זהב שלמה – פרשת קרח הדפסה

בס"ד

 

זהב שלמה
עיונים ברש"י על התורה

 

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

עריכה: יוסף פלאי

סיון תש"פ

 

פרשת קרח

 

כולם קדושים

[טז, ג] וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.

כלם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו - אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלהיך, כל העדה שמעו.

המזרחי תמה: למה לא לפרש "כלם קדשים" כמשמעו, כמו במקומות אחרים כגון "והייתם קדשים" (בסוף פרשת ציצית הסמוכה)? ובפרט שבשמיעת עשרת הדברות לא היו כולם שוים, שהרי ישראל שמעו רק "אנכי" ו"לא יהיה לך" ומשה שמע הכל.

ובגור אריה תירץ שאם היינו מפרשים כמו "והייתם קדשים" אין זה מתקשר עם טענת קרח "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", כי אע"פ שכולם צדיקים וקדושים עדיין אפשר שיהיה מישהו עם מדרגה נוספת. אבל מה שכולם שמעו ישירות מאת ה' אנכי ולא יהיה לך מוכיח שאינם זקוקים ל'ממוצע' שיהיה עומד בין ה' לישראל! לפי זה "קהל ה'" היינו שכולם קהל ה' ואנשיו ללא צורך במתווכים (ולהעיר שמעמד הר סיני נקרא בתורה "יום הקהל").

פרושים נוספים

מלבד זה, יש עוד מגוון פירושים: האבן עזרא מפרש "כי כל העדה כלם קדשים, כי כל העדה מיום מעמד הר סיני היו קדושים, ובתוכם ה', כי הלויים נבחרו אחרי היות הכבוד בתוך בני ישראל" – קרוב לפירוש רש"י, שבמעמד הר סיני לא היו חילוקי מדרגות והיתה השראת שכינה גם בלי ממוצעים (אלא שרש"י מדגיש את שמיעת עשרת הדברות).

ר' יוסף בכור שור מפרש "כולם קדושים וראויין לכהונה, שהרי הקב"ה קראם 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' [עוד לפני מעמד הר סיני], ומדוע תתנשאו על הקהל לומר אתם כהנים ולא הם" (וכיוצא בזה במשכיל לדוד).

רבינו בחיי וחזקוני מפרשים ש"כלם קדשים" מתייחס לבכורות שעליהם נאמר "קדש לי כל בכור".

הספורנו פירש "כי כל העדה, כל אחד מהם. כלם קדושים, מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם [כך מתרץ את הכפילות "כל העדה כלם קדשים", והיה צריך לומר "כל העדה קדשים", אלא שכל אחד מהעדה קדוש כולו]. ומדוע תתנשאו. בענין הקדושה שאסרתם העבודה לבכורות".

אור החיים הקדוש מפרש שטענת קרח היא שכיון שכל העדה קדשים לא יתכן שיאסר עליהם באיסור חמור לשרת במקדש עד כדי ש"הזר הקרב יומת", "אין ראוי לזלזל כל כך בקהל קדוש קרובי אל עליון לפסלם לבלתי הקרב לעבוד לה' אלהיהם".

והעמק דבר מפרש בפשטות "כלם קדשים" היינו ראויים להשראת שכינה ורוח הקדש גם בלי משה, ולכן "מדוע תתנשאו" שגם בלעדיכם היתה השכינה שורה. ואע"פ שידעו שמעלת משה ואהרן גדולה מהם, והדבור בא על ידו, טענו שאין לו רשות להשתרר כי בלעדיו היה הדבור מגיע לאחרים שראויים לכך.

ורש"י בתחלת הפרשה פירש שקרח הלביש את עדתו טליתות תכלת ולגלג על משה "אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה". ופירש הברטנורא שזה נלמד מסמיכות הפרשיות ועוד שדברי קרח "כלם קדשים" רומזים למה שנאמר בפרשת ציצית "והייתם קדשים לאלהיכם" וזו טענתו "כלם קדשים" שלובשים תכלת (אך זה דחוק ברש"י, שהרי ב"כלם קדושים" לא פירש כך). ועוד בהקשר זה, מובא פירוש יפה בספר קהלת יצחק (בשם רבי יעקב מוילנא): אמנם נאמר בהר סיני "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", אלא שקרח טען שלאחר שקבלו מצות ציצית נעשו כולם קדושים וכבר אין הצדקה להתנשא.

