגמרי (עבור רוב האנשים). שוב, זו לא סתם הלכה אלא הסיום, החותם (אמת), של יום כפור.

[שאלה: התשובה הזו היא לחומרא – אם שלא ידאג כל השנה, גם לא זוכה בסיום להבטחות...] אין הכי נמי, אמרנו שאולי יש כאן הימור טוב, אבל אדמו"ר הזקן לא היה בעד ההימור הזה. קודם כל, מפני שאם אתה (יהודי סתם) 'הולך' עליו סימן שאתה שוטה ואינך מכיר את מקומך כנ"ל. ושנית, אדמו"ר הזקן דוגל ב"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא"[כז], וממילא יום אחד של מרה שחורה בעולם זה לא שוה בכלל כל חיי העולם הבא אליו אתה עלול לזכות.

האתהפכא בסיום השנה

היות שאנחנו, עם ישראל, ערבים זה בזה[כח] – מן הסתם יש מישהו שדואג כל השנה, אז כולנו דואגים איתו ביחד, מתוך סולידריות. יש רק 9-10 ימים שלא דואגים, מר"ה עד יום כפור. למה רצינו ללמוד זאת היום? מעבר לכך שהיום יום ההולדת של הצמח צדק, היום מתחיל להיות סימן של שמחה, של אתהפכא. דאגנו, מי שדאג, כל השנה כולה – עכשיו מגיע היום האחרון של השנה, שישו ושמחו, הוא כבר מרגיש שעלתה לו שנה. מהיום, ומר"ה והלאה, רק "חדות הוי' היא מעֻזכם"[כט], הכל ששון ושמחה.

לא ראיתי אף אחד שמתייחס לשאלה – מה קורה אם בשנה הבאה גם רואה קרי? לפי פשט הגמרא – הוא ראה פעם אחת, עלתה לו השנה, מובטח שהוא בן עולם הבא ו"יראה זרע יאריך ימים". מה אם הוא רואה עוד פעם? גם צריך לדאוג כל השנה, או שכבר נמצא בעולם הבא? זו שאלה בפשט, צריך להבין. לפי דברי אדה"ז השאלה פשוט אומרת-מחזקת את דבריו שכל הענין הזה לא בכלל שייך לאותו אחד לכתחילה.

שוב, עיקר החידוש כאן – אני חוזר – שיכול להיות כתוב משהו בשו"ע, שלכאורה שוה לכל נפש, הלכות-הלכות, ופתאום יבוא אדמו"ר הזקן ויאמר שמה שכתבתי לך פה, הלכה בשו"ע, לא שייך לך בכלל. לא שאני מבטל את מאמר חז"ל ח"ו – הוא כן שייך למישהו, אבל לא לך, לא לנו. זהו משהו מופלא רק לחשוב עליו, שבשיחה הרבי כלל לא מתייחס אליו (הוא לא מביא את עיקר דברי הצ"צ, בשם אדמו"ר הזקן, ומזכיר תשובה זו רק כבדרך אגב[ל]).

תהליך בתשובות הרבי על קרי ביום כיפור

איך הרבי מתייחס בכלל לאנשים שכתבו לו במשך השנים שראו קרי ביום כפור? רואים תהליך אצל הרבי (בתשובות שהובאו בהערות בשו"ע אדה"ז). בכלל, הרבי מאד קשור להלכה, לנגלה, לפשט. אפילו שהוא יודע מהתשובה הזו של הצמח צדק – לא קל לקבל זאת, לצחוק על השייכות של הלכה בשו"ע לאנשים רגילים.

בשנה הראשונה שהוא היה רבי, בפעם הראשונה שמישהו שאל אותו שאלה זו[לא], הוא הפנה לתשובה – שהצמח צדק כתב כך וכך – וכתב שבכל אופן בכל יום חול במשך כל השנה, עד סוף השנה, שיאמר פרקים קג-קד בתהלים (לא מסביר למה[לב]), וילמד כל יום את הפרק הראשון של אגרת התשובה בתניא, וגם – כמו שכתוב כאן בהמשך – להסיח דעת מזה לגמרי. לכאורה תרתי דסתרי. כל הווארט של הצמח צדק, של אדמו"ר הזקן, הוא 'תסיח דעת מזה, לא שייך לך בכלל, תשכח מזה'. רואים כאן שהיה קשה לרבי 'לרדת' מההלכה, ולכן הוא אומר שכל יום תאמר פרקים קג-קד ופרק א באגרת התשובה ותסיח דעת לגמרי. זו התשובה בפעם הראשונה, לפני י' שבט תשי"א, לפני קבלת הנשיאות הרשמית.

