כג חשון סז – בבא קמא (3) – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג

כפיה לפי אומדנא

התחלנו ללמוד הלכות גניבה, ובפעם קודמת התחלנו לדבר מה"חכמת שלמה" בריש הלכות גניבה – שו"ע סימן שמח: "אסור לגנוב אפילו כל שהוא דין תורה". אומר החכמת שלמה: "הנה, אם נעשה לאחד גניבה בביתו, והוא יש לו אומדנא שזה וזה עשאו שגנב, אם מותר לו להכותו להודות, או אסור להכותו על פי אומדנא? נראה דמותר לו להכותו, ודבר זה מפורש הוא בהרא"ש בפ"ב דב"מ גבי מר זוטרא חסידא דיש מעשה דמר זוטרא חסידא איגניב לי כסא דכספא מאושפיזיה... כפתיה [בשוטיה, הרא"ש] ואודי, ועיין ברא"ש שם שביאר שסמך על אומדן שלו וכפה אותו בשוטים, עיי"ש. אם כן מוכח דמותר להכות כי האי גוונא על פי אומדנא אף אם הוא בר בי רב וצורבא מרבנן, וזה ברור לדינא".

יתכן שהסיומת "וזה ברור לדינא" אומרת שאולי לא כל אחד צריך לעשות זאת, אלא צריך לאמוד את עצמו. ר"ה מפאריטש היה חסיד טשרנוביל עד ששמע על חב"ד, ואז רדף אחרי אדה"ז ולא הצליח לתפוס אותו. בסוף החליט לארוב לו מראש תחת המטה באכסניא, ותכנן לקפוץ מתחת המטה ולהקשות לו קושיא חמורה כמסכת ערכין – כפי שהיא מקובל אז, בתחלת התקרבות לרבי – ואכן הקדימו תחת המטה, שכב שם וחכה שהרבי יכנס, וכאשר הרבי נכנס ר"ה שמע אותו אומר בניגון, כדרכו, אברך שיש לו קושיא במסכת ערכין שקודם יעריך את עצמו. כששמע זאת התעלף על מקומו, ואדה"ז השאירו שם – עשה מה שעשה ונסע משם – ור"ה התעורר רק אחרי שנסע. כך מסופר שלא זכה לראותו בחייו, והתקשר רק לאדמו"ר האמצעי. זה 'ווארט' מפורסם שמי שיש לו קושיא בערכין קודם יעריך את עצמו ("איכה" – איפה אתה נמצא בכלל, וכמה אתה שוה). גם פה, בזה שאומר "וזה ברור לדינא" אפשר להבין שזה כפסק ברור – וכך מבינים החולקים עליו – אך אפשר להבין שאומר שלפני שאתה מתחיל לתת מכות לפי אומדנא בלבד, תאמוד קודם גם את עצמך אם אתה כמר זוטרא חסידא.

עכ"פ, מתחיל בפסק מאד שמח – מישהו גנב, ולך יש אומדנא רחוקה שמישהו הוא הגנב, אז אתה לוקח אותו ומרביץ לו עד שיודה שהוא הגנב. אף אחד לא מסכים איתו, ונראה כעת מי שהכי חולק עליו – וננסה להפריך החולק אחד לאחד. נלמד זכות על החכמת שלמה, אף שבסוף "זה ברור לדינא" ולא הפקר לכל, אלא דורש אומדנא אמיתית של אדם את עצמו.

סיפורי מר זוטרא חסידא

בפעם הקודמת התחלנו להקדים לדין זה את ההיכרות עם מר זוטרא חסידא – מז"ח. אמרנו שיש שני פסוקים בתנ"ך – "אין מזח עוד" בישעיה ו"ולמזח תמיד יחגרה" בתהלים – ומזח זה חגורה, והמלבי"ם מסביר בפרק שזה אזור שתפקידו להרים את הבגדים שלא יסחבו אל הרצפה.

אולי לא הזכרנו שאגה"ק הראשונה בתניא עה"פ "חגרה בעז מתניה ותאמץ זרעותיה" – מתנים זה אמונה, ובשביל לחזק אותה צריך את התושב"ע שבכללותה נחשבת לחגורה המחזקת את המתנים של עמ"י, ועל ידי כך "ותאמץ זרועותיה" מדות האהוי"ר בנפש.

הבאנו ארבע סיפורים ממנו בש"ס:

א. שכאשר היה מנדה ת"ח (ויש מציאות שצריך לנדות ת"ח) קודם היה מנדה עצמו ואז ת"ח, וכשבא לביתו היה מתיר את עצמו (כדי שיהיה נקי, תוס') ואחר כך מתיר לת"ח.

ב. שיהושע תקן עשרה תנאים של ערבות ואי-הקפדה בכניסה לארץ ישראל, ואחד מהם שנפנים מאחורי הגדר ונוטלים ממנה אבן בשביל לקנח, ומספרים שפעם אחת נצרך לכך בשבת ולקח צרור מהגדר וקינח ואז החזירו לגדר, ואחר שבת שלח את שמשו לטייח את האבן בתוך הקיר (ובכך השביח את הגדר יותר ממה שהיתה קודם שהוציא ממנה את האבן). אמרנו שכנראה הסיבה העצמית שזכה לתואר "חסידא" זה בגלל סיפור זה, כי הוא "מדת חסידות" בסעיף ראשון של הלכות גניבה וגזילה, להקפיד גם בדבר מועט שאין מי שמקפיד עליו (לכן אמרנו שסיפור זה הוא נקודת היסוד שלו, הצדיק שלו).

ג. שמישהו גנב כוס כסף מבית מארחו, וראה אחד התלמידים מנגב ידיו בבגד חברו, אמר שזה הוא וכפהו עד שהודה.

ד. שכאשר היו מכתפים אותו ברגל היה נשמע מפיו "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור" – השפיל עצמו שלא תזוח עליו דעתו (הזכרנו שחסן-נזר ר"ת חן – נזהר מ"שקר החן" וזוכה ל"חן אמת" של "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד" – חן זה מתנת המלכות, שפנימיותה מדת השפלות).

