בע"ה

ד' תמוז ס"ד – רמת אביב

"חסיד אחד או תלמיד אחד"

ברית שניאור-זלמן שי' גינזבורג – ביאור "היום יום" ד' תמוז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי ברכת המזון]

"היום יום" ד' תמוז

קראו קודם את "היום יום" של ד' תמוז – הספר הראשון שיש לנו מהרבי. ברוח הקדש, הרבי כיוון את הפתגם של כל יום ויום לענין הפנימי של אותו יום בשנה. 'ענין הפנימי' קרי מזל. יש לנו חבר טוב, יהודי חבדני"ק, מהחשובים בעולם, שיושב בארה"ב על שפת הים ואומר ליהודים מה המזל שלהם לפי לוח "היום יום" של יום ההולדת שלהם. "היום יום" של היום, בהשגחה פרטית, מאד קשור כאן למקום – לפעילות של יוסי וכל החברים כאן.

נקרא בפנים:

חסיד אחד או תלמיד אחד [צריך דיוק בכפילות זו.] כאשר נותן לבו דעתו ונפשו [יש כאן דוגמא לסגנון ה'משולש' החבד"י, של ביטוי שכולל שלשה מושגים.] על התורה וחיזוקה, פועל ישועות בעיר גדולה [גם סגנון יוצא דופן – לא לשון 'סביבה' הרגילה.] בכל עניני העיר [ולא רק ענינים שבהם מתכוון לפעול במודע.], והוא בדרך מלמעלה מדרך הטבע בזכות אבות העולם.

כל ביטוי כאן מדויק ומשמעותי. יש כאן רבוי ביטויים שכולם מקשה אחת, ובכל בטוי יש חדושים שאומרים "דרשני".

"חסיד אחד או תלמיד אחד" – משפיעי אהבה ותורה

מה משמעות הכפל "חסיד אחד או תלמיד אחד"? הביטוי הזה מתאים כאן לישיבה – הצוות הם חסידים ("חסיד אחד"), אך כדי שהישיבה תצליח ותפעל צריכים תלמידים ("תלמיד אחד"), שגם לומדים בישיבה וגם שליחים על מנת להשפיע.

ידוע הווארט של הרבי, שברגע שאדם לומד א הוא צריך ללמד אותה לאחרים, לפני שהוא לומד לעצמו ב (בשבילנו זהו דבר פשוט, אך הוא נוגד את ההשקפה הרווחת של בני תורה – שקודם עלי להתמלא וכו'). בדורנו, דור הגאולה, צריך כזו אכפתיות מחבר – שאם טעמתי טעם טוב מיד לשתף אותו ולא לשמור לעצמי לרגע. ברור שדרך זו רמוזה במלים כאן – אדם צריך לפעול על הסביבה, ומתחיל מ"חסיד אחד או תלמיד אחד", שמרגע היותו תלמיד הוא כבר פועל על סביבתו.

באותיות של קבלה, חסיד הוא מצד החכמה ותלמיד מצד הבינה. הרבי הרש"ב מבאר ש-חסיד הוא י בתוך חסד – י של חכמה שמאירה בחסד, "אל נהירו דחכמתא" שמאיר ב"חסד אל". חסיד הוא גם איש חסד וגם צריך חכמה – אי אפשר להיות חסיד טפש. חסיד שאינו חכם, בכל המשמעות של חכם, אינו חסיד אלא "חסיד שוטה" (כמו "הדס שוטה" – נדמה שזה הדס אבל באמת זה לא הדס כלל). אהבת ישראל בגימטריא אהבה פעמים חכמה (אלה שני המרכיבים הראשוניים של אהבת ישראל, כאשר כפל הוא זיווג פורה, לעומת חבור שהוא רק חברות בין שני הדברים). הרמז אומר שלא די רק לאהוב – אם אין את המרכיב הראשוני של חכמה אהבת ישראל היא 'לא זה'. החכמה באהבת ישראל היא ה-י של החסיד. אם כן, הכח של החסיד היא של קו ימין, חכמה וחסד. לעומת זאת, תלמיד שייך לקו שמאל – שרש התלמיד הוא בינה (אליה שייך תלמיד-חכם לפי קבלה).

