יח אייר תשס"ט - לג בעומר - ירושלים הדפסה

בע"ה

י"ח אייר ס"ט – לג בעומר – בית גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

שרו "ואמרתם כה לחי" (לשמור את הניגון הראשון למתי שיבואו כולם), "בר יוחאי" (נדברונה), "אמר רבי עקיבא".

א. רבי שמעון בר יוחאי – הגלגול העיקרי של משה רבינו

גילוי שער הנון אצל משה רבינו ואצל רשב"י

כתוב שרשב"י היה הגלגול העיקרי של משה רבינו. משה גילה את כל התורה כולה, אבל הנגלה היה באתגלייא והנסתר היה בנסתר. אם כי בשעת מתן תורה ממש היה שם גילוי שער ה-נ, "וכל העם רואים את הקולות וגו'" (ארבעה דברים כנגד י-ה-ו-ה, כמבואר במ"א) – היה שם גילוי "סוד הוי' ליראיו", כולנו היינו "יראיו", "למען תהיה יראת הוי' על פניכם לבלתי תחטאו", ירא בשת. מ"ת זה שער הנון של הספירה, והיה בו גילוי שער הנון, אבל אחר כך במדבר שער הנון הסתתר. שער הנון אפילו אצל משה רבינו עצמו עד יום הסתלקותו, שאז חזר אצלו גילוי שער הנון – שזה סוד הר נבו, הר נ-בו. בשעת מתן תורה הגילוי של שער הנון היה במקיף, אפילו אצל משה רבינו, ואז היה צריך להיות העלם במשך כל הארבעים שנה במדבר, אבל בסוף של משה רבינו נ-בו, הנון נכנס בו, בפנימיותו. כמו תהו ובהו, שיש תהו ויש בהו – בו הוא – שה-הוא נמצא בו, בתוכו ממש (כך כתוב בספר הבהיר). רשב"י הוא "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע", זיהרא דאמא עילאה, זה גם בחינה של גילוי שער הנון. כתוב בזהר שיש מעלה ברשב"י לגבי משה, שמשה לא ידע שקרן אור פניו ואילו רשב"י כן ידע. לכל אחד מהם יש מעלה לגבי השני.

סוד המשנה

כשה-נ נכנס למשה רבינו, נ-בו, זה הופך להיות משנה – כתוב שזה סוד המשנה, משה-נ, סוד התורה שבעל פה. רשב"י הוא מה"מארי משנה", מהתנאים הכי חשובים שמופיעים בתוך המשנה, שזה חלק הנגלה של רשב"י. עיקר מה שאנחנו חוגגים היום ב-לג בעומר זה הנסתר, זה האש שלו. הנגלה זה המים והנסתר זה האש, והיום זה בעיקר ההסתלקות שלו, ההילולא שלו. גם חתן וכלה זה אהבה כאש, לא אהבה כמים – "שלהבת-יה", שלהבת י-ה, י של איש ו-ה של אשה, וזה "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה" (שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). זה מה שמתגלה ברשב"י היום.

[מחלוקת שמאי הלל

והנה, ידוע שמשה ר"ת מחלוקת שמאי הלל = 1000, סוד אלף האורות שניתנו לו במ"ת, נסתלקו ממנו בחטא בעגל וחוזרים אליו בשבת, ועליהם נאמר "ישמח משה במתנת חלקו". ה-נ של משנה נכנסת דוקא בין ה-ש לבין ה-ה של משה, בין שני עמודי התוך של תנאי המשנה, שמאי הלל, ללמד שה-נ של משנה, שער ה-נ, נושא יחד וכאחד את שני ההפכים של שמאי הלל. והנה שמאי נ הלל = שמעון, עיקר גלגולו של משה רבינו כנ"ל, וד"ל. מחלוקת שמאי נ הלל = אהיה (שם הבינה שבה שער ה-נ) פעמים נ, ודוק. רת"ס מחלוקת שמאי הלל, משל (הקדמוני) = 370, שע נהורין, ושאר האותיות עולות עוד 630, היינו שסך הכל יש כאן 10 פעמים חלוקת 100 ל-סג ו-לז, מילוי סג, כמבואר בכתבי האריז"ל. בין ה-ש של שמאי, התוך של מחלוקת-שמאי-הלל, ל-ל של הלל, הסוף של מחלוקת-שמאי-הלל, יש ה אותיות המצטרפות למלה אלהים, סוד "אני אמרתי אלהים אתם" שהתקיים אצל משה "איש האלהים", וגם אצל רשב"י, וד"ל.]

 

ב. רשב"י ואדמו"ר הזקן

גדולה בנגלה ובנסתר

כתוב בחסידות, מובא בחב"ד בכמה סיפורים, שאדמו"ר הזקן הוא בחינת רשב"י – יש כמה דברים שמדמים את אדה"ז דווקא לרשב"י. הבעל שם טוב זה משהו אחר, אבל אדמו"ר הזקן יש כמה דברים – גם בהסתלקותו – שכתוב שדומה לרשב"י. הכי בולט זה הגדולה הכפולה שלו, גם בנגלה וגם בנסתר. אדה"ז הוא בעל השו"ע, זה המשנה שלו (משנה היינו הלכה פסוקה כנודע), והוא גם בעל התניא ושאר דרושי החסידות (וזה העיקר, עיקר ההתקשרות של חסיד לרבי).

בינה – שמחה – "מינה דינין מתערין"

רשב"י הוא רבי שמח, כידוע, ושמחה זה בינה – על בינה כתוב "מינה דינין מתערין". הוא כל כך שמח, שגם עלול להקפיד על מי שלא שמח, במיוחד ביום הזה, כמבואר בכתבי האריז"ל. כלומר, יש לו דינים לגבי שמחה – חייבים להיות שמחים. אז שנקח את זה ברצינות. גם קודם, כל העבודה של רשב"י במערה, זה במדה מסוימת להמתיק את דיניו שלו עצמו. הוא נכנס למערה מלא דינים, שזה הטבע הראשון שלו. מה זה דינים? קפידא, שמקפיד על מישהו לא בסדר. זה קרה אפילו אחרי 12 שנה, כשהיה עוד באמצע התהליך, שנתן עיניו ונשרף. לומדים מזה שבתוך התהליך זה כמו אפרוח בביצה, שעד שלא נולד הוא ביצה ולא אפרוח (כתוב בספרי החקירה) – כשיוצא באמצע עוד מקרין דינים בעינים. גם אחר כך הוא שמר את ה"נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות" – יש לו הרבה כח של דינים בעינים כאשר צריך. בכל אופן, אחרי יג שנה – שזה כמו שאפרוח כבר נולד ממש, פרח מהקן (המערה בסוד הקן, זה היכל קן צפור שם יושב מלך המשיח, שודאי רשב"י בדורו זה בחינת משיח, שלא נראתה הקשת מרוב הזכות של רשב"י, ש"יכול לפטור העולם" כמו משיח ו"הוא ימליץ טוב בעדנו", הכל בחינת משיח, במיוחד "והציל הלחוצים", זה שמציל אנשים לחוצים זה ממש השיא שלו, אחרי כל ה-יג שנה, כנראה שעד שלא יצא גם הוא היה לחוץ, לשבת בתוך החול עד הצואר וכך להתקיים במשך שנים רבות זה מצב מלחיץ ביותר, בסוף הוא מציל את כל הלחוצים) – הדינים שלו ממותקים עד כדי כך שהוא גם ממתיק לנו את כל הדינים שלנו.

חיבור הנגלה והנסתר – דרך למשיח

בכל אופן הוא בחינת משיח, לכן הוא כותב גם כן שמתי שיתפרסם למודו – שילמדו ספר הזהר הקדוש – משיח יבוא ברחמים. אחרת משיח גם כן יבוא, "בעתה", אבל זה יכול להיות בדרך של דין, לכן כל כך חשוב שנעמיק בתורת רשב"י בדרך החסידות, כדי ש"יתפרנסון מיניה" – כמו שאמרנו קודם, שעיקר התכל'ס זה נ-בו, ששער הנון יכנס בפנימיות ולא ישאר במקיף כמו במ"ת, עד שיתקיים אצל כל יהודי בו-הוא (הוא זה עצמותו יתברך), עצמות בגוף ממש. בלשון החסידות, בלשון רבי הלל, זה כח הבלי גבול בתוך הגבול, שזה בחינת רבי. בכל אופן, אמרנו שיש הרבה ספורים שכתוב בפירוש במסורת החב"דית שאדה"ז הוא בחינת רשב"י. אמרנו שעיקר הפשט זה בגלל החיבור והשילוב בין הנגלה ובין הנסתר, וזה הולך ומתגבר. לכן גם הרבי אומר שבדורנו עיקר המגמה זה עוד יותר, כל פעם לחבר יותר ויותר בין הנגלה והנסתר, שיהיו לאחדים ממש, שלא יהיו שני תחומים. "כשתגיעו אצל מקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים" – אל תגידו שיש שתי בחינות בתורה, מים עליונים שזה נסתר ומים תחתונים שזה נגלה, אלא שמה, ב-א שקדמה ל-ב של "בראשית", אין שני מים, הכל א אחת, הכל אלף אורות שזכה להם משה בשעת מ"ת, רק בגלל שזה היה מקיף הם הסתלקו וחוזרים בשבת, אך בסוף זה נכנס באופן נצחי. אאל תאמרו מים מים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" – מי שמפריד, אומר שזה שני דברים, ומטיף שצריך ללמוד זה ולא זה (כמו שאומרים בישיבות, שלא ללמוד את זה כי צריך רק את זה), נאמר עליו (ב-א זו) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

המערה – סוד "קן צפור" של רשב"י

אז זה הסוד של רשב"י, והעיקר שאמרנו, שהמערה זה ה"קן צפור" שלו, המקום בו משיח יושב ומחכה להתגלות, המקום בו הוא עצמו עובר תהליך מביצה לאפרח (מביצה לאפרח = שמעון. ר"ת מל, המל של חשמל, וד"ל). יש מחלוקת בין הראשונים בחקירה אם קוראים לזה "שינוי בהויה" או שלא. לגבי המאמר האחרון של העשרה מאמרות של החוקרים, שזה "מאמר המתפעל", שזה "מאמר השינוי" – שאר הראשונים, החוקרים, סוברים שאין שינוי בהויה, או ביצה או אפרוח (זה שני דברים, ולא שאותו דבר עבר שינוי) והרמב"ם סובר שיש שינוי בהויה. זה עיקר המחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים בכל עשרת המאמרות של החקירה, שכנגד עשה"ד ועשה"מ בהם נברא העולם (ואכ"מ). על כל פנים, זה עיקר המעבר של משיח – לעבור ממציאות של ביצה למציאות של אפרוח, והדוגמה הכי קלאסית זה רשב"י במערה. אחרי 12 שנה כאילו בוקע, כאילו אפרוח, אבל הוא עדיין ביצה. לכן צריך לחזור לעוד שנה, לסיים יג שנה שכנגד יגהמ"ר, לסיים מדה אחרונה – "ונקה" – להיות נקי. אמא יונקת ממזל תתאה, סוד נקה, ואמא זה הזהר. אחרי שמשלים את ה"ונקה" שלו – העולה קסא, פנימיות אמא, העולה איני יודע, שער ה-נ כמו שאומר רבי נחמן – אז הוא פורח, ומיד פורח לעיר טבריה ומטהר אותה בקלות, ממתיק שם את כל הדינים. "מי" זה אמא – "מי יתן טהור מטמא", זו פעולתו הראשונה, "לא אחד", זה רק אחרי שעבר את כל ה-אחד שנים במערה. אז יכול לטהר את טומאת העיר טבריה, שנקראת כך על שם טוב-ראי, "טוב עין הוא יברך" – והוא עושה את זה בכח עיניו. הכל עושה בכח עיניו, כח ה"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" שלו.


 

ג. הכח להפוך קללות לברכות

אדמו"ר הזקן קורא את הקללות כברכות – הספור הידוע

רצינו לפתוח בעוד משהו דומה מאד בין רשב"י לאדמו"ר הזקן, שכתוב גם בגמרא וגם בזהר חדש. אצל חסידים רשב"י זה אדמו"ר הזקן. כתוב שאדמו"ר הזקן היה ממתיק את הקללות שבתורה. יש סיפור שמובא גם ב"היום יום", שפעם אחת שאדמו"ר האמצעי – הממשיך, ממלא מקום של אדה"ז – היה נער צעיר, ואדה"ז לא היה בפרשת כי תבוא, והוא שמע את הקריאה ממישהו אחר. הוא מיד התעלף משמיעת הקריאה, והיה כל כך חלש אחר כך שהיה ספק לאדה"ז אם הוא יכול לצום ביום כפור. החסידים שאלו את הנער, אדמו"ר האמצעי – כל שנה אתה שומע את הקללות ולא מתעלף ונעשה חולה מאד, מה קרה? הוא אמר שכשאר אני שומע מאבא (אדה"ז היה בעל קורא) אני לא שומע קללות אלא ברכות. כאן שמעתי ממישהו אחר, פעם ראשונה בחיים שלי שאני שומע קללות. לשמוע צח קללות זה משהו קשה ביותר, אז הוא התעלף, עד כדי כך שהיה ספק אם יכול לצום ביו"כ. אז מה לומדים מכאן? שלאדה"ז היה חוש ויכולת מיוחדת להמתיק את הקללות, להפוך את הקללות לברכות.

חוש המתקת הקללות שייך לרשב"י

יש ספורים, גם בגמרא, שלרשב"י יש חוש בזה, הוא רגיש לזה. הוא שלח את בנו רבי אלעזר לקבל ברכות, ושמע קללות, והוא הסביר לו שזה ברכות וכו'. יש משהו בזהר חדש עוד יותר: כתוב שכאשר רשב"י ובנו היו במערה שאר החכמים מאד מאד התגעגעו אליהם ולא ידעו איפה הם. הם ברחו מפני הגזרה והמקום שלהם "הוחבא בתוך מערה", הוחבא מעין כל חי ואף אחד לא ידע איפה הם (גם אשתו לא ידעה), כי זה היה מסוכן. לא יודעים אם מי שידע הוא בעל סוד בדרגה השלישית – כידוע אצלנו – ולכן אפילו לאשתו לא יכלו לגלות. מי יכול להיות ערב שכלפי הרשויות האדם הוא בעל סוד בדרגה העליונה, שלא יודע מהסוד, ולכן אף אחד לא ידע, כולל חבריו רבי יוסי ורבי יהודה ושאר חבריו. אז כתוב שתוך כדי שהם שוהים במערה, ולא יודעים איפה הם, החכמים יושבים בבית המדרש ודנים בסוגיה של הקללות שבתורה.

מט קללות בחקתי ו-צח קללות כי תבוא – קמז קללות בתורה

יש פעמיים קללות, בפרשת השבוע שלנו (זה שייך ל-לג בעומר, פרשת בחקתי), הקללות של תורת כהנים, ויש הקללות של משנה תורה. כאן יש מט קללות – ז ברבוע, כנגד ימי ספירת העומר, קללה ליום קללה ליום. כנראה שספירת העומר באה להמתיק – ספירה לשון ספיר, "ספיר גזרתם" – שאפשר להמתיק גזרה רעה על ידי ספיר (ספיר גזרתם = 1000, כמו שדברנו שלשום, סוד "אלף אורות", ה-א שלפני ה-ב של התורה ששם "אל תאמרו מים מים"). במשנה תורה זה כפול, "כפליים לתושיה", צח קללות. כמו שנסביר, כל הענין של הוד, כפי שדובר שלשום, זה ענין של מספר. אמרנו שבעצם זה שאתה מרבה במספר – כמו לחלק לחלקים יותר קטנים – בבחקתי יש מט ובתו"כ יש כפול, בויקרא ה' מדבר ובמשנה תורה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, אז זה הופך לריבוע כפול (סדרה שיש בה חשיבות מיוחדת). אז בכל התורה כולה יש ג"פ ז ברבוע קללות – קמז, שנות חיי יעקב אבינו, בגימטריא "טוב עין" ("טוב עין הוא יבֹרך" – "הוא יברֵך"), מי שטוב עין יש לו כח להמתיק כל הקללות שבתורה (טוב עין = עין גדי, כנראה שזה סגולה לעשות טיול לעין גדי, אפשר לעשות לשם טיול שנתי של הישיבה – שני זמנים טובים לטייל שם, או פרשת בחקתי או פרשת כי תבוא). כל זה לא כתוב שם, אלא תוספת.

קללות בית ראשון עם המתקה מפורשת וקללות בית שני בלי המתקה מפורשת

בכל אופן, חברי רשב"י ישבו והתגעגעו לרשב"י – מי יתן שנזכה לאדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח רשב"י – ושאלו בינם לבין עצמם, שבפרשת בחקתי יש המתקה מפורשת בתורה, לקראת הסיום יש "וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור" ועוד כמה פסוקים לקראת הסוף שיש בהם משום המתקה וברכה, ואילו במשנה תורה אין פסוקים כאלה מפורשים – בסוף התוכחה גופא, מיניה וביה, על דרך הפשט ממש, פסוקים מפורשים שממתיקים את הקללות. אחר כך הם אומרים שמקובל אצלנו שהקללות של פרשת בחקתי זה הקללות של בית ראשון – שאנחנו עם ישראל לא שמרנו את התורה ונגזרה גזרת חורבן בית ראשון. לעומתן, הקללות של משנה תורה זה קללות של בית שני, הגלות שלנו, "גלות החל הזה" שאחרי חורבן בית שני, ואין שום רמז לנחמה. על זה תמהו, וזה עצוב מאד, שאין שום נחמה ושום זיק של המתקה וברכה בקללות שלנו. אצל רשב"י וחבריו זה היה חורבן טרי, גם אחרי מרד בר כוכבא – מדחי אל דחי יורדים עמוק עמוק אל תוך הגלות, אז מצפים לאיזה קרן אורה, לתקוה שנצא מהגלות. והנה, פותחים את התורה ורואים קללות שהולכות על הזמן שלנו ואין שום קץ.

רשב"י – תקון שנאת חנם

זה לא מפורש שם, אבל דברי הזהר חדש כאן רומזים לגמרא ש"הראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, האחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם". עיקר החטא שאנחנו סובלים ממנו זה שנאת חנם, והיום היום הכי טוב לתקן. לכן רבי עקיבא, רבו של רשב"י, שהיום יום שלו, הסיק את המסקנה (לפי פירוש אחד) ממרד בר כוכבא ומיתת תלמידיו ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" – שהתלמידים מתו כי לא נהגו כבוד, והתיקון זה אהבת ישראל. לכן רשב"י אומר ש"אנן בחביבותא תליא מילתא". רבי עקיבא הוא עוד מעשרה הרוגי מלכות, ששרשם בה"ג, אבל רשב"י אומר שאנחנו – חמשת תלמידיו שנשארו – אנחנו החמשה חסדים, וכל ענינו זה אהבת ישראל. זה המסר של לג בעומר – "אנן בחביבותא תליא מילתא".

אליהו הנביא מגלה לרשב"י את הברכות הצפונות בקללות

זה הרקע לסיפור, שהם תמהים לעצמם שאין שם כל זיק של תיקון ב-צח קללות של משנה תורה. היות שהתעוררו התעוררות של אמת – זה ספור מאד יפה שם – רבי יוסי כתב את הקושיא על פתק, ואף אחד לא יודע איפה רשב"י נמצא, ובאה יונה (שפנינא בלשון הזהר חדש, יונה שפנינא = 562, וד"ל) – כנס"י נמשלה ליונה, היינו שכנס"י בכבודה ובעצמה מתגלמת כיונה. היא יורדת מהשמים ולוקחת את הפתק עם התמיהה, עפה למקום של רשב"י ויורדת עם הפתק של החברים ומוסרת לרשב"י. הוא קורא את הפתק ומתחיל לבכות, כי בהשקפה ראשונה גם לא יודע את התשובה לתמיהה הזו. אז הוא בוכה עד שמגיע אליהו הנביא, ואליהו הנביא הוא זה שמגלה לו אט אט עוד פסוק ועוד פסוק ודורש את זה – הופך את כל הפשט של הפסוקים ומגלה שכולם ברכות, ורק צריך לדעת איך לקרוא את זה. זה ממש הסיפור, ב-ה הידיעה, של אדמו"ר הזקן – שהקללות שלו זה ברכות.