כעבור שבע שנים[לג] הרבי גם הפנה מישהו לתשובה הזאת, ואמר שתוסיף בלימוד החסידות והעיקר לקרב יהודים, ותסיח דעת. התקדמות – כבר לא אומר איזה 'תיקון', אלא מנצל זאת כקרש קפיצה להוסיף בענינים שלי. קרה משהו? תוסיף במבצעים שלי, שהם מבצעים של הקב"ה (הרואה קרי ביום הכפורים – הזדמנות פז להתקרב להקב"ה).

פעם שלישית[לד] גם זה ירד – רק הפנה לתשובה של הצמח צדק.

רואים פה שלשה שלבים של התייחסות. גם בפעם הראשונה הוא הפנה לתשובה – השינוי הוא האם הרבי מוסיף משהו על התשובה הזאת. שוב, בשיחה – בכרך יז, כשהרבי עושה סיום על מסכת יומא, על אותו מאמר חז"ל – הוא כמעט מתעלם מתשובה זו של הצמח צדק.

מרכבת "כפל ושנה ושלש ושחק"

לפני שנמשיך לקרוא, נוסיף עוד דיוק במשפט שכבר קראנו, ממנו גם נבין מהו ראש השנה, ראש של שינוי:

כך כפל ושנה ושלש ושחק לפעמים ממי שהי' במרה שחורה מזה.

מה ההבדל בין "כפל ושנה", הרי "כפל" הוא פעמיים וגם "שנה" הוא פעמיים? צריך לומר ש"כפל" הוא חזרה על אותו דבר בדיוק, כצורתו, 'כפיל', אבל אם אחר כך כתוב "ושנה" המשמעות היא שהיה איזה שינוי, וב"שלש" עוד שינוי. כתוב שראש השנה הוא חידוש הישנות[לה], אבל אף על פי שאותו עולם – יש בו שינוי. לא 'כפיל' של הדבר הראשון – השנה הבאה היא לא 'כפיל' של השנה הקודמת אלא "שנה", ה' שונה את השנה הבאה.

אפשר לתת סימן, ש"כפל ושנה ושלש" הם כנגד האבות: את שמו של אברהם אבינו, הראשון, ה' כופל (בעקדה, שקוראים בר"ה) – "אברהם אברהם"[לו]. אבל "שנה" זהו כבר יצחק, האב השני, מישהו אחר ("ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[לז]), "ושלש" כבר יעקב, האב השלישי, מישהו אחר. בראש השנה תוקעים בשופרו של אילו של יצחק, בחינת "שנה". בסוף "ושחק" כבר רומז לדוד המלך, "בדחנא דמלכא"[לח]. אם כן, יש פה מרכבה שלמה.

גם בחכמת החשבון, יש כאן 2 (כפל) 2 (שנה) 3 (שלש) = 7, ואח"כ "ושחק". אם נמשיך להתבונן בדרוש שלנו, הרי גם את שמו של יעקב אבינו ה' כפל – "יעקב יעקב"[לט] – משא"כ את שמו של יצחק. את ה"שִלש" ה' כפל. נמצא שיש 2 2 3 3 = 10 כנגד עשר ספירות – "אברהם אברהם" כנגד כתר-חכמה, היינו שני ימי ראש השנה, כנודע[מ] ("תשורי מראש אמנה"[מא], מאברהם אבינו הראשון[מב]). יצחק כנגד בינה-דעת (ג-ד תשרי לפי כוונות העמקים של עשי"ת, כנודע) – "אם אין דעת אין בינה כו'"[מג], שעל כן נחשבו כאחת ואין ה' צריך לכפול את שמו של יצחק. יעקב, כללות מדות הלב, כנגד חג"ת נה"י, שלש שלש. ודוד, המשחק (כפי שהוא אומר על עצמו "ושחקתי לפני הוי'"[מד] – גם כשהוא משחק על מישהו הכל עדיין "לפני הוי'" וכפירוש הידוע של אדמו"ר הזקן[מה] לדברי דוד "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"[מו], שגם כאשר אני נסוג אחור אני עדיין, תמיד, לפני הוי'. ידוע ממורנו הבעל שם טוב[מז] שעצם ענינו של דוד המלך הוא השגחה פרטית = "ושחקתי לפני הוי'" – כאשר רואים את ההשגחה הפרטית של הקב"ה בכל, גם כאשר רואים קרי ביום הכפורים – שוחקים), כנגד המלכות, ודוק.

