התוועדות טו מנחם אב תשמ"ה

על אהרן הכהן, שידוכים ושלום בית,

כיבוש יחיד ורבים ולקיחת החוק לידיים

רמת השרון

א. אהרן הכהן – ממתיק גזרת מתי מדבר

חז"ל אומרים שלא היו ימים טובים לישראל כ-טו באב ויום הכיפורים, שאלו ימי שמחה, ויש כמה סיבות שהם מונים. הראשון מביניהם – הכל הולך אחר הפתיחה – הוא שבו כלו למות מתי מדבר. היתה גזרה שכל מי שהיה במדבר למשך ארבעים שנה, תקופת הנדודים במדבר, ולקראת הסוף של השנה הארבעים נגמרה הגזרה. כל מי שהיה בזמן החטא מבן עשרים ומעלה היה צריך למות עד גיל ששים. כיוון שחטא המרגלים היה בתשעה באב כל שנה היו מתים אותם שהיו צריכים בתשעה באב. מסופר שהיו חופרים כל שנה את הקברים לפני תשעה באב ובשנת הארבעים הכינו את הקברים ופתאום ראו שאף אחד לא מת. היתה שמחה גדולה, אבל לא היו בטוחים עד טו באב ואז היו משוכנעים שאכן פסקו למות. לכן קבעו את היום הזה שמחה לדורות. אמנם, הפסקת המות היתה בתשעה באב, ביום החטא – כל הפסקת גזרה היא המתקת הדינים – ובו עצמו יש כח חיובי. כמו שחז"ל מספרים על הקטרת של עדת קרח, שבני ישראל רננו שיש בה סם המות וכשהיתה שוב מגפה משה ציוה את אהרן לרוץ עם הקטרת ולעצור אותה. רואים שאותו דבר שבו היתה הגזרה הופך לסם חיים וכח נגדי חיובי יותר חזק ממה שנדמה כשלילה בהתחלה. כך גם לגבי תשעה באב, שיום זה הוא יום שגם מפסיק את הגזרה הרעה, לגמור עם זה. רק שלא מאמינים למראה עינינו עד שבא יום טו באב.

הזכרנו את אהרן הכהן, שלוקח דבר שנראה כסם המוות ומגלה שהוא בעצם סם חיים יותר חזק בכוחו, אז כל החודש הזה הוא כוחו של אהרן הכהן. הוא הסתלק באותה שנה, בראש חודש מנחם אב. "בתר רישא גופא אזיל", הראש מנהיג את הגוף ולכן ראש החודש מנהיג את החודש כולו. באותה שנה, שנת הארבעים, היתה הסתלקותו, וזה סימן שהוא פעל את המתקת הגזרה. חטא המרגלים נמשך בפנימיות מחטא העגל, שלאהרן היה חלק בו, מיום יז בתמוז. כתוב שה' שמר את רוגזו כל אותם הימים ורק בחטא המרגלים יישם אותו. חטא המרגלים הוא המכה בפטיש לפורענות שהיתה אמורה להינתן בחטא העגל. בחטא העגל, אהרן בשקול דעתו – אפילו לא בשוגג – סבר שאם לא ישתתף מעט עמם בחטא העגל יהיה יותר גרוע. כתוב שהוא ראה מה שעשו לחור בן מרים, שהרגו אותו על שמיחה בידם, והבין שאם יתנגד יהרגו אותו גם. לא שפחד רק שראה שאם יהרגו אותו יעשו חטא עוד יותר גרוע. לכן החליט קצת לשתף פעולה למראית עין. בכל זאת, הוא נענש על כך במיתת שני הבנים הגדולים [משה רבינו התפלל שימותו רק שנים ולא כולם. היו עוד סיבות אבל "זה וזה גורם". זה היה חלקו של אהרן במיתתם]. את זה הוא עשה לטובתם של ישראל. אז הגזרה על מיתת דור המדבר נמשכת מחטאו של אהרן בחטא העגל, אבל בפנימיות גם התקון לכך נמשך ממנו. "והמגפה נעצרה" הוא כוחו של אהרן.

היום אנחנו עומדים ביום השיא של חודש אב, בו אפילו מי שהיו מקטני אמונה ראה שכלתה הגזרה. מי שהיה מגדולי אמונה נוכח כבר בתשעה באב. באותו חודש אב הסתלק אהרן ובזה הוא פעל שהמות יפסק. זה כמו דרשת חז"ל על הפסוק "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – טוב זה חיים, טוב מאד זה מות", כי הכח הזה, סם המות הזה, יש בכוחו להחיות. בלשון הבעש"ט נקרא אהרן הכהן רופא אומן, שיודע להשתמש בסם המות כדי להציל חיים והופך אותו סם חחים. פסיקת המות ואף החייאתו. שיש בו כח להפוך את עצמו מן הקצה אל הקצה. זו הכוונה שמות הוא טוב מאד. מאד זה בלי גבול, בלי מדידה והגבלה. לכן השמה של היום, של טו באב, שייכת לאהרן הכהן.

