אור לט"ו בשבט ס"ט – ישיבת אש קדש – רמת גן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. המשכת הארץ העליונה לארץ התחתונה

היום זה "ראש השנה לאילן", כלשון המשנה, ודורשים שאילן לשון יחיד רומז על "אילנא דחיי", עץ החיים, לכן היום זה היום שמתקשרים לעץ החיים, ומותר לאכול ממנו, "וחי לעולם" (במושגי חי-חיה-חיים-חיות, שנתבארו בשיעורים הקודמים, הקשר בין "עץ החיים", השייך למדרגת הצומח דדצח"מ, כנגד ה-ו שבשם, ל"וחי לעולם", השייך ל-י שבשם, הוא בסוד "מה שמו ומה שם בנו", וד"ל). על התורה כתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". בחסידות כתוב שארץ ישראל דלמעלה נקראת "עץ החיים" וגם "ארץ החיים". מי שאומר ש"עץ החיים" זה ארץ ישראל הוא הישמח משה – צריך להזכיר בשמו. אומר באריכות, וכדאי מאד לראות את הדרוש שלו, ש"עץ החיים" ו"ארץ ישראל" זה אותו דבר, רק שעץ החיים זה למעלה וארץ ישראל זה גם למעלה לעומת ארץ כנען. מסביר מאד יפה, בפרט בסוף עקב על הפסוק "למען ירבו ימיכם וגו'". לענין שלנו, העבודה שלנו – במיוחד העבודה של יום, של ט"ו בשבט – זה לחבר ולהמשיך את ארץ ישראל של מעלה שתשכון כבוד בארץ ישראל של מטה, במציאות של מטה. כלומר להמשיך מעץ החיים, מארץ החיים, שהם הם ארץ ישראל, מלמעלה למטה – "כימי השמים על הארץ".

בסוף הפרשה השניה של ק"ש כתוב "למען ירבו ימיכם... כימי השמים על הארץ". יש בתלמוד ירושלמי שני פירושים ל"כימי השמים על הארץ" – פירוש אחד "עץ חיים מהלך חמש מאות שנה" ופירוש שני (יותר ידוע) שאלו ימי האבות. אברהם חי קעה שנים, יצחק קפ ויעקב קמז – סה"כ זה 502, ה-2 זה שני הקצוות, השמים והארץ, והמרחק ביניהם זה ה-500. שוב, העבודה להמשיך מהשמים למעלה אל הארץ למטה, מארץ החיים לארץ ישראל למטה, וזה העבודה בפרט של הדור שלנו שזכינו להיות בארץ ישראל. אם כן, יש שני פירושים – והא בהא תליא, קשור מאד – שעץ חיים זה התורה ושזה ארץ ישראל. הבן איש חי כותב כוונה יפה לאשה שמדליקה שני נרות בשבת – שהאשה תכוון שהיא בעצם מדליקה ומאירה את ה"עץ חיים" שהוא "מהלך חמש מאות שנה" (ב"פ נר = 500), אריכות ימי האבות כדי לחבר את השמים ואת הארץ.

במאמר של "עץ חיים מהלך חמש מאות שנה" המשך דברי חז"ל הוא "וכל מימי בראשית מתפלגים תחתיו". הכל על פי הפסוק "כעץ שתול על פלגי מים. במקום הזה לא כתוב, אבל בזהר ובקבלה כתוב על "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" כתוב שכל המים הללו מגיעים קודם מתחת עץ החיים ועל זה כתוב "עץ שתול על פלגי מים". אפשר לדרוש ש"מתפלגים" זה הרבה מפלגות, אבל מי שאחוז בשרש עץ חיים, במדרגה של "כימי העץ ימי עמי" (כדלקמן), נמצא בשרש ההתפלגות וכל המפלגות יוצאות ממנו – זה נקודה טובה – ולכן יכול לעשות חזית מאוחדת של כולן, ממשלת אחדות. הלשון "עץ חיים מהלך חמש מאות שנה וכל מימי בראשית מתפלגים תחתיו" הוא גם פנינה במספר – סג בריבוע = ט פעמים אמת. רק "עץ חיים מהלך חמש מאות" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". ב"שמע" צריך להאריך ב-ד כדי להמליך ה' על ד רוחות העולם (שבתוך עצמך זה לאחד את החסיד-מתנגד-אדם-בהמה שבך, כפי שדובר בשיעור הקודם), ועל ההארכה באחד נאמר "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו" – היינו "אורך ימים בימינה" של "עץ חיים היא".

ב. "עיני הוי' אל צדיקים"

בספר יצירה כתוב שלכל חדש יש אות בה הקב"ה ברא את החדש, והאות של חדש שבט היא האות צ, האות ה-חי על פי סדר האלף-בית – ה"צדיק חי עלמין", ה"חי לעולם". יש שלשה חדשים שביחד מהוים תקופה שלמה, "תקופת טבת" – האות של טבת זה ע והאות של שבט זה צ, אז שני החדשים ביחד עושים את המלה עץ. יש שתי מילים פשוטות שצריך להתבונן בהם הערב – מה זה עץ, "עץ החיים", ומה זה אילן (שזה לשון חז"ל), "אילנא דחיי". ושוב, עץ זה עין ו-צדיק. יש פירוש אחד שעץ רומז לפסוק בתהלים "עיני הוי' אל צדיקים". מה שאמרנו קודם שהענין של ט"ו בשבט, בודאי בדור שלנו, זה לחבר את ארץ ישראל של מעלה עם ארץ ישראל של מטה. מי עושה את זה? מי ה"עמוד" שמחבר שמים וארץ (כלשון ספר הבהיר)? "צדיק שמו". אבל "ועמך כֻלם צדיקים", לכל אחד יש נקודת צדיק, ו"לעולם יירשו ארץ" – לרשת את הארץ של מעלה שתופיע בארץ של מטה. לכן צריך להיות צדיקים. לכן גם על פי חסידות, על פי התניא, העבודה של חו"ל זה עבודת בינונים, אבל בארץ ישראל גם יהודי פשוט שלאו דווקא צדיק גמור לפי התניא, חייבת להתגלות אצלו את נקודת הצדיק שבו. בכל פרט – שמכולם יחד מתהווה הציבור – יש נקודת צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים" ורק אז "לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". צריך להיות צדיקים.

כתוב "עיני הוי' אל צדיקים" – זה אחד מפירושי עץ. הפשט הוא שה' מסתכל, מתבונן, רואה, משגיח בהשגחה פרטית, על כל יהודי שכולם צדיקים. "עיני הוי' אל צדיקים ואזניו אל שועתם" – כשיהודי מתפלל לה' ה' מקשיב ועונה לו. יש פירוש יותר פנימי בעץ, ב"עיני הוי' אל צדיקים", שהקב"ה מוריש-מנחיל את העינים שלו לצדיק. זה גם דבר נחוץ מאד, כדי שהצדיק יוכל לחבר את השמים והארץ, את ארץ ישראל למעלה ואת ארץ ישראל למטה, אז הוא צריך להסתכל על המציאות בעינים נכונות, צריך ראיה מתוקנת, צריך ראיה על המציאות כמו שכביכול הקב"ה עצמו מסתכל על המציאות. איפה ראינו כזה דבר? כתוב על משה רבינו "תמֻנת הוי' יביט". הרי "לא ראיתם כל תמונה" וגם על משה כתוב בפירוש "ופני לא יראו", אז מה זה "תמנת הוי' יביט"? כתוב בלקו"ת שה' נתן למשה לראות את התמונה כמו שה' רואה אותה, כביכול, לראות את המציאות כמו שהיא בעיני ה'. זה פירוש מקורי חשוב מאד של אדמו"ר הזקן. על דרך זה "עיני הוי' אל צדיקים" – שהקב"ה נותן את העינים שלו כביכול לצדיקים, שיסתכלו על מה שמתרחש בעולם מתוך המבט של ה'. איך להגיע לזה? זה על ידי ש"עץ חיים היא למחזיקים בה" לפי הפשט – איך שה' מסתכל על המציאות, על העולם, זה מתוך העינים של התורה, ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד". גם כשה' ברא את העולם כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – דרך התורה הוא בורא את העולם, וככה דרך התורה הוא מסתכל על העולם. בארמית המלה עץ זה אעא – ה-צ מתחלפת ב-ע, וזה עוד רמז לתורה הזאת, שה-ע ניתנת ממש ל-צ עד שהוא עצמו הופך להיות ע, שיש כאן רק ע (רק שה-ע הראשונה בארמית מתחלפת ב-א). זה רמז יפה. חוץ מזה שבארמית ה-צ הופכת להיות ע, גם באכב"י ע-ץ מתחלפות (זה שתי האותיות סביב האות פ, כמו ז-ה בחלק הראשון של האלף-בית, שסביב ו; לכן באתב"ש ואלב"ם אותיות זה מתחלפות באותיות עץ – באתב"ש ז-צ, ה-ע, באלב"ם זה הפוך – כי כל האלפא-ביתות הללו יוצרות טבעת, כנודע).

שוב, לשון המשנה שהיום זה "ראש השנה לאילן", והאילן זה האילנא דחיי. ראש השנה זה ר"ת רה, והאות הראשונה של אילן זה א. כששמים את ה-א בתוך ה-רה מקבלים את המלה ראה. יש פרשה שלמה בתורה שנקראת "ראה" – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה וגו'". יש עוד פסוק, יותר מאוחר בחומש דברים, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" ואת ההיפך. מתי משה רבינו אמר את הפסוקים האלה? כתוב שמשה רבינו התחיל לומר את חומש דברים, בר"ח שבט, שלדעת בית שמאי זה ראש השנה לאילן. היום זה כדעת בית הלל ר"ה לאילן, ובעולם הזה פוסקים כדעת בית הלל (כתוב שלע"ל נפסוק כב"ש). התחיל לומר את משנה תורה בר"ח שבט ואמר זאת לז ימים, עד שהסתלק ב-ז אדר – אז אמר ולמד את בני ישראל את משנה התורה באר היטב, מפרשת דברים עד וזאת הברכה (שאמר ממש ביום ההסתלקות שלו). מה המיוחד במשנה תורה? שמשה מדבר בגוף ראשון, בעד עצמו, ואף על פי כן אומר הרבה פסוקים בשם ה' בגוף ראשון, ומכאן למדו חז"ל ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". הוא אומר "ונתתי גשמיכם בעתם", וה' נותן – זה שהשכינה ממש מדברת מתוך גרונו. זו תופעה מיוחדת של חדש שבט ושבעת הימים הראשונים של חדש אדר. יש להניח, אפילו אם נחלק את זה לפי הזמן, שמשה רבינו הגיע לפרשת "ראה" כנראה בחמשה עשר בשבט. כנראה שלכן היום זה ר"ה לאילן, כי זה רמז יפה למלה "ראה" – ר"ה עם ה-א של האילן באמצע. [ורמז נוסף: ראש השנה הוא המשולש של 41 ו-אילן הוא המשולש של 13. שני המספרים הם כפולות 7, וביחד הם עולים ז פעמים קול – היינו ז פעמים משולש 16 – העולה יום פעמים טוב, לרמז להיות ט"ו בשבט יום טוב. מכפלת שני שרשי המשולשים – 41 ו-13 – עולה חי-חיה-חיים-חיות, מושגים שנתבארו בשיעורים הקודמים].