פחד מקרי גם עלול לגרום לקרי

עד כאן הצמח צדק חזר על דברי אדמו"ר הזקן, וכעת הוא מוסיף:

ואני מוסיף ע"ד דאף אם אמנם יוכל ליפול במרה שחורה מזה ג"כ [אם כל הווארט הוא שהמאמר נאמר רק לאנשים שלא מהרהרים, הוא יכול לחשוב 'גם אני לא מהרהר'. לא שאני צדיק כזה גדול, אבל מכיר שבערב יום הכפורים לא הרהרתי, וחושב שאני כן שייך להלכה זו.] לומר שאף באדם פשוט רחוק הדבר שמצדו באה לו כי בודאי לא יתכן שבעיוהכ"פ יהרהר הרהורי עבירה ח"ו שמזה יבוא לידי טומאה בלילה וא"כ [שלא בא מההרהור, הוא חושב ש]בודאי מן השמים השביעוהו.

[כנגד סברא זו צריך הצ"צ להוסיף על סבו, לשכנע שלא שייך לך:] אך באמת זה אינו דנהי דלא שכיח הרהורי עבירה ח"ו בעריוהכ"פ [ביום אחר אתה כן מהרהר, אבל בערב יום כיפור יש לך פחד מיום הדין ולא הרהרת.] אבל ההרהור מזה גופא שמתירא ומפחד לנפשו שלא יארע לו קרי בליל יוהכ"פ זה שכיח טובא בעיוהכ"פ [כל הדוסים פוחדים בערב יום כיפור שמא יראו קרי ביום הכיפורים – והדאגה הזו גורמת לקרי. כלומר, לפי מה שכותב כאן, אותם אנשים גדולים מאד גם לא מפחדים בערב יום כיפור מקרי. למה? כנראה שאנשים גדולים מאד מצייתים לצוואת אבי הבעש"ט לבנו – לא לפחד משום דבר, רק מהקב"ה (ולא מ"הרואה קרי ביום הכפורים"...). מי שלא מפחד משום דבר חוץ מה' עצמו ("בלתי להוי' לבדו"[מח]), גם לא מפחד בערב יום כיפור שיראה קרי. (הערה: אבל אחר כך, אם הוא ראה, הוא דואג...) אם הוא רואה – הוא צריך לדאוג, היינו שעושה תשובה (וכפי שעוד נסביר בשם אדה"א), אבל הוא גדול מאד בכך שלא מפחד מהענין, לא מפחד משום דבר. שוב, הצמח צדק אומר שפחד מראית קרי ביום כפור מאד שכיח.]

והרהור ופחד זה יוכל לפעול בטבע הקרי כמו הרהורי עבירה [לפחד מקרי, לענין התוצאה, הוא בדיוק כמו להרהר בעבירה. הנקודה הזו קשורה לתורה של הבעל שם טוב. חוץ מהווארט של 'לא לפחד משום דבר', יש עוד תורה של הבעש"ט על הפסוק "מגורת רשע היא תבואנו"[מט] – מה שהרשע פוחד ממנו יגיע אליו. קשור כאן גם להמשך. לפי התניא[נ], כולנו רשעים שטוב להם, אז על כל אחד מאתנו גם נאמר "מגורת רשע היא תבואנו" – כך כותב הבעל שם טוב.] וא"כ סוף סוף מצד ההרהור [בעבירה או בחשש הקרי, לא משנה.] בא לו השביעה ולא מן השמים השביעוהו.