את כל ארבע ההנהגות הקדושות הללו כוונו כנגד הנהי"ם בנפש – א-הוד, ב-יסוד, ג-נצח, ד-מלכות, כפי שהוסבר לפני שבוע.

עוד נקודה פשוטה שכנראה לא הוזכרה – אמרנו שסיפור כפית התלמיד עד שיודה בא בהמשך לסוגית "טביעת עין" של תלמיד חכם. המפרשים מסבירים מה הקשר, אך אנו הסברנו שאחד הקשרים הוא שגם אומדנא מתי להרביץ למישהו צריך הרבה "טביעת עין". אם הנקודה העצמית שלו זה סיפור הצרור, אז הוא החסיד של הלכות גניבה – המדריגה הרביעית והעליונה בהן – והיות שהוא החסיד של הלכות גניבה זה גופא הסיבה שיכול להרשות לרוח הקדש שלו לעבוד ולהכיר מי זה גנב. דבר הכי פשוט, שאם אתה נזהר עד הקצה האחרון לא לגנוב אתה מקבל חוש להסתכל על מישהו ולזהות שהוא הגנב, עם היות שהאומדנא שם רחוקה לגמרי. זה דבר מאד מתבקש, לתלות שני הסיפורים זה בזה – שמהיסוד שלו, מדת החסידות של "לא מיניה ולא מקצתיה" (כלשון על שתי המדות, כעס וגאוה, מדות יסוד האש בתניא, ואצל חסיד – העוסק במילי דנזיקין – גם גניבה היא באופן הזה), מקבל חוש הכי דק ועדין לזהות מי זה הגנב. בכלל, זה כלל גדול בתורה לגבי כל דבר, שבשביל רוה"ק לזהות משהו אתה צריך להיות מאה אחוז בענין הזה – אז תהיה לך גם טביעות עין לגבי אחרים (טביעות עין זה איזה ממוצע בין שכל לבין רוה"ק; זה עוד נושא גדול להבין טביעות עין – בפשט זה הכרת החפץ, אך הכרה זה דעת ועל דעת רש"י כותב שזה "רוח הקדש", ושרש רוה"ק זה טביעות עין של ת"ח). עד כאן חזרה על מה שדובר פעם קודמת.

שרש ברוך בן נריה

לפני שנתקדם בהלכה, נאמר משהו שלא דובר עליו פעם קודמת:

אם יש לנו כעת דמות שרוצים להתייחד עמה, דמותו של מז"ח, אז צריך לחפש גם בכתבי האריז"ל מיהו – להבין אותו יותר לעומק, ולהבין אם מותר לנו לנהוג כמותו.

בגלגולי האר"י יש מושג של "שרשי נשמות", וכל אחד שייך לאיזה שרש. יש שרשים מאד גדולים וכללים – הבל וקין ואדה"ר וכיו"ב – אך יש גם שרשים של צדיקים לא הכי כלליים, לכאורה, ואף על פי כן האריז"ל קורא לנשמות אלו שרשים, ולא שם אותן ת"פ של מישהו אחר. לפעמים השרש חוזר על אחד מאלו, ולא עולה הלאה לקין והבל. מז"ח אחד מעשרה צדיקים בערך שהם משרש ברוך בן נריה (שהוא שרש בפני עצמו, אף שתלמיד ירמיה), ורק האריז"ל יכול לומר בשרש קדשו שמז"ח משרש ברוך בן נריה. רמז: מר זוטרא חסידא = 546. ברוך בן נריה = 545, היינו שעם הכולל (שאצל האריז"ל מאד שגרתי להוסיפו) עולה מז"ח (אצל תשעת האחרים שם, לא יוצא כך, אז יתכן לומר שהוא ברוך בן נריה יותר מכולם שם).

ל"ברוך בן נריה" יש עוד שם בתנ"ך – "עבד מלך הכושי" (הוא שלף את ירמיהו מהבור, וחז"ל אומרים שהוא הוא ברוך בן נריה, ששמו עבד-מלך – דברנו לפני זמן על עניני "עם" שהוא עבד-מלך, ויש מי שהוא כך יותר מכולם, ברוך בן נריה, המציל את רבו מהבור). הדבר שהכי חשוב לנו, כנראה, שברוך בן נריה היה ראוי להיות נביא אבל ה' לא בחר בו. זה נושא כל כך חשוב להבין את ענין הנבואה, שהרמב"ם במו"נ מקדיש לכך פרק שלם, ואומר שאצל נביא יש שלושה דברים – הכנה טבעית, הכנה בחירית, בחירת ה' (שאף אחד לא מחייב את הבא אחריו).

זו דוגמה מאד יפה של חש-מל-מל ברמב"ם. על ירמיהו (רבו של בב"נ) נאמר "בטרם אצרך ידעתיך" – זו הכנה טבעית מהבטן (שייך ל"בבא קמא" – ר"ת ברוך בן אדל קדוש מבטן אמו; רבי ברוך ממעזיבוז – בן הבעש"ט, דוד מוהר"ן, ממנו ניגון "אשת חיל", שנחשב לראש צדיקי דורו – פירש כך כשלמד ב"ק בתור ילד). אחר כך יש הכנה בחירית, ככתוב בברוך בן נריה – "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי" (פסוק ממנו לומדים חז"ל שנבואה נקראת מנוחה – זה בסיפור שלו, בעוד שכאשר אומרים לו "אל תבקש גדולות" אז נבואה זה "גדולות": מנוחה-גדולות-נבואה ר"ת מגן – אפשר לכוון ב"מגן אברהם" וכיו"ב). יתכן שאצלו היתה הכנה טבעית, ובודאי היתה הכנה בחירית, אך צריך גם את בחירת ה'. הבדלה והמתקה כאן זה ברור – הכנה בחירית זה יגיעת האדם והתקדשות מצדו (כלשון הרמב"ם; אחרי שבטבעיות "קדוש מבטן אמו") וזה שה' בוחר בך ומשרה עליך נבואה זה המתקה, זה גילוי ה'. אך למה הכנה טבעית זה הכנעה? אפשר להכיר על מישהו שעוד לא עבד על עצמו שיש לו הכנה טבעית לנבואה על פי מדת השפלות. הרבי רש"ב קרא לכך "תמימות" – צריך להוולד עם זה וכמעט אי אפשר לקנות בעבודה. זה תום ושפלות טבעית – התמימות והשפלות הטבעית זה ההכנה הטבעית שלך, ואם יש לך את זה אז תוכל להתקדם להכנה בחירית. או שאתה כך או שלא, כמעט כמו שכתוב בחסידות לגבי זה שאי אפשר להיות חסיד (או שקשה להיות חסיד) בלי חוש בנגינה, וזה חוש או שנולדים עם זה או שלא. [ומי שנולד תם והרס את זה? אפשר לבזבז את זה, ויכול גם להיות מי שהוא עם טבע טוב ויתלבש במדות הפוכות, אך אי אפשר להרוס זאת. אפשר להעלים ולהתלבש בבגדים אחרים, ואז צריך לקרוא את זה חזרה לגילוי].