משה רבינו אומר לנו היום "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". צריך לראות כמובן את הצד החיובי, שזה הברכה, וגם בפסוק השני לראות את הצד החיובי – את הטוב ואת החיים. הרי הכל בשביל לבחור בצד החיובי וללכת אחריו. יש שלשה דברים חיוביים – ברכה, חיים ו-טוב. יש גם רמז, שאם מחברים יחד את המלים ברכה-טוב-חיים זה ר"ת בטח, ויש פסוק ממש בסוף התורה, ב"וזאת הברכה", "בטח בדד עין יעקב". והנה, ברכה טוב חיים = עין יעקב. לפי זה הפירוש הוא ש"עין יעקב", העין של כל יהודי, צריכה רק להסתכל על ה-בטח – מכאן הבטחון של עם ישראל, בכל מקום ובפרט כאן בארץ. רוצים בטחון, והבטחון זה על ידי תיקון העינים להסתכל על ה-בטח – ברכה-טוב-חיים – ולהסתכל "בטח בדד", רק על הבטח לבדו, שרק על זה תביט "עין יעקב". כשאתה מסתכל על הבטח אתה בוחר בבטח, ואז בטח יהיה טוב – ברכה טוב וחיים. כשאדם מסתכל רק על הברכה-טוב-חיים הוא קובע את המציאות. זה נקרא קביעה רצונית – איך שאדם מסתכל חזק כך הוא קובע את המציאות. יש בחינה שראיה חזקה קונה – גם מלשון קנין, גם מלשון תיקון, גם מלשון עשית קן וכלי שהברכה תחול בו. הראיה הזו היא ראיה עם כח של קניה, כשמסתכלים עם "בטח בדד עין יעקב". שוב, היום משה אמר את הפסוק "ראה...", ולכן היום הזה הוא ר"ה לאילן.

ג. "עצת הוי' היא תקום"

נעבור לעוד נקודה: אנחנו רוצים הערב לדבר גם על המושג עץ וגם על אילן. כתוב שעץ זה לשון עצה – לתת עצה, לקבל עצה. בגוף יש לאדם כליות, וכתוב "כליות יועצות" – יש נביעה של עצה פנימית, כשאדם מתייעץ בינו לבין עצמו. גם הקב"ה לפני שברא את העולם התייעץ כביכול בינו לבין עצמו אם צריך וכדאי לו יתברך לברוא את העולם הזה. מה זה? זה שנמלך בנשמות הצדיקים, כי הצדיקים הם גם חלק ממנו. "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" ("ועמך כלם צדיקים") – כדאי או לא כדאי לי לברוא את העולם. כך כל אדם לפני שמקבל החלטה צריך להתייעץ. כמובן, אם יש לו משפיע, צדיק, רבי – הולך דבר ראשון להתייעץ עם הצדיק. אבל גם בתוך עצמו צריך להתבונן לעומק, "חופש כל חדרי בטן", בתוך הכליות של עצמו – מה צריך לעשות? האם כדאי לעשות? לאיזה כיוון ללכת? במי לבחור? זה נקרא עצה פנימית, עצת כליות. לכן מאד מתאים שדווקא היום זה היום של העץ, של ההתייעצות הפנימית.

אמרנו קודם שלפי ספר יצירה האות של טבת זה ע ושל שבט זה צ – הצדיק, שאת זה צריך להדגיש – והחדש האחרון של תקופת טבת זה אדר (שמשה סיים בו את משנה תורה), שהאות שלו זה ק. לכל חדש יש גם חוש של החדש לפי ספר יצירה – החוש של החדש הזה, כמו שנאריך בהמשך, זה אכילה. לכן באמת אוכלים בט"ו בשבט פירות, וצריך לתקן את חוש האכילה בכלל. טבת זה חוש הכעס ואדר זה חוש הצחוק – לכל חדש יש את החוש שלו. בכל אופן, האותיות של טבת-שבט-אדר זה עצק. יש גם אות שכוללת את כל התקופה, ימות הגשמים, שכולם יחד זה האות מ – מים. כל חדשי החרף, תקופת טבת, זה האות מ. זאת אומרת שבתקופה הזאת יש עצק ו-מ שכוללת את כל שלשת החדשים יחד. כך יוצא לפי הלימוד בספר יצירה. למה אמרנו את זה? כמובן בשביל איזה רמז, כדי להתקדם הלאה לענין הבא. אם עץ זה לקבל עצה, גם מבחוץ וגם מבפנים, יש כאן גם אותיות קם. זה רומז לפסוק שאומרים כל בקר בתפלת שחרית – "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". האדם מלא מחשבות. כתוב "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חִשבונות רבים". ה' רצה שנלך ישר, "אני אמרתי אלהים אתם" – רציתי שתהיו אלהים בארץ, ריבונים אמיתיים בארץ, אבל האדם חטא והפסיד את זה, פספס את זה. איך נעשים אלקים, עם יד ישראל תקיפה כאלקים ואדונים? אם הולכים ישר, בלי קונצים ובלי סטיות – "האלהים עשה את האדם ישר". אבל "המה בקשו חשבונות רבים", יש הרבה מחשבות. מחשבות באות מתוך פניות, אינטרסים, שמוציאים את האדם מההתכללות בכלל ישראל. בגלל החשבונות הרבים שלהם – לכן אנחנו במצב חשוך. ברגע שתופסים איפה נמצאים עוד הפעם יהי אור (החשמל נפל ושוב הרימו אותו...). על זה כתוב "רבות מחשבות בלב איש", שיש הרבה מחשבות, הרבה בלבולים, שלא יודעים מה לעושת ולאן ללכת ובמי לבחור והאם בכלל לבחור – לא יודעים שום דבר (בגלל שיודעים יותר מדי – כל רגע יודעים משהו אחר). אבל מתוך כל ה"רבות מחשבות בלב איש" – "ועצת הוי' היא תקום". יש בביטוי "עצת הוי' היא תקום" גם את ה-עץ וגם את ה-קם (כאשר ה-קם נשלם רק באדר: לגלות מה זה עצת ה' זה כבר בפורים – לראות איך הגורל נפל. זה כשתולים את המן על עץ גבוה חמשים אמה). אז כנראה שפסוק זה מאד חשוב לכל התקופה הזאת, בתוך התקופה של שלשת החדשים היום הזה – חמשה עשר בשבט, הוא יום האמצעי של התקופה.

הפסוק הזה רומז לאברהם אבינו, הכח לבחור בברכה ובטוב ובחיים, והוא קבל את זה בברית. כתוב בזהר שהכח לנחול את ארץ ישראל תלוי בברית. גם מקור ה"רבות מחשבות בלב איש" הוא בדרך כלל במחשבות שהן היפך קדושת הברית. זה רמוז בכך שר"ת "רבות מחשבות בלב איש" זה אברם, לפני הברית, "ועצת הוי' היא" רומז לאות הא (שלפעמים כותבים אותה מלא עם י). עם ה-ה של "עצת הוי' היא תקום" אז "התהלך לפני והיה תמים" – תמים זה ישר – ועם זה יכול ללכת ישר עד כדי ליישם את הרצון הראשון של הקב"ה, "אני אמרתי אלהים אתם". ורמז נוסף קשר הפסוק הזה לאברהם אבינו: 'סימנו' של כל פסוק הוא הכפל של מספר המילים במספר האותיות, ובפסוק זה יש ח מילים ו-לא אותיות, שמכפלתם היינו אברהם (ח פעמים שם א-ל, כנודע).

ד. "בלב איש"

יש עוד שני פסוקים בתנ"ך – כולם בספר משלי – שכתוב בהם "בלב איש", שמתארים מה מתרחש בתוך הלב. לפי סדר הפסוקים, הפסוק הראשון הוא "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה", הפסוק השני הוא "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום", והפסוק השלישי "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". רואים כאן תהליך בשלשת הפסוקים האלה. בפסוק השני עוד אין עצה בלבו של האיש. בפשט "ישׁחנה" זה ישפילנה (חז"ל דורשים אחרת, אבל זה הפשט) – יש לאדם מתח, סטרס, איזה דאגה בנפש, וצריך להשפיל אותה. חז"ל דורשים בשני אופנים – יסיחנה מדעתו (להיות עסוק במשהו אחר) או ישׂיחנה לאחרים (יש לך חבר טוב, יש לך משפיע, וצריך להוציא את זה בדיבור). אז בעצם יש כאן שלשה שלבים, כידוע, שזה יסוד כל תורת הנפש של הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה. צריך לקיים את כל הפירושים, כידוע – קודם "ישחנה"-ישפילנה, הכנעה, אחר כך להסיח את הדעת ולהבדל מזה, ובסוף להוציא את זה בדבור ובכך להמתיק (גם בדבור שלי, וכל שכן כשאני זוכה לקבל מידיד עצה טובה). שוב, כאן לא כתוב המלה עצה בפסוק, אבל כל הפסוק אומר עצה – כל הפסוק הוא עצה מה האדם הזה, שעליו נאמר "דאגה בלב איש", צריך לעשות. כתוב ישחנה-יסיחנה-ישיחנה, ועוד יותר מכל אלה "ודבר טוב [שזוכה לשמוע מהיועץ שלו, מהחבר שלו] ישמחנה". אם יש בכלל פסוק שנותן עצה טובה איך לפתור בעיה נפשית זה רק הפסוק הזה, פסוק היסוד של הבעל שם טוב. [ורמזים: בלב איש = משה, משה רבינו. ג"פ בלב איש = 1035 = משולש מה = חיה פעמים אדם (הזיווג של אדם ו-חיה) = ה"פ אור (של יום א' דמע"ב, שכנגד חמשה חומשי תורה, כמבואר בחז"ל)].