בכל התשובה כאן רואים את עומק הבנת הנפש, במיוחד בתוספת הצמח הצדק על דברי אדמו"ר הזקן – שהפחד מהדבר גורם לו, וממילא לא צריך לפחד משום דבר, רק מהקב"ה.

חלום אחרי הרהור ביום אינו מן השמים (ט"ז)

ומסיים הצמח צדק:

ודברי כאאזמו"ר הגאון נ"ע אע"פ שא"צ חיזוק עכ"ז הן הן הדברים מפורשים בט"ז באו"ח (סי' רפ"ח [בהלכות שבת.] סק"ג) וז"ל ותו נראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו אח"כ בחלום אין לו שייכות לומר מן השמים כו' אלא ההרהור גרם לו [מדובר על מי שחולם בשבת חלומות שהם סימן רע, ולפי כמה דעות – יש בזה הרבה מחלוקות בין האחרונים – יש חלומות מסוימים שמותר לצום עליהם תענית חלום בשבת. מנסים ככל האפשר לבטל זאת. אומר הט"ז, שבנוגע לכל החלומות שמופיעים שם – בסימן רפ"ח, אפשר לקרוא בשו"ע אדה"ז – אם הרהרת בהם ביום הם אינם מן השמים, לכן אסור לך לצום בשבת. כך כותב הט"ז, ואדמו"ר הזקן פוסק זאת בשו"ע.] וכמעשה דפרק הרואה כו' [תיכף נספר מה כתוב שם בגמרא.] עכ"ל עי' עליו דדומה ממש לנד"ז [מה שהוא כותב על החולם חלום רע בשבת דומה לסיפור של יום כיפור.] והביא דבריו ג"כ כאאזמו"ר הגאון נ"ע בש"ע סי' הנ"ל [פוסק את דבריו להלכה. ומסקנת כל התשובה:] ולכן יסיח דעתו מזה לגמרי ויהי' שמח וטוב לב.

בהקדמת תיקוני הזהר כתוב שנביאים בנצח וחוזים בהוד, ונשלים ש'חולמים' הם ביסוד, בחינת יוסף הצדיק, "בעל החלֹמות"[נא]. לכן גם הקרי, בו משביעים את האדם מהשמים, הוא בחלום – פגם הברית. אכן, החלום מקבל מהרהור – חיצוניות הבינה – בסוד "שאול מרחֹבות הנהר"[נב]. את המרה שחורה צריך להפוך לגמרי להרהור שמח, כנודע – "ויהי' שמח וטוב לב". אין מראים לאדם בחלומו אלא מה שהרהר ביום – הרהור חלום משלימים ל500 = "פרו ורבו"[נג], זו תכלית הכל, כנ"ל.

מעשה דפרק הרואה

ב"מעשה דפרק הרואה"[נד] שהוא מזכיר יש ממש סיפור של "מגורת רשע היא תבואנו". מסופר שם שהקיסר הרומאי דבר פעם עם רבי יהושע בן חנניה והקיסר אמר לו: 'אתם אומרים שאתם חכמים, ואם כן תאמר לימה אחלום הלילה'. רבי יהושע אמר לו, עם הרבה פרטים, שיחלום שהוא נופל ביד הפרסים, האויבים שלו. אחד הפרטים שאמר לו הוא שהם יכריחו אותך לרעות חזירים עם מקל של זהב – ישדדו אותך, ותצטרך לרעות חזירים, שקצים, עם מקל של זהב. הוא אמר לו שכך יחלום, ובאמת באותו לילה הוא חלם כך. אחר כך יש סיפור דומה של שמואל – כמה דורות אחר כך, בבבל – שמלך פרס, שבור מלכא, אמר לו: 'אתם אומרים שאתם חכמים, תאמר לי מה אחלום הלילה'. הוא אמר אותו דבר, רק בהיפוך התפקידים בין הפרסים לרומאים, שתחלום שאתה נופל ביד הרומאים, עם הרבה פרטים.

השנה שחולפת היום היא השנה של רבי יהושע בן חנניה (= תשע"ח), כפי שדובר בתחלת השנה[נה], ו-שמואל בגימטריא שנה טובה – מחר בלילה מתחיל להיות שמואל (על לידתו קוראים בהפטרה של יום א' דר"ה), "תחל שנה וברכותיה".