יש עוד הלכה קשה להבנה, שאדם שרצח בשגגה צריך לברוח לעיר מקלט ולהישאר שם עד מות הכהן הגדול של אותו דור. אז הוא משתחרר ויוצא לחופשי. עיר מקלט זה כמו קבר, שהוא כבול שם, ומה שפועל את תחית המתים שלו היא דוקא הסתלקות הכהן הגדול. שוב רואים, שאהרן מוריש את הכח הזה לדורותיו, ואכן חז"ל אומרים שכל כהן גדול הרי הוא כאהרן הכהן בכל דור ודור. הוא מוסר את נפשו ממש, ובהסתלקותו הוא הופך את המות לחיים.

ב. טו באב – החוש בשידוכים

דבר נוסף שצריך להסביר, ששמחת טו באב היתה שמחת נישואין, שהבנות היו יוצאות במחול לכרמים. זה היה יום של שידוכים, וזו בעצם היתה השמחה העיקרית הפשוטה של היום הזה. תפקיד השדכן שייך לאהרן הכהן. הוא השדכן הגדול ביותר בתורה. כל שדכן צריך לקבל את הכח שלו מאהרן הכהן. אם השידוך לא מצליח אז הוא צריך לעשות אחר כך שלום בית... לכן כתוב שהוא העושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. איפה זה מרומז? כתוב שאת אהרן בכו כל בית ישראל שלושים יום [מענין שבאותו החודש ששמחו על בטול הגזרה היו באמצע הבכיה על הסתלקות אהרן]. בפטירת משה רבינו בכו רק הגברים אבל בהסתלקות אהרן בכו גם הנשים כי הוא היה מטפל בכל הבעיות של שלום בית, היה המביא שלום בין איש ולאשתו, לכן גם הנשים הוקירו אותו ובכו עליו. איפה רואים שהוא שדכן? ר' נחמן מברסלב מביא רמז יפה על הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ישמרו מפיהו" שהם ראשי תבות שידוך. הוא מתכוון שאדם יעשה שידוכים בתורה שהוא לומד, שהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ועל ידי רוח הקודש יחדש חידושים. איך היה אהרן מחדש? על ידי האורים ותומים, שהיו שואלים והוא היה עונה לפי האותיות שהיו מאירות מתוך החושך. האות היתה בולטת במקום שלה ואהרן היה מתכופף וקורא [הפוך] וברוח הקדש שלו, בחוש שלו – חושן הוא מלשון חוש – היתה באה לו ההברקה איך לצרף את האותיות למילים. שוב רואים את החוש המיוחד של אהרן הכהן, חוש הצרוף, איך לקחת דבר מכאן ומכאן ולסדר אותם יחד לפי רצון ה'. זה נקרא רוח הקדש, שמתוך האין סוף צירופים האפשריים לדעת מהו הצרוף הנכון לפי רצון ה' בלבד. זה נכון לגבי כל אדם, שכל מעשה שעושה בחיים זה לצרף צירופים ולסדר. למשל, בעלת בית צריכה להחליט איפה יעמוד כל רהיט או תמונה, והחכמה הזו היא הכי עמוקה, איך לכוון לרצון ה', איך לעשות את השידוך המתאים. שידוך מתאים נקרא חן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני. שיהיה יחס של מציאת חן הדדית. זה בכלל לא פשוט. אפילו מחשב לא מסוגל לבחון את כל הצרופים האפשריים. חושן הוא חוש ו-חן, חוש איך להרגיש מי מוצא חן בעיני מי ואיך לסדר אותם בצורה משוכללת – "ויכלו השמים והארץ" (בתרגום: אשתכללו). אדם הראשון בחטאו קלקל את הסדר. הפרי היה צריך להיות על הענף ולא בבטן שלו, אז אין לו חוש. אם היה לחוה שכל היתה מבינה שכל זמן שהוא על העץ הוא אכן "נחמד" וכך צריך להישאר. כך צריך להיות היחס לכל מצוות לא תעשה, במקום לחשוב שיש פה איזה חיידק רע שמסוכן לאכול, כמו חזיר למשל, אבל לגוי זה לא מזיק בגשמיות. אמנם, יש בחז"ל גם התייחסות כזו, וגם הרמב"ם במורה נבוכים נוקט בה, אבל יותר עמוק זה לומר שהמצוות האלו הם שלא תזיז את הדבר ממקומו, שכל זמן שהוא שם במקומו הוא נמצא בתוך הצירוף, בתוך הסביבה, המתאימים לו ואז הוא לא מזיק. ברגע שאתה מפריש אותו משם קלקלת את הסדר. יש סיפור מפורסם על הבעש"ט שהלך לישון בצהרים, והמשרת היה צריך לנקות את החדר וראה את הנעלים על הרצפה והיה צריך לשקול בדעתו אם להזיז אותן לצורך הניקיון ולהחזיר מיד או לא לגעת בהם כלל. הוא הכריע שלא לגעת וכשהבעש"ט התעורר מיד שאל את המשרת אם נגע בנעליו וברך אותו באריכות ימים [הוא חי יותר ממאה שנה]. זה סיפור של דוגמה לדברים שצריכים להיות בסדר הנכון שלהם. למשרת הזה היה קצת מן החוש הזה של אהרן הכהן. כתוב בגמרא שהיו כהנים גדולים, כמו אביתר הכהן וצדוק הכהן בזמן דוד המלך, שאבדו את החוש הזה באמצע התפקיד שלהם והיו צריכים להפסיק את כהונתם.