אם כן, "חסיד אחד [מצד החכמה, אהבת ישראל] או תלמיד אחד [שמצד הבינה, הוא משפיע דרך ישיבה ולימוד עם מישהו אחר, לתת לו הרגשה של "טעמו וראו כי טוב הוי'" – לא בסמינרים עם 'הוכחות' וכו', אלא רק בטעימת הטוב טעם של התורה כבר מקרבים לתורה]". אם כן, עיקר פעולת החסיד הוא הקרנת אהבה ישירה – חסיד יכול לדבר עם כל אחד על ענין שבעולם, על הבעיות שלו בעסקים ובוודאי על בעיות נפש ולא רק על תורה. לעומתו תלמיד מלמד את הזולת תורה. בשניהם יש "אחד" – שניהם קשורים ל"אחד" (על דרך המבואר בחסידות לגבי ארבעת הבנים שבהגדה של פסח, שכולם קשורים ל"אחד" – "אחד חכם, אחד רשע וכו'"). התוספת של "אחד" גם אומרת שמדובר במוחין – חכמה ובינה, כנ"ל – כי האחדות מאירה במוחין.

"לבו דעתו ונפשו"

אחר כך כתוב "כאשר נותן לבו דעתו ונפשו על התורה וחיזוקה". כמו שכבר רמזנו, יש כאן לשון מאד אופיינית לחסידות חב"ד, לשון 'משולשת' (ניב של שלשה ביטויים), שיש כמותה רבות בספר התניא קדישא. רואים שכאשר אדם עובד את ה' בשלמות הוא נעשה משולש – כמו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (בפרשה השניה של קריאת שמע יש רק שני לשונות, "בכל לבבכם ובכל נפשכם", ומבואר בחסידות שלכן היא נקראת "אין עושין רצונו של מקום", לעומת הפרשה הראשונה בה כתוב גם "בכל מאדך" והיא נקראת "עושין רצונו של מקום"). השלמות היא "אוריאן תליתאי".

נאמר מחשבה ראשונה על משמעות הלשון המשולשת כאן, ואחר כך נעמיק יותר בסברא: ההסבר הפשוט הוא ש"לבו" היינו מדות, "דעתו" היינו מוחין ו"נפשו" מתפרש כרצונו (כמו "אם יש את נפשכם"), כחות העל-מודע שבנפש. "חסיד אחד או תלמיד אחד" צריך להשקיע את הכל בשליחות – את העל-מודע, את המוחין ואת המדות – הכל כדי להחדיר את ה"אחד" במציאות, להחדיר תודעה של "אחד בארץ" (כפי שמשבחים את עם ישראל, "גוי אחד בארץ", גוי שחדור ומחדיר את תודעת ה"אחד" בתוך המציאות, בעניני ה"ארץ").

מילה-פריעה-מציצה

ההסבר של מדות-מוחין-רצון הוא עדיין כללי מדי, וצריך להוסיף עוד עומק, להתמקד יותר בפרטות. היות שאנו בסעודת ברית, נקשר את הביאור לברית מילה:

מילה היא מצוה תמה (כפירוש חז"ל על "מכתם" ש"מכתו [ברית המילה] תם"), וככל דבר שלם היא צריכה להיות מורכבת משלשה שלבים – מילה-פריעה-מציצה. מילה היא כריתת העור הגס הנראה לעין. פריעה היא קריעת קרום דק שקוף (ו"מל ולא פרע – כאילו לא מל", הכל דאורייתא ולעיכובא). מציצה היא מצוה דרבנן למצוץ דם מהמילה.

