עד דוד הגדיל

על ספרות יהודית בדור הגאולה

שיעור בחסידות מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קבר יוסף, שכם – כה אדר א תשמ"ט

א. מסכת החיים –  כל משבריך וגליך

...עד כאן דיברנו על ספר איוב, כדי להסביר למה בזמן אבלות כן לומדים חסידות, תורת הקב"ה עצמו. הכתר הוא ממוצע המחבר בין המאציל לנאצלים – פנימיות הכתר וחיצוניות, עתיק ואריך. בחיים מתגלים שלוש הכתרים אבל בהסתלקות מתגלה ה"כתר שם טוב", שעולה על כולם. אצל חסידים לא מספידים, אבל מספרים סיפורים על הנפטר, מסכת חייו המתגלה בסופם.

אחד מהחברים שלנו כתב סיפור קצר, לתחרות, סיפור חיים של חוזר בתשובה. כתר התרבות-ספרות הלא-מתוקנת הוא סיפור שמתחיל עם רע ומסתיים עם רע. מתסביך לתסביך. דברנו כמה פעמים על דברי ר' דוד מללוב, שלעתיד כמו שלומדים מסכת בבא קמא כך ילמדו את מסכת דוד מללוב. היות שיש נקודת צדיק בכל יהודי – "צדיקים ירשו ארץ", בבחינת תורה שבעל פה – אז יש לומר שלכל יהודי תהיה מסכת חיים אותה יהיה אפשר לספר. לפי זה, לספר סיפור חיים זה ענין גדול, זה שייך לימות המשיח, שהחיים – על כל משבריהם בחיי היום יום – הופכים להיות תורה. "כל משבריך וגליך עלי עברי" הוא פסוק המופיע פעמיים בתנ"ך, בתהילים וביונה, וככל שיש בחיים ובסיפור החיים יותר משברים אז הסיפור נעשה יותר מעניין. אותו גל שעובר על האדם בחיים הופך להיות "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". זה יסוד גדול אצלנו.

גם הרב קוק דיבר על חידוש הספרות, וכעת צריך לברר את זה. עד היום יהודים כתבו רק חידושי תורה [למעט בימי הביניים שכתבו שירה, ואף מעט שירת חול כאבן גבירול, אבל זה בטל באלף], כולל הרב קוק – הוא כתב אורות הקודש, לא אורות החול. למה? כל העמים הם חול אז שהם יכתבו חול, ואנחנו קדש. הם עושים בירור ראשון ואנחנו מבררים בירור שני על גביו. אז מה יש לברר בספרות החול? קודם כל יש חן ויופי של לשון, של שפה. אחד קורא ספר חול ומאוד מתפעל מהכתיבה, כמו במוזיקה להתפעל ולהתעלף משמיעת יצירה של בטהובן, וזה ודאי שיש פה סימן שיש משהו לברר. אם יש משיכה נפשית אז יש שם ניצוץ שצריך לברר. מה שאנחנו רוצים לדבר זה מהו הניצוץ הזה ואיך מבררים אותו. זה יכול להיות דיון ממושך אבל נפתח פה פתח.

הסיפור הזה של ר' דוד מללוב, הסיפור של אליהו בן ברכאל – "כתר לי זעיר ואחוך" – עליו דברנו בתחילת השיעור, שהוא סיפור חסידי, הוא סיפור חיים. אתם, בעלי הימים, בקיאים בכל הש"ס ויודעים הכל אז חשבתי שאתם החכמים, אבל אני רואה שלא – "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". יש איזה סיפור אנושי שאתם לא יודעים. אתם בעלי התורה שכחתם אותו או שאתם בכלל לא בנויים בשבילו, לכן תחכו ותשתיקו את השכל שלכם. השכל שלכם הוא שכל של אחור, ואצלי יש את שכל הפנים, שיכול לפנות אל החיים. יש בחינה בתורה שהיא פונה עורף לחיים, שאי אפשר להתמודד עם משברי החיים וספקות החיים ולכן פונים אחור. כמו שהגלות היא י-ה. ואז נכנסים לישיבה ומוסיפים עוד ועוד ידע של שכל אחור. תורת הבעש"ט היא תורה של מפגש, של יחידות, של השתפכות נפש, של יהודי שניכנס לרבי ושופך את מר לבו ואז הרבי מטכס עצה לעזור לו, להורות לו דרך תורה. בלי לשמוע את כל החיים שלו, את כל החטאים שלו, לא היתה יוצאת התורה הזו. בתניא כותב בהקדמה שבספר הזה מרוכזות כל התשובות לכל השאלות מתוך המפגשים והיחידויות עם החסידים. הוא כותב בפרוש שהספר הזה נולד מהחיים לאפוקי שאר הספרים, תוצאה של עשרות שנים שעשיות של יהודים שרוצים לעבוד את ה' ולא מצליחים להתגבר על קשיי החיים שלהם.