גם הכנה טבעית וגם הכנה בחירית לא מחייב בחירת ה'. זה כלפי נביא, וכ"ש וק"ו כלפי משיח. איך רואים זאת היום אצל הרבי? אמר כל הזמן שלא יעזור שום דבר ומחכה שיכתירוהו מהשמים – יתכן שאתה מוכן בטבע ובבחירה להיות משיח, ומסירות נפש וכו', אך בסוף זה תלוי בבחירת ה'. גם נביא לא יכול בסופו של דבר להיות נביא אם ה' לא משרה את הרוח – אם אין אתעדל"ע שאתעדל"ת (של הכנה בחירית והכנה טבעית) לא מגיעה לשם – וכך גם לגבי משיח. בכל אופן, צריך לעשות כל מה שאפשר שכולי האי ואולי תשרה הרוח, אך בסופו של דבר תלוי רק בה'.

ברוך בן נריה שרש מז"ח, ואמרנו שטביעות עין – כמו האומדנא להכות תלמיד – זה 'חוש' שבין השכל לרוה"ק. צריך לומר שאנשים שעומדים במקום הזה, בין שכל לרוה"ק, שייכים לשרש ברוך בן נריה, ובדרך אפשר לגמרי יתכן שזה ה'חוש' ורוה"ק של האר"י לזהות מז"ח עם שרש בב"נ. בב"נ הוא "עבד מלך" – יש הרבה תלמידים ששמשו רבותיהם, אך אפשר לומר שמי שהגיע לשיא של המסירות לרבו, גם במצבי פק"נ (שכמותם לא מצינו גם אצל אלישע ואליהו), זה בב"נ – הוא "בן שנעשה עבד" ביחס לרבו. כשהרב נרדף על ידי השב"כ גם התלמיד הדבוק, שלא חושש לומר דעת רבו, נמצא ברשימה השחורה – הוא עם מס"נ, ובגלל זה זוכה גם להוציא את הרב מהבור (מעצר שאם הרב היה נשאר שם היה מת, ככתוב בפירוש). עבד-מלך אפשר לפרש על רבו ירמיהו, שהוא המלך. גם בהיסטוריה של עם ישראל הוא נמצא בנקודת תפר – הוא רבו של עזרא הסופר (שהיה מסור אליו לא לעלות לארץ עד שנפטר) – בין הנביאים לאנשי כנה"ג. לכל תפר יש שרש יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר, סוד הממוצע המחבר – הוא מי שמחבר תושב"כ עם תושב"ע, מחבר כל הנבואה עם תורה שבעל פה, ולפי הכלל הוא יותר גבוה משניהם. אצל ממוצע זה לא במודע שהוא ממוצע, ולהיפך – הוא מסכן שהוא לא בדרגה הקודמת, ולא מודע לכך שהוא מעבר בין כל התקופה הקודמת לתקופה חדשה לגמרי. היות שהוא ממוצע אפשר לומר שבאמת השרש שלו זה הזקנים שלפני הנביאים, אך אפשר להעלותו עוד יותר ויותר גבוה.

הרמב"ם לומד הרבה סוד הנבואה ממנו, אף ש"מנוחה לא מצא". באיזו תפלה כדאי לכוון לקבל נבואה? אמרנו גם ב"מגן", אך בעיקר במנחה של שבת – אז אומרים הכי הרבה מנוחה (אם כי "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה" כבר מכניסת שבת, אך מגיעה לשיא ברעוא דרעוין). לכאורה "מנוחה לא מצאתי" נגד הכלל הגדול של "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". כנראה לא סותר, כי לא מודע לכך שכן מצא – לא מצא את מה שהוא חיפש, כי הוא חיפש לנביא, ומצא מדרגת תפר. ב"יגעתי ומצאתי" לא חייבים למצוא מה שחפשו, אפשר למצוא משהו אחר. מה המציאה העיקרית בחיי האדם – "מצא אשה מצא טוב". מצאת מה שחפשת? אף פעם. מה שחפשת זה בדמיונות שוא, וברוך ה' שה' המציא לך לפי יגיעתך משהו שלא חפשת.

תיקון גניבת גביע יוסף

סיפור מז"ח של גניבת כוס הכסף מהמארח יש בה קשר ברור לסיפור גניבת גביע הכסף של יוסף – 'גלגול' של הסיפור שבא לתקן. המארח, בעל הגביע, הוא יוסף. בסיפור יוסף בנימין לא גנב, אך יוסף לא חשד בו סתם – יש לו שרש של גניבה, שבא מאמו רחל ובהיותו שבט חטפן – ובגלגול הזה הוא הגנב. בנימין כנראה הזדהה עם מה שהאשימו אותו – זה שרש פסיכולוגי עמוק, שלפעמים לא עשית משהו ומאשימים אותך, ואתה מזדהה (לפי דרך הבעל שם טוב תמיד צריך להזדהות). שם יהודה הגן על בנימין מפני יוסף – שם הוא במס"נ ובתוקף מגן על בנימין. האם יהודה חשב שבנימין גנב? לא ברור – ודאי לא היה חשוף שזה תרגיל של יוסף. שם אצל בנימין, כי בפעם ראשונה לא נגנב הגביע, ורק כאשר בנימין בא הוא נגנב. נראה שעפ"י פשט כן חשדו שזה נכון ובנימין גנב. אך יהודה, בגלל השבועה, מסר נפשו ואמר שהוא אכן גנב אך אני מוכן להחליפו. בסיפור התיקון של מז"ח, כשבנימין גונב באמת, מי שחש זאת בטביעות עין זה לכאורה יהודה – שמרביץ לו עד שמודה. כך הצטייר אצלי, אבל אפשר להתווכח על זה. הצטייר שהמארח הוא יוסף ומז"ח הוא יהודה והתלמיד הגנב הוא בנימין (אפשר לומר גם שלא חשד בפעם הראשונה – שתמיד רגיש ויודע את האמת). מה שיהודה עושה בסוף זה לתקן את בנימין.