תיקון הגלות שלנו – המתקה מיניה וביה – הפיכת גולה לגאולה

מה ההבדל? בבית ראשון זה שני דברים, יש פסוק של ברכה ויש פסוק של קללה. זה שיש בסוף כמה פסוקים טובים, כמו סוכריה להמתיק את הרע, זה הכל מגולה. אבל זה לא הענין של הגלות שלנו, הענין של הגלות שלנו זה כמו שהרבי אומר – לקחת את הגולה והיא עצמה החומר גלם של הגאולה, לא משהו אחר, רק צריך להביא את ה-א (שאין בה "מים מים") ולהכניס לגולה, ואז אתה רואה שהכל גאולה. זו תכלית המטרה של חורבן בית שני והגלות שלו. ואיך עושים את זה? עם אהבת ישראל. זוכים לגילוי הזה, מיניה וביה, שלא צריך קללה וברכה אלא שהקללה זה הברכה. בפרשת ראה כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה" – הכל יחד זה הברכה, אם יודעים לקרוא נכון. מי יודע נכון? רשב"י, וגם זה רק אחרי כל הספור, אחרי שאליהו הנביא מגלה לו. לכתחילה גם הוא לא יודע. אחר כך, אחרי שאליהו מגלה לו שכל הקללות זה ברכות בהעלם, הוא כותב את זה על פתק והיונה באה ומחזירה את זה לבית המדרש שם יושבים רבי יוסי ורבי יהודה ומחכים לכך בכליון עינים. הם מקבלים את זה ושמחים מאד, ואז עושים לג בעומר – באיזה יום שזה היה, כנראה שזה היה ב-לג בעומר. (דוגמה: "ואין קונה" – לאו"ה לא יכולה להיות שליטה על עם ישראל, רק אנחנו שולטים). עד כאן הפתיחה על רשב"י, שמגלה – מה שיש אצל אדה"ז – שמה שנראה קללה זה עצמו הברכה.


 

[השלמה:

ד. בחקתי-בלק-כי תבוא – הכנעה-הבדלה-המתקה של הקללות

ארבעה פסוקי ברכה של בחקתי בסוד הוי'

בסוף הקללות של בחקתי נאמרו ד פסוקים של ברכה:

"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם. ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני הוי' אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני הוי'".

הפסוקים מכוונים כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה:

י – זכירת ברית אבות באבא עילאה, כאשר שלשת האבות הם בסוד קוצא-גזעא-שבילא דציור אות ה-י שבשם. הזכירה היא החל מיעקוב מלא, שרש עמוד התורה בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת". "והארץ אזכר" הוא בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", אבא יסד ברתא.

ה  בפסוק השני הברכה מכוסה, ומתגלה רק בפסוק השלישי. כיסוי זה שייך לבחינת בינה, ד"מינה דינין מתערין", ושבכללות היא בחינת עלמא דאתכסיא (הברכה סמויה מן העין ד"יען וביען" שבפסוק, וד"ל; המלה "יען" מופיעה צז פעמים בתנ"ך, סוד יחוד מה בן כו', הפיכת הקללה לברכה – יען צז = ברכה, ודוק).

ו – הפסוק השלישי מגלה שעונש הגלות וכו' (שבפסוק השני) הוא בעצם הכפרה על החטא והתגלות אהבת ה' הנצחית ("אהבת עולם אהבתיך") לעמו ישראל וקיום הברית אתם לעולמי עד. שני הפסוקים הם כנגד אמא וז"א, ה עילאה ו-ו שבשם, וכנ"ל.

ה – הפסוק הרביעי מזכיר את התגלות ה' לעיני העמים ביציאת מצרים, גילוי מלכותו יתברך – "להיות להם [לישראל] לאלהים [בקבלת עול מלכות שמים] אני [מלכות] הוי'" (= 729 = זך בריבוע וכו' = קרע שטן, המתקת כל הדינים), כנגד ה תתאה שבשם.

תיקון ה"אף" ולשונות ברית בקללות בחקתי

הסיום והתכלית, הגילוי של "אני הוי'", עולה "ואף". תבה זו מוזכרת כאן ג פעמים – "... ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם... ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם...", הבאות להמתיק את חרון אף ה', בסוד האות ו (סוד מילוי ה-ו של יעקוב, אות הרחמים והמשכת אור ה' לתחתונים במקומם הם) של "ואף". תבה זו מופיעה פעמיים בפסוקים שלפני "וזכרתי וגו'": "והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם ואף בעונת אבתם אתם ימקו. והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי". שני פסוקים אלה (שבהם מופיעה תבת "ואף" לראשונה בתורה) מהווים מעבר מהקללות לברכה שבסוף, ודוק. ה פעמים "ואף" (סוד יהודית, כט במשולש) היינו המתקת ה דינים, ה גבורות (כאשר ב הראשונות כנגד חו"ג מכוסים יחסית וה-ג כנגד תנ"ה מגולים, וד"ל).

יש גם ה לשונות של ברית (כנגד ה חסדים): בריתי בריתי בריתי בריתי ברית = ה פעמים כתר, סוד שרש כריתת הברית בכתר עליון, למעלה מעלה מטעם ודעת (שעל כן "וזכרתי... ואף גם זאת..."), באהבה עצמית שאינה תלויה בדבר. ביחד עם ה פעמים ואף = 3535 = ז פעמים שרה = ה פעמים אשתו (של אברהם, העברי, ההופך, באהבתו, את העברה לאהבה וברכה – "והיה ברכה", הכל מן האשה הכשרה כ-שרה, היודעת איך להפנות את הקללה לישמעאל ואת הברכה ליצחק, וד"ל).

קללות לצורך ברכה, קללות המתהפכות לברכות, קללות בהן טמונות ברכות

מכל הנ"ל מתגלה, כמבואר לעיל, שהקללות היו לצורך הברכה שבסוף (שבעצם היא סוד הכפרה שבאה על ידי עונש הקללה כנ"ל, כאשר הברית עם בני ישראל לא תופר לעולם) – "הכל הולם אחר החיתום". אך במשנה תורה הברכה מתגלה כפנימיות ועצמיות הקללה עצמה כנ"ל, כלומר שהפיכת הקללה לברכה היא מיניה וביה ממש, עד שבסוף "אודך הוי' כי אנפת בי", כאשר מתגלה שמעולם לא היו קללות (במובנן הפשוט, אלא בסוד נחשת קלל, וד"ל), מאז ומתמיד היו הכל ברכות מאת אבינו אב הרחמן יתברך שמו לעד. והנה, יש ממוצע בין שתי הבחינות הנ"ל, והוא סוד הפיכת השי"ת את קללות בלעם הרשע, שבא לקלל את ישראל, לברכות – "ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". בלעם רצה לקלל, ומתוך לשון הברכה אפשר גם להבין מה הוא התכוון לקלל (כמפורש בחז"ל), אך ה' שם לו חכה בפיו ובעל כרחו ברך במקום לקלל (ובברכות האחרונות אף הסכימה דעתו, כמבואר במ"א). נמצא שמה שגלוי לעין הן הברכות, אך ידוע שברכות אלו הן בעצם הפיכת הקללה (כחו המיוחד של בלעם, הלעומת זה של משה רבינו, המברך בעצם – " וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'") לברכה, ודוק.

הכנעה-הבדלה-המתקה

ג בחינות הנ"ל הן כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

הקללות הראשונות של פרשת בחקתי, שסוף הברכה לבוא בהן (קודם קללות ואח"כ הפיכה וגילוי הטוב והברכה שהיה בעונש הקללה), הן כנגד הכנעה, וכמו שנאמר שם בפירוש, בפסוק שבין שני ה"ואף" הראשונים הנ"ל לבין ג ה"ואף" האחרונים: "אף [בלי ה-ו הממתיק; הממוצע של ה פעמים ואף ופעם אחת אף = אלהים, וד"ל] אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או [סוד שם אלהים מעל ל-ו כינויו: אלהי אלהיך אלהיו אלהינו אלהיכם אלהיהם = תבונה, וד"ל] אז [סוד הוי' ב"ה, שאחד בעצם ואינו מקבל שום כינוי, מעל ל-ז בחינות אלהים הנ"ל, וד"ל] יכנע [או אז יכנע = קללה, לפי הכונה הנ"ל של או אז, או אז יכנע עולה 1274 = 49 פעמים הוי' ב"ה] לבבם הערל [או אז יכנע לבבם הערל = לב פעמים טוב, סוד מט ימי ספירת העמר] ואז ירצו את עונם".

"ויהפך הוי' וגו'" דבלעם היינו כנגד הבדלה (שנבדל מלקלל ובמקום הקללה באה הברכה הנבדלת בעצם).

צח הקללות של משנה תורה ("משנה" ביחס ל-מט הקללות של תורת כהנים כנ"ל), הן בסוד "אור צח", אור כתר עליון המתגלה על ידי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, "כי מתוק האור". והיינו המתקה ממש "כיתרון האור מן החשך" עצמו ממש, גילוי האלף-פלא ("גל עיני ואביטה נפלאות [סוד נפל אות להדמות לקללה כנודע] מתורתך") בתוך הגולה עצמה כפי שהיא החמר גלם, הכלי מחזיק ברכה של אור הגאולה.

עבודת התפלה – הפיכת קללה לברכה

והנה, המשפיע המפורסם, ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה – שהיום, לד לעומר, היארצייט שלו – היה אומר שלימוד החסידות בעיון וההתבוננות בה (ללא קשר עדיין ל"עבודה", "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה") מגלה את הכחות הגלוים של הנפש האלקית, את הנר"נ שבנשמה. אך עיקר ענין העבודה הוא שיתקיים בו "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" (הרי "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" מלמטה, והיא המעוררת את הגילוי של "כי אהבך הוי' אלהיך" מלמעלה להפוך את הקללה לברכה), להפוך את קלילות הדעת של הנה"ב ל"ברכת הוי' היא תעשיר" – "אין עשיר [המתפלל תפלת עשיר – 'תפלה למשה'] אלא בדעת", לקיים במשך כל היום כולו "דע את אלהי אביך ועבדהו וגו'" – "לדעת בארץ [דווקא] דרכך". הוא היה אומר שזה רמוז באחת ההסכמות לספר התניא שבה מצוין תאריך כתיבתה בפרשת כי תבוא ששם הקללות-ברכות (שם במיוחד גילה אדה"ז שהקללה המדומה היא היא בעצם ברכה) של משנה תורה, דהיינו מכח "האי חיבורא דילך" דאדה"ז (הדומה לרשב"י, זה פתח את האדרא רבה בתניא וזה פתח את ספרו הגדול בתניא, וד"ל) ד"ביה יפקון מן גלותא ברחמי", עד שנזכה לומר "אודך הוי' כי אנפת בי וגו'" כנ"ל.

שתי דרגות עבודה – שלש תפלות והתפלה התמידית

אך לפי המבואר לעיל, יש הבדל דק אך חשוב בין "ויהפך... את הקללה לברכה" אצל בלעם לבין ההפיכה מיניה וביה ממש שבקללות-ברכות של משנה תורה. וצריך לומר ששתי הבחינות שכנגד הבדלה המתקה כנ"ל (מל-מל דסוד חשמל, היינו הצד השוה שביניהם) תלויות בשתי דרכי "עבודה" – עבודת התפלה הקבועה על פי דין (הדורשת תנאים מיוחדים וכו') והעבודה של התפלה התמידית – "הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו". הרי פרשת כי תבוא היא הפרשה ה-נ בתורה, סוד שער ה-נ, סוד המודעות הטבעית של לעתיד לבוא – "והיה [לשון שמחה וטוב לבב מרוב כל, הנאמר בהמשך הפרשה, דווקא בהקשר הקללות, ודוק] כי תבוא אל הארץ [רצון אחד פשוט – ללא שום הבדל בין הרצון, הרצוי ועצם היהודי ממש – לעבוד את השי"ת מצד הטבע יהודי]".

חזרת מעשה בלעם אצל נחמיה

והנה, נחמיה חוזר על הפיכת הקללה לברכה דבלעם, ושם הלשון הוא: "ויהפך אלהינו הקללה לברכה". "אלהינו" היינו "אלהינו" דשמע ישראל, כמבואר לעיל על פי מאמר קו המדה דרשב"י בסוד "הוי' אלהינו הוי'", שנעשה "הוי' אלהיך" כנ"ל, והיינו "הוי' אלהיך" של הפסוק בתורת משה – "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". הוי' אלהיך הוי' אלהיך (משה) אלהינו (נחמיה) = יא פעמים הוי' ב"ה – אחד פעמים יחד. בשני הפסוקים נאמר "הקללה לברכה". פעמיים "הקללה לברכה" = "יברכך הוי' וישמרך", הברכה הראשונה של ברכת כהנים! וי"ל "יברכך" בעצם הפיכת הקללה לברכה, "וישמרך" שלא תתהפך (שלא תוכל להתהפך) בחזרה ח"ו, כלומר שהאתהפכא תהיה גמורה, על דרך הצדיק הגמור של התניא, ודוק. בשני הפסוקים יש 64 – ח בריבוע – אותיות, השלמה של שלמות כנודע (יש בהם יה, ה במשולש תבות, בנחמיה אהיה, ו במשולש אותיות). "אלהינו הקללה לברכה" = 529 = תענוג = חדוה (חיה, זיו) בריבוע. "ויהפך [יא בריבוע] אלהינו הקללה לברכה" = 650 = כה פעמים הוי' ב"ה וכו'. "ויהפך הוי' אלהיך" = כוזו במוכסז כוזו, כמבואר במאמר קו המדה, הנזכר לקמן , וד"ל. שני הפסוקים יחד = 1891 = המשולש של אין (מזל לישראל), וד"ל.

נצייר את סד האותיות בצורת ריבוע:

ו  י  ה  פ  ך  י  ה  ו

ה  א  ל  ה  י  ך  ל  ך

א  ת  ה  ק  ל  ל  ה  ל

ב  ר  כ  ה  כ  י  א  ה

ב  ך  י  ה  ו  ה  א  ל

ה  י  ך  ו  י  ה  פ  ך

א  ל  ה  י  נ  ו  ה  ק

ל  ל  ה  ל  ב  ר  כ  ה

תן לחכם ויחכם עוד.]

 


ד. נקודה-קו-שטח

הקללות מעולם הנקודים

רמז: קללה = נקודה. כל הקללות באו מעולם הנקודים, כל הקללות זה בגלל שיש דברים רק נקודתיים. אפשר לחשוב שנקודה זה חלקיק קטן, אבל לא – צריך דווקא לשבור את הנקודה, לגלות בה את החלקיקים הכי קטנים, ואז הנקודה עצמה מתפתחת להיות קו ושטח. השטח מלא חלקיקים – הכל גלוי ומפותח – והפיתוח זו הברכה (זה עולם האצילות, עולם הברודים).

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון.

שלמות התגלות ה' – בשטח המשוכלל

יש מושג חשוב מאד בקבלה – נקודה-קו-שטח. קודם יש נקודה, אחר כך קו שבעצם שובר את מציאות הנקודה הראשונה, אבל התכלית זה לבנות מכל החלקיקים פרצוף. זה התיקון. מכח הפרצוף יש התגלות של ה'. בנקודה וגם בקו אין עדיין התגלות של הקב"ה. בשטח כבר יש גילוי של "הוי' אחד", שלמות ההתגלות שה' אחד, שהבלי גבול נמצא וגם מתגלה בתוך הגבול, עד כדי הבטוי שאמרנו קודם "עצמות [מתגלה] בתוך גוף". אם הגוף מתוקן בתכלית התיקון, משוכלל – "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", לשון שכלול, זה בחינת שבת קדש ואז יש גילוי אלקות. זו תכלית הכוונה, שה' יתגלה במציאות, אבל ממש – דירה בתחתונים.

קו המדה

לקו יש עוד שם – מדה, שמודד כל דבר. מדה = מט, זה מט מדות, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. לכן דווקא הז"ת נקראו מדות, בלשון החסידות בעיקר, כי הן מט. יש קו שבעצם יוצא מאמא – קו ירוק (כמו ששרנו ב"בר יוחאי"), קו תהו ואבני בהו, קו ירוק שמקיף את כל העולם (זה ההקף, ויש גם קוטר, שנקרא פלג, שזה הקוטר של הקו), וזה מודד את המציאות, שובר את הנקודה.

נקודה – געגועים לארץ ישראל

יש לנו מאמר ארוך נקודה-קו-שטח במלכות ישראל, שמבואר שם שמה שיהודים במשך כל הדורות, שלא יכלו להגיע לארץ, התגעגעו לארץ זה נקודה – נקודה בלב, נקודה של התקשרות שאי אפשר לממש כרגע, אבל היא ערנית בגלות. "לבי ער", יש געגועים עזים של קשר למולדת. המולדת זה השרש, כמו שדג חוזר במס"נ לשרש שלו, ולשם כך נלחם נגד הזרם, נגד הכל, עד שמגיע לשרש. זה דווקא בסוד ההסתלקות, כמו היום, הילולא דרשב"י – שכל הימים "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא", כל ימי אני בקשר של אש בוער בלבי לשרש שלי. כך כל היהודים, כפי שלומדים היום מרשב"י, להיות "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא". [במאמר קו המדה מבואר שבכל עולם האצילות, העולם שבו עצם האלקות בגילוי, יש יז (טוב) קשרים – המתחלקים ל-בי ו-ה, סוד "ביה אחידא ביה להיטא" – וכמו שיתבאר לקמן, והכל נכלל ב"חד קטירא אתקטרנא" של רשב"י, בצדיק יסוד עולם, סוד "אמרו צדיק כי טוב" כאשר "מצא אשה מצא טוב", קשר טוב = איש אשה, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. והנה מבואר שם שכל קשר הוא בסוד אות ה-י של שם הוי' ב"ה, טוב פעמים י = נעים, "הנה מה טוב ומה נעים" (קשר נעים = 770, ז אותיות = ז פעמים נס = ז פעמים ימיןצדיק כולו צד ימין כנודע, וכמו שיתבאר – וד"ל)].

קו – יציאה מהגלות לארץ ישראל

בכל אופן, אחרי הנקודה יש את הקו. אם הנקודה זה נקודת הגעגועים, שזה מה שמקיים את עם ישראל בגלות – זה סוד הקיום של עם ישראל במשך כל שנות הגלות – אחר כך יש משהו שכאילו שובר את מצב הגלות, ובכח במדה מסוימת, קצת עליה בחומה (ופקפוק אם מותר או אסור), עולים בחומה (או שמא בחימה). זה מה שהיה לפני מאה שנה, זה קו – זה מצב מסוכן, כי שובר את הנקודה, אך לא הגיע "אל המנוחה ואל הנחלה". זה מסוכן, אך לכאורה נצרך – בלי תנועה, אם לא לוקחים את הנקודה ומתחילים לנוע מתוכה, לכאורה לא יהיה שום דבר. אבל, שוב, הקו הוא מסוכן. הוא סכין שלוקחים ביד על מנת לשחוט בו את הגלות – אבל הוא גם יכול לשבור ולהשבר עוד יותר, חוץ מזה ששובר את הנקודה הוא עצמו בסכנת התרסקות ושבירה והתמוטטות (כל זה מדובר בסוד הקו היוצא מעיני א"ק, אך לא בסוד שרש קו המדה הבוקע את מקום הצמצום בסוד "אז יבקע כשחר אורך" כנודע, שמצד חיצוניותו הוא אכן מודד ומחלק-'שובר' את מציאות כל העולמות, אך מצד פנימיותו הוא פועל את סוד ההתכללות האמיתית בכל המציאות שעל ידי התכללות זו מתגלה עצם האלקות, שהוי' אחד יחיד ומיוחד כנ"ל, סוד השטח המתפתח באמצעות קו זה דווקא, וד"ל).

שטח – הגאולה השלמה

אלא מה? מובטח לנו – הקב"ה הבטיח הקב"ה יקיים – ש"בעתה אחישנה", סוף כל סוף תבוא הגאולה, בזכות היום הזה, בזכות רשב"י, תבוא הגאולה בחסד וברחמים, שזה השטח הרחב, גילוי המרחב העצמי של עצמות אין סוף ברוך הוא. זה רומז גם כפשוטו לכל שטחי ארץ ישראל, לא מוותרים על שום נקודת שטח, לא עושים קו ירוק – לא עושים שום קו. כל זמן שיש מנטליות של קו גם בתוך הארץ שמים קוים, כמבואר שם. אם כי הקו זה לקראת השטח, אבל זה הפוך (כמו שאם אתה ביצה אתה לא אפרוח, אפילו שאתה בתנועה לאפרוח).