שוב, יש שלשה פסוקים של "בלב איש", ובשני הפסוקים הבאים כתובה בפירוש המלה עצה, רק שיש הבדל. בפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" אז אני מבולבל עם ה"רבות מחשבות" שלי, ורק "עצת הוי' היא תקום". כמו שאמרנו, בעצם ה' נותן לי את עצתו, כמו שנותן לאברהם את המילה – העצה שתמול את עצמך ותשמור היטב את הברית שלך – היינו ש"היא תקום" בי, בקרבי. מצד אחד זה לא נקרא על שמי, זה עדיין "עצת הוי'" – אני מבולבל, אבל לה' יש עצה טובה שתקום ותתקיים בי. אבל הפסוק השלישי זה כבר משהו אחר לגמרי, הכל זה העצה של האיש – "מים עמקים עצה בלב איש", העצה בלב איש, ולא בתוך ה', "ואיש תבונה ידלנה" (וכשם ש"עצת... תקום" רומזת לאותיות עץ קם של תקופת טבת, כנ"ל, כך גם גם בכל הביטוי "מים עמקים עצה" בולטות מאד אותיות אלו).

מה הפשט? יש שני פירושים – או שמדובר בשני אנשים, או שמדובר באיש אחד. לפי רש"י מדובר ברב ותלמיד, שלרב יש הלכה סתומה בלבו – יש לו חכמה סתומה, חכמה עמוקה, "מים עמוקים" (עצה זה הלכה, תמיד עצה זה מה לעשות), אבל לפעמים הרב לא יכול לבטא את זה, "לבא לפומא לא גליא". זה נמצא עמוק בקרבו של הרב החכם, זה ה"מים עמוקים עצה בלב איש", אבל אם יש תלמיד טוב וממולח – שנקרא "איש תבונה" (רב מצד החכמה והתלמיד מצד הבינה-התבונה) – הוא יכול לדלות מתוך הרב את עומק המסתורין, הסודות, הרזין, העצות העמוקות הסתומות בלב הרב. זה פירוש אחד, שמדובר בשנים – חכם ונבון. לחכם יש את ה"מים עמוקים עצה" בתוך עצמו, והתלמיד הנבון הוא מצליח לדלות את זה ממנו. לכן באמת צריך את שניהם, זה עושה זיווג. אם לא היו שניהם זה היה נשאר לעולם ועד, סתום בתוך החכם, ולא היה יוצא לאור אף פעם. אבל התכל'ס שיצא לאור, שהתלמיד יהנה מהעצה העמוקה וכולם יהנו ממנה – שזה יהפוך לנחלת רבים, "איש תבונה ידלנה".

יש פירוש שני, של המלבי"ם, שאומר שהכל מדובר באדם אחד. יש לי בעיה, לא יודע מה לעשות – לא יודעים במה לבחור בחיים, באיזה כיוון ללכת, איך לתקן את המציאות, איך לתקן את מה שקורה כאן בארץ. אז שוב, אם זכיתי לרב פוסק – גם בנגלה וגם בנסתר, בכל התחומים – אז אני שואל אותו והוא נותן לי עצה מה לעושת. זה נקרא חיים קלים לפי המלבי"ם. אבל מה אם אין לי, אז אני צריך לחטט פנימה. הוא אומר דבר כזה, שלכל אחד יש בתוך עצמו את העצה העמוקה, רק שמאד מאד קשה להגיע לשמה. עוד הפעם, אם זה לשאול ולקבל תשובה מהרב זה קל – לא מפרש כרש"י, שזה עמוק אצל הרב, אלא שאצלו זה על קצה הלשון ורק תשאל. אבל אם אין לך את הלוקסוס הזה צריך לחפור פנימה, יצחק היה חופר בארות – לחפור בתוך עצמי, בתוך הבטן שלי. קודם כל, מי אומר שיש לך את זה? זה החידוש, שיש לך – העצה נמצאת שם, רק שבשביל להוציא את זה זה עצה קשה מאד, צריך להתאמץ, אבל "איש תבונה ידלנה". אם אתה איש תבונה, אחד שיכול להבין דבר מתוך דבר, דבר גדול מתוך דבר קטן, בלשון החסידות להשיג הסוכ"ע מתוך הממכ"ע, אז תוכל גם לדלות מתוך עצמך את התשובה. זה כתוב על אברהם אבינו, בסוף ספר יצירה, שזכה לחכמה על ידי ששתי כליותיו נעשו כשתי רבנים.

שלשת הפסוקים זה הכנעה-הבדלה-המתקה. ב"ישחנה" הפשט זה הכנעה (אף שכולל הכל). "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" זה הבדלה – יש לך הרבה בלבולים, לא דאגה שצריך להשפיל אלא ריבוי בלבולים ומחשבות, ומבין כל המחשבות שאתה חושב יש מחשבה אחת שהיא צודקת, שזה "עצת הוי'", וצריך להבדיל (כך מסבירים המפרשים). צריך להסיח דעת מכל הבלבולים ולהתמקד רק במחשבה שהיא "עצת הוי' היא תקום" – זה הבדלה. ושוב, שם הפסוק לא מייחס את "עצת הוי'" אליך, אלא רק שיש עצת ה' בין המחשבות, שה' מסתתר שם באיזה מקום, "ועצת הוי' היא תקום". אבל בפסוק השלישי העצה כבר נמצאת בתוך עצמך. גם לפי פירוש רש"י – שזה לא כמו מה שהמלבי"ם שולל, כי זה סתום ונעלם אצל הרב – או לפי הפירוש של המלבי"ם שהאדם דולה העצה מתוך עצמו, זה תכלית ההמתקה. זה מים עמוקים ומתוקים, שהאדם יודע שיכול לדלות את העצה – או מתוך עצמו ממש, או בזיווג התלמיד עם הרב. העיקר זה להיות "איש תבונה" – כתוב שכל המתקה זה באמא, בתבונה. בקבלה כתוב שהמתקת הדינים זה תמיד בבינה, בתבונה, ושם "ואיש תבונה ידלנה". רצינו לקשר את זה לחדש שבט – ה"ידלנה"  זה מזל דלי של חדש שבט, לדלות את ה"מים עמוקים עצה בלב איש". אם כן, כאן עשינו עוד רעיון, שעץ זה לשון עצה, וצריך שלשה שלבים לפחות – שכל אחד כלול מכולם, כמו שראינו לגבי הפסוק "דאגה בלב איש" – של עבודת ה' של הכנעה-הבדלה-המתקה כדי לזכות לעצה האמתית, ובפרט זו הנובעת מתוך עצמי, שאני כבר ישר, כמו שהאלקים עשה אותי ישר (רק שאני קלקלתי, ועכשו חוזרים להיות ישר עם ה').

[ועוד לגבי סדר החש-מל-מל כאן: הרבה פעמים הסברנו על "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" כי זה הכנעה-הבדלה-המתקה. "וייצר... עפר מן האדמה" היינו הכנעה, כפשוט. "ויפח באפיו נשמת חיים" היינו הבדלה, גילוי הנשמה האלקית באדם (נשמות). "ויהי האדם לנפש חיה" שזה דבור, רוח ממללא – המתקה (לשון מילול ודבור). בסדר של חי-חיה-חיים-חיות חיה זה בבינה, ושם זה המתקה, וחיים זה בז"א. הרבה פעמים הכנעה-הבדלה-המתקה זה בת"ם ממטה למעלה – מלכות-ז"א-בינה. וכאן: עפר מן האדמה – מלכות, חיים – ז"א, חיה – בינה (גם לפי הפשט הפסוק הוא ממטה למעלה, ש"ויהי האדם לנפש חיה" זה יותר). לעניננו, "נשמת חיים" זה כמו "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום", שהעצה היא עדיין של ה', הנשמה עדיין מה'. "ויהי האדם לנפש חיה" זה כבר הוא – זה כמו "עצה בלב איש". והנה, ההבדלה-המתקה במבנה זה הם בשני ביטויים שראשי התיבות שלהם זהים (בבחינת מל-מל) – "נשמת חיים" ו"נפש חיה" (בסוד "אלא תולדות נח נח"). נשמת חיים נפש חיה = 1311 = ג"פ חיה פעמים חוה (קודם היה לנו פעמיים). כלומר שהכל כפולת נפש חיה, זה השפיץ.]

סדר החש-מל-מל בשלשת פסוקי "בלב איש" מודגש גם במבנה: בשני הפסוקים האחרונים יש ח מילים ו-לא אותיות – זה מל-מל. ח מילים ו-לא אותיות רומז לאברהם אבינו, כנ"ל, לפי זה שני הפסוקים האחרונים זה אברהם-אברהם. הפס' הראשון זה ז מילים ו-כח אותיות, שסימנו (על ידי הכפלתם, כנ"ל) דוד בריבוע.]

נמשיך עוד נקודה לגבי ענין שלשת הפסוקים (שהוא חלק שני של הספר "להפוך את החשך לאור"):

לפי סדר הפסוקים דאגה-מחשבה-עצה – "דאגה בלב איש", "רבות מחשבות בלב איש", "עצה בלב איש" (דאגה מחשבה עצה = חי חיה חיים חיות, נושא שהתבאר בהתוועדויות הקודמת). יש תהליך של שיפור: הדאגה זה לא טוב. אחר כך מחשבה זה כבר משתדל לצאת מהדאגה – כמו "יסיחנה מדעתו", משתדל לחשוב מחשבות טובות אחרות במקום הדאגה. בסוף התכלית זה העצה. דאגה-מחשבה-עצה ר"ת דמע. מה זה קשור לט"ו בשבט? דמע זה דמעות, כנראה שצריך לבכות כדי לזכות לצאת מהדאגות. אבל גם על הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שיבוא תיכף ומיד ממש, כתוב "בבכי יבואו". יש בכי של צער ויש בכי של שמחת הגאולה.

