התוועדות ראשונה בקבר יוסף - י שבט תשמ"ח

 הרקע להתוועדות הוא כך: ר' זבולון ליברמן נ"י (אביו של הלל הי"ד) עבר בחלוקת דולרים אצל הרבי בסמוך לנסיעה לארץ, לביקור אצל הלל. כאשר אמר לרבי שנוסע לשכם, לקבר יוסף, נתן לו הרבי בקבוק וודקה שיתוועדו עליו, והוסיף "שיהיה בשמחה רבה". אותם הימים – חורף תשמ"ח – היו ימי תחילת האינתיפאדה (הראשונה) הסוערים, כשאנשי היישובים בגב-ההר וחבורת "עוד יוסף חי" מוצאים את עצמם בחזית, בבידוד מהנהגת הציבור ממנו יצאו, כך שההתעניינות של הרבי בהם נותנת משב רוח מרענן. טוב, אז אם יש 'משקה' מהרבי צריך להתוועד עליו. איזה חב"דניק שמכירים מתאים שיבוא? נזכרו ברב יצחק מימי פינוי ימית (הרב שהה שם בתקופה שקודם לפינוי – עיין מלכות ישראל ח"ב עמוד רלז – ואף למד שם עם כמה מן הבחורים). בחמש וחצי שנות הישיבה בקבר יוסף עברה החבורה גלגולים רבים, תוך החלפת ראשי ישיבה מחוסר התאמה [על האופי של אנשי המקום ראה בהתוועדות עצמה...] ותוך חיפוש רוחני שמקורו בישיבת מרכז הרב ותורת הרב קוק דרך פגישה עם תורת החסידות, ואגב פעילות ציבורית נמרצת בהתיישבות בכלל ובשכם בפרט.

המפגש באותה ההתוועדות בין החבורה בשכם לרב, שחדי האוזן והעין יוכלו להבחין עד כמה הוא טעון, הביא בעקבותיו לסדרה של שיעורים שנמשכה כשנה, ועד למינויו לראש הישיבה באופן רשמי.

הרב מוזג מן המשקה – הרבי אמר על המשקה הזה שיהיה 'בשמחה רבה', לחיים לחיים!

דברי פתיחה מנציג הישיבה ומייסדה (רומם אלדובי שי') על עניין שכם, ועל הצורך של החבורה המקומית, היוצאת מכותלי ישיבת 'מרכז הרב', בחיבור לתורת החסידות.

נגנו 'פדה בשלום', 'הנחמדים מזהב'

דבר פשוט שהרעיון שהוזכר קודם בשם הרב צבי יהודה, שבשכם צריך לבנות ישיבה, מקביל לדברי הרבי על חותנו, הרבי הקודם, בעל ההילולא של היום. הרבי הריי"צ – ר' יוסף יצחק – הוא בבחינת יוסף הצדיק, וכפירוש הצמח צדק, שעניינו של יוסף הצדיק הוא "לעשות מן האחר בן". במקום הזה טמון כח גדול של החזרה בתשובה של האחר. ודבר זה מוסיף אצל ה' צחוק. על משיח כתוב בזהר שמחזיר את הצדיקים בתשובה, כפסק הרמב"ם שהגאולה תלויה בתשובה. גם יוסף וגם יצחק הם כפולות של שם הוי' – וכן יעקב. היה ראוי שאברהם יהיה הבא בסדרה, ואכן בתוספת דוד עולה אברהם ט פעמים הוי'. אם מוסיפים ליוסף בן (אליהו) עולה ליצחק. עצם הצחוק הוא מהתשובה. המגיד ממזריטש אומר שעיקר החידוש הוא מדבר שאינו בערך, כציפור המדברת המשעשעת את המלך, כך הוא עניין יהודי השב בתשובה מהבלי העולם הזה. ככל שיותר רחוק – כך גדול השעשוע. כך דורש הרבי את עניינו של חותנו – הרבי הקודם.

גם על התורה נאמר שהיא שעשועים יום יום, ובעיקר על פנימיות התורה, שהיא הכח להחזיר בתשובה, אותי וממילא את האחר. כל תופעה וחוויה בנפש היהודי נמצאת בתורה, שהרי "ישראל אורייתא וקוב"ה חד". מה שהתורה משתעשעת עם עצמה זו עצמות התורה – תורה לשמה. הוראת התורה – הנגלה, ההלכה – שייכת לדוד המלך שתכליתה היא המעשה, אבל פנימיות התורה באופן פשוט שייכת ליוסף הצדיק, ולשם התורה עצמה בלבד. התכלית של התורה היא הדעת – הדעת את ה' (כמבואר ברמב"ם בכמה מקומות). הדמות של השעשועים הוא יוסף הצדיק. עצמות התורה היא שעשועי התורה. האדמו"ר הזקן אומר שצריך לחיות עם הזמן – היום ליל שישי, יומו של יוסף לפי הקבלה, ספירת היסוד. זהו הזמן של תיקון היסוד בשבוע. עצמות יוסף הם הכח הרוחני לצאת ממצרים ולקרוע את ים סוף ולעבור את המדבר. שורש השעשועים הוא שעשועי המלך בעצמותו. את כל זה מתאמץ משה רבנו לקחת עמו במשך 40 שנה. על אברהם כתוב שהלך "עד מקום שכם עד אלון מורה", ובזה הקדים רפואה למכה – "והכנעני אז בארץ, הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם".

אם כן, ישיבה בשכם צריכה להיות ישיבה של לימוד סודות התורה, דעת ה', של החזרה בתשובה של כל ה'אחר' ושל כיבוש הארץ וירושתה.

שאלה: על יוסף הצדיק כתוב שמעלתו היתה דווקא ביכולת להתעסק עם הגשמיות?

תשובה: ולהיות קשור עם ה' תוך כדי כך. כתוב שמעלתו של יוסף על האבות היתה בכך שיכל להיות גם למעלה וגם למטה כאחד. כשיעקב פגש את בני יוסף הוא שואל "מי אלה". לא הכיר. רש"י אומר שראה שיהיו להם צאצאים שלא כדבעי – שרק יחקו את חיצוניות הכישרון, להיות רק בעולם המעשה. האמת שזה מאוד מתאים עם מה שאמרו פה מקודם בשם הרב צבי יהודה, שצריך להקים ישיבה בשכם ומפעל בחברון. יש שיטות שאומרות, ובהחלט לא כולם מסכימים ואין כאן המקום להאריך, שבניין הגשמיות שייך למשיח בן יוסף ובניין הרוחניות למשיח בן דוד (יעקב שלח את יהודה גושנה להורות – להקים ישיבה). יש באמירה זו המשך טעותם של צאצאי יוסף. העניין העצמי והעיקרי של יוסף הוא שעשועי תורה – "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". אפרים למד אצל יעקב, בעוד שמנשה נשאר משנה ליוסף, ולכן הקדים אותו לפני מנשה בעניין יוסף גופא, להורות שהבחינה שלו היא העיקר ביוסף. ובעומק יותר, בחסידות כתוב שעיקר הבירור של דוד הוא המעשה. שיטת דוד היא "מעשה גדול" בעניין המצוות, ואילו יוסף "תלמוד גדול". תלמוד פנימי, שעשועים. היום ההלכה היא "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ואילו לעתיד תיפסק ההלכה ש"מעשה גדול" – כפשוטו. דווקא בגלל שיוסף עולה למקומות הכי גבוהים יכול לרדת למקומות הכי נמוכים. כמו שתורה אצלו היא לשמה ולא לשם שום רווח אחר, כך גם בעיסוק בעולם המעשה, לא מעשה המצוות אלא מעשה של תיקון העולם, עושה זאת לשמה – "בכל דרכך דעהו".

כל מי שלומד פה צריך לספוג מרוחו של יוסף, את הכח לגשת אל האחר ולעשות ממנו בן. מה שעושה צחוק גדול אצל ה'.