נקודה-קו-שטח: פסח-ספירת העמר-שבועות

יש מאמר בזהר חדש (שהוזכר לעיל) הנקרא מאמר קו המדה (= אמת, וכמו שיתבאר). קו המדה נקרא בוצינא דקרדוניתא, זה שרש הגבורות, אפילו באוא"ס ממש. הוא מודד את כל המציאות – יש לו תפקיד מאד חשוב בסדר השתלשלות, שנותן מדה לכל. בכל אופן, התכלית של קו המדה – שזה ענין ספירת העומר – זה להגיע לשטח. הנקודה זה חג הפסח, אחר כך יש תנועה – קו של מט ימים, מדה – לקראת "תעבדון את האלהים על ההר הזה", ויום הנון זה כבר יום השטח. יו"ט ראשון של פסח, ליל הסדר, זה נקודה עוצמתית עצומה, אבל אחר כך צריכים מט ימים לשבור אותו, לחלק אותו לחלקים, הכל תוך כדי תנועה לקראת היעד, שזה מתן תורה. המושג "יעד" זהה עם המושג שטח. זה השטח הרחב, תכלית הכוונה.

נקודה-קו-שטח: הבל-קין-שת

עכשיו נאמר בזה כמה רמזים: לאדם וחוה יש שלשה בנים – קין, הבל ושת. אחרי שקין הרג את הבל נולד במקומו שת – שממנו הושתת העולם. שת הוא השטח. קין, שהוא הגבורות, הוא בגימטריא "קו המדה" (וגם מתחיל ב-ק). נמצא שהבל הוא הנקודה הראשונה. אם כי נולד אחרי קין, אבל אפשר לומר – וזה כתוב – שהם כמו עשו ויעקב, שמי שנכנס ראשון יצא שני. בכל אופן, הבל זה הבל-להב-הלב, כמו שאמרנו קודם על הנקודה – נקודת התלהבות וגעגועים בלב, שעוד לא מסוגלת לממש את עצמה על הארץ. לכן כתוב במדרש שקין אומר להבל – פרח, אתה רוחני, אתה לא שייך לעולם הזה הגשמי. אני שייך לעולם הזה, אני יכול לקדם ולממש דברים, ואתה לא – באמת כדאי להרוג אותך, כי אינך שייך לעולם הזה, נקודה! (כי אתה נקודה). אז הוא הרג אותו, זה מה שאמרנו שהקו הורג את הנקודה. אבל בסוף השטח זה מימוש הנקודה יותר ממימוש הקו. לכן שת הוא המימוש של הבל, "תחת הבל כי הרגו קין", כפי שאומרת חוה (מכאן גם שרש המושג גלגול בתורה). זה היה בעיקר בשביל הגימטריא ש-קו המדה = קין.


 

ה. רמזי קו המדה

כוונות 160 אצל האריז"ל

קו המדה שוה עוד הרבה דברים חשובים, כמו צלם, כמו כסף, כמו עץ, כמו נעם, כמו נסים – 160. מה סוד המספר הזה בקבלה? אמרנו שעיקר גלגול רשב"י זה אדמו"ר הזקן, אבל מי שירד לעומקם של דברי רשב"י בספר הזהר שלו (שאפילו הרמ"ק לא הגיע אליהם) זה האר"י. בגלל מסירות נפשו, שישב בלי להרפות על כל מאמר, שבועיים אם צריך, לכן זכה לכתר תורת הקבלה. לכן היום לומדים קבלה בעיקר לפי האר"י. אם רוצים להפנים ממש, שיהיה נ-בו ממש, זה תורת הבעל שם טוב, וכפי שהתגלתה בחסידות חב"ד. כל דבר האריז"ל מתרגם לשמות קדש, והיות ש-160 הוא מספר חשוב מאד – לעניננו זה קו המדה וזה קין – אז איך הוא מסביר את המספר הזה בנוגע למלים כמו צלם או עץ (עץ חיים או עץ הדעת, כליות יועצות – כל כליה זה עץ, יש שני עצים)? כוונה אחת שכתובה זה י פעמים הוה. האצילות, הנקודה של שם הוי', זה ה-י (סוד הקשר כנ"ל) – שם כח הנקודה, על זה כתוב "הוי' בחכמה", שכל שם הוי' נמצא (מקושר) בתוך נקודת החכמה שלו עצמו. הוא מכה על ההתפתחות שלו, הקו והשטח, שזה הוה (16). אצילות כפול הבי"ע, י פעמים הוה, זה 160. זו כוונה אחת, פשוטה. יש כוונה יותר עמוקה, יותר חשובה, שבה נדון עכשיו:

כוונות "העמר"

בהמשך נסביר שהיום הזה, לג בעומר, הוא יום מיוחד של התגלות יגהמ"ר. קודם גם אמרנו שזה יג שנים שרשב"י היה במערה. מערה אותיות העמר. כל יום שאומרים את הברכה, "על ספירת העמר", צריך לכוון ש-העמר זה אותיות מערה – רשב"י בתוך המערה – העולה ז פעמים מה. בכוונות צריך לכוון בברכת "על ספירת העמר", בשם הוי' כשאומרים "ברוך אתה הוי'", את שם מה – עמר זה מאכל בהמה, שם בן, אבל צריך לתקן את זה בשם מה – לכן מכוונים שם הוי' במילוי מה, והמלה האחרונה זה ז"פ מה. ז"פ מה הוא עצמו ה"פ סג. זה חבור ויחוד בין מה ו-סג. כש-מה מתקן את בן אז בן עולה לשרשו ב-סג, שזה כמו שאמרנו "מקום שבעלי תשובה עומדים" שגבוה מהצדיק הגמור. ה-מה זה הצדיק, וה-בן זה נפילת סג, אבל כש-מה מתקן אותו הוא חוזר להיות סג – זה רמוז ב-העמר = ז"פ מה = ה"פ סג, וזה סוד המערה של רשב"י. זה היה מאמר מוסגר.

הכאת הוי' דאו"י בהוי' דאו"ח

לפני יגהמ"ר יש "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא ביניהם. לפי חז"ל זה "הוי'" של צדיקים (שה' מרחם עלינו כשאנו צדיקים, זה פשיטא) ו"הוי'" של בע"ת (שגם אחרי שעוברים עבירות ושבים בתשובה ה' מרחם, הוא עדיין "הוי'" ולפי כמה פירושים יותר "הוי'" – במקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד – או פחות מהראשון, אחרי צמצום). יש שני כללים של רחמים, "הוי' הוי'", ואחר כך יש התפרטות של יג מדות הרחמים. נעשה חשבון שרמוז בזהר חדש בקשר לסוד קו המדה: שם הוי' הראשון הוא אור ישר, עבודת הצדיק, ושם הוי' השני הוא בעצם אור חוזר (כמו "יהי אור ויהי אור"), ולכן אף על פי שכתוב ישר אני מצייר אותו הפוך, ה-ו-ה-י. יש שם הוי' יורד של הצדיק ושם הוי' עולה של הבע"ת (ש"חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה ממקום הצדיק). כשעושים הכאה פרטית זה יפ"ה, ופ"ה, הפ"ו, הפ"י = 160 = קו המדה (נמצא כתוב בהרבה מקומות בכוונות שהחשבון הוא י פעמים ה ו-ה פעמים י, יחודא עילאה, ועוד ו פעמים ה ו-ה פעמים ו, יחודא תתאה, אך בפנימיות, הוא הוא החשבון המתבאר כאן, ודוק). בעצם, קו המדה הוא ה"פסיק טעמא" שבאמצע.

"הוי' אלהינו הוי' אחד" סוד "הוי' הוי'" ו-יג מדות הרחמים

המאמר הזה, מאמר "קו המדה", פותח עם נתוח של אותיות "הוי' אלהינו הוי'" שבשמע ישראל. זה יחוד בקבלה, של יד אותיות, של "הוי' אלהינו הוי'". כתוב – לא מביא שם – שזה ממש כמו שני שמות הוי' לפני יגהמ"ר, עם הפסיק טעמא באמצע (עיקר קו המדה), שזה ה"אלהינו" (ו האותיות שלו בסוד צורת האות ו, צורת הפסיק טעמא) שבאמצע. אחר כך כתוב "אחד" = יג, זה יג מדות הרחמים. ה-א זה "אל" ("אל אחד בראנו"), ה-ח זה המדות מ"רחום" עד "נצר חסד לאלפים", ואחר כך ה-ד זה ארבע מדות שהן יחידה אחת בפני עצמה, "נושא עון ופשע וחטאה ונקה". ח מדות – כמה ה' טוב מצדו (בחינת אור ישר), ואחר כך יש מה שה' מרים, מתקן ונושא את העוונות שלנו. שוב, החלוקה ל-אל (במ"ס = 13, כולל הכל), אחר כך כל הטוב של ה' ב-ח מדות, ואחר כך ד רבתי שזה 4 מדות של נשיאת עוון. זה התכלית של יגהמ"ר, שאנחנו לא בסדר וה' מקבל את התשובה שלנו. כך יגהמ"ר מתחלקות לפי הסוד של "אחד", ולפני זה יש "הוי' אלהינו הוי'" כמו "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא.

חלוקת והכאת "הוי' אלהינו הוי'"

מסביר רשב"י, בעל ההילולא, שצריך לעשות פעולה של "פלג אלהים", לחלק באמצע ולחתוך (כמו שספירת העומר מלשון מספריים), אז אם חותכים במספריים בין מילים מילא, אבל אם חותכים במספריים (קו המדה) באמצע מלה זה חדוש, זה שבירה. לקחת מלה עם משמעות וחתכת באמצע, אז לכאורה אבדת את המשמעות – זה נקרא שבירה, שבירה זה לאבד משמעות, לאבד תוכן על ידי זה שאתה חותך (אם חותך בלי לאבד תוכן זה לא שבירה). כתוב שם שצריך לחלק את ה-יד אותיות לשבע ושבע (כמו הפסוק – שלא מביא – "שבעה ושבעה מוצקות"). צריך לחתוך ל"הוי' אלה" ו"ינו הוי'". הוי' אלה = 62, ינו הוי' = 92. הוא כותב שם שהשבע הראשון זה עלמא עילאה, עלמא דאתכסייא, והשבע התחתון זה העולם התחתון שלנו, עלמא דאתגלייא. במ"א מבואר אצלנו שהעולם שלנו מאד קשור ל-92, שהיום ידוע שזה מספר היסודות בטבע. הפסוק הבא זה "ואהבת את הוי' אלהיך" – מ"הוי' אלהינו", שבכללות כנגד יה, הופך ל"הוי' אלהיך", שבכללות כנגד וה. הוי' אלהיך = צב, החלק התחתון של החיתוך. כעת דבר מופלא: אם אני מניח, כמו שאמרנו קודם, שזה או"י ואו"ח (יחס בין עלמא עילאה לעלמא תתאה), אז נעשה הכאה פרטית של שני החלקים, הפוכים זה מול זה: קודם כל, למעלה יהיה שם הוי' בהכאה כמו קודם (160), ולמטה אפ"ו, נפ"ל, הפ"י = 1556. סה"כ = 1716. היה יפה מאד אם היה מתחלק בשם הוי', וזה באמת 66 פעמים הוי' – ינו פעמים הוי', אלהיך פעמים הוי'. כלומר "הוי' אלהינו הוי'" הוליד "הוי' אלהיך" שנמצא בפסוק הבא. כשעושים פעולה זו, שרמוז לנו בז"ח של רשב"י, מקבלים "הוי' [פעמים] אלהיך". אפשר להבין איך מתוך התבוננות של "הוי' אלהינו הוי' אחד" נולדה האהבה של "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'". זה ההתחלה של פעולת קו המדה, וזה המשך של מה שדובר בשיעור קודם על סוד "פלג אלהים" – זה דוגמה של לחתוך את שם אלקים, כאן את "אלהינו", בדיוק באמצע (לשם אלקים יש חמש אותיות, אי אפשר בדיוק באמצע, אבל ב-אלקינו יש שש אותיות, אז אפשר לחלק בדיוק באמצע).

לחיים לחיים! שכל החתוכים יהיו מוצלחים.

ניגנו ניגון ההכנה.


 

ו. ששה קצוות ב"מאמר קו המדה"

ששת קצוות המרחב בספר יצירה כשיטת האריז"ל

אמרנו אם כן שהימים הללו של ספירת העומר, ובפרט לג בעומר, זה תיקון של קו המדה (עמר – שם מדה). שני השבועות של נו"ה, שזה המאזניים – המשקל ששוקלים – זה הדגש המיוחד בתוך ספירת העומר גופא של לספור (כמו שהוסבר שלשום). לכן גם קוראים את מצות הספירה בפרשת אמר, שתמיד חלה בשבועות של נו"ה, קו המשקל והמדידה. שמה, באותו מאמר, הוא גם כותב שקו המדה בא למדוד את ששה דברים שמחלק לשלשה זוגות. לכאורה זה איזו שיטה מחודשת, כי בספר יצירה לפי פירוש האריז"ל הו"ק זה הקצוות של שלשת ממדי המקום – ארבע רוחות העולם ומעלה-מטה. כך האריז"ל מפרש, שעומק רום ועומק תחת זה נצח והוד (זה לא כמו במפרשים שלפני האריז"ל, שזה כתר ומלכות, אלא אצל האריז"ל הכל בתוך מדות הלב). מזרח זה תפארת, מערב יסוד, דרום חסד וצפון גבורה. אז ככה, אם קו המדה שייך במיוחד למדות, הייתי חושב שבא למדוד מדות אלו, ואת המלכות שהיא היכל הקדש באמצע, הנקודה הפנימית של כל הו"ק. "ואני תפלה" זה המלכות, היכל הקדש באמצע, "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", ומסביב ו"ק. כך מפרש האר"י. שוב, המפרשים הראשונים מפרשים אחרת – רום כתר ותחת מלכות, ויש עוד שינויים.

תוספת עגול ורבוע לשש המדידות

בכל אופן כאן יש שיטה שצריך לתת את הדעת מה רוצה לומר. כאן קו המדה מודד שלשה זוגות של שלשה מושגים – אורך-רוחב, עומק-רום, עגולא-רבועא (שלכאורה לא קשור). הקו מודד את האורך של כל דבר, את הרוחב שלו, את הרום שלו, את העומק שלו, ואת הצורה העגולית והרבועית שיש בכל דבר. זה חדוש. מה זה אחרת מס"י? בס"י אורך ורוחב מתחלקים, כל אחד, לשנים (שני קצוות לכל ממד). כאן אורך – אם מסתכלים כלפי מזרח – זה כולל מזרח ומערב. עומק ורום זה הוד ונצח לפי האר"י. הרוחב כולל כאן צפון ודרום. לפי זה כל הו"ק המוכרים זה באורך ורוחב ובעומק-רום, ולפתע מביא עוד דבר – עגול ורבוע.

ס ו-ם שבלוחות בנס היו עומדים

בעוד טוב ימים עומדים לקבל את התורה, "כי לקח טוב נתתי לכם", "אין טוב אלא תורה" (טוב ימים וכו' כנגד טוב קשרים הנ"ל, הכל בהשראת ה"בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" של רשב"י בל"ג בעומר; יש לציין שיום ה-טוב – יום הקשר לצדיק ועל ידו לעצמותו יתברך – מתחילת הספירה הוא תפארת שבתפארת, יום ההולדת של הרבי המהר"ש, ה"לכתחילה אריבער", היום המקביל לל"ג בעומר כנודע, ודוק. נמצא שבתפארת שבתפארת הצדיק נולד ובהוד שבהוד הצדיק מסתלק, קשר של אור ישר המתקשר עם קשר של אור חוזר, וד"ל). על לוחות הברית היו שתי אותיות שעמדו בנס (נסים = 160 כנ"ל, יש כאן שני נסים, שתי אותיות), ס ו-ם סתומה (שהרי האותיות של לוחות הברית היו חקוקות מעבר לעבר, ושתי אותיות אלו עמדו בחלל על בלימה, בסוד "תלה ארץ על בלימה" = בראשית, וד"ל). ס ו-ם זה עגול ורבוע, כמובן. כתוב בקבלה, ומובא בהרבה דרושי חסידות, שמה שעומד בנס זה מוחין. רק שההבדל בין אבא לאמא שבאמא ה-ס למעלה מה-ם, עגול למעלה מרבוע, בינה למעלה מתבונה, ובאבא זה ם למעלה מ-ס, אבא עילאה מעל יש"ס. או"א זה יחוד ם ו-ס, וישסו"ת זה יחוד ס ו-ם. זה עיגולא ורבועא, ענין שמבואר בדרושי החסידות – מגן אבות דרוש ראשון לחתונה, שאנו ממליצים עליו לכל חו"כ. אבל כאן זה לא מובן ככה, כי נראה שמכניס מושגים אלו בו"ק. הסברנו שספר סופר וספור זה מוחין, אבל מתגלה במדות (ודווקא במדות ניתן להרגיש את המושגים באופן מוחשי ובכך לתרגם את המושגים לעבודה בפועל). גם כאן, עגול ורבוע אלו מושגים של מוחין אבל כאן הוא ממקם אותם בתוך הלב. צריך להבין מה הכוונה כאן, מה מוסיף כאן בתוך הו"ק. נאמר בקיצור את ההקבלה:

אורך – חסד

"אֹרך ימים בימינה" – תכלית האורך זה חסד, זה ימין. אם כי אמרנו שעל פי פשט שאורך זה ממד אחד עם שני קצוות, אבל אם רוצים לשים כאן את כל המושגים בו"ק אז אורך זה ודאי חסד. כך מפורש בפתח אליהו ש"חד אריך" היינו קו ימין, קו החסד, ודוק. החידוש הוא שזה בא לידי ביטוילא רק במקום אלא בעיקר מתקשר לזמן, בסוד "ארך ימים" כנ"ל (איש החסד והאהבה מאריך כל יום ויום מימי חייו, "ואברהם זקן בא בימים"). כמו שאומרים שהיחס בין חסד לגבורה זה על דרך "יום אחד" ו"מקום אחד" במעשה בראשית. אז האורך, חוץ מזה שהוא אורך במקום, הוא גם ענין של אורך ימים – "ארך ימים בימינה" (והוא גם רומז ל"קץ הימים" שהוא "קץ הימין"; והנה, "יום" קאי על השמש כנודע, שזורחת במזרח ושוקעת במערב, ממד הארך לפי ס"י כנ"ל, ודוק), צד הימין והחסד. לכן גם פותח כך – אורך ורוחב.

רוחב – גבורה

רוחב זה "הרחיבי מקום אהלך". אורך יכול להיות גם זמן, אבל אין זמן רחב – רוחב שייך דווקא למקום. רוחב זה "אני בינה לי גבורה", סוד "רחֹבות הנהר" דבינה (והנה, היחס בין "רחבות הנהר" ל"ארך ימים בימינה" הוא יחס של שלם וחצי, ואילו היחס בין חסד לגבורה הוא יחס של 1:3. וראה זה פלא, קו ימין = גבורה = ג"פ חסד, הרי "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", והוא סוד הגילוי של המרחב העצמי, וד"ל). אם אורך שייך לימין בכללות, אז רוחב בכללות שייך לגבורה (תחילת רֹחב הוא רח, העולה יצחק, שאמר על הבאר רחבות "עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", רחביצחק ב, "גור בארץ"). והוא סוד "ופחד ורחב לבבך", וד"ל. זו לא גבורה שמצמצמת, אלא גבורה שפורצת ומרחיבה – "הרחיבי מקום אהלך" – להרחיב את המקום ("הרחיבי מקום אהלך" = קו שמאל!). זה שייך במיוחד לבית מדרש, מקום שמתפללים ולומדים. כמו אצל אלישע, שאם התלמידים רבים, כן ירבו, והמקום מצומצם צריך או לחפש מקום אחר או לפרק הקירות (כי אדה"ז לא היה שובר, כנראה גם קשור לנשמת רשב"י) ולהרחיב. אם כן, אורך ורוחב, ברור שזה יחסית חסד וגבורה (ורמז: ארך הוא כפולה של  13, 17 פעמים 13, ואילו רחב הוא כפולה של 7, 20 פעמים 7. והנה בנין הזכר מן החסדים, סוד ה-13, ואילו בנין הנקבה מן הגבורות, סוד ה-7).

רום ועומק – נצח והוד

עומק ורום זה עדיין נצח והוד לפי האריז"ל, אין צורך לשנות את הפירוש שלו. האריז"ל אומר שעומק (תחת) זה הוד ו(עומק) רום זה נצח. עמק = רחב, בהיות שההוד הוא ענף הגבורה.