יש פסוק אחד בתורה שמקשר בין דמע לט"ו בשבט – "מלאתך ודמעך לא תאחר". "מלאתך" זה הבכורים, כשהשדה מלא בפירות, ו"דמעך" זה תרומה. כך מפרשים חז"ל "דמעך", ורש"י אומר שאיני יודע למה, אבל כל המפרשים האחרים יודעים – כולם מסבירים שזה היצהר, השמן, שמצוה להביא תרומה לא מהזיתים או הענבים אלא את השבח שלהם, השמן והיין. אלה משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שזה החג שלנו היום, ועיקר השבח שלה זיתים זה השמן שיוצא מהזית. איך הוא יוצא? על ידי כתית. קצת יותר קל להוציא את הענבים, ויש ברכה מיוחדת על הגפן. המצוה העיקרית להביא התרומה מהיין והשמן, ושניהם זה דמע כי הפרי מדמע. הרמב"ן אפילו אומר שבהשקפה ראשונה אפשר לחשוב ש"דמע" זה שם המושאל, שהיצהר והתירוש כמו דמעות, אבל אחר כך אומר שכל דבר שמטפטף ונוזל נקרא בלשון הקדש דמע (לא רק מושאל מדמעות העינים).

אחר כך יש עוד משהו, שממש קשור לחמשה עשר בשבט. הרי זה החג שמי הגשמים של השנה החדשה עולים בעץ ומזינים אותו, משקים אותו מבפנים, זה ממש "מים עמוקים עצה בלב איש". הרי העץ הוא סמל של האדם, "כי האדם עץ השדה", "עמך כלם צדיקים" כמו שהתחלנו להסביר ועוד נסביר, והמים עולים בו – המים העמוקים עצה בלב איש עולים ומזינים. יש עץ אחד שנקרא בכא, והמפרשים מסבירים שנקרא כך כי זה עץ שאם עושים בגזע שלו נקב קטן יוצא הרבה שרף – רק פוצעים אותו פציעה קלה ומיד מתחיל לטפטף טפות שרף, וזה דמע. לכן נקרא בכא – ברגע שנוגעים בו מתחיל לבכות. זה מתאים ליום הזה, שבו עולים המים בעץ, ואז אם פוצעים אותו מוציא את הדמעות שלו. זה שלשת השלבים של ה"לב איש" – הלב בוכה (לב = בכי), אולי בהתחלה בוכה מדאגה אבל בסוף זה בכי של גאולה. זה גם ענין של היום, להגיע לבכי של הגילוי – שהמים עמוקים יצאו החוצה, שזה התכל'ס, שכל העולם יהנה מזה. להגיע לעצה איך ללכת ישר, להיות אדונים ורבונים בארץ כמו שה' רצה. עד כאן השלמה.

ה. "כימי העץ ימי עמי"

נתחיל עוד דבר חשוב לעניננו: יש פסוק על הגאולה, בסוף נבואת ישעיהו הנביא, שגם מקשרים אותו לט"ו בשבט – "כימי העץ ימי עמי". כשיבוא מלך המשיח תיכף ומיד ונזכה לחידוש העולם – כמו שכתוב שבתחלת התקופה הראשונה עדיין "עולם כמנהגו", אבל כבר יש גילוי גדול, וכ"ש כשהתקופה תתקדם הלאה ובכלל תהיה ניסית – ואחד החידושים של ימות המשיח זה אורך החיים. אפילו היום יש סימנים, בהתארכות החיים. עוד פסוק – "והנער בן מאה שנה ימות". לא מדברים על תחית המתים, אלא על התארכות החיים אט אט. הסימן שיש יותר אור בעולם, יותר חיים – אור זה חיים. זה גם על ידי התורה, "אורך חיים בימינה". אם "הנער בן מאה שנה ימות" אפשר לחשב בערך כמה אורך החיים הממוצע. זה מחזק מאד את פירוש הרד"ק על "כימי העץ ימי עמי" – שבזמן הגאולה ימי עם ישראל הם כימי העץ היינו עץ החיים, ופסוק זה הוא המקור למאחז"ל ש"עץ חיים מהלך חמש מאות שנה" ("כימי השמים על הארץ"). היחס בין מאה שנה לחמש מאות שנה זה בין אחד לחמש, כמו בין נערות היום (15-20) לחיים מלאים. הרד"ק לא מביא את זה, אבל הפסוק השני של "הנער בן מאה שנה ימות" נותן תוקף לפירוש הרד"ק. הוא אומר שבזמן הזה אדם נוטע חרוב – יש נוהגים לאכול בט"ו בשבט, חסר כאן על השולחן – וזה בשביל ילדיו ונכדיו. המפרשים אומרים ש"כימי העץ ימי עמי" היינו שלע"ל לא צריך לנטוע בשביל הנכדים – גם אתה תחיה לאכול מכל העצים, גם מאלו שלוקח להם הכי הרבה זמן לגדול ולתת פרי. בכל אופן, זה פסוק מאד יפה. "כימי העץ ימי עמי" – לא רק ש"האדם עץ החיים" אלא שגם יחיה כימי העץ. יש משהו בעץ שמסמל חיים טובים וארוכים יותר מכל בעל חי (אם כי העץ רק צומח). לכן העץ הוא דוגמה של כל הספירות העליונות, "עץ חיים", וגם המשיח נקרא "צמח שמו ומתחתיו יצמח" (לא חי, לא אריה או משהו אחר). דווקא בעץ יש משהו שהוא יותר מהכל. עם ישראל דומה לע"ל לעץ – עץ החיים – "כימי העץ ימי עמי".

אם כבר, היות שיש כאן קצת לשון נופל על לשון – העץ-עמי – מי ששומע טוב את המלים שומע שהפסוק רוצה לחבר את ה-מ של עמי ל-עץ (ששניהם מתחילים ב-ע), לעשות נוטריקון עצם. "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". זה שהעץ מתחבר לעם – לעם ישראל – מה שיוצא מכאן זה עצם אחד. ידוע שהמלה אולי הכי מקודשת וחזקה זה עצם, עצמי הוא מלשון עצם. זה עצם זה גם עצמות – מה זה העץ שבאדם למי שלומד רפואה? זה השלד שלו, העצמות שלו (ורמז: עץ במילוי, עין צדיק = שלד). גם על פי פשט, בלשה"ק ה-מ מאותיות האמנתיו החלשות בשרש, מה שאומר שהשער של שתי אותיות משרש עצם הוא עץ. רק שעצם אומר קצת יותר מעץ – זה עוצמה, זה עצמֹות, זה עצמוּת (שזה יותר ממהות הדבר). והנה, לא רק שיש רמז "כימי העץ ימי עמי", אלא שזה גם מופיע בדלוג אותיות (סוג חדש של חיפוש שיש היום, שיש לו כמובן מקורות ישנים אבל היום מפתחים את זה, גם באמצעות מחשב) שוה מהסוף להתחלה – "כימי העץ ימי עמי". רואים שיש משהו מאד עצמי בעץ הזה. העצמיות של העץ קשורה עם הסוד הזה של "כימי השמים על הארץ" – מי שהוא עצמי יכול לחבר, כמו העמוד-הצדיק שמחבר את השמים והארץ. עצם יכול לחבר הפכים – זה נקרא "נושא הפכים". הסמל של הדלי, מזל החדש, זה גם נושא שני דליים – נושא הפכים (ה"איש תבונה ידלנה"). האבן עזרא כותב שאף על פי שאין מזל לישראל, אבל אם היה מזל הוא היה מזל דלי – המזל של חדש שבט, זה המזל הכי עצמי ל"כימי העץ ימי עמי".

ו. תיקון האכילה – "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו"

הזכרנו שהחוש והתיקון של החדש זה חוש האכילה. שאלנו בהתחלה שאלה פשוטה וחשובה – איך נעשים צדיקים? כתוב "ועמך כֻלם צדיקים", וזה הכרחי בשביל לרשת את הארץ, בשביל לחבר עץ חיים וארץ החיים למעלה עם הארץ למטה. אבל איך עושים את זה? לפי התניא זה מאד קשה להיות צדיק, אז מה רוצים מאתנו? מה הצדיק שנדרש מכל אחד? זה קשור לחוש של החדש הזה, חוש האכילה. צריך להבין את זה. במילים פשוטות – צריך לאכול כמו יהודי. אם כבר אומרים 'לאכול כמו יהודי' זה מזכיר את הסיפור המפורסם של הבעל שם טוב שיש בו שתי נוסחאות, נוסחת חו"ל ונוסחת א"י קוראים לזה. הבעל שם טוב שלח את תלמידיו לאיזה כפר נדח לראות יהודי פשוט, איך הוא עובד את ה'. הם נסעו והסתכלו על היהודי הפשוט, שכמו יהודי פשוט – קם, הולך לעבוד, חוזר, אומר לאשתו לתת לו לאכול, אוכל ונופל על המטה לישון. כך זה הסדר. כמה שבועות לא רואים שום דבר. בסוף שמו לב שכל פעם שבא מהעבודה אשתו נותנת לו קערה גדולה של תפו"א – זה מה שיש להם – והוא אוכל בתיאבון, עוד ועוד. לא הבינו למה הבעל שם טוב שלח אותם, ובסוף שאלו אותו למה – אמר שגם הוא לא מבין. שאלו – ראינו שאתה אוכל טוב תפו"א, מה אתה חושב באכילה? בתשובה שלו יש שתי נוסחאות. בשתי הנוסחאות הוא אמר – אני ראיתי במו עיני איך הגויים רצחו את אבא שלי. נוסחת א"י – אני מכוון שאם יבואו אלי יהיה לי כח להתגונן ולהרוג אותם, שלא יהרגו אותי כמו שהרגו את אבא שלי. בנוסחת חו"ל – אני אוכל הרבה שאם יבואו להרוג אותי יהיה להם קרבן שמן. בכל אופן, אלו ואלו, אבל זה נקרא לאכול טוב – לאכול עם כוונות. זה יותר מכוונות האריז"ל, זה נקרא להיות עצמי. זה סיפור.