בפשט המציצה היא לצורך בריאותי, שהדם יזרום נכון בתינוק ולא יסתכן – זו מצוה דרבנן, אך יש בה משום פיקוח נפש. אם מלים ילד והוא נפטר ר"ל והדבר חוזר על עצמו אצל אחיו, רח"ל, לפי ההלכה אסור למול את שאר בני אותה אם (ואפילו אם כך קרה לבני שתי אחיות – אסור למול את בן האחות השלישית). ברית מילה היא יותר משם הוי' (כמבואר בחסידות, במאמר מתו"א שהרבה פעמים חוזרים בברית מילה, על כך ש"מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי') והיא דוחה שבת – יותר מכל התורה – ורק פקוח נפש דוחה ברית מילה. פקוח נפש הוא טעם המציצה, ולכן וודאי יש במציצה פעולה רוחנית יותר רמה ונשגבה אפילו מהמילה והפריעה.

נכוון את המלים כאן – "לבו דעתו ונפשו" – כנגד מילה-פריעה-מציצה:

מילה: מילת הלב – להרגיש את הזולת באמת

בהסברה הראשונה אמרנו ש"לבו" היינו מדות. ברור שאי אפשר לפעול עם הזולת בלי להרגיש אותו ולאהוב אותו. שליח שפועל ללא רגש – טועה לחשוב שעליו להיות חיל עם שכל ישומי, אך לא צריך רגש – לא יצליח, ויתכן שאף יזיק במקום להועיל. דבר חשוב בפני עצמו.

אך כאשר מקבילים את "לבו" למילה יש כאן משמעות של כריתת הקליפה הגסה שעל הלב. הקליפה שעל הלב היא אגוצנטריות – מציאות בה אדם מרגיש את עצמו מרכז המציאות והוא מלא אינטרסים אישיים. אז, גם כאשר נדמה לו שהוא אוהב מישהו – יש לו בזה אינטרס מודע או לא מודע. מילת הלב היא עיקר מצוות התשובה, – "ומלתם את ערלת לבבכם", לכן פשוט להקביל את עצם פעולת המילה ל"לבו".

גם כאשר אוהבים, עדיין לא בטוח כמה ישות מעורבת באהבה זו, כמה החויה מלאה ב"יש מי שאוהב". אם יש הרבה ישות שלי באהבה היא פוגמת ופוסלת את מלאכת הקדש. כתוב שחסיד באמת הוא מי שהזולת חשוב בעיניו יותר מאשר עצמו – דבר קשה, כי אדם קרוב אצל עצמו – מי שרואה בזולת, ולא בו-עצמו, את מרכז העולם. קבלת סיפוק מכך שאני אוהב מישהו פוסלת את האהבה. מילת הלב גורמת לכך שבאמת אכפת ממצבו של הזולת, שהאדם 'משתגע' ממצוקת הזולת בגשמיות וברוחניות – על הרגשה כזו אפשר לומר "נותן את לבו". אהבה כלפי מישהו ורצון לתת לו סוכריה – אפילו סוכריה של תורה – הם עדיין לא נתינת הלב (הם יכולים להיות עם ישות וסיפוק). נתינת הלב פירושה שאדם 'משתגע' מהמצב. על מי שמשתגע 'להחזיק את עצמו', כך שיוכל גם לפעול, אך נדרשת עצמה כזו של רגש, הנולדת מכך שאין יותר מחסום אוטם את הלב מלהרגיש את הזולת.

רק השלב הראשון – שרק משתגעים מכאב הזולת – עדיין לא שוה, "מל ולא פרע – כאילו לא מל", אך בלעדיו זו לא מילה כלל. מילת הלב פירושה להיות רגיש באמת לזולת, ללא מחסום על הלב, עד שאני כואב ממש את כאבך. הרבה פעמים חויה זו מוגדרת בחסידות כרחמים אמתיים (אמפתיה), ולא סתם כאהבה.