עגול ורבוע – הופעת המוחין בקו האמצעי

נשאר לנו הדבר המחודש – הקדמה חדשה בלימוד: לעיל הוסבר כי במקורם, ב-ס ו-ם העומדים בנס, העגול והרבוע שייכים למוחין חכמה ובינה. איפה המוחין מופיעים במדות? בעיקר בקו האמצעי. רק המוחין זה בחינת אמת שיכולה לחבר קצוות, בחינה של נושא הפכים. כפי שנבאר בסמוך בפרטות, העגול שייך לתפארת והרבוע ליסוד. כפי שהוסבר, באמא שרש העגול למעלה משרש הרבוע ובאבא הפוך. יוצא לפי זה שבאבא שרש היסוד, הברית, גבוה משרש התפארת. זה מסתבר, כי ב-י שרש הקוץ התחתון, יסוד אבא, הוא בקוץ העליון. [וכמה מרמזי הצמד של עגול-רבוע: עגול רבוע ר"ת ער, בסוד "אני ישנה ולבי ער". שאר האותיות – גול בוע הן בסוד "שלם וחצי" – ה-גול של עגול הוא החצי של ה-בוע של רבוע. יחד גול בוע עולה 117 = 9 פעמים 13 (ההפרש בין רמח ל-שסה, מספר הפסוקים בשיר השירים קדש קדשים וכו'). ההפרש בין עגול לרבוע הוא 169 = 13 ברבוע! כאשר יש רבוע בין שני עגולים (עגול בתוך רבוע בתוך עגול, כמבואר בעמק המלך – טהירו תתאה בתוך המלבוש בתוך טהירו עילאה, וד"ל) – עגול רבוע עגול = מלכות = המשולש של אל = אברהם אברהם (פעמיים רמח). עגול רבוע במילוי (אלפין) – עין גימל ואו למד ריש בית ואו עין = 1365 = 3 פעמים 5 פעמים 7 פעמים 13 (שלשה רבעים של 1820)].


רבוע – יסוד

נתחיל להסביר דווקא מהרבוע: נתחיל מהרבוע – הרבוע שייך לספירת היסוד. למה? יש להעיר כי במפרשי מאמר קו המדה (החל מהרמ"ק) מתבארות כל ההקבלות דלעיל – אורך-חסד, רוחב-גבורה, עגול-תפארת, רום-נצח, עומק-הוד – וההבדל היחיד בפירושנו הוא הקבלת הרבוע ליסוד במקום למלכות (כשאת ההקבלה למלכות מסבירים בכך שהיא כוללת את הנה"י כמוחין שלה, ולעתים היא הרביעית במערכת של חגת"ם, ולכן היא 'מרובעת'). בנוסף לכך שההקבלה ליסוד עדיפה, משום שכל המדידה שייכת דווקא ל-ו קצוות, יש להסביר במיוחד את ההקבלה ליסוד: חז"ל מלמדים כי "אין רבוע במעשה בראשית", ויצירת הרבוע כבר שייכת לפעולות האדם עליהן נאמר "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן – והתיקון הראשון והעיקרי הוא ברית המילה שבספירת היסוד. איך עושים רבוע? כשחותכים את הערלה. אז נעשה אבר הברית ראוי להוליד זש"ק, זרעא חייא וקיימא, ונאמר בו "ומספר את רבע ישראל" – כח הזווג של היסוד נקרא רבוע.

סופר – מרבע עיגולים

בשיעור בט"ז אייר, על ספר-סופר-ספור, אמרנו שהיסוד זה הסופר שרושם בדיו על הדף. כמו שמוהל מומחה הוא אמן, כך עיקר האומנות של סופר זה איך לחתוך את השפיץ של הקולמוס. הקולמוס לא יכול להיות עם עיגול בסוף, אלא צריך להיות ישר, עם שפיץ, וזה נקרא מרובע. שם דובר על סופר סת"ם, שמעתיק את התוכן, אך יתכן גם מי ששומע סיפור ורושם אותו על הניר – שגם זו יחסית עבודה טכנית (בשונה מסופר שמחבר את הספור בעצמו). אם ככה מציירים, אז מה ההבדל בין מה שהוא שמע למה שהוא כותב? אוטומטית, כמה שרוצים להשאיר מה ששמעו, חייבים 'לרבע' את הסיפור כי כותבים אותיות. כמה שתנסה לשמור על האופי המקורי של הספור, על העיגוליות שלו, מי שרושם באותיות חייב לרבע – זה בדיוק הסוד של כתב אשורי בו משתמש סופר סת"ם – זה כתב מרובע. קודם היה כתב רעץ (כמסופר בסנהדרין) – כתב מעוגל (כפי שכותב רש"י), אבל זה לא הכתב האמיתי. הכתב הטוב זה דווקא הכתב האשורי-המרובע, כשהשם אשורי מעיד על האושר של הסופר שמצליח לרבע (האושר והכיף של הסופר ביכולת לרבע את העגול שייך לסוד היחוד בין האיש והאשה, כמבואר בסוד הידוע אצלנו שכדי להיות בעל רגוע צריכה האשה לעגל רבוע, לעגל את הרבוע שלו, בסוד "כתפארת אדם [אשה] לשבת בית [ביתו זו אשתו, הבית הוא מרובע, אך האשה בתוך הבית היא בסוד עיגולא בריבועא, ומפני זה לה הכח להתלבש גם ברבוע הבלתי מתוקן שלו, הטבע הראשון העצבני שלו, ולעגל אותו, ובכך להרגיעו]", כדי שאחר כך הוא יוכל לקיים רבע עגול, בסוד הזיווג, וד"ל, והוא סוד "ומספר [רושם בספר את הסיפור ששמע] את רבע [תשמיש, זיווג יסוד ומלכות] ישראל"). הסופר כותב אותיות מרובעות, וממילא הספר – שכנגד המלכות, כפי שנתבאר שם – יוצא מרובע. לכן זה גם נכון שמרובע זה גם במלכות. אבל "אין רבוע במעשה בראשית" – זה רק אחרי שבא סופר.

עגול – תפארת

התפארת זה היפי, שהולך ביחד עם המוחין של עגול. במדות הלב מופיע העגול בתפארת, בלב עצמו, שהעגול בו הוא כמו סבוב הדמים מהלב. מפרשי מאמר קו המדה מסבירים כי העגול הוא בסוד נקודת הסגול (כאשר בעגול-סגול מתחלפות האותיות הסמוכות ס-ע), המסמלת את מדות החג"ת – שלשת האבות – הכלולות במדת התפארת, מדתו של יעקב אבינו ע"ה. נמצא שסוד העגול רמוז – לעומת הרבוע – בצורת המשולש דווקא. דבר זה רמוז גם בכך שחז"ל קבעו את המספר 3 כערך ה'מופשט' של המספר הידוע בשם פאי – היחס בין הקו המקיף את העגול לקוטרו. ורמז: תפארת הוא מספר משולש, המשולש של 46 (= אלהי). לעומת זאת, יחוד יסוד מלכות הוא סוד הרבוע, כנ"ל, והם עולים בגימטריא 576 = 24 בריבוע (כשרק יסוד = 80 = ד פעמים כ, סוד כד, שרש הריבוע של יחוד יסוד מלכות).

פריצת יעקב – מהעגול אל הרבוע

ליעקב, שמדתו תפארת, נאמר "ופרצת" ל-ד רוחות העולם, שהן סוד ד רוחות המלכות כנגד ד נשותיו ו-ד דגלי מדבר. ד הרוחות עצמן הן במלכות, אך כחו של יעקב לפרוץ ל-ד רוחות הוא ביסוד דווקא, בחינת יוסף הצדיק – "אלה תולדות יעקב יוסף" (הולדת תולדות היינו הפשט של "ופרצת וגו'", וכן של "יפוצו מעינֹתיך חוצה", "נחלת יעקב אביך" – נחלה בלי מצרים), וכידוע שצדיק ר"ת צפון דרום ים קדם (כשהכל כלול בצד ימין, על דרך "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", וד"ל). כלומר, יעקב-התפארת-העגול מצווה לפרוץ ל-ד רוחות הרבוע דווקא. [ובדרך רמז: חסד גבורה תפארת = 1369 = הריבוע של 37, נצח הוד יסוד = 243 = 3 בחזקת 5 = אברם (כאשר הממוצע של נה"י הוא 81, הריבוע של 9, שהוא הריבוע של 3), יסוד מלכות = 576 = הריבוע של 24 כנ"ל. נמצא שהכל מכוון ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים דווקא, ועשו לי מקדש (444), תכלית הכל – הריבוע, וד"ל (ועוד: מילוי 3 האותיות המשותפות של עגול סגול – גול: גימל וו למד = 169 = 13 בריבוע, ביחד עם מילוי שתי האותיות ע ס – עין סמך – עולה הכל, עגול סגול במילוי, 588 = 3 פעמים 14 בריבוע, ודוק). בריבועים הנ"ל היסוד הוכפל (נספר גם בנצח-הוד-יסוד וגם ביסוד-מלכות), בסוד "ועמך כֻלם צדיקים", שתי בחינות של "צדיק יסוד עולם", צדיק עליון וצדיק תחתון, וד"ל. הכל יחד, עם כתר חכמה בינה דעת = 3422, היהלם (שהוא חבור שני משולשים, אך הוא גופא השרש והריבוע, ודוק שדווקא בצורה זו יש יחוד מוחשי של משולש וריבוע, עגול וריבוע) של חן  "חן חן לה", וד"ל].

תורתו של משיח

כפי שהוזכר, החידוש העיקרי כאן הוא הוספת העגול והרבוע לתכונות הנמדדות, וההקבלה של העגול והרבוע לתפארת וליסוד (כשעיקר החדוש הוא הקבלת היסוד לרבוע, כנ"ל). ורמז: יסוד-רבוע עולה משיח ועגול-תפארת עולה הפסוק העיקרי על המשיח בכל התנ"ך – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (כאשר ר"ת של עגול-תפארת הם עת, העולה "נעשה אדם" – ש"נאמר בעבורך", בעבור רבי שמעון בר יוחאי ובעבור משיח שבכל דור – בסוד "עת לעשות להוי' הפרו תורתך [על ידי סילוק ה-א מפאר, ודוק]"). רמז לכך שהחידוש של הוספת והקבלת העגול והרבוע הוא חלק מתורתו החדשה של המשיח!


ניסוי מדעי להמחשת הענין

לפי הפשט הציר של תפארת-יסוד קשור דווקא לאורך, כי אורך זה לכאורה הציר בין מזרח למערב, שהם כנגד תפארת ויסוד (במושגי ספר יצירה). הרוחב, לפי פירוש האריז"ל לספר יצירה, כלל גם את החסד וגם את הגבורה (לב רחב כולל את שתי המדות העיקריות שבלב, אהבה ויראה, כאחת), אך כאן שמנו את כל הרוחב בגבורה. ואילו האורך, שכלל לפי האריז"ל תפארת ויסוד, עכשיו כולו בחסד. אז מה מתבקש מכאן? זה דבר שראוי לבדוק מבחינה מדעית, וניתן לעשות זאת, וניתן למדענים שלנו לבדוק זאת במעבדות של גל עיני. בשביל הנסיון הזה גם צריך הרבה כלים, ציוד כבד של טלסקופים וכו'. ידוע שיש הרבה שחוקרים אם אפשר ויזואלית להבחין בין מראה השמש כשהיא זורחת למראה שלה כשהיא שוקעת. זריחת השמש זה תפארת ושקיעת החמה זה יסוד. השקיעה במערב – לשון ערוב, אבל זה גם צרוף אותיות רבוע. כל רוח המערב נקראת על שם ערבוביית הצבעים בזמן השקיעה. לכאורה על פי מדע זה אותו דבר, לא צריך להיות הבדל בין לראות את הזריחה מלראות את השקיעה (זריחה שקיעה = הכל פעמים אחד), אבל משום מה יש הבדל מוחשי בין חוית הזריחה לחוית השקיעה, ולכן קוראים לצד השקיעה מערב – יש שם ערבובית גוונים שאין בזריחה. מה שאנחנו אומרים כעת זה הצעת דבר חדוש. השמש היא תמיד עגול לכאורה, אבל בזריחה רואים מוחשי וחזק את הפן העגולי של השמש, ואילו בשקיעה צריך לראות שם משהו יותר מרובע, יותר מעורב. גם תפארת נקראת על שם מזיגת הגוונים, אך כנראה יש הבדל בין המושג מזיגת גוונים לבין ערבוב גוונים. במזיגה עדיין כל גוון נראה לעצמו, מה שאין כן בערבוב נעשה מעין תערובת, הכל יחד (כמו בתחילת הבריאה כאשר אור וחשך היו משתמשים בערבוביא לגריעותא, שלא היתה כל הבדלה ביניהם). כאשר כל "מזל", כל גוון, מופיע לעצמו נוצרה תופעה של מעגל המזלות, מה שאין כן על ידי ערבוביה אפשר להגיע ממצב של תערובת גם למציאות של תרכובת חדשה לגמרי, סוד מעשה מרכבה (ד"אין ריבוע במעשה בראשית" אלא דווקא במעשה מרכבה), סוד הזיווג להוליד זרע חי וקים, סוד "ומספר את רבע ישראל" כנ"ל, וד"ל. למזוג במזיגה הנכונה זו תכונה של תפארת, אבל מערב – לערב את זה נכון – זו תכונה של יסוד, ולערב זה אותיות לרבע. לכאורה צריך כלים מיוחדים בשביל זה. אולי באינפרא-אדום או אולטרא-סגול, ולאו דווקא באור הנראה – לכן צריך ציוד מיוחד, לבדוק אם בתדרים הלא נראים לעין יש תופעה של קוים מרובעים יותר בשקיעה לעומת קוים עגולים בזריחה.

רמז בשש המדדים של קו המדה

כל זה פרוייקט של קו המדה, שמודד את הקו ככה, בשלשה זוגות מושגים – אורך-רוחב, עגול-רבוע, רום-עומק. והנה, ארך רחב עמק רום עגול רבוע = 1274 = 49 פעמים הוי' = ז ברבוע פעמים הוי' = ז פעמים יעקב. שמות ו הקצוות, אליהם מקבילים ששת המדדים: חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד = 1612 = סב (טוב מאד) פעמים הוי'. לקמן (פ"ח) יתבאר שיש כאן גם הקבלה לשש המלים של שמע ישראל, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118 = 43 (גדול) פעמים הוי'. יש כאן שלש מערכות של שש עם הקבלה. הכל יחד זה 4004 = 22 פעמים יעקב (יעקב הוא הדור ה-22, זה אחד מהרמזים שהוא עמוד התורה, שיסודה ב-כב אותיות) = 154 פעמים הוי'. 154 = הוי' אלהינו הוי', היחוד של ק"ש, כמבואר במאמר קו המדה. כל מערכת היא כפולה חשובה של שם הוי', וביחד זה הוי' (כלל הכל) פעמים "הוי' אלהינו הוי'". החידוש כאן זה המערכה העיקרית, שעלה ז"פ יעקב, והכל יחד זה כב פעמים יעקב. אז היחס בין הכל לבין מערכת אחת זה פאי בקירוב – 22 על 7.

 

[השלמה מרובת רמזים ומעוטת אותיות הסבר (לרוב הענינים המבוארים כאן מומלץ לעיין בהקדמתו וסיכומו של ה"מתוק מדבש" למאמר קו המדה):


ז. דרושים ורמזים נוספים בעניני מאמר קו המדה

רמזי הביטוי "מאמר קו המדה"

מאמר קו המדה = אמת (= ז שמות סג כנודע באר"י; בדילוג אותיות, הדילוג הא' = 189 = 3 פעמים סג, והדילוג הב' = 252 = 4 פעמים סג, ודוק. אותיות הדילוג הראשון – מאמר קו המדה – הן קדם מה ואותיות הדילוג השני – מאמר קו המדה – הן אור מה, האור הקדמון של שם מה – משרש מה ב-עב הנעלם – המתקן את שם בן ומעלהו לשם סג, הכל מכח סג, וד"ל. אור קדם = 351, המשולש של 26, שם הוי' ב"ה, בה"פ = 8124 = זה פעמים אור מים רקיע, עיקר הסוד של מעשה בראשית, ר"ת אמר של מאמר, וד"ל). אמת = אהיה פעמים אהיה, סוד "אהיה אשר אהיה", שם הלידה והגאולה, "בני אתה, אני היום ילדתיך". והוא אמת הבנין (של שמאי = 351 = אור קדם כנ"ל, שהלכה כמוהו לע"ל) של כל העולמות. פנות ציור משולש 10 האותיות "מאמר קו המדה" (מ-4 ל-1) הן מרה = 5 פעמים 49 = אדם קדמון, והשאר = 4 פעמים 49 = 14 בריבוע. קו המדה במילוי = 724 (אהיה אשר אהיה ושליש) = בכל עת יהיו בגדיך לבנים = בית חדש = יג ערכי מילויי שם הוי' ב"ה וכו' (כמבואר סוד מספר זה בסעודת משיח השתא). במספר קדמי, מאמר קו המדה = 1887 = 37 פעמים 51, סוד צמצום אמת פעמים צמצום תריג (שביחד עם תריג = 2500 = 50 בריבוע), כמבואר במ"א. בסדרה הריבועית הנבנית מ-ג תבות מאמר קו המדה, לפני מאמר יבוא 579 (ג פעמים טפטפיה, שם המחשבה דבוצינא דקרדוניתא, והוא עולה כוזו במילוי מה = אני הוי' אלהיכם, חותם ק"ש) 1000 (אורות של מ"ת) 1544 ו-2211 (66, גלגל, במשולש). ע"כ = 5775 = יה פעמים שכינה (שכן יה), וד"ל. והוא עולה יהי (של מעשה בראשית) פעמים רלא (שערים, משולש אהיה הנ"ל, של מעשה בראשית).

שמות קו המדה

קו המדה הוא סוד הקו וחוט אוא"ס ב"ה הבוקע את מקום הצמצום הראשון, כמבואר בעץ חיים. יש בו "רצוא ושוב", כמבואר כאן שלאחר שהוא מודד כו' הוא עולה ומסתלק לשרשו באוא"ס ב"ה לחדש משם אור ושפע רב. והוא סוד דפק החיים, סוד אוא"ס ב"ה הממלא כל עלמין, "מה הנשמה ממלאת את הגוף אף הקב"ה ממלא את העולם כו'". בדא"ח מבואר שבחיצוניות, סוד האש והבוצינא שבו, הוא כח ההתחלקות, אך בפנימיותו, סוד נביעת מי האין סוף שבו, הוא כח ההתכללות. ועליו שורה הארת שרשו בסוד אוירא דכיא הנותן בו כח לעלות לשרשו לפני הצמצום ולהעלות אתו את כל העולמות כו' (ראה בכל זה במאמר "בריש הורמנותא דמלכא" לרבי הלל מפאריטש). הקו נקרא גם ניצוץ (= צלם אלהים ועוד קו = 352, סוד ארך אפים וכו', ועם קו המדה = 406 = כח במשולש = ז פעמים חן) או בוצינא שבמאמר זה נכתב בוציצא. בוצינא בוציצא = משיח (לשון משחתא). בה"פ 12741 – 12740 ע"ה. 12740 = 7 פעמים 1820 = 70 פעמים יעקב כנגד 70 נפש יוצאי ירך יעקב שירדו למצרים למדוד ולתקן שם את המציאות. והוא עולה 10 פעמים 1274 (ז פעמים יעקב) = ארך רחב עמק רום עגול רבוע, ו המדות של קו המדה!

לקו המדה יש כמה שמות: ניצוץ (בפרטיות כנגד הכתר שבו, קוצו של י, וכידוע שסוד עתיק ואריך הוא "ניצוץ קטן בורא שמתלבש בניצוץ קטן נברא", וד"ל) משחתא (עצם כח המדידה שבו, בחינת חכמה, "כֻלם בחכמה עשית", "כֻלם בחכמה אתברירו" על ידי פעולת המדידה על פי תורה, סוד ה-י של שם הוי' ב"ה, טפת ה"שמן משחת קדש", וד"ל) בוצינא דקרדוניתא (סוד האש שבו, משרש אמא עילאה, ה עילאה שבשם) קו המדה (סוד ה-ו של שם הוי' ב"ה שבו ו קצוות, ו מדות פרטיות) שעורא (סוד המלכות, ה תתאה שבשם, וכידוע שיחוד יסוד מלכות = שעור = כד בריבוע, שלמות של כד בתי דינין ד"דינא דמלכותא דינא", דינא אותיות אדנ-י שבו כד צירופים כו' כנודע). ניצוץ משחתא בוצינא קו המדה שעורא = 1891 = אין במשולש כנ"ל, סוד "אין מזל לישראל", וד"ל (ניצוץ משחתא בוצינא קו שעורא = 1837, מספר המגן דוד ה-חי = "זכור את יום השבת לקדשו", סוד גילוי אור הקו, וד"ל).

פתיחת מאמר קו המדה – ג רישין

הפרדס גם מפרש את מאמר קו המדה, אבל מתייחס רק להתחלה – לא לשום דבר שדברנו עליו. זה מתחיל במשהו שמזכיר מאד "בריש הורמנותא דמלכא" – פתיחת הזהר. כל אותם ביטויים איך הקב"ה התחיל לברוא את העולם. לכן זה מאד חשוב לרמ"ק, כי רוצה להוכיח ממאמר קו המדה – ולכן זה פ"ד ב"שער עצמות וכלים" – שיש התלבשות אורות בכלים (בלשונו עצמות זה אורות). כל מה שרוצה משם זה רק להראות שיש אורות בתוך כלים. איך מוכיח את זה? רק מהמשפט הראשון, שקודם היה "נהורא דלא קיימא בנהורא" (בהמשך: "נהורא דלא נהיר") ואחר כך יצא ממנו ניצוץ והניצוץ התלבש בתוך "רעוא דרעוין" (בתוך רצון). זה מספיק – אחר כך מסביר את ההמשך, אבל זה מספיק. יש אור-שאינו-אור, מוציא ניצוץ, וזה מתלבש. הדוגמה הזאת היא בדיוק תלת רישין. מפרשי האדרא, כמו הבית לחם יהודה, מביאים כל כתבי האריז"ל על התלת רישין – "דא לגו מדא ודא לעילא מדא" (העליון למעלה מהשני והשני בתוך השלישי) – שזה רדל"א, גלגלתא ומו"ס, או בלשון עמק המלך רדל"א רישא דאין ורישא דאריך. לעניננו יותר טוב לשון עמק המלך, כי השלישי כאן זה רצון. "אור שאינו אור" זה רדל"א, ה"ניצוץ" זה רישא דאין, וה"רעוא" זה רישא דאריך. הניצוץ כאן זה התענוג, זה מענין. הוא מתלבש בתוך הרצון, שזה השלישי, ומתוך זה יוצא לו שיש התלבשות – שזה מה שהרמ"ק רוצה. אם כי שאצל הרמ"ק זה חדוש, האריז"ל לוקח את זה שלב הלאה. כל הרמ"ק בכללות זה השתלשלות, לא התלבשות, והאריז"ל מעצם את זה והופך את זה להתלבשות. הכל מתחיל מ-ג רישין. זה מאמר מוסגר.

כוזו במוכסז כוזו

כוזו במוכסז כוזו (חילוף "הוי' אלהינו הוי'") המתבאר במאמר קו המדה (והרשום במזוזה מאחורי אותיות "הוי' אלהינו הוי'", יד אותיות בפנים ויד אותיות באחור, ידיד נפש) = 213. כאשר מוסיפים כוזו במוכסז כוזו ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (סה"כ כוזוהוי' אחד – אותיות) = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי כנודע! הכאת כוזו ב-כוזו אור ישר באור חוזר (כמבואר לעיל ביחס לשמות הוי' הוי') = 324 = חי בריבוע. ביחד עם 160 – הוי' הוי' כנ"ל = 484 = יחד (כב אתוון דאורייתא) בריבוע! כוזו במוכסז כוזו במספר קדמי = 817 = אור במספר קדמי!


אתוון טמירין, שורין, תיבין

בהתבוננות בקריאת שמע מוזכרים ב"מאמר קו המדה" אתוון טמירין שורין תיבין = 1820! רוס"ת = 910 = אמ"ת! אותיות באמצע = 208 ועוד 1612. והוא מתיחס במאמר ל"הוי' אלהינו הוי'" וגם לכוזו במוכסז כוזו, הכל = 2187 = 3 בחזקת 7!

סוד הקשרים

בלשון הרמ"ק: "כל קשר קושר את כל מה שבתוכו ומקבצו" = 2730, שלם וחצי ביחס ל-1820. 2730 = 2 פעמים 1365 הנ"ל. והוא סוד האות י של שם הוי' ב"ה, וסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" – המשכה ויחוד מחכמה ליסוד. חכמה יסוד = 153 = המשולש של טוב. והנה מבואר במאמר קו המדה שיש טוב קשרים בסוד האצילות, "אמרו צדיק כי טוב". נמצא שהעיקר הוא ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם", סוד ה-י הנקרא בלשון בעלי המסורה "זעירא" – "מאן דאיהו זעיר [בבטול דחכמה] איהו רב וכו'", סוד הקשר דאצילות. והוא סוד הברית, ברית = טוב פעמים לו, כנגד לו צדיקים שבדור המקבלים את פני השכינה הקדושה בכל יום. ברית = צדיק צדיק צדיק, ג מדרגות באות ברית קדש דספירת היסוד כנודע, ששרשן בקוצא גזעא שבילא (= אור אור אור, רז רז רז) של חכמה עילאה, ה-י שבשם, וכן ב-ג אותיות המילוי של האות ייוד, י בימין, ד בשמאל ו-ו באמצע, וה-י קושרת את כל שלשת הקוים יחד. על ידי יז הקשרים אפשר להפוך את הקללה (קללה = נקודה) לברכה, וכרמוז בכך ש-יז (טוב) פעמים חכמה (בחינת קשר כנ"ל) = "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" כנ"ל, וד"ל.

אמה-זרת-טפח-אצבע

בענין "קו המדה" מבארים על פי קבלה גם את המדות שנקטו בהם חז"ל: בבינה (67) יש מדת הזרת (607) ובתפארת יש מדת האמה (תפארת = 1081 = אמה, 46, במשולש!), והן בסוד שלם (אמה) וחצי (זרת, חצי אמה), השלם נולד מהחצי. מדת האצבע ביסוד (אצבע = נצח הוד, סוד שחקים, השוחקים מן לצדיק יסוד עולם, ונכללו ביסוד עצמו, אצבע יסוד = נצח הוד יסוד = ג"פ אנכי, ט בריבוע כו') והטפח (ה אצבעות שהן ד גודלין), סוד מהיטבאל כדלקמן, במלכות (שוב, המדה הקטנה למעלה מהמדה הגדולה, סוד הריבוי דכלים למטה כמבואר בדא"ח, כאן היחס הוא 1:5, בבינה ותפארת היחס היה 1:2, ודוק בסוד זהב; ה עילאה – פיזור אצבעות היד, ה תתאה – כיווץ אצבעות היד, "נאמן כפוף" במלכות, בעולם הזה, ו"נאמן פשוט" בבינה, עולם הבא, וד"ל; האצבע ממשיכה את הושטת האמה, "גופא ובריתא חשבינן חד", ואמה הוא אף כינוי לברית, וד"ל). טפח הוא סוד מהיטבאל אשת המלך הדר דראשית התיקון, סוד יחוד מה ו-בן. למעלה מטפח (מלכות) יש אמה (תפארת) אצבע (יסוד) המתיחדים עם הטפח (מלכות). והנה, אמה אצבע = הדר, בעלה של מהיטבאל (טפח)! ביחד, אמה אצבע טפח (תפארת יסוד מלכות) = הדר מהיטבאל = אשה כנודע = אמונה אמונה אמונה (היהלם של טוב הקשרים הנ"ל, סוד "מצא אשה מצא טוב וגו'"). והנה, זרת אמה אצבע (בינה תפארת יסוד, שלשת המשפיעים למלכות, טפח) = 816 = שפלות (פנימיות המלכות) = ח פעמים אמונה! יחוד אצבע טפח = 260, י פעמים הוי' ב"ה. והנה, כל ארבע המדות (של קו המדה, סוד בוצינא דקרדוניתא, משרש הגבורה דאמא עילאה בפרט כנ"ל, סוד הזרת) יחד: זרת אמה אצבע טפח (כנגד בינה תפארת יסוד מלכות) = בראשית!  בשמות ארבע המדות יש יג אותיות (= אחד, בראשית במספר קטן), מספר השראה. ד פנות צורת ההשראה והנקודה האמצעית = נח ("מצא חן") והשאר = 855 = אדם פעמים חוה! זרת אצבע (בינה יסוד, סוד שאול מרחובות הנהר) = 770 = 7 פעמים 110 (ימין) = 11 פעמים 70, אמה טפח (עיקר היחוד של תפארת ומלכות) = 143 = 13 (אחד, "והיו לבשר אחד") פעמים 11 (המכנה המשותף של שני היחודים הוא 11, בראשית = 11 פעמים 83, וכאן רואים שה-83 מתחלק ל-13 ו-70, 1 פעמים 13 ו-10 פעמים 7, 1 ו-10 = 11, ודוק). והנה ידוע שאמה ר"ת אלהינו מלך העולם, אלהינו מלך העולם = 343 (7 בחזקת 3) = גשם נדבות (של טל תחיה) "ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", "ואל אמה תכלנה מלמעלה", וד"ל.

 כוונת "שמע ישראל" – "שם הוי'" ו"עין הוי'"

במאמר קו המדה מבואר כי כונת "שמע" היא שם ע. שם היינו שם הוי' ו-ע היינו עין הוי'. שם הוי' ועוד עין הוי' ביחד עם כל הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1640 (יהלם מ) = ד פעמים שמעשמע פנים ואחור! כאשר נחשב את אותיות שמע רק פעם אחת יעלה הכל 1230 (ג פעמים שמע) = "קדוש קדוש קדוש".

והנה, הפעם הראשונה שכתוב "שם הוי'" בתורה, הכל הולך אחר הפתיחה, הוא בפסוק "ותקרא שם הוי' הדבר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי ראי" הנאמר בהגר בברחה מפני שרה גבירתה. והיינו קשר מובהק בין שם ל-ע, בין "שם הוי'" ל"עין הוי'" (עין גם מלשון באר מים חיים, באר לחי ראי, באר – באור פניך כו'). הביטוי "שם הוי'" מופיע בתורה ו פעמים, פעמיים בעשרת הדברות בדבר השלישי "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא", פעם אחת בפרשת "נקב שם הוי'" (מות יומת), שעבר על לא תשא, ועוד פעמיים לאחר הפסוק "שמע ישראל" במשנה תורה – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" (אלו תפילין שבראש) ובשירת האזינו "כי שם הוי' אקרא הבו גדל לאלהינו" (הכל הולך אחר החיתום של הביטוי "שם הוי'" בחמשה חומשי תורת משה) שמכאן נלמד שמצוה לברך ברכת התורה (והרי הוקשו תפילין לכל התורה כולה, שתי ההופעות האחרונות של "שם הוי'" של שמע ישראל).

 שם הוי' = 366 = 6 פעמים אין, ו צרופי אין, סוד "אין מזל לישראל" (שבזה צריך להתבונן באומרו "שמע ישראל", והיינו שרק הוי' ב"ה הוא אלהינו והוי' אחד, "אין עוד מלבדו", וזה מזלנו לנצח, "מגדל עז [מזל מזל] שם הוי' בו ירוץ צדיק ['ועמך כֻלם צדיקים'] ונשגב"). עין הוי' = ו פעמים הוי' = יוסף, ה"צדיק יסוד עולם", וד"ל.

והנה, לפי זה צריכים לפרש גם את ה-ד רבתי של "אחד" כ"דבר הוי'" (זו הלכה, זו נבואה, זה הקץ, כמבואר באריכות במ"א). שם הוי' עין הוי' דבר הוי' = 754 = כט פעמים הוי' = חן פעמים אחד (חן במספר קטן). שם עין דבר = 676 = הוי' בריבוע כללי! 754 ביחד עם שלמות הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1872 = חסד פעמים הוי' ב"ה, הוי' פעמים הוי' במילוי יודין (שם עב). ללא האותיות הכפולות (שמע ד = ואהבת = אור אור = מקור חיים וכו') = 1458, הריבוע הכפול של זך, ודוק (כאשר נוציא רק מה-ע רבתי של שמע ומה-ד רבתי של אחד את עין הוי' ודבר הוי' יעלה הכל 1432 = 4 פעמים משיח).]

 

ניגנו לכתחילה אריבער.

לחיים לחיים!

[מכאן עם תרגום לצרפתית בין פיסקה לפיסקה]


 

ח. שש ספירות ב"שמע ישראל"

"שמע ישראל" – הקשר בין משה רבינו לרבי שמעון (ואדמו"ר הזקן)

שמעון זה לשון שמיעה. לכן הפסוק של רבי שמעון זה הפסוק שמשה רבינו אומר לפני שעם ישראל נכנס לארץ ישראל, לפני הסתלקותו – במשנה תורה, בימים האחרונים של משה רבינו, לאחר שחוזר לספר לנו על יצי"מ ומ"ת ועשה"ד, הוא מגיע לשיא – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זה פסוק מיוחד בשביל הדור שנכנסו לארץ, זו הצואה של משה רבינו לעם ישראל. כמו שכותב אדמו"ר הזקן (עיקר הגלגול של רשב"י, כנ"ל) בספר התניא שדווקא כשנכנסים לארץ, וצריך לכבוש את הגוים, ולהכנס חזק לישוב הארץ ועבודת האדמה, צריך את הפסוק הזה כדי כל הזמן לזכור את ענין המסירות נפש. זה שייך לארץ ישראל – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". זה מסירות נפש – מסירת הרצון, שיהיה רק רצון אחד לה', ולא שום רצון אחר, וכל מה שעושים יהיה רק מתוך הרצון האחד הפשוט הזה. רשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו, ואחר כך הגלגול העיקרי של רשב"י זה אדמו"ר הזקן.

לחיים לחיים! צרפת זה "פרצת", נשיר "ופרצת" (וניגנו).

בן עמרם ובר יוחאי

אחד מהסימנים שרשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו זה שאת שניהם מכנים על שם אביהם. דווקא כשרוצים לשבח את משה קוראים לו "בן עמרם" – לא אומרים משה בן עמרם, אלא רק בן עמרם. לעמרם היו עוד כמה בנים – היה אהרן והיתה מרים – וכתוב שה' גאל אותנו ונתן לנו את התורה על ידי כל השלשה, אבל מרים לא מכונה בת עמרם ואהרן לא מכונה בן עמרם, רק משה השלישי הקטן מכונה בן עמרם (= איש האלהים). אותו הדבר ביחס לרשב"י, שקוראים לו "בר יוחאי", בלי שמעון. מאד מענין שיש עוד כמה תנאים שקוראים להם בלי השם הפרטי – בן עזאי, בן זומא – וכולם שמעון. אבל יש הבדל גדול, שבן עזאי ובן זומא לא נקראו רבי, ולא התחתנו, יש אצלם דברים מיוחדים. אצלם יש סיבה מיוחדת לקרוא רק על שם האבא, אבל רשב"י זה לא ככה – הוא רבי שמעון בר יוחאי – אז למה להשמיט את ה"רבי שמעון"? (דווקא אחרי המערה הוא נקרא "בר יוחאי", כמו בשיר). אם כן, זה משהו שמאד מחבר ביניהם.

רמזי עמרם ויוחאי (ועיצוב לתכשיט חדש)

לא רק זה, כמה שוה עמרם? 350 = ספיר, כמו שנסביר. ספיר זה האבן היקרה של החדש הזה, של יששכר. צריך לעשות תכשיט חדש, לכבוד צרפת – נסביר איך נראה, אבל בלי הסודות. תכשיט שיהיה בו מגן דוד מיוחד, שבימין למעלה יש ספיר, בצד שמאל למעלה יש אודם, למטה נופך (זה המשולש שרחב למעלה), ובמשולש השני יש יהלום למעלה ושני פנינים למטה. יש בזה סודי סודות, אבל הכל מתחיל בספיר-אודם-נפך, כחול-אדום-ירוק, חו"ג ויסוד (כמבואר בפרק על סוד הגוונים בסוד הוי' ליראיו). נו"ה כאן הם שני פנינים, ולמעלה התפארת שבתוכה הדעת זה היהלום. חשוב לנו במיוחד הספיר. זה עמרם = ספיר. אבל כמה עולה יוחאי? 35, זה המעשר של עמרם. ביחד זה 385 = שכינה = חצי 770 (צרפת). עוד הפעם, צרפת = עמרם עמרם יוחאי יוחאי = שכינה שכינה. על כל פנים, זה שיוחאי זה המעשר של עמרם זה משהו מאד מיוחד. 35 = יהודי, יוחאי זה יהודי אחד ו-עמרם זה עשרה יהודים, זה מנין של יהודים. יוחאי ס"ת "כי לא תשכח מפי זרעו" – בזכותו התורה לא תשכח, ולא רק לא תשכח אלא יש חדושי תורה בכל דור. רשב"י מחדש והבעש"ט מחדש ואדה"ז מחדש והרבי מחדש.

שרו "בר יוחאי" (במנגינה הרגילה) ו"אמר רבי עקיבא".

ארץ ישראל – ארץ האמונה ומסירות הנפש

אמרנו שהפסוק שמחבר בין משה רבינו לבין רשב"י לבין אדה"ז זה הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" השיא של דברי משה רבינו לדור שנכנסו לארץ. כל אות נפשו של משה רבינו היתה להכנס לארץ, התפלל 515 תפלות להכנס לארץ (כמנין "ואתחנן"). "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" – משה לא נכנס בגוף לארץ, אבל שם הוא רוצה להיות (זה הרצון של כל יהודי). מתוך הרצון האדיר הזה אומר את סוד הקיום של העם בארץ. כמו שאברהם אבינו שאל לפני ברית בין הבתרים מה סוד הקיום של עם ישראל בארץ. אחרי שה' אמר לו "הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – זה עיקר הסוד של ירושת הארץ, לספור את הכוכבים, ולדעת ש"כה יהיה זרעך", ומתוך זה להאמין (בבחינת "הוי' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן", באמונה חזקה עד מאד). אמונה זה גם א-מונה, א שסופרת (ובכך מהווה את המציאות כולה, אחת לאחת יש מאין = מונה). אברהם הוא ראש כל המאמינים, וארץ ישראל זה ארץ האמונה. כאן "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" – רצוא ושוב, כאן גם כשמתקרבים לה' וגם כשלפעמים מתרחקים, זה הכל עם הפנים לשכינה, הכל "לפני הוי'". כאן צריך להיות הכל מתוך נכונות למסירות נפש, גם למות על קידוש ה', להיות יותר קשור לה' יותר מכל הבלי עלמא דין עלמא דשיקרא.

אמרנו ש"שמע" זה שמעון, וזה ספר הזהר, ועיקר חסידות חב"ד – זה שער היחוד והאמונה, בפרט מי שלומד עם הביאור של רבי הלל – שהכל זה פירוש הפסוק "שמע ישראל". הכל זה התבוננות, מצות יחוד ה', "אחדות הוי'" בלשון הצ"צ בדרך מצותיך, ואת זה מסבירה חסידות חב"ד. לכן זה הפסוק שמאחד את משה רבינו, רשב"י ואדמו"ר הזקן (משה שמעון שניאור = 1378, המשולש של בן, גן פרשיות התורה פעמים שם הוי' ב"ה, וד"ל).


כוונת שש תיבות "שמע ישראל" בתקוני הזהר

בפסוק זה יש שש תיבות. "שמע" זה אמא, אבל מתוך אמא נולדים ששה בנים (שש המדות). לכן ב"מאמר קו המדה" בזהר חדש העיקר זה ביאור פסוק זה. אמרנו ש"אלהינו" זה כמו ה"פסיק טעמא" בין שני השמות "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים. אבל גם בפסוק שמע ישראל יש "פסיק טעמא" – בין "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" ל"אחד". כתוב בתקוני זהר שזה חמש אבנים שדוד המלך שם בכף הקלע שלו, ובדרך נס זה נעשה אבן אחת, ובה הוא קלע במצח גלית – הפלשתי שבא לחרף מערכות ה' צבאות, לגדף את ה'. בזה דוד נעשה משיח. זו כוונת שמע ישראל בתקוני זהר, לקחת חמש אבנים – חמש מלים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" – ושהכל נכנס לקלע, ל"פסיק טעמא", ושם נעשה אבן אחת (זה תיקון הברית, כמו שנסביר), המלה "אחד", ובזה קולעים במצח גלית (שבמצח דווקא נמצא התוקף של החותם בולט, היסוד של שרש הנשמה, גם של הלעומת זה, שרש העזות מצח של הקליפה, קליפת גלית הפלשתי) והורגים אותו.

"שמע ישראל" – הוד-נצח

איך זה בספירות? שמע – שמעון – זה בינה, אמא. "בינה עד הוד אתפשטת". לפני "הוי' אלהינו הוי'" – המצטרפים יחד, כנ"ל ממאמר קו המדה – כתוב "שמע ישראל" ואחר כך, בסוף, כתוב "אחד". את היום מתחילים בעבודה של "מודה אני לפניך" – הודאה, הוד (מודה = אדן, זה האדן של היום). כאן זה ה"שמע" – שצריך להודות לאחדות הוי'. שוב, "שמע" זה בינה, ו"עד הוד אתפשטת". "ישראל" זה הרבה פעמים "תפארת ישראל", אבל כאן – לפי שיווי המשקל של הפסוק – זה "נצח ישראל". לכן "שמע ישראל" הולך יחד, זה שתי כפות המאזניים: "שמע" זה הוד ("עמק תחת", שבזהר חדש נקרא "עמק" סתם כנ"ל, סוד "עמק עמק מי ימצאנו" – שה"מי", הבינה, מגיע ומוצא את ה"עמק עמק", ההוד, ובפרט ההוד שבהוד, עמק עמק, ל"ג בעומר, "בינה עד הוד אתפשטת") ו"ישראל" זה נצח ("עמק רום", או "רום" סתם בלשון הזהר חדש, בחינת "שאו מרום עיניכם" – נשיאת העינים מעמק תחת, עמק סתם, הוד, לעמק רום, נצח). [לפני יומיים למדנו שהספירות נצח והוד שייכות לכח לספור מספרים, כאשר הנצח הוא הסופר ומונה את החלקיקים הנספרים של ההוד. כאן הסופר הוא ישראל (המלה שכנגד הנצח) – ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה", מספר גדול – והוא סופר את ה"שמע" (המלה שכנגד ההוד), את ה"שם-ע", שכל התורה כולה הוא שם אחד של השי"ת שיש לו ע פנים, ועד שמגיע לסך הכל של החשבון – "[הוי'] אחד"! וכידוע הסיפור החסידי בזה].

"הוי' אלהינו הוי' אחד" – חג"ת ויסוד (סוד האות ש)

איך ממשיכה הכוונה? כתוב בשער היחוד והאמונה ששם הוי' ב"ה נמצא או בחסד או בתפארת ושם אלקים בגבורה. "הוי' אלהינו הוי'" זה כמו אברהם-יצחק-יעקב (במאמר קו המדה הוא גם מתפרש כנגד "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", בחב"ד שרש חג"ת, ודוק). את ה"פלג", החלוקה, עושים ב"אלהינו" – "פלג אלהים" – אבל יחד זה כל האבות. בסוף יש "פסיק טעמא" ואז "אחד" – זה היסוד, יוסף (בן יעקב, שם הוי' השני), זה המערב שמערבב יחד את כל חמשת קצוות. בעיקר מה שהולך ליסוד זה "הוי' אלהינו הוי'" – שלשת האבות שהולכים ליסוד, כמו באות ש, שזה שלשה קוים (שלשת האבות) שהולכים לנקודה אחת (היסוד). זו כוונת ה-ו קצוות של "שמע ישראל" בהשראת הזהר חדש שם.

"הוי' אלהינו הוי' אחד" – ארך-רחב-עגול-רבוע

לפי זה, בערכים של מאמר קו המדה שנתבארו לעיל, "הוי' אלהינו" זה ארך ורחב (והיינו חסד וגבורה, שרשי הזכר והנקבה – כנ"ל ברמזי המספרים 13 ו-7 בזה – וכן שם "הוי'" הוא שרש הדכורא ואילו שם אלהים-"אלהינו" הוא שרש הנוקבא, וד"ל) ו"הוי' אחד" זה עגול ורבוע. איך איני יודע ש"אחד" זה רבוע? כי בקבלה זה אח (3 ברבוע) ו-ד (2 ברבוע), רבוע בתוך רבוע (בסוד "פנים בפנים" כמבואר במ"א). איך יודעים ששם "הוי'" שייך לעגול? כי בתחלת עשרת הדברות (שמע ישראל מסיים את סיפור מתן תורה ועשרת הדברות בפרשת ואתחנן, הפרשה שבה מופיע מאמר קו המדה בזהר חדש הנ"ל) זה "אנכי הוי'". אנכי זה 81, ואם יש עיגול שההיקף הוא 81 אז הקוטר (ה"פלג") זה 26 (בקירוב המרבי למספר שלם) – יחס של פאי, אנכי מסביב, סובב כל עלמין ו-הוי' זה קוטר, ממלא כל עלמין. נמצא ש"הוי'" זה היושר (סוד "אדם ישר" בכתבי האריז"ל) שרומז לעיגול שסביבו.

[ועוד רמזים במבואר כאן: בעגול ה-ע בראש ואילו ברבוע ה-ע בסוף – סוד עין ימין, ע לימין התבה, ועין שמאל, ע לשמאל התבה (ויש אותיות גול רבו = מאור בין שתי העינים, סוד "מאור עינים", ודוק) – וכידוע שתפארת נוטה לימין ואילו יסוד נוטה לשמאל. אך לעתיד לבוא יתקרבו העינים בסוד "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". "הוי' ציון" הוא חיבור של שם "הוי'" שבתפארת לסוד "ציון" שביסוד, חיבור בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד", חיבור יעקב יוסף עליו נאמר "אלה תלדות יעקב יוסף". (כפי שכבר הוזכר לעיל) בזכות חבור זה מתקיים ביעקב "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה", ל-ד רוחות שבסוד ה-ד רבתי של "אחד". ה-אח של "אחד" רומז לצד האחור (שעל כן הקפידא הגדולה לא להחליף את האחד באחר ח"ו), צד היסוד – הספירה שהיא כללות סוד תבת "אחד", כנ"ל – ללמד שכח ה"ופרצת" בא מצד האחור דווקא, שעל כן נאמר תחילה "ופרצת ימה וגו'", "ימה" היינו צד האחור, וד"ל.]

תרגיל באמירת קריאת שמע

נסיים ב'ציור': יש הרבה אנשים שמבקשים לעשות כל מיני תרגילים בגוף להמחיש את הסודות, ושזה יהיה מסוגל לבריאות הגוף והנפש. זה התנועה-הזרימה של שמע ישראל: מרגל שמאל עוברים (משמאל לימין) לרגל ימין, מרגל ימין עולים ליד ימין ומיד ימין עוברים (מימין לשמאל) ליד שמאל, מיד שמאל יורדים באלכסון לגוף שבאמצע ומשם יורדים ישר לברית. אם אני רוצה לצייר את זה באויר, עם האצבע, זה ככה (תנועה משמאל לימין, עולה בימין למעלה, חוזר לשמאל, ואז לאמצע מתחת לשתי הנקודות העליונות ולנקודה התחתונה באמצע). עוד דוגמה: יש שש זכירות – יצ"מ, מ"ת, מחית עמלק, חטא העגל, מעשה מרים, שבת (כך סדר אדה"ז בסידור). כתוב בקבלה שזה הולך מחסד לנצח ליסוד להוד לגבורה וגומר בתפארת. זה ציור אחר (שמסתיים באמצע). זה רק דוגמה שה-ו קצוות, בקו אחד שלא נפסק באמצע, יכול ללכת, לזרום, בכמה אופנים. על פי מאמר "קו המדה" איך להקביל שמע ישראל ל-ו קצוות זה כמו שעכשיו אמרנו – שמאל למטה, ימין למטה, ימין למעלה, שמאל למעלה, תפארת באמצע, יסוד באמצע (מסתיים ברבי מלך המשיח, ה"צדיק יסוד עולם").

ניגנו "יחי".


 

ט. כוונות המספר לג בכתבי האריז"ל

היום אנחנו עדיין ב-לג בעומר. לג זה 33, ויש כמה כוונות באריז"ל מה הסוד של המספר הזה. זה קשור לפסוק "גל עיני ואביטה" כידוע, והמאמר העיקרי של הרבי ל-לג בעומר הוא ד"ה "גל עיני". יש לנו בהקשר הזה סיפור אישי, שהרבי אישר בעל פה את השם "גל עיני" לארגון שלנו.

בן עמרם – הבנה ברוממות היהודים הפשוטים – ענינו של רבי שמעון בר יוחאי

אמרנו ששמעון לשון שמיעה, אבל שמע עצמו ר"ת "שאו מרום עיניכם". ה-ע של "שמע" רומזת לעינים, לחוש הראיה. משה רבינו הוא בן עמרם כנ"ל ו"יפה כח הבן מכח האב" (כפירוש הידוע שהוא בא מכח האב דווקא, ועל כאשר כל כח האב מתגלה בבן, הוא נקרא בשם אביו דווקא, בן עמרם, בר יוחאי). בן הוא לשון הבנה, ועמרם זה עם-רם – הוא מבין את ה-עם, ששרשו של העם הוא ב"רם ונשא", עצמותו יתברך, בסוד "כי כה אמר רם ונשא [במ"א נאמר שאד' יושב על כסא רם ונשא, אבל כאן 'רם ונשא' קאי על עצמותו יתברך] שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש [סוד שבת קדש] אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". "עם" זה כינוי שמתייחס במיוחד ליהודים הפשוטים, אותם אהב כל כך מורנו הבעל שם טוב, ובפרט מי שהוא "דכא ושפל רוח" (= הקדוש ברוך הוא, סוד "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" כידוע פירוש הבעל שם טוב לפסוק זה). "שאו מרום עיניכם" – זה שמע – ואז כתוב "ישראל". אברהם הוא האב של כל העולם (אב-רם), אבל הסוד של "[בן] עמרם" זה (הבנה ב)עם-רם, וזה גם הענין של רבי שמעון – לכן היהודים הפשוטים הכי אוהבים את רבי שמעון, כל עם ישראל נוהר למירון ובעיקר היהודים הפשוטים. הם קשורים אליו במיוחד, מתחברים אליו ושמחים איתו. הוא רוצה שכולם יהיו שמחים. "שמחה פורצת גדר". יוחאי זה ס"ת "כי לא תשכח מפי זרעו" – כשזוכרים את השרש הכל זה פנים (שכחה באה מהאחור), אין אחור ("אתהלך לפני הוי'", שגם כאשר נסוגים – לאחור, מערב, יסוד – הכל זה פנים, הכל זה "לפני הוי'"), האחור זה באמת "אחד" כנ"ל. הכל זה "פנים בפנים דבר הוי' עמכם". אמרנו ש-אחד זה רבוע בתוך רבוע, קוראים לזה מספר "פנים בפנים" (או מספר השראה). זה אחד, זה מתן תורה. ומתי בא עמרם לידי גילוי? בספירת העמר בכלל, ובאותו יום בספירת העמר שבו מתגלה ה-ם של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" (סוד "ונתתי שלום בארץ" כמו שיתבאר), שזה ביום ההילולא של רשב"י, בל"ג בעומר.

לחיים לחיים.

לג אורות מהמצח ועד לדיקנא דאריך אנפין

זה היה הקדמה למשמעות המספר 33 באריז"ל (מי שהצליח ביותר לדלות מים עמוקים מ"האי חבורא דילך" דביה "יפקון מן גלותא ברחמים" כנ"ל). הוא מסביר שבתוך הראש של כתר עליון (אריך אנפין) יש רק שתי ספירות. בכל מקום יש בראש חב"ד והגולגולת זה הכתר. אבל בכתר יש גולגלתא-כתר, ואחר כך יש במח רק חכמה (הבינה בגרון והדעת בין הכתפיים ונשמת הו"ק דאריך). החכמה של הכתר נקראת מוחא סתימאה, חכמה סתימאה (בחינת כח המשכיל שבעל-מודע שבנפש). בכל מדרגה משתי הספירות של הכתר – כתר שבכתר וחכמה שבכתר – יש עשר ספירות, ובכל אחד יש עשר ספירות של אור ישר ועשר ספירות של אור מקיף, נמצא שסך הכל יש ארבעים ספירות פרטיות. בחלק העליון של הכתר – עד למצח (עד המקום שבו נתלות השערות) ולא למטה מזה – מאירות כל ארבעים הספירות הללו. אמנם, מהמצח ולמטה עד הגרון (שבו הבינה דאריך כנ"ל) מאירות כל עשרים הספירות של האור הפנימי (י דכתר דאריך ו-י דחכמה דאריך), אבל אין שם כח לקבל את כל הספירות של האור המקיף, אלא רק 13 מתוכן. יג מדות הרחמים הן סוד הדיקנא קדישא של אריך כנודע. נמצא שמהמצח עד הדיקנא יש התגלות של לג ספירות בלבד. זה אולי הסוד הכי עמוק במספר הזה, לג, של היום הזה – ל"ג בעומר – שמתגלות כל העשרים ספירות של האור הפנימי של כתר וחכמה של הכתר ורק 13 ספירות של האור המקיף שלהן.

רמזי "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" בסוד לג האורות

מספר זה הוא סוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (= ג"פ תריג כנודע), שהוא גל ועוד שש פעמים אש (סוד "שש אשות" דחז"ל כמבואר באריכות בסוד הוי' ליראיו שער "שש אשות"), כאשר כל אש היא כ במשולש ועוד יג במשולש – סוד גל אורות הנ"ל. זהו סוד האש של רשב"י, האש של ל"ג בעומר, והוא בא ללמד שאור העינים ממשיך את גל האורות הנ"ל להאיר מהמצח עד הגרון (ועד למטה מטה, בגאולה האמיתית והשלמה על יד משיח צדקנו בחסד וברחמים, באתערותא דלתתא של העסק בהאי חבורא דילך ובהליכה בדרכי הוי' יתברך, להדמות אליו יתברך, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'). "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (1839) ועוד מצח (138 = 6 פעמים 23) גרון (259 = 7 פעמים 37) = 2236 = 26 פעמים 86, הוי' פעמים אלהים = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" פעמיים בכל יום תמיד! (גל מצח גרון = ה פעמים אלהים ו"עיני ואביטה נפלאות מתורתך" = אהיה, יהו, פעמים אלהים; מתורתך = אם דאלהים, פעמים הוי' והשאר = מה, להי דאלהים, פעמים הוי').


סדר הספירות המאירות ב-יג תיקוני דיקנא בפרטיות

מהן יג הספירות של אור מקיף שמאירות בדיקנא קדישא בסוד יג מדות הרחמים? מקיפי הה"ק (שבהם מאירים ה-ה חסדים) חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד של הכתר שבכתר ומקיפי בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות של החכמה שבכתר (מאמא עילאה שבה ועד לאמא תתאה שבה, סוד "הא בהא תליא" כידוע, והיינו דרגות החכמה סתימאה הניתנות להשגת הפרצופים שלמטה מכתר עליון). 13 הספירות הללו של אור מקיף, שכנגדן יש גם את 13 הספירות של אור פנימי המקבילות להן – 5 של הכתר ו-8 של החכמה (סוד החתך הזהב של המספר 13 כנודע) – זה מה שמאיר בזקן, לכן יש יג תיקוני דיקנא. והנה, כדי שאורות אלו יוכלו להתקבל כאן (מהמצח ולמטה, ובפרט במקום יג תיקוני דיקנא) צריכים אורות הכתר לרדת למטה מאורות החכמה (בסוד כל הגבוה ביותר יורד למטה יותר) ובכך להתמעט בעוצמתם. וגם ביחס לסדר ההארה ב-יג התיקונים, האורות המקיפים מאירים בדרך של מלמטה למעלה (בדרך אור חוזר) ואילו האורות הפנימיים מאירים מלמעלה למטה. נמצא שבתיקון הראשון, "אל", מאיר האור המקיף של מלכות דחכמה ביחד עם האור הפנימי של בינה דחכמה (אך לפי שיטה אחרת באר"י, ח האורות הפנימיים של החכמה הם מכתר להוד, ואכ"מ) ועד שבתיקון השמיני, ה"מזל עליון" (עליו נאמר "אין מזל לישראל", וכפירוש הבעל שם טוב), "נצר חסד", מאיר האור המקיף של בינה דחכמה ביחד עם האור הפנימי של מלכות דחכמה.

ארבעת האורות הכלולים בתיקון "נצר חסד"

אך יש עוד דבר בגו, והיינו שהיסוד דכתר גנוז בבינה דחכמה (ועל כן אינו עולה בשם-בתיקון בפני עצמו, ונשאר מספר התיקונים יג ולא יד), והיינו מה שהבינה דחכמה "נצר" את היסוד דכתר-"חסד" (שביחד עם האור המקיף של היסוד של הכתר מאיר גם האור הפנימי של החסד של הכתר). [בכללות, בכתר שבכתר, בגולגלת דאריך, מאיר ומתלבש החסד דעתיק כנודע, כולו חסד אין סוף = ט פעמים אל (ממוצע ה-ט אותיות) – "חסד אל כל היום" "כי חפץ חסד הוא" (ד תבות ו-יא אותיות בכל לשון, ביחד כב – יחד – אותיות כאשר הכל עולה כב פעמים כג, היהלם של כב), וד"ל]. נמצא שהתיקון "נצר חסד" כולל בפרטיות ד אורות: בינה ומלכות (מקיף ופנימי) דחכמה ויסוד וחסד (מקיף ופנימי) דכתר [והרמזים: בינה מלכות יסוד חסד = הכל פעמים אחד-אהבה, וביחד עם "נצר חסד" = 1127 = 49 פעמים 23 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". בפרטיות, "נצר" הוא כנגד הבינה (נ רבתי ד"נצר") והמלכות דחכמה, נצר בינה מלכות = 903, המשולש של מב שעולה ז פעמים "הוי' הוא האלהים" כנודע, ו"חסד" הוא כנגד היסוד והחסד דכתר, חסד יסוד חסד = 224 = ז פעמים לב. ההפרש ביניהם הוא ז פעמים מהיטבאל, וד"ל].

האורות בתיקונים "לאלפים... ונקה"

אחר כך, בתיקון "לאלפים" מאיר האור המקיף של ההוד שבכתר והאור הפנימי של הגבורה שבכתר וכו'. עד שב"מזל תחתון" (בדיקנא יש ב מזלות, עליון ותחתון, "נצר חסד" "ונקה", והנה כללות יג המדות "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה" = 3210 = י"פ השגחה = י"פ ארך ימים וכו', וביחד עם שני הבטויים מזל עליון מזל תחתון עולה הכל 4394 = 2 פעמים 2197 = 13, מדות הרחמים, בחזקת 3! 3210 ועוד מזל מזל = 3364 = חן בריבוע כללי!), דהיינו בתיקון "ונקה", מאיר האור המקיף של החסד שבכתר ביחד עם האור הפנימי של היסוד שבכתר (שבזה יש תופעה מופלאה של "נעוץ סופן בתחילתן" שהרי היסוד שבכתר גנוז בבינה שבחכמה, המאירה, בבחינת אור פנימי – אור היסוד שבכתר כאן הוא האור הפנימי שלו דווקא – בתיקון הראשון "אל"; "אל... ונקה" = בכל מכל כל, וביחד עם תיקון "ואמת" שבאמצע, סוד ראש-תוך-סוף של יג מדות הרחמים, עולה 639, 3 פעמים 213, סוד כוזו במוכסז כוזו, הנ"ל בביאור מאמר קו המדה).

יחודו של תיקון "נצר חסד" – יחוד חסד וגבורה דעתיק

נמצא שבתיקון "נצר חסד" יש חידוש ביחס לכל שאר התיקונים, והוא שרק בו יש התכללות שלמה בין הכתר שבכתר לבין החכמה שבכתר, שמצד פנימיותם – אור עתיק יומין המתלבש בהם – היינו התכללות שלמה בין החסד דעתיק והגבורה דעתיק). זו התכונה המיוחדת של המזל העליון שעליו נאמר "אין מזל לישראל" כנ"ל.

כח החיבור של הסופר-המחבר נמשך מצנור ה"נֹצר חסד"

כל זה קשור מאד מאד עם מה שדובר שלשום, ב-טז אייר, ש-י זו נקודה מצוירת עם קוץ עליון, גוף וקוץ תחתון (קוצא גזעא שבילא). לכן בספר יצירה נקראת ה-י (ספירת החכמה) סופר (שהוא הספר הראשון של שלשת הספרים שבהם ברא ה' את עולמו "בסופר ובספר ובספור") ויש בו שלשה פירושים: סופר שמחבר ספר עם הספור שבו, סופר תופעות (סופר מספרים) וסופר שמעתיק את הספר (סופר סת"ם). אמרנו שהסופר שמחבר את הספור צריך לגלות שני כחות בכח המחבר שלו (ולחברם יחד) – אהבה ויראה. זה מסתמך על הסוד הזה שאמרנו עכשיו, שהקוץ העליון של ה-י זה הצנור (אותיות נוצר, שהוא הצנור הממשיך מהרצון לחכמה, וד"ל) שרק בו יש שתוף מלא של חסד וגבורה דעתיק שמתלבשים בתוך הגלגלתא ומו"ס דאריך. ההארה ביחד של חסד וגבורה דעתיק קיימת רק בתיקון שנקרא "נוצר חסד", ממנו יונק אבא, ויניקת אבא היא דרך הקוץ העליון הזה.

אלו סודות עמוקים בקבלה, אבל הווארט הוא שהכח לחבר את הספר, לחבר את הספור, זה בגלל שיש לך שרש – מודע לך – בו אתה מקבל מעתיק, מפנימיות הכתר, גם את החסד וגם את הגבורה. אמרנו שכל סיפור טוב צריך להיות גם עם אהבה וגם עם כח (של גבורי הסיפור, לא בכדי קוראים להם גבורים), ואחרת זה לא סיפור טוב. צריך גם אהבה וגם גבורה. לכן את הכח להיות מחבר צריך לקבל משניהם. בשרש הכי עליון זה גולגלתא ומו"ס, שבתוכם יש חו"ג דעתיק, ומי שממשיך את זה למטה זה הקוץ העליון של האות י, לכן אמרנו שזה הסופר במשמעות של מחבר את הספר. אבל הגוף (של ה-י) שייך לנו"ה (שנקראו תרין פלגי גופא) – זה הכח להקיף את כל התופעות, לספור כל הפרטים עד הפרט האחרון. הסופר שכותב על הספר, בקולמוס ודיו, זה הקוץ התחתון (של ה-י) – המחבר בין החכמה (סופר) והבינה (ספר). זה יסוד אבא, גם הסוד של הקשת היורה חצים (יש בל"ג בעומר ברכה מיוחדת לפי המסורת החסידית – בפרט בהקשר לאדמו"ר האמצעי – שכולם יתברכו בזרעא חייא וקיימא, בחצי הקשת שיורה רשב"י). זה המשך מאד חשוב של מה שהתחלנו לדבר שלשום, וכעת קשרנו את זה לסוד הכללי של גל – ההארה מהמצח עד הגרון, שמסתיים ב-יג מדות הרחמים של עתיקא קדישא, שבתוכם יש רק אחד שהוא הכולל את החו"ג דעתיק. יש כמה דברים מיוחדים בדיקנא, למשל ש"ואמת" (השביעי) זה אור הפנים, הפנוי משער, אבל אין שם צנור. נוצר [חסד] אותיות צנור כנ"ל, הוא הממשיך את הכח מהחו"ג דעתיק שבגלגלתא ומו"ס לחבר את הספר, לחבר את ספור החיים של עצמך. זה שאתה יכול לבחור בא מהקוץ העליון, מה"אין מזל לישראל". זה ווארט חשוב – תוספת למה שהתחלנו לדבר.

 


י. סיפורי צדיקים

להשאב לתוך סיפורי צדיקים

עוד ווארט: אמרנו שכאשר שומעים ספור טוב של צדיק, אז עוד לפני שלומדים איזה מוסר השכל מהספור – חושבים שתכלית הכוונה של סיפורי צדיקים זה ללמוד מזה – צריכים להשאב ולהכלל בנשמת הצדיק אודותיו מספרים, ורק אז אפשר להפיק מסקנות לפועל, אליבא דנפשיה, מתוך הספור (בתנועת "שוב" הבאה לאחר ה"רצוא"). נסיים בשני סיפורי צדיקים. כתוב שבכל התוועדות של חסידים צריך להיות ניגונים וסיפורים ודברי תורה. שרנו כמה ניגונים, והיו גם דברי תורה, אז צריך לסיים עם סיפורים. מספורים לומדים, בעיקר בחב"ד, אבל, כמבואר, עוד לפני שלומדים – בשביל באמת ללמוד, וגם כדי ללמוד בדרך ממילא (היינו שזה יכנס לי כמודעות טבעית, שיהפוך להיות חלק ממני) – אז קודם אני צריך להשאב לתוך הצדיק של הסיפור. הסיפור צריך להיות מושך, כמו דברי אגדה שמושכים את הלב (לכן נקראו כך). יש ביטוי בזהר שתכלית הכוונה של התורה זה "לאשתאבא בגופא דמלכא", בגוף של המלך, ובספירות "גופא דמלכא" זה התפארת. אמרנו (בשיעור ט"ז אייר, על סופר-ספר-ספור) שעצם המושג סיפור – שבחב"ד זה ספירת הדעת – מופיע במדות בתפארת. תכלית הספור זה לפעול את ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" – אם אני נשאב שם אני ממילא לומד, כי זה הופך להיות חלק ממני.

מדת יעקב – בעל הסיפור

לכן התפארת היא עמוד התורה, בחינת יעקב, שרש נשמות מארי תורה בפרט, כמבואר בהקדמת התיקוני זהר דרשב"י (ומובא גם בספר תניא קדישא לאדה"ז, עיקר בחינת רשב"י בדורות האחרונים כנ"ל). מי שמחבר את הסיפור זה אברהם ויצחק, אבל הסיפור עצמו זה יעקב. לומדים ממנו אבל בדרך ממילא, לאחר שאני מזדהה איתו, נשאב לתוכו. זה תכלית הסיפור – "לאשתאבא בגופא דמלכא" (סוד "ויותר יעקב לבדו" – לבד ר"ת  "לאשתאבא בגופא דמלכא", שמזה בא הנצחון בהאבק איש עמו – זהו ספור גבורה בזכותו זכה יעקב לשם ישראל, הכולל את כל ספורי האבות והאמהות, יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה, כנודע; "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" = 2485, המשולש של 70, שמכאן זוכה יעקב אבינו להתפשטות שבעים נפש יוצאי ירך יעקב, ולכל הספורים המסתעפים מהם לעולם, וד"ל). אחרי שנשאבים ממילא לומדים מה שזה שייך לי, מה שזה יעזור לי בחיים שלי (ניגון זה למעלה מטו"ד, זה התענוג של הכתר, זה השיר, זה כח המניע את הכל – עתיק נמצא בתוך כל הפרצופים, בתוך כל הספירות: ע"ס של עתיק זה שיר פשוט-כפול-משולש-מרובע, וזה נמצא בכל הספירות). אז נסיים בשני סיפורים יפים מאד (והעיקר להבין ולתרגם אותם לצרפתית).

סיפור על הרבי בחלוקת הדולרים

הסיפור הראשון זה סיפור על הרבי בחלוקת הדולרים (בתחלת המ"מים, כשהרבי התחיל לחלק דולרים). היתה אשה חרדית בקראון-הייטס שנשואה לאברך ליטאי, לא חב"ד אבל גרים (או גרו) בשכונה. בעלה לא היה שולח אותה לעבור בדולרים, אבל היתה לה איזו חברה שלקחה אותה פעם אחת לקבל דולר מהרבי (והיא ממילא נמצאת שם בשכונה, לא טרחה גדולה – רק צריך לחכות כמה שעות טובות בתור). היא עברה והושיטה את היד, והרבי נתן דולר, ואחרי שהיא עברה את הרבי – בינתיים נכנס מישהו אחר – הרבי הסתכל אחריה כשהיא יוצאת ואמר למזכיר לקרוא לה חזרה (שזה משהו נדיר), וכשהיא חזרה וכבר היתה קצת מפוחדת מזה, הרבי אמר לה באידיש – לא צריך לקיים את מצוות התורה כי כך כתוב בשו"ע, אלא בגלל שאת יהודיה ואת רוצה לעשות את רצון ה', וזה מה שה' רוצה. היא עוד יותר נבהלה, ואפילו נפגעה – מה הוא רוצה ממני? אני אשה חרדית, ששומרת את כל המצוות. עד כדי כך שכאשר היא יצאה מהתור, וכולם 'התנפלו' עליה לשמוע מה הרבי אמר (כי זה נדיר) היא התביישה לחזור על זה. היא לא הבינה בכלל מה הוא רוצה ממנה, ומה משמעות המשפט. כנראה שכעבור זמן לא רב היא כן הבינה, אבל ספרה זאת רק כעבור הרבה שנים. עוד הפעם, היא 'מתנגדית', נשואה לאברך שלא שייך לחב"ד (בעקבות הסיפור הפכה לחסידה בלב, כנראה, אבל לא בחיצוניות), ואחרי שנים חברה לקחה אותה לכינוס נשים של חב"ד שהתקיים בשכונה. היא שמעה הרצאה מאיזה רב, מצא חן בעיניה, ואז נגשה אליו וספרה לו סיפור זה (הוא סיפר את זה אח"כ) כהקדמה לבקשה. אמרה לו שמאותו יום והלאה קרה שינוי בתוך הנשמה שלי, שעד אז – כמה שהייתי חרדית והכל – כל הזמן היתה לי מחשבה בראש שאני מפסידה משהו בעולם הגדול. יש בעולם הרבה דברים, והיות שאני אשה חרדית אני לא יכולה להנות מכל מה שיש בעולם הגדול – אני מוגבלת, ומשלימה עם גורלי בקבלת עול. יש עולם גדול (יש פאריז לדוגמה) ויש הרבה מה לעשות שם – שאיני עושה. מילא, איני עושה, אני חרדית – מה אפשר לעשות. מאותו רגע שהרבי אמר לי את זה, כשיצאתי משם – אף שהתגובה הפשוטה היתה בושה ואי הבנה – אבל בדרך מופת מאותו רגע יצאה ממני מחשבה זו. נגמלתי לחלוטין מכל המחשבות הללו, ויותר לא היתה לי אף פעם מחשבה כזאת. כעת אומרת את זה לרב כי הייתי רוצה לתת את זה גם לילדים שלי. הם לומדים בישיבות, אבל יש 'פזילה' – בע"ה הם יהיו יהודים טובים שומרי מצות, כמוני, אבל אני רוצה גם לגמול אותם מהפזילה כלפי חוץ. איני יכולה להכניס אותם לישיבות חב"ד, אבל צריכה עצה. איני יודע מה העצה שנתן לה, אבל זה הסיפור.

ניגנו "ניע זשורצי חלאפצי".

את המוסר השכל מזה נשאיר לפעם אחרת (לאחר כך). נספר את הסיפור השני, ובו הווארט מאד פשוט – יותר קל להבין. הסיפור הראשון היה רק בשביל הזדהות, והלימוד זה בדרך ממילא. אם כי יש הסבר שלם, אבל זה לא כרגע.


הקשר של הרבי מלעלוב לרבי

הספור השני זה ספור של עוד צדיק, צדיק של דורנו, שמאד החזיק מהרבי והיה קשור אליו – הרבי מלעלוב (היה בבני ברק). רק דוגמה להתקשרות שלו לרבי שלנו: שפעם אחת בחורה באה לבקש ממנו ברכה על שידוך, והוא שאל אותו שתתאר את החתן, את הבחור, בן ישיבה, ת"ח שלומד בישיבה ליטאית. הוא בקש שתספר מה היה בפגישות, מה ההתלבטות, והיא אמרה שהכל טוב ויפה, הכל מצוין, רק התלבטות אחת – בבית היא רוצה לתלות תמונה של הרבי מליובאוויטש והוא לא מסכים כי הוא לא חב"דניק. לא רוצה תמונה של הרבי בסלון. הרבי מלעלוב מאד התקומם, ואמר שאחד שלא רוצה תמונה של הרבי בסלון שלו אין לו יראת שמים, וככה התבטל השידוך. זה רק להראות שהרבי מלעלוב היה מאד קשור לרבי.

סיפור על הרבי מלעלוב

מי שהיה חסיד לעלוב – גם קשור לחב"ד, אבל בעיקר חסיד לעלוב – זה הרב גרוסמן ממגדל העמק. הסיפור שנספר כעת זה סיפור שלו אישית, בדידיה הוה עובדא. הוא הרב של מגדל העמק, ויש הרבה קבוצים מסביב. בא אליו איזה קבוצניק והתחיל לבכות שבנו, שגדל בקבוץ ושם כולם לא דתיים, הולך להתחתן עם גויה וזה מאד כואב לו. אפילו בהיותו קיבוצניק, לא שומר תומ"צ, זה מאד כואב לו – בא לרב במיוחד אם יכול להוציא את הג'וק מהראש של הבן. הרב גרוסמן הזמין את הבן, דבר איתו באריכות, ניסה להשפיע, ולא עזר שום דבר. היות שהוא עצמו היה חסיד לעלוב, ויש לו פרוטקציה (רב חשוב וגם מיוחס לגדולי חסידי קרלין-לעלוב), אמר לאבא של הבן שאני יכול לסדר לו פגישה עם הרבי מלעלוב ואולי זה יעזור. האבא מיד הסכים, וכך היה. הרב גרוסמן התקשר לרבי מלעלוב, ספר על המקרה ואמר שלא הצליח לעזור, ואולי הרבי מוכן לקבל את הבחור הזה. הוא אמר בסדר גמור, שלח אותו. קבעו זמן והבחור הסכים גם כן ללכת. יש מקום בבית של הרבי מלעלוב, חדר מיוחד שמקבל בו אנשים (כמו אצל כל רבי, אצל הרבי – בחב"ד – קוראים לזה ג"ע העליון, ומחכים בג"ע התחתון, שם זה לא השמות האלה) – אבל אמר למשב"ק לא לקחת הבחור לחדר הזה, אלא שישב על מעקה המרפסת שבבית. אמר למשב"ק שלו שבינתיים תשים לי כסא במרפסת, ועוד כסא. שני כסאות בשבילי, והוא ישב על המעקה. הבחור יושב על המעקה, הרבי בא ויושב על הכסא, שם רגליים על הכסא השני, לוקח סיגריה ומתחיל לעשן ומתחיל לדבר עם הבחור על כל מיני נושאים, על הא ועל דא, בלי שום קשר בכלל לענין. ככה מנהל איתו שיחה של שעתיים וחצי על כל נושא בעולם שיכול לענין את הבחור. אחר שעתיים וחצי אומר שהיה נחמד ואתה יכול ללכת. הבחור חוזר הביתה ומספר לאבא שלו שהיה מאד נחמד, אני שמח שהלכתי לשם. האבא שאל מה אמר תכל'ס לגבי הבעיה, והבחור אומר שהוא לא דבר על זה בכלל. האבא כעס ומיד טלפן לרב גרוסמן ושאל מה זה?! ישב עם הרבי הזה שעתיים וחצי ואפילו לא דברו על הנושא. מיד הרב גרוסמן טלפן לרבי ואמר שהאבא לא בדיוק הבין מה שהיה. אז הרבי אומר לרב גרוסמן שרק ישאל את האבא אם הבן נהנה מהשיחה, והאבא אמר שהוא מאד נהנה – הבן אמר לאביו שזה האדם הכי מענין שפגש אי פעם. אז הרבי אומר בטלפון לרב גרוסמן, שאם ככה הכל בסדר. והווארט: שאם הוא התאהב בי אז הוא יפסיק להתאהב בגויה. וכך היה, שכעבור כמה ימים הוא סיים את הקשר איתה.

להתאהב בצדיק – שורף את התאוות האחרות

כאן המוסר השכל מאד פשוט, שזה שייך לרשב"י, שייך לרבי, שייך למשיח: שואלים עצות, איך להתגבר על היצר הרע? איך להתפטר מכל מיני מחשבות זרות ותאוות? אז הסיפור השני מלמד שהעיקר הוא להתאהב בצדיק. ובפרט הדברים שייכים לצדיק הדור, למי שיכול להעיד על עצמו "אנא סימנא בעלמא", לרשב"י (שבדור). זה פותר את כל הבעיות, זה כמו לטבול במקוה ("אמר רבי עקיבא... מקוה ישראל ה' כו'", ו"מאן פני האדון הוי' – דא רשב"י") – זה מטהר את הנשמה (בכיוון ההפוך מסופר על בעל המאור עינים זצ"ל שפעם בערב יו"כ שלא היה פנאי לטבול הרכין את ראשו לתוך הקהל הגדול שהסתופף בצפיפות גדולה מסביבו ו'טבל' בתוך ישראל – "מקוה ישראל"). אם יש כל מיני תאוות וענינים זה פותר את זה. הסיפור הראשון קצת יותר דק (יש מכנה משותף, אבל צריך להסביר יותר). בסיפור השני  זה יותר פשוט, כמו שאמר בעצמו – שאם הוא אוהב אותי יפסיק לאהוב אותה [זה דומה לאמרת אדה"ז, הרשב"י של החסידות כנ"ל, שאהבת ה' היא תאוה כמו שאר כל התאות, רק שלזכות לתאוה זו – "תאות צדיקים יתן" – צריך קודם להתנקות ולהתפטר מכל שאר התאוות של עלמא דין. רק שאמרה זו של אדמו"ר הזקן תולה את האהבה הרצויה בביטול האהבות הבלתי רצויות ואילו בסיפור שלנו על ידי האהבה הרצויה מתבטלות כל האהבות האחרות בדרך ממילא. יש לומר שזה ההבדל בין ההתאהבות בצדיק, נשמה בגוף הנראה לעיני בשר – שבאמת, גם לאחר הסתלקותו עודנו בחיים, למטה אתנו, וממילא הספור עליו הוא חי לעיני בשר – לבין ההתאהבות בהשי"ת, לעת עתה, עד שיקוים היעוד של "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", וד"ל). זה הענין של רשב"י, לכן כל היהודים נוהרים לרשב"י – מתאהבים בו ובזכות זה מתפטרים מכל התאוות לכל השנה, וזוכים לגילוי של מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

השלמה בין התאהבות בצדיק לבין שלילת הקשר לגויה

הספור הראשון יותר עמוק, הספור השני זה אהבת חסד. אם רוצים לנתח שם פשט ממש. כשהוא התאהב בו הוא הפסיק לאהוב את הגויה. הוא שמע הרבה מאחרים שצריך לפרוש ממנה. כל מה שקורה בעולם זה בשתוף פעולה, אחד נותן משהו אחד והשני משלים משהו אחר. כמו שהרבי אמר לגבי נטורי קרתא שאם הם צועקים 'שאבעס' בככר השבת הם מוציאים אותי ידי חובה ואני לא צריך. הם צודקים – אבל אני כבר לא צריך. יש כאן גם את הפרט הזה, שהבחור ידע שאותו אחד שאני אוהב לא רוצה שאני אתחתן עם הגויה הזאת, אף שלא דבר על זה חצי מילה. הרבי אמר שאם אוהב אותי יפסיק לאהוב אותה, וזה ודאי נכון, אבל בכל אופן הוא יודע ודאי שמי שאני אוהב לא רוצה שאני אתחתן איתה. לא מספיק שההורים אוהבים אותי ואני אותם בשביל להפסיק לאהוב אותה, אבל אם פתאום מצאתי את אהוב נפשי ממש זה פועל באופן אוטומטי. [זה טיפול אישי, לא עושים את זה בצבור].

ניגנו עוד כמה ניגונים, ברכת המזון וערבית.


 

[מכאן השלמות אחרי השיעור (נוסף על ריבוי ההשלמות ששולבו ברצף הדברים עד כה):]

יא. בושה וצניעות

צניעות – מהדברים הצריכים חיזוק

המוסר השכל של הסיפור הראשון קשור לשאלה שקבלנו מאחד הישובים. מישהו מוועדת הקליטה כתב מכתב ושאל מה עושים עם בעית הצניעות בישוב. הוא כתב שיש בעיה, גם אצל בנות וגם אצל נשים נשואות, ושואל אם צריך להתערב או למחות וכו'. אמרנו שכל ישוב צריך יד על הדופק, הרב או ועדה רוחנית של הישוב, וצריך בדרכי נעם – "אופן המתקבל" – כל הזמן למחות ולהעיר. אי אפשר להרפות (כמאמר חז"ל שלשה-ארבעה דברים צריכים חיזוק כו'). איך עושים את זה בצורה הכי חכמה ובאופן המתקבל – צריך לחשוב, אבל ודאי צריך לעשות משהו, צריך להגיב ולתקן (מכח האור המאיר מ-ז תקוני גולגלתא ו-יג תתקוני דיקנא, יג מדות הרחמים שעיקרן גבורות, שערות, כמבואר באר"י, וד"ל). צריך להבין איך זה קשור לסיפור הראשון שספרנו. הסיפור השני היה סיפור של התאהבות בצדיק, אבל הסיפור הראשון יותר עמוק. יש בסיפור הזה איזה מין שמאל דוחה, איזה מין גבורה מתוקנת. הסיפור השני זה רק לשבת עם הרגלים למעלה, עם הסיגריה בפה, ולהשתתף בהתועדות. לגבי צניעות – דברנו כבר, וגם כעת השבתי, שיש לקשר זאת לבטחון הישוב. לכאורה זה צריך לבוא מהסמכות הרוחנית של הישוב, או סמכות רוחנית שהישוב מתחשב בה.

צניעות ובושה – שלם וחצי

בכל אופן, הווארט זה ככה (להפוך את זה לתורה מתוקה): צניעות זה בת הזוג של בושה [(מישהו סיפר איך נכנס למסיבה שבנות ערכו בישובו והבנות הרגישו אשם והתחילו לבכות מפחד). אפילו בסיפור הזה היה ממד של בושה – הדמעות היו דמעות של בושה; אמרת פחד, אבל במ"ת כתוב "'למען תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו' איזו היא יראה על הפנים? זו בושה", בושה ופחד הולך יחד). השיא של "שכינה ביניהם" זה הפרק "הצנע לכת", ושם מדובר על צניעות לעומת בושה (ויש מקומות שמדובר יותר) – זה קשור, אבל לא אותו דבר. זה מהדוגמאות הכי יפות בתורה של שלם וחצי – בושה (313) עולה חצי צניעות (626). זה דוגמה ממש יפהפיה של שלם וחצי (יחס שאהב מאד אבולעפיא). החצי לפעמים זה "קדש קדשים", כי מדות קה"ק חצי מהקדש, אבל לפעמים הפוך, שהשלם זה י וחצי זה ה עילאה. אם זה י-ה, הצניעות מה-י והבושה מה-ה, אבל אם זה "'ביתו' זו אשתו", בית המקדש, הבושה זה קה"ק והצניעות זה הקדש. יש שתי בחינות, או שהחצי למעלה מהשלם או שהשלם למעלה מהחצי (על "שלם וחצי" דברנו הרבה בשלשים לשלמה נתיב הי"ד, ש-שלמה, השלם, צריך להשלים עצמו עם החצי, עם ה"פלג אלהים מלא מים").

ראשית התורה – בושה וצניעות

איפה רמוז בתורה בושה וצניעות? אם אלו שני עמודים יסודיים וחשובים, יסוד הבנין של כל התורה, אז צריך לחפש את זה במקום מרכזי וחשוב. באמת זה רמוז בפסוק הראשון של התורה – מתחיל ב-ב ונגמר ב-ץ ("בראשית... הארץ"), בושה צניעות. זה אחד מרמזי צב, שזה סימן הפסוק. עוד לפני ה"ראשית [חכמה]" יש בושה – ב רבתי, בושה רבה. אם התורה היתה מתחילה ב-א היה ארור, אם אין בושה זה הפך הברכה. אנחנו הולכים על הארץ, זו הזירה שלנו, ושם צריך להיות "הצנע לכת" – זה התכל'ס, זה ה-צ של הפסוק (שהיא גם האות צ הראשונה בתורה, הכל הולך אחר הפתיחה, כשם שהכל הולך אחר החיתום של הפסוק הראשון כולו, ודוק). אם כן, הפסוק הראשון, המסגרת שלו זה שלם וחצי, בושה וצניעות. נראה אם זה עובד – צריך הרבה תוספות יוקר כדי שיקבל את הגושפנקא דרבנן. הדבר הראשון לחשב מה זה עושה לפסוק הראשון, שהמספר שלו זה המשולש של חכמה (ע"ד ספירת העומר עד 73 יום). נוסיף תחת ה-ב עוד ושה ותחת ה-ץ בסוף עוד ניעות. היות שהיחס ביניהם זה שלם וחצי, אז ביחד זה ג"פ בושה – 939 – אז אפשר לחבר לפס' הראשון (עולה ב"פ 1820, פירמידה של ז"פ הוי') ולהחסיר צב = 3548. מספר זה עוד לא אומר לי מה שאני רוצה.


א-ב – אמונה-בושה

כדי להבין את זה אני צריך להוסיף עוד פרק: אמרו קודם שה' לא ברא את העולם עם א כי התבייש כנראה – א' זה גילוי עצמי, ולכן עם בושה הלביש עצמו ב-ב, שזה מקור הברכה. כך הבעל שם טוב מסביר בכש"ט שה-ב זה לבוש ה-א (וכך הלאה בכל האותיות). ה' מקיים בעצמו "למען תהיה יראת הוי' על פניכם". כתוב בתקו"ז שבראשית זה ירא-בשת – הצירוף העיקרי של בראשית – אז רואים שזו ב של בושה. השאלה היא מה ה-א? בכל אופן יש א. הבושה לא שוה בלי רקע. לפני שנמשיך נאמר ווארט, שכתוב שיש שלשה סימנים ליהודים ומי שאין לו ספק אם עמדו רגליו על הר סיני – רחמנים-בישנים-גומלי חסדים. כתוב בחסידות שרחמנות וגמ"ח תמיד היה, אברהם ויעקב ("הוי'... הוי'"), אבל בושה התחדשה במ"ת. זה יצחק, זה התחדש במ"ת שבו היה שופר גדול מאילו של יצחק (ודווקא הקרן השמאלית שלו, בעוד הקרן הימנית שמורה לשופרו של משיח), אימה יראה רתת וזיע. קודם היו ישראל "עזין שבאמות" ("עז פנים" לעומת "בשת פנים"). נאמר שלפני בושה צריכה להיות אמונה (אמץ זה אמונת צדיקים). ידוע שלפי הרבה ראשונים האמונה בה' אינה נמנית כמצוה – שאם אין אמונה אי אפשר לצוות, אי אפשר לומר "אנכי" ו"שמע", ועל אותו משקל אנחנו אומרים שבלי זה אי אפשר להתחיל לקרוא "בראשית ברא". צריך להאמין בזה, גם הקב"ה צריך להאמין. שואלים אם יש עולם, הרי כולה קמיה כלא חשיב, ויודעים שאכן יש עולם רק מזה שכך כתוב בתורה – צריך להאמין בזה. צריך להאמין שאתה נכח פני ה', ולכן מתביישים. יותר עמוק, אמונה זה גם ברית – אמון – כך לא מתביישים בפני חיות, כי אין שום ברית איתם. אפשר לעמוד ערום מול כל הנמלים בעולם (אדרבה, זה אחד הסגופים), ויתכן שגם בפני מלאכים לא תתבייש אם אינך מרגיש אליהם שום זיקה. יש באמונה זיקה, כי זה מלשון אמון. בדרך כלל כשאומרים א-ב זה אמונה-בטחון, וכאן מחדשים אמונה-בושה, שבהשקפה ראשונה פחות מבינים את הקשר (כאן קשור למה שרצינו, לקשר צניעות לבטחון הישוב).

[(מישהו אמר שלפעמים מישהו נראה כבעל בטחון, פשוט כי מתבייש לגלות פחד). זה מהיסודות של ר' אשר – על הכל – שמה שאדם עושה, לרוב זה בגלל בושה מהסביבה, לחץ חברתי. הוא היה מתאר את זה שעני דופק בדלת, אז אם אני לבד אני נותן כמה גרושים לצאת ידי חובה, אבל אם עומד מישהו לידי ועני דופק בדלת אז אני בשמחה וברצינות הולך לקופה ומוציא שטר שמן ונותן לו. ר' היה מתאר את זה הרבה יותר טוב ממני. זה שאדם מבין מי הוא ומה הוא. יחד עם זה זה טוב – זה טוב להכניע את הגאוה על ידי ההתבוננות בזה שלא אני סבת המצוה אלא שיש סבה אחרת וכו' עד שמכירים בנוכחות השי"ת בעצמו שהוא סבת כל הסבות והוא זה שעומד כאן ממש ומעשה ("גדול המעשה יותר מן העושה") אותי לקיום מצותו יתברך. דווקא בגלל שהזולת, הסבה, עומד כאן אני צריך לתת יותר, כל זה עלי לחשוב – שה' שלח אותו כדי שאתן יותר. יש גם הכנעה וגם "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"].

רמזי צירוף אמונה-בושה-צניעות ל"בראשית"

אם נוסיף כעת גם אמונה יעלה 3650 = י"פ שסה (שסה = ה"פ חכמה) = נ"פ חכמה, והרי רק הפסוק המקורי – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – היה לז פעמים חכמה, כלומר שיש כאן תוספת של יג פעמים חכמה = אהבת ישראל (אהבה פעמים חכמה). כלומר, מה שעשינו כאן – הוצאנו בושה מה-ב ו-צניעות מה-צ והוספנו אמונה – זה להוסיף אהבת ישראל לפסוק, ויצא שלמות של נ"פ חכמה, שזה יחוד חו"ב, כי נ זה חמישים שערי בינה. זו פנינה בפני עצמה.

סוד הסיפור: חיזוק הצניעות – מתוך הרכבת אמונה ובושה

כתוב בהערה לתיקון חצות בסידור אדה"ז (שמצוה גדולה לכל אחד ללמוד) שיראה תתאה זה יראת מלך, אבל אם רוצים לדעת מה זה יראה עילאה הדוגמה זה רק יראה בפני חכם אמת. זה "ירא בשת". עיקר הבושה של חסיד שנכנס לרבי ומרגיש שעיניו חודרות אותו (עיני רשב"י, יכול להיות גם מסוכן שיהפוך לגל של עצמות – "גל עיני"). הסיפור הראשון זה בושה שמחזקת את האמונה. אמונה זה תוקף שפותר אותך מהפזילה הזאת של אחד שלא עושה שום דבר, אבל במחשבה חושב שחבל שהוא לא נמצא בפריז. העצה – מה שהרבי פעל שם על האשה – את ההרכב הזה של תוספת אמונה בבושה שקבלה. היא לא הבינה מה זה הבושה שלה, אבל התביישה ממה שהרבי אמר, וזה התבטא ב"הצנע לכת" בשמחה. הצניעות עכשיו זה לא משהו מעושה. אם רוצים להשפיע על הבנות בישוב זה לא יכול להיות באופן מעושה – צריך לבוא מתוך בושה ושמחת הצניעות.

"עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת"

"הצנע" זה ה-צדיק נע, איך הצדיק זז, כמו שמבואר. אם צניעות זה איך נעים, ברור שזה קשור לבטחון – אם יש שומרים, צריך צניעות התנועה. אם מישהו עובד במשהו חשאי בצבא – הוא לומד איך להיות צנוע בתנועה שלו (זה לאו דווקא מצד הקדושה, אבל בטחון מאד קשור עם צניעות התנועה). אם כבר, נדרוש את כל הפסוק, שיש בו שלשה דברים כנגד ג רישין שבכתר (צניעות זה רדל"א) – "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת". זו דוגמה הכי חשובה של ג"ר: "עשות משפט" זה מו"ס (משם כל התיקונים – לעשות-לתקן), "אהבת חסד" זה גלגלתא, ו"הצנע לכת" זה רדל"א. זה כלל גדול אצלנו. "עשות משפט" זה גם להלביש – לתקן זה להלביש. עיקר הצניעות בא לידי ביטוי בתנועה, אבל זה קשור ללבוש, והמלה של לבוש כאן זה "עשות" – לתקן, שזה להלביש ("לא ילבש גבר" ת"א "לא יתקן גבר"; "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר כלי אשה" = פחד פעמים הוי', קשר מובהק בין פחד לבושה לצניעות). סיום מע"ב זה "לעשות" – "אני את שלי עשיתי [ב-ב של בראשית] ומכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם [ב'לעשות'-לתקן-להלביש]". לפי זה הדבר הראשון זה לתקן את המשפט, "עשות משפט". יש בעיה צבורית בארץ, אז הכל מתחיל מתיקון המשפט. כשהמשפט לא מתוקן אז "במקום המשפט שם הרשע". תיקון המשפט זה הלבשתו בצדק – "מעיל צדקה", "צדק לבשתי". זה הלבוש שמתקן את המשפט, זה "עשות משפט" וזה צריך חכמה. אמרנו בשיעור בבת עין (ב"שלשים" לשלמה נתיב הי"ד) שמי שיש לו שרש בקדושה לא אוהב להעניש, אבל לפעמים חייב לעשות זאת. זה הפסוק אומר – "עשות משפט ואהבת חסד" – מה שאוהב לעשות, שכיף לו, זה חסד. לפני כן, בלית ברירה, צריך גם לעשות משפט – שיהיה סדר. זה בדיוק מה שכתוב בחסידות לגבי הקב"ה בבריאה, שברא בגלל טבע הטוב להיטיב אבל תפס כביכול שבלי מלכות וחוקים ומשפט אי אפשר לעשות חסד, אז בשביל להשיג את הכיף שלי, אהבת חסד, צריך פה לעשות איזה מדיניות, חוקים, שכר וענש וכו' וכו'. ח"ס מקבילה לעולם המלבוש – שם ה' עושה משפט, מתכנן סדרי המלכות. אבל זה בשביל מה שה' אוהב, "אהבת חסד" – תכלית השלמות בגילוי האלקות למטה. בשביל זה צריך "הצנע לכת", זה רדל"א – מגלים את ה' בהצנע לכת.

שרש הצניעות – תיקון המחשבה

הסיפור הראשון היה בשביל תשובה לשאלת הצניעות בישוב. אם כי שבסיפור לא מדובר על אי צניעות – זו אשה חרדית – אך הכל מתחיל מפזילה, דהיינו אי צניעות בלבוש המחשבה של הנפש. המשפיע הדגול, ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, היה אומר לבחורי הישיבה שמקטנים אי אפשר לדרוש את ענין שמירת המחשבה, הם אינם שייכים לזה (רק לשמירת הדבור והמעשה), אבל מגדול – ובכך אתה מוגדר כגדול – אפשר לדרוש שמירת המחשבה, צניעות המחשבות, ודוק. הבנות עושות מסיבה (כמו שספרו) כי חושבות שחסר לנו בחנוך שקבלנו בישוב, ואם אי אפשר לקבל את זה בפאב נעשה את זה בבית. יש מי שלא תעשה את זה אף פעם בחיים, אבל בפנימיות היא פוזלת. כמובן, כמו אצל בת כך זה אצל בן. [מה גורם לפזילה הזאת? אם לא באים עם זה במגע בכל זאת תהיה פזילה? ודאי, זה באויר. החרדים משתדלים כמה שיותר להסתגר. בלא-מודע זה בגלל שחושבים שבחוץ טוב, אבל לא אומרים את זה. לפעמים ההסתגרות עוזרת, בחיצוניות על כל פנים. אבל למה לא לתת אותו דבר בקדושה? זה הסיפור של ילתא, אשה, שרוצה את טעם האיסור בהיתר של התורה].

 


יב. סדרת גשם-שלום-משכן

היום משה כתב באנגלית דבר תורה שאמרנו מזמן על בחקתי – שלאחר "אם בחקתי תלכו" (לפי רש"י – "שתהיו יגעים בתורה") יש ג"פ "ונתתי" – "גשמיכם [בעתם]", "שלום [בארץ]", "משכני [בתוככם]". זה מהדוגמאות היפות של עולמות-נשמות-אלקות. הכל כלול ב"גשמיכם", כי גשמיכם-שלום-משכני ר"ת גשם. כל זה קשור ל-ל"ג בעומר, שחל בפרשת "בחקתי". יש בזה כמה רמזים חלקים, הראשון הוא שזה הפרשה ה-לג – "גל עיני". הרמז השני, שבפסוק הראשון יש בדיוק לג אותיות. הרמז השלישי, ש"אם בחקתי" = לג במשולש (שכך סופרים את הספירה, "היום שלשה ושלשים יום" – תוספת של עוד 33, ולא יום ה-33).

עוד רמז, שכנראה שבזמנו לא אמרנו וממילא זה לא כתוב: בסוף כתבת שיש פה שלש דרגות של עולמות-נשמות-אלקות. במקור כתוב גשמיכם-שלום-משכני, וזה עושה משולש יפה שיש בו כל מיני סודות:

ג

ש  מ

י  כ  ם

ש  ל  ו  ם

מ  ש  כ  נ  י

אבל אתה כתבת גשם-שלום-משכני, ולפי זה צריך לתקן ל:גשם-שלום-משכן – ר"ת גשם – בלי האותיות הנוספות בסוף. זה סדרה עולה: 343, 376, 410. ההפרש הראשון, בין גשם ל-שלום, הוא 33 – לג. רמז חלק – יותר מורכב מהקודמים, אבל חלק מאד. מ-שלום ל-משכן צריך להוסיף 34, לכן חיכיתי עם זה עד אחרי שנספור לד לעומר (בצירוף עם זה שלא נשארת בחלק הזה בשיעור...). בסיס הסדרה הוא 1, הכל מובל על ידי "היום יום אחד לעומר" (המספר הקודם בסדרה – 311 = איש = שבט = רפאל וכו'). בדרך כלל סדרה, גם כשהכל עולה, אין מספרים לפני או לפחות מעט מספרים לפני. כאן היות שהבסיס זה אחד יש הרבה מספרים קודם. אם עושים את זה למפרע, שזה הכי מענין, יש בדיוק 13 מספרים לפני גשם ("גשם נדבות תניף אלהים", סוד תחית המתים והגילוי של שבעתים כאור שבעת הימים, ז בחזקת 3 = גשם). זה בא מ-יג מדות הרחמים. לפני הגשם יש בדיוק 13 מספרים חיוביים [יש עוד 19 מספרים שליליים לפניהם כאשר כל הסדרה היא סדרה של חן נקבי מסביב לפעמיים מינוס 185 (הספירה של יום אחד לעומר מעלה את המינוס 185 למינוס 184 וכו', שני המינוס 185 מקבילים, לפי זה, ליום טוב ראשון של פסח, טו בניסן, ול"אך ביום הראשון וגו'", יד בניסן, וד"ל), סוד שע נהורין המתחלקים לב"פ אל בריבוע = 185 = אני לדודי ודודי לי וכו', הכל כמו שהוא לפני הצמצום, סוד המספרים השליליים בכלל, כמבואר במ"א, וד"ל]. אחרי משכן יש א"ס מספרים, אבל זה שיש לפני בדיוק 13 (חיוביים) זה יפהפה.

המספר הראשון (החיובי) זה 5 והשני זה 25 (5 ברבוע) – ההפרש הראשון זה 20 (נמצא שהמספר 25 מקביל ליום העשרים לעומר, יסוד שבתפארת, אך ה-5 המקורי מקביל ליום ה-יט לעומר, הוד שבתפארת, וד"ל). מתחיל מ-ה של אברהם ואז כה ("כה יהיה זרעך"). היות שיש רבוע על ההתחלה מתבקש לחפש עוד רבועים בסדרה. הרבוע הבא – לא בדקתי מה השלישי, זה רחוק – זה 26 ברבוע, 676.

אחר כך, אם לוקחים את הסדרה עוד 13 מספרים מ-גשם והלאה (כמו שהיה לפני גשם), שיהיו 26 מספרים (שביניהם 26 ברבוע), אז יש חמישים אחוז שיש ממוצע (הסכום של הכל חייב להתחלק ב-13, אבל לא חייב להיות זוגי) וכאן זה יוצא זוגי, 9230 – הממוצע הוא ספירה. יש פה איזה סוד של הספירה, ספירת העומר. והנה, אם מדלגים מה-5 המקורי 13 מספרים לפי הסדר (ה'חצי' הראשון של ה-26 הנ"ל) מקבלים 4407 = 39 ( 3 פעמים 13) פעמים 113, סוד פלג (שם נרדף לקוטר העגול). נמצא שהיחס בין ה'שלם' של ה-26 לבין ה'חצי' הוא שליש של 355 חלקי 113, היחס הקרוב ביותר (במספרים פחות מ-1000 ועוד) לערך המדויק של פאי, כמבואר באריכות במ"א (והוא דומה בכך לחשבון המפורסם של קוה חלקי קו, הכתיב חלקי הקרי הכתוב בים של שלמה בתיאור היחס בין היקפו לקוטרו, שגם הוא דווקא שליש פאי בקירוב, אך הקירוב כאן הוא הרבה יותר כנודע). ועוד, רק שבעת המספרים האחרונים של ה-26 עולים מב פעמים פלג, ודוק (נמצא שכל ה-26 חלקי ה-7 האחרונים שלהם = 26 חלקי 42, שם הוי' חלקי שם מב, פעמיים פאי, ודוק).

בכל אופן, יש כאן עוד גל חשוב בתחילת פרשת בחקתי. אם זה היה לינארי, שכל ההפרשים היו גל, זה פחות חשוב מהממצא שראינו. לכן העיקר זה גשם ו-גל, כמו "הוי' מלך גאות לבש", ר"ת ים-גל, גל יוצא מהים, וכך כאן יש גשם ו-גל, והגל של הגשם מביא לשלום, ומשם עוד לד להגיע למשכן. מעולמות לנשמות זה גל, "גל עיני", ואחר כך לד, הספירה של היום, מביאה לאלקות. זה ווארט תוספת לחידוש.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com