מוצאי ה' תמוז ע"ג – שיעור שבועי פרשת חקת – היזדים, ירושלים הדפסה

מוצאי ה׳ תמוז ע"ג – ירושלים

      שיעור שבועי פרשת "חקת"

ניגנו את הניגון החדש (ר"ח תמוז ע"ג)[1].

2.              א. שלשת סיפורי "חמישי" – הסתלקות אהרן והנזקים שבעקבותיה

לחיים לחיים. היום אנחנו בפרשת חקת, המתחילה בפרה אדומה וממשיכה בהרבה סיפורים. היום אנחנו ב"חמישי" של פרשת חקת, ורק בחלק הזה יש שלשה סיפורים קצרים. הסיפור הראשון בן שמונה פסוקים, הסיפור השני שלשה פסוקים והסיפור השלישי ששה פסוקים[2].

3.               הסתלקות אהרן והסתלקות ענני הכבוד

הסיפור הראשון הוא מיתת אהרן כהן גדול. הוא נכנס למערה, רואה שם מטה מוצעת, משה רבינו אומר לו עלה למטה וכו', אהרן סוגר את פיו, עוצם את עיניו, ומסתלק בנשיקה[3] ("על פי הוי'"[4]). לפני פטירתו הוא עוד זכה לראות את אלעזר בנו יורש את גדולתו, לובש את שמונת הבגדים של הכהן הגדול ומשמש תחתיו בחייו (בתחלת הפרשה הוא הסגן העושה את הפרה, ובזכות זה הוא פרה-מתרבה למלא את מקום אביו ככהן גדול[5]). משה רבינו אומר לו שהוא זכה לדבר שמשה לא זכה אליו, ומשה רבינו מתאוה למיתה כמו מיתת אהרן אחיו הגדול.

עוד קודם לכן, מיד לאחר שהתורה מדברת על עניין הפרה האדומה, התורה מספרת על מיתת האחות הגדולה של המשפחה – מרים הנביאה. כשמרים מתה הסתלקה הבאר עמה (שניתנה לישראל בזכותה), מה שהביא בסופו של דבר לסיפור של מי מריבה. כמו שהבאר היתה בזכות מרים כך ענני הכבוד שהקיפו את עם ישראל והגנו עליו היו בזכות אהרן כהן גדול. לכל אחד מהם הייתה מתנה טובה שניתנה לישראל בזכותו, וכל אחד שהסתלק – הסתלקה המתנה אתו. כתוב שלבסוף חזרו המתנות בזכות משה, אבל בכל אופן היה פרק זמן שלא היו כי תמה זכות מרים ואהרן לרגע, ועד שחזרו בזכות משה קרו דברים לא רצויים בגלל העדר שתי המתנות. קודם הסתלקה הבאר, ואז היה הסיפור הקשה של מי מריבה בגללו נענשו משה ואהרן שלא להכנס לארץ ישראל, אחר כך, כמו שאמרנו, גם אהרן מסתלק, ואז מסתלקים ענני הכבוד שהיו בזכותו.

4.               מלחמת עמלק השניה

הסיפור השני של "חמישי" הוא, שכאשר אהרן הסתלק הסתלקו ענני הכבוד, ואז עם ישראל נגלה – קודם היינו מכוסים ושמורים, נטורים כמו שנסביר, בתוך ענני הכבוד, אך אז התגלינו לעין כל – ומיד בא עמלק ונלחם בנו. זו מלחמת עמלק[6] השניה בתורה – הראשונה בפרשת בשלח אחרי קריעת ים סוף, והשניה בפרשת חקת – עקב הסתלקות אהרן כהנא רבא[7].

5.               כפיות הטובה של העם ועונש הנחשים השרפים – הקשר לחטא הקדמון

אח"כ בא עוד סיפור קשה, וחז"ל מסבירים שגם הוא אירע עקב הסתלקות העננים אחרי הסתלקותו של אהרן. העננים הסתלקו, השמש קפחה על העם, ואז "ותקצר נפש העם בדרך" – הדרך נעשתה פתאום בלתי נסבלת לחלוטין, גם בגלל העדר אהרן כהן גדול וגם בגלל העדר ענני הכבוד. העם התלוננו למשה רבינו, "למה העליתֻנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלֹקל". קודם כתוב "ותקצר נפש העם בדרך", לשון קיצור נפש[8], ואחר כך "נפשנו קצה", עוד יותר קיצור של המלה קצר, בלי ה-ר שהיא תוספת, ונשארה רק לשון "קצתי בחיי". "וידבר העם באלהים ובמשה" – דברו נגד ה' ונגד משה, כמו שרש"י מסביר שהשוו אותם יחד. הטענה שלהם היתה נגד המן – היו כפויי טובה.

חז"ל משוים את הסיפור הזה לאדם הראשון בגן עדן מקדם, שהיה כפוי טובה – ה' נתן לו את האשה כ"עזר כנגדו" והוא אמר "האשה אשר נתתה עמדי". גם כאן העם היו כפויי טובה, ה' נתן להם מן מן השמים, והם אמרו "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל"[9]. הסימן הכי מובהק שיש קשר בין כפיות הטובה כאן ואצל אדם וחוה בגן עדן מקדם, הוא העונש שהגיע לעם: "וישלח הוי' בעם את הנחשים השרפים". הנחשים האלה הם צאצאים של אותו נחש הקדמוני שגם הוא דבר לשון הרע נגד האלקים ופתה, ובגללו היה החטא, קודם של חוה, אחר כך של אדם. יש פה מין סיפור חוזר של גן עדן[10].

6.               הסתלקות אהרן וביאת עמלק-הנחש

אם כן, לסיכום, מהם שלשת סיפורי "חמישי" של חקת? קודם אהרן הסתלק. אשרי חלקו של אהרן שזכה לראות את בנו ממשיך אותו. כתוב שאלעזר הוא בגימטריא בן אהרן כלומר שהוא בן ממשיך בעצם. אף על פי כן, אהרן הסתלק, ויחד אתו המתנה הטובה שה' נתן לנו בזכותו העננים, ענני הכבוד. אחר כך בא עמלק, סימן שאם אהרן איננו מיד בא עמלק. הפעם הראשונה שבא עמלק, בפרשת בשלח, היתה אחרי שהעם נכנס לספק "היש הוי' בקרבנו אם אין". ידועים דברי הבעל שם טוב שעמלק בגימטריא ספק. שם כתוב בפירוש "ויבא עמלק", כאן הוא התחפש ל"הכנעני מלך ערד", אבל חז"ל אומרים שהוא היה עמלק, וכך מסביר רש"י בפשוטו של מקרא. עמלק עצמו, מכל הרֶשַע שיש בעולם, הוא התגשמות והאנשה של הנחש הקדמוני. אז "ויבא עמלק" זו כבר תופעה של ביאת הנחש הקדמוני. אחר כך, מזה משתלשל עוד סיפור סיפור הנחשים השרפים, העונש על "וידבר העם באלהים ובמשה".

