י"ד תמוז ס"ט – הנחת תפילין ליהודה הס וקריאת שם חן מִלכה מנוסי – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון הגאולה של יב-יג תמוז ואח"כ "פדה בשלום נפשי". לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב.

א. יהודה ובנות צלפחד

יהודה – "ידיו רב לו"

על יהודה כתוב "ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" – ידיו = יהודה, שבתוכו יש אותיות יד. כאשר אתה מניח תפילין אתה מתחיל משל יד, אחר כך כנראה ה"רב" היינו התפלין של ראש. יד זה דוד, עיקר צאצא שבט המלכות, שבט יהודה. "דוד מלך ישראל חי וקים". כתוב שיהודה זה השם היחיד בתנ"ך שיש בו כל אותיות שם הוי' ב"ה לפי הסדר, רק שבמקום ה-ד במילה נוספת האות ד והיא שרש דוד. לכן יש קשר מיוחד בין יהודה לדוד, "ידיו רב לו". כשמחשבים את יהודה ברבוע פרטי (הוי' ברבוע פרטי עולה מקום, אבל כשמוסיפים עוד ד ברבוע) עולה רב. כתוב שזה הרמז של "ידיו [= יהודה] רב". צריך ללמוד את הפעולה הזאת של ריבוע פרטי, שזה התכללות של כל אות מיניה וביה (והוא שייך ל"ראש" היהודי, תפילין של ראש כנ"ל, סוד "ומספר את רבע ישראל" = 1600 = מ בריבוע = תלמוד בבלי תלמוד ירושלמי וכו'. השרש רבע היינו רב ע. רבע ר"ת [תפילין של] ראש בין עיניך. רב ר"ת ראש בריא, ודוק). באמת יש אמורא שנקרא רב יהודה – "ידיו רב". הוא נקרא בחז"ל "שיננא", הוא שנון מאד – "ושננתם לבניך". יש דברים מיוחדים אצל רב יהודה בגמרא, שהוא הכי חכם, הכי פקח מכולם.

חמש בנות צלפחד כנגד חמש אותיות יהודה

כעת נקראה בת על שם אחת מבנות צלפחד. מה הקשר בין יהודה לבין בנות צלפחד? בנות צלפחד הן בחינת מלכות. יהודה זה גם הוד ("הפעם אודה את הוי'", יהודי הכופר בע"ז ותמיד מודה לקב"ה, החל מה"מודה אני לפניך" בבקר) וגם מלכות (שבט המלכות, ו"איהי בהוד"), ואצל שלמה המלך כתוב "הוד מלכות". יש חמש בנות צלפחד בפרשת השבוע. בתורה הן מוזכרות שלש פעמים, פעמיים בפרשת פינחס ועוד פעם אחת במפטיר של פרשת מסעי (בסוף וחותם החומש, הכל בחומש במדבר), עם שינוי קל – הסדר שלהם משתנה. בפעמיים בפרשתנו זה אותו סדר – מחלה נעה חגלה מלכה תרצה. בסוף החומש הסדר משתנה, ורש"י מפרש את זה שהתחתנו לפי הגיל שלהן (ובפרשתנו זה לפי חכמתן), אבל השוני זה רק חילוף אחד פשוט בין נעה לבין תרצה – בסוף זה מחלה תרצה חגלה מלכה נעה. כלומר, המיקום של מחלה חגלה ומלכה נשאר אותו דבר, ורק נעה ותרצה מתחלפות במקום השני והחמישי. חוץ מפירוש רש"י, על פי חז"ל, יש ודאי עוד הרבה דברים בגו – "שבעים פנים לתורה". בעצם, אם כי בנות צלפחד לא שייכות לשבט יהודה אלא לשבט מנשה, אבל היות שהן בחינת מלכות, ויהודה הוא גם כן מלכות, צריך לומר שיש קשר ביניהם. קשר כל כך חזק, עד שצריך לומר שחמש האותיות בשם יהודה הן כנגד חמש בנות צלפחד – שחמש בנות צלפחד הן ממש חמש אותיות יהודה – ותיכף נתעמק בזה. לגבי יהודה החילוף של השניה והחמישית לא משנה, כי הן שתי אותיות ה-ה הזהות – יהודה נשאר יהודה לפי שני הסדרים.

הכאת אותיות יהודה ובנות צלפחד – רמז להידורן בכבוד אב ואם

איפה זה יבוא לידי ביטוי? באיזה סוג של גימטריא? בהכאת חמש אותיות יהודה בשמות חמש בנות צלפחד יצא אותו מספר גם לפי הסדר הראשון וגם לפי הסדר השני. אם עושים פעולה זו של הכאה פרטית בין חמש אותיות יהודה לחמש בנות צלפחד (י פעמים מחלה = 830; ה פעמים נעה = 625; ו פעמים חגלה = 276; ד פעמים מלכה = 380; ה פעמים תרצה = 3475) המספר שיוצא הוא 5586 =  מב (= יוכבד = בלהה, שתי נשים דגולות בתנ"ך, מב זה אמא) פעמים גפן (= ז"פ חוה, יש הרבה נשיות במספר הזה) = ו פעמים חוה פעמים ז ברבוע. מב פעמים גפן קשור למצות כבוד אב ואם, שאנחנו מדברים עליה בשעורים האחרונים. בלוחות הראשונות במצות "כבד את אביך ואת אמך" יש נג אותיות ובפרשת ואתחנן יש תוספת של עוד כז אותיות, סה"כ פ אותיות, וביחד זה גפן אותיות. בנוסף על מצות כבוד אב ואם יש מצות "איש אמו ואביו תיראו וגו'" – פסוק עם מב אותיות. אם נכפיל את מספר האותיות של הכבוד כפול מספר האותיות של המורא זה יוצא בדיוק מספר זה, 5586. מה זה מלמד אותי? שיותר מכל אחד בתורה בנות אלו קיימו את מצות כבוד אב ואם. לכן במס"נ חדשו – "ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה" – וזה בזכות מצות כבוד אב. בנות צלפחד חבבו את הארץ ודרשו "תנה לנו אחֻזה" – אחוזת האב – שאין יותר כבוד אב מזה. זה כבוד אב לאחר מיתה, שאז מתחזק הצד של בין אדם למקום במצוה זו – נחלה זה דבר נצחי. לכן זה כל כך יפה שזה יוצא אותיות הכבוד פעמים אותיות המורא.

מִלכה – שרש מלכות דוד; רמזי חן ובנות צלפחד

לגבי מלכה בפרט – היא תמיד הרביעית. אם זה כנגד יהודה, היא תמיד כנגד האות ד – השרש של דוד מלך ישראל חי וקים, שרש המלכות ממש. לכן מתאים שמִלכה, גם לשון מלכה, יוצאת דווקא מה-ד של יהודה. לרכה הנולדה במזל טוב קוראים גם חן. אם עושים את החשבון של כל חמש בנות צלפחד יחד זה עולה חי פעמים חן = 1044. חוץ משלש הפעמים ששמותיהן מופיעים בתורה, פעמיים בפינחס ופעם אחת בסוף מסעי, הן מופיעות עוד פעם בתנ"ך – בספר יהושע. כלומר, זה כתוב ד"פ בתנ"ך. ד"פ חי פעמים חן = חסד פעמים חן, "חן וחסד". לפי האריז"ל חן ו-חסד הולך יחד – חן זה הפנימיים של הוי' (י-ה-ו-ה ה-ו-ה ו-ה ה) ו-חסד זה האחוריים של הוי' (י י-ה י-ה-ו י-ה-ו-ה), שם הוי' פנים ואחור (וכן באחורי שם מה: יוד יוד הא יוד הא ואו יוד הא ואו הא, אותיות השרש = חסד ואותיות המילוי = חן).

בנות צלפחד – הדור העשירי

עוד קשר של בנות צלפחד ליהודה (שלכאורה לא קשור, כי הן משבט מנשה): אם מתבוננים בבנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר (כל בת זה מלכות, ו-ה בנות רומזות ל-ה תתאה של שם הוי' ב"ה), מוצאים שהן הדור העשירי מאברהם אבינו. זה הדור שלנו. אם הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו (וכך כתוב) אז אנחנו הדור העשירי – עד עכשיו היו תשעה דורות של גברים, עד צלפחד בגימטריא רבי (הוא התשיעי, הוא רבי), אבל עכשיו אנחנו כבר בדור העשירי שזה חמש בנות צלפחד, ה תתאה של שם הוי', זה מלכות, זה יהודה ממש. סדר הדורות: אברהם יצחק יעקב יוסף מנשה מכיר גלעד חפר צלפחד, ואז בנות צלפחד הן דור העשירי. זה בכלל משהו מאד גדול לכוון, שאנחנו בעצם הדור של בנות צלפחד. בעשרת הדורות מנינו יד (דוד) שמות – הדור העשירי זכה בחמשה שמות, חמש בנות צדיקות חכמות בעלות מסירות נפש. יד זה גם לשון יוד, זה עשר. זה הדור העשירי ובתוכו יש יד. אם כן, חב"דניקים (חבד = יד) צריכים לכוון לפי זה "דור דור ודורשיו". זה שהבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע זה אברהם-יצחק-יעקב כתוב בפירוש. אם ממשיכים את הסדר אז אדמו"ר האמצעי זה יוסף הצדיק, הצ"צ זה מנשה, הרבי המהר"ש זה מכיר, הרבי הרש"ב זה גלעד והרבי הקודם הוא חפר (בירור מיוחד של רפח ניצוצין, זה גם פרח – "פרח מטה אהרן"; בשבת קראנו "וקרקר כל בני שת", ורש"י אומר שזה לשון חפירה, זה כנראה פעולה של הרבי הקודם) והרבי הוא צלפחד (העולה רבי, כנ"ל) ועכשיו אנחנו בנות צלפחד (יש לנו מבחר...). כל הבנות זה יהודה, "ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" – "עזר" זה אשה, "עזר כנגדו".

עד כאן הענין הזה. לחיים לחיים. העיקר שיהיה לך "ידיו רב לו" – תפילין של יד ותפילין של ראש, ותעשה חיל בע"ה. ניגנו ניגון. לחיים לחיים.

הקשר בין תרצה לנעה (המחליפות מקומן בסדר הבנות)

למה באמת נעה ותרצה הן הנעות? שתיהן לשון תנועה. כל הבנות כאן לשון תנועה, אבל הן במיוחד. זה שההכאות מאד מכוונות רואים את זה במיוחד בנעה, כי איפה שהיא לא תמצא היא כנגד האות ה והיא עצמה ה בחזקת 3, אז בהכאה זה כבר ה בחזקת 4 (כה ברבוע). נעה ותרצה הזזות, המתחלפות, עולות יחד 820 = משולש 40 = "ואהבת לרעך כמוך". שאר שלש הבנות, הקבועות, עולות דרך = ז"פ לב (כבוד). גם בהן יש תנועה, אבל התנועה הכי מורגשת זה בשתי אלה – תרצה לשון ריצה ונעה זה עצם התנועה. הן רצות להחליף מקום, אבל בעצם זה מ-ה ל-ה (מ-ה עילאה שבשם ל-ה תתאה שבשם, מאותיות המחשבה, המשוטטת ונעה תמיד, לאותיות הדבור, הא בהא תליא), אז לא קרה שום דבר. אם מחליפים יהודה ב-ידיו זה בעצם ששתי אותיות ה-ה מתחברות ל-י – רואים שדווקא שתיהן מתחברות.

מלכה בת נחור ומלכה בת צלפחד (ועוד רמזים בבנות צלפחד ועשרת הדורות)

עוד ווארט לגבי מִלכה: יש עוד מלכה בתנ"ך, שמופיעה לפניה, שהיא אחותה של שרה אמנו (יסכה, העולה מלכה). היא אשת נחור, וגדולתה שהיא אם האמהות. עם היותה אשת נחור, שהוא לא צדיק (האח של אברהם), אבל מהם יוצאות האמהות (חוץ משרה) – רבקה ורחל ולאה ובלהה וזלפה. כמה פעמים כתוב את שמה של מלכה הראשונה? ז"פ, הכל בחומש בראשית. ואמרנו שיש עוד ג"פ מלכה בת צלפחד בחמשה חומשי תורה, אז יש כאן רמז ברור של ז"ת וג"ר. המלכה הראשונה כנגד ז"ת, והייתי מכוון את זה כנגד ז מצוות בני נח. למדנו לפני כמה ימים שבמרה נצטוו עשר מצוות – "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" – ז מצוות בני נח ועוד ג מצוות נוספות. אפשר לומר שהג"פ מלכה על גבי הז"פ מלכה – סה"כ י"פ מלכה – זה מתאים. כנראה היא זכתה להיות אם האמהות בזכות שמירת ז מצוות בני נח. עוד רמז יפה: י"פ מלכה = 950, שנות חיי נח, אותיות חן. לפי זה ג"פ מלכה בת צלפחד זה כנגד ג מצוות אלו, אבל צריך לומר שזה בעיקר כבוד אב ואם, שזה אולי הדבר הכי מיוחד שנצטוו במרה – משפט זה דינים, זה גם בשכל אנושי, ושבת זה מששת ימי בראשית, ועיקר החידוש זה כבוד או"א. הסברנו ששבת זה חכמה (מוחין דאבא), דינים זה בינה (מינה דינין מתערין) וכבוד או"א זה דעת – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אף שנשים דעתן קלה, אלו היו נשים ברות דעת, כמו זכר ממש – דרשו מדעת "תנה לנו אחזה". אם עושים את עשרת הדורות שאמרנו, מאברהם עד בנות צלפחד (אברהם יצחק יעקב יוסף מנשה מכיר חפר צלפחד מחלה נעה חגלה מלכה תרצה) זה עולה י"פ איש – כל דור זה איש. אם סופרים את האותיות ב-יד השמות הללו יש נו אותיות (יחד זה ע, כמו ע שנות דוד המלך) – זה יחס מושלם של 1 ל-4, היחס המושלם בין תיבות לאותיות (כמו בשם הוי', שם בן ד). אלו עוד כמה רמזים של בנות צלפחד.

ב. כבוד הורים ומצוות כבוד המסתעפות מזה

חבת הארץ תלויה בקשר בין הורים לילדים

יהודה הזכיר שבנות צלפחד התחתנו עם בני דודיהן (שזה אותיות דוד, מלך ישראל). כשמתחתנים עם בן דוד את מי מכבדים? אמרנו שבנות צלפחד זה הדוגמה לכבוד הורים, ומצרפים את זה לחבת הארץ שזה המשך הדורות בירושה. הא בהא תליא, מי שמחובר לדורות הקודמים מחבב את הארץ שהיא נחלתנו מדורי דורות. אומר שזה שייך לאבי ומעלה, ו"ברא כרעא דאבוה", הבן עומד במקום אביו (וכך גם הבת כאן). מי שאין לו את זה לא יורש את הארץ. רואים את זה היום, שהקבוצניקים שלא גדלו עם ההורים, אלא בחדר ילדים ובחדר אוכל, עוזבים את הארץ – אם אין קשר בין הורים לילדים, על פי תורה, אין מה לעשות כאן בכלל. זה המודעות של ארץ ישראל.

בנות צלפחד – כבוד הדורות הקודמים

לאבא קוראים צלפחד בן חפר. איך הנחלה עברה? זו הדוגמה העיקרית שהנחלה חזרה לחפר ואז ירדה חזרה – כאן המתים יורשים את החיים, הנחלה חוזרת שני דורות ואז שוב יורדת ומתגלה – תופעה זו קיימת רק בירושת הארץ. אמרנו (לפני כמה ימים ביצהר) שהגילוי של ה' בתוך הגוף היהודי, "עצמות בגוף:, הוא דווקא בדרך של עליה לעולם האמת ואז המשכה לתוך עולמנו, וכך גם כאן. בסוף זו היתה מצוה רק לדורם, ולא לדורות, להתחתן עם בני דוד כדי שהנחלה לא תעבור משבט לשבט אחר, אבל מכל דבר בתורה צריך ללמוד הוראה לדורות, לכל אחד בכל מקום ובכל זמן, כנודע ממורנו הבעל שם טוב. מה לומדים מזה? אם הענין שלהן הוא כבוד הורים בצורה מופלאה ביותר, והגילוי שבזכות זה יורשים את הארץ ונאחזים בה, אז גם כאן יש כבוד הורים. ואת מי כבדו בסוף? אפשר לומר שכבדו כמה דורות קודמים: יש מחלוקת בין הראשונים אם בכלל יש מצוה לכבד סבא וסבתא בכלל, והאם זה מדאורייתא. כתוב בחז"ל שאשת האב ובעל האם נכללים ב"את אביך ואת אמך" וגם אח גדול לומדים לפי הפשט בגמרא מה-ו של "ואת אמך" (אם כי הרמב"ם כותב בפירוש בספר המצוות, בשרש השני, שזה נלמד מ"את אביך" לרבות אח גדול, לא כמו שהכס"מ ושאר המפרשים ביד חושבים, שהוא לומד את זה מה-ו). מה עם סבא וסבתא? יש מהראשונים שאומר שיש מצוה מדאורייתא לכבד (אבל פחות, עם כל מה ש"בני בנים הרי הם כבנים"), אבל מה למעלה מזה? אף אחד לא אומר, כי כתוב שרק "בני בנים הרי הם כבנים" והרחמים על הבנים זה עד הנכד. בכל אופן, אם יש סבא רבא ודאי ש"דרך ארץ קדמה לתורה" ומכבדים אותו, ואם אברהם אבינו קיים אותו מכבדים הכי הרבה, האב הראשון (הבעל שם טוב עבור דורנו, דור העשירי). רבינו יונה אומר יותר מזה, שיש מצוה דאורייתא לכבד את הדודים, שזה אחי האב ואחי האם. אף אחד אחר לא אומר כזה דבר. לגבי סבא וסבתא זה סברא, מתקבל על הדעת, אבל להרחיב את זה ולומר שכבוד אב כולל את הדודים זה חדוש מופלא. אני חוזר, אם האב טיפוס הכי גדול של כבוד הורים זה בנות צלפחד, אז את מי כבדו בסוף, כאשר התחתנו עם בני דודיהן? את הדודים שלהם. אפשר לומר שכבדו את הסבא, ואת הסבא רבא עד למנשה, כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה. מה קרה לדודים שהתחתנו עם הבני דוד? הם נעשו חותנים. הדוד הפך להיות שווער. על כבוד חותן וחותנת יש כבר יותר (מאשר רבינו יונה ביחס לדודים) שאומרים שזה דאורייתא. יש חולקים על זה, אבל יש הרבה שאומרים את זה. אם כן, בנות צלפחד פסקו – "ראתה עינן מה שלא ראה משה רבינו" – שמכבדים את הסבא (שזה מחלוקת), את הדודים (שזה מחלוקת) ואת השווער והשויגער (שזה מחלוקת). הכיבוד הורים שלהם מושלם.

ששה זוגות הנכללים בכבוד הורים

מה יוצא בסוף? שיש ששה זוגות של זכר ונקבה שנכללים בתוך מצות "כבד את אביך ואת אמך": אבא ואמא, אשת האב ובעל האם, אח גדול ואחות גדולה (כך לפי רוב הראשונים) – עד כאן כתוב בפירוש ברמב"ם (רק שלגבי אח גדול הרמב"ם אומר שמדברי סופרים, ולא ברור אם הכוונה דרבנן או דאורייתא, אבל בכל אופן שונה מאשת האב ובעל האם), ונוספים עליהם – סבא וסבתא, שווער ושוויגער, דוד ודודה. רואים שכבוד תמיד הולך בזוגות, "זכר ונקבה באו אל נח אל התבה". אגב, מי הראשון בתורה שבפירוש קיים מצות כבוד הורים? שם ויפת בני נח ("ויקח שם ויפת את השמלה" – "ויקח" לשון יחיד ללמד ששם נתאמץ במצוה יותר, ולכן זכה לטלית, ויפת זכה בקבורה). שם הוא רק אבי עבר, אבי היהדות, אבל הוא התאמץ במצוה הזאת. אחר כך רואים שעשו הרשע קיים את המצוה בהידור, אחר כך דמא בן נתינא (גוי). אז בעצם מצוה זו מתחילה בפירוש משם בן נח (ורמז: שם עשו דמא = "לעיני כל ישראל", מספר ההשראה ה-20, תכלית כל התורה כולה לרשת את האורות הגדולים דתהו על ידי מצות כבוד אב ואם, וד"ל). אף שזה לא מ-ז מצוות, רואים שגוים נענשו על אי כיבוד אב ואם, סימן שזה קיים גם על גוי. בכל אופן, יצא שבמצוה הזאת – אם מרחיבים אותה לגמרי – יש ששה זוגות, שזה יב נפשות. הכל יוצא מ"את אביך ואת אמך", כאשר ב"את אביך" יש ו אותיות וב"ואת אמך" – עוד  ו אותיות – ששה זכרים ושש נקבות. לכל אחד יש אות בבטוי זה.

ההקבלה ל-יב פרצופי האצילות

אם רוצים לתת לזה מבנה בקבלה – זה ששת זוגות הפרצופים של כל עולם ועולם: עתיק ונוקביה, אריך ונוקבא, או"א עילאין, ישסו"ת, ישראל ולאה, יעקב ורחל. זה עיקר קבלת האריז"ל, כי לפני האריז"ל אין כזה דבר בכלל – יש עשר ספירות וזהו. קבלת האריז"ל זה פרצופים, ולא עשרה פרצופים אלא יב פרצופים. אז אם יש מקור לדבר הזה בתורה זה מצות כבוד הורים כשכוללים את כל הדעות. עכשיו רק צריך לכוון את זה: לכאורה אבא ואמא, שזה הפשט שאין עליו חולק שהוא מהתורה – גם מחיים וגם לאחר מיתה ללא חולק (כלומר שזה משהו נצחי) – זה או"א עילאין, שבכללות כתוב "ימותו ולא בחכמה", שאין מיתה שמה (לכן נמשך לאחר מיתה). האמא נכללת כאן בתוך האבא, זה או"א עילאין. אשת האב ובעל האם זה לכאורה ישסו"ת – זה הפשט של הגמרא שמתרבה מ"את... ואת". ה-ו בא לרבות אח ואחות גדולים (אם כי שהרמב"ם לא לומד מזה, יש לו גרסא אחרת). זה בזו"נ – זה גם הפשט. או שזה ישראל ולאה או שזה יעקב ורחל. נשים את זה ביעקב ורחל שצריך לכבד – בדורות זה הדור הכי קטן. כל השאר זה דור אחד לפחות מעליך, ורק אח ואחות הם גדולים ממך אבל באותו דור. הדודים זה בדור של האבות, אבל זה לשון אהבת דודים – חתונה עם בני דוד זה תחושת "אני לדודי ודודי לי", שהמלה דוד רומזת גם לחתן ולכלה עצמם (וידוע בסוד "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" שהרעים בחו"ב אבל הדודים בזו"נ, ודוק) – לכן נשים אותם בישראל ולאה, שאלו הפרצופים העליונים של זו"נ, שמתחת לאשת האב ובעל האם. סבא וסבתא, שזה בכלל דור אחר, ברור שזה עתיק ונוק'. יוצא מכל זה – וזה עיקר החידוש – שהשווער והשוויגער הם באריך ונוק' (זה מה שנשאר).

מעלת כבוד חמיו וחמותו על כבוד אביו ואמו

עיקר החידוש כאן, שיש משהו בשווער ובשוויגער יותר מאבא ואמא. קודם כל, כתוב שיש דבר כזה. על מי הרבי אמר "עצמות בגוף"? לא על אבא שלו אלא על השווער שלו. למה לא אמר על אבא שלו? באמת כתוב שיש משהו בהתייחסות לשווער שזה יותר מאבא. קודם כל, כי אם אדם זוכה לשאת בת ת"ח – כמו הרבי שהוא חתן של הרבי הקודם, או כמו הרבה דוגמאות שלכך צריך לשאוף לכתחילה – אז במדה מסוימת השווער שלך הוא גם הרב שלך, וכבוד רב מובהק (כמו אצל הרבי והשווער) יותר מכבוד אב. יותר לעומק: יש כמה סברות למה צריך לכבד את חמיו וחמותו על פי נגלה, ואחד ההסברים באחרונים הוא שהיות שאשתו כגופו אז השווער והשוויגער זה ממש הורים שלו, הורים של הגוף שלו. זה ההסבר הכי מתקבל על הדעת (שבכלל מנסה להסביר את טעם המצוה). זה חוזר למה שלמדנו, שיש שלשה שותפים באדם – ההורים נותנים את הגוף (לובן ואודם) והקב"ה נותן את הנשמה. אבל אם האשה היא הגוף, אז במדה מסוימת יש יותר התעצמות של אבי הגוף ואם הגוף בשווער ובשוויגער, אפילו יותר מאבא ואמא שלי, כי היא יותר גוף אפילו מהגוף שלי. הכבוד לאשה זה "מכבדה יותר מגופו", במדה מסוימת כי היא גופו יותר מגופי, אז ההורים נותנים את הגוף במובן מסוים יותר מההורים שלי וצריך יותר לכבדם. איך נאמר את זה בפנימיות? התחושה שלי לגבי אבא ואמא שלי היא תחושה סובייקטיבית (נשתמש במלה בלועזית) – אני צריך להרגיש שהם השתתפו ביצירתי. אבל השווער והשוויגער זה תחושה אובייקטיבית. במקום המילים בלועזית, אצל אבא ואמא שלי תחושת ההשתפות ביצירתי היא תחושה של "גברא", אבל בשווער ובשוויגער – מי שזוכה להכיר ש"אשתו כגופו דמיא", ומצוה לאהוב אותה כגופו ולכבדה יותר מגופו (רואים שיש משהו בכבוד יותר מסתם אהבה, זה ווארט בפני עצמו), יש תחושה של השתתפות ביצירת הגוף מבחינה אובייקטיבית ממש, אני יכול לראות את זה מבחוץ – כחפצא. כלומר, זה חפצא של עצמות בגוף. לכן זה משייך אותו לאריך. יש ודאי מעלה באו"א עילאין יותר מאריך ונוקביה (הרי הפשט הוא שכבוד אב ואם זה העיקר, וכל הענין של כבוד חמיו וחמותו זה מחלוקת אם זה בכלל מצוה), למה? כי "פנימיות אבא ופנימיות אמא [או"א עילאין] פנימיות עתיק", משא"כ פנימיות אריך ונוק' זה לא פנימיות עתיק. לכן בכל אופן אב ואם זה העיקר. אבל אפשר גם להבין שבמקיף יש מעלה של השווער והשוויגער על ההורים.

כבוד משה ליתרו

למי שאומר שכבוד חמיו וחמותו זה דאורייתא יש כמה לימודים, ואחד מהם זה ממשה ויתרו (בדעתו של יתרו היתה מחלוקת – האם משה יצא לכבודו או לא – ומשה הכריע לטובת יתרו). את מי משה כבד יותר, את עמרם או יתרו? כאן קשה לומר שיתרו הוא רבו המובהק (אך נתן לו עצה בפרשת יתרו, ומשה קבל ממנו) ועמרם הוא גדול הדור שכל שושלת גדולי התורה וההוראה עוברת דרכו. את פינחס ביזו "בן פוטי" – שאבי אמו, יתרו, פטם עגלים לע"ז. על פי פשט הקשרים של משה עם עמרם ויתרו לא היו באותו זמן – עמרם לא יצא ממצרים, ומשה גם לא גדל אצלו, אבל הוא הכיר אותו – אבל את מי הוא כבד יותר? הייתי חושב שיכבד יותר את עמרם, אבל התורה מדגישה שכבד את יתרו. קודם כל, מי יותר גדול – משה רבינו או עמרם? פשיטא שמשה יותר גדול. הלעו"ז של משה הוא בלעם בנו בעור – מנה בן פרס. אף על פי שלא כתוב "משה בנו עמרם", אבל יש השוואה ביניהם. בלעם הוא גם הלעו"ז של אברהם אבינו בפרקי אבות, ושם זה פשיטא שהוא לא רק מנה בין פרס אלא מנה בין הפכו. בכל אופן, פשוט שמשה הוא המנה ועמרם, עם כל הכבוד לו, הוא הפרס. כמו אצל, להבדיל, בלעם בן בעור. יש רמז שכתוב בקבלה – מי היה הרבי של משה רבינו? משה הוא השביעי לאברהם ורבו הוא השביעי לאדה"ר, חנוך בן ירד, כך מובא. חנוך בן ירד = עמרם. יש איזה עיבור של חנוך בתוך עמרם. גם הפעם הראשונה שהקב"ה התגלה למשה רבינו בסנה זה כאשר שמע את הקול של הקב"ה בקול של אביו (כמו ששמואל שמע את ה' בקול של עלי). אז יש הרבה זכות וענין גדול בעמרם, ואפילו מכנים את משה סתם "בן עמרם" (= איש האלהים, "משה בן עמרם" ו"משה איש האלהים" זה שני כינוייו). מי זה יתרו לפי הקבלה? "שבעתים יקם קין" – יקם ר"ת יתרו-קרח-מצרי, הנר"נ של קין. יתרו הוא הנשמה של קין. משה רבינו הוא הבל, וכמו שקין הרג את הבל משה הורג את המצרי (נקמה), זה הנפש, עם קרח, שזה האמצע, יש למשה מחלוקת (והקב"ה קובר אותו באדמה), אבל יתרו, נשמת קין, זה כבר מבורר ("נשמת שדי תבינם"). על זה בלעם מתפלא – איך זכית לזה הקיני? לפי זה, אצל השווער שלו משה (הבל) מקיים מצות כבוד אח גדול (קין) – במבנה שעשינו זה קשר בין אריך לבין מלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות", קשר מאד יפה. לגבי משה רבינו ועמרם צריך לומר – צריך לחפש מה האריז"ל אומר עליו – שהדרגה של הבל במשה רבינו יותר גבוהה. הוא חייב לכבד אביו, עם כל המעלות שאמרנו, אבל בכל אופן יתרו הוא משרש קין, וכתוב שלע"ל שרש קין יעלה הרבה מעל שרש הבל (ואפילו על קרח נאמר "צדיק כתמר יפרח" לע"ל).

סיכום

בכל אופן, זה היה השיעור של היום על כבוד הורים, שכולל כל יב הפרצופים של "את אביך ואת אמך", והכל קשור לבנות צלפחד שקיימו את זה בשלמות עם כל הבחינות, ואמרנו שהן חמש אותיות יהודה. יהודה גם "ידיו רב לו" ושיהיה לו הכבוד המלא, שיתן כבוד להורים ולקב"ה ("כבד את הוי' מהונך", הפסוק המקביל ל"כבד את אביך ואת אמך" – יש ג"פ "כבד את" בתנ"ך, כנגד שלשה שותפים באדם, ביתרו זה האבא הכולל אמא בואתחנן זה האמא הכוללת אבא ובמשלי זה כבר השותף השלישי, "כבד את הוי' מהונך, מראשית כל תבואתך").

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בכבוד אח גדול

[ר' מרדכי הס אמר שמשה כבד מרים כי נולד בזכותו]. אם כבר נאמר עוד משהו, יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן לגבי כבוד אח גדול. כבוד אשת האב ובעל האם זה רק מחיים (יש מי שכותב שטוב לכבד גם אחר כך, אבל לפי הרמב"ם זה רק מחיים), אבל לגבי אח גדול משמע מהרמב"ם שלא כך. אמנם יש לו פחות כבוד, רק מד"ס, אבל משמע ממנו שחייבים לכבד אותו בעצם ולא תלוי בחיי ההורים. אבל הרמב"ן בהשגותיו בספר המצוות כותב בפירוש שגם כבוד אח גדול זה רק בחיי ההורים, ומסביר זאת כמו לגבי אשת האב – שזה רק בגלל כבוד האבא, שרוצה שיכבדו את האחים הגדולים. הרמב"ן עצמו מסביר כיבוד הורים, שזה כבוד המקום ולא כבוד הבריות, כי השתתפו ביצירה וזה כבוד הא-ל (ולכן זה בלוח הימני של הדברות), ואם הוא עצמו אומר שזה לא כולל אח גדול אחר מיתה (אמרנו שכבוד הורים לאחר מיתה הוא מהסימנים לכך זה ענין אלקי, שנשאר אותו דבר), סימן שבאמת באח גדול הוא לא סובר שיש גילוי "עצמות בגוף" (או איך שלא נאמר את זה), אלא רק בגלל ההורים. יש מי שאומר (גם בנגלה, לא רק בקבלה) שבאח גדול יש איזה בחינה של אבא. על פי קבלה זה ודאי כך. אז באמת אי אפשר לומר שזה תלוי בחיי האב, אלא משהו עצמי. מה שאמרת, שמשה נולד בזכות מרים – בכך זה דומה לאח גדול מתאים לשיטת הרמב"ם. המנ"ח מביא כל הנפק"מ בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן באח גדול. כששמנו את זה הכי נמוך בפרצופים, זה נח לשיטת הרמב"ן. לא שאי אפשר להסביר לפי שיטת הרמב"ם, אבל נח לפי שיטת הרמב"ן. לפי זה הפרצופים התחתונים של יה זה רק מחיים, וזה הפרצוף התחתון של וה.

ניגנו עוד ניגון.