א סיון תשס"ט - סעודת ראש חדש - בית גל עיני ירושלים |
בע"ה סעודת ר"ח סיון ס"ט – גל עיני ירושלים סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
ניגנו "אלי אתה" ועוד ניגונים. א. פסוקי ר"ח סיון היום ר"ח סיון, ובעוד כמה ימים מקבלים את התורה מחדש. כתוב "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". אחר כך כתוב "ומשה עלה אל האלהים", אבל זה כבר למחרת היום – מחר בבקר – ככה רש"י כותב, ככה חז"ל מפרשים. כלומר, יש שני פסוקים על היום הזה, ר"ח סיון, שני הפסוקים הראשונים של הפרשה: תורה חדשה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" – "ביום הזה" זה ר"ח, ומוסיף רש"י: "'ביום הזה'. בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה'? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו". גם "בחדש" נדרש מלשון חידוש. נמצא שיש כאן שני חידושים: "בחדש השלישי" "ביום הזה", כאשר עיקר החידוש שהתרחש בו ביום הוא הנאמר בפסוק הבא "ויחן [שם ישראל נגד ההר]" (ביום הזה = ויחן ע"ה), לשון יחיד (פעם יחידה בתורה) – "כאיש אחד בלב אחד" (והרמז: "בחדש השלישי... ביום הזה... ויחן..." = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"; ס"ת נשימה, ה פעמים אנכי, ועוד תשובה, וד"ל). מהיום כבר מתחילה התורה חדשה, "תורה חדשה מאתי תצא", תורת משיח. קדושה משולשת "כל הנביאים נתנבאו ב'כה'", באספקלריא שאינה מאירה, "מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה'", באסקפלריא המאירה, מצביע באצבעו ואומר זה. גם בשרפים כתוב "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש" (= תריג תריג תריג = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"), קדושה משולשת. אחד הפירושים של "בחדש השלישי" הוא שביום הזה התקשרו לקדושה המשולשת (וראה בפירוש המלבי"ם שיש אחד בדור שזוכה לשלמות כל ג הקדושות, כולל קדושת השי"ת עצמו כביכול, מה שלקח לעצמו כתר אחד, בחינת "קדיש לעלם ולעלמי עלמיא", בחינת חיים נצחיים, והיינו האתפשטותא דמשה שבכל דור ודור). שני פסוקי ר"ח סיון – "וקרא זה אל זה" שוב, שני הפסוקים הראשונים של הפרשה שייכים לר"ח סיון, ויש בהם רמז להאמור לעיל – "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". קודם כל נספור את המילים בכל פסוק, ואת החלוקה של הפסוק לפי הטעמים (כל פסוק מתחלק על ידי האתנחתא לשני משפטים): "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" – יב מילים בחלוקה ל-זה, נבואת משה רבינו שזכה לאספקלריא המאירה, "במראֶה ולא בחדות" (בשאר הנביאים "במראָה"), "פה אל פה אדבר בו... ותמֻנת הוי' יביט". אז רמוז שהמדרגה הזאת מתחילה מהיום הזה, בו עזבו את רפידים ובאו למדבר סיני. בבקר של ראש חדש סיון היינו עדיין ברפידים, וביום הזה נוסעים מרפידים ובאים עד מדבר סיני, וחונים במדבר – "ויחנו במדבר" – ואז "ויחן שם ישראל נגד ההר". בפסוק השני זה מתחלק "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר" – שוב יב מילים שמתחלקים ל-זה! רק שני הפסוקים הללו מדברים על היום הזה כנ"ל, והמבנה שלהם זהה – יב מילים המתחלקות ל-ז ו-ה. כלומר, יש כאן סוד של "זה אל זה", כמו "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש", קדושה משולשת שרמוזה ב"בחדש השלישי" כנ"ל ("זה אל זה" הוא על דרך הנאמר במשה רבינו "פה אל פה"; "זה אל זה" משלים את "פה אל פה" למנין אהרן, יו בריבוע, ד בחזקת ד, ב בחזקת ח כנודע, פה זה סוד מהיטבאל, ר"ת פז – "ראשו כתם פז", וד"ל. במילוי: פא הא אלף למד פא הא זין הא אלף למד זין הא = משה משה [לא פסיק טעמא בגווייהו]! בריבוע פרטי, "פה אל פה" "זה אל זה" = 14800 = 100 פעמים נצח, מדתו של משה רבינו, ודוק). "לעולם השלישי חביב" אנחנו זוכרים ודאי את הביטוי "כל השביעין חביבין". משה רבינו הוא השביעי לאברהם אבינו, ולכן הוא החביב. אבל יש עוד כלל, פחות מוכר, שכתוב במדרש לגבי "בחדש השלישי" שבפסוק שלנו – "לעולם השלישי חביב" [והוא מאמר רבי יהושע בר נחמיה = אשה אשה אשה = בריאה יצירה עשיה = 3 בחזקת 3 פעמים לד, מספר אהבה (סדרה המתחילה 1 2 3, סוד א ב ג, תחילת שם מב וסוד "אותיות משולשות בחז"ל). "לעולם השלישי חביב" = 853 = "והאמת והשלום אהבו", "שלום" בין שנים כנודע ו"אמת" השלישי, "תתן אמת ליעקב", סוד מתן תורה – תורת אמת שכל נתיבותיה שלום – בחדש השלישי. 853 היפוך ספרות של משיח. ביחד עם רבי יהושע בר נחמיה, בעל המאמר = 1771 = המשולש בשלשה ממדים של אהיה (שהוא המשולש של 6, שהוא המשולש של 3, שהוא המשולש של 2), שעולה עז פעמים חדוה (77 ועוד 23 = שלמות של 100 ברכות בכל יום), סוד "עז וחדוה במקומו", כמבואר במ"א]. זו אותה מלה, "חביב", כמו בפתגם היותר מפורסם – "כל השביעין חביבין" (שביחד עם "לעולם השלישי חביב" = ד"פ משיח). לשון יחיד ולשון רבים, ג"ר וז"ת אם נדייק בהבדל בין הלשונות "לעולם השלישי חביב" ו"כל השביעין חביבין", אז ההבדל הפשוט, הבולט לעין, שכאן זה יחיד וכאן זה רבים. בשלישי זה "לעולם [תמיד] השלישי חביב" בלשון יחיד, אבל לגבי השביעין אומרים את זה משום מה כהכללה, שכל מה שהוא שביעי הוא חביב. כלומר, "כל השביעין" הולכים יחד, אבל כנראה כל שלישי קובע ברכה לעצמו, וזה גם חביב. אפשר לומר שהדרגה של "לעולם השלישי חביב" זה כנגד הג"ר בנפש (כח"ב או חב"ד) ו"כל השביעין חביבין" זה כנגד המדות. מה שבספירת העומר סופרים שבע שבתות, שבעה שבועות – כל שבוע זה שבעה ימים, אז סופרים "שביעין", כי כל אחד מהשבע בעצמו כולל שבע. אבל למעלה מ"כל השביעין חביבין", וכנראה שזה השרש והמקור כדי להגיע לזה, צריך את הסוד של השלשה, ש"לעולם השלישי חביב". שוב, זה מאחז"ל שלומדים מהפסוק הראשון, מהמלים הראשונות של היום הזה, "בחדש השלישי [לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני]". יום של התקרבות כלל ישראל לדרגת משה יש הרבה דברים של שלשה שקשורים למ"ת. אחד מהם שבמ"ת זוכים לקדושה המשולשת, "וקרא זה אל זה", כנ"ל. ודאי משה רבינו הוא זה שמביא אותנו מרפידים למדבר סיני, אבל השם שלו לא מוזכר בשני הפסוקים של ראש חדש סיון. רק למחרת, השכם בבקר (כל עליותיו היו בהשכמה), הוא עולה אל האלהים ויורד ומדבר אתנו. גם לרבנן וגם לרבי יוסי (שמחלוקתם תתבאר בסמוך), ביום הראשון ה' לא אמר משהו מיוחד מפני טרחת הדרך. כל הסיפור אחר כך, שמשה עולה ומדבר עם ה' ומוסר מסרים לבני ישראל ומשיב מה בני ישראל אמרו – זה מתחיל רק ממחר. היות שהיום נסעו מרפידים והגיעו למדבר סיני והיו עייפים מהדרך לכן לא היה פה שום דבור, שום דבר – רק להגיע וללכת לנוח, לחנות, לישון, ולקום בבקר ולהתחיל את המהלך. אם כן, לכאורה משה רבינו לא משחק ביום הזה, אלא רק מתחיל ממחרת – אז עלה בהשכמה, ואז מתחיל כל הדו-שיח בינו לבין ה' ובינו לבינינו. בכל זאת, אמרנו שדווקא ביום הזה רמוז שרש נבואתו – "זה", "זה אל זה" בשני הפסוקים של ראש חדש. אבל, כל מה שמופיע כאן בעצם מתרחש בתוך כלל ישראל. משה שקול כנגד כל כלל ישראל, אבל בר"ח הוא לא 'משחק' בפני עצמו. ר"ח (יום הכסה, יום שמשה חוזר לשרשו להתעצם עם בחינת האין שלו ולהתחדש משם, כידוע בסוד מה שבפרשת "ואתה תצוה" לא מוזכר שמו של משה, וד"ל) זה יום שכלל ישראל מתקרב לדרגת משה רבינו (על דרך הסוד של "בתולות אחריה" – ר"ת בא, "בא חדש" – וד"ל), ויכול להתעצם ולהזדהות עם דרגתו, כדי שלמחרת משה באמת יוכל לעלות להר ולהיות נציגנו מול ה', להביא את דברי ה' אלינו ואת דברינו אליו. אם כן, בפסוקים אלו אנו זוכים בדרגה של "זה" (וקוראים, לשון חבה, זה אל זה, כאיש אחד בלב אחד). הרי בקריעת ים סוף שפחה על הים אמרה "זה אלי ואנוהו" – השפחה, הכי פחותה בעם ישראל, גם זכתה לדרגת נבואה של משה רבינו, "זה". בכל אופן, רצינו רק להדגיש שכאן משה רבינו לא משחק בפירוש, בר"ח, אם כי שכל החדש, כל מ"ת, זה סיפור שלו – הוא הגבור כאן של כל הספור, ובכל אופן נוסעים-באים-נחים. כמו שאדם מגיע מרחוק ונכנס לבית מלון – יתחיל את הביזנס מחר בבקר.
ב. קביעות שבועות ביצי"מ – כקביעות שנה זו יש מחלוקת בין רבנן לרבי יוסי באיזה יום בחדש ניתנה תורה – ו' סיון או ז' סיון. היות ששניהם סוברים שמתן תורה היה בשבת קדש – "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה" – אז ממילא יש גם מחלוקת באיזה יום באו למדבר סיני. אם שבת היתה ו' סיון – כרמוז ב"יום הששי" בסיום ששת ימי בראשית, "הששי" ב-ה הידיעה (מה שאין כן בחמשת הימים הראשונים של מעשה בראשית), דקאי על הששי בסיון, שכל העולם מחכה למ"ת ואם ישראל יקבלו התורה העולם יתקיים ואם לאו יחזור לתהו ובהו – אז ר"ח, א' סיון, היה ביום שני (עד שיש מי שרומז את זה במלה "בחדש השלישי" – שר"ח "איקלע ביום ב" – ראה בעל הטורים). אבל לפי רבי יוסי, ששבת היתה ז' סיון, אז ר"ח היה ביום ראשון – כמו עכשו. הדעה של רבי יוסי מתאימה לחשבון הפשוט של הלוח העברי. יציאת מצרים ביום ה ומ"ת בשבת יציאת מצרים לכולי עלמא היתה ביום חמישי, כמו בשנה זו, שהיום הראשון של פסח חל ביום חמישי (יום משיחי כנודע). אם ניסן מלא, שלשים יום, ואיר חסר, רק כט יום – וככה זה בלוח שלנו תמיד, בלי יוצא מהכלל – ז"א שר"ח סיון חל כמו היום, ביום ראשון בשבוע. כלומר, השנה הזאת זה בדיוק כמו השנה המקורית של יצי"מ ומ"ת. אבל, אם אנחנו באמת סוברים ככה, שר"ח אז היה כמו היום, היינו שאייר היה חסר כמו היום, אז כדי שמ"ת יצא בשבת צריך להוסיף עוד יום – ככה באמת סובר רבי יוסי. חכמים סוברים שבאותה שנה – אז, כאשר קדשו לפי הראיה (ולא לפי חשבון) – אייר היה מלא. אצלנו זה לא יכול להיות אף פעם, לפי החשבון שלנו, כי היום, בגלות, לא קובעים לפי הראיה אלא רק לפי החשבון. אבל לפי מצות "החדש הזה לכם", לפי הראיה (סוד הגאולה, "עין בעין יראו"), יתכן שיהיה חדש אייר מלא, וכך רבנן סוברים שהיה בשנה ההיא של יציאת מצרים. אז ר"ח היה ביום שני ומ"ת היה ביום הששי לסיון שחל ביום השבת קדש. מתן תורה – ביום החמישים ואחת. לפי שניהם, אם נשים לב, מ"ת היה ביום החמישים ואחד לספירת העומר. אם ספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת", היום השני של פסח, אז לא משנה – אם מוסיפים יום באייר או לא, שבת היא היום ה-נא לספירה. זאת אומרת שלפי שניהם, לכולי עלמא, זה לא כמו היום, שזמן מ"ת ביום החמשים – לכו"ע אז זה היה ביום החמשים ואחד. זה רק שאנחנו נבין את החשיבות של הקביעות של השנה הזאת, שזה בדיוק הקביעות של השנה המקורית אליבא דרבי יוסי – שר"ח כמו היום, ומ"ת ב-ז' סיון (אם כי אצלנו "זמן מתן תורתנו" זה ביום ששי). למה, לפי רבי יוסי, בכל שנה לא עושים את החג ב-ז'? יש כמה הסברים, אבל הכי פשוט והכי טוב, שהיות שמה שהיה בדעת ה' לתת את התורה ב-ו' אז תוספת משה היא רק לאותה שנה, אבל ההמשכה כל שנה היא כמו שעלה בדעתו של הקב"ה מראש. היות שאצלנו אייר תמיד חסר, אז כולם מסכימים שהיום מ"ת זה ביום החמשים לספירת העמר – זה השיא, התכלית, של ספירת העמר, "תספרו חמשים יום" (= 1200 = 50, חמשים, פעמים 24, סוד כד ספרים דתנ"ך, שהם כד קשוטי כלה, עיקר התיקון של ליל שבועות, וד"ל), שער הנון. בכל אופן, אנחנו עכשיו רוצים להתבונן וללמוד מהיום הזה, ורק הדגשנו כעת שלפי רבי יוסי זה בדיוק הקביעות של השנה המקורית.
ג. פירוש בעל אור החיים הקדוש: שלש הכנות למתן תורה בר"ח סיון הקדמת הפסוק הראשון לשני משום חביבותו נפתח עם משהו מאד יפה מבעל אור החיים הקדוש: אמרנו שלשני הפסוקים יש מבנה זהה. לפי הסדר, כותב בעל אור החיים הקדוש, הפסוק השני היה צריך להיות לפני הפסוק הראשון, רק שמשום החביבות בכך שהגיעו ליעד – שבאו למדבר סיני, וזה בחדש השלישי, בר"ח סיון – מקדימים את הפסוק הראשון לשני (וכן דרשו חז"ל "'בחדש' – בא חדש", הגיע, סוף סוף, החדש אליו צפינו בכליון עינים. "בחדש" = שדי, שאמר לעולמו די, "בא חדש" = ז פעמים מה = עמר, סוד יום ה-מה של ספירת העמר, ראש חדש סיון). שלשת חלקי הפסוק השני – שלש הכנות למ"ת בכל אופן, הפסוק השני, שאומר מאיפה הגענו – והנסיעה מרפידים היתה באותו יום – מתחלק לשלשה חלקים, ומכאן לומד בעל אוה"ח הק' שלש הכנות הנדרשות ביום הזה על מנת לקבל את התורה. כמובן, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. אלו הכנות של "בחדש השלישי", השלישי והמשולש (כמו שהרבי תמיד מסביר לגבי בית המקדש השלישי, שהוא השלישי והמשולש, שכולל גם את שני בתי המקדש הקודמים, שעתה קמים לתחיה מתוך חורבנם ומתחברים עם בית המקדש השלישי, סוד "ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו", לעלם ולעלמי עלמיא כנ"ל, וכך לגבי חדשי ניסן ואייר כאשר באים להר חורב המזכיר את חורבן הראשונים ומקימם מחורבנם לחיי נצח, וד"ל). בלי שלש הכנות אלו אי אפשר בשום פנים לקבל את התורה. ומה הן? אומר שהן כתובות בפסוק השני. הדבר הראשון – "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני". הדבר השני – "ויחנו במדבר". שני אלו זה עיקר החידוש, כי את השלישי כל אחד יודע כדבר המיוחד של ר"ח סיון – "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד". שכל החניות במדבר היו במריבה ומחלוקת, ורק כאן היו בלי מחלוקת. זה משהו מיוחד מאד. אפילו מחר מי יודע מה יהיה, יש רק יום אחד בשנה שאין מחלוקת – ר"ח סיון, "ויחן שם ישראל נגד ההר" (כנראה שזה נמשך עד מתן תורה, כלומר שהרשימו של האחדות של ראש חדש, יום הכסה ובטול האני להיות דבר יש ונפרד בפני עצמו, נשאר עד מתן תורה וכו'), אז זה הדבר השלישי, ובזכות זה קבלנו את התורה. זה חז"ל אומרים ורש"י מביא, אבל בעל אוה"ח אומר שזו ההכנה השלישית בפסוק, וצריך ללכת לפי הסדר. "נסיעתן מרפידים בתשובה" – תשובה על ספקות עמלק קודם נאמר את דברי רש"י על החלק הראשון. רש"י אומר על "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני", שלכאורה זה מיותר (גם "ויסעו מרפידים", "והלא כבר כתב שברפידים היו חונים", וגם "ויבאו מדבר סיני", כי נאמר כמה מילים קודם "באו מדבר סיני"), שיש כאן היקש – מה "ויבאו מדבר סיני" בתשובה (כפי שנלמד מההמשך, "ויחן שם ישראל נגד ההר", אז כנראה שזה יום מיוחד שעושים תשובה) כך "ויסעו מרפידים" מתוך תשובה. ככה רש"י מביא בשם חז"ל, שכל המסע המיוחד שהתורה חוזרת עליו לכאורה ללא צורך, זה להקיש את הנסיעה לביאה – ששתיהן בתשובה, היינו שהכל זה תנועה של תשובה (בלשון רש"י: "'ויסעו מרפידים'. למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתב שברפידים היו חונים בידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה"). יש הרבה דברים שצריך לעשות עליהם תשובה, אך עיקר התשובה שצריכים לעשות כאשר נוסעים מרפידים היינו התשובה על הספק של עמלק – עמלק ברפידים מכניס ספק בעם "היש הוי' בקרבנו אם אין", האם ה' נמצא איתנו או שח"ו לא. צריך לעשות תשובה על הספק הזה, "הודאי שמו כן תהלתו", שאין שום ספק וס"ס בנוכחות ה' אתנו, ה' נמצא אתנו תמיד. תשובה על רפיון ידים מדברי תורה אבל יש עוד פירוש (שבעצם הא בהא תליא) – למה עמלק יכול לפגוע בעמ"י ברפידים? חז"ל דורשים שרפידים זה לשון רפיון ידים, "שרפו ידיהם מדברי תורה". [מה פתאום אומרים "רפו ידיהם" ולא רפה פיהם או ראשם מדברי תורה? כנראה שזה הולך על מי שכותב במחשב (בשתי ידים, לא רק כותב ביד אחת), שאם הוא מפסיק לכתוב מתוך רפיון זה נקרא שנמצא ברפידים, ואז הוא בסכנה של "ויבא עמלק". והנה באמת רפידים אותיות ר פ ידים – ראש פה ידים, הכל מתחיל מרפיון בראש, ומשם לפה ומשם לידים, ודוק. ראש פה ידים = שלישי (נ פעמים אחד, שער ה-נ דמתן תורה), סוד "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", ממשיכים כל הזמן לצאת ממצרים, כמבואר בחז"ל, ומכח זה מתגברים על קליפת עמלק, וד"ל. ס"ת ראש פה ידים – שהם, אותיות משה (ראשי התבות = מרים), עליו נאמר בפרשה "והיו ידיו אמונה" והוא ראש בני ישראל שאתו דבר ה' "פה אל פה" כנ"ל. רק על ידי ההתקשרות אליו אפשר להתגבר על עמלק (סוד "בחר לנו אנשים" – אנשי משה דווקא).]. יש מקום שרפו ידיהם מדברי תורה, וצריך לצאת משם ולהגיע למדבר סיני. "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" – תשובה תתאה ותשובה עילאה בכלל, זה שיש תשובה של "ויסעו מרפידים" ויש תשובה של "ויבאו מדבר סיני", מסתבר מאד שזה עזיבת החטא וקבלה לעתיד. "ויסעו מרפידים" היינו עזיבת החטא החמור, של הספק או של רפיון הידים מהתורה (וכנ"ל הא בהא תליא, שכאשר הבור רק מדברי תורה, מים אין בו, אזי נחשים ועקרבים יש בו, יש מקום לחדירת כל מיני ספקות באמונה וכו' ר"ל. על דברי תורה נאמר "כי חיים הם למוציאיהם בפה", שעל ידי זה מבריחים את הספקות מהראש, סוד "ראשית גוים עמלק וגו'", ועל ידי זה מקבלים כח בידים להתמיד במלאכת הקדש, המעשה, של כתיבת והפצת התורה ברבים, הוא העיקר, ומקבלים כח ושכל בידים – בחינת "שכל את ידיו" – להיות שמאל דוחה וימין מקרבת, וד"ל). עזיבת החטא זה תשובה תתאה, תשוב ה תתאה. לפי זה צריך לומר ש"ויבאו מדבר סיני" זה גם תשובה, שבסוף מאחדת את עם ישראל, וזה ודאי תשובה עילאה – בשביל שלא תהיה מחלוקת לא מספיקה עזיבת החטא. עזיבת החטא זה שכל אחד אומר (כלומר שיכול לומר באמת) שאני שומר שו"ע, ואז יש הכי הרבה מחלוקת – כל אחד דתי, כל אחד עם החצר שלו והזרם שלו. בשביל "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד", לא מספיקה רק תשו"ת וצריך תשו"ע (תשובה מאהבה, וגדולה אהבת ישראל מאהבת ה' כנודע מאדה"ז שאוהב מה שהאהוב אוהב). שוב, מאד מתבקש ש"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" זה תשו"ת ותשו"ע, תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה, והאחדות של "ויחן וגו'" (ולפירוש בעל האור החיים הקדוש, גם ההכנה השניה של "ויחנו במדבר") תלויה בתשו"ע. הכנה ראשונה: "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" – עזיבת רפיון ידים והתמסרות לתורה נחזור לבעל אוה"ח הק': הוא אומר שההכנה הראשונה לקבלת התורה זו ההחלטה החזקה ביותר שהאדם מחליט לא להרפות מדברי תורה, עד שכתוב "אדם כי ימות באהל" – ש"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם", "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". צריכים התמסרות כזאת לתורה – שאין שום דבר חשוב אצלו חוץ מיגיעה בתורה, ומרגיש שזה יגיעה מתוך נעם ושמחה, שממית עצמו מחד, וזה הכיף הכי גדול שלו מאידך. אם זה לא הכיף הכי גדול אצלו, לעזוב כל הבלי העולם הזה ותענוגות בני אדם, אי אפשר לקבל את התורה, כי אתה עדיין ברפידים – במצב של רפיון ידים מדברי תורה. אז בלי לנסוע, להתרחק, לעזוב את רפידים לגמרי – אי אפשר לקבל את התורה. הוא אומר שזו הכנה אחת, החלטה שאני עוזב כל דבר שעלול להרפות את ידי מלהתמסר כולי, עד כדי להמית את עצמי, בשביל התורה. שלש הכנות – עשית חיצוניות-אמצעיות-פנימיות הכלי זה כבר נשמע הכל, מה יכול להיות יותר מזה? מי שקיים את זה הוא לכאורה כבר כלי שלם לקבל את התורה, אך הוא אומר שזה רק שלב א'. אם כל ההכנות כאן זה עשית כלי, אז ידוע בקבלה שיש חיצוניות-אמצעיות-פנימיות הכלי. הפנימיות מחזיקה את האור ממש, עד כדי כך שרבי אייזיק מהומיל – שהיארצייט שלו היה לפני כמה ימים – אומר שפנימיות הכלי אינו השכבה הפנימית אלא התוך ממש, החלל של הכלי. אבל יש שכבה שזה התוכיות ויש חיצוניות הכלי. אז לפי הסבר בעל אוה"ח הק' נאמר ש"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" זה לבנות את חיצוניות הכלי (שזה דומה מאד למושג שלמדנו לא מזמן, "חקיקה מבחוץ", שעושים את החקיקה ומכינים את הכלי מבחוץ), שבעצם זה אומר שאני עוזב כל דבר שעשוי להפריע לי ולמנוע ממני להתמסר ליעד שהוא תכלית חיי האמיתית. שאני מכיר בזה, ומחליט לעזוב כל דבר שהוא בעצם גורם לבגידה בתכלית כוונת החיים שלי – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". "ויחנו במדבר" מה ההכנה השניה? "ויחנו במדבר". המקרא חוזר כאן על המלה "מדבר" עוד הפעם ועוד הפעם – "באו מדבר סיני... ויבאו מדבר סיני... ויחנו במדבר". הכל זה כאילו לשון מיותר. "במדבר" היינו הפעם השלישית שמציין שהיו במדבר, ויש להעיר שבפעם זו השלישית, סוד "בחדש השלישי", רואים איך שהשלישי כולל את ה-ב שלפניו. הרי קודם כתוב "מדבר סיני" "מדבר סיני" ועכשיו כתוב "במדבר" סתם, "במדבר" – ב מדבר, שכולל את ב ה"מדבר" שלפניו. ידוע שמדבר = צלם אלהים ואילו במדבר = בצלם אלהים = רמח = אברהם כו'. מדבר מדבר במדבר = 740 = חלק אלוה ממעל ממש = 10 פעמים 74 (= "ויחן [שם ישראל נגד ההר]" – "כאיש אחד בלב אחד" – עד, בסוד "עד הוי' בכם" העולה בצלם, וד"ל). מדבר סיני מדבר סיני (= שלום שלום, סוד השנים הקודמים לשלישי המיחדם, מדת האמת, כנ"ל) במדבר = 1000, סוד אלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע. הכנה שניה: "ויחנו במדבר" – שפלות שוב, מה זה ה"ויחנו במדבר" החוזר בפסוק זה? אומר בעל אור החיים הקדוש ש"ויחנו במדבר" זה עוד דגש בענין השפלות והענוה, שאדם לא רק ממית את עצמו – כלומר מתייגע, "כך היא דרכה של תורה וכו'" – אלא "משים עצמו כמדבר" בשפלות וענוה. כאן יש דוגמה מצוינת, יפהפיה, שאתכפייא ושפלות זה לאו דווקא אותו דבר. כמו שיש ת"ח שממית עצמו ללמוד תורה והוא לא בהכרח ענו. כך יוצא כאן מפורש – חידוש עיקרי שרצינו להדגיש. למשל, אם מישהו גאון בתורה – אף אחד לא נעשה גאון סתם ככה. אם הוא גאון בתורה סימן שהקדיש חייו לזה, שהמית את עצמו, שקיים את "כך היא דרכה של תורה", לא יכול להיות אחרת. ואחרי כל זה, אחרי שהוא נסע מרפידים והגיע למדבר סיני ושם לומדים תורה – כל החיים לומד תורה, ויש לו מס"נ בשביל זה – אבל הוא לא חנה במדבר, לא התעצם עם מדת השפלות, אין לו שפלות וענוה באמת (ובאופן חריף: מתוך מסירותו לתורה הוא בקושי מדבר עם בני משפחתו, כל הזמן פניו בתוך ה"קצות", ובני משפחתו, שבקושי מתיחס אליהם, מרגישים היטב את חסרון השפלות והענוה, או במודע או שלא במודע, וקורה אתם מה שקורה אתם). תקראו את האוה"ח במקור, זה משהו מדהים, שקשה להבין אותו כשקוראים – קודם מביא את הפסוק "אדם כי ימות באהל", שממית עצמו על דברי תורה, ואחר כך אומר שהוא לא ענו. אפשר למות על דברי תורה ולהיות בעל גאוה. לכן צריך דבר שני, שזה "ויחנו במדבר", שזה להתעצם עם השפלות והענוה, להיות נדרס כמו מדבר. זה מה שאומרים בסוף התפלה "ונפשי כעפר לכל תהיה", שזה להיות מדבר, להיות קרקע נדרסת. שכולם דורסים עלי – זה משל, אבל זה "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" (כפי שאומר דוד המלך). הכנה שלישית: "ויחן שם ישראל" – אחדות חכמי התורה אחר כך הדבר השלישי, שיכול להיות אחד עם שפלות, והוא עדיין לא מסוגל להתחבר עם חכמים אחרים. הוא לא מסוגל לשבת עם עוד חכמים בבית מדרש ולשאת ולתת איתם ביחד. "ויחן שם ישראל" זו ההכנה השלישית. אנחנו, קשורים לתורה שבעל פה, והאחדות זה עיקר היפי של תורה שבעל פה. זה דבר שדברנו עליו המון פעמים. בעלי הש"ס – ראו למעלה ואמרו למטה כתוב שעד סיום הש"ס היתה מדרגה מיוחדת של רוה"ק בעמ"י (וגם אחר כך, מדרגה אחרת, שכתוב שעד הש"ך והט"ז הכל נכתב ברוה"ק, אך יש דרגות שונות, אחרונים-ראשונים-גאונים-בעלי התלמוד), ש"ראו למעלה ואמרו למטה" (כמו שמדגיש האבא של הרבי). אתה קורא את התלמוד וחושב שהכל זה שכל, כי זה סברות, אבל אם אתה חושב שהראש של התנאים והאמוראים עבד חזק אתה בטעות חמורה. כתוב שרבא, שהוא הראש הכי חזק מכולם, אומר שעד שאיני אוכל בשר שמן אין לי ראש לפלפל. אם אתה חושב שהבשר הזה, והראש שלו, זה איזה שכל מאד חד ומפולפל – אתה טועה לחלוטין. כי כתוב שהגדרת בעלי התלמוד זה שרואים למעלה ואומרים למטה. כנראה שגם בשביל לראות למעלה צריך לאכול בשר, אבל לא שצריך לאכול בשר בשביל מה שאנחנו קוראים שכל. מה שאומר למטה הכוונה שמסנן את זה דרך השכל הכי חזק ובריא וטוב, יש לו המון שכל, אבל כל זה אומר בגלל שראה למעלה בקדש. כתוב שמדרגה זאת כבר לאו דווקא היתה מחתימת הש"ס והלאה, שכמה שהגאונים והראשונים והאחרונים – לפחות עד הש"ך והט"ז – זה ברוה"ק, אבל זה לאו דווקא בדרגה זו. יפי הש"ס – כל החכמים יושבים באותו בית מדרש – הכל סיפור (ולא רק הלכות) למה הקדמה זו? היפי המיוחד של הש"ס, שמי שיש לו חוש זה קונה אותו, זה שרואים שם שהחכמים נמצאים יחד. כל גדולי הדור, כל הרבנים הגדולים, יושבים יחד בתוך בית המדרש – אפילו שהם אולי בערים אחרות, רחוקות קצת – כל הזמן יש שיחה וקשר ביניהם, זה אומר כך וזה משיב כך, גם כשחולקים אחד על השני מתחשבים זה בזה. אצל התנאים, שהתורה היתה בארץ ישראל, זה עוד יותר כולם במקום אחד. בסנהדרין – עוד יותר. כל החכמים יושבים יחד. זה בדיוק ההיפך מהיום, ההיפך המוחלט. זה דבר שאפשר להבין דרכו את גדולת הש"ס לעומת כל ספרות התורה שאחרי זה. אחרי זה, נקח את הספר הכי חשוב – הרמב"ם (שעכשיו התחילו ללמוד אותו מחדש) – אבל אין שם מישהו אחר, הרמב"ם עשה את זה לבד, נכנס לאיזה חדר, לאיזו מערה, עם כל ספרי התלמוד וכל הספרים האחרים שהיו שם, וישב שם ארבע עשרה שנה וחבר. המאירי קורא לו "גדול המחברים" – הוא המחבר הכי גדול, עשה הכל לבד. וככה כל אחד, כל ספר מאחרי מהש"ס, אין משהו דומה לש"ס בכלל, שזה ספר שמתעד מה קורה בבית המדרש. כמו שאומרים שכל התורה שבכתב זה הכל ספור – לא שו"ע אלא ספור, לא הלכות הלכות – אותו הדבר הש"ס, התורה שבעל פה. זה לא רמב"ם וזה לא שולחן ערוך. צריך שו"ע בסוף, שיצא מזה ידיעה מה לעשות (לאנשים כערכינו כו'), אבל הש"ס זה לא שו"ע – זה ספר שכולו סיפורים (אכן יש בו שמעתתא ואגדתא, אבל השמעתתא עבורנו זה כמו אגדתא, איך שהחכמים דברו זה עם זה והתיחסו זה לזה, על כל הסברות שלהם הדקות שבדקות, עבורנו זה ממש אגדה, ספור מופלא שאין דוגמתה כלל וכלל בשום מקום), זה אומר ככה וזה אומר ככה, מה התרחש היום בבית המדרש, יומן החדשות. זה הש"ס – ספר של ספורים. וזה היפי שלו, וזה עושה אותו תורה (אורייתא מחכמה עילאה נפקת, עיין תחילת קונטרס אחרון בתניא קדישא) – זה עושה שזה התושב"ע, ואחרי חתימת הש"ס נגמר הסיפור הזה, כי זה כבר לא סיפור אלא איזה טקסט. אבל עד הש"ס, ועד בכלל, זה סיפור, וזו הגדולה, זו החכמה היהודית האמיתית, זה היהודי האמיתי. תוספת ההכנה השלישית על ההכנה השניה כל זה, בדרך אגב, רק להסביר מה שהאוה"ח כותב, שזה "ויחן", ובשביל זה צריך להיות כולם כאיש אחד בלב אחד. זו המדרגה השלישית, שגם מי שבשפלות לא בהכרח זוכה לה. לדוגמה: למה פוסקים כמו הבית יוסף, מחבר השו"ע? מחד גם הוא כתב את זה לבד, באיזה חדר – העתיק והשווה כל הראשונים ובסוף פסק כשיטתו. היה משהו מיוחד, שכמעט שהיתה אחדות בין כל חכמי הדור – שמאה רבנים הכי גדולים של הדור הסכימו על השו"ע של הב"י, של המחבר. אף על פי שאומרים שהיו כמה – ולפחות אחד, המהרש"ל – שהיה הרבה יותר חריף ממנו, אבל הוא לא זכה לחבר את השו"ע ושהלכה כמותו כו'. למה הוא לא זכה לכתוב את השו"ע? בדיוק כמו שכתוב בגמרא לגבי בית הלל ובית שמאי, שבית שמאי יותר חריף מבית הלל, אבל הלכה כבית הלל כי "ענוים טפי". להיות יותר בענוה זה טוב בשביל שיפסקו הלכה כמותך, כמו הבית יוסף, אבל זה עדיין לא "ויחן שם ישראל נגד ההר". שוב, מי שזוכה ל"ויחנו במדבר" – שפלות וענוה, ההכנה השניה – אז כדאי שאם יש מחלוקת בין החכמים יפסקו הלכה כמותו. אבל להגיע למצב של אחדות בין החכמים עצמם זה עוד יותר מזה. זה כמו שכתוב שלע"ל הם יסכימו, שבית הלל עצמם יסכימו לפסוק הלכה כבית שמאי. זה על דרך "ויחן שם ישראל נגד ההר". סיכום דברי בעל אור החיים הקדוש שוב, זה פירוש אוה"ח שחזרנו עליו והסברנו קצת, שצריך שלש הכנות למ"ת, ובקצור: הכנה ראשונה שאדם מוכן להמית את עצמו בשביל ללמוד תורה (ומדגיש שיש בזה נעם, וזה לא צער בלבד, אם כי כתוב "וחיי צער תחיה", אבל זה הכי כיף למי שזוכה לזה) – זה שנסעת מרפידים, אתה לא ברפיון ידים מללמוד תורה בכלל, אבל אתה עוד לא המדבר בעצמך. אחר כך צריך שאתה תהיה המדבר, שזה נקרא "ויחנו במדבר" (בתוך המדבר ממש, וכנ"ל), אבל עדיין לשון רבים. הדבר השלישי, שתהיה אחדות אמיתית – ברש"י מובן שכל עם ישראל, אבל כאן מדבר על הכנות למ"ת אז מדגיש אחדות החכמים, שהיא הכי קשה – צריך להגיע אחרי שני השלבים הראשונים, חיצוניות הכלי ותוכיות גשם הכלי, עד שמגיעים לפנימיות הכלי ממש. עד כאן חזרנו, עם קצת הסבר, את השלישיה הזאת. [ונביא כאן את דברי בעל אור החיים הקדוש, המתוקים מדבש ונפת צופים, במלואם: "'ויסעו מרפידים'. קשה למה איחר המוקדם, כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר 'באו מדבר סיני'. ואולי שהוא על דרך אומרם 'אהבה מקלקלת השורה' להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים, ולתחתונים, ומיום הבריאה הם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר, ותיכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו', הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה, ואחרי כן חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים. עוד ירצה בהעיר עוד, אומרו ויבואו מדבר סיני, והלא כבר אמר בכתוב שלפניו באו מדבר סיני, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ויחנו במדבר, הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו. אכן כוונת הכתוב הוא להקדים שלשה ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתינו הנעימה. הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכרנה ה' לתורה ידקדקו לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה, דכתיב 'זאת התורה אדם כי ימות וגו'', ודרשו ז"ל וכו', כמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה, השתדלות התורה, ורבים כמוהו, ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת ממסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל 'למיימינים בה כו'', ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים', לא בא להודיע מקום שממנו נסעו, שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים, כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל בפסוק 'וילחם עם ישראל ברפידים' 'ברפיון ידים' עד כאן, והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו 'ויבואו מדבר סיני'. וענין ב' הוא השפלות והענוה, כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר, פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו. וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב 'חרב אל הבדים', אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה".] שוב, כל מה שקשור למ"ת וליום הזה זה "בחדש השלישי" – חדוש של שלשה – וכאן יצא דבר יפה, שלש הכנות לקבל את התורה, שכולן זה היום, עוד לפני מחר, לפני שמשה מתחיל לעלות להר ולהעביר מסרים. עוד לפני שזה מתחיל צריך לקבל את שלש ההחלטות האלה. לחיים לחיים! ניגנו ניגונים. לחיים לחיים!
ד. פירושי "ויחן שם ישראל" פירוש האבן עזרא – חניה מיוחדת ליחידי סגולה מה שבעל אור החיים מפרש ש"ויחן שם ישראל" הולך בעיקר על החכמים – וזה החידוש, שתהיה אחדות בין החכמים – קשור גם לפרוש האבן עזרא לפסוק (על פי פשט). הוא אומר שהסבה על פי פשט שכתוב "ויחן", בלשון יחיד, ולא "ויחנו" כמו שהיה כתוב קודם (שתי מילים קודם) – רש"י מביא מדרשים כפשש"מ, אך האב"ע לא ככה, והוא מפרש שהפשט לדעתו – שקודם היה מדובר על כל עם ישראל, ועכשיו ב"ויחן" לשון יחיד היינו שיחידי סגולה התקרבו יותר. כמו שהיו הרבה מחנות, הרבה הגבלות, במתן תורה. היה גבול עד היכן אפשר להגיע, אבל בכל אופן היו מחנות – משה עלה אל האלקים, אהרן מחנה לעצמו, הזקנים מחנה לעצמם, וכך כל אחד לפי דרגתו. לכן אומר האבן עזרא ש"ויחן" לדעתו זה לשון יחיד כי הולך על יחידי הסגולה של העדה, שמשה רבינו כבד אותם שיהיו יותר קרובים נכח ההר, יותר "נגד ההר". האור החיים לא מפרש את זה באופן גשמי כמו האבן עזרא, רק אומר שעיקר האחדות בעם תלויה באחדות החכמים והרבנים, אך בכל אופן זה מזכיר את זה. פירוש הרמב"ן – חנית ישראל המיוחסים (לאפוקי ערב רב) אם כבר אמרנו, נאמר שיש עוד כמה פירושים. הרמב"ן כידוע מביא גם את רש"י וגם את האב"ע ואז או שמסכים עם אחד מהם או אומר פירוש שלישי שכביכול ממצע ביניהם. כאן דוגמה: רש"י אומר "כאיש אחד בלב אחד", אב"ע אומר שיחידי סגולה חנו נגד ההר (יש לו אסמכתא בחז"ל, שלא מביא אותה, וכדלקמן), והרמב"ן אומר שעשו הבדלה בין עמ"י המיוחסים לבין האספסוף, הערב רב שמשה צרף לעם ישראל, שלהם לא נתנו לשבת ממש נגד ההר, לראות את ההר, אלא הושיבו אותם מאחורה. ככה סובר הרמב"ן. אם היינו מתרגמים לדור שלנו זה יוצא לא הכי נחמד, שכל השומרי תומ"צ יושבים קרוב, וכל האספסוף – עמי הארץ בלשון חז"ל – מושיבים אותם רחוק מההר. אבל באמת זה לא דומה בכלל, כי היום בכל אופן כולם יהודים, ושם היה ברור מאד שרק זה עתה, לפני כמה שבועות, "וגם ערב רב עלה אתם", של גוים-מצרים, בגלל שמשה רבינו קרב אותם. כנראה שזה חרה להרבה אנשים, שמשה לוקח איתו אספסוף. פירוש רש"י – "כאיש אחד בלב אחד" בלי שום הבדלות ומחיצות רש"י הקדוש מביא רק את דברי חז"ל הקדושים, שכולם "כאיש אחד בלב אחד", כולם יחד, בלי שום רמז לחלוקה. אדרבה, ברגע שמדברים על חלוקה בתוך העם מה כל כך המעליותא של ה"ויחן"? זה סותר לגמרי את פשט הקביעה ש"ויחן" היינו כולם "כאיש אחד בלב אחד"! יש מפלגות, יש דוסים ויש לא-דוסים, יש כל מיני, זה נגד הרוח של רש"י לגמרי. האבן עזרא, שיש טעם בדבריו, שקודם היה "ויחנו" לשון רבים ועכשיו "ויחן" לשון יחיד, לא בא לפסול מישהו, אלא רק אומר שיש את הנשיאים של השבטים וכו'. כמו שיש שרי עשרות, שרי חמשים, שרי מאות ושרי אלפים (שהוזכרו קודם בפרשה) – אולי עליהם כתוב "ויחן שם" והפשוטים לא איתם. שוב, זה הראש של האבן עזרא. הראש של הרמב"ן – מתי יש אחדות בעם ישראל? כשמוציאים את הערב רב. הערב רב עושה את המחלוקת, עושה מריבה – כל המריבות כי יש "מהרסיך ומחריביך", וברגע שמוציאים אותם אפשר להיות באחדות. אבל שוב, רש"י לא מזכיר שום דבר מזה, כולם יחד, בלי חלוקות, בלי חכמים ושרים לחוד, בלי להזכיר ערב רב. מדרש חז"ל – ישראל סבא כדי לעשות מבנה שמובן לעומק ממש צריך להביא את דברי חז"ל שהכי קרובים לדברי האבן עזרא (מצד אחד זה לא פשט דבריו בכלל, אבל בפנימיות זה הכי קרוב): "'ויחן שם ישראל' – ישראל סבא". ישראל סבא זה יעקב אבינו. מי היה נגד ההר? אף אחד. אמרנו בכלל שמשה רבינו לא מופיע בשני הפסוקים של ר"ח סיון. איך מתחיל הפסוק הראשון? "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", אבל כאן לא כתוב "ויחן שם בני ישראל נגד ההר" אלא "ויחן שם ישראל" – כנראה שזה הדיוק של המדרש. קודם כולם חנו במדבר, הגיעו לשפלות או איך שנפרש את זה – לבריאות – אבל "ויחן שם ישראל" זה לא דבר שרואים בעין (מי שאין לו חוש מיוחד), אלא שבזכות הכל היה כאן חידוש מופלא, שיעקב אבינו בא לכאן, הוא חפץ להיות נוכח עם בניו במעמד הר סיני. "ויחן שם ישראל" על דרך "שמע ישראל" יש הרבה פירושי חז"ל ל"בחדש השלישי", ואחד זה כנגד האבות – ניסן זה אברהם, אייר זה יצחק, וסיון זה יעקב (שהוא התפארת, הוא עמוד התורה, לכן בו מ"ת). זה "ויחן שם ישראל" – ישראל סבא, יעקב אבינו. והוא על דרך פירוש חז"ל לפסוק ההצהרה של אמונת ישראל: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שגם פירשו ז"ל ש"ישראל" בפסוק זה קאי על ישראל סבא (ושבני ישראל, בני יעקב אבינו, באו ואמרו לו לפני הסתלקותו כשרצה לברך את בניו וכו', "כשם שאין בלבך אלא אחד כן אין בלבנו אלא אחד", והוא הודה להם וענה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"). וכמה רמזים יקרים בקשר בין הפסוקים: בפסוק "שמע ישראל וגו' אחד" יש שתי אותיות גדולות, ה-ע של "שמע" וה-ד של "אחד", סוד "עד הוי' בכם". עד עולה "ויחן" (כנ"ל) – "כאיש אחד בלב אחד" (אומרים כאחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). שתי התבות הראשונות: "ויחן" "שמע" משלימות ל-484, כב (אתוון דאורייתא) בריבוע (יחוד גוף נשמה, ענוה שמחה וכו' כנודע). "[ויחן] שם" רומז ל"שמע" – שם ע. "נגד ההר" רומז ל"שויתי הוי' לנגדי תמיד" (הפסוק שהוא 'בת הזוג' של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכמו שיתבאר). "ויחן שם ישראל נגד ההר" = 1222 = תורה תורה (שבכתב ושבעל פה) = מז (הוי' אהיה) פעמים הוי' ב"ה. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118 = מג (הוי' אהוה) פעמים הוי' ב"ה. ביחד הכל עולה 2340 = הוי' פעמים מלך – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". ארבעה פירושים בסוד הוי' אם כן, יש לנו ארבעה פירושים ל"ויחן" לשון יחיד, ואפשר לכוונם כנגד י-ה-ו-ה (נגד הר הוי', הר לשון בהירות): לפי הפירוש הראשון – הגלוי לעין מי שיכול לאסתכלא ביקרא דמלכא, כי ה-י שבשם זה כנגד עולם האצילות, שם יכול לראות רק מי שיש לו עינים של אצילות – יעקב אבינו בא לכאן (זה החדש שלו, והוא עמוד התורה, אז הוא בא למתן תורה כנ"ל). לא כולם רואים אותו, אבל הוא נמצא כאן (והרי "אף על פי דאיהו לא חזי מזליה חזי", ויש הרבה מדרגות בזה, כל חדא וחדא לפי מדרגתו, כמה מרגיש את הנוכחות של ישראל סבא). כל פירוש כאן מלביש את הקודם. על גבי פירוש המדרש בא הפירוש של האבן-עזרא ש"ויחן" קאי על הזקנים ויחידי הסגולה של עם ישראל, וידוע בקבלה ש-ע זקנים הם בבינה (סוד ה-ע רבתי של "שמע ישראל", שהם קולטים, בשמיעה והתבוננות, את אור ישראל סבא, מתבוננים בשרש נשמות עם ישראל החצובות מתחת לכסא הכבוד ששם דמות דיוקנו של יעקב אבינו, והרי עולם הבריאה, שכנגד ה עילאה של שם הוי' ב"ה, נקרא עולם הכסא, ושם מקננא אמא עילאה דאצילות, ה עילאה שבשם). על זה בא הפירוש של הרמב"ן, שזה רק ישראל המיוחסים, להוציא האספסוף (ישראל המיוחסים היינו סוד "תפארת ישראל", וכמפורש בקבלה שנשמות ישראל המיוחסים נאחזות בספירת התפארת, סוד עץ החיים, בעוד שנשמות הגרים נאחזות במלכות, סוד עץ הדעת). על זה בא הפשט, שילד "בן חמש למקרא" לומד בפירוש רש"י, שזה קדש קדשים, הסלת הנקיה של חז"ל, שיש כאן כל ישראל בלי יוצא מהכלל (גר כאזרח, וכידוע הרמז שאזרח גר = אחדות), כולם "כאיש אחד בלב אחד". זה המלכות של שם הוי' כאן. אבל "נעוץ סופן בתחלתן". לכאורה הערב רב לא שייך ליעקב, וממילא אפשר להבין מזה שלמלכות יש שרש גבוה מה-י, אבל מי נשמת יעקב עצמו? "משה מלגאו יעקב מלבר", ונשמת יעקב קבלה את הערב רב. משה אחראי להם, ואין לו מנוחה אלא חייב בכל דור לחזור לעולם לתקן את הערב-רב שהוא קבל והכניס תחת כנפי השכינה (וכידוע שכללות דורו של משה נקרא דור דעה, ונשמת משה היא כנגד כללות הדעת של נשמות ישראל, שהוא הרעיא מהימנא הרועה ומפרנס את אמונת ישראל בדעת טהורה. והנה, ערב רב = דעת, ללמד שבערב רב יש ניצוצות של דעת משה – העולה דעת המכריע, אחדות פשוטה וכו' – שעל כן הוא קבלם שהם שייכים בעצם לתיקונו, וד"ל). אומרים למשה: אתה קבלת אותם? אתה אחראי עליהם! כלומר, בסוף, שאין חלוקה בכלל בתוככי עם ישראל, זה בא מהקוצו של י, שזה הנשמה של יעקב, של ישראל סבא, בעצמו. זה שרש המלכות האמיתית, כנסת ישראל כולה, כל כנס"י ללא יוצא מהכלל. סיכום זה היה מאמר מוסגר, מי זה ה"ויחן שם ישראל נגד ההר" של ר"ח סיון, של היום, או שזה ישראל סבא כמאמר המדרש, או שזה היחידי סגולה של עמ"י כדברי האבן עזרא, או רק מיוחסי בנ"י כדברי הרמב"ן, או שזה בלי חלוקות בכלל, גר כאזרח ביחד, כולם כאיש אחד בלב אחד, וזה מה שמשה רבינו פועל, פנימיות נשמת ישראל סבא. ולסיכום: קוצו של י משה מלגאו – הכח לקבל ולתקן את הערב רב י ישראל סבא (מדרש) ה חנית זקני ישראל (אבן עזרא) ו חנית מיוחסי ישראל (רמב"ן) ה כל ישראל כאיש אחד בלב אחד (רש"י)
ה. "נגד ההר" – לו-עזר-כנגדו מלמטה למעלה "נגד ההר" – מזרח או מסביב (רש"י ואבן עזרא) אם הגענו עד הלום נלך עוד שלב אחד: אחרי "'ויחן שם' – כאיש אחד בלב אחד" רש"י מסביר את לשון "נגד ההר". קודם לא היה מוזכר הר, דרך אגב, ומשום מה היה כתוב מדבר שלש פעמים, כנ"ל (שלכאורה פעמיים מיותרות, ולכן צריך לדרוש), ואחר כך "ויחן שם ישראל נגד ההר" דווקא. רש"י כותב על זה את דברי חז"ל על הפסוק, שכל מקום שכתוב "נגד" זה לצד מזרח. כלומר, שהם חנו – "כאיש אחד בלב אחד" – לצד המזרח של ההר. האבן עזרא חולק על רש"י – זה אחד המקומות שמביא אותו בפירוש (לאבן עזרא היה פירוש רש"י לפניו, ואומר שרבינו שלמה פירש כך וכך, ואני יודע שזה לפי חז"ל, אבל אין זה נראה בדרך הפשט אלא בדרך הדרוש) – ומביא את הפסוק (מפרשת במדבר שקוראים לפני חג מתן תורה) "מנגד סביב לאהל מועד יחנו" שמפורש בו ש"מנגד" היינו מסביב ולא לצד מזרח בלבד, וכך גם מסתבר לומר לגבי הר סיני, שלא היו מרוכזים רק בצד אחד למזרח ההר. כך הוא מפרש, ויש לו פסוק להסתמך עליו, שלפעמים "מנגד" זה מסביב (וראה זה פלא, שני הלשונות "ויחן שם ישראל נגד ההר" "מנגד סביב לאהל מועד יחנו [ויחן = סביב = יחנו, שלשה עדים יש כאן]" משלימים זה את זה למשולש של נגד!). [ולפי המבואר לקמן, הרי הנוק' לפני שנצבת מול הז"א לצד מזרחו חוזרת מאחוריו לפניו, "סביב לאהל מועד", נמצא ששני הפירושים, של הראב"ע ושל רש"י, הם בסוד עיגולים ויושר, נפש ורוח, עשיה ויצירה, והיינו לשיטתייהו, כמבואר באריכות במ"א. ורמזים ב"סביב לאהל מועד": אהל מועד = ו"פ הוי', סביב ל = ד"פ הוי', יחד = י"פ הוי'. "סביב לאהל מועד" ר"ת סלם ("מצב ארצה וראשו מגיע השמימה") = ה"פ הוי' = אוס"ת ("סביב לאהל מועד"), ודוק שיש כאן עליה בסלם וירידה בסלם, סיני סיני (ב"פ סיני שבשני פסוקי ר"ח סיון), והוא כינוי לרשב"י, עיקר גלגולו של משה, שעולה בהר אל האלהים ויורד מן ההר אל העם, וד"ל.]. פסוקי נגד: "אעשה לו עזר כנגדו", "וחטאתי נגדי תמיד", "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בכל אופן, רש"י בשם חז"ל מפרש ש"נגד" זה לצד מזרח. נתבונן בזה קצת: כתוב "וחטאתי נגדי תמיד", והנעם אלימלך אומר שההר כאן רומז ליצר הרע, שלצדיקים יצה"ר נדמה להם כהר. רק מה? שבזכות "ויחן שם", אחדות עם ישראל, מתגברים על היצר הרע וזוכים ממתיקים אותו, עושים אתהפכא, מהחשך של היצר הרע עושים הר לשון בהר, "בהיר הוא בשחקים", לשון בהירות ואור. בכל אופן, למלה "נגד" יש הרבה אסוציאציות, החל מ"אעשה לו עזר כנגדו". זה ה"נגד" הראשון בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה", זה ה'מנגד' הראשון ("מנגד סביב לאהל מועד", מנגד = מהיטבאל אשת הדר, יחוד מה ו-בן, ראשית עולם התיקון, וד"ל). כל פעם שכתוב "נגד" יש פה איזה "מנגד". יש נגד שזה "וחטאתי נגדי תמיד". יש גם "שויתי הוי' לנגדי תמיד". מזרח בשש המצוות התמידיות יש כלל בחז"ל, וזה מה שרש"י מביא כאן, שכל פעם שכתוב "נגד" זה לצד מזרח, ולאור זה צריך להבין את כולם – כל המנגדים הם לצד מזרח (יושבים ב'מזרח'...). נבין את זה קודם כל לפי מה שכתוב אצלנו לגבי שש המצוות התמידיות ("לחיות במרחב אלקי"). "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה מעלה ומטה, שני הדברות הראשונים, אבל מה ש"נגדי" זה באמת "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – מצות היחוד, "שויתי הוי' לנגדי תמיד". הציור הוא שאדם עומד פניו כלפי מזרח, נמצא שהמצוה ש"נגדי" זה "שמע ישראל וגו'", לימיני "ואהבת", לשמאלי "את הוי' אלהיך תירא" ומאחורי (מערב) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אלו שש המצוות התמידיות לפי הרמב"ם, שעלינו לקיימן בלב – חובות הלבבות – כל הזמן. אין רגע אחד בחיים שלא מוטל על האדם לקיים אמונה, כפירה בע"ז, לאהוב את ה', לירא מה', לייחד את ה' (לדעת שה' הוא אחד), ולא לתת למחשבות זרות כמו זנות וכו' להכנס ברצון לראשו. אלו שש המצוות התמידיות, כל הזמן שמירה מאחורה שהגנב – המחשבה הזרה – לא תכנס בדלת האחורית, מהתת-מודע. הפנים – שמע ישראל. מטה ומעלה – "אנכי" ו"לא יהיה לך", להאמין במציאות ה' והשגחתו ולכפור בע"ז. אהיו"ר – שתי הידים כנגד רוח דרום ורוח צפון. מצות היחוד – הכל רחמים; החטא הכולל – שכחת תודעה זו שוב, "נגדי" זה מצות היחוד. למעלה זה שה' משגיח עלי, אבל לדעת שכל מה שהוא משגיח זה מדת הרחמים שלו זה קשור למצות היחוד, שזה "הוי' אחד" – ש"הוי' אלהינו", גם מה שנדמה כרחמים וגם מה שנדמה כדין, זה "הוי' אחד", הכל רחמים. זה "נגדי", וכאן הוא מאד למעליותא. אז לפי זה מה זה "וחטאתי נגדי תמיד"? כנראה שהחטא שאדם שוכח ממצוה זאת, ולא מקיים את המצוה שכנגדי. שוב, מכאן לומדים, מרש"י, ש"נגדי" זה לצד מזרח. לפי הקבלה אדם נברא כך שעומד כלפי מזרח, כלפי זריחת השמש (ההתבוננות של "שמש ומגן הוי' אלהים") – לכן זה נקרא מזרח, זה קדם. צריך לראות שם "הוי' אלהינו הוי' אחד", זו המודעות של המזרח. אם הוא לא רואה את זה – אז הוא חוטא. זה החטא הכי כולל את כל החטאים שיש בעולם, כל החטאים שיש בתורה. על זה כתוב "וחטאתי נגדי תמיד" – החטא שלי זה המזרח שלי. "עזר כנגדו" – הקרנת רחמי ה' אם גם האשה היא "עזר כנגדו" – זה הולך על אדם הראשון, והוא יותר מכולם נברא עם פניו כלפי מזרח – אז ה' שם את האשה מצד המזרח של אדם, מצד הפנים. אז מה האשה אומרת ומקרינה? גם אמורה להקרין "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שהכל זה רחמים. המדה הזאת של רחמים בלב זה מה שאשה אמורה להקרין (והיא גם מעוררת רחמים רבים, וכמובן שהתגובה מצד האדם צ"ל לרחם על אשתו ביותר, כמו שמבואר בחסידות). אם יש מישהו רווק פה צריך לבחור בת זוג, אז העיקר זה לשים לב למדת הרחמים שלה. כתוב שבכלל יש שלש מדות אצל יהודים – שאם רוצים לדעת יחוס (יהודי מיוחס לעומת מי ששייך לערב רב) בודקים שלשה דברים, והראשון זה העיקר – רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. גם אם רוצים לבחור בת זוג, ככה בוחרים – העיקר זה רחמנים, השני זה בישנים, והשלישי זה גומלי חסידים. רחמנים זה השלישי לפי הספירות, זה כנגד יעקב, אבל זה הראשון לפי המדות (יעקב הרי הוא בחיר האבות). זה סדר כמו האבות למפרע – רחמנים זה יעקב, ביישנים זה יצחק, גומלי חסדים זה אברהם. העיקר זה יעקב, שהוא ה"בחדש השלישי... באו מדבר סיני". זה שהאשה היא ה"עזר כנגדו", שהיא כאן מגלמת וממחישה את הרחמים, להמחיש לבעל שכל מה שקורה זה רחמים, זו ודאי המדרגה הכי גבוהה של האשה. הרי זה אחרי הנסירה – קודם היא היתה אחור באחור, נסרו אותה ועברה כנגד פניו. הוא כל הזמן עם פניו למזרח, ולפני הנסירה היא לא היתה כנגדו אלא מאחוריו, ורק אחרי הנסירה (הוא עמד דום, בלי לזוז) ה' החזיר אותה שתעמוד פנים בפנים, למזרחו, שזה נקרא נגדו. זה התכלית, שהיא תעמוד "כנגדו". זה לכאורה פירוש בדיוק הפוך ממה שחז"ל מפרשים – "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'", שמזה משמע ש"כנגדו" זה מנגד-מנגד. כאן דורשים שיש מנגד הכי טוב, סוג אחר, "שמע ישראל וגו'". אבל יש מנגד כפשוטו, "להלחם בו", וזה מה שחז"ל לכאורה מפרשים על האשה – "לא זכה 'כנגדו' להלחם בו". לו-עזר-כנגדו ממטה למעלה בעצם מופיעות בפסוק שלש בחינות, לו-עזר-כנגדו, כפי שאנחנו מסבירים שלש מדרגות באשה (ב"שכינה ביניהם"). זה גם קשור למ"ת, כי זה אחד המשולשים החשובים בתורה, וכל מה שמשולש קשור למ"ת. וכן עצם ענין הנישואין, בין הקב"ה לכנסת ישראל, זה כל ענינו של מתן תורה, שאנחנו נעמוד כנגד ה' (נגד ההר שעליו יורד ה'), למזרחו, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם". ושוב, יש אשה משולשת, שזה שלשת המצבים של לו-עזר-כנגדו. בדרך כלל אנחנו מסבירים ש"לו" זה הכי גבוה, זה מס"נ, כמו מדרגת לו צדיקים. "עזר" זה כמו הבינוני של התניא, שאחד עוזר לשני – טוב מאד, אבל לכל אחד יש מודעות עצמית בפני עצמו, אין כאן יחוד גמור (בחינת צדיקים). "כנגדו" זה כמו הרשע, שאחד מנגד לשני, נלחם נגד השני. אבל, קודם כל נציין שזה לא הפשט של הפסוק בכלל, שהרי התרגום מתרגם "סמך לקבליה". וכן, סדר הפסוק מן הסתם זה "לא זו אף זו" – כלומר שכל מדרגה יותר נעלה מהמדרגה הקודמת. למה אומרים "לא זו אף זו" ולא "לא זה אף זה"? כנראה שכל הכלל הזה הולך על אשה, על "לו-עזר-כנגדו". כך חז"ל באים לרמוז (מהלא-מודע שלהם כביכול), שיש כאן סדר של עליה – "לו" הכי נמוך, מעל זה "עזר" ומעל זה "כנגדו". "לו" – נקודה תחת היסוד זה ש"כנגדו" הוא הכי גבוה זה פשוט לפי מה שאמרנו, שכעת היא עומדת במזרחו, יחוד פב"פ, שזה יחוד שלם. אז כל הרחמים של ה' מתגלים דרכה לבעל. אז ה"כנגדו" הזה זו המדרגה הכי גבוהה. מה זה "לו" ו"עזר"? הכי פחות זה "לו" – זה רק "נקודה תחת היסוד" (בלי שום זיהוי), כאשר האשה מתחילה להתעלות מהעולמות התחתונים בי"ע לאצילות היא קודם רק "נקודה תחת היסוד". נקודה זו שייכת, דבוקה, אבל אין לה שום התפשטות וזיהוי עצמי. לכן זה סתם מלה, "לו", ועל פי פשט לא מתייחסים לזה כמדרגה בפני עצמה (ורק במקום אחד דורשים גזרה שוה, שמה שנאמר "אשר יחסר לו" היינו שמצוה להשיא לעני אשה, ונלמד ש"לו" קאי על אשה מהפסוק "אעשה לו עזר כנגדו". והוא ממש כדברינו כאן, שהפירוש "אשר יחסר לו" היינו שחסר לו אשה, אבל עדיין אין שום זיהוי או גילוי מי זאת האשה המסוימת שחסרה לו, יש כאן רק נקודת הענין בלבד, ודוק היטב). ברור שה' בורא לפי הסדר, והפשט הכי פשוט שקודם היא לו, אז עזר, ואז כנגדו. ב"לו" היא נקודה תחת היסוד, כשמתפשט מנקודה לקו (יחסית נקודה, אך קו לקראת פרצוף) זה נקרא "זנב" – זה עדיין מאחורה. "עזר" – דו-פרצופין אחר כך היא נעשית פרצוף, זה כבר אישיות מזוהה, ועליה אפשר לומר "עזר" – רק שזה עדיין דבוק אחור באחור. יש לפעמים שחושבים שאם הם דו-פרצופים אחור באחור אז כל אחד מושך לכיוון אחר, וזה עצמו "כנגדו" – כל אחד הולך לכיוון אחר והעסק נקרע. חושבים שדו-פרצופין זה בדיוק הפוך מ"עזר", כמו להתחתן כאשר כל אחד מושך לכיוון הפוך בחיים – זה מושך לכאן וזה לכאן. איך יכול להיות "עזר"? לפי הפשט הכי פשוט, וכך אומר רבי אייזיק, שההילולא שלו לפני כמה ימים, שהכוונה בדו פרצופין אחור באחור היינו שהוא מסתכל כלפי מעלה והיא מסתכלת כלפי מטה. זו חלוקת תפקידים, כמו שאומרים על אשה טובה שעוזרת – היא מבשלת ומנקה ודואגת לגשמיות הבית, והוא דואג לצרכי הרוחניות. כמו יששכר וזבולון, כמו שהיה פעם – היא מחזיקה את החנות והוא לומד תורה. זה עזר שאין יותר ממנו, וזה אחור באחור – היא מסתכלת למטה ודואגת לגשמיות והוא למעלה. לא שקורעת כשמושכת לכיוון אחר, אלא שיש חלוקת תפקידים, בשותפות מודעת ומלאה, כמו יששכר וזבולון שעושים הסכם ביניהם – אני עושה את זה ואתה את זה, ואנחנו שותפים ונתחלק בשכר. כך זה דו-פרצופין, אחור באחור, בחינת "עזר", הוא דואג לרוחניות והיא לגשמיות, ושניהם מבסוטים. שניהם מתחלקים שוה בשוה בעולם הבא, היא לא הפסידה שום דבר. "כנגדו" – פנים בפנים אבל אז מגיעים למצב של "עולמך תראה בחייך", כמו האבות, שזה נקרא "כנגדו" – שזה זיווג שלם, שהיא כבר כנגדו, היא הסתובבה והיא מסתכלת לו בפנים והוא מסתכל לה בפנים. ושוב, כמו שלע"ל הנשמה תיזון מהגוף, כך הוא ניזון בגילוי רחמי ה' מה"כנגדו" (על דרך פירוש אדה"ז ל"צאינה וראינה בנות ציון", וד"ל), מזאת שעומדת כנגדו. היא מגלה לו את רחמי ה' בעולם, את ה"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הרי היא בסוד ה-ד רבתי של "אחד", "דלית לה מגרמה כלום", שמצוה להאריך בה, ובכך ללמוד ממנה וגם למלא את חסרונה), ואם לא יכיר טוב בזה הוא חוטא לנפשו, שעל זה כתוב "וחטאתי נגדי תמיד" כנ"ל. בכל אופן, מכל זה יצא לנו פירוש הפוך לגמרי, בטוב ובנעימים, מכל מה שדובר אצלנו עד עכשיו בסוד "לו עזר כנגדו". תיווך שני הפירושים צריך כל פעם לחדש, אחרת זה לא מענין, ותמיד החידוש זה הפשט – עד עכשיו לא ידענו פשט, וכעת הגענו סוכ"ס לפשט (כמו שמסופר על כמה גדולי ישראל, שפתאום גילו את הפשט של 'הקורקבן הקדוש', כלומר שראו אותו ממש פעם ראשונה בחיים, וד"ל. נמצא שזה סוד העליה משמיעה לראיה, כמבואר היטב בביאורו של ר"ה לקונטרס ההתפעלות עיי"ש). איך בכל אופן אפשר לשמור על פירושנו ש"לו" קאי על לו צדיקים שבדור? אם זה רק נקודה תחת היסוד, ובמקרה הטוב זה זנב, אז איך זה לו צדיקים? צריך לומר, כמו שכתוב בחסידות, שיש שתי מדרגות של לו צדיקים – לו נגלים ו-לו נסתרים. ה"לו" הזה היינו לו הנגלים, הם צדיקים נגלים – זו מדרגה גדולה, כי זו המלכות שעלתה מהעולמות התחתונים בי"ע ועכשו נמצאת בעולם האצילות. זה משהו גדול מאד, שלא כל אחד זוכה לו, שעולה לאצילות להיות "לו". אחר כך מתחיל להתפשט, נעשה זנב, ואז פרצוף דבוק אחור באחור – "עזר". בסוף יש נסירה ויש החזרה פב"פ, ועכשיו היא עומדת כנגדו, "שוין בקומתן". מזל תאומים (על פי נגלה ועל פי פנימיות) למה זה שייך לחדש סיון? כי זה נקרא "תמתי" – "תאומתי". המזל של החדש הזה, וכל מי שיש לו יום הולדת היום – המזל זה תאומים, "'תמתי' תאומתי". כאן יש דוגמה יפהפיה של הבדל בין נגלה לבין נסתר. לפי הנגלה (במדרש), מזל תאומים בא לרמוז שלעשו אין טענה על יעקב שלקח ממנו את התורה. ה' החזיר את התורה על עשו ולא רצה לקבל, ומזל תאומים מעיד שעשו הוציא את עצמו מהתמונה ברצונו. בזהר הקדוש כתוב הפוך, שלכתחילה בתאומים של הקדושה אין מקום לעשו, והרי מי שיש לו גם החסד של ניסן והגבורה של אייר, ויכול לחבר, זה יעקב לבד – רק הוא התאומים בעצמו, ואין מקום לעשו כלל וכלל במזל חדש סיון מלכתחילה (רק בחדשי תמוז ואב, עד תשעה באב, יש אחיזה לעשו). זה בא לידי ביטוי בשני לוחות הברית, שהם תאומים. באמת בראש של הלוח השני כתוב "לא תרצח", ואפשר לחשוב שזה כנגד עשו, קליפת הרצח, אך הקדושה שיש בזה שייכת רק ליעקב – את זה עשו לא הסכים לקבל, ולכן זה שייך רק ליעקב (כלומר שיעקב זה "לא תרצח" ואילו עשו זה "תרצח" – "על חרבך תחיה", כמבואר בחסידות, וד"ל). בכל אופן, זה היה דרוש על "כנגדו".
ו. גיורת-שבויה-משוחררת הבחנת "כמשלש חדשים" נסיים עם עוד משולש יפהפה, עוד דבר ללמוד מה"בחדש השלישי", מה שצריך ללמוד מהיום הזה: יש גמרא ביבמות שהתנחומא מביא על "בחדש השלישי" – למה ה' חכה מיצי"מ עד החדש השלישי לתת לנו את התורה. שוב זה דבר שאפשר ללמוד בעומק כל אחד מאתנו, מה המשמעות של מתן תורה, וגם בעל הטורים מביא את זה. הגמרא אומרת שיש שלש נשים שאסור להן להנשא לפני שמחכות שלשה חדשים – גיורת, שבויה, משוחררת – כדי להבחין בין זרע קדש לזרע שאינו של קדש. צריך להיות "כמשלש חדשים" – שזה לא שלשה חדשים מלאים, אבל צריך להכנס לחדש השלישי. גיורת חייבת לחכות עד החדש השלישי, וככה שבויה (מי שהיתה בשבי אצל גוים, שאז יש חשש חמור כמובן שיאנסו אותה) וככה שפחה (דומה לזה, אבל לא בדיוק שבויה אלא מי שהיתה שפחה אצל גוי, ועכשיו השתחררה, ועל פי פשט בגמרא הכוונה לשפחה כנענית גם אצל יהודי, שהיא מופקרת). כל אחד משלש הנשים האלו, גיורת או שבויה או משוחררת, צריכה לחכות עד לחדש השלישי כדי להנשא. לכן הקב"ה הכריח אותנו לחכות עד החדש השלישי כדי שיוכל להתחתן איתנו. עיכוב הדרך להר סיני – כדי שהחתן יוכל 'להתאפק' מתן תורה זה החתונה, וההכנה הקרובה לחתונה זה מהיום. גם האור החיים אומר – למה הוא לא הביא אותנו מיד למדבר סיני, ושם נספור את כל הספירה (כאשה הסופרת שבעת נקיים לבעלה)? למה הביא אותנו למדבר סיני רק לקראת הסוף, ששה ימים לפני החופה? כותב דבר מאד יפה, שאם חתן מביא את הכלה לחופה חדשיים קודם הוא לא יוכל לחכות, לא יוכל להתאפק. אם הוא חייב לחכות אזי הוא מוכרח גם לא להביא אותה מיד, כי לא יתכן שיאמר לה לחכות במקום – מרוב חשק שהוא אוהב אותה, אם היא כבר במקום אז אי אפשר לחכות. אם חייבים לחכות עד לחדש השלישי, אז מוכרחים להסתובב במדבר כו' עד אז (הגם שבאמצע מגיעים למקום מסוכן, לרפידים, ששם תוקף אותנו עמלק, ומנסה בכל התוקף לבטל את השידוך ר"ל). הרמב"ן כותב שממצרים עד הר סיני זה "דרך שלשת ימים נלך במדבר" שמשה אמר לפרעה. כל הסיפור להגיע למדבר סיני זה "דרך שלשת ימים", אז אין שום סבה שלא יגיעו מיד אחרי שלשה ימים לשם, אז למה לקח שלשה חדשים? אומר אור החיים הקדוש שזו הסיבה, שזה חתונה, והתאריך חייב להיות בחדש השלישי (יש בעיה להשיג אולם, וזה גם ספירת העומר...). אם אי אפשר להתחתן כעת שהכלה לא תתקרב בינתיים לאולם, כי אם תתקרב החתן לא יוכל להתאפק. 'כלה משולשת' אומר המדרש תנחומא שחייבים לחכות לחדש השלישי כי לעם ישראל יש שלש 'מעלות' – גם בחינת "בחדש השלישי" – שהיא גיורת-שבויה-משוחררת. זה ר"ת גשם – "גשם נדבות תניף אלהים". לפני מ"ת קוראים תמיד "בחקתי" – רק שמפסיקים ב"במדבר", אבל זה קשור למ"ת וגם ל-לג בעמר, מ"ת של פנימיות התורה – ושם יש "ונתתי גשמיכם", "ונתתי שלום", "ונתתי משכני", ר"ת גשם (הכל "אם בחקתי תלכו" – "אם תהיו עמלים בתורה"). לכן, אומר המדרש, צריך לחכות עד החדש השלישי. צריך להבין את שלש המדרגות האלו. תמיד אומרים "בריך רחמנא דיהב אורייאן תליתאי לעם תליתאי וגו'" – יש הרבה משולשים, יש מדרש שמונה 11 משולשים (שזה בהזדמנות אחרת, או בהשלמות, איך זה כנגד הספירות), ואחד מהם זה "עמא תליתאי", כהנים-לוים-ישראלים. אבל הנה עוד מדרש, שאנחנו כלה משולשת, גיורת-שבויה-משוחררת. דווקא בנו ה' מתאהב, וכל כך חושק בנו עד שלא יכול להביא אותנו לאולם (סוד "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", אולם = מזל) עד שזה לא כמה ימים ספורים לפני ליל ויום הכלולות, כי אחרת לא יוכל להתאפק. צריך להבין מה זה שלש המעלות האלו. יש עוד דבר חשוב מאד, המשולש הראשון שקוראים בפרקי אבות – "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". ה' מגייר, פודה ומשחרר מה זה היום להיות שבויה ושה' פודה אותנו מהשבי. אם אנחנו שבויה ה' פודה, אם אנחנו שפחה ה' משחרר, אם אנחנו גויה ה' מגייר. הכל החתן עושה. צריך בי"ד שיגייר, וכאן מי בית הדין שמגייר? כתוב שלהתגייר בשביל להתחתן זו שאלה חמורה, אבל כאן זה לכתחילה. היום אם מישהי רוצה להתגייר בשביל להתחתן קודם כל אומרים שזה ספק גיור, שני זה ודאי שהחתן לא יגייר אותה בעצמו – אומרים שתסע למדינה רחוקה, תלמד הרבה זמן, ושהרב שם יקח על עצמו את האחריות. אבל כאן החתן, שזה הקב"ה, הוא עושה את הגיור. הוא מגייר את כנסת ישראל. לפני מתן תורה יש לנו דין של בני נח, ובמתן תורה אנחנו נעשים יהודים, ולכן קוראים מגלת רות בשבועות – רות הגיורת – כי כולנו גרים. המודעות הזאת זה מודעות של היום, של ר"ח סיון, "בחדש השלישי" זה מודעות של גיורת-שבויה-משוחררת. שבויה זה שהיינו יהודיה, אבל הגוים שבו אותנו, ואז מן הסתם גם אנסו אותנו, וצריך לפדות את השבויה. מי פודה את השבויה? זו המצוה המיוחדת של הבעל שם טוב, של החסידות, פדיון שבויים כנודע – כך גם הקב"ה פדה אותנו ממצרים. אותו הדבר ביחס למשוחררת. במשוחררת יש מעלה וחסרון על פי פשט. היא היתה כנענית, רק שנקנית בתור שפחה, ושפחה אין לה יחוס. במדה מסוימת זה פחות אפילו מגוי, אם כי מחויבת בכל המצוות שאשה יהודיה מחויבת בהן, אבל היא מופקרת בעצם. ברגע שמשחררים אותה היא הופכת למהות חדשה, ליהודיה שלמה לכל דבר. פדיון שבויים – עמוד גמילות חסדים מה זה בעבודה? זה הסיום שרצינו להגיע אליו. זה מודעות של היום – לדעת שדווקא ה' מתאהב בגיורת-שבויה-משוחררת, והוא כל כך מתאהב בנו כגיורת ושבויה משוחררת עד שמגייר אותנו ופודה אותנו ומשחרר אותנו. נתחיל מהשבויה, שזה הכי פשוט. אמרנו שהמצוה המיוחדת של הבעל שם טוב זו מצות פדיון שבויים, מצוה רבה, שזו הצדקה הכי גדולה. הבעש"ט וכל מי שבא אחריו קיימו זאת במסירות נפש, הסתובבו בעירות וגבו כסף כדי לקיים מצות פדיון שבוים – יהודים שנתפסו, הושלכו לבור, היהודי עם משפחתו, והיו בסכנת נפשות של ממש, ופדו אותם בכסף. המצוה הזאת של פדיון שבוים זה השיא של כל מה שקשור למצות הצדקה. על זה כתוב "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". פדיון שבויים, שזה "שביה", זה השיא של מצות הצדקה. הבעל שם טוב היה כמו אברהם אבינו, לכן הצטיין דווקא במצוה זו של פדיון שבוים. שחרור – עמוד העבודה משוחררת זה מעבדות לחרות, זה שיתקיים בנו "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". נסביר שהגשם של גיורת-שבויה-משוחררת זה אותו גשם של גשם-שלום-משכן בתחלת בחקתי – תיקון הגשם זה תיקון הגיורת, תיקון השבויה (פדיונה) זה "ונתתי שלום בארץ" אבל המשוחררת זה כנגד המשכן. מה זה המשכן, שזה אלקות? זה מקום העבודה, שם עובדים את ה', "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", זה עמוד העבודה. כמו שכתוב שם "מהיות להם עבדים ואשבֹר מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות", זה הסיום של "ונתתי משכני בתוככם", המדרגה הכי גבוהה שם. כתוב ש"ונתתי משכני" זה מזכיר "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים מהיות להם עבדים וגו'" – זה הפסוק שחז"ל מביאים, וזה ה'מכה בפטיש' להוכיח את המבנה כעת. מעכשיו "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". עבדי היינו שעובדים אותי בלבד, ואיפה? במשכן, במקדש. אז המשוחררת זה כנגד "ונתתי משכני". שלום בארץ – שאין שבויים מה זה "שלום בארץ"? שאין שבי. גם היום, שלום זה שאין יהודים בשבי. כל עוד, כל רגע שיש איזה יהודי בשבי, באיזה מקום שלא יהיה – מהמחבלים ימ"ש ועד לאמריקה (כמו פולארד) – אין שלום בארץ. בשביל שלום צריך צדקה. איך אני יודע? "והיה מעשה הצדקה שלום", פסוק מפורש (שיש על זה אגה"ק שלמה בספר תניא קדישא). אז אם רוצים שלום – שלום תלוי בצדקה, בגמ"ח, וגולת הכותרת של חסד זה לפדות שבויים, שלא יהיה שום שבוי. גיור – עמוד התורה אז יצא לנו משהו יפהפה, שהראשון – הגיורת, כנגד ה-ג, כנגד הגשם (שבעצם כולל הכל, ר"ת שכל כל הברכות) – זה עמוד התורה. על זה כתוב בפרט "אם בחקתי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה דווקא – ואז הברכה הסמוכה, שתלויה דווקא בעמל תורה, זה "ונתתי גשמיכם בעתם", שאתם יושבים ולומדים תורה והקב"ה נותן את הפרנסה. "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". מי שיש לו בעיות בפרנסה הפתרון פשוט מאד – תקדיש יותר זמן, תקבע יותר עתים לתורה, אז "ונתתי גשמיכם בעתם", "בעתם" היינו בזכות העתים שקבעתם לתורה, אני נותן לכם את "גשמיכם", כל צרכיכם בגשמיות. גוי אסור בתורה ובשבת איך אני יודע שעיקר הענין של גיור זה ללמוד תורה? הרי גיור זה לקיים את כל המצוות. לפי הרבה שיטות, וגם הרמב"ם, גוי יכול לקיים את כל מצוות התורה חוץ משתים. הוא לא מצווה, אבל מותר לו לקיים (יש שיטות שאסור, אבל לרמב"ם ורוב הראשונים מותר, ויתכן שיש שכר כ"אינו מצווה ועושה"), אבל בשתי מצוות חייב מיתה בידי שמים – שמירת שבת ולימוד תורה [יש מי שמסביר שמיתה בידי שמים היינו להמית אותו בשם, כמו שמשה הרג את המצרי שהכה יהודי והתחייב מיתה בידי שמים היינו על ידי שם קדוש (שם תכה כנודע, ומבואר אצלנו באריכות במ"א), ודוק (רק שבשביל זה צריך להיות בקי בקבלה מעשית, אך דרך הבעל שם טוב היא לפעול הכל על ידי אמונה פשוטה, וד"ל)]. שתי המצוות האלו אסורות, או משום גזל או משום גילוי עריות – אם התורה היא "מורשה קהלת יעקב" זה גזל, ואם קוראים "מאורסה קהלת יעקב" זה גילוי עריות, "נערה המאורסה". אסור לגוי ללמוד תורה, זה הזיווג הגשמי כביכול. רק אחרי שהוא מתגייר יכול ללמוד תורה. מגלת רות למה נקראת רות? כי היו לה ז מצוות וקבלה עוד רות מצוות נוספות, שיגיע ל-תריג. אבל תריג זה "תורה צוה לנו משה" – תריא מצוות מפי משה ועוד שתי מצות, אנכי ולא יהיה לך, שמפי הגבורה שמענו. כתוב גם ש-רות זה אותיות תורה (מתן תורה מופיע בפרשת יתרו, בו אותיות רות, כאשר הערך הממוצע של יתרו רות הוא תורה בדיוק – כאשר ה-י של יתרו מתחלקת ל-ה-ה כמו ה-י של שרי – שניהם התגיירו וזכו לקבל תורה, להרות מהתורה). רות זה קשור למ"ת. עיקר הגיור זה שמי שהיה אסור לו ללמוד תורה ולשמור שבת – שלכו"ע בשבת ניתנה תורה, כי "הא בהא תליא" – אז עכשיו הוא התקרב לתורה, והיא נעשית גם הנחלה, המורשה והמאורסה, שלו, ומותר לו ואף מחויב הוא ללמוד תורה. לכן עיקר הגיור זה ההיתר ללמוד את תורתנו הקדושה, ולכן עיקר מה שקורה בחג השבועות זה גיור. לא שמענו כל כך על פדיון שבויים ושחרור עבדים או שפחות במ"ת. כן שמענו שכולנו גרים, משמע שעיקר הגיור זה בשביל ללמוד תורה. אם קודם למדנו על שלש הכנות למ"ת מבעל אוה"ח הק' – להמית עצמו על תורה, ושפלות, ואחדות ת"ח (שלא יהיה "'חרב אל הבדים ונואלו' אלו ת"ח שיושבים ולומדים בד בבד") – אז גוי לא מסוגל גם לדבר הראשון, הוא כל הזמן בבחינת "רפידים" בעצם כי עניני העולם תופסים אצלו מקום חשוב. סיכום סיימנו שהכוונה שלנו במתן תורה, שמקבלים את זה "בחדש השלישי", שזו השלישיה שכעת לומדים לסיום דברינו היום, זה להיות גיורת-שפחה-משוחררת. חייבים לחכות עד היום, כי בשביל להתחתן עם החתן שמשום מה בחר דווקא בגיורת-שבויה-משוחררת, אז כל אחת בפני עצמה צריכה לחכות עד החדש השלישי. לכן ה' השהה אותנו שלשה חדשים כדי שיוכל להתחתן אתנו בתור גיורת-שבויה-משוחררת, ר"ת גשם-שלום-משכן. זה שלשת הדברים שכתובים בזה אחר זה. "משכני" זה להיות "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", "שלום בארץ" זה פדיון שבויים ("והיה מעשה הצדקה שלום", עמוד גמ"ח), וגיור זה עצם התחנונים של ה' אלינו "אם [לשון תחנונים] בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה" ובזכות זה "ונתתי גשמיכם בעתם" בזכות עתים לתורה. שה' יזכה אותנו לשמוע את התורה מפי משיח, תורה חדשה מאתי תצא, בחדש השלישי והמשולש בכל טוב. עכשיו יש קינוח סעודה למי שמעונין... ניגון, שיר המעלות וברכת המזון. |