7.               דבור מרים ואהרן במשה משתלשל אחרי הסתלקותם לדבור העם באלקים ובמשה

כבר לפני כמה שבועות, בפרשת בהעלותך, ראינו את הביטוי "דבור במשה". בסוף הפרשה שם כתוב "ותדבר מרים ואהרן במשה". בשני המקרים האלו הכוונה לדבֵּר במישהו היינו לדבֵּר נגדו, להוציא עליו לעז, לשון הרע[11]. אף על פי ששם היתה תשובה ותיקון לאחר מעשה, וגם הכוונה של מרים ואהרן במעשה הדבור עצמו היתה טובה מאד, כמו שהסברנו באריכות שהם רצו שמשה יקבל גם את התכונה של דוד המלך ויהיה בעצמו משיח – אבל הלשון הכל-כך דומה מרמזת שכנראה בכל זאת באיזשהו אופן מהדבור שלהם השתלשל יותר מאוחר הדבור של העם, דווקא אחרי ששני המדברים הראשונים מסתלקים מן העולם. היה "ותדבר מרים ואהרן במשה" – קודם מרים ואז אהרן – ואחרי שמרים מסתלקת ואחריה גם אהרן – העם מדבר במשה. בפעם הראשונה היו שנים שדברו על משה – שנים נגד אחד. כאן "וידבר העם באלהים ובמשה" – אחד (העם, אחד כולל) נגד שנים (שמשוים עבד לאדונו). שוב, ההשתלשלות מאד ברורה – מיתת אהרן, עמלק, נחשים.

8.               הסתלקות אהרן ו"הודי נהפך עלי למשחית" ב"חמישי" שכנגד ההוד

איזה מוסר השכל כללי אפשר ללמוד מהסתלקות אהרן? קודם כל נשים לב שחלק ה"חמישי" של כל פרשה הוא כנגד ספירת ההוד (כידוע ששבע העליות הן כנגד המדות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות). מיהו אהרן במדות? הוד. מרים מסתלקת בגבורה, ב"שני", אבל אהרן מסתלק ב"חמישי", הוד, ענף הגבורה (בקו שמאל יש את תופעת ההסתלקות), וזו מדתו המיוחדת. כאשר יש פגם בהוד מה קורה? "הודי נהפך עלי למשחית". אז בא עמלק, "וַיִשְבְּ ממנו שבי" – שובה שפחה אחת קטנה מעם ישראל, ובגלל זה אנו נודרים לה', "וישמע הוי' בקול ישראל", נותן את הכנעני-עמלקי בידינו, אנחנו מחרימים אותם וקוראים את שם המקום 'חרמה'[12]. זו המלה האחרונה של שלשת פסוקי מלחמת עמלק אחרי הסתלקות אהרן. לכאורה, הסיפור מתחיל לא טוב – הסתלקות אהרן, גילוי וחשיפה של עם ישראל מהעננים השומרים, מלחמה בישראל והאויבים גם שובים שבי – אבל בסוף ישראל נלחמים ומנצחים בעזרת ה'. ה' שומע בקולנו. מתחילה התדרדרות, אבל אז אנחנו 'תופסים את עצמנו' וזה נגמר בטוב. אחר כך הכל חוזר להתדרדר, טוענים נגד האלקים ומשה רבינו, "וישלח הוי' בעם את הנחשים השרפים".

9.              ב. "עשה לך שרף... ויעש משה נחש נחשת"

10.         שרף ונחש – שרפת נשמה על הדבור באלקים ומיתת הגוף על הדבור במשה

מה הם הנחשים השרפים? למה צריכות להיות שתי בחינות של נחש ושרף? מסביר בעל אור החיים הקדוש (שבעוד שבוע וחצי יחול בע"ה יום ההילולא רבא שלו, בסיהרא באשלמותא דחדש תמוז) מה ההבדל בין נחש ושרף ולמה צריכים גם נחשים וגם שרפים. הוא מסתמך על חז"ל שאומרים שהשרף שנאמר בתיקון לאחר תפלת משה, "עשה לך שרף" הוא כנגד שרפת הנשמה. לפי זה מסביר האור החיים שהנחש ממית את הגוף, אבל השרף שורף את הנשמה[13]. ושניהם הם כנגד מה שהעם דברו נגד שנים נגד אלקים ונגד משה רבינו, השוו אותם יחד. העונש על הדבור נגד אלקים הוא השרפים דווקא, ועל מה שדברו נגד משה רבינו מגיע הנחש[14].

11.         צורת שרף מנחשת-נחש – כפרה על הפגיעה בה' ובמשה

אחר כך מתבקשת התמיהה, שה' אומר למשה רבינו "עשה לך שרף" ולא מזכיר נחש. מאידך, מה משה עושה בסוף בפועל? "ויעש משה נחש נחֹשת" – לא מזכיר שרף. ה' אמר לעשות שרף, והוא עושה נחש נחשת. מסביר בעל אור החיים לפי פירושו שהצורה של נחש הנחשת היתה באמת צורת שרף – יש לו צורה מיוחדת, אבל משה רצה בדבר אחד לרמוז לשני הדברים, והרי ה' לא אמר לו מאיזה חומר "עשה לך שרף", לכן משה התחכם ועשה את השרף מנחשת, ובכך הוא כבר רומז לנחש. כלומר, הצורה היא כמו שה' אמר "עשה לך שרף", כנגד הפגיעה בה', ואילו החומר שלו, שהוא נעשה דווקא מנחשת, רומז לפגיעה במשה. העם לא כל כך מרגיש את הנושא הרוחני הפנימי של שריפת הנשמה, הוא פוחד ממיתת הגוף על ידי הנחש. מיתת הגוף היא הסתלקות הנשמה מהגוף, אבל מה זאת אומרת שריפת הנשמה נוסף על מיתת הגוף – העם לא כל כך משיג. שוב, לכן משה רבינו עושה להם נחש נחשת. מכאן לומד רבי מאיר בתלמוד הירושלמי לדרוש שמות. הרי רש"י אומר בשם חז"ל שמשה עשה נחש נחשת "לשון נופל על לשון"[15]. הקב"ה אמר שרף, אבל משה הבין שיחד עם השרף יש גם כוונה שיהיה נחש, לתקן את החטא של דבור העם נגדו. משה גם דורש את המלה "עשה לך שרף" שאומר לו הקב"ה: מה"לך" הוא דורש את הנחש (כך מסביר בעל אור החיים הקדוש), צריך לכפר על הפגיעה בך, וה"שרף" בא לכפר על הפגיעה בי.