נאמר זאת בגדול: משיח בן יוסף לא מסוגל לתקן את הגנבים, רק משיח בן דוד. משיח בן יוסף יותר מדי קרוב לגנבים – הוא אח מהאם – ומי שיכול לתקן אותם זה משיח בן דוד, בחינת יהודה, וזה המז"ח שלנו. לפי זה, כל הסיפור מחזה של גלגולי נשמות – כל גלגול מברר את הקודם.

אמרי יעקב להפרכת החכמת-שלמה

אחרי כל זה נחזור לסוגיא: אברך בין זמננו, בבי"ד של הרב וואזנר, כתב פירוש על שו"ע אדה"ז חו"מ – פשט, ליקוטים, ביאורים וכו' (יתכן שאני אפילו מכיר אותו – חסיד ויזניץ' ואדם נחמד מאד). אנו רוצים לקרוא זאת ולעיין בדבריו, כי זו דוגמה של לומדות – בא כדי להפריך את דברי החכמת-שלמה, וכשנקרא אותו ננסה לגלות שהסברות שלו לא מחייבות בכלל. זו דוגמה מאד יפה שתלמיד קורא איזה פלפול, לומדות של מישהו, והרושם הראשון שזה מאה אחוז נכון וסגור, אבל אם מעיינים יותר עמוק אפשר לפרק אותו אחד לאחד ושום דבר לא נכון. כאן יש דוגמה יפה לכך:

הנה מה שכתב דשרי להכות על סמך אומדנא בלבד וכתב שזה ברור לדינא, אמנם לענ"ד זה אינו ברור כלל, ואדרבה משמעות הפוסקים אינו כהחכמת שלמה.

שהרי קיימא לן בשו"ע סימן ד [הסימן של "עביד איניש דינא לנפשיה"] דאפילו היכא שראה מעשה הגניבה ממש, שראובן בא לגזול חפציו, מכל מקום אסור לו להכותו רק היכא שלא יכול להציל בענין אחר.

זה משפט ראשון שרוצה להפריך את החכמת-שלמה, אך בעצם זה לא קשור – כי גם בנידון דנן אי אפשר להציל בענין אחר.

וכן היכא שאינו יכול לברר שהחפץ הוא שלו אסור להכותו אפילו אם לא יכול להציל בענין אחר, עיי"ש... ואם כן קשה על החכמת שלמה שאיך אפשר להתיר להכות לפי אומדנא בלבד

גם לא כל כך קשור – כי במקרה של מז"ח יכול להוכיח שכוס הכסף שלו.

ובמו"ק יז, א "צורבא דרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה" ופירוש רש"י "שודאי הוא לו, ולא ספק".

לאורך כל זה הוא, ומי שהוא מצטט בהמשך, מבינים שמז"ח עשה "עביד איניש דינא לנפשיה", ולכן צריך לדמות האם זה נכון בכללי דין זה בסימן ד בשו"ע. אני רוצה לומר שסיפור זה הוא בכלל דין אחר לגמרי – זה לא מכות של "עביד אינש דינא לנפשיה" אלא מכות אחרות. רק שנבין לקראת מה שרוצים להגיע: כבר אמרנו בסוף השיעור הקודם ש"שלוש מכות הן", והמכות של מז"ח – המכות של החכמת שלמה, שכלל לא משוה זאת ל"עביד איניש" – הן מסוג אחר. קודם כל, כי אם נסתכל בדין "עביד איניש" נראה שלא מתאים לתנאים שם.

מביא סיפור מאותו עמוד בו מסופר על אופן הנידוי של מז"ח. רש"י מביא שם כפול – הן ("ודאי הוא לו") ולאו ("ולא ספק"). אם מישהו חושב עמוק, זה בעצמו הוכחה שהסיפור של מז"ח הוא לא מהטעם הזה – זה לא קשה על חכמת-שלמה אלא על מז"ח. או שנאמר שלא פוסקים כסוגיא במו"ק, או שנאמר בדרך רחוקה לגמרי שאצל מז"ח ברור ללא צל של ספק שהוא הגנב אם מנגב ידיו בבגד חברו, או שנאמר שזה סוג אחר של מכות ולא "עביד איניש".

ומה שהביא ראיה מדברי מר זוטרא נראה שיש לדחות מתרי טעמי: חדא דבשטמ"ק שם הביא שיש מפרשים כפתוהו על העמוד ויסרוהו בשוטים, כפירוש הרא"ש, אך יש מפרשים שכפתיה בדברים, שנדוהו אם לא יודה האמת, עכ"ד. ואם כן לפי היש מפרשים הנ"ל אין שום הוכחה מהש"ס להתיר להכות...

זה ודאי לא קושיא על החכמת-שלמה – שיטה מקובצת זה פירושים, והחכמת-שלמה הסתמך על הרא"ש שהוא פוסק הלכה, הכי חשוב מכל הפוסקים.

לפי"ז ש"כפתיה בדברים" היינו שנידהו עד שיודה, ופירוש זה לא יכול להיות כי הוא לא היה מנדה אף ת"ח אם לא היה מנדה עצמו, ובשביל להוכיח אותו שיודה ודאי לא היה מנדה עצמו.

