בע"ה

ל' סיון תשנ"ח – יד אליהו, ת"א

קבלת פנים לאיתיאל ומִלכה שי' גלעדי

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "קול דודי", "אנא אלך מרוחך", ניגון הכנה למאמר, מאמר "לכה דודי" תרפ"ז, ניגון אחרי מאמר, "שיר השירים", "אלי אתה" (אדה"ז), שאמיל.

א. חיבור חוש ההילוך וחוש הראיה

אדר"ח תמוז – תפר חוש ההילוך וחוש הראיה (וסוד השבת)

היום ר"ח תמוז וגם ל' סיון, אז יש פה שני חדשים חופפים (לשון חופה, חפיפה – יום של חופה, יום של חפיפה). ידוע שלכל חדש יש חוש בספר יצירה. החוש של סיון, שאנחנו עדיין בתוכו (וגם החופה תהיה היום בע"ה), הוא חוש ההילוך. חוש ההילוך שייך ל"לכה דודי", מאמר החתונה. החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה. הוא ה"פני שבת נקבלה" – לראות את פני הכלה.

יום שבת בקבלה הוא יום של הסתכלות באלקות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא". אם כן, ממש בד"ה של המאמר של החתן יש את שני החושים של היום, גם לפי הסדר – מתחיל בחוש של סיון, "לכה דודי", ותכל'ס מגיע לחוש של תמוז, חוש ההסתכלות, "פני שבת". צריך להסתכל בפנים, "באור פני מלך חיים", "פני שבת נקבלה"[ב].

יסוד היהדות – "לך לך... אל הארץ אשר אראך"

יש הרבה פסוקים בתורה, בתנ"ך, שמחברים את שני החושים האלה יחד – הקשר בין ללכת לבין לראות. הפסוק הראשון בתורה, שהוא היסוד של העם היהודי, הוא הפסוק הראשון של פרשת לך לך, הפרשה השלישית בתורה, שבו הקב"ה בוחר את אברהם אבינו להיות היהודי הראשון, נותן לו שליחות – "לך לך... אל הארץ אשר אראך". ארץ ישראל במקום היא כמו שבת בזמן, וה' אומר – אני אראה לך את הארץ, המובטחת לך, אברהם אבינו. כתוב שאברהם צירוף אותיות ראה-בם. עוד יותר, כתוב הפירוש בחסידות, ש"אשר אראך" פירושו שאראה אותך ואגלה אותך. שוב, דבר ה' הראשון לאברהם אבינו מתחיל בהילוך, "לך", ומסתיים בראיה, "אראך"[ג].

"לכו וראו"

יש עוד פסוקים שמחברים את שני החושים האלה יחד, כמו בתהלים – "לכו וראו מפעלות הוי'" (פעם אחת כתוב "מפעלות הוי'" ופעם אחת "מפעלות אלהים"[ד]). צריך ללכת על מנת לראות. זה התכל'ס – למה הולכים? בשביל מה הולכים? הולכים לראות. כתוב גם "[בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ] ורעה אמונה" (אמונה לשון "מעשה ידי אמן", מפעלות ה') – צריך גם לרעות את האמונה (לפרנס את האמונה, להמשיך את האמונה בדעת, כחו של משה רבינו שנקרא רעיא מהימנא), וגם לראות את האמונה (כידוע ש-א היא פנימיות ה-ע בכל מקום), כמבואר בדא"ח שמשה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד', וכך יהיה לע"ל כאשר יתקיים היעוד של "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", "וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר".

באותו פרק בתהלים כתוב קודם "לכו וראו" ואחר כך "לכו שמעו". חוש השמיעה שייך לחדש הבא אחרי תמוז. קודם יש תמוז, חדש הראיה, ואחר כך חדש מנחם-אב, חדש השמיעה – "אם תאבו [אב לשון רצון] ושמעתם". ראיה קשורה לתענוג בנפש ושמיעה לרצון. מנחם-אב לשון רצון, "אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו".

לפי זה, אם רוצים לסדר לפי ג' רישין שבכתר, צריך לומר שעצם ההליכה היא למעלה מתענוג בנפש, למעלה משרש חוש הראיה (שהוא רישא דאין בלשון הקבלה, אין פנימיות עין), ללכת 'על עור' (יש עור שמלביש ומעלים על האור שבו, כמו "כתנות עור" ביחס ל'כתנות אור' בספר תורה של רבי מאיר, ויש עור שמעל לאור, סוד החשך העליון, "ישת חשך סתרו", העלם העצמי בלשון החסידות) – ה' לא מגלה לאברהם לאן הולכים – עליו ללכת אל היעד מתוך אמונה פשוטה. על כך כתוב "תשורי מראש אמנה" – "תשורי" היינו ראיה, והיא באה "מראש אמנה", קודם תאמין ותלך על אמונה ומתוך כך תראה. אם כן, עצם ההליכה שייך לאמונה, לרדל"א. אחר כך הראיה בתענוג שבכתר, ואז השמיעה באריך, הרצון שבכתר. אלו החדשים סיון-תמוז-אב לפי הסדר. שוב, לעניננו, אנחנו היום בתפר בין סיון ותמוז, שלפי המבואר ענינו הוא ג"ר דעתיק וז"ת דעתיק – כללות פרצוף פנימיות הכתר. האמונה – לך לך – והראיה[ה].