ובדרך הדרש, פירש החיד"א בחומת אנך: "כל העדה כלם קדשים" וגדורים מעריות, "ובתוכם ה'" שהם ענוים, "ומדוע תתנשאו" אתם מתגאים, "על קהל ה'" ולכן אתם מתירים לעצמכם עריות (כדברי חז"ל שחשדוהו למשה מאשת איש) – כיון שגאוה ועריות אסורים שניהם מטעם שאין משתמשים בשרביטו של מלך.

שלש קדושות

מגוון הפירושים ב"כלם קדשים" הולך סביב שלש הקדושות – ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא, כמטבע התפלה "אתה קדוש [הקב"ה] ושמך קדוש [התורה שכולה שמותיו של הקב"ה] וקדושים בכל יום יהללוך סלה [אלו ישראל]". דהיינו, בקדושת ישראל עצמם, יש את שלש בחינות: מצד השכינה הקדושה הנקראת "כנסת ישראל" (מקור נשמות ישראל), האור הממלא כל עלמין ושוכן בתוכנו, "ושכנתי בתוכם" – וזהו ישראל שבישראל; מצד התורה הקדושה, "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקב"ה" – התורה שבישראל; ומצד קדושת ה' עצמו, מה שבכל אחד מישראל יש "חלק אלוה ממעל ממש", דהיינו אור הסובב כל העלמין והעצמות שמעל הסובב – קוב"ה שבישראל.

והנה רש"י מפרש הכל על תורה שבישראל, הן בתחלת הפסוק "כלם קדשים, כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה", והן בהמשך "ומדוע תתנשאו... לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלהיך", שמיעת עשרת הדברות שכוללת את כל התורה (את המלים "ובתוכם הוי'" רש"י לא מפרש, אבל מסתבר שמפרש בדרך דומה). לעומת זאת, לפי רבינו בחיי הקדושה היא 'ישראל שבישראל', קדוש הבכורות עוד לפני מתן תורה. ולפי האבן עזרא נראה שזה 'הקב"ה שבישראל' (עצם מעמד הר סיני ושכינת הכבוד, ולא רק שמיעת התורה).

אמנם כיון שדברי קרח בפסוק מתחלקים לשלשה חלקים "[א] כל העדה כלם קדשים [ב] ובתוכם ה' [ג] ומדוע תתנשאו על קהל ה'", מתאים לפרש אותם בהקבלה לשלש הקדושות: "כלם קדשים" מצד התורה, כפירוש רש"י ששמעו בסיני; "ובתוכם הוי'" היינו הקדושה מצד קוב"ה, "חלק אלו-ה ממעל ממש"; "קהל הוי'" היינו קדושת ישראל מצד עצמם (השכינה).

שלשת הביטויים יחד מצטרפים בגימטריא, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם הוי' קהל הוי' = ורוח אלהים מרחפת על פני המים (שלמות של יחידה ברבוע), "ורוח אלהים מרחפת... זו רוחו של מלך המשיח" (משיח הוא היחידה הכללית של כל ישראל, שיגלה את קדושתם העצמית והמשולשת)[א].

רמזי הפסוק

מבחינה חשבונית יש בפסוק מבנה יפה, בשלשת החלקים: [א] רב לכם כי כל העדה כלם קדשים = 1000 [ב] ובתוכם הוי' = 500 [ג] ומדוע תתנשאו על קהל הוי' = 1544. היחס בין חלקים א-ב הוא של 'שלם וחצי', וכאן הכוונה שה' שוכן בתוך-חצי ישראל, "ושכנתי בתוכם" (על דרך "שכינה ביניהם" בשם יה שהוא היחס העיקרי של שלם וחצי). 1000 ועוד 500 [חלקים א-ב] = תשתרר (בדברי דתן ואבירם להלן פס' יג), המלה עם הגימטריא הכי גדולה בתורה (כמ"ש בפענח רזא), שעולה הוי' בהכאת אותיות (י פעמים ה פעמים ו פעמים ה).

נמשיך ונראה שהמלים כלם קדשים = 544. אם כן, רב לכם כי כל העדה כלם קדשים [חלק א, 1000] ועוד כלם קדשים [544] = ומדוע תתנשאו על קהל הוי' [חלק ג]. נמצא שחלקים א-ג שווים 2 פעמים רב לכם כי כל העדה ועוד 3 פעמים כלם קדשים, רמז לכהן לוי וישראל שהם הכלי להשראת השכינה – וכל זה מקיף את "ובתוכם הוי'" [ב].

סוד המספר 1000 החוזר כאן הוא "אלף אורות" שקבל משה רבינו במתן תורה, והוא שרש נשמת רבי ישראל בעל שם טוב (=1000), קדושת כלל ישראל, והוא השרש הקדוש בטענת "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים".