דרך אגב, נלמד עוד משהו נחמד כאן – יש שני פירושים ל'אתם אומרים שאתם חכמים' ("אמריתו דחכמיתו טובא"), או שהולך על חכמי ישראל או שכל היהודים אומרים שהם יותר חכמים מהגוים. אבל לרבי יהושע בן חנניה קוראים "חכימא דיהודאי"[נו], הוא החכם הגדול ביותר, האחד יחיד ומיוחד בין חכמי ישראל, אז הוא חכם חכמי החכמים (וכיוצא בו נקרא שמואל[נז], הנזכר בסיפור השני). בעם ישראל, כמו שיש 'מלך מלכי המלכים', יש 'חכם חכמי החכמים'. רבי יהושע בן חנניה הוא החכם של כל רבנן, 'חכמי', ושל כל היהודים, שגם כולם חכמים. יש כאן כבר י-ה-ו, ולכן אפשר להבין למה ה' ברא גוים – כמו תורת הבעש"ט, שמצוה להזכירו במוצאי שבת, ש"הרע כסא לטוב"[נח], כדי שתהיה מלכות – צריך שיהיה אחד טפש למטה. עוד פעם, רבי יהושע החכם, הוא עצם החכמה. החכמים, רבנן, הם הבינה. מה שכל עם ישראל חכמים – מוחין דז"א. הכל היהודים. למטה יש את המלכות – המלך הגוי ששואל את השאלה:

  י        רבי יהושע בן חנניה/שמואל

  ה       חכמי ישראל

  ו        היהודים

  ה       המלך הגוי (אומות העולם)

הדאגה הטובה (אדמו"ר האמצעי)

לסיכום: הוא עונה לשואל שראה קרי ביום כפור – "יסיח דעתו מזה לגמרי [בלי לומר פרקים קג-קד ואגרת התשובה...] ויהיה שמח וטוב לב". העיקר "עבדו את הוי' בשמחה"[נט].

נחזור: דאגה היא רעה רק אם היא מרה שחורה. כאן מוזכרים אדמו"ר הזקן והצמח צדק. יש ביניהם עוד רבי – אדמו"ר האמצעי. מה תכלית הווארט שלו בקונטרס ההתפעלות? שצריך להיות "לבו דואג בקרבו" כל הזמן. רק למי ש"לבו דואג בקרבו" מוסרים רזי תורה[ס]. מהי ה"מרה שחורה" כאן, שכל כך היפך החסידות. הוא אומר ש"לבו דואג בקרבו" צריך להיות נקודה אחת מצומצמת בפנימיות הלב, בלי שום התפשטות. כמו שכתוב[סא] שאצל הקב"ה "במסתרים תבכה נפשי"[סב], בבתי גוואי, אבל בבתי בראי "עז וחדוה במקֹמו"[סג]. כך צריך להיות אצל היהודי, שכל ההתפשטות היא שמחה וטוב לב, אבל בפנימיות כן יש נקודת דאגה.

עם הווארט הזה אפשר להוסיף עוד ביאור בדברי אדמו"ר הזקן כאן – שדברי חז"ל "ידאג כל השנה" נאמרו רק למי שדאגתו היא דאגת אדמו"ר האמצעי, לא מרה שחורה בכלל, אלא דאגה אחרת, התעצמות עם ה"דאגה בלב איש"[סד] (בגימטריא משיח), עם הנקודה הכי פנימית.

כח האתהפכא של צדיק גמור

לא ראינו רש"י בסוגיא, הוא כותב שם[סה] שאם עלתה לו השנה סימן שהוא "צדיק גמור" (כרמוז בדברי אדמו"ר הזקן, שהענין שייך דווקא ל"אנשים גדולים מאד" – סתם 'איש' הוא בינוני, 'איש גדול' הוא "צדיק ורע לו", 'איש גדול מאד' הוא "צדיק וטוב לו", דהיינו "צדיק גמור").

