בע"ה

טעם מצוה

"ועבד הלוי הוא"

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.

וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם הוי' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי הוי'.

"וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה"[ב].

וכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פ"ג:

זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש... ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד, ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן. עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום.

א. שלש עבודות הלויים

שלש העבודות כנגד ראובן-שמעון-לוי

יש ללוי שלש עבודות, משוררים, שוערים ושומרים[ג]. לוי הוא שלישי לבטן (הבן השלישי לאב השלישי ב"עם תליתאי"). ידוע שנשמות הבנים נמשכות מהאב דרך האח הגדול (ולכן "'כבד את אביך', לרבות אחיך הגדול"[ד]), והרושם של האחים הגדולים נמצא באח הקטן. וכן בלוי יש מראובן ומשמעון, מלבד בחינתו העצמית. עצם ענינו של לוי הוא משורר ("הפעם ילוה אישי אלי"[ה]); מצד שמעון הוא שוער (שמעון ולוי יחד הרגו את באי שער העיר שכם); ומצד ראובן הוא שומר (הבן הראשון שעבורו שמר יעקב).

מושכל-מורגש-מוטבע

שלש העבודות הן כנגד מושכל-מורגש-מוטבע:

משוררים כנגד מושכל, חב"ד – "משכיל"[ו] הוא אחד מלשונות השיר בתהלים (ולפי"ז מה שנאמר על מלך המשיח "הנה ישכיל עבדי"[ז] היינו ישכיל לשיר כמו דוד, "נעים זמרות ישראל").

שוערים כנגד מורגש, חג"ת – פתיחת וסגירת הלב ששם גילוי חמשים שערי בינה ("בינה לבא"[ח]).

שומרים כנגד מוטבע, נהי"ם, ובמיוחד כנגד המלכות (הנבנית מכל הנה"י) – "שמור לנוקבא [מלכות]"[ט], וכן שמירת המקדש היא לשם כבוד (לא מפני לסטים)[י], כבוד מלכים. וכן שמירה הוא ענין שמירת הברית. במצות שמירה יש עשה ולא-תעשה[יא], והיינו התכללות חסד וגבורה ביסוד.

מעלת המושכל

והנה כתב הרמב"ם בהמשך "אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה" (שם ה"ז), ומבואר בפנימיות מפני שדיניו תקיפים וצריכים לימוד, אבל זה דוקא לעבודת השיר "שהיא חכמה גדולה וצריכה לימוד המוסיק"א" (לשון הכסף משנה) – כנ"ל שהשיר הוא "משכיל" וצריך לימוד, לוי שבלוי. חוש הנגינה שייך לחודש העיבור, אדר שני ש"מזלו בריא"[יב] – החודש השלשה עשר והכולל, כנגד שבט לוי הכולל – וכן לעבודת השירה יש "מזל תקיף". אמנם כתבו המפרשים שבאותן חמש שנים לומד הלוי את כל העבודות, ובפנימיות היינו מה שחב"ד כולל את החג"ת והנה"י.

ועוד כתב הרמב"ם "לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו [לשון נופל על לשון, קול-קלקול] מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש, ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים" (שם ה"ח). ועוד כתב "וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו" (שם ה"י). והקשו עליו, איך הופך המשורר שהזדקן לשומר, והרי זו מלאכת חברו? אלא שהמינוי לתפקיד עשוי להשתנות לפי ההשגחה, העיקר לא להפסיק לעבוד (לא לצאת לפנסיה), אלא לעבוד לפי מה שמתאים (וכנ"ל שבחמש שנות הלימוד הוא לומד את כל התפקידים) – והיינו שאם נעלם אור החב"ד חוזר לעבוד בחג"ת או נהי"מ. ויש לחדש דין שאם חוזר לו הקול (כגון שנחלה ונתרפא) חוזר ועולה שוב ממוטבע ומורגש למושכל (ולעצם העניין יש שתירצו, והוא קרוב לזה, שאסור דוקא לסייע במלאכת חברו כל עוד הוא נשאר בתפקידו, אבל להסב מתפקיד לתפקיד אפשר).

הלויים – סוד הממוצע המחבר (הצלם)

ביד החזקה הלכות כלי המקדש והעובדים בו עוסקות, לפי הסדר, בשלשה דברים – כלי המקדש, הלוים, הכהנים. יש לומר שכלים-לוים-כהנים הם כנגד כלים-ניצוצות-אורות.

כלל ישראל הוא הכלי, ר"ת כהן לוי ישראל – בכל יהודי יש התכללות של שלשתם, בסוד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (וי"ל ש"גוי קדוש" היינו בחינת לוי).

ברכת כהנים היינו המשכת האור.