נחזור כעת לפירוש רש"י שכולם שמעו בסיני "אנכי ה' אלהיך", ויש לומר ש"אנכי ה' אלהיך" הוא סוד ה-1000 אורות, ו"לא יהיה לך" הוא שרש ה-500 (ובתוכם הוי'), סוד ה'חצי' בלב כל ישראל שאין בו שום "אלהים אחרים" (רש"י בדבריו הזכיר רק "אנכי" אבל גם "לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה).

הוזכר שכלם קדשים = 544, והנה מספר זה הוא לב פעמים טוב. "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם, לב טוב", וישראל (הקרויים אדם) הם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים הרי שהם בעלי לב טוב (לפי זה "כלם קדשים" מתפרש יותר על קדושת 'ישראל שבישראל', ולא כדלעיל).

ועוד רמז עיקרי: מחלוקת קרח ועדתו מסתיימת באות של "פרח מטה אהרן... ויגמל שקדים", והנה שקדים אותיות קדשים, "כל העדה כלם שקדים", כולם זריזים כשקדים. ה"שקדים" הנוסף בתורה הוא בדברי יעקב לבניו "קחו מזמרת הארץ... ושקדים [חותם את שבח הארץ]", ונמצא שכאן רמוז קדושת הארץ שבישראל (בארץ ישראל דוקא משתקפת העצמות). השקדים חונטים לכ"ב ימים ולכן ירמיהו ראה "מקל שקד" כסמל לפורענות, "כי שקד אני על דברי", כנגד כ"ב ימי בין המצרים[ב], שהם עצמם כנגד כ"ב אותיות התורה – תורה שבארץ שבישראל[ג].

 

בלי ליצנות

[טז, יט] וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה.

ויקהל עליהם קרח - בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם. אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כלם.

"בדברי ליצנות" – המזרחי פירש שאם לא כן איך הצליח להקהיל את כל ישראל (לאחר שביום הקודם היו עם קרח רק דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש). והגור אריה פירש: נאמר "ויקהל" ולא כתוב למה היו נקהלים, אלא שהקהיל בדברי ליצנות (ובאו 'לראות את ההצגה'), והכתוב לא הוצרך לפרש זאת כי מובן מאליו שכל ענינו של קרח הוא ליצנות, כמו דבריו על טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים. נמצא שעדת קרח הם "מושב לצים", והנה עדת קרח מושב לצים ר"ת עמלק – "לץ תכה' זה עמלק"[ד]. קליפת הליצנות שייכת במיוחד לפלשתים, "פלשתים לצנים היו"[ה], ונמצא שקרח קשור לפלשתים.

קרח דתן ואבירם הם "מושב לצים", ואילו משה ואהרן מקיימים "ובמושב לצים לא ישב"[ו]. היפוכו של הלץ-הליצן הוא התם-תמים[ז], ההולך בתמימות ורצינות (כמו התם ב'מעשה מחכם ותם' בסיפורי מעשיות של רבי נחמן, שאומר "רק בלי ליצנות"). נמצא שהמחלוקת היא בין שני תמימים, משה ואהרן, לשלשה ליצנים, קרח דתן ואבירם[ח].

התמימות היא הפנימיות של ספירת ההוד, ובליצנות מתקיים "הודי נהפך עלי למשחית", כמו קרח שירד ל"עומק תחת" (כנגד ההוד). והנה שרש התמימות היא ביעקב אבינו, "איש תם" (כאשר "משה מלגאו יעקב מלבר"), ואילו עשו הוא הליצן (שצד את אביו ואומר "כיצד מעשרים את המלח", דברי ליצנות). והרמז: יעקב תם עשו לץ[ט] = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד, ומפרש רש"י "ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד". היום רק אלהי יעקב תם ולעתיד לבוא גם אלהי עשו לץ. כלומר: יש גם ליצנות טובה, "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה"[י] – וכך לעתיד לבוא עשו יתלוצץ מעצמו (אמנם עוד יותר לעתיד, כאשר הרע לא יזכר, אז "הגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" וכבר לא יהיה ממי להתלוצץ).

הליצנות פוגמת בקדושת ישראל העצמית של "יעקב איש תם" – "ויקהל עליהם קרח" כנגד "קהל הוי'" (המבואר לעיל)[יא].

הופעות ויקהל

והנה יש בתורה פעמיים "וַיַּקְהֵל": כאן ובפרשת ויקהל, "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (בציווי על השבת ונדבת המשכן)[יב]. שני אלו הם "זה לעומת זה": קרח מקהיל בדברי ליצנות ומשה מקהיל בדברי תורה. מ"ויקהל משה" למדו שצריך לעסוק בתורה בשבת, "עשה לי קהילות גדולות בשבת"[יג], שבת לשון ישיבה, מושב תורה במקום "מושב לצים", אך ידוע שקרח חלק על שבת[יד].