מה הקשר בין הצדיק – האות של החדש, ה-צ של עץ, "ועמך כלם צדיקים" – לבין אכילה יותר מכל דבר אחר? זה שוב פסוק מפורש בספר משלי – "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו ובטן רשעים תחסר". הצדיק אוכל די, מספיק, מה שהוא צריך לשובע נפשו, אבל הבטן של הרשע תמיד חסרה. יש בזה כמה פירושים, אבל נשאיר את זה לפי הפשט הכי פשוט, שצדיק אוכל לא יותר מדי (לכאורה לא כמו הסיפור הזה, שאוכלים הרבה). רק לגבי אכילה – יש צדיקים מהקצה אל הקצה. היו צדיקים שלא אכלו בכלל, כמו ר' צדוק הכהן שצם (כמו רבי צדוק הכהן בגמרא שצם ארבעים שנה), אף על פי ששאר צדיקי הדור הפצירו בו שיאכל, והיו שאכלו הרבה, כמו השפת אמת שאכל הרבה יותר מאדם רגיל, ועוד יותר האוהב ישראל שאכל שלא כדרך אנוש בכלל, ועוד צדיקים רבים. השפ"א לפני שהסתלק אמר – הרי צריך להתוודות – שמתחרט רק על שני דברים, על זה שלא אכל יותר ולא ישן פחות. מקשרים את זה – מי שלא תקן את חוש האכילה שלו, היא בדרך כלל מרדימה אותו, אבל הסימן של מי שתקן את חוש האכילה זה שהיא מעוררת אותו ומיד הוא מקבל כח וזריזות בעבודת ה' מתוך האוכל שלו, ולא ההיפך. בכל אופן, יש בהנהגת צדיקים ממש מהקצה אל הקצה – יש שעבודת ה' שלהם לאכול כמה שפחות ויש שעבודת ה' שלהם לאכול כמה שיותר. זאת אומרת ש"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", לפי מה שמשער בבטנו. כל אחד צריך לשער, אבל איך שלא יהיה "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו ובטן רשעים תחסר".

זה הפסוק האחרון בפרק יג במשלי, אבל יש פסוק לפניו. על פניו לא כל כך רואים את הקשר – הפסוק הקודם הוא פסוק של חנוך. אולי הפסוק הכי קשה לפי הפשט שלו בנוגע לחנוך ילדים שיש בתנ"ך, פסוק מפורסם – "חושך שבטו שונא בנו ואֹהבו שחרו מוסר". חושבים שהפשט הוא שצריך שבט להרביץ לילד, ואם אתה לא מרביץ לו אתה שונא אותו, ומי שאוהב את הילד מייסר אותו. אבל רבי נחמן אמר – לילד מרביצים?! כאילו שזה משהו מופרך, שלא יעלה על הדעת של יהודי לתת מכה לילד. איך זה? מה זה חינוך – "חושך שבטו" בפשט או "לילד מרביצים?!"? קודם כל, "חושך שבטו" זה כמובן חדש שבט, ויש כמה רמזים מופלאים לזה כפי שנסביר תיכף. יש את הפירוש החסידי שאנחנו תמיד אוהבים לומר. יש יב שבטי י-ה – כתוב שיעקב אבינו התייסר בצער גידול בנים, זה הצער הפנימי שלו שבו הזדכך. היה צריך לחנך את יב השבטים, וזה לא היה קל וגם לא יצא כל כך מוצלח – בסוף היה טוב, אבל בהתחלה לא היה כל כך טוב. לכל שבט יש את הדרך שלו, וצריך "חנוך לנער על פי דרכו". לפי ספר יצירה לכל שבט יש את החוש שלו – ראובן חוש הראיה, שמעון זה חוש השמיעה, וכך הלאה לא רק חמשת החושים הידועים, אלא יב חושים. טבת, כמו שאמרנו, זה חוש הכעס, לרגוז על היצר הרע, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", זה "יהי דן נחש עלי דרך", זה חוש הכעס המתוקן – הרמטכ"ל של המשיח יהיה משבט דן, שמשון היה משבט דן (ועליו אמר יעקב "לישועתך קויתי הוי'"). "חושך שבטו" זה מי שלא מכיר ולא מתכנן לחנך את הילד שלו לפי השבט שלו. לכל יהודי שכאן יש שרש נשמה, שבט שלו, וחינוך זה לגלות את השבט שלך, את השרש שלך, את החוש שלך, ואז אפשר "חנוך לנער על פי דרכו". ככה מפרשים את זה בחסידות – "חושך שבטו" זה לא לתת מכות, אלא מי שלא דואג לגלות את הכשרונות הפרטיים האישיים של הילד. מי שאוהב את הילד באמת, מתייחס אישי ופרטי, זה "אֹהבו שחרו [לשון שחר, גילוי אור מתוך החשך, כיתרון האור מן החשך-השחור, כאור הבוקע מהשחור שבעין, מהבת עין] מוסר", והמוסר זה במובן של מוסר השכל (ולא יסורים בשבט).

מה הקשר בין הפסוק הזה לזה שאחריו – "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו"? יש כאן שני פסוקים שמהוים יחידה – "חושך שבטו שונא בנו ואֹהבו שחרו מוסר. צדיק אֹכל לשֹבע נפשו ובטן רשעים תחסר". מובא שהפסוק השני שייך לחדש שבט – לאות שלו ולחוש שלו. קודם כל, זה ששני הפסוקים האלה הולכים ביחד – צריך להשתכנע בכך (אם כי כתוב ביחד, אבל יותר מזה). מי שבדיקת מבנים אומרת לו משהו ישתכנע בקל, כי לשני הפסוקים יש מבנה מובהק משותף: בכל פסוק יש ז מילים ו-כח אותיות (בדיוק כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"), וכתוב בקבלה שזה מבנה מושלם, כמעט יותר מכל מבנה אחר של פסוק של מילים ביחס לאותיות. כח זה משולש ז (מ-א עד ז). גם פסוק הכותרת שלפני עשה"ד – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – זה אותו מבנה, ויש עוד פסוקים (גם הגר"א מציין זאת, אוהב פסוקים כאלה). גם הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" הוא באותו מבנה. כאן זה גם הרבה יותר מזה, מעל ומעבר, כי בתוך הפסוק גופא החלוקה לשני חלקים, ובכל פסוק החלק הראשון הוא ד מילים ו-טו אותיות, והחלק השני ג מילים ו-יג אותיות [כלומר, מבחינת מספרי האותיות, בחלק הראשון של הפסוק יש ה במשולש אותיות והחלק השני משלים אותו ל-ז במשולש – זו דוגמה לחלוקת זהב, שה-ז מתחלק ל-ה ואז נוספים לו עוד ב. דוגמה מובהקת נוספת לחלוקה כזו שייכת לט"ו בשבט – שבעת המינים מתחלקים לפי שתי הופעות המלה "ארץ" לחמשה ושנים (כאשר "הנר המערבי" – המחלק את ז נרות המנורה בחלוקת זהב – הוא "הזית שמן", בחינת "שמן זית זך כתית למאור" של המנורה)]. אז המבנים כאן זהים.

עכשו עוד צעד הלאה – מה הגימטריא של שני הפסוקים. יש ביחד יד מילים, ואם עושים חשבון רואים שחשבון שני הפסוקים יחד הוא יד פעמים שבט, היינו שהערך הממוצע של כל מלה בשני הפסוקים יחד זה שבט ("חושך שבטו"). כל הרמזים האלה לא להסביר עדיין את התוכן, אלא רק להשתכנע שיש קשר. נעשה עוד כמה כאלה: המלה הראשונה בפסוק הראשון זה "חושך" = 334 = עץ במילוי (עין צדיק). המלה האחרונה בפסוק השני היא "תחסר" = 668 = ב"פ חושך = ב"פ עץ במילוי. הביטוי "שחרו מוסר" = 820 = עץ במספר קדמי (סכום כל האותיות מ-א עד אותה אות). יש פה הרבה עץ והרבה שבט, וכעת רק צריך להבין מה התוכן.

מה שרוצים להסביר – וזה יוסבר יותר בהמשך – זה שיש משהו עיקרי בחינוך שמתבטא דווקא בחינוך לאכילה, ל"צדיק אֹכל לשֹבע נפשו". רמז נוסף מגלה יותר על התוכן: "צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר" = 2448 (שנת יציאת מצרים ומתן תורה) = יב פעמים צדיק. זה כבר רמז שממשיך את הפסוק הקודם, "חושך שבטו", הרומז לכך שלכל אחד יש את השבט המיוחד שלו. לכן שבט זה מזל כלל-פרטי, כולל את לשון שבט של כל אחד. זה שהפסוק מתחיל עם המלה "צדיק" וכל הפסוק עולה יב פעמים צדיק, אז זה פסוק מובהק של "ועמך כֻלם צדיקים" – כל ה-יב שרשים, כל יב שבטי י-ה, כולם צדיקים. וממילא כולם ראויים לרשת ארץ. עוד יותר, שתי המילים הראשונות זה "צדיק אֹכל [שרש שדברנו עליו הרבה, א-כל, ה' הכל והכל ה', מהשרשים היסודיים ביותר בלשון הקדש, בלשון בעלי המסורה אכלה ואכל]" – הערך הממוצע כל של אות במלה צדיק הוא אֹכל (זה רמז מופלא, כנראה צדיק לאכול הרבה עד שיהיה שבע, לפחות ארבעה ביסים...). אז "צדיק אכל" זה היחס הידוע של א ל-ד. אם כל הפסוק עולה יב פעמים צדיק אז ממילא עולה מח פעמים אכל.

[וכמאמר מוסגר: אלו שני הפסוקים האחרונים של פי"ג במשלי. הפסוק הבא זה הפסוק הראשון של פי"ד, והוא "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו". ממש משהו מופלא, אם רוצים להביא דוגמאות של גימטריאות מוכיחות, ש"חכמות נשים" (שפירושו החכמות שבנשים, הנשים הכי חכמות, שכל אחת מהן "בנתה ביתה", זה עובר מרבות ליחיד אבל הרמז מצדיק) = "בנתה ביתה" = 874 = ב"פ 437. 437 = חוה פעמים חיה, שתי צורות האשה. חיה זה חכמה וחוה היא גם "אם כל חי". כלומר, הערך הממוצע של כל מלה מ"חכמות נשים" או מ"בנתה ביתה" זה חיה פעמים חוה. אבל, למרבית הפלא, זה בדיוק המספר של "אולת". חמש המילים הראשונות של הפסוק זה בממוצע אולת (רק שלאחרון יש ו קודם, "ואולת") – ג"כ יחס של א-ד. יש כאן דוגמה של דבר והיפוכו לגמרי בתוך כל מספר. בין פרק יג לפרק יד אין הפסקה (כמו ברוב הפרקים), אז אפשר לומר ש"חושך שבטו שונא בנו" היינו שאדם צריך לחנך את בניו ל"צדיק אכל לשבע נפשו", ואת בנותיו צריך לחנך ל"חכמות נשים בנתה ביתה" ולא "ואולת בידיה תהרסנו". כלומר, ששני הפסוקים יוצאים מזה.]

