ט"ו סיון ס"ט – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קונטרס העבודה (13)

[בסיום הקונטרס יש הרבה בקורת על דברים שאינם בסדר אצל אנשים, לא בטוח שצריך להרחיב בזה עם כל אחד, אבל למטפלים זה דבר חשוב מאד. אם מבינים את זה טוב, זה חודר מאד עמוק לכל הטעויות וכל האשליות שיש לאנשים בעבודת ה'. אז אם בא בחור ישיבה עם כל מיני דמיונות בראש – אז דווקא מכאן עד הסוף אפשר לעזור לו, ליישר לו את הראש, לכן למטפלים זה הכי חשוב.]

אחרי ההקדמה הזאת:

ורבים מהמתחילים בעבודה שבלב יכשלו בזה שאינם מכירים ויודעים ענין העבודה [לא יודעים מה זה עבודת ה'] ורוצים שמיד יאיר האור בנפשם ויתפעלו בהתפעלות אהבה אמיתית [רוצים לראות תוצאות מהר, פאסט כמו שאמרנו, ובכלל לא יודעים מה זה עבודה.], וכאשר מרגישים בנפשם [אחרי איזה התלהבות דמיונית שהיתה להם בהתחלה] שאדרבא נתקררו בתחלת ההתבוננות [כשמתחילים לחשוב בעומק, ולא רגילים לזה וזה קשה וכו'. אמרנו שזה "אשר קרך בדרך" – שדווקא כשיוצאים לדרך נתקלים בעמלק. זה בתחלת ההתבוננות. כל חדש איר זה חדש העיון, חדש ההתבוננות. בחדש אחרי יציאת מצרים, כשצריך להתבונן, פתאום מרגישים קרירות, זה החדש שבא עמלק להלחם בישראל ברפידים, מקום רפיון ידים מעבודת ההתבוננות בעיון הראוי, התבוננות פרטית דווקא.] (וסיבת הדבר יתבאר בסמוך) נופל לבם בקרבם (זיי פאלין ביי זיך אראפ [נופל מעצמו, זה הניב באידיש, כלומר שלא מאמין בעצמו – כמו שיסביר עכשיו.]) [זה גורם ליאוש, לכן באייר יש גם את פסח שני שאומר ש"אין שום יאוש בעולם כלל", עס איז ניטא קיין פארפאלן.] ואומרים לעצמן למה להן לעסוק בהתבוננות שאינם מסוגלים לזה [אחד הפירושים שאנו עם סגולה, שאנחנו כן מסוגלים – כל יהודי מסוגל. סגולה זה גם כמו ניקוד סגול, שלש נקודות, זה בא בעיקר בחדש השלישי בו נאמר "והייתם לי סגולה". סגולה זה גם מה שחז"ל מדמים אותנו לדבורים, שכל מה שהדבורה מסגלת אינה מסגלת אלא בשביל לבעליה, כך כל מה שיהודי מסגל מעשים טובים אינו מסגל אלא לאביו שבשמים. מזה גם מרגיש איך שה' נותן לו כוחות בכל, איך שהוא מסוגל לכל, גם לעבודת ההתבוננות בהעמקה הראויה, אבל המתחיל הנ"ל מרגיש שהוא לא מסוגל.] לפי דמיונם ומתיאשים מזה, וטוב להם יותר להתפלל ע"פ פשוט [כך הם חושבים] והטוב הוא שמתפללים אח"כ בכוונת פי' המלות [אלו דברי הרבי], וע"פ הרוב נופלים גם מזה, ובאמת זה טעות גדול ויש בזה הרבה מתערובות תחבולות היצר שמתאמץ להדיח ח"ו מהעבודה האמיתית בכל מיני תחבולות שלא לבוא לידי התעוררות אהבה להיות בבחי' קירוב [כך לאורך כל הקונטרס, שאהבה זה קירוב.] ושלא לזכך החומריות שלו [כל הקונטרס מסביר שעבודת ה' זה שני דברים, להתקרב לה' באמת ולזכך את החומריות.]. ובשום אופן אין הדבר כן [זו טעות ושטות דקליפה (כמו הביטוי הדומה אצל רבי נחמן, שיאוש זה טפשות).] שאינו מסוגל באמת לעבודה (דבאמת אין זה במציאות כלל [אומר מאד חזק, שאין במציאות יהודי שלא שייך לעבודת ה'.], כי כל הנשמות ירדו למטה לברר ולזכך את הנה"ב [בשביל זה אתה פה, ה' שם אותך כאן והוא יודע מה שהוא עושה ובוודאי נותן לך כח. זה ה"משביעין אותו" – שנותנים לך שובע וכח לשליחות שלך, לזכך ולברר את הנה"ב.], וכמ"ש ימים יוצרו ולו [הכתיב 'לא' והקרי 'לו'] אחד בהם, דיוצרו [מלשון יצירה, אבל כאן מדגיש פירוש אחר:] הוא מל' ויצר בחרט [שני פירושים ברש"י – ויצר לשון קשירה וחרט זה סודר, או ויצר לשון יצירה וחרט זה הכלי שיוצרים-חורטים בו, כאן מדגיש הפירוש הראשון. אנחנו נדרוש ש'חרט' זה לשון חרטה, שהסודר שמחזיר את קישור הנפש והגוף (כפי שיסביר) זה תשובה תתאה (חרטה, עזיבת החטא).], והו"ע קישור הנפש עם הגוף [רומז לברכת "אשר יצר", שגם שם פירוש יצר זה יצירה, אך לפי הפירוש בשו"ע של "מפליא לעשות" על חיבור הנפש עם הגוף, אפשר לפרש גם את "אשר יצר" בתחלת הברכה כלשון קישור. "אשר יצר את האדם בחכמה" – חכמה זה "מפליא לעשות", לב נתיבות פליאות חכמה, וזה החכמה האלקית לחבר הנפש עם הגוף יחד.] בכדי לעשות הכל בבחי' אחד [אחד האמת שורה דווקא בספירת החכמה. כאן מפרש את המשך הפסוק, "ולו אחד בהם", שהתכלית של "ימים יוצרו" זה לעשות אחד את הנפש והגוף. אפשר לומר שבהתחלה זה "לא אחד" והתכלית זה "לו אחד", ששני הדברים שהם בעצם הפכים, שהם "לא אחד", יהיו "ולו אחד". אפשר לומר ש"לו" זה כאשר הוא מסור לה', על דרך "לו-עזר-כנגדו", ועל ידי מסירות נפש עושה את הקישור בין הנפש והגוף והופך ל"אחד".], וע"ז ניתנו לו ימים ושנים כפי הבירורים שצריך לברר [כל פעם שכתוב "ימים ושנים" הימים זה בחי' דכורא והשנים זה בחינת נוקבא – גם חיבור, חיבור נשמה וגוף. האדם קבל ימים ושנים כפי הבירורים שצריך לברר.], ואם לא הי' צריך לברר ברורים לחלקו לא הי' בא למטה כו' [הנשמה לא היתה יורדת להתלבש בגוף. אז שוב, "משביעין אותו"" יש לו שובע וכח לעשות זאת. מי שחושב שלא מסוגל אז לא רק שלא קרא את המשפט הראשון של ספר התניא, אלא בכלל הוא טפש] וכמ"ש ימי שנותינו [חיבור ימים-שנים] בהם ["הם" זה שם מה, אדם, ו"בהם" שרש בהמה. כתוב בקבלה ש"בהם" זה השיעור הקטן של חיי האדם, על פי הפסוק "ימי שנותינו בהם, שבעים שנה, ואם [= בהם] בגבורת [= תריג] שמונים שנה".