עוד הופעה חשובה של "וַיַּקְהֵל" היא בדברי הימים, שלש פעמים "ויקהל דויד"[טו], פעמיים בהעלאת ארון הברית ופעם שלישית בהכנות לבניין המקדש. הכל קשור לעניני כהונה ומקדש (וכן דוד המלך לחם בפלשתים הליצנים). בנוסף, יש הקבלה לשלשת הכתרים: "ויקהל משה" כתר תורה, "ויקהל קרח" לחלוק על אהרן הכהן, כתר כהונה; "ויקהל דויד" כתר מלכות (כמודגש בדברי דוד בפעם השלישית על בחירת ה' בו למלך).

בניקוד אחר, יש פעם נוספת ויקהל בתורה, "וַיִּקָּהֵל העם על אהרן" בחטא העגל. אז נקהלו על אהרן במחלוקת (וכדי שלא יאבדו לגמרי עשה את העגל), וכעת נקהלו קרח ועדתו נגד משה לחלוק על כהונת אהרן. והרמז: (ויקהל) העם (ויקהל) משה (ויקהל) קרח = 3 פעמים אהרן, הכל מתחיל מאהרן.

 



[א] ראשי וסופי התבות כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם הוי' קהל הוי' = מלכות. בדלוג תבות, כי העדה קדשים הוי' הוי' = כתר, זהו כתר מלכות.

[ב] ירמיה א, יב ורש"י שם.

[ג] זמרת הארץ היא "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים", צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים = 1681 (אם ברבוע) והוא עולה החלק הקדמי של כלם קדשים וכן עולה שם של כ"ב אותיות היוצא מברכת כהנים (שייך למחלוקת קרח על אהרן), שמכוונים לפני תקיעת שופר, אנקתם פסתם פספסים דיונסים (ראשי תבות אל נא קרב תשועת מצפיך... סמוך יה מופלגים, הכל רומז לשכינה השורה בישראל, קדושת ישראל). שם כ"ב של ברכת כהנים היא הזריזות החיובית של השקד (שהרי "מרובה מדה טובה ממדת פורענות"), "עד מהרה ירוץ דברו".

וראה עוד על סוד השקדים בהתוועדות כ"ח סיון תשע"ג.

של כלם קדשים (החלק הקדמי של ג היינו אותיות א-ב וכן הלאה) = 1681 = אם ברבוע = השם של, הוא השם

[ד] שמות רבה כז, ו. עדת קרח מושב לצים = 50 פעמים הוי'. ראשי וסופי התבות עולים משה משה, ואמצעי התבות עולים יתר (חותן משה).

[ה] עבודה זרה יט, א.

[ו] ובמושב לצים לא ישב ועוד קרח דתן ואבירם = חשמל פנים ואחור (ח חש חשמ חשמל חשמל שמל מל ל).

[ז] תם לץ = 560, פעמיים פר (דינים). בהכאה פרטית (ת פעמים ל, ם פעמים ץ) = 15600 = הוי' פעמים פר-שך = 100 פעמים אהל ו-100 פעמים מועד.

[ח] שני תמימים שלשה ליצנים = 5 פעמים שמחה.

[ט] יעקב עשו עם שני הכוללים = תם לץ. יעקב תם עשו לץ במספר קטן = 47 = יעקב במספר סדורי.

[י] מגילה כה, ב. ומסופר על חסיד אחד שלפני מותו אמר בוידוי: לא לצתי אלא ממתנגדים ועל זה אינני מתחרט...

[יא] קהל הוי' = קסא (7 פעמים חיה, ממוצע כל אות), סוד איני יודע של משה.

[יב] ויקהל משה ועוד ויקהל עליהם קרח = 30 פעמים 37. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד = 104 פעמים 37 (שהוא 148 פעמים הוי') = שהוא 30 פעמים 37 הנ"ל ועוד הרבוע הכפול של 37. הכל כפולות 37, יחידה – המחלוקת היא בין היחידות שבנפש, יחידת קרח נגד יחידת משה.

[יג] תנחומא ויקהל. בית יוסף או"ח סי' רצ. שו"ע אדה"ז רצ, ה.

[יד] לפי זהר ח"ג קעה, ב.

[טו] ויקהל דויד = 175, חיי אברהם אבינו. 3 פעמים ויקהל דויד = הוי' צבאות, השם הקדוש השייך לספירת הנצח ("נצח ישראל לא ישקר" בבחירת דוד),

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com