יש גם רמז בתוך רש"י לכל מה שכתוב כאן, כי כותב שם[סו] שראה בלי להתכוון, דהיינו שמדובר באחד שלא שייך לזה כלל. יש שני רמזים שם ברש"י[סז] שבאמת כפי שאמר אדמו"ר הזקן – מדובר במי שלא שייך לזה בכלל, ואם עלתה לו השנה סימן שהוא צדיק גמור. מהו צדיק גמור של תניא[סח]? אתהפכא גמורה, כמו תשובה מאהבה.

דג ואגדה נגד דאגה

יש פעם אחת בתנ"ך, בספר נחמיה[סט], שכתוב דג עם א באמצע, "דאג" – חללו שבת, מכרו דגים בשוק, ושם כתוב דאג ב-א. דברנו על זה הרבה פעמים, שיש פעם אחת מזל דגים ("משנכנס אדר מרבין בשמחה"[ע]) עם א. אם אתה מוכר דגים בשבת – היא הופכת לדאגה. אם רוצים להפוך את הדאגה – סגולה לאכול דגים בשבת, דגים הם צדיקים. כנראה מי שראה קרי – שיאכל דגים. כמו שאפשר לומר לו לומר פרקים קג-קד ופרק א באגרת התשובה – אפשר לומר לו שיאכל דגים. יש עוד כמה דברים שאפשר לומר. בכל אופן, רואים שאחרי כל זה, לרבי היה מאד קשה לעזוב את הגמרא והשו"ע.

כתוב גם ש-דאגה אותיות אגדה – מתאים למה שהרבי אמר לאותו אחד שיוסיף בלימוד החסידות, אגדה היא חסידות, דברים שמושכים את הלב להקב"ה. אם כן, התשובה האמצעית של הרבי כבר מתחילה להיות אתהפכא. הרבי אומר לו: 'אתה רוצה לדאוג? – למה כתבת לי? כי אתה דואג מאד, אחרת לא היית כותב – אם כן, אני לא יכול רק לומר לך לא לדאוג, צריך לתת משהו במקום, אז אומר לך ללמוד חסידות, להפוך את ה-דאגה ל-אגדה. אל דאגה!'.

לעבור מיום כיפור ל"זמן שמחתנו"

כפי שהזכרנו, הפסוק "יראה זרע יאריך ימים" הוא פסוק של משיח. מה המשך הפסוק? "וחפץ הוי' בידו יצלח" – לא רק שיראה זרע ויאריך ימים, אלא כל מה שיעשה בחיים יצליח לו, הכל מכח האתהפכא של "קרי ביום הכפורים" (= 729, זך ברבוע, קר"ע שט"ן, הכוונה שלפני כל נדרי, שלא יקרא קרי ביום הכפורים, או שמא שאם כן יראה קרי, שה' יקרע את השטן ויהפוך אותו לטוב, ולא סתם טוב אלא טוב מאד).

כתוב[עא] שהצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים"[עב] – מכוונים מחר, בלילה הראשון של ר"ה, את כל הכוונות עד שמח"ת. כך כתוב על אדה"ז עצמו, כל חגי החדש בתפלה הראשונה של ר"ה. אנחנו בערב ראש השנה, אז לפחות שנגמור את יום כיפור עכשיו בסליחות – נגיע לסוף של יום כיפור. אחר כך שכבר יהיה "זמן שמחתנו" (החל מהתפלה הראשונה של ר"ה). אפשר גם לומר עוד ווארט[עג] – למה "זמן שמחתנו" בא אחרי יום כיפור? לכן גופא – מסתמא ראו קרי ביום כפור, מתחילים לדאוג, אז אומרים לך כמו הצמח צדק 'תשכח מזה, רק תשמח מאד', "זמן שמחתנו".

נגנו "אבינו מלכנו" ואמרו סליחות דערב ר"ה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] עפ"י ירמיה י, כד.

[ג] אף = 9 ברבוע. ויחד עם מעט = 200, כך שהערך הממוצע של שתי המלים הוא 100, 10 ברבוע.

[ד] דברים ז, ז.

[ה] תנחומא עקב ד.

[ו] בראשית כב, יז.

[ז] שם א, כב.

[ח] משלי יד,כח.

[ט] ראה ברכות ד, א.

[י] לקוטי הלכות ספירת העמר א.

[יא] ויקרא רבה כט, יא.