הלוי הוא הממוצע בין הכלי לאור, סוד הצלם ביחס לאור (כמבואר בע"ח שהצלם הוא סוד הניצוצות). על הלויים נאמר לכהנים "וילוו אליך" – עיקר תפקיד הלוי להתלוות לכהן, היינו שהוא מלביש את הכהן (כאשר בגדי כהונה – שגם דיניהם נכללים בדיני הכהנים ביד החזקה – הם סוד המוחין שעומדים בין האורות לצלמים, כנודע בסוד כ"ל צמ"א). על ידי הלבוש-הצלם האור נכנס ומאיר-מחיה את הכלי, סוד "שמש [כהן] ומגן [לוי] הוי' אלהים" (כאשר אלהים בגימטריא לוים, ואם כן "צלם אלהים" היינו 'צלם לוים').

לעתיד לבוא הלוים עתידים להיות כהנים, כדברי האריז"ל על הפסוק "הכהנים הלוים", והיינו גילוי שרש הממוצע המחבר (לוי) שמעל לשני הקצוות (כהן-ישראל) שהוא מחבר.

שלשה סוגי חסידים

על הלוים (השרים ומרננים) נאמר "[כהניך ילבשו צדק] וחסידיך ירננו" (לוים-חסידים הם בסוד "הכהנים הלוים" לעתיד לבוא). כל חסיד הוא לוי, נלוה לרבי – הרבי הוא האור, "עמך" ישראל הם הכלים, ותפקיד החסידים-הלוים להלביש את האור של הרבי ולהמשיכו בכל ישראל. נמצא שכל תנועת הבעל שם טוב באה לתקן את הצלמים-החסידים[יג].

והנה, חסידי חב"ד משכילים בעצם, היינו מה שאדה"ז מפרש שסוד הצלם הוא הנפש השכלית ועבודת התבוננות דוקא, ובעבודות הלוים היינו עבודת השיר, לוים-משוררים, בחינת משכיל כנ"ל (והיינו מה שעיקר ההתקרבות לחב"ד, מתוך הכרה ש"אין כיוצא בו", היא על ידי הניגונים דוקא, כמבואר במ"א). ואילו חסידות פולין היינו לוים-שוערים, מורגש, חסידות חג"ת, עבודת פתיחת הלב. וחסידות הונגריה היינו לוים-שומרים, שמרנות, חסידות נה"י. ודוק היטב.

ואין להחליף אלא אם כן התקלקל הקול או השתפר הקול כנ"ל, וד"ל.

ב. קבלת הלויים

תחילת דברי הרמב"ם "בן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן". יש ארבעה שצריכים לקבל הכל, "הכל או לא כלום" (גאר אדער גאר נישט): כהן, לוי, חבר, גר – שהם כהן לוי ישראל גר (שהרי חבר הוא ישראל מתוקן), כנגד ארבע רגלי המרכבה של עם ישראל: כהן בחסד, לוי בגבורה, ישראל בתפארת, גר במלכות.

ובסוד הוי': כהן בחכמה (תחילת קו ימין); לוי בבינה ("ועבד הלוי הוא", "מינה דינין מתערין"); חבר-ישראל בתפארת ("תפארת ישראל"); גר במלכות:

  י        כהן

  ה       לוי

  ו        חבר

  ה       גר

בשני העליונים, י-ה "הנסתרות", יש את סוד הכפיה ("בין רצו בין לא רצו", וכן בכהן "וקדשתו בעל כרחו"[יד]), מה שאין כן ב-וה "והנגלות", אין כפיה אלא מי שרוצה להיות חבר או להתגייר צריך לקבל הכל. מכאן כלל מאד גדול לגבי תיקון המדינה, שיתכן 'כפיה דתית' רק בדרגת חב"ד, כאשר כולם יהיו 'חבדניקים', משכילים ומבינים באושר ובנועם של קבלת עול, באתכפיא המביאה לידי אתהפכא (ו"גדול המעשה יותר מן העושה").

לוי שקבל הכל חוץ מדבר אחד – פירוש שלא מודה בו, כן כתבו אחרונים, אך יש גם לפרש כפשוטו שאינו מוכן לעבוד עבודה זו, מכל סבה שהיא. 'אינו מודה' שייך בפרט למצות השמירה בנה"י כנ"ל, מודה בהוד (וכשאינו מודה "הודי נהפך עלי למשחית"). ויש סבות אחרות במורגש ('לא בא לו') ובמושכל ('לא מתאים לו').

פנויים ומוכנים

"פנוים ומוכנים" – הפשט הוא פנויים מכל עבודה אחרת (שלכן אינן נוחלים, ואינם עוסקים בעבודת קרקע) ומוכנים לעבודה זו (וכן צריכים לשמור על בריאות הגוף, נה"י, כדי להיות מוכנים לעבודה, כמו שנאמר על דניאל וחבריו שהיו צריכים לעמוד לפני המלך).

בדרך דרש הקרוב לפשט: פנוים במחשבה, במח, מוכנים בלב. קודם צריך להיות 'פנוי', כמבואר במאמר 'אמונה ובטחון'[טו] שקודם צריך אמונה לפנות את הראש-המחשבה, היינו "נשא את ראש הלוים" דוקא. והוא על ידי נגינה חסידית, "שאו זמרה", לנקות את הראש, סוד הצמצום החיובי על ידי צלם-צלילים חיוביים. אם כן "פנוים ומוכנים" הוא על דרך "לא כן עבדי משה", פנוים-לא, מוכנים-כן (מוכנים מלשון כן). מוכנים שייך לרקיע מכון (בשבעת הרקיעים)[טז], שכנגד החסד, ראשית מדות הלב (אחרי פנוי המחשבה כנ"ל, בחינת הגלגל העליון הפנוי מכוכבים, וראה בגמרא שה' פינה את רקיע מכון).