ועוד שאף ליש מפרשים הראשון שפירש שכפאו הכוונה על ידי הכאה בשוטים, מכל מקום גם לפירושו עדיין ליכא להוכיח לדברי החכמת-שלמה הנ"ל כי יש לומר כדברי התורת-חיים שם... כי לכך פירש רש"י דכסא דאושפיזיה הוא, ורב זוטרא דיינא הוה. ולפי זה ודאי ליכא שום הוכחה לחידושו של החכמת-שלמה, ואף אם נפרש המעשה כפירוש הרא"ש דמפרש שכפאו בשוטים אין לנו ראיה משם... ועיין שו"ת מהרי"ק... אבל סתם אדם אינו חייב להכות חברו על סמך אומדנא בלבד.

לכאורה עד כאן 'סתם', וכאן הטענה היחידה האמיתית (שהחפץ חיים אומר אותה) – שמז"ח פעל כדיין, וזה לא דבר שמותר לכל אחד, ואילו החכמת-שלמה אמר בפירוש שאם ראית שנגנב לך חפץ מהבית ויש לך אומדן אתה יכול לכפות. אם יש טענה נגדו זה רק הטענה הזאת. עד התורת-חיים, שלא מהראשונים, אף אחד 'לא שם לב' שכאן פועל כדיין, ואף שכן מתקבל על הדעת זה שלא אומרים כך אומר דרשני (ובפרט הרא"ש, שפסק כך להלכה). אבל, אם מסתכלים בתורת חיים – שכולם מביאים זאת בשמו – רואים שהנושא שלו זה השאלה מה הקשר בין סמיכות סיפור מז"ח לענין טביעת עין של ת"ח:

ואם תאמר מה ענין הך עובדא דמר זוטרא להכא, ויש לומר משום דאמר לעיל דאי משני במילי אחרינא לא מהדרינן וטעמא דחשבינן כי היכא דמשקר בהאי הכי נמי משקר ליה [מפרשים כי לא מחזרים שמא ישקר, ולא ראיתי מישהו מפרש יותר מכך – שמא טביעות העין שלו לא נכונה] ואמר שהוא שלו, ומשמע שאף על גב דמשקר בדבר קל חיישינן אף על גב דלכאורה לאו סברא הוא למחשד בצורבא דרבנן דמשקר בדבר קל הכי נמי ישקר ויגזול [אם הסברא היא שחוששים לעצם טביעות העין שלו, זה מתרץ – דבר יום-יומי שאפשר לטעות בטביעות עין] לכך מייתי הש"ס מעשה למר זוטרא חסידא לאשמועינן שיש לחוש גם לדבר פעוט ביותר, דהרי האי צורבא דרבנן עביד... אפילו הכי הוי חשיד ליה אגניבה גמורה. ונראה דלכך פירוש רש"י ז"ל דכסא דכספא של אושפיזא הוי, ומר זוטרא דיינא הוא ודיינא וכפתי ולכך מביא השתא ראיה שפיר.

בלי התוספת שמז"ח היה דיין סברת התו"ח טובה. הוא לא מביא דבר זה כרעיון בפני עצמו, אלא כאסמכתא שדבר קטן מחשיד על דבר גדול. זה גם טפל עבור פירושו, וגם לא מובן כיצד זה מוכיח את סברתו. אולי רוצה לומר שרק מישהו אובייקטיבי יכול לזהות דבר גדול לפי דבר קטן, אך עכ"פ הסברו מספיק טוב גם בלי זה, וברור שלא בא כאן לאפוקי ולומר שזה רק לדיין ולא לאחר. מזכיר שדיין כדי לחזק את סברתו שדבר קטן מחשיד ביחס לדבר גדול.

עוד יש להביא הוכחה לדברינו מהא דכתב הרמב"ם בהלכות... יש כח לדיין לעשותו עד שיפרע חובו או לנדותו עד שיפרע, וכתב הזה הלח"מ שהדיין יכול להכריע גם לפי דעתו לא לפי ראיות... מ"מ כתבו המפרשים האחרונים שאין לכל בית דין כח כזה אלא אם כן הוא בי"ד חשוב ומוחזק בתורה ובחסידות [מז"ח] ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהיה כל אחד פורץ לעשות לו דרך... והובא דבריו בב"י ומוכח מדבריו שכפתיה ואודי היינו דיין ולא סתם אינשי ואפילו בבי"ד צריך להיות מוחזק בחכמה ובחסידות וכן משמע בשו"ת מהרשד"מ

אחר כתבתי כל הנ"ל שוב ראיתי שכוונתי לדברי הח"ח בהלכות לשה"ר... שלפעמים יש רשות ביד בי"ד לצורך שעה ... וגם הבי"ד רואים את הדברים הניכרים או שהעדים העידו בפניהם על הדברים הניכרים מותר להכותו עד שיודה, אבל ליחיד או אפילו לבי"ד רק שלא נתברר להם הדברים הניכרים כי אם על ידי התובע לא ניתן רשות על זה...

אין כאן הזמן לעיין בח"ח בפנים – ואם תרצו עיינו שם (בבאר מים חיים בסוף סימן ז בהלכות לשה"ר) – בהכל לוחם נגד סיפור מז"ח עם הוכחה מתו"ח, וגם שם יש לענ"ד הרבה חורים בהוכחה, אך לא נאריך בכך (בפרט שראינו שהרבי החזיק ממנו, וכבודו במקומו...).

האסמכתא של כולם זה בעיקר התורת חיים, שזה רק סיפור של דיינים – מומחים חכמים וחסידים (שהמגיד-משנה כותב שאין כמעט כזה בי"ד במציאות).