ז. ארץ ישראל לבעלי נפש

כדי להבין מה הקשר נלך עוד צעד בהתבוננות שלנו. דברנו על עץ ועוד לא דברנו מספיק על אילן, שהיום נקרא "ראש השנה לאילן". אילן זה מספר מאד מקודש בקבלה = אמן = הוי' א-דני, ועוד דברים חשובים. נעשה תרגיל-חידה לעצמנו, התייעצות פנימית, מה יכול לרמוז המלה אילן. דברנו על ארץ ישראל, ארץ החיים, וזה התכל'ס. אילן מתחיל אי – זה ארץ ישראל. כעת זה לגמרי צורה של התבוננות פרטית אישית, שעשועים עצמיים. למדתי שעץ החיים זה ארץ ישראל, ואני רואה שאילן מתחיל אי, ומקובל שזה ר"ת ארץ ישראל. אז כעת צריך להשלים את האילן ב-לן. אפשר לומר, בלי להתאמץ, ש-לן זה לנו – אילן זה ארץ-ישראל-לנו, כמו ארץ ישראל שלנו. אבל זה לא מספיק לי עדיין, זה רק בשביל להתחיל (כעת מהרהרים בעל פה, זה דוגמה איך שורפים את הזמן... זה נקרא שהשרף עולה באילן). ל זה ל..., כמו ש"לנו" זה שלנו, אני רוצה יותר להתמקד מי זוכה לארץ ישראל. רוצה איזה מוסר השכל – "ואוהבו שחרו מוסר" לעצמנו – איך זוכים לארץ ישראל בדור שלנו, דור של משיח וגאולה. צריך ניב עם שתי מילים, שמתחילים ב-לן. חשבתי על זה קצת, ונפל עוד פסוק מספר משלי, שקשור לאכילה ומובא לגבי תיקון חוש האכילה. הרי בכלל, כשיורשים את ארץ ישראל זה גם נקרא אכילה – "ואכלתם את כל הגוים". ארץ ישראל ושבת הולכים יחד – כמו שיש אכילת שבת כך יש אכילת ארץ ישראל, וקודם כל אוכלים את הגוים. בכלל, ט"ו בשבט זה חג של אכילת שבח ארץ ישראל (שבעת המינים, תיקון שבעת עמי כנען). צריך לאכול כמו יהודי של ארץ ישראל. יש פסוק במשלי "ושמת סכין בלועך [בלחייך] אם בעל נפש אתה". הפסוק הזה הוא העיקרי, וכל מה שדברנו עד עכשיו רק בשביל להגיע לפסוק הזה. קודם כל, הגענו לביטוי שרצינו – שקשור עם אדם הראשון ועם בריאת האדם – זה "ארץ ישראל לבעלי נפש". אם רוצים את ארץ ישראל, ארץ ישראל שייכת ותתקיים בידי בעלי נפש.

הביטוי "בעל נפש" כתוב רק פעם אחת בתנ"ך, בפסוק הזה, וצריך להבין את המשמעות. יש בביטוי הזה גם דבר והיפוכו, מן הקצה אל הקצה. ה"בעל נפש" הוא הצדיק שאפשר לדרוש מכל אחד. פעם אחת אדמו"ר הזקן נסע עם חסיד אחד וראה בדרך שהוא לא מתנהג כ"בעל נפש" באכילתו, לא מקפיד על כל ההידורים (על משהו שאדה"ז כתב בהלכות ברכות הנהנין), אז אמר שיסע הביתה – שמי שהוא לא בעל נפש לפי השו"ע (זה מושג שמופיע בשו"ע) לא יכול לנסוע איתי. בעל נפש זה לאו דווקא צדיק גמור, או אפילו שאינו גמור, של התניא. יש מקום אחד בש"ס שרש"י מפרש בעל נפש כ"חסיד" ופעם אחרת כ"אדם כשר". אדמו"ר הזקן אמר לו שאתה לא חסיד, לכן אתה לא יכול לנסוע איתי. אם נחבר למה שרבי נחמן אמר, שכל הנסיעות שלי לארץ ישראל, וכנראה כל הצדיקים ככה – ארץ ישראל לבעלי נפש, ואם אתה לא בעל נפש אתה לא יכול לנסוע איתי לארץ ישראל (למקום האילן הגדול, שגם קשור לסיפור של רבי נחמן), אתה לא יכול להגיע לאילן החיים אם אינך בעל נפש.

אמרנו שבביטוי הזה יש שני פירושים הפוכים לחלוטין – פירוש אחד ש"בעל נפש" זה בעל תאוה, ואז הפסוק אומר שאם אתה בעל תאוה אתה צריך לשים סכין בלועך. כך רש"י אומר על הפסוק: "אם רעבתן אתה ותאב לאכול טוב לתחוב סכין בין שניך". אם יש לך תאוה אתה צריך להתאפק. זה פסוק, אולי הפסוק בתנ"ך, של עבודת האתכפיא – עבודת הבינונים. המצודות מסביר להיפך את בעל נפש, "'אם בעל נפש אתה' – אם יש לך נפש משכלת למאוס ברע". אנחנו מסבירים כאן שמי שבאמת בעל נפש הוא מספיק צדיק כדי להכלל בפסוק "ועמך כלם צדיקים" שהוא התנאי ל"לעולם יירשו ארץ נצר מטעי להתפאר". שוב, זה מה שדורשים מכל אחד ואחד מאתנו, כל אחד יכול לפום שיעורא דיליה. יש בחז"ל מקום ש"בעל נפש" זה בעל גאוה (ומסמיכים זאת על דברי חז"ל על הפסוק "אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" – שאחד שמרגיש את הנפש שלו זה כמו נשמה באפו, כמו "אף עשיתיו", זה בעל גאוה, שמרגיש את גדולת הנפש שלו). אצל הרמב"ם "בעל נפש רחבה" זה בעל תאוה, אבל בטור ושו"ע – אצל כל האשכנזים – בעל נפש זה אך ורק חסיד. זה נקודה מענינת מאד – שהרמב"ם משתמש בביטוי כפשט הפסוק (לפי רש"י), ואילו בכל מקום אחר בהלכה זה חסיד, אדם כשר, מי שמקפיד ומחמיר על עצמו. יש באגרת התשובה של אדמו"ר הזקן – זה שייך גם כן לשבועות אלה, השובבי"ם – שפעם אחת בחיים כל בעל נפש יחמיר על עצמו לצום את כל הצומות לתיקון פגם הברית. הביטוי "בעל נפש יחמיר על עצמו" חוזר הרבה פעמים בנגלה (יש ספר "בעלי הנפש" של הראב"ד). אדמו"ר הזקן מוסיף לכך את המילה "כל" – "כל בעל נפש יחמיר על עצמו" – ואז עולה הכל לד בריבוע. שוב, בדרך כלל הפשט של "בעל נפש" זה לא בעל תאוה שצריך להלחם בה עם סכין, אלא איש חסיד, וכך אפשר לפרש את הפסוק – מי יכול להתאפק ולשים סכין בלועו? מי שהוא בעל נפש. היה ראוי כאן לעשות סקירה בכל הש"ס איך הביטוי הזה בא לידי ביטוי. עוד לפני אכילה, זה קשור לקדושת הברית – גם בחז"ל וגם לגבי ספר בעלי הנפש – שמחמיר על עצמו, ובלשון החסידות הוא מהדר.

ארץ ישראל שייכת לבעלי נפש, ואם רוצים את הארץ צריך להיות בעלי נפש. יש פירוש אחד – של רבינו בחיי (ויקרא טו, לג) – שבעל נפש שולט על הרצוא שלו (והאבן עזרא עה"פ כותב שהוא שולט על תאוותו: "אם אתה בעל נפש המתאוה ומושל עליה"). שגם אם יש לו שאיפה כנדב ואביהוא, להמשך אל הבלתי מושג, אל האוא"ס, אל מה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", הוא עוצר בעצמו. מי שלא בעל נפש יש לו רצוא בלי שוב, כמו נדב ואביהוא, אבל מי שהוא בעל נפש הוא כרבי עקיבא – יש לו מלוא הרצוא, אבל יכול לשלוט בעצמו. הבינוני של התניא זה מח שליט על הלב, ולכאורה זה בעל נפש, אבל בעל נפש זה מח שליט על הלב שבדרך להיות צדיק. זה דבר שניתן לדרוש מכל אחד ואחד, ואם רוצים לנסוע עם אדמו"ר הזקן צריך את הכח הזה בנפש. בכלל, ארץ ישראל זה רצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצונו קונה". נפש פירושו רצון, "נפשי את העם הזה", "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" – שהוא אוהב לדבר, שיש לו חיות במשהו, יש לו רצון בזה. בעל נפש זה בעל רצון. לכאורה זה הפירוש השלילי, בעל תאוה (ראה מלבי"ם), אבל כתוב שגם צדיק הוא בעל תאוה, אלא שתאוותו זה "תאות צדיקים אך טוב". יש לצדיק תאוה, אבל היא מתוקנת ומבוררת, זה טוב. להיות בעל נפש זה להיות עם תאוה ועם רצון אדיר לרשת את הארץ. רוצים את הכל בהקשר לארץ ישראל. צריך תאוה לרשת את הארץ, אבל גם עם יכולת שיפוט איך ומתי להגביל ולכוון את התאוה הזאת, שלא תהיה תאוה פרוצה כתאות נדב ואביהוא. זה החיבור של שני הפירושים יחד. [הדוגמה העיקרית, שבאמת שוה לכולם ונוגע לזמן שלנו (לפני ואחרי הבחירות), שאם יש תאות שלטון זה כמו תאוה להכנס לפוליטיקה, זה יכול להיות תאוה מאד רעה, אם אתה לא בעל נפש במובן הטוב. כאן ממש צריך להיות בעל נפש, גם עם תאות הפוליטיקה וגם עם היכולת להשתלט. זה הדוגמה העיקרית, ובודאי הרבה אנשים יכולים להזדהות (כל מי שרוצה להקים מפלגה ודאי מזדהה, לפחות עם הצד הרע שיש בזה...)].