[יב] שו"ת צמח צדק או"ח סימן קיא (נדפס בשער המילואים סי' סב).

[יג] ברכות נה, ב.

[יד] יומא עג, ב.

[טו] רש"י שם ד"ה "ידאג כל השנה כולה": "שמא לא קיבלו תעניתו, והשביעוהו במה שבידם להשביעו, כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" (וראה סוכה כח, ב).

[טז] סוכה נב, ב.

[יז] פסיקתא דרב כהנא פיסקא כג.

[יח] או"ח תרטו, ב.

[יט] שם.

[כ] שהוסיף זאת "לאפוקי ממי שכתב דרואה קרי ביום קאמר דוקא".

[כא] ישעיה נג, י.

[כב] חי"ז עמ' 182 ואילך (תורגמה והובאה גם בשערי המועדים יוה"כ ובהדרנים על הש"ס מסכת יומא).

[כג] הרבי בשיחה (הערה 7) מסביר שאדה"ז לא הביא את ענין ריבוי הבנים (שלא הובא גם בשו"ע, וכן רמוז בטור) כי תלוי בגילו ומצבו של האדם או כי הוא תלוי בדו-משמעות בפירוש הביטוי "יראה זרע" בפסוק, כדלקמן בפנים, ובשינוי באופן הלימוד בין רש"י לתוספות, ובשו"ע כתוב רק הפשט ולכולי עלמא.

[כד] תהלים קיב, ב.

[כה] סעיף ב ואילך.

[כו] מקובל אצל חסידים שזו תמצית ספר התניא, וראה גם ספר הנפש פ"ו הערה ע.

[כז] אבות פ"ד מי"ז.

[כח] שבועות לט, א.

[כט] נחמיה ח, י.

[ל] ראה לקו"ש שם הערה 82.

[לא] אג"ק ח"ד אגרת תתיד.

[לב] וראה בפסקי תשובות סימן תרט"ו הערה 5 מ"מ לתיקון זה.

[לג] אג"ק חי"ד אגרת ד'תשפ.

[לד] שם אגרת ה'לח.

[לה] ראה מאמר "חידוש הישנות" בספר אני לדודי ודודי (ובכ"ד בחסידות – ראה לדוגמה שיחת ש"פ פינחס תשי"ז).

[לו] בראשית כב, יא.

[לז] שם כה, יט.

[לח] עפ"י זהר ח"ב קז, א.

[לט] בראשית מו, ב.

[מ] שה"ש ד, ח.

[מא] שער הכוונות דרושי ר"ה דרוש ג.

[מב] שה"ש רבה ד, כ (ובכ"ד).

[מג] אבות פ"ג מי"ז.

[מד] שמואל-ב ו, כא.

[מה] סה"מ "אתהלך – לאזניא" בתחלתו".

[מו] תהלים קטז, ט.

[מז] בעש"ט עה"ת לך לך אות לא (ראה גם שיעור כ"ו מנחם-אב ע"ח – נדפס ב"ואביטה" שופטים ע"ח).

[מח] שמות כב, יט.

[מט] משלי י, כד.

[נ] פי"א.

[נא] בראשית לז, יט.

[נב] שם לו, לז.

[נג] בראשית א, כח.

[נד] ברכות נו, א.

[נה] החל משיעור י"ב אלול ע"ז (פ"ג).

[נו] בכורות ח, ב.

[נז] שבת קכט, א.

[נח] ראה כש"ט (הוצאת קה"ת) אות קפח והנסמן שם.

[נט] תהלים ק, ב.

[ס] חגיגה יג, א.

[סא] שם ה, ב.

[סב] ירמיה יג, יז.

[סג] דהי"א טז, כז.

[סד] משלי יב, כה.

[סה] ד"ה "תדע שהרי".

[סו] ד"ה "הרואה קרי".

[סז] הנזכרים בשתי ההערות הקודמות.

[סח] פ"י (וראה גם פכ"ז).

[סט] יג, טז.

[ע] תענית כט, א.

[עא] ראה גם מעין גנים ח"ה לר"ה (עמ' קה ואילך).

[עב] ישעיה ס, כא.

[עג] ראה עד"ז אמרי אמת ליל ב' דסוכות תער"ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com