שלושה סוגי מכות

ננסה לקצר. האסמכתא לדברינו היא דעת הרוגאצ'ובר, המפרש שגם גניבה וגם גזילה זה פעולה נמשכת – כל זמן שלא מחזיר את החפץ יש לו דין גונב ודין גוזל ברגע זה. סברא זאת מחזקת מאד מה שרוצים לומר, אם כי אולי אפשר לומר גם בלי זה. לפי זה שגניבה וגזילה זה פעולה נמשכת – ולא כל דבר בתורה כך – אז מכות מז"ח זה לא מכות של "עביד איניש" אלא מכות של "לאפרושי מאיסורא", שזה סוג אחר של מכות. יש מכות של "עביד איניש", ויש מכות אחרות לגמרי – כשאתה רואה מישהו עובר עבירה, האם מותר לך ללכת לתת לו מכות כדי להפריש אותו מהאיסור. גם בכך יש הרבה פלפול, אך אדה"ז פוסק – לפי דעות של ראשונים – שמי שתחת ידו להכותו מחויב לעשות זאת (וכנראה לא רק בני בית או תלמידים – צריך להסתכל בתחלת הלכות נזקי גוף, כי לא ברור לגמרי מלשונו, אך משמע שצריך איזה אומדנא האם המכות יעזרו, ואם יש אומדנא שיעזור זה נקרא שהוא תחת ידו להכותו ומחויב להכות). דין של "עביד איניש" זה מסיפור בגמרא כדעת רב נחמן – מחלוקת רב הונא ורב נחמן. דין של "לאפרושי" זה מדיון על עבד שהיה מסרב לצאת אף שהיובל הוציאו, והוא רוצה לחזור לשפחות, ואז האדון-לשעבר מצווה להכותו עד שיסתלק כדי להפרישו מאיסור. משם רואים ברור שמחד הוא תחת רשותו להכותו – היה עבדו, ולכן ברור שמכותיו ישפיעו, אף שעל פי דין אינו תחת ידו כי כבר השתחרר. במקרה כגון זה צריך להכותו עד שיפרוש מהאיסור. כך גם ביחס לגניבה, ובעיקר אם יש סברא שהאיסור מתחדש כל הזמן. אם למז"ח יש אומדנא בטביעות עין חזקה אז צריך להכותו עד שיודה – כי כאשר יודה יפרוש מהאיסור.

כמו שנסביר, גדר המכות של "לאפרושי מאסורא" – וכדי ללמוד גדרן כדאי ללמוד מנ"ח (כנראה במצוה ח, על פסח), המאריך בכל האפשרויות לתת מכות כדי להפריש מאיסור, עיי"ש – אחר מגדר של "עביד איניש". כדי להבין זאת, צריך להתייחס לסוג שלישי של מכות, ולהסביר שיש הכנעה-הבדלה-המתקה במכות: מכות של "עביד איניש" זה מכות של הכנעה – אני מכניע אותך כדי שתחזיר לי את החפץ. מכות של "לאפרושי מאיסורא" זה הבדלה – להבדיל מהאיסור (הדגש שהתו"ח שם אליו לב ברש"י – שזה כוס המארח – בא לחזק שזה לא בעיה שלו, שצריך להכניע את השני ולעשות דין לנפשו, אלא שעולה דרגה כדי להפריש מאיסור). גם "עביד איניש" זה דין של דיין, שאדם דן לעצמו, אך כאשר מכה בשביל "לאפרושי מאיסורא" זה עלית מדרגה בדיינות שלך – שאתה לא רק דיין בשביל עצמך וחפציך (שזה בריש הלכות דיינים בחו"מ), אלא שאתה מתוך "כל ישראל ערבין זה בזה" מפריש מישהו מאיסור (למז"ח אכפת מכוס המארח – ואם שלו אולי היה מוותר – אך מכח זה גם כאדם פרטי אתה משמש כדיין להפריש מאיסור). זה מכות של הבדלה-הפרשה, פשוטו כמשמעו. זה לא מכות של הכנעה להוציא את החפץ מידיו – ברגע שמודה הוא עושה תשובה. למה זה דומה? דין של בית דין הכופין עד שיאמר "רוצה אני", שרוצה לשמוע דברי חכמים אבל יצרו אונסו, הוא עושה פעולה נמשכת של עבירה בכך שלא שומע לדעת חכמים ומרביצים לו עד שיאמר "רוצה אני" ותצא ממנו האמת, עד שיפסיק להיות עברין. זה סוג אחר אמנם, ושם לכאורה רק בי"ד עושה זאת, אך זה אותו עקרון – אותו סוג של מכות (מכות חינוכיות לילד – או הפרשה מאיסור, או שלגמרי מכות של אהבה ולא שייך לדיינות). סוג שלישי זה מכות של עונש – מלקות או מכת מרדות – שזה ודאי רק בית דין עושים. "עביד איניש" גם אדם פרטי, ומלקות רק בי"ד, ולגבי האמצע יש מחלוקת – כראוי לכל אמצע – אך אין הכרח לומר שדווקא דיין בבי"ד, ולא איש פרטי המתפקד כדיין. מלקות זה המתקה כי זה כפרה – "ונקלה אחיך לעיניך", שאחר המלקות הופך להיות "אחיך", זה מכות של טרנספורמציה, תהליך הטהרות. כל מכה הופכת את מציאותו – קודם היה רשע, ותוך כדי שמקבל מלקות הופך להיות צדיק. כמה שזה עונש, העונש בתורה זה כפרה והמתקה. יכול להיות שיש גם כזה צדיק, שנותן מכות של כפרה לאחר המעשה – בעצם זה כל צדיק שנותן תיקון נפש למי שבא ומתודה ומבקש תיקון.

כל מכה זה שם א-דני – "דינא דמלכותא דינא" – וג"פ מכה עולה נקמה. נקמה אחת כוללת כל השלוש מלקות – יש את מתיקות הנקמה, יש את הבדלות הנקמה ויש את ההכנעה של הנקמה.

מה מקור המושג מכות בכל התורה? מכות מצרים, שהן הכנעה – כדי להוציא את הגזילה מידי הגזלן. יש בכך גם ידיעת ה' – על זה הרבי כותב שיש קידוש ה' בשבירת הקליפה אפילו יותר מאשר בהוצאת הניצוץ. כאן יש הכנעה – לא תיקון – אבל מגלה ה' בכל העולם. כאן ה"עביד איניש דינא לנפשיה" זה הקב"ה איש מלחמה עושה. כאן, המכות של מז"ח, זה "לאפרושי מאיסורא" – זה ערבות של עם ישראל. פלא שכותב כאן פירוש על השו"ע, וכמה דפים הלאה דן באריכות בדין של "לאפרושי מאיסורא" ששם מותר לתת מכות לכל אחד – למה לא עולה בדעתו שגם כאן ההכאה זה בגלל "לאפרושי"?