שוב, "ארץ ישראל לבעלי נפש", הפשט הוא שבשביל ארצנו הקדושה צריך להיות בעלי נפש וכל אחד יכול להיות. הפשט הוא שזה לא רק מי שיכול לעשות אתכפיא, אלא בעל רצון אדיר – צריך לחזק את התאוה לארץ שיש ליהודי – אבל גם לשלוט על התאוה. זה נקרא בעל נפש, ו"ארץ ישראל לבעלי נפש". שוב, אם אין תאוה לארץ ישראל אפשר להיות בניו יורק או בהונג קונג, לא צריך להיות כאן בכלל. צריך לחזק את התאוה של היהודי לארץ ישראל ואת התאוה לבני ישראל. בחו"ל קוראים לזה געגועים, אבל במשך כל הדורות יהודים התגעגעו לא"י וזה לא מספיק בדור שלנו – שאנו פה, בגשמיות עכ"פ – וצריך תאוה, תאוה לשלמות הארץ, תאוה למלכות ישראל בא"י (כמו שצריך להיות, לא כמו שעכשיו). אבל כדי להשיג את התאוה, כדי לאכול נכון, צריך שכל – זה החלק של "מח שליט על הלב" שיש בדבר הזה.

דוגמה לדין של "בעל נפש": יש דין שאסור להשכיר בית לגוי בארץ ישראל. יש דיון אם רק בארץ או גם בחו"ל, והלכה שרק בארץ, אבל הרמב"ן אומר שבעל נפש יזהר בזה גם בחו"ל. החשש שיכניס פסל לביתך. כאן זה בעל נפש בענין שמירת קדושת הרכוש היהודי – בעיקר בארץ, זה הלכה, אבל בעל נפש נמנע גם בחו"ל. יש עוד הלכה, שגם במקום שמשום דרכי שלום ומשום איבה לא רק שמותר לשאת ולתת איתם ביום אידם אלא גם לשמוח ולרקוד איתם בחינגא שלהם. שם בשו"ע כתוב שבעל נפש ישמור על עצמו לא לשמוח איתם. בטפת הפשטה, את שתי הדוגמאות האלה אפשר לשייך לזמן שלנו. דוגמה הכי חשובה אצלנו של בעל נפש זה עבודה עברית – זה הכי "ארץ ישראל לבעלי נפש". גם סירוב פקודה זה דוגמה לזה, וכל הדברים שמדברים עליהם בנוגע להתנהגות בארץ ישראל. ורמז: ארץ ישראל = עקרונות, בעל נפש הוא בעל עקרונות.

כל זה "חושך שבטו שונא בנו". על פי פשט "שבטו" זה תוקף ולפי הפירוש החסידי זה לחשוף את השרש לו. אין מקרא יוצא מדי פשוטו. מה הקשר הפשוט בין "חושך שבטו" לבין "צדיק אוכל"? כנראה שהאבא מחנך את הילד לזה, נותן לו את השבט, את הסכין, לשים אותו בלועו – החינוך לילד צריך להיות "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". החינוך לילד צריך להיות חינוך שיהיה בעל שבט. צריך לתת לילד שבט. בכלל, כתוב שהאבא צריך לתת לילד תוקף, ואם לא קבל זאת מאביו הוא מסכן כל החיים שלו. האמא צריכה להעניק רכות לילד, אבל האבא צריך להעניק תוקף, והתוקף זה השבט ו"חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" – נותן לו מוסר פנימי, שהוא יוכל לייסר עצמו, שיהיה בעל נפש. אחרי שיהיה בעל נפש אפשר לומר "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר". כל זה הפשט במה שרצינו באמירת "ארץ ישראל לבעלי נפש".

[ורמזים: בעל נפש = בת עין = חוה פעמים כח (המחזור הקטן כפול המחזור הגדול). בעלת נפש = עץ הדעת טוב ורע (זה התיקון שלו). כשעושים בעל נפש בהכאה פרטית (ב פעמים נ, ע פעמים פ, ל פעמים ש), ממוצע כל הכאה הוא 70 בריבוע. "ארץ ישראל לבעלי נפש" = שבת שבת, בסוד "אלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין". ארץ ישראל = לב פעמים הוי', ו-שבת = זך פעמים הוי', ו-לבעלי נפש = כב פעמים הוי'. הכנף בין "ארץ ישראל" ל"לבעלי נפש" זה עין – "עין בעין יראו", "בטח בדד עין יעקב".]

ח. בעל נפש בפירושי בעל אור החיים הקדוש

נפתח ספר מקודש מאד, ספר של ארץ ישראל, ספר של בעל אור החיים הקדוש. אמרנו שהיה מן הראוי לעשות סקירה של כל חז"ל וכל הופעות בעל נפש בהלכה, אבל נסתפק היום איך בארבעה מקומות שונים בעל אור החיים הקודש מסביר את המושג הזה, וכדרכנו נעשה מזה י-ה-ו-ה:

במקום אחד (בראשית א, א) בעל אור החיים הקדוש אומר שבעל נפש זה בעל תורה – שנפש זה תורה:

ובראותו הקב"ה כן "ויאמר אלהים יהי אור" שולח אל האדם עזר נגד יצרו... או ירמוז אל התורה כי היא האור הנערב ולה יקרא אור דכתיב (משלי ו כג) ותורה אור, והמכוון אחד כי בחינת הנשמות הקדושות הם בחינת אור התורה ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו ויאמר אלהים יהי אור שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כסא כבודו יתברך חלק אלוה ממעל שלחה ה' להאיר על האדם לבל יטבע בטיט היצה"ר, או גם כן למה שאמרנו שהיא התורה המאירה לנפש אדם ואז "ויהי אור", וירא אלהים את האור אשר נתן באדם כי טוב שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר.

הוא מסביר באריכות, ואני רק אומר את הקיצור כעת. אומר שאי אפשר להיות בעל נפש בלי ללמוד תורה, וממילא זה מאד קשור לחינוך. "אורייתא מחכמה נפקת" ובעל תורה זה בעל חכמה – ברור שהפירוש הזה הוא "החכמה תעז לחכם". בעל נפש זה עז פנימי, ויש עז שמקבלים מלימוד התורה. תורת ארץ ישראל זה תורה מיוחדת שנותנת לאדם עוז דווקא לפתח את תאוותיו – התאוות הטובות – אבל גם לדעת איך לרסן אותן ולהשיג את המטרה של התאוה הטובה. יש תורה מיוחדת שעוזרת לנו להבין איך עושים את זה, איך משיגים את זה. זה פירוש אחד שלו.

[לפירוש זה, כי "בעל נפש" היינו בעל תורה, יש לסמוך גם את דברי השם משמואל (שופטים תרע"ה)

כל המצוות ועניני ירחא שביעאה הכל נכלל בלימוד של מסכתות הללו ר"ה ויומא וסוכה. וע"כ כל בעל נפש מחויב לגזול מעתותיו הספורות ולקבוע לימוד מסכתות הללו בימי אלול שהוא הכנה לירחא שביעאה הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו.

בהפשטה והכללה עולה שמי שלומד עניני דיומא, שלשים יום קודם החג ובתוך החג גופא, זה בעל נפש. מי שהלימוד שלו קשור למציאות. לפי זה, זה על דרך "לחיות עם הזמן" של אדמו"ר הזקן. שבעל נפש מקשר את התורה עם המציאות ועם עניני דיומא. זה גם דבר שדווקא אנשים אוהבים אותו. מצד אחד, בשביל ת"ח קשה ללמוד עניני דיומא כי עסוק במסכת שלו, באמת צ"ל בעל נפש, אבל דווקא בשביל אנשים פשוטים, בעלי נפש של ארץ ישראל, זה בכיף ופשוט, אדרבה, זה מה שמחפשים.

ועוד סדר ואופן בלימוד התורה של בעל נפש – המחבר את כל לימוד ההלכה שלו גם לדרך הסוד ולדברי האגדה המושכים את הלב (ובפרט תוך הסתמכות על הדרך שהורהו רבו בדברי תורה) ועל ידי כך מוצא בהם דרך לעבודת ה' וכו' – מובא ברמתים צופים (תנדב"א פ"ב אות סב):

וידוע שההגדות הוא קצת התגלות הסוד מכל הדברי תורה שחשב אליהו זכור לטוב ועל ידי זה מקדשין שמו הגדול בהם כידוע שכל התורה כולה שבעל פה בפרט הכל הוא על פי רזא דרזין וכמבואר בזוה"ק וכן שמעתי מכ"ק אדמו"ר מו' שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע שאמר איזה פשט בסוגיא דקציצה ולא הבנתי היטב והייתי מדבר עמו בעת הלימוד וענה ואמר שזה הפשט על פי סוד גם כן נכון (עיין לקמן פרק כ"ה אות ע"ב). וכן צריך ללמוד כל בעל נפש שיוציא מתוך ענין ההלכה שילך לאיזה דרך לעבודת ה' או שבח ותהילה או תשובה וכל זה מחמת האגדות. ונכלל בזה מה שקיבל מרבו פעם אחר פעם בודאי שהוא העיקר והורה לו דרך בזה דרך התורה ולא ימוש מן הדרך אשר הורוך ולכך נקרא אגדה כי לכאורה הלכות גם כן נקרא אגדה שהגידו. אבל באמת כל ההלכות יכולין לקבל מפי הכתב גם כן ולכן התירו לכתוב כמו שאמרו מקרא עת לעשות לה' (תהלים קי"ט, קכ"א). אבל הגדות הם העיקר מפה לאוזן שומעת וכו' ואז מקרב חכמים תלין (משלי ט"ו, ל"א).]

 הפירוש השני (בראשית ב, ב), גם מופיע כבר בספורנו על התורה, על מה שנאמר בשבת "שבת וינפש":

ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתיסד והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו (שמות לא יז) וביום השביעי שבת וינפש, הגם שחז"ל דרשו כיון שיצא שבת וי נפש (ביצה טז), אין זה אלא דרך דרש שדרשו מאומרו וינפש ולא אמר ונפש דרשו כי נתכוון הכתוב לרמוז כיון שיצא שבת וי שאבדה הנפש, אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוין לומר כיון ששבת פירוש בא שבת, וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים וכן מצאנו לרבותינו ז"ל בספר הקדוש זוהר התורה ב (תזריע מד) שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה' עד יום הח', כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש...