פריעה: גילוי הדעת

פריעה היא הורדת קרום דק בשביל "גילוי העטרה". אפשר לפרש נתינת הדעת כהתקשרות הדעת. אם היינו מסתפקים בכך, נתינת הדעת היתה מובנת לנו כריכוז – ריכוז כל הכח השכלי בזולת כדי להיות "משכיל אל דל", לדעת מה אפשר לעשות עבורך. אך היות שאנו מקבילים זאת ל"גילוי העטרה" נוסיף עוד פן, עוד פרט, שהוא העיקר:

אם נתינת "דעתו" כאן היא גילוי העטרה, הביטוי ביחס לדעת הוא "גילוי דעת" – כותרת לכך שרב (או גוף מסוים) מפרסם גילוי דעת על המצב. גם פרסום של גילוי דעת יכול לנבוע מאינטרס – ישות או גאוה – אך הרבה פעמים פעולה בפרסום היא קידוש שם שמים, וכך נקט הרבי. בפרט בדורנו, הצמא לדבר ה', צריכים הרבה גילוי של דעת תורה. גילוי דעת אכן בא מתוך התקשרות הדעת בענין, אך הדימוי הכי מובהק בין פריעה (גילוי העטרה) לדעת הוא "גילוי דעת". גילוי דעת תורה מאד מתבקש היום, ולדאבוננו אין – יש דעות מכל מיני "סטרא...", אך גילוי דעת תורה אמתית לדאבוננו חסר מאד.

פריעה היא גילוי, כמו בפסוק "ופרע את ראש האשה". בדרך כלל חושבים שכח הדעת חלש יותר אצל נשים (שיש להן "בינה יתרה", אך "דעתן קלה"), אך הכח של "גילוי דעת", גילוי העטרה (הרומזת ל"אשת חיל עטרת בעלה"), קשור במיוחד לנשים. התקשרות הדעת היא כח רכוז זכרי (זכר אותיות רכז), אך גילוי דעת הוא בסוד "כן בנות צלפחד דוברות", שייך לנשים. לכן גילוי העטרה בברית הוא בעצם גילוי בת הזוג של הילד (אז נותנים לו שם, שנועד לקשר עם הזולת – הקשר לבת הזוג). גילוי הדעת הוא תוצאה של האכפתיות (שנובעת ממילת הלב, כנ"ל)– כשיש מצוקה חייבים להתייחס, לבטא את גילוי הדעת ביחס למצב. צריך לצעוק טוב ונכון, באופן המתקבל. גם כשאדם בוכה וצועק הוא צריך אמונה, בטחון ותקוה טובה לה' שבוודאי יושיע אותו. מתוך האמונה והבטחון הוא יוכל לבטא את גילוי הדעת באופן המתקבל.

מציצה: מיצוי הנפש

אחר כך כתוב שהחסיד או התלמיד נותן את "נפשו". את נתינת הנפש רוצים לדמות למציצה, הפעולה מדרבנן שמשום סכנה ופיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה את כל התורה, הוא למעלה מטעם ודעת. גם נפש במובן של רצון היינו רצון העל-מודע, שלמעלה מטעם ודעת. בלי ההקבלה לשלבי ברית המילה, הייתי מסביר שאחרי פתיחת הלב למצוקה (נתינת "לבו") וקישור הדעת המביא לגילוי דעת מה צריך לעשות (נתינת "דעתו") צריך לפעול את הדבר במסירות נפש. כלומר, נתינת הנפש היא מסירות נפש, נכונות אפילו למות. מאידך, מציצה היא משום פיקוח נפש – "וחי בהם". איך מתחברת מסירות הנפש עם ההקפדה על פיקוח נפש שיש במציצה? בדימוי של מבצע חילוץ צבאי – כמו מבצע אנטבה – שחיל מסכן את נפשו, הוא נמצא בתנועה נפשית של מסירות נפש, כדי להציל נפש של יהודי, כדי להציל את עם ישראל.