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת"

אמרנו קודם שהקשר בין הליכה לראיה שייך גם למאמר שהחתן חזר – "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה"[ו]. השבת היא הכלה, כלות הנפש, "כלתה נפשי לחצרות הוי'", כמו שנסביר בהמשך בע"ה. הענין קשור לעוד פסוק בקהלת: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". היום נכנסים לחוש הראיה, יום של "ראה חיים".

מה האות של חדש תמוז בספר יצירה? ח. ח היינו חיים. האות שמנהיגה את חוש הראיה, הכח הבורא-הפועל את החוש, היא האות ח – חיים – "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים". נמצא שתמוז הוא חדש של בחירה בין זה לזה. בחטא העגל לא בחרו נכון, ביום ה-טוב בתמוז. טוב היינו "טוב רֹאי" – צריך לראות טוב, אבל לא ראו טוב. זה היה החטא, אבל התיקון הוא לראות טוב, לראות חיים. איך רואים חיים? "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". זהו פסוק מובהק לפי הקבלה שקשור לחדש תמוז, חדש הראיה.

ללכת אל היעד הלא נודע

כמו שפתחנו, הכל מתחיל מהליכה 'על עור', על אמונה, "לך לך". אם אדם הולך רק על יעדים מוכרים ומושגים לו, מזוהים לו, יש גבול להליכה שלו. אבל אם רוצים הליכה בלי גבול, "נחלה בלי מצרים", "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" בלי גבול – צריכים ללכת בלי לדעת את היעד, בתחלה על כל פנים, וככה כל פעם מחדש.

אם יודעים את היעד ההליכה היא עד כאן ותו לא. אם רוצים, לדוגמה, שיתקיים "עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות", אפילו יותר מהפרת (לאברהם נאמר "אל הארץ אשר אראך" ואז הובטח עד הפרת, אבל אם רוצים "נחלת יעקב אביך", "נחלה בלי מצרים", "ופרצת" שמתקיים אצל יעקב אבינו, בחינת שבת – "נחלה בלי מצרים", "אז תתענג על הוי'", כפי שאמרנו ששבת היא ארץ ישראל, "פני שבת נקבלה"), צריך כל פעם לחדש את ההליכה אל היעד הלא ידוע, רישא דלא ידע ולא אתידע, ואז רואים. כשמגיעים רואים, אבל כדאי להמשיך הלאה, עוד שלב, להרחיב את הגבולות עוד יותר, שתתפשט בכל הארצות, בכל העולם כולו – צריך כל פעם ללכת מחדש מתוך אמונה פשוטה.

ב. "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון"

הליכה אין סופית לשם ראית אלקות

יש פסוק בתהלים שאומר זאת במפורש, והוא הפסוק העיקרי להיום, היום שתופר את שני החדשים. הפסוק הוא בפרק פ"ד בתהלים, פסוק של כסופים וגעגועים לחצרות ה', אל בית המקדש. דברנו על התפשטות ארץ ישראל בכל הארצות, אבל יש פרק שכולו געגועים וכלות הנפש ממש – "כלתה נפשי לחצרות הוי'" (בחינת כלה) – לבית המקדש.

מה כתוב בהמשך? פסוק מובהק של חיבור הליכה וראיה, אולי הפסוק הכי חשוב של החיבור הזה. מה כתוב בפסוק? "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". איך חז"ל דורשים את הפסוק? "צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'".

זה פסוק שמדבר על הליכה שתכליתה ראיה – "כשם שבא ליראות כך בא לראות". מצות ראיה היא שאדם בא להראות לה' – שהוא בא להתייצב לפני ה'. החידוש הוא שכשם שבא ליראות כך בא לראות (על דרך לע"ל כאשר יקוים היעוד של "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון").

