התוועדות חי אלול תשמ"ח - קבר יוסף הצדיק – שכם ת"ו

ניגנו 'שלוש תנועות'

א. חי אלול – שלשת המאורות

ביום זה יש שלושה עניינים – הולדת הבעש"ט והאדמו"ר הזקן והילולת המהר"ל מפראג. ידוע הקשר ההדוק בין שני האחרונים הן בתורה – כמרומז בהקדמת התניא שנכתב "מפי ספרים" – והן הייחוס המשפחתי – דור שביעי בן אחר בן. הסתלקות הצדיק היא העלאת מ"ן לצורך יחוד רוחני והמשכת שפעו ואורו כאן בעולם הזה, ובמיוחד ביום הילולתו. ההמשכה מתגלה בפועל ע"י הולדת הצדיק, כך שהולדת שני המאורות הגדולים – הבעש"ט והאדמו"ר הזקן – היא ההמשכה מנשמתו-תורתו של המהר"ל.

העבודה של חודשי הקיץ היא העבודה של "דודי לי ואני לו", באתערותא דלעילא והמשכת אור מקיף. "משכני – אחריך נרוצה". ובפרט, בניסן העבודה היא בבחינת "משכני" של הנפש האלקית, אחר כך "אחריך נרוצה" גם עם הנפש הבהמית בחודש אייר, ולבסוף "הביאני המלך חדריו" במתן תורה בחודש סיון. אבל העבודה של חודש אלול – אני לדודי ודודי לי – היא העבודה של בעלי תשובה באתערותא דלתתא, בה זוכים לכפלים לתושיה, להמשכה כפולה כתוצאה מן המהפך שעוברים. "והנה טוב מאוד – זה יצר הרע", ודוקא בגלל זה זוכים לעבודה הכי גבוהה של אהבת ה' – "בכל מאודך", הנאמרת בפרשה ראשונה של קריאת שמע על הזמן בו "עושים רצונו של מקום" [קשור עם תיקון חטא המרגלים, המאיסה בארץ חמדה. תיקונו הוא באימוץ 'מאד' נוסף: "מאד מאד הוי שפל רוח", מידת השפלות דקדושה, עד ההכרה ש"טובה הארץ מאד מאד"]. בשיא זוכים למדרגת ה"מאד" הנאמרת במשיח "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד". לנשמה יש חמש שמות (במדרש, בזהר יש רק ארבעה – נפש, רוח, נשמה, נשמה לנשמה. במדרש נוספת היחידה) ומדרגת היחידה היא השיא של גילוי נשמת המשיח.

שתי הרמות המקיפות – חיה ויחידה – קשורות עם נשמת אחיה השילוני. הוא נקרא בזהר 'בעל החי', הוא המנבא את קריעת הממלכה פה בשכם, ותפקידו הוא לאחות את הקרעים הללו ע"י לימוד סודות התורה, נשמתא דאורייתא, לצדיקים הגדולים. רשב"י מתבטא שמקומו הוא ליד אחיה השילוני, ואילו הבעש"ט למד מפיו במשך עשר שנים במערה, שלש שעות בכל יום, את כל תורה שבכתב עד "לעיני כל ישראל", אז גזר עליו להתגלות.

ישנם חמישה צדיקים, נשמות כלליות, שכל אחד מהם מבטא רמה אחרת: דוד הוא הנפש הכללית, אליהו הוא הרוח הכללית, משה רבינו הוא הנשמה הכללית, אדם הראשון (לפני החטא) הוא החיה הכללית ואילו המשיח הוא היחידה הכללית. במשיח עצמו יש חמש עליות, כנגד נרנח"י שבו: הנפש שלו היא מדרגת "ישכיל" – נביעת המוחין התמידית שלו. "ירום" היא הרוח, "ונשא" היא הנשמה, "וגבה" היא החיה, "מאד" היא היחידה שביחידה.

ב. משמעות יום ההולדת

דוגמה לתופעה שלילית, המתהפכת בהמשך למובן חיובי, הוא יום ההולדת. בתורה מוזכר יום הולדת לראשונה אצל פרעה ולכן יש שנראה להם שאין בו ענין על פי יהדות. אך בחסידות, ובמיוחד הרבי שליט"א חידש, יש ענין גדול ביום זה (וגם בנגלה יש לכך סמך בירושלמי). היום זה יום הולדת כפול, ותכף יגיע ראש השנה שהוא יום הולדת של העולם, של אדם הראשון. באריז"ל כתוב שאדם הראשון היה צריך להיות המשיח עוד באותו יום שנולד אלמלא חטא. כך גם בעבודת החגים: יש בראש השנה בהעלם את כל מה שאנו משיגים בעבודת כל ימי תשרי – "בכסא ליום חגינו". מה שכעת מכוסה יהפוך ל"יום", לגלוי, ב"חגינו"(יש צדיקים שהעידו בעצמם שמסיימים הכל כבר בראש השנה). היום – חי אלול – זה גם יום הולדת, כיוון שהוא היום הראשון ל-יב הימים האחרונים של השנה, והוא נועד לתקן את חודש תשרי שחלף. ראש השנה נקרא יום הזיכרון, ועל כן יום הולדת הוא יום של זיכרון העבר וחשבון נפש. פגם הברית של עמלק הוא השכחה, והזיכרון היא פקידה זכרית. בקבלה זיכרון הוא יסוד אבא. ביום זה של יום ההולדת "מזלו גובר", יש בו עת רצון לחידוד וחיזוק הזיכרון, ובו צריך להרבות בהתבודדות ובחשבון צדק לחידוש ושיפור מעשיו [ההתחדשות בקבלה היא מצד אבא והשתפרות היא מצד אמא]. לא קל לזכור את כל מה שעבר עליך, לכן צריך את הסגולה שביום ההולדת שבו "מזלו גובר". הבעש"ט היה נוהג לשאול מקושר חדש ביחידות "מה אתה זוכר?", ובכך היה מעורר אצלו את אותו הזכרון הקדום.