12.         לימוד דרשת שמות של רבי מאיר מעשית נחש הנחשת

בתלמוד ירושלמי מובא שיש ארבע פעמים בתנ"ך "עשה לך", ובכולם החומר מפורש בצווי. רק כאן, בשרף, החומר לא מפורש, ולכן משה רבינו צריך לדרוש מעצמו. גם הדרשה מעצמו היא תיקון עצמו, שהוא דורש נחש נחשת, לשון נופל על לשון. מכאן לומד רבי מאיר שבכלל דורשים שמות. מה הדוגמה לדרשת שמות בתלמוד ירושלמי? שהיה מישהו שקראו לו כידור, וברגע שרבי מאיר שמע שיש פה איזה יהודי בשם כידור הוא אמר לתלמידים להזהר ממנו. זה טיפוס מסוכן, אי אפשר להאמין לו, שנאמר "כי דור תהפֻכֹת המה בנים לא אמֻן בם". אנחנו מכירים כבר את רבי מאיר, טיפוס מאד משיחי – משיח בגימטריא נחש, כמו שנסביר – דווקא הוא דורש שמות, ולומד זאת מה"לשון נופל על לשון" של נחש הנחשת.

13.         "עשה לך" – עשית נחש הנחשת משל משה דווקא

מה הן ארבע הפעמים שכתוב "עשה לך"? הראשונה היא כאשר ה' אומר לנח "עשה לך תבת עצי גֹפר" – יחד עם ה"עשה לך" כתוב החומר, "עצי גפר". אחר כך, לגבי משה רבינו, ה' אומר (כפי שקראנו לפני כמה שבועות) "עשה לך שתי חצצרות כסף". כל פעם שכתוב "לך" דורשים "משלך", וה' אומר לו לעשות "שתי חצוצרֹת כסף" – כתוב החומר, "כסף"[16]. אחר כך כתוב כאן "עשה לך שרף". אז ראינו שדורשים מ"לְךָ" שצריך לעשות זֶכר לנחש יחד עם זֶכר לשרף, אבל חז"ל לומדים "לְךָ" – "מִשלְך". לפי חז"ל יש פה כעין רוח הקדש – ה' אומר למשה רבינו: דע לך, שבמשך הדורות ישראל יעשו מהנחש עבודה זרה (פלאי פלאות, ה' אומר לו לעשות משהו, וכבר מספר לו שיעשו ממנו ע"ז בהמשך), ולכן אני מצוה עליך לעשות משלך, כדי שלא יוכלו לאסור את הנחש כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו". אף על פי כן יעשו את הנחש לעבודה זרה, נחושתן, עד שיבוא מלך שהוא בחינת משיח, חזקיהו מלך יהודה (שאם רק היה אומר שירה על הנס שה' עשה לו היה נעשה משיח בפועל). חזקיהו המלך עשה כמה דברים, על חלקם שבחו אותו חז"ל והודו לו, ועל חלקם לא, ואחד מהמעשים שהודו לו עליהם הוא ש"כתת נחש הנחשת". גם זה בעצמו הוא פלא, כי כתוב שכל מעשה ידי משה רבינו הם נצחיים – משה הוא בנצח (מול אהרן בהוד כנ"ל), אז איך יתכן שכתתו דבר שהוא עשה? כי נחש הנחשת התדרדר, על הנחש הזה עצמו נאמר "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה". ברגע שהפך למשחית, לעבודה זרה, בא משיח – חזקיהו המלך – ומכתת אותו, הורס אותו. יש פה הרבה דברים מיוחדים מאד בסיפור של הנחשים השרפים ונחש הנחשת, "עשה לך שרף".

14.         ארבע פעמים "עשה לך"

הפעם הרביעית שכתוב "עשה לך" היא ליהושע בן נון תלמידו של משה, "עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית". ה' צוה אותו למול את העם שנית, כי כל הנולדים במדבר לא היו נמולים. מאיזה חומר "עשה לך חרבות"? מ"צורים", צור חלמיש. אם כבר יש פה סוגיא שלמה בירושלמי של ד"פ "עשה לך", מענין שיש עוד כמה פעמים "עשה לך" בתנ"ך שהוא לא מזכיר ("עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך" דשמואל לשאול, "עשה לך מוסרות ומטות ונתתם על צוארך" דה' לירמיהו, "עשה לך כלי גולה" דה' ליחזקאל, ס"ה שבע פעמים "עשה לך" בתנ"ך, "כל השביעין חביבין", ודוק). אם היינו מוצאים את הענין הזה בעצמנו, היינו מביאים את כולם, אבל כאן הגמרא אומרת בפירוש שיש ארבע פעמים "עשה לך" – בשלשה מקומות כתוב החומר ובמקום אחד לא כתוב.

15.         הקבלת ארבעת ה"עשה לך"

מה אמור להיות כאן המבנה של "עשה לך"? שנים של משה רבינו, חצוצרות כסף ושרף[17]. כסף הוא המתכת של החסד, "נכסף נכספת", לשון כיסופים ואהבה. שרף היא אש, גבורה. אז י"ל שהפעמיים שה' אומר למשה "עשה לך", פעם מפרש מאיזו מתכת ופעם לא מפרש ומשה רבינו צריך להבין דבר מתוך דבר ולעשותו מנחשת (גבורה היא ענף הבינה, "אני בינה לי גבורה", וכאן "משה זכה לבינה" להבין דבר מתוך דבר, שאם ה' אומר נחש צריך לעשותו מנחשת), הן כנגד חסד וגבורה. משה הוא הדעת של כללות נשמות ישראל, ובדעת יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, והיינו השרש של שני ה"עשה לך" שנאמרו לו. נאמר כאן משהו באותיות של קבלה: על תיבת נח כתוב בקבלה שהיא ביסוד אמא, ויסוד אמא מסתיים ומתגלה בתפארת ז"א. שם יש בית, כמו שנאמר "כתפארת אדם לשבת בית". יש שם תפארת, מגוון גדול של צבעים כו', כמו כל החיות שנכנסו לתיבת נח. וכן, סתם עץ הוא בתפארת. כאן זה עץ מיוחד, עצי גפר (גפר היינו ג-פר, המדה ה-ג היא תפארת, ודוק). אם כן, אם יש לנו ארבעה ענינים שצריך למקם, מתאים לשים את חצוצרות הכסף בחסד וגם בענף של החסד, הנצח. הרי זה כלי נגינה, וכל כלי הנגינה הם "למנצח" בספירת הנצח. את השרף ראוי לשים גם בגבורה וגם בהוד. התיבה של נח מתאימה לתפארת, והשרש שלו ביסוד אמא. חרבות הצורים בהן מלים את בני ישראל הן ודאי בספירת היסוד (שם יש גם "חרב נקמת נקם ברית" כידוע). בהיכלות, היסוד והמלכות כלולים יחד, ב"היכל לבנת הספיר".