"רצוא" לבית ה' ו"שוב" להתפשטות הגבולות

הפסוק אומר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". כתוב "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" – בכל הליכה יש "רצוא ושוב", יש התהלכות, והא בהא תליא: לפי תוקף ה"רצוא" בנפש לעלות בקדש, להגיע להר הבית, לבית (כמו שהרבי היה מסיים שיחות ומאמרים, שנעלה לאה"ק ואז לירושלים ואז להר הבית ואז למקדש ועד לקדש הקדשים, לא להסתפק בשום מקום עד שמגיעים לנקודה הכי הפנימית, כמו בנפש לא להסתפק בשום דבר עד שלא מגיעים לנקודה הפנימית שבלב, רעותא דלבא) – כלות הנפש, אהבת הכלה לחתן – כך יש את ה"שוב".

ה"שוב" הוא מה שאמרנו קודם שגבולות ארץ ישראל מתרחבים עד אין סוף, "ופרצת", נחלה בלי מצרים ממש. זה מתחיל באמת עם גבולות ההבטחה, שהם גם גבולות רחבים שעוד לא התממשו במציאות לעת עתה (אולי בימי שלמה כן. כתוב "ושלמה היה מושל בכל הממלכות גו' כי הוא רדה בכל עבר הנהר גו'". חז"ל מוסיפים ואומרים שבשלב מסוים שלמה מלך על כל העולם כולו).

הא בהא תליא, לפי תוקף התשוקה לעלות בקדש, "ילכו מחיל אל חיל" ממטה למעלה, כך יש "ילכו מחיל אל חיל" ממעלה למטה – "הרחיבי מקום אהלך". הגעת למקדש, ומשם מתחילה ההתפשטות – המקדש לכל ירושלים, ירושלים לכל ארץ ישראל, ארץ ישראל לכל העולם. זה מתחיל מהנקודה הפנימית – כשבית המקדש מתחיל ב"הרחיבי מקום אהלך" אז גם הר הבית, ירושלים וכל ארץ ישראל. הכל מתחיל בהליכה מתוך אמונה פשוטה, רדל"א, ומגיע לידי ראיה, מסיון לתמוז, כאשר שניהם – שני החושים שלהם, הליכה וראיה – מתיחדים היום, א' דר"ח תמוז.

הקשר ליוסף הצדיק

שוב, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". "בציון" זה 'ביוסף' – ציון שוה יוסף – כמו שנסביר תיכף חז"ל אומרים ש"אלהים" זה משה רבינו וציון שוה יוסף, זה על דרך מה שכתוב בתורה שמשה לקח את עצמות יוסף עמו, "אלהים בציון" זה "משה ביוסף". היום בערב זה יום ההילולא, או יום ההולדת, כמה סברות בענין אבל זה יום שקשור ליוסף הצדיק. אם כן, זה גם קשור לפסוק הזה – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

הליכת משה לראות את הסנה

כולנו מכירים את דרשת חז"ל הנ"ל של "צדיקים אין להם מנוחה וכו'". מנוחה היא תענוג, אבל אי-מנוחה היא אמונה. באמונה אין מנוחה, כשהולכים 'על עור' אין מנוחה. מנוחה היא בדבר שכבר מתיישב, בז"ת דעתיק. צדיק = ב"פ אמונה, לא די באמונה אחת, צריך כל הזמן עוד, עוד אמונה ועוד אמונה, עוד הליכה ועוד הליכה.

אבל יש מדרש לא כל כך ידוע, בשמו"ר סוף פרשה ב', על הפסוק "משה משה" שה' קורא למשה בסנה. משה רבינו הולך אחר המדבר וה' מתגלה אליו בלבת אש מתוך הסנה – אסורה מכאן להתקרב לשם – גם יש שם הליכה וראיה. במראה הראשון של משה רבינו בסנה, ששם הקב"ה ממנה את משה להיות שליח להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, גם בעולם הזה וגם לע"ל, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", יש גם הליכה וראיה. משה גם ירא מלהביט את האלהים והסתיר את פניו, יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי (שחבל שהסתיר את פניו), וידועה אריכות הדברים בזה. איך שלא יהיה, יש הליכה והתגלות-ראיה.

"'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו"

שם ה' פונה למשה ואומר לו "משה משה – ויאמר הנני". בחז"ל מדייקים בטעמי המקרא – זה אחד המקומות בחז"ל שרואים שהטעמים הם קדומים – ושואלים במדרש שאצל "אברהם אברהם" ואצל "יעקב יעקב" ואצל "שמואל שמואל" יש "פסק", קו בטעמי המקרא שמפריד בין שני השמות, ואילו "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו". כל כפל שם זה לשון חבה, אבל בחבה של אברהם (בעקדה) וגם יעקב (בירידה למצרים) וגם שמואל (בהתגלות הראשונה) יש קו מפריד, ורק אצל משה אין פסק, לא פסיק טעמא בגוויהו.