נקרא בפנים ה"אמרי יעקב" גם הדיון ב"לאפרושי" (וכדאי לעיין):

אדה"ז פוסק שאם רואה מישהו מכה יהודי אחר, ולא יכול להצילו בלי להכות המכה, מצוה להכותו כדי להפרישו מאיסור (זה היום הלכה למעשה), אבל אם אפשר להצילו מידו בלא הכאה אסור להכותו, ואפילו לדוחפו אסור אם אפשר לשומטו בנחת. "וכן הרואה בחברו שהוא עושה איזה דבר עבירה אחרת והוא תחת ידו ורשותו להכותו [מושג שצריך עוד לפרש] רשאי להכותו כדי להפרישו מאיסור [ולא כותב שמצוה] ואין צריך להביאו לבית דין [סימן שהוא פועל כבית דין] אבל אם כבר עשה האיסור אינו רשאי להכותו [ובלי הרוגאצ'ובר אולי לכן לא פרש שמז"ח מדין זה] אלא יביאוהו לבית דין ויענישוהו".

סיום מתוק לקרוא מכתב מהרבי לרוקח, שנה לפני הנשיאות (נדפס בלקו"ש חי"א עמ' 297-8 – להעתיק משם):

בטח ראה בשיחות על דבר תורת החסידות שמכל מאורע יש ללמוד הוראה בעבודת ה', הנחלקת לשנים – ענינים שבין אדם למקום וענינים שבין אדם לחברו.

... הסברנו בהרבה מקומות שיש אנשים שטועים לגמרי מה פירוש דברים שקוראים להם – דמיונות גמורים. כל הזמן מקבלים מכתבים על כך – דוגמה אחרונה, שפגעתי עם האוטו בציפור יום אחרי יום, מה זה אומר? והדמיון מתחיל לעבוד חזק. מה עיקר המבחן? הרבי אומר כאן כלל גדול בתורה, מאד חשוב, שאם המסקנה שלך זה דבר שמקרב אותך לבורא יתברך אז כיוונת לאמת, ואם לא אז ודאי שזה שקר ודמיון. זה לא בא בשביל להפחיד אותך ושאר הדמיונות.

אם לאו, לא זו בלבד שמאבד מה שנותנים לו, אלא שעוד נותן מגרעות בסדרי הבריאה, כי הביא ענין לבטלה בבריאה.

ענין השימוש בסמי מות – דוגמה של הבעש"ט ליכולת של רופא מומחה בתחלת כש"ט.

יש סיפור של הרב זוננפלד, שהכי אסר לאכול חסה וכיו"ב מחשש תולעים, והוזמן לאיזו שמחה של אחד מחשובי העדה והגישו לו חסה והוא אכל, וכששאלו אותו נימק זאת שזה ספק ושפיכות דמים של בושה ברבים זה ודאי, וברי ושמא ברי עדיף. כאן רואים שהרבי לא מחזיק מזה בכגון דא.

"ויש זיק של תקוה שאם תמחה בידו פעם אחר פעם ותרעים עליו כדי נזיפה והכאה יחדל מזה מחויב אתה לעשות זה" (ברור איך הרבי מפרש "ויש תחת ידו וברשותו").

[ישראל: מה היחס בין מה שצריך רופא מומחה לבין מצות תלמוד תורה כדי לעשות? תשובה: אם אביך לא לימד אותך אתה חייב ללמוד בעצמך. אם אין צדיקים, אתה צריך לקרוא ולעשות לפי הבנתך, אך אם יש צדיק ואתה לא הולך אליו – אתה בבעיה.]

אמרנו שהרבי מאד מעריך את החפץ-חיים, ויש על כך כמה סיפורים מאד יפים. אמרנו פעם שהח"ח במשנ"ב או שמתעלם מאדה"ז או מביא סברתו שלא בשמו (במקרים רבים), ולכן יש לנו מועקה בלב ממנו וזה חידוש גדול מה שהרבי אומר ללמוד משנ"ב. על פי השמועה הרבי נמק את המשנ"ב שהבעיות שם לגבי אדה"ז – שהרבי הכי קנאי לו – ואמר שיש ללמד זכות על הח"ח שכך התחנך בישיבות בהן למד, והוא לא אשם (זה לימוד זכות מאד מיוחד על מתנגדים). יש שיחה של הרבי שמשתרעת על עשרה דפים גדולים (בסטנסיל) שפעם יצחק רפאל אמר משהו ברבים נגד הח"ח, ואז הרבי התקומם וממש שופך עליו גופרית ואש מן השמים, וחוזר על כך שוב ושוב, וקורא לכל תלמידי הח"ח להתאחד ולמחות ברבים. כמובן מקשר זאת לכך ששותקים כי מקבלים ממנו תקציבים, אבל אסור לשתוק וצריך להתקומם נגד בזיונו.

שיחה על הח"ח בשנת החמש-מאות לב"י: "יש לעורר בכל מקום ומקום אשר מכיון ששנה זו היא שנת החמש מאות וכו'..." (להעתיק). "להיותו 'האיש החפץ חיים' נתקבל חיבורו בכל תפוצות ישראל" – על דרך שהתקבלה הלכה כב"י כי יותר בשפלות, וכיו"ב (הלכה כמי שיש לו "הכנה טבעית", כפי שדובר לעיל). ההוראה להכות היתה לפני הנשיאות, וכאן בסוף ימיו של הרבי מדבר על שלילת ענין הכאה וכתיבת כתבי פלסטר נגד עמ"י. הח"ח מביא את "מר זוטרא חסידא" – בסיפור זה – יותר מכל אחרון אחר בתקליטור, שמתלבט בו באריכות. זה המתקה של הרבי, בזכות הח"ח, אך הסכים שידפיסו גם המכתב של לפני הנשיאות (פלא, כי יש המון דברים שהרבי צנזר).

בתורה מכות מתוקות – הו"ר, שזה לא סתם מכות מתוקות אלא סוד הנשיקין.

