בע"ה

יג אייר ס"ט – בית גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו הניגון של "יעלה", "צמאה לך נפשי".

קונטרס העבודה (8)

אנחנו מתחילים פרק ו' בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב. הנושא של הקונטרס הזה הוא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודת ה' כעבודה מתוך אהבה, ועיקר העבודה, "עבודה שבלב זו תפלה", זה לעורר אהבת ה'. בפרקים הקודמים הסביר באריכות את עיקר מה שרוצה להעביר לנו – שזה עבודה על פי טו"ד והתבוננות איך מעוררים את האהבה לה'. בפרק האחרון, פ"ה, דבר על מדרגות שלמעלה מטו"ד, בבחינת מקיף. כעת חוזר לעיקר – עיקר העבודה – שזה על פי טעם ודעת. המיוחד בפרק הזה, פרק ו', שמסביר באריכות את ההבדל, הבסיסי ביותר בחסידות חב"ד, בין התבוננות פרטית להתבוננות כללית. התבוננות כללית זה לא הרצוי, לא פועל את הפעולה. עוד נקודת הקדמה חשובה – בכל דרגת אהבה שהוא מסביר הוא מפרט גם מה זה באהבת ה', וגם אם זה פועל ואיך זה פועל על האדם. זה העיקר אצלו – להגיע לאהבת ה', ושהיא גם תשפיע על בירור וזיכוך הנה"ב והגוף, ולא יהיה רק מצד הנה"א. נתחיל לקרוא את המאמר בפנים:

וא"ו) והנה בעבודה שע"פ טו"ד יש ג"כ שהעבודה היא בבחי' מקיף לבד [עפ"י טעם ודעת, בהתבוננות, אמור להיות פנימי. אבל הוא יסביר לנו שאם זה לא מספיק רציני זה נשאר מקיף, לא נכנס בפנימיות ובודאי וודאי לא יפעל על הגוף והנה"ב. אז כאן המלה מקיף זה ודאי לגריעותא. זה לא תמיד ככה, אבל כאן זה לגריעותא.], שאין זה עבודה [שולל לחלוטין, ואומר שזה לא נקרא עבודת ה' בכלל, וכמו שיסביר בהמשך שזה דמיונות.] ואינו פועל על חומריות הנה"ב להכניעו ולבטלו [מה שנקרא בטוש בלשון הזהר והתניא – צריך לבטש, לבטל את הישות שלו, לפחות בטול היש. העבודה שרק בבחינת מקיף לא עושה את זה.], והוא כאשר ההתבוננות היא בבחי' כללות לבד [שזה רק התבוננות כללית. זה מה שאנחנו צריכים כעת להסביר, מה הכוונה שזה רק התבוננות כללית. קודם נקרא עוד כמה מילים:], והיינו דבאיזה ענין אלקי שמתבונן בו אינו משתדל להתבונן בו בבחי' השגה ממש לידע ולהשיג את הענין באמת כמו שהוא ולהעמיק דעתו בזה [כאן הוא מגדיר מה זה התבוננות כללית, ואם מדייקים בלשון שלו מיד רואים שיש כאן איזה חב"ד, ו"מכלל לאו אתה שומע הן" – ממה שמתאר שהוא לא עושה, אפשר להבין מה צריך להיות. קודם נאמר בלשוננו:

התבוננות כללית – חפיף, שטחיות, יציאה ידי חובה

בהתבוננות כללית, כמה שיתכן שהאדם חושב שהוא מתבונן וכו', זה לא נוגע לו באמת – הוא לא משתדל באמת. אפילו שהוא לא מודע לכך – זה חפיף. יש אנשים שלא מכירים משהו אחר מחפיף, כל מה שעושים בחיים זה חפיף. לא יודעים שיש רצינות יותר מאשר משהו שטחי בלבד. עוד מלה שלנו, שרק נבין במה המדובר. אמרנו שיש אנשים שכל מה שהם עושים בחיים זה חפיף – לומדים בישיבה חפיף, מקימים ישוב בארץ חפיף. חושבים שהם עושים דברים גדולים בחיים, אבל בסופו של דבר הם לא משתדלים במשימה שלהם בכל פנימיות הנשמה. אז יש לנו כמה מילות מפתח: חפיף, שטחי, והביטוי שיותר תואם בן תורה, שאמור להבין במה מדובר, זה שכל מה שעושה זה 'לצאת ידי חובה'. אז גם, עד עכשיו הוא למד בישיבה לא של חסידות, וכעת הוא רוצה ללמוד חסידות, אבל עדיין הראש שלו שכל מה שעושים זה לצאת ידי חובה. יש חובות, וצריך לצאת ידי חובה. גם בהתבוננות, אומרים שצריך להתבונן – אז תסביר לי מה זה להתבונן, אבל כמה שלא ילמד ויקרא את הספר בסוף הוא יעשה מה שנדמה לו (לא במודע, זה מנטליות, זה בלא-מודע) ש'עשה מה שצריך לעשות'. גם בהתבוננות יש כזה דבר – 'התבוננתי', 'קיימתי את ענין ההתבוננות'. לא משנה כמה הוא התבונן.

ההתבוננות – ביטוי לכל תפיסת החיים

אני מדגיש את זה, כי אפשר לפרש ממש הפוך – שהתבוננות כללית זה להתבונן בכללים והתבוננות פרטית זה להתבונן בפרטים. זה גם נכון, אבל זה לא העיקר. אם נדייק כאן, העיקר זה כמה הוא משתדל אליבא דאמת של נפשו באמת להכנס לענין – כמה שהוא רק יכול להתמסר לזה באמת. זה עיקר החינוך החב"די בלבד. עיקר חסידות חב"ד זה מה שהיא דורשת – לצאת מהחפיפניקיות שלך. כל האנשים בעולם עושים מה שצריך חפיף. כל פעם עושים 'מה שצריך לעשות' – לצאת ידי חובה. אז אפשר ללמוד חסידות, אפשר ללמוד שצריך להתבונן, ואפשר אפילו לשמוע את הווארט של רבי הלל מפאריטש – שיותר קשה להתבונן שעה אחת מללמוד כל הש"ס בעיון. הוא שומע את זה, אבל לא בדיוק תופס מה הכוונה – רק מבין שהתבוננות זה משהו חשוב. אז אומר שאני יושב, עוצם את העינים, ומתבונן בכל מה שלמדתי בחסידות. אבל יש משהו איכותי, שאם לא עבר את המעבר ממנטליות של שטחיות, לצאת ידי חובה, למנטליות אחרת לגמרי – תפיסה אחרת לגמרי של החיים בכלל. התבוננות זה סימן לכל המנטליות של החיים, איך אתה חי, איך אתה מבלה את כל המאה ועשרים שנה בעולם. הסימן זה איך אתה מתבונן – אם לעבור כל החיים בחפיף, או שזה משהו רציני מאד שצריך להתמסר לזה.

אחרי הקדמה זאת נקרא את המשפטים של ה'לאו' שוב, ו'מכלל לאו אתה שומע הן': אינו משתדל להתבונן בו בבחי' השגה ממש לידע ולהשיג את הענין באמת כמו שהוא ולהעמיק דעתו בזה.