תניא – אגרת הקדש כז

קבר יוסף הצדיק – שכם ת"ו

בדרך לפה – בזהר ובמיוחד בארץ הקדש מתגלים עיקר הסודות בדרכים – דברנו על נושא, שנראה אותו כעת בפנים, בביאור לאגרת הקדש כז (קמו, ב).

כתוב כאן שחיי הצדיק הם אמונה יראה ואהבה, בכל עולם ועולם עד רום המעלות. הפסוקים שמביא הם "צדיק באמונתו יחיה", "יראת ה' לחיים", "רודף צדקה וחסד ימצא חיים". הכי חזק זה באמונה, כי עצם החיים הם אמונה, האחרים זה יותר מרוחק. הרבה פעמים חיים שייך לחב"ד אבל באגרת הזו – וכך עולה מהמשך האגרת – המדובר הוא על הרוח, החג"ת, של הצדיק. לפי זה, מה עושה פה האמונה? על פי פשט האמונה נמצאת בכל מקום במלכות (לא בסוד ה' ליראיו), וכאן נכנסת במקום התפארת. לר' לויק (אבא של הרבי) יש הסבר שלם לכך.

[מעניין לעניין, התוכן כאן תמיד מזכיר לי את הסיפור של ר' נחמן ז' בעטלירס ביום החמישי, על מעט המחזיק את המרובה. שם מספר בעל החטוטרת על עץ נפלא השווה לכל נפש, שכל בני המדינה רוצים להגיע אליו. קודם כל מגיעים למסקנה ש"ודאי יש עץ כזה" ורק אז מתחילים לחפש. קודם חקירה שתכליתה הוודאות ביומו ואחריו החיפוש והמציאה. מוטיב שחוזר הרבה פעמים אצל ר' נחמן, שמידתו העצמית היא הנצח. אם יימצא מקום שיש בו מקום לכולם – שם מקום הענג והשעשועים. אז התחילו לחקור לאיזה כיוון הולכים – מהי השיטה להגיע ליעד. קיימת רק ידיעת המציאות אך לא ראיית המהות. כיוונים שונים לגמרי, וממילא כל אחד מדמה ומצייר את היעד באופן שונה לגמרי.

אם כבר דיברנו על חוש הציור, אז אכן אומנות הציור היא הרחוקה ביותר כיום מלהיות יהודית. לכל היותר אפשרי בציור מופשט. לגבי נגינה – יש גם בזמן הגלות, אבל ביחס לאמנות המוחשית מאבדים את היידישקייט. לא נראה שיכול להיות לפני בית המקדש. לא יכול להוציא אותי מן הקליפות, כמו במוזיקה יהודית. ככלל ציור היא נקודה רגישה אצלנו – "לא תעשון אתי" – למעט הכרובים בבית המקדש. הגאולה היא גאולת הציור. הציור היא ראשית האמנות בנפש. גם לילד קטן נותנים קודם לצייר. יש אמנות שלמה של ריפוי ע"י יצירה בציור. ראיה בשרשה היא למעלה משמיעה, ולכן יורדת עד למטה. הנגינה היא אמנות רוחנית ואילו הציור נקלט בחושים החיצוניים ונתפס בגשמיות. הגאולה השלמה היא גאולת החומר, אבל כעת זה עוד לא הזמן. בזמן הגאולה עוד נתגעגע לניגוני הכיסופים של הגלות. איכות העיבודים של התזמורת בבית המקדש תהיה לעין ערוך, אבל עצם הניגון לא ישתנה. מה שאין כן בציור זה ההיפך. כל הגישושים של היום הם החטאה של המטרה ביחס למה שיתגלה בבית השלישי – "עין בעין יראו". קצת לקרב אל הדעת, שיא האמנות היא אצל בצלאל, והוא "בסך הכל" מבצע הוראות מדויקות. מה זה אומר? שאמנות יהודית תמיד כפופה לקוים מדויקים של פנימיות התורה. גם בניגונים יש ניגונים מכוונים ויש שאינם. האדמו"ר הזקן אומר שהנגינה דוקא היא קולמוס הלב, ולפי זה הציור הוא הקולמוס של החב"ד. כפי שהיראה מעלה את האהבה למקום גבוה יותר, כך הגעגועים מעלים את הגאולה למעלה גבוהה יותר.

נחזור לסיפור, אחר כך בא החכם ומתקן אותם. לפני ששואלים לאיפה הולכים תבדקו מי ומי ההולכים, מי מסוגל להגיע אל האילן. רק מי שיש בו מתכונת האילן ושלושת שורשיו – אמונה, יראה וענִיווּת. הם מקורות חיי הצדיק. בנוסף לכך גוף האילן הוא אמת. הטעות האחרונה היא שיש לאילן תכונה מיוחדת – מועט המחזיק את המרובה – וצריך צדיק מיוחד בעל כתפיים רחבות ודומות למידות העץ. לענייננו, צריכים לדעת שהעץ כבר קיים, ולא תעזור שום דרך ריאלית להגיע אליו. צריכים להתייאש מדרכים כאלו. שנית, צריך להדמות אליו, אל מידותיו, כדי להגיע אליו. לבסוף, צריך התקשרות לצדיק שיניף אותך אל היעד המיוחל.

מה ההבדל בין האגרת שלנו לסיפור של ר' נחמן? אצלנו זה לפי הסדר הרגיל של חג"ת. לכאורה, אם האמונה היא במקום התפארת, צריכה לבוא ראשונה ולא בסוף (כמו במשנה א באבות: "על התורה (תפארת) על העבודה (יראה) ועל גמ"ח (אהבה)). ואילו אצל ר' נחמן מדברים על שרשים, על הג' ראשונות, כח"ב. אמונה היא הכתר, יראה היא יראה עילאה שמקומה בחכמה. ענוה, לפי ההסבר בפרק בעבודת ה', היא אי החזקת הטובה לעצמו מכיוון שהוא הנותן לך כח לעשות חיל. אפילו להיות יהודי זה לא בזכות עצמי. שם זה מכוון כנגד הבינה – התכללות השפלות (הרגשת ריחוקו) בבטול (אי-הרגשת עצמו כלל). על זה נאמר "משה זכה לבינה". בזהר לאה היא בינה, שמידתה היא הענוה, ואילו רחל שמקומה במלכות, היא היראה. מי שעניו זוכה לאהבה, שהרי כולם יותר טובים, יותר יעילים ממני, אילו רק היו זוכים למה שאני חוננתי משמים. יעילות היא ביטוי לביטול, לאי-חיכוך, כמו בפיזיקה. העניו רואה איך כולם אנוסים. האהבה – אהבת ישראל – מתגלה בכמה פנים: או אמונה שכולנו קומה אחת, גוף אחד עם אברים שונים, או היכולת לראות בכל יהודי מעלה יחודית לו. ככל שיש יותר ענוה מתגלה יותר האהבה מן הסוג השני. אתה יותר ויותר רואה בו את המעלה שבו.