יש עוד חקירה (קשורה לרוגאצ'ובר, אך הרבי דן בנפרד), אם יש מצות תשובה (והישבון) בכל רגע – גם אם הגניבה לא בכל רגע, כשלא מחזיר עובר בעשה ברגע זה. הוא גם פסול לעדות – אפילו המגביה ידו על חברו דרבנן פסול לעדות ולשבועה, הרושם נשאר. הוא פסול עד שלא עושה תשובה. יש שיחה מאד יפה של הרבי על פסק הרמב"ם בהלכות חובל של "המגביה ידו על חבירו" שכותב "הרי זה רשע" (ולא כגמרא "נקרא רשע") – הראב"ן בתוס' אומר ש"נקרא רשע" זה שצריך להכריז עליו ברבים שרשע, אך הרמב"ם אומר "הרי זה רשע". הרבי שואל איך הוא רשע, אם בפועל לא עשה שום נזק, והרבי כותב שזה דין בגברא ולא בחפצא – סברא רוחנית מאד. הוא הוציא את היד מתכלית כוונת הבורא לשם מה ברא את היד, כמו מאבד עצמו לדעת שחייב, כך הוא מזיק ליד שלו. אחר כך אומר שכל דבר צריך להיות גם בקדושה, וצ"ל "מגביה ידו על חברו" בקדושה. קודם מביא "וכל אשר יפנה ירשיע", וב"ירשיע" שני פירושים – ינצח או יצליח. לעניננו, אם באמת צריך לתת למישהו מכות, אז כמה שתהיה רשע תצליח ותנצח אותו. אז מביא שיש רשע במשמעות של מנצח או מצליח, ואז אומר שיש "מגביה ידו על חברו" בקדושה – היד ניתנה בשביל לתת, וכשמגביהים בשביל להכות אז כאילו הורג את היד ח"ו, והתיקון להגביה את היד כדי להשפיע בכפלי כפלים למעלה ממדידה והגבלה (על דרך "היה רגיל לשנות פרק אחד וכו'"), לקנות בנפש מדת צדקה והשפעה למעלה ממדידה והגבלה. הגבהת היד להכות שינוי טבעה לגריעותא, והתיקון זה שינוי הטבע למעליותא (ההבדל בין "מעשה הצדקה" ל"עבודת הצדקה", כמבואר בתניא).

לסיום: על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". "וגבה" זה להגביה יד, "ירום" זה להרים יד, "ונשא" זה נשיאת ראש. צריך להבין הבדל בין הרמת יד להגבהת יד. קודם כל, ירים יד יכול להיות בשבועה, אבל ודאי גם ביטוי של הרמת יד. הרמת יד זה כל הרמה, והגבהת יד זה דווקא מעל החבר. יד-ראש-יד = תענוג.

השלמה מיד אחרי השיעור:

א. יתכן שהפירוש של דברי הרבי למחות עד כדי הכאה ונזיפה הוא עד שיכו אותך וינזפו בכך. לא משנה לעצם הדין, כי אדה"ז אומר כן להכות בשביל "לאפרושי", רק השאלה מה זה תחת ידך וברשותך.

ב. יש חלוקה מהותית בין מלקות ובין "עביד איניש" לבין "לאפרושי" – "לאפרושי" יכול להיות עד שתצא נפשו, משא"כ האחרים (עיין מנ"ח). לרדות תלמיד וכו' – זה ודאי "לאפרושי". כל ה"לאפרושי" זה חינוך. בכל אופן, זה גדר אחר – להצילו מרדת שחת, אפילו בחייו. לכן זה שייך גם למר זוטרא חסידא – "לאפרושי" זה מדת חסידות. זה הבדלה, ובמדה מסוימת זה יותר בוער מ"עביד איניש" בו אדם יכול לוותר.

ג. בעצם של מר זוטרא חסידא – בסיפור של הצרור – אמרנו שהיו שלושה שלבים: הוצאת את הצרור וקנח, החזרת הצרור, שליחת המשמש לטוח בטיח. יש סברא על פי פשט בלשון הפוסקים שמה שהוא מחזיר זה כדי ש"לא יקח דבר מחברו". יש שתי סברות במדת חסידות, או שאף שמותר אני נמנע מלקחת של מישהו אחר – אז אני מחזיר. זה ששלח לטייח, זה עוד מדת חסידות – הוא כבר לא לקח, וכעת עושה זאת כדי שהחבר לא יפסיד מהענין, גם במקרה הכי רחוק (זו הסברא השניה לגבי מדת חסידות – לא רק שלא אקח, אלא שהוא לא יפסיד, וכדי שלא יפסיד הוא צריך גם להרוויח). זה ההבדל בין הגברא שלי, שאני לא לקחתי, לבין היחס אליך כדי שתהיה מבסוט – שבסוף אתה מרויח מהענין.

הכל הכנעה-הבדלה-המתקה: הכנעה – שאני צריך לקחת לקנח עצמי. הבדלה – שאני נבדל מכל צד של גניבה/לקיחה. המתקה – שלא רק שלא תפסיד, אלא גם תרויח.

זה פותח עוד סוגיא – עוד שיעור לפחות – בנושא "כופין על מדת סדום", שגם יש בכך חקירה אם גם שם אומרים שאף על פי ש"זה נהנה וזה לא חסר כלום" – וכופין על זה – האם בכל זאת יש מדת חסידות לא להנות מכך. אפשר לחלק לפי איך שחלקנו, שאם זה "זה נהנה וזה לא חסר" אז לא לקח ממנו כלום (דהיינו לא הוצאתי ממנו, אף שהשתמשתי), אבל הוא מרגיש מקופח. "כופין על מדת סדום" לא כמו מקרה בו אף אחד לא מקפיד – מישהו מקפיד, אך כופין אותו ואוסרים עליו להקפיד, כי זה נהנה וזה לא חסר. השאלה אם גם במקרים כאלו החסיד יקפיד לא להנות.

ד. בסוגית הנבואה, בענין הכנה בחירית – "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" = 1638 = ג"פ 546 = ג"פ מר זוטרא חסידא (כנגד ג התכונות של ההכנה הבחירית, שהוא היה שלם בהם).