אז חז"ל שואלים למה, ובמדרש הזה יש חמש דעות, חמשה טעמים-הסברים למה "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו". התופעה הזאת מובאת בספר הזהר ומוסברת באריכות, אבל חמשת הטעמים זה רק במדרש. אם היינו מעמיקים – לא יודע אם יספיק הזמן[ז] – היינו מנסים להקביל את חמשת הטעמים ל"משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו" לנרנח"י ממטה למעלה. אבל רוצים כעת להתמקד בטעם הרביעי, בו המדרש מסתמך על הפסוק "ילכו מחיל אל חיל וגו'" – הפסוק של היום הזה, הפסוק של החתונה הזאת.

"מחיל אל חיל" – בין איש חיל לאשת חיל

נקדים עוד ענין: איך "חיל אל חיל" מרמז לחתן וכלה? על הכלה כתוב "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה". החתן הוא גם כן איש חיל – אצל בניהו בן יהוידע נאמר "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל [חי כתיב חיל קרי] וגו'" (נמצא רמוז שהחתן הוא בעיקר ה"חי" של ה"חיל" ואילו הכלה היא בעיקר האות ל של ה"חיל", האות המשותפת לשתי נשי יעקב אבינו, לאה רחל – ללמד שבמלה "חיל" עצמה יש יחוד של חתן וכלה, וכמו שעוד יתבאר). כשהולכים לקבל את פני הכלה – "לכה דודי לקראת כלה" – צריכים לכוון "ילכו מחיל [של החתן] אל חיל [של הכלה]" (בבטוי "ילכו מחיל אל חיל" האות ל של הכלה מופיעה בכל תבה).

חיל – המשכה מהחתן לכלה

ידוע מה שחז"ל דורשים שחתן הוא מלשון "חות דרגא ונסיב איתתא". האות העיקרית בחתן היא ח, לשון "חות דרגא". בכלה – לשון כלות הנפש, "כלתה נפשי לחצרות ה'" – האות העיקרית היא ה-ל, כלות הנפש מלמטה למעלה (כלה היא גם לשון כלי, וכמאמר חז"ל "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". כלי הוא ר"ת כהן לוי ישראל, כללות כנסת ישראל, כאשר עיקר כלות הנפש של הכלה היא בחינת הלוי שבה, "כמער איש ולויות", "ועבד הלוי הוא", עלית הכלה להתיחד עם ה"הוא" הנעלם של החתן וה"הוא" של השותף השלישי השורה בין החתן והכלה, הקדוש ברוך הוא). זו המשמעות הפנימית של האות ל, שנקראת בלשון חז"ל "מגדל הפורח באויר" (בקבלה, ה"אויר" היינו סוד האוירא שבו מאיר הדעת דרדל"א, סוד "דרך גבר בעלמה", כמבואר במ"א).

יש תורה שלמה בסוף לקו"מ על ה-י של הרב וה-ל של התלמיד. שמענו במאמר שהחתן צריך להמשיך הארה חיצונית כדי להעלות את המקבל כדי שיוכל לקבל הארה פנימית. בלקו"מ רבי נחמן מסביר את הענין הזה בסוד המלה "לי". לקו"מ מתחיל בתורה על חן (ח-משפיע, ן-מקבל) ונגמר בתורה על לי – שם ה-י היא של המשפיע וה-ל היא עלית המקבל בתשוקה לקבל את ה-י מהמשפיע. על זה כתוב "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא".

אם כן, מה זה חיל? כללות הסוד הזה, קיצור נמרץ של כל המאמר ששמענו קודם: חיל היינו ח, חתן, שממשיך י ל-ל, לכלה (וההמשכה היא על ידי אבר חי). ב-חיל הראשון ה-י היא כדי לרומם את ה-ל וב-חיל השני ה-י היא כבר הטפה הזרעית ממש, עצמות החתן, השפעה פנימית. אבל גם ההשפעה החיצונית כדי לרומם את הכלה היא י (אות החכמה – בחכמה ה-ח של חתן קודמת ל-כ של כלה – סוד "החכמה תחיה", היינו השפעה מתוך חיות ואהבה, סוד ה"אבר חי" שבלב החתן – "אבר חי" = אהבה פעמים טוב, "אומר לדבק טוב הוא" – ראשית הדבקות של חתן וכלה היא בכיסוי פני הכלה, "ודבק באשתו" עוד לפני "והיו לבשר אחד"). גם אפשר לפרש לפי המאמר "זכו שכינה ביניהם" – ה-י של איש וה-ה של אשה. אותה י של השכינה שבין ה-ח של החתן וה-ל, המגדל הפורח באויר, של הכלה (בפרצוף ההוד, "איהי בהוד", של אח"ס בט"ע – הל"ק – האות ה מתחלפת באות ל).