ההקבלה של נתינת הנפש לפעולת המציצה מכוונת לביטוי "מיצוי הנפש". כשנותנים את הנפש צריך למצות את הנפש עד הטפה האחרונה, עד שתצא התמצית, נקודת העצם. כלומר, צריך לפעול לא רק במסירות נפש – שיכולה להיות 'על עור', בפזיזות, בלי למצות את הנפש – אלא לתת את הנפש על השליחות במציוי כל כשורי הנפש, כולל הלא-מודעים, כדי לפעול. מיצוי הנפש הרבה יותר חשוב להצלחת השליחות מאשר מסירות הנפש – חייבים מסירות נפש, אך מיצוי הנפש הוא מפתח ההצלחה. במציצת הדם המוהל מוציא-מגלה את החיות והיכולת של הילד – המציצה נועדה לגרום שהדם יזרום בעורקים ובורידים כראוי ויפתח את כל חללי ונקבי הגוף בזרימה החפשית של "הדם הוא הנפש", כך שהתינוק יוכל למצות את כל כחותיו הנפשיים.

ורמז נאה לכל מה שהסברנו כעת: לב דעת נפש = לו פעמים הוי'. בהוספת המלים מילה פריעה מציצה עולה 1621, שעולה בדיוק מילת הלב גלוי דעת מצוי הנפש!

"התורה וחיזוקה" – לימוד ותיקון הציבור

ה"חסיד אחד או תלמיד אחד" נותן את לבו, דעתו ונפשו "על התורה וחיזוקה". בפשט, "התורה" היינו לימוד והפצת התורה ו"חיזוקה" הוא כמו "ויחזק בדקה" שעושה מלך המשיח – חיזוק קיום המצוות באופן של "המעשה הוא העיקר". חיזוק המצוות משמעותי מאד בחיי הציבור. ההוספה בלימוד התורה בלבד נוגעת לכל פרט ופרט, אך 'חיזוק' נוגע לציבור ככלל – לחוקי ונהלי המדינה. הקביעה שכל "חסיד אחד" ו"תלמיד אחד" מסוגל לפעול גם על "חיזוקה" של התורה רומזת שלכל "חסיד אחד" ו"תלמיד אחד" יש ניצוץ משיח ש"יחזק בדקה".

"פועל ישועות" – פעולה בבטחון ושמחה

הרבי אומר שאותו "חסיד אחד או תלמיד אחד" ש"נותן את לבו, דעתו ונפשו על התורה וחיזוקה" הוא "פועל ישועות". זהו בטוי ידוע, שנלקח מלשון הפסוק "פועל ישועות בקרב הארץ", אך כדי לתת בו יותר געשמאק אפשר להעמיק עוד: בסוף ברכת "יוצר אור" כתוב "כי הוא לבדו, מרום וקדוש, פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות" – עשרה ביטויים המכוונים כנגד עשר הספירות מכתר עד מלכות לפי הסדר. בהקבלה לספירות, "פועל גבורות" הוא כנגד הבינה (בסוד "אני בינה לי גבורה") ו"מצמיח ישועות" כנגד הנצח. נמצא ששתי המלים בביטוי "פועל ישועות" מחברות את הבינה ("פועל גבורות") והנצח ("מצמיח ישועות"), כשלכל מלה מתוכו צורפה מלה נוספת.

מה ההסבר הפנימי לענין? פנימיות הבינה, ה"פועל גבורות", היא כח השמחה ("אם הבנים שמחה"). פנימיות הנצח, ה"מצמיח ישועות", היא בטחון יוזם ופעיל (כידוע ששתי רגלים – נצח והוד – הן בטחון פעיל ללכת קדימה ובטחון סביל ומלא תמימות שיהיה בסדר וה' אתי). כחות השמחה והבטחון מתחברים בפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", ומכך לומדים שהא בהא תליא – שמחה באה מבטחון פעיל ושמחה מגבירה בטחון פעיל לקום ולעשות. זהו החיבור של "פועל [גבורות, מצמיח] ישועות". כך, בשליחות צריך להיות מלא שמחה על כך שזכיתי לשליחות ומלא בטחון ליזום פעולות גדולות. בגשמיות הכי טוב להיות "שמח בחלקו" המסתפק במועט, אך ברוחניות זו המדה הכי גרועה – תמיד צריך ליזום יותר. אפילו אחרי ביאת משיח יש עוד יעדים – לאדם שהוא בלי יעד גדול יש בעיה רצינית מאד. כדי להתקדם מיעד ליעד צריך שמחה ובטחון. "כי בשמחה תצאו ובשלום (בטחון – 'וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ') תובלון".

"בעיר גדולה בכל עניני העיר" – השפעה על כל העולם בכל התחומים

למה צריך להשתמש כאן בביטוי "בעיר גדולה", ולא להסתפק במונח כמו 'סביבה' וכיו"ב? נראה שמקור הבטוי במקרא הוא בפסוק "ונינוה עיר גדולה לאלהים". יונה הנביא הוא הדוגמה הקלאסית של שליחות. יונה לא רצה ללכת לשליחות, כי נינוה היתה עיר של גויים והוא פחד שאם תהיה התעוררות תשובה של אנשי נינוה היא תעורר קטרוג על עם ישראל. כלומר, היה נדמה לו שמתוך אהבת ישראל הוא לא רצה לקיים את השליחות. אך אחרי שה' נותן שליחות אנו לא יכולים לעשות חשבונות משום סוג. בסופו של דבר הסיפור של יונה, עם אנשי נינוה הגוים שחזרו בתשובה, הכי מעורר אותנו – עד ביאת משיח ועד בכלל – לעשות תשובה ביום הקדוש (יונה לא ידע שיקראו את הסיפור שלו ביום הכפורים, אם הוא היה יודע הוא בטח היה מתייחס אחרת...).

לאור זאת, הביטוי "בעיר גדולה, בכל עניני העיר" מלמד שיש שליחות מודעת ליהודים להאיר גם לעולם הלא-יהודי (חידוש של הרבי, שלא היה מאז שעם ישראל גלה מארצו). אסור לשכוח שמוטלת עלינו גם המשרה להיות אור לגוים, להחזירם בתשובה, ללמדם את שבע מצוות בני נח ופנימיותן ולמשכם בעבותות אהבה אל ה' (ועד שיקוים היעוד "כי אז אהפך אל עמים... לעבדו שכם אחד"). כהמשך לכך, "בכל עניני העיר" מלמד שהחסיד-התלמיד משפיע לא רק בענינים בהם הוא פועל במפורש, במודע ובכוונה, אלא בכל הענינים. כאשר השליחות מצליחה, יש לצפות שכל השכונה והעיר בהן פועלים תשגשגנה בגשמיות וברוחניות גם יחד, בלי קשר ישיר לפעילות הפצת תורה בשטח. חשוב ש"חסיד אחד" ו"תלמיד אחד" ידע זאת – שהסימן להצלחתו הוא התברכות של כל עניני העיר.

"בדרך שלמעלה מדרך הטבע" – ליזום נסים על ידי תשובה

הרבי אומר שפעולת החסיד או התלמיד "הוא בדרך שמלמעלה מדרך הטבע". יש טבע ויש מה שלמעלה ממנו, השתלשלות ולמעלה מסדר ההשתלשלות. בלשון התורה הפשוטה יותר הטבע (שהוא בעצם נס המלובש בטבע) הוא שם אלהים ונס הוא שם הוי' – היה הוה ויהיה כאחד, למעלה מזמן ומקום. אפשר להבין שה"חסיד אחד או תלמיד אחד" עושה את שלו, וה' מצמיח ישועות למעלה מדרך הטבע – יש ברחוב ניסים, רואים השגחה פרטית על כל צעד. אך אפשר גם להבין שהחסיד-התלמיד פועל במודע "בדרך שלמעלה מדרך הטבע", מכוון לגלות את שם הוי'. יש מי שפועל בכוונה שהכל יתגלה בתהליך טבעי מתפתח (גאולת "קמעא קמעא") – הכל בשם א-לקים, ויש מי שרוצה לגלות את שם הוי', לפעול בדרך נס ("משיח נאו").