16.         קשר הרמז בין הנחשים השרפים והפרה האדומה

נאמר גימטרית-ביניים: ה' אומר למשה רבינו "עשה לך שרף" – כמה שוה? 1005. נחלק ל-3 – ממוצע כל מילה – קיבלנו 335. מישהו יכול לנחש מה צריך להיות הערך הממוצע של "עשה לך שרף"? ביטוי מתחלת הפרשה? מה הספור הראשון שהכל תחת הכותרת שלו? פרה אדֻמה. ובכן, "עשה לך שרף" שוה ג"פ "פרה אדמה". בכלל, יש כאן כמה מלים חשובות מאד – שרף (לשון שריפה), נחש (לשון חש, לחש, ניחוש, "אם יִשֹך הנחש בלא לחש", כפי שבע"ה נסביר יותר בהמשך), נשך ("והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי", סיום הסיפור). איפה עוד כתובה המלה שרף? אין כ"כ הרבה בתורה, אבל רק בפרשת חקת יש שבע שרפות ("כל השביעין חביבין") – שבע פעמים שרף. חמש לגבי שריפת הפרה האדומה – "ושרף את הפרה לעיניו... ישרף... שרפת הפרה... והשרף אתה... מעפר שרפת החטאת". פרה ושרף קשורים בעצם, יש כאן שתי אותיות משותפות – שרף ופרה[18]. חמש שרפות בפרה ופעמיים כאן – "הנחשים השרפים" ו"עשה לך שרף". כמה נחשים ונחושת (אותו השרש) יש בפרשה? חמש פעמים. רק בספור הנחשים השרפים יש חמש פעמים נחש ושתי פעמים שרף –חלוקת זהב (חלוקה של ז ל-ה ו-ב). בכל פרשת חקת יש את אותה חלוקה רק לגבי השרש שרף – בפרה אדומה חמש פעמים שרף וכאן עוד פעמיים. איך הגענו לזה? דרך הגימטריא של "עשה לך שרף" שעולה ג"פ "פרה אדמה".

17.         שירת הפרה ושירת הנחש

בכלל, אנחנו אוהבים את פרק שירה, שירת גן החיות לה'. בפרשה שלנו יש פרות ונחשים. מי שרוצה ללמד את הילדים בחיידר על החיות בפרשה, ולשיר איתם את השירה שלהם (כפי שלומדים על חיות ילדים יהודים בחיידר). על הפרה האדומה צריך לשיר את השיר של הפרה, "אשירה להוי' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" – תחלת שירת הים, ברב שירה וזמרה. גם שירת הנחש היא משהו מיוחד שחז"ל מציינים – "סומך הוי' לכל הנֹפלים וזוקף לכל הכפופים". כנראה יש פה איזה תיקון של הנחשים. נחש הנחשת בשעתו היה תיקון גדול, רפא את העם, לפחות את מי שהסתכל כלפי שמיא ושיעבד את לבו לאביו שבשמים והתרפא.

18.         עלית משה מחיה ליחידה

נאמר עוד גימטריא יפה מאד: אמרנו שבעל אור החיים הקדוש מסביר שהשרף הוא כנגד מה שדברו באלקים, והנחש כנגד מה שדברו במשה רבינו. סימן שבסוף משה רבינו צריך להיות הנחש של הקדושה. מיהו הנחש של הקדושה? משיח בגימטריא נחש. כשמחברים נחש ועוד משה – כמו שבתפלת שבת בבקר אומרים "ישמח משה [במתנת חלקו]", משיח-משה – עולה 703, שבת ועוד 1. בחכמת המספר, משה לבד הוא יה פעמים חיה (23), אבל כשמחברים לו משיח-נחש, בחינתו, הוא כבר הופך להיות המשולש של יחידה (37). יש הרבה רמזים שמשה רבינו מצד עצמו הוא החיה שבנפש, ה-ל שבצלם, אבל כל ירידה היא לצורך עליה – סוד ירידת נשמת משה רבינו לעולם הזה הוא שיתעלה מדרגת חיה לדרגת יחידה. העילוי הזה הוא שיתעלה להיות משיח (כוונת מרים ואהרן בדבור במשה רבינו). לכן יש הרבה רמזים שהחיה של משה הופכת להיות יחידה – מ-23 ל-37. לדוגמה, השיא של חיי משה בעולם הזה – בגלגול הזה – הוא 37 הימים האחרונים, מ-א' בשבט ועד ז' באדר, בהם הוא גלה את חומש דברים ועליהם כתוב במיוחד "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". כלומר, הוא הגיע לשיא מדרגתו ב-יחידה הימים האחרונים, וכן הלאה וכן הלאה. בכלל, מי הוא שרש נשמת משה רבינו? הבל (כפי שאומר האריז"ל ש משה ר"ת משה-שת-הבל), בגימטריא לז. יש עוד ועוד רמזים שמשה הוא 23, חיה, אבל הוא זוכה להתעלות ולהיות יחידה. כאן יש רמז, שהנחש – שכנגד משה – עם משה, "ישמח משה", משה-משיח, הוא כבר המשולש של לז.

19.         אסמכתא מספרית לפירוש בעל אור החיים

נמשיך ברוח האור החיים, ונחבר אלהים-שרף. כאן יש תרגיל מאד מדויק לתלמידים שלומדים את חכמת המספרים והכללים המתמטיים שלהם. האור החיים אומר שנחש כנגד משה ושרף כנגד אלקים, אבל לא עושה את הגימטריא כמובן. נחש-משה עולה משולש 37. כמה עולה שרף-אלהים? 666, המשולש של 36 (חי פעמים 37). הכלל הראשון, שלומדים בכתה א' או ב', ששני משולשים יחד עושים רבוע. לעניננו, משה-נחש ועוד אלהים-שרף עולה 37 ברבוע. מה הביטוי הכי חשוב בתורה של 37 ברבוע? "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", "זו רוחו של מלך המשיח", אסמכתא מופלאה לפירוש של אור החיים.