"ילכו מחיל אל חיל" בפעולה הנמשכת של הקדושין

כל זה התבוננות שענין החתונה הוא סוד חיל. אם היו קודם חילים נאמנים בצבאות הוי', על אחת כמה וכמה שכעת צריכים להיות עוד יותר חילים, יותר לעשות חיל מקודם, כמ"ש "וישראל [= 547, 'שמע בקלה', חשבון השמות של החתן והכלה שלנו] עשה חיל" ("וישראל עשה חיל" = 970, י"פ מהיטבאל, יחוד מה ובן, חתן וכלה – 97 = איתיאל מלכה במספר סדורי). מתחתנים בשביל לעשות חיל. כך גם ברכו את בעז – "ועשה חיל באפרתה" (קודם אמר בעז לרות, "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את").

נחבר את זה עם ווארט אחד של נגלה: הרוגאצ'ובר אומר שפעולת הקדושין זו פעולה נמשכת (כדאי לחשוב את זה כאשר שמים את הטבעת על אצבע הכלה ואומרים "הרי את מקֻדשת לי". "הרי את מקֻדשת לי" = 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת אותיות, הוי' לשון קדושין, "והלכה והיתה", שהן הויה תמידית, כמבואר בתניא סוד שם הוי' ב"ה). מה שעושים ברגע זה הוא לא מעשה חד פעמי – עושים עכשיו, אבל הפעולה הזאת נמשכת על כל החיים. כל רגע ורגע יש קידושין מחדש.

אם זו פעולה נמשכת אז כל פעם צריך להיות "מעלין בקדש", יותר מקודם, כל רגע יותר – אם כי רואים את הפעולה במוחש פעם אחת (עדי הקדושין מעידים על פעולת הקדושין), אבל בפנימיות, בעצם, כל רגע הפעולה צריכה להיות יותר חזקה מהרגע הקודם. על כך נאמר "ילכו מחיל אל חיל". הקידושין עצמם הם בסוד חיל, "ועשה חיל", והיות שזה פעולה נמשכת אז "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

רמז לכך שעל ה"חיל" להתחדש תמיד ("ילכו מחיל אל חיל"), כל רגע לעלות מחדש מחול (חיל) לקדש (קדושין), סוד חולין שנעשו על טהרת הקדש, הוא שחיל עולה מח וכדי להגיע לשלמות של ז פעמים ז (שלמות ההתכללות של מדות הלב, החל ממדת החסד, אהבת החתן לכלה ואהבת הכלה לחתן), כוונת שבע ההקפות שהכלה מקיפה את החתן תחת לחופה, צריך להוסיף את הכולל, סוד השותף השלישי, "שכינה ביניהם". "ילכו מחיל אל חיל", בכל שלב ושלב, בכל צעד קדימה של החיים יחד – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" כנ"ל – חסר גילוי הכולל ועל בני הזוג להמשיך אותו שישרה-יתגלה ביניהם. כך עולים-הולכים תמיד "מחיל אל חיל" (וגם כאשר מוסיפים את הכולל לחיל עדיין – ביחס להתגלות שער ה-נ – מט עולה חולה, גם לשון חיל, "כי חולת אהבה אני". ולכן צריך לעלות "מחיל אל חיל", לא להסתפק בהוספה של כולל אחד אלא להוסיף שני כוללים, שני אורות מקיפים, חיה-יחידה, סוד לם של הצלם). וראה זה פלא, אם מחשבים את המלה "חיל" בהכאת אותיות – ח פעמים י פעמים ל(לכל אות של "חיל" יש כוונה מיוחדת כנ"ל) – אזי מקבלים 2400 ועל ידי הוספת הכולל כנ"ל מקבלים 2401 שהוא 49, חיל עם הכולל, ברבוע (ז בחזקת ד)!

הנישואין – מעבר מעלמא דשיקרא לעלמא דקשוט

אין מנוחה לא בעולם הזה, לפני שמתחתנים, שאז זה עלמא דשיקרא (גם את זה החתן אמר במאמר), ולא בעולם הבא – אחרי שמתחתנים זה עלמא דקשוט, מתחיל מהחתונה. זה מכמה טעמים, קודם כל צריך לקשט את הכלה. אבל העיקר, מה זה עלמא דשיקרא? מה הוסבר במאמר? שזה עלמא דשיקרא כי "אין אדם יודע מה בלבו של חברו" – יתכן שהוא אחד בפה ואחד בלב יתכן שאומר לו שאוהב אותך ובאמת שונא אותך. כך הרבי אמר.

כשקוראים את ההסבר הזה נדמה שהוא, השני, הוא עלמא דשיקרא. אבל חסיד יודע שלא – שאני עלמא דשיקרא. מה זה שאני עלמא דשיקרא? שאני מעמיד פנים. ידע איניש בנפשיה שהרבה פעמים אני אומר משהו בחיצוניות, ובאמת בלב זה אחרת לגמרי. צריך שאדם ידע נאמנה לגבי עצמו, שמה שאני מראה פנים זה לא מה שאני באמת. אז מי זה עלמא דשיקרא? אני עלמא דשיקרא! מה זה להתחתן? שוב, במאמר כתוב שהעולם הזה הוא עלמא דשיקרא – שלא יודעים מה בלב החבר עליך. אבל האמת שצריך לדעת שאני עלמא דשיקרא – אני מעמיד פנים מה שאין בי.

כשאדם מתחתן צריך להתחיל עלמא דקשוט, סדר חדש, עולם חדש – עלמא דקשוט. קודם כל, אשתך יודעת מי ומה אתה. אם יש מישהו בעולם שיודע מה אתה, שאתה לא יכול לשקר לו, זה אשתך. אז נגמר הסיפור של עלמא דשיקרא – מתחיל כעת עלמא דקשוט. גם צריך לקשט אותה – "אין אשה אלא לתכשיטי אשה". שלש דעות בחז"ל בשביל מה אשה, ואחת מהן בשביל תכשיטים – לקשט אותה. תקשט אותה מתוך הכרת הטוב שבזכותה אתה נמצא בעלמא דקשוט.

ריש לקיש אומר בגמרא "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים", כמבואר אצלנו בארוכה בשכינה ביניהם בפרק "ארך אפים". הסדר החדש של החתונה הוא "ארך אפים". בעלמא דשיקרא הכל "קצר אפים", הכל הולך קצר. אם רוצים בנין עדי עד צריך להתחיל סדר חדש של ארך אפים, וכמו שמוסבר אצלנו באריכות, הסדר החדש של ארך אפים תלוי בכך שאדם ישים על לבו תמיד את אותו מאמר חז"ל "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים" – שאין לך מה לטעון על הזולת, החל מאשתך, לפני שאתה מתקן את עצמך. זה עלמא דקשוט, עולם הבא. מה זה עולם הבא? שאדם יודע ש"קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים". זה ארך אפים, זה אמור להתחיל מהיום, מהחופה. ואז יתקיים במשך כל החיים יחד "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

ל' סיון – תיקון חטא המרגלים – הליכה וראיה

יש עוד פירוש מה זה "ילכו מחיל אל חיל" – כל פעם צריך ללכת מחדש, אין מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בתורה כתוב לגבי ארץ ישראל... גם יש עוד משהו מאד חשוב לגבי היום הזה, יום התפר בין שני החדשים סיון ותמוז – זה היום הראשון בו החזיקו המרגלים בדרך. המרגלים נשלחו אתמול, משה רבינו שלח את המרגלים בכ"ט סיון, אבל מובא בספרים שהיום הוא היום הראשון בו החזיקו בדרך – כבר היו בשליחות. באותה שעה שמשה שלח אותם כשרים היו, אבל ברגע שיצאו לדרך, עזבו את משה, והחלו לתור את הארץ – כבר החלה להחשף הכוונה הרעה שלהם. היום הראשון של המצב בו המרגלים עצמם, מנותקים ממשה רבינו, הולכים – הוא היום הזה.

שוב, זה היום הראשון שהולכים ורואים, היום של התפר והחפיפה בין ההליכה והראיה. זה מדגיש חזק מה צריך לתקן ביום הזה – את החבור בין ללכת ולראות, לתור. הם מצווים להיות שלוחים שתרים את הארץ. לתור לשון תורה – צריך להמשיך תורה, תורה חדשה של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא", לתוך ארץ ישראל. זה לגלות תורת ארץ ישראל. זה מה שאנו זקוקים לו היום, וקשור ליום הזה דווקא.

ללכת מ"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל" ל"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"

אצלנו בסידור יש שש זכירות, אבל יש סידורים שיש בהם עשר זכירות ואפילו יש סידורים שיש שם לכל זכירה. יש "זכירת ארץ ישראל", שבאה לתקן את חטא המרגלים שהתחיל היום. זכירת ארץ ישראל היא לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". לפי זה נפרש "ילכו מחיל אל חיל" היינו מהדמיון של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ל"וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל.

הכל יחסית – יתכן שאדם חושב שהוא כבר אוחז במדרגה השניה, שהוא יודע שה' נותן לו כח לעשות חיל, מי עוזר לי, שזה לא אני. אבל "ילכו מחיל אל חיל" – מי שהולך באמונה פשוטה אין לזה סוף. צריך לחזור בתשובה כל יום, "כל ימיך בתשובה", תשובה על תשובה – אתמול התשובה שלי לא היתה בסדר. מה לא היה בסדר? שעדיין החזקתי טובה לעצמי, אפילו בדקות שבדקות. הייתי קצת שקר, "עלמא דשיקרא", "מדבר שקר תרחק" – צריך להתרחק מהשקר שלי. צריך כל יום לחשוב שעד כה לא זכרתי את ה' שנותן לי כח לעשות חיל.

כשאדם מתחתן הוא קונה לעצמו עזר – "עזר כנגדו". מה זה העזר? ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" – העזר בא להזכיר לו שאלמלא הקב"ה עוזרו פארפאלען, אין יכול לו. כל יום מחדש "ילכו מחיל אל חיל" – היום הקודם הוא תמיד בבחינת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" וצריך כל יום מחדש לזכור "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

ג. כח ההליכה מהאבות אל כח הראיה ממשה

"יראה אל אלהים בציון" – משה מלמד תורה לעתיד לבוא

אם כן, אמרנו כמה פירושים ב"ילכו מחיל אל חיל", ולשם מה כולם? "יראה אל אלהים בציון". מה חז"ל אומרים? הדגש הוא על "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו" – למה "לא פסיק טעמא בגוויהו"? כי כתוב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". מה זה? כשם שמשה רבינו מלמד אותנו תורה בעולם הזה כך הוא מלמד תורה בעולם הבא.

ככה דורשים חז"ל – ש"ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" הולך על משה רבינו, כפי שתיכף נסביר יותר, וכשם שמשה רבינו לימד תורה את עם ישראל בעולם הזה כך לעתיד לבוא, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", הוא זה שמגלה את ה"תורה חדשה" ש"מאתי תצא". "תורה מאתי תצא". "מאתי" לשון איתיאל – מאיתי אל עם ישראל. הפסוק אומר "כי תורה מאתי תצא [= 'יראה אל אלהים בציון']" וחז"ל הוסיפו את המלה "חדשה" – "תורה חדשה מאתי תצא". "חדשה" רומזת ל"כי יקח איש אשה חדשה וגו'". על ידי הפעולה הנמשכת של מצות הקדושין האשה היא תמיד "חדשה". "אשה חדשה" בגימטריא רוח הקדש, מקור ה"תורה חדשה" ש"מאתי תצא" (הערך הממוצע של כל אות של "תורה חדשה" = "חן חן" – "חן חן לה", "אשת חן תתמֹך כבוד [אין כבוד אלא תורה, היינו תורה חדשה]").

ההליכה מהאבות אל משה

חז"ל אומרים שיסוד הכח ללכת מחיל אל חיל מתחיל דווקא מאברהם אבינו. לעתיד לבוא עם ישראל הולך לאברהם אבינו ואומרים לו – "אברהם אבינו, למדנו תורה". זה קצת קשה. כולם יודעים ש"תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי" – למה הולכים לאברהם אבינו ללמוד תורה?! צריך להבין את זה – תיכף.

אבל קודם כל הולכים לאברהם אבינו. אומר להם אברהם אבינו "לכו אצל יצחק, שלמד יותר ממני" – הוא למדן, אני יודע חסידות קצת, אבל ללמוד, למדנות, יצחק יודע. אם רוצים לדעת ללמוד – לכו אצל יצחק, הוא למדן יותר ממני. באמת באים ליצחק אבינו, ויצחק אבינו אומר להם "לכו אצל יעקב, ששימש יותר ממני". יצחק, הגם שהוא למדן, הוא ענו – הוא אומר שיעקב שימש יותר ממני. שימש אצל שם ועבר. הפירוש של שימוש בחז"ל הוא הלכה למעשה, "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא". אין הכי נמי, יתכן שאני יותר למדן ממנו בסברא, אבל הלכה למעשה הוא שימש יותר ממני. אז באים ליעקב ושואלים ממנו "למדנו תורה", והוא אומר "לכו אצל משה, שלמדה מפי הקב"ה". הכל טוב ויפה – אברהם יודע חסידות, יצחק הוא למדן, ליעקב יש שימוש – אבל הכי כדאי לכם לשמוע תורה כפי שהיא יצאה מפי הקב"ה, אז לכו למשה רבינו שהוא למדה מפי הקב"ה.

ראיה אצל משה אך הליכה מהאבות

אחר כך המדרש אומר שעל זה כתוב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", וכעת באה ה'פצצה', זה לשון חז"ל – "ואין אלהים אלא משה". דורשים ש"ילכו מחיל אל חיל" היינו מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב, האבות הולכים – סדר ההליכה שייך לאבות, והוא מוכרח להיות – אבל בסוף הראיה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", היא רק כשהולכים למשה רבינו, שומעים מפיו ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" ו"אין אלהים אלא משה, שנאמר 'ראה נתתיך אלהים לפרעה'".

זה גם פסוק של ראיה – "ראה נתתיך אלהים לפרעה". גם אנחנו דורשים אותו, שמי שיש לו הפרעות (לשון פרעה מלך מצרים) בחיים צריך ללכת למשה רבינו, משה רבינו זה אלקים בשביל ההפרעות, צריך התקשרות למשה. משה רבינו הוא אלקים למופרעים – אם אין לך הפרעות מילא, אבל אם אתה מופרע לך למשה. זה לשון חז"ל "אין אלהים אלא משה".

רק נסיים זאת: השאלה הפשוטה למה צריך את כל הסדר הזה. הרי כולם יודעים מי זה תורה, שתורה שייכת למשה (בסיום הנבואה בישראל, בסוף מלאכי, נאמר "זכרו תורת משה עבדי"). ברור מהמדרש שאת הכח של "ילכו מחיל אל חיל" מקבלים מהאבות, החל מאברהם. אחר כך "יראה אל אלהים בציון" שיזכה להראות למשה רבינו ולקבל ממנו תורה חדשה.

סדרת ההליכה

נסיים ברמז: אם עושים סדרה חשבונית של ההליכה הזו – אברהם, יצחק, יעקב, משה. "ילכו מחיל אל חיל" זה סדרה של דילוגים, והיות שיש כאן ארבעה מספרים תצא לנו סדרה בחזקת שלש, והבסיס – הכח שמוביל את הסדרה מלמטה – הוא 175. יופיע רק מספר אחד חיובי לפני אברהם בסדרה הזו – המספר 127. הבסיס של כל הסדרה, הכח שמוביל אותה מבחינת הסדרה הוא 175 – מה הם שני המספרים האלה? חיי שרה וחיי אברהם. חיי אברהם הם 175 שנים וחיי שרה 127 שנים. מה ההפרש בין חיי אברהם לחיי שרה? כמה שרה צריכה לדלג משנות חייה כדי להגיע לשנות חיי אברהם? 48, חיל, "ילכו מחיל אל חיל". חיל הוא הדילוג מחיי שרה לחיי אברהם, וכאן בסדרה בה הולכים מאברהם ליצחק ליעקב למשה – הבסיס, הכח, המספר שמוליד את ההליכה הזו הוא חיי אברהם, והמספר הנסתר בתחלת הסדרה הוא חיי שרה (שגדולה-קודמת לאברהם בנביאות, שעל כן אמר ה' לאברהם "שמע בקלה", חשבון הגימטריא של החתן והכלה שלנו). ההפרש ביניהם הוא חיל. ועוד יותר פלא – אם יש חיל בין חיי שרה לחיי אברהם, באיזה מספר זה מתחיל? כאן סדרה לינארית פשוטה – תוריד כל פעם 48. הסדרה הזו תתחיל מ-31 – "ילכו מחיל אל חיל".

בקיצור הכי נמרץ, הסיכום הוא שקודם כל יש דילוג מחיל אל חיל – דילוג לינארי, פשוט, כל פעם קופצים חיל – והדילוג מתחיל מ-אל, "מחיל אל [עוד] חיל" (= 127). אל הוא שם קדוש, השם של החסד (כמ"ש "חסד אל כל היום", פעולה נמשכת תמיד), של אברהם אבינו ("חסד לאברהם"), של אהבת ישראל. כלומר, האמונה המהלכת של "ילכו מחיל אל חיל", שאין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – לא לפני החתונה וכל שכן שלא אחרי החתונה, שכעת מתחיל סדר של "עלמא דקשוט" – מבוססת על השם הקדוש אל, על אהבה (במספר סדורי, אל = אהבה), וכל פעם מדלגת ב-חיל. הדילוג מגיע קודם לחיי שרה (127 = "חיל אל חיל" כנ"ל), אחר כך לחיי אברהם, ושני המספרים האלה הם מספרי היסוד של כל ההליכה מאברהם ליצחק ליעקב למשה. את כל זה מובילים כאן חיי אברהם וחיי שרה אמנו. שהחתן והכלה שלנו יתדמו לאבא ולאמא של עם ישראל כולם, אברהם ושרה (כפי שהם רמוזים ב"שמע בקלה". אברהם שרה "שמע בקלה" – אברהם-איתיאל שרה-מלכה = 1300, 100 פעמים אחד-אהבה, חיל עם שני כוללים פעמים שם הוי' ב"ה), "ובא לציון גואל" – אותו ציון של "יראה אל אלהים בציון".