ג. עלית השירה – שירה בפה ושירה בכלי

עלית השירה מעל הקרבנות

עיקר עבודת הלוי הוא השיר (היינו המוחין שלו, בהקבלת משורר-שוער-שומר למושכל-מורגש-מוטבע, כנ"ל). לדעת ריש לקיש יש שירה בלי קרבן, וכך הלכה לע"ל, כאשר הלוים יעלו מעל לכהנים (כנ"ל). כלומר, לעתיד לבוא תעלה עבודת השירה ב"רצו ושוב" של עצם הנשמה, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", תתעלה מעל לעבודת הקרבנות, "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".

שירה בפה ושירה בכלי

יש לומר ששינוי ההלכה לעתיד לבוא יתגלה גם לגבי המחלוקת האם עיקר שירה בפה או עיקר שירה בכלי. "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך בזמן הזה פוסקים ש"עיקר שירה בפה", משום שהאור מתגלה בפה, סוד "פתח פיך ויאירו דבריך"[יז]. לעתיד לבוא יתגלה שרש הכלים שלמעלה משרש האורות, ואזי "עיקר שירה בכלי", בסוד "אשת חיל עטרת בעלה" (אך אז גם קול אשה יהיה מותר, ועיקר נעימות השירה בפה תהיה שירת קול אשה דוקא, והיינו סוד "גבוה מעל גבוה גו'" כמו שמבאר רבי הלל מפאריטש זצ"ל).

והנה, פה-כלי = ועבד הלוי הוא!

פה-כלי ר"ת פך, עבודת האתהפכא (מתוך אתכפיא, כאשר כלי לפני פה, סוד "ותשת עלי כפכה", היינו כאשר הפה חש, הרי הפה בחי' מל).

שלמה וחזקיהו

במסכת ערכין לומדים "עיקר שירה בפה" משלמה המלך ו"עיקר שירה בכלי" מחזקיהו (= קול). חזקיהו היה ראוי להיות משיח (ולתקן את חטא שלמה, ש"נשיו הטו את לבבו" כאשר הקשיב לשירתן בפה), אך לא זכה לכך כי לא אמר שירה, ויש לומר שלא אמר שירה בפה מפני שסבר שעיקר השירה בכלים.

סברת מאן דאמר ש"עיקר שירה בפה" היא שמהלל ומשבח במלים כו'. נמצא שהשירה החב"דית, נגינה בפה דווקא אך בלא מלים, היינו בחינת ממוצע בין פה לכלי שבשרש מאחד אותם יחד.

השירה כעבודה עיקרית

שוב, לעתיד לבוא עיקר העבודה יהיה השירה, שעכשיו היא (רק) "עבודת עבודה", עבודה לעבודה אחרת, אך לעתיד היא תהיה עיקר העבודה בפני עצמה.

קיי"ל עיקר שירה בפה ולכן תיקון כלי נגינה אינו דוחה שבת. אך לעתיד, כאשר עיקר בכלי, גילוי שרש הכלים, ידחה שבת. אם כן, יש כאן שתי בחינות שבת, דעתה ולעתיד, ועל ידי שמתחילים לחיות עם משיח, שומרים את השבת דלעתיד (תוך כדי שמירה, בנה"י, על שבת דעתה) – מיד נגאלים.

עבודת הלוים דוחה שבת, כמו ברית מילה, דרגת השמיני שמעל השביעי, שמונה נסיכי אדם שביניהם העיקר – משיח.

יש מחלוקת אם השיר מעכב הקרבן – רבי מאיר (ש"מאיר עיני חכמים", והו"ס "רוח אפינו משיח הוי'", כנודע) סובר שהשיר מעכב וחכמים סוברים שהשיר אינו מעכב. רבי מאיר לומד מהפסוק "ואתנה את הלוים... ולכפר על בני ישראל" – "מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת"[יח] וחכמים לומדים ממנו "מה כפרה ביום אף שירה ביום"[יט].

בירושלמי סתם כדעת ר"מ (מתאים לירושלמי כמבואר אצלנו שהכי אהוב על רבי יוחנן – רבי מאיר) אך בבבלי יחיד ורבים כו' הלכה כחכמים, אך לחיות עם משיח, עם פסק ר"מ. מדעתו דוקא שהשירה מעכב הקרבן עולים לדרגת לע"ל שהעיקר הוא השירה עצמה, שירה בטהרתה, ע"ד שמחה בטהרתה, גם בלי קרבן כלל כנ"ל (על דרך שמחה בטהרתה דהיינו גם ללא מצוה שתהיה שמחה של מצוה).