חז"ל דורשים את "וינפש" כ"וי אבדה נפש". במוצאי שבת צריך להריח בשמים כדי להשיב את הנפש, את ה"וי אבדה נפש" יתרה. אך זה דרוש, וברור שהפשט בדיוק הפוך – שב"שבת וינפש" היינו שכאשר נכנסת השבת האדם מקבל את הנפש היתרה. הוא אומר עוד חידוש, שכל הבריאה כולה – ולא רק אדם, לא רק יהודי – מקבלת בשבת שפע של נפש חדשה, ועל זה כתוב שכאשר ה' ברא את העולם "שבת וינפש", שהוא נמשך בתור שפע נפשי לתוך הבריאה שלו. לפי הווארט הזה מסביר למה לא רק אצל יהודי צריך לחכות שמונת ימים עד למילה, אלא גם אצל בהמה בשביל להקריב אותה (להקריב נפשה לה') צריך לחכות שתעבור עליו שבת. כתוב בזהר הקדוש שזה אותו דבר (לא כתוב בגמרא), שכמו שאי אפשר למול עד היום השמיני באדם כך אי אפשר להקריב בהמה. מה פשט הזהר? שבשבת כל דבר בבריאה מקבל נפש. רק כשיש נפש בתוך הדבר אז אפשר להקריב את הנפש לה' או למול את הילד (שזה גם כמו להביא אותו קרבן לה'). זה רק אחרי שמקבל נפש, ואת הנפש מקבל בשבת קדש – זה סוד השבת, "שבת וינפש". זה פשט. לפי זה הוא אומר ש"בעל נפש" זה מי שמקבל, מי שמרגיש את הנפש שמקבל בשבת. זה הפירוש השני, ש"בעל נפש" זה בעל הרגשת קדושת השבת. קודם כל רואים כאן משהו יפהפה. בשבת יש ענין של אתכפיא? אמרנו שעבודת הבינוני זה אתכפיא, אבל שבת גם בשביל הבינוני זה לא אתכפיא – זה בחינת ארץ ישראל. אם רוצים שהבינוני שעדיין לא צדיק יוכלל ב"ועמך כֻלם צדיקים" הוא צריך להיות שבתי, להיות בעל נפש של שבת, שהופכת גם את כל תאוותיו לעונג שבת. כך צריך להיות בארץ ישראל, אותו דבר, שכל התאוות הופכות להיות בחינת ענג שבת. זה הפירוש השני שלו. זה שנכנסת נפש אוטומטית זה לא תלוי בעבודתי (רק רוצים שארגיש זאת), ועל זה כתוב "שבת מקדשא וקיימא". "זכור את יום השבת לקדשו" זה עבודתנו, אבל גם לפני כן השבת קדושה. מה שהשבת קדושה זה מוחין דאמא ומה שאנחנו מוסיפים זה מוחין דאבא. קבלת הנפש בכניסת שבת זה מוחין דאמא, ולכן נכוון זאת ל-ה עילאה בפרצוף.

שוב, הסיסמא היא "ארץ ישראל לבעלי נפש" – אפשר לעשות מזה סטיקר. הפירוש הראשון של בעל אור החיים ש"בעל נפש" זה בעל תורה, והפירוש השני זה שהיינו מי שמרגיש את קבלת הנפש בשבת.

הפירוש השלישי הוא, הוא מפרש באריכות גדולה בויקרא (כב, יב) על "בת כהן". הוא מסביר שעל פי הקבלה יש ארבע או חמש מדרגות של הנשמה – נפש רוח נשמה חיה יחידה – ואז מסביר:

עוד יש לך לדעת כי להיות שיש אדם שזוכה לכל המדרגות הקדושות, ויש שזוכה לג', ויש לב', ויש לאחד, ומי שלא זכה אלא בנפש בעולם הזה, ולא לרוח, אין מעשיו מועילים כלום, כי אין כח בידו להשיבה למעלה, כי אין מחזיק בידה להטותה, אלא באמצעות הרוח, אם יזכה לרוח "באמצעות מעשיו הטובים" יעלה הנפש למדרגת הרוח.

 ודע כי כאשר יעלנה למדרגת הרוח, הנה הוא קנאה [קנה אותה] במעשיו, ונקרא הוא בעלה, והוא סוד אומרו (משלי כג ב) אם בעל נפש אתה, פירוש קנאה והיא שלו, באמצעות היגיעה והמושג מהיגיעה נעשה הרוח בעל נפש, כי עולה היא עמו, ושוים הם בהדרגה ומקום תחנותו תחנותה מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב.

כלומר, הוא אומר שבעל נפש, להיות בעל נפש, זה לא להסתפק במה שהאדם קבל. כל אדם נולד עם נפש, אבל אם הוא לא מתקדם הלאה – אפילו אם שומר על הנפש – לא מקבל רוח מעולם היצירה אלא מסתפק בנפש מעולם העשיה, אז לא תהיה לו אף פעם עליה בתורה ומצוות. זה דומה מאד למה שכתוב בתניא, יסוד החסידות מהזהר, שמצוות ותורה בלי דו"ר "לא פרחא לעילא". מצוות רק עם הנפש דעשיה לא עולות למעלה, ועולות למעלה רק אם אתה "בעל נפש" – כמו הבעל של אשה, הרוח נקראת בעל נפש, היא הבעל של הנפש, ואם יש לך גם רוח וגם נפש יש לך זיווג פנימי בתוך הנשמה וזה מה שמעלה. גם הנפש עולה, האשה "עולה עמו ואינה יורדת עמו", וגם כל המצוות שאתה עושה עולות למעלה. הפירוש הזה הוא במפורש כנגד ה-ו של שם הוי', כי מפרש שזה לבעול את הנפש עם רוח, והרוח זה ה-ו שבשם.

אחרון אחרון חביב, זה דבר שהוא מביא בכמה הקשרים, אבל יש מקום אחד (דברים לא, א) שהוא מגדיר לפי זה בעל נפש:

ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות - וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק ושם רשעים ירקב (משלי י ז), וכמאמר חז"ל שאמרו (זוהר חדש רות פד ע"ג) שאין הרשעים זוכרים את שמם והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב), הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם.

כתוב בזהר שאם האדם הוא צדיק אז אחרי מאה ועשרים שנה כשהוא עולה לשמים שואלים אותו דבר ראשון איך קוראים לך, רוצים להכיר אותו – אז אם האדם הוא בסדר זוכר את שמו, אבל אם הוא רשע, אם פגם, הוא פשוט שוכח את השם שלו. בשביל זה בסוף שמו"ע אומרים פסוקים, עם האות הראשונה והאחרונה של השם – כדי שתזכה, הלואי שתזכה, לזכור איך קוראים לך. אומר ש"נפש" זה שם, ו"בעל נפש" זה מי שזוכר את השם שלו. זה פירוש יפהפה. מי שלא זוכר "איך קוראים לך" הוא לא בעל נפש, ומי שזוכר הוא בעל נפש. שם זה מלכות – "ויעש דוד שם" – לכן הפירוש הזה ודאי מכוון כנגד ה תתאה שבשם.

אם כן, יש לנו ארבעה פירושים יפהפיים לבעלי נפש לפי אור החיים. הכל יצא לנו מ"ארץ ישראל לבעלי נפש" – מצדיק לשון רבים, שכל אחד צריך את כל הבחינות. מה זה לזכור את השם שלך? לזכור את הזהות שלך, מי אתה. לא רק איך קוראים לך, אלא מי אתה? אתה יהודי. אם רוצים לבנות את שיעור הקומה של בעלי נפש כאן בארץ – צריך 'מפלגת בעלי נפש', שתכלול כמה שיותר יהודים עד שתכלול את כל עם ישראל – בונים את זה מלמטה. לפי אור החיים זה מתחיל מלזכור את השם שלך, את הזהות שלך. הבעל שם טוב אמר שאני נקרא ישראל כי עם ישראל היה בעלפון, ויש סגולה ללחוש את השם של מי שבעלפון את שמו האמיתי והוא מתעורר מתוך הזהות – ואני הלחש מן השמים לעורר את עם ישראל, אני הלחש שלוחש באוזן של כל עם ישראל "ישראל", שאתה נקרא ישראל, שמך זה ישראל עם כל מה שמשתמע מתוך המלה הזאת. זה "בעל נפש", בעל שם, שלא שכח את השם שלו. פשיטא שהדבר הראשון שנצרך בארצנו הקדושה, ארץ ישראל לבעלי נפש, זה לזכור את השם שלנו, לזכור מי אנחנו, להזדהות עם האנחנו האמיתי. בעל נפש כבעל שם, חוץ מזכרון השם, זה גם לשון הקדש, זה כולל גם את הדבקות בלשה"ק בכלל – כמה שפחות להתפאר בכל מיני מילים בלועזית, וכמה שיותר להתפאר בלשון הקדש הנקיה והטהורה. אחר כך אפשר להוסיף לזה רוח, שזה דחילו ורחימו שמעלה את המעשים שלנו, אפשר להוסיף לזה את קדושת השבת – שבכלל כבר אין אתכפיא של בעל נפש, וכל הבעל נפש הופך להיות עונג שבת – ובסוף אפשר להיות "מארי תורה", בעלי תורה לגמרי. אבל כמובן שגם נעוץ סופן בתחילתן, שצריך גם את המדרגה הגבוהה של בעל תורה – תורת ארץ ישראל – גם להתחיל עם זה, עכ"פ גם במקצת, "אבא יסד ברתא". אם אני רוצה להזכיר לי את השם שלי אני צריך תורה, לפחות הארה מהמדרגה העליונה כדי לשקם את המדרגה התחתונה – לזכור מי אני ואיך קוראים לי.

אם כן, עשינו פרצוף של "בעל נפש", אבל הענין היה להסביר שזה יותר מבינוני של תניא. בגלל שיש כאן תאוה, אלא שצריך לרסן ולכוון אותה, זה עושה את זה שייך לכל אחד וכל אחד יכול להזדהות. גם מי שהתאוה שלו כרגע אינה קדש, "תאות צדיקים אך טוב", אבל אומרים לו שלא שוללים תאוה אלא חייבים תאוה, רק שצריך גם לנתב את זה נכון וגם להשתלט על זה. אז זוכים לארץ ישראל, הארץ שרצתה בתוקף הרצון לעשות רצון קונה. כל זה זה בחינת עץ חיים והאילן של ט"ו בשבט, של היום, "כימי העץ ימי עמי". שהקב"ה יזכה אותנו שנזכה לעץ ולאילן, להתקשרות לצדיקי אמת וארץ ישראל, לתורת אמת – שבזכות זה נזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

לחיים לחיים!