20.       ג. ענני הכבוד – מקיף "אהבה רבה" לכל ישראל

21.         "אהבה רבה" המקיפה את הנפש – ענני הכבוד

נחזור לרעיון הראשון: מה מוסר ההשכל הפשוט, שאהרן מסתלק, הענן מסתלק, בא עמלק, ובסוף בחטאנו באים הנחשים השרפים? אהרן הוא אהבת ישראל. הלל, שהוא גלגול אהרן, דורש בפרקי אבות פ"א "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כתוב שהיחס בין אברהם, שהוא גם עמוד האהבה והחסד, לאהרן, הוא שאברהם הוא "אהבת עולם" ואהרן הוא "אהבה רבה". כתוב בחסידות שאהבה רבה היא אהבה שאופפת ומקיפה לגמרי את האדם, שהוא נמצא כל הזמן בתוכה – האהבה היא מקיף והאדם בתוך האהבה. אהבת עולם היא אהבה פנימית, בתוך הלב שלי, אבל אהבה רבה מקיפה אותי. למה זה רומז? לענני הכבוד. מהו כבוד בכלל? אהבה. ידוע שלגבי כבוד הורים, מצוות הבן כלפי ההורים, יש שתי מצוות – כבוד ומורא, "איש אמו ואביו תיראו" ו"כבד את אביך ואת אמך". מה היחס ביניהם? רש"י אומר בשם חז"ל שכבוד הוא אהבה ומורא הוא יראה. אם כן, מה הם ענני הכבוד? כמו שדברנו לפני שבוע, הכח של אהרן הוא להעלות את הנרות, להדליק את הניצוץ בכל יהודי. וגם, אהרן הוא הדוגמה החיה של "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וכך הוא פועל זאת בעם ישראל.

22.         שמירת אהבת ישראל והספקות בעקבות הפגיעה בה

ברגע שיש בעם ישראל אהבה רבה אנחנו מוקפים בענני הכבוד. ענני הכבוד הם תוצאה ישירה מהאהבה הרבה של אהרן, שהוא גם הדביק בנו. ברגע שאהרן מסתלק גם האהבה הזו מסתלקת ומתעלמת, ואז אנו נעשים פגיעים. זה מוסר ההשכל הפשוט – כל פעם שיש אהבה, אהבה של אהרן, אהבה רבה, אהבת ישראל, "אוהב שלום", אנחנו לא פגיעים, לא מעמלק ולא מהשמש הקופחת בשמים ומכה אותנו בדרך. אבל ברגע שאהרן איננו – מיד בא עמלק. ענין עמוק מאד. כתוב בחסידות שהשרש של אהבת ישראל הוא לא בעולם האצילות אלא יותר גבוה – בעולם העקודים, מקום גבוה מאד שממנו פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, אמונה. ברגע שיש שם פגם, באהבת ישראל, בענני הכבוד – מה נכנס לראש? ספק. כמו בפעם הראשונה שבא עמלק (בגימטריא ספק), "היש הוי' בקרבנו אם אין". גם פה, כתוב שהיה להם ספק אם אהרן מת או לא מת, עד שמשה רבינו בקש רחמים והראו להם את מטתו עפה באויר – אז "ראו והאמינו" (לשון רש"י).

כתוב בחסידות שיש שתי מדרגות של אמונה, ה-ל של הצלם וה-ם הסתומה של הצלם. ה-ל, המדרגה הנמוכה, חיה בנפש, היא האמונה של "מזליה חזי" – אמונה של ראיה רוחנית, שרואים את ההתהוות של העולם יש מאין בכל רגע תמיד. כל נשמה אלקית רואה זאת בשרש, ומתוך הראיה מאמינים. אבל יש אמונה יותר גבוהה, של ה-ם שבצלם, יחידה שבנפש, ה-ם הסתומה של משיח ("לםרבה המשרה"). כאן, כשאהרן הסתלק, האמינו רק לפי ראיה – "ראו והאמינו" – ולא אמונה בעצם. וממילא, בא עמלק – יש מקום להפגע על ידי עמלק בגימטריא ספק. זה בדיוק מה שקרה. אחר כך מתחילים לדבר נגד אלקים ונגד משה רבינו, "למה העליתֻנו [שניכם יחד] ממצרים למות במדבר"[19].

23.         פגם הלשון – כח עמלק בפה (ומתחפש בלשונו) ופגם הלשון של הנחש

שוב, הסברנו שענני הכבוד הם אהבת ישראל המקיפה אותנו מכל הצדדים בזכות אהרן, וכשהיא מסתלקת מיד בא הספק-עמלק. עמלק גם מתחפש, מדבר בשפת כנען. הוא מתחפש בלשון שלו. בדרך כלל מתחפשים בלבוש, אבל כאן הוא נשאר עם הלבושים שלו, כנראה שלא היו לו..., אבל הוא החליף את הלשון – הוא דיבר בלשון כנען במקום בלשון עמלק, לכן בני ישראל לא ידעו מי הוא (הוא כבר גרם להם ספק לגבי זהותו). קודם כל, זו נקודה מענינת בפני עצמה – שבדרך כלל מתחפשים דווקא בלבוש, וכאן מתחפשים בלשון[20]. זאת אומרת שכאשר עמלק מתחפש, הוא מתחפש בדיבורים שלו.

עיקר הכח שלנו הוא בפה, כמו שהיה כתוב גם קודם בפרשה, בסיפור עם אדום – "הקל קול יעקב" לעומת "והידים ידי עשו" בברכת יצחק אליו "על חרבך תחיה". אבל עמלק, שהוא תמצית הרע, הארס, של "עֵשָו הוא אדום" – מאד דומה לנו. לכן עיקר הכח שלו הוא בפה. יש לו כח בדבור, בלשון הרע. לכן הענש על הלשון הרע שלנו הוא הנחשים השרפים. חז"ל אומרים שהנחש הוא הראשון שדבר לשון הרע, פגם הלשון. כעקרון נחש הוא פגם הברית, אבל הוא מתחיל מפגם הלשון (בספר יצירה כתוב שהברית מכוון כנגד הלשון). שוב, כמו שנסביר תיכף בשם אור החיים, זה הלחש של הנחש, "אם יִשֹך הנחש בלא לחש". יש כאן כמובן לשון נופל על לשון – כל הסוד של הפרשה. כשאין אהבת ישראל יש עמלק. אם זה לא מספיק לך, זה חוזר לשרש של עמלק, הנחש הקדמוני, ואז באים הנחשים השרפים.