מה הנפקא-מינה למעשה? אם פועלים בדרך הטבע כל הפעולות והיוזמות מוגבלות, השיקולים מוגבלים לפי המציאות – הכל מוגבל בשם הדין, שם אלקים – ולכן מתקדמים קמעא קמעא, במינון יחסית-קטן בכל פעם. השליח לא הולך על כל הקופה – כי במציאות כרגע לא מתבקש לעשות זאת. אך יש מי שמייצג את הוי' – אני הנציג של שם הוי', הוא הרבי שלי, כמו שכתוב בזהר "מאן 'פני האדון הוי'' דא רשב"י" – ואז אופי הפעילות לגמרי שונה. כך אנו צריכים לפעול, ודווקא אז ה' עושה עמנו באותו דרך ומתגלים נסים והשגחה פרטית מופלאה, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. שם הוי', שלמעלה ממקום וזמן, מתבטא אצלנו בפעילות שלא צריכה להתחשב במגבלות של מקום וזמן (גם בנין שלם – לא מספיק).

פעילות כזו היא כמו עבודת התשובה, שפועלת "ברגעא חדא ובשעתא חדא" שינוי מן הקצה אל הקצה – המקדש אשה (פעולה של תשובה מאהבה) על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע גמור היא מקודשת מספק, שמא הרהר בתשובה והתהפך ברגע אחד (שאם כן הקידושין תופסים לגמרי). התשובה פועלת למעלה ממגבלות הזמן. מכך נלמד שפעולה בדרך שלמעלה מדרך הטבע קשורה לעשיית קשר חדש עם ה' בכל רגע – "כל ימיו בתשובה". אדמו"ר הזקן אמר שרצה לקרוא לחסידות "תנועת התשובה", אך משיקול מסוים לא עשה כך. חסיד הוא "כל ימיו בתשובה" – כל רגע הוא חווה שינוי קיומי מן הקצה אל הקצה. כדי לחיות כך צריך להיות נציג של שם הוי' ב"ה.

"בזכות אבות העולם" – העילוי למעלה מהאבות בזכות אבות

הסיום הוא שפעולת הישועות של החסיד או התלמיד היא "בזכות אבות העולם". הרבי רומז כאן להתקשרות לכל הצדיקים שבבחינת מרכבה, כמו האבות – אלו שבטלים כך שגם הביטול הוא לא מציאות (כפי שהוסבר במאמר "אשרי תבחר ותקרב" שאבי הבן חזר).

נדייק עוד קצת: אבות העולם של כל עם ישראל הם אברהם, יצחק ויעקב. האבות של החסידות בכלל הם הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן. האבות של חב"ד הם אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק (כך שאדמו"ר הזקן עולה לכאן ולכאן – אברהם באבות חב"ד ויעקב באבות החסידות. וי"ל שלכן נקרא בשם שניאור, שני אור, אברהם התחיל להאיר ואור תורה של יעקב).

הרבי אומר שמעלת דור השביעי היא היותו "שביעי" לראשון – מעלתו כשהוא יודע שהוא שביעי ל"אבות העולם". אמרנו שאבות העולם הם מרכבה, "האבות הן הן המרכבה", והם גלוי שם הוי', אך לאידך כתוב על האבות "ושמי הוי' לא נודעתי להם". אין כאן המקום להאריך בכך – יש הרבה הסברים לענין, יש דרגות בשם הוי', הוי' באצילות נגלה אליהם אך הוי' שלפני האצילות נגלה רק על ידי משה, אך בזכות האבות. יש חדוש עצום ונפלא בדורנו, וצריך לקחת ללב שאני לא פעלתי אותו – "לא בצדקתכם" – וגם לגילוי שיותר ממה שהיה לאבות אנו זוכים רק בזכותם. ענוה זו היא משהו יהודי בעצם – הכרה שאנו זוכים למה שראשונים לא זכו, רק בזכות הראשונים, אבות העולם.