24.         כשמסתלקים העננים באים הנחשים

בסוף העם באים למשה רבינו ואומרים "חטאנו כי דברנו בהוי' ובך, התפלל אל הוי' וגו'". משה רבינו נענה מיד – כמו שגם רש"י מציין, שהוא אדם טוב, ואף על פי שפגעו בו – אם הם מבקשים מחילה הוא מיד מוחל ומתפלל בעדם. השאלה הכי פשוטה שנשאלת – מה העם בקשו ממשה להתפלל? שיבטל את המכה הזאת לגמרי, שלא יהיו יותר נחשים. בכלל, למה היו נחשים? יש מי שמסביר שכמו "ותקצר נפש העם בדרך" הוא על פי הטבע בגלל הכאת השמש אחרי הסתלקות ענני הכבוד, כך ענני הכבוד הרי היו, בין היתר, הורגים את הנחשים כל הזמן, וברגע שאין את ההגנה של ענני הכבוד באים הנחשים. שוב, ענני הכבוד הם אהבת ישראל בבחינת אהבה רבה (לא אהבת עולם, אלא האהבה של אהרן). העננים עושים כל מיני דברים, ואחד מהם – שהורגים נחשים. ברגע שאין ענני כבוד באים הנחשים.

25.       ד. מבנה הסיפור ופגם ה"למה"

26.         תחלת החטא בשאלת "למה"

ננתח רגע את המבנה של פרשת הנחשים שבסוף חמישי: אמרנו שיש בה ששה פסוקים. יש בהם מבנה מאד יפה. הפסוק הראשון הוא תיאור רקע, שהעם נסעו מֵהֹר ההר לסבוב את ארץ אדום "ותקצר נפש העם בדרך", בקושי הדרך. אחר כך, הפסוק השני הוא כבר החטא – "וידבר העם באלהים ובמשה למה וגו'". נשים לב שהמלה הראשונה של החטא – החטא כאן הוא בלשון כנ"ל – היא "למה". מי שאוהב לחפש דלוגים בתורה יראה פה תופעה מופלאה שלא נציין כעת (נשאיר לתלמידים הממולחים) – שיש ריבוי מופלג של המלה "למה" בסיפור כאן. פעם אחת כתוב "למה" בפירוש, אבל יש המון רמזים – גם דילוג שוה, גם נוטריקון, כמו "בלחם הקלקל"[21]. הכל כאן "למה". מה זה "למה"? ספק.

27.         בין "מדוע" ל"למה" – הסבה והתכלית

מה ההבדל בין "למה" ל"מדוע"? רוב הפעמים בתורה כתוב "למה", אבל יש גם פעמים שכתוב "מדוע". המפרשים מסבירים שעל פי פשט, ככלל, "מדוע" היא שאלת סיבה, כמו "מאין באת" היינו מה הסבה לכך שזה קרה. אבל "למה" פירושו "לשם מה", מה התכלית שבזה, איזה טוב יצא מזה. "מדוע" כמו "מאין באת" ואילו "למה" כמו "לאן אתה הולך". שניהם כמובן בדעת. לפי הפירוש הזה, "מדוע" הוא החסדים שבדעת, כי "מאין באת" היינו הקשר בין הדעת והחכמה, "עֹמק ראשית", אבל "למה" היא הגבורות שבדעת, כי "לאן אתה הולך" היינו הקשר בין הדעת והבינה (יסוד אמא), "עֹמק אחרית" ("אין" ב-י, חכמה, ו"אן" בלי י, הסתלקות החכמה). למה היינו מה יהיה בסוף, ספק לגבי הסוף – מה הסוף של הדבר הזה? כמובן שהשאלה באה מתוך פחד, יאוש, עצבות – כל הלמה הלא-טובים שיש בתורה. בארבעה שנכנסו לפרדס רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום כי הוא נכנס דרך עטרא דחסדים, ה החסדים שבדעת. כל אחד שואל שאלות, אבל כאשר רבי עקיבא נכנס לפרדס הוא שואל "מדוע". אלישע-אחר, שקצץ בנטיעות, שיצא לתרבות רעה וכפר בעיקר – הוא נכנס דרך עטרא דגבורות, ה גבורות שבדעת, כלומר שהוא שאל "למה". "למה" היא שאלת אלישע-אחר, ו"מדוע" היא שאלת רבי עקיבא.

28.         "אתה למה ודבריכם למה"

חוץ מהכלל הזה שכתוב במפרשים, ש"מדוע" מתייחס לסבה ו"למה" מתייחסת לתכלית, אומרים שיש לפעמים עוד פירוש של "למה", על פי מאמר חז"ל במדרש – מאמר מפורש, שקשור גם ל"למה" כאן – אחד האנשים הרעים ששואלים "למה" הוא פרעה מלך מצרים בתחלת שמות, שאומר "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו", למה אתה מפריעים. אפשר גם שם להסביר "למה" כ'איזה טוב יצא מזה' – למה אתם מפריעים לעם הזה? לכו לסבלותיכם. אבל יש מאמר חז"ל שעל "למה משה אהרן" כתוב "אתה למה ודבריכם למה"[22]. מה הפירוש? בלשון תרגום המלה "למה" (או "למא") פירושה גארנישט, כלום, אין, אפס, תהו, בהו, הבל, ריק, שוא – כל מלה של שלילת מציאות נכללת במילה "למה". אז "אתה למה ודבריכם למה" – דו ביסט גארנישט וכו'. יש משהו במלה "למה" שמביע יאוש טוטאלי. גם כאן, ה"למה העליתֻנו" – הפשט הוא מה התכלית? מה יהיה בסוף? "למות במדבר". אבל במלה "למה" יש גם משמעות של גארנישט, של אפסיות. "אתה למה ודבריכם למה". כאן זו ממש כפירה, כאשר גם לאלקים אומרים למה וגם למשה רבינו אומרים למה.

29.         מסורת "ובמשה"

המפרשים מביאים מסורה שפעמיים בכל התנ"ך כתוב "ובמשה". כולנו אמורים להכיר את הפעם הראשונה, שבדיוק ההיפך מה"וידבר העם באלהים ובמשה" שכאן – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". "את זה לעמת זה עשה האלהים". או שמאמינים "בהוי' ובמשה עבדו" או ש"וידבר העם באלהים ובמשה[23] – למה".

30.         התחלת לימוד קטנים מחומש ויקרא – בלי "למה"

נאמר ווארט נחמד: יש מנהג ישראל להתחיל ללמוד את התורה מחומש ויקרא דווקא. אפשר לומר רמז, שמכל חמשה חומשי תורה יש רק אחד שאין בו את המילה "למה" – יש בו "מדוע" אבל אין בו "למה". רק בחומש ויקרא. הכי הרבה "למה" יש בבראשית. איך מתחיל ה"למה" בתורה? ה' אומר את ה"למה" הראשון, לקין: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך". ה"למה" כבר אומר לקין, ובאיזו מדה "נורא עלילה על בני אדם", שכבר רומז לו מה שהולך לעשות – לרצוח את אחיו. הכל הולך אחר הפתיחה, זה ה"למה" הראשון. בכל אופן יש הרבה "למה" בבראשית, ויש גם בשמות, במדבר ודברים. יש רק חומש אחד שאין בו "למה", ויקרא, לכן הוא טהור ומתאים ללימוד עם קטנים – לעשות בסיס, תשתית טובה של אמונה טהורה, בלי "למה" (וכמו שאמר בפירוש הרבי הקודם, שלימוד עם קטנים צ"ל בבחינת "עס איז ניטא קיין פארוואס" – "אין 'למה'").

31.         לתקן את ה"למה" ב"ככה" – להפוך את ה"למה" ל"מדוע"

ידוע הווארט המפורסם אצלנו שעל למה, במיוחד למה שקשור עם איפוס גמור, איך עונים? יש רק כח אחד לתשובה – ככה, כתר כל הכתרים[24]. ברגע שיש למה? ככה! – כמה הם שוים יחד? מדוע. ברגע שיש למה? ככה! כבר מותר לך לשאול מדוע. קודם כל צריך לתקן את ה"למה" ואז אפשר לשאול "מדוע" – כל המאה ועשרים שנה של משה רבינו הוא שואל "מדוע". זה דבר טוב, כי כדי להרבות דעת, "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", צריך לשאול מדוע. כדי להגיע למדוע, 120, צריך את הלמה-ככה (לך לך).

32.         מ"למה" ל"חטאנו"

יש כאן אב-טיפוס של סיפור, איך מספרים סיפור בששה פסוקים בלבד. אמרנו שהפסוק הראשון הוא הרקע. הפסוק השני הוא החטא, הדבור באלקים ובמשה. הפסוק השלישי הוא כבר העונש, "וישלח הוי' בעם את הנחשים השרפים וגו'". בפסוק הרביעי העם בא למשה רבינו ומבקש סליחה – אומרים "חטאנו". זו הפעם השניה שהעם מדבר. הפעם הראשונה, כאשר העם מדבר באלקים ובמשה, מתחילה "למה". בפעם השניה הם באים ופותחים "חטאנו" – "כי דברנו בהוי' ובך", ממש משוים העבד לאדון. "בהוי'" שוה 28 וגם "ובך" שוה 28 – שויון מוחלט. הפתיחה כאן היא "חטאנו". כמה שוה? 74. למה שוה 75 ו-חטאנו 74. אפשר לומר ש-חטאנו עם הכולל עולה 75, ובא לכפר על ה"למה" – חטאנו ב"למה" שלנו.

33.         בעל אור החיים הקדוש: "חטאנו" ללא הבטחה לעזיבת החטא

אבל אפשר לפרש כמו שהאור החיים אומר. שאלנו קודם שאלה חשובה, שמשה רבינו התבקש מהעם להתפלל לה' להסיר את הנחש, אז למה צריך אחר כך את ה"עשה לך שרף ושים אֹתו על נס והיה כל הנשוך וראה אֹתו וחי... והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו'" – עדיין היו נחשים, זאת אומרת שהתפלה לא עזרה במאה אחוז. אמנם ה' גלה למשה רבינו איך לרפא את הכשת הנחשים, אבל ישראל רצו שהבעיה תתבטל לגמרי – "ויסר מעלינו את הנחש". למה זה לא קרה? למה תפלת משה לא עזרה?

האור החיים אומר דבר פשוט מאד, שאף על פי שאמרו "חטאנו כי דברנו בהוי' ובך" התשובה לא היתה שלמה. הוא אומר בצורה חריפה, שיש אחד שאומר "חטאתי" אבל לא מבטיח שלא יחזור לחטוא. כמו שכתוב בהלכות תשובה, זו המדרגה הכי בסיסית של התשובה – עזיבת החטא. להבטיח לה' שלא אחזור לסורי עוד, לא אעשה זאת יותר אף פעם. גם כאן, אומר בעל אור החיים, העם ודאי מתחרט ואומר "חטאנו כי דברנו בהוי' ובך" – אבל עדיין אין לו כח להבטיח שלא יחזור לסורו, שלא ימשיך להתלונן נגד משה כדרכו של העם. זה משהו מאד עמוק ביהודים, שהם חייבים להתלונן. אז להבטיח שאף פעם לא תתלונן – זה יותר מדי לצפות מיהודי. לומר שהפעם "חטאנו", מתחרטים על מה שדברנו – בסדר, אפשר. אבל מה יהיה בעתיד? איני יודע. אם אתה, משה רבינו, תהיה בסדר – אולי גם אנחנו נהיה בסדר. ככה מסביר בעל אור החיים הקדוש. איך זה קשור לרמז שלנו? כעת נפרש אחרת, שה"חטאנו" באה לתקן את ה"למה" אבל לא השיג אותו – הוא אחד פחות. מה הדוגמה החשובה ביותר בחסידות לתופעה הזו? המלה חולה. כתוב בחסידות ש-חולה בגימטריא מט, וכל זמן שהוא חסר את שער ה-נ הוא חולה. היה אפשר לומר ש-מט כולל את שער ה-נ – הכולל – אבל לא דורשים ככה, אלא אומרים דווקא שהחולה חסר את שער הנון, לכן הוא חולה. גם כאן, ה"חטאנו" הוא אחד פחות מ"למה" – עדיין לא הוסיפו את האחד כדי לתקנו כדבעי.

34.         הקפדת ה' על כבוד משה יותר מעל כבודו

בפסוק החמישי ה' כבר עונה לתפלת משה רבינו – "עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי". שני הפסוקים האחרונים נגמרים במלה "וחי". הפסוק הראשון, דברי ה' יתברך, הם "וראהו" – ראיה בעלמא. גם רש"י כותב שאם נשך אותו לאו דווקא נחש, אלא כלב או משהו אחר (חז"ל מוסיפים כאן עוד חיות לסיפור הפשט) – זה תלוי. אם בעל החיים שנשך הוא לא כל כך נורא כמו נחש, ראִיה בעלמא את נחש הנחשת מספיקה. אבל אם זה נחש צריך הרבה כוונה, "והביט" בכוונה רבה. בעל אור החיים לא אומר זאת, אבל אפשר להמשיך את פירושו – עיקר השרף הוא לתקן את הדבור נגד ה', והנחש לתקן את הדבור נגד משה. מה יותר חמור? לכאורה הדבור בה' יותר חמור, אבל לא – הקב"ה מקפיד על כבודו של משה יותר מאשר על כבודו. ה' אומר שלתקן את החטא שכנגדי מספיק לראות, כמו שכתוב בפסוק הראשון – "והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי". אבל אחר כך, כדי לתקן את הדבור נגד משה – עיקר נחש הנחשת – כתוב "והיה אם נשך הנחש את איש והביט [בכוונה] אל נחש הנחשת וחי".

35.         ספור בששה פסוקים – עליה מלמטה למעלה

שוב, בפסוק החמישי ה' אומר למשה רבינו את העצה – "עצה טובה קא משמע לן". הפסוק הששי, שסוגר את הסיפור, הוא שמשה רבינו עושה בפועל – בהבנת דבר מתוך דבר, לשון נופל על לשון – ונגמר הסיפור. שוב, מבנה מאד יפה של סיפור – רקע-חטא-עונש (שנולד מהחטא)-תשובה (לא שלמה, אבל חרטה ובקשה ממשה להתפלל, תגובה לעונש)-הוראה (עצה מהשמים)-בצוע. את זה נשאיר לכולנו, לכל החברים, להתבונן מה הכוונה בסדר מבנה הסיפור. מן הסתם, לתת איזה רמז, יש פה עליה מלמטה למעלה. "ויסעו העם מהר ההר לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך" – הוא מן הסתם פסוק של מלכות, רקע כללי (כל דבר שקורה בעולם הוא על רקע המלכות – מלכות דקדושה או מלכות דלעומ"ז). אחר כך החטא, הפגם – כמו כל פגם – הוא פגם הברית. במיוחד כאן, שהפגם הוא בדבור – ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור (כנ"ל). אחרי זה תמשיכו להתבונן הלאה מה הסדר[25].

36.       ה. רמזי הפרשיה וסוד הנשך

37.         נשך אותיות בפרשה

היות שהסיפור הזה בנוי כל כך יפה מאד מתבקש לספור מילים ואותיות (בכל פרשה צריך, אבל כאן ממש מתבקש) ולעשות גימטריא שלהן. נאמר בקיצור, רק את הנקודות החשובות: יש בסיפור של הנחשים 370 אותיות, שע – אור הפנים. אנחנו תמיד מחפשים האם יש מלה אחת בסיפור שהיא הרמז, הסימן, למספר האותיות. כלומר, האם יש פה מלה אחת ששוה 370 – מספר האותיות של פרשת הנחשים כאן. 370 עולה 12 יותר מנחש, משיח. אפשר לעשות רמז על דרך בעל הטורים – אנחנו בדרך כלל לא עושים, אבל בעל הטורים מאד אוהב להוסיף את המלה "זה", יש כאן זה-משיח (או זה-נחש) אותיות. השאלה האם יש מלה אחת בפרשה שהיא סימן מספר האותיות בכל הפרשה? כן, יש מלה אחת ששוה 370 – נשך. אמרנו קודם שיש כמה מילים חשובות כאן – נחש, שרף, נשך. משום מה רואים שהמלה נשך הפכה להיות הכי חשובה כאן. היא מופיעה קרוב לסיום, כמו שבעלי המסורה אוהבים לתת סימן למספר פסוקי הפרשה ממלה שקרובה לסופה, וכאן סימן האותיות הוא מלה ליד הסוף – "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי". שרש נשך מופיע קודם, "וינשכו את העם", ובסוף כתוב "נשך". השרש מופיע גם פעם שלישית כאן, בפסוק הקודם – "הנשוך".

38.         נשיכות נחשים ונשיכות רבית

האם יש עוד נשיכות בתורה? נדבר רגע על נשיכות: יש נשיכות ויש נשיקות – מיתת נשיקה שהזכרנו קודם. ק ו-כ מתחלפות באותיות גיכק מהחיך. יש לנשוך ויש לנשק, "ישקני מנשיקות פיהו", תורת משיח, מיתת נשיקה (על דרך הנאמר במתן תורה "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן וכו'", ראה רש"י על "ישקני מנשיקות פיהו"). יש רק עוד נשיכה ממש אחת בכל התורה כולה – גם של נחש. כל הנשיכות בתורה הן של נחשים – גם לשון נופל על לשון, בתורה שבכתב רק נחשים נושכים. אמנם רש"י אומר שגם כלב נושך, וגם הרמב"ן בפירושו על הנחשים הנושכים מדבר על כלב שוטה, שנשיכתו מסוכנת מאד. בכל אופן, בתורה רק נחשים-עמלקים נושכים. יש רק עוד פעם אחת, בברכות יעקב אבינו לשבט דן, "יהי דן נחש עלי דרך שפיפֹן עלי אֹרח הנֹשך עקבי סוס ויפֹל רֹכבו אחור". במעשה בראשית, בנחש הקדמוני בגן עדן, לא כתובה לשון נשיכה – שם כתובה נשיפה, "תשופנו עקב", אבל לא נשיכה. ב"הנֹשך עקבי סוס" יש נשיכת נחש, ומאז אין נשיכת נחש עד לפרשתנו.

האם שרש נשך מופיע עוד פעמים בתורה? רוב ההופעות של השרש הן בענין של רבית – נֶשֶך. למה הרבית נקראת נֶשֶך? כי היא נושכת והארס עולה – נושכת בעקב, למטה, ופתאום עולה לראש, מתרבה, כך חז"ל מסבירים. לכן יחד עם נשך כתוב תרבית ומרבית. רבית היא לשון חז"ל, אבל בתורה כתוב או תרבית או מרבית, וחז"ל קצרו וקראו לה רבית – אותיות ברית, פגם הברית (נחש)[26]. חז"ל אומרים שנשך ותרבית הם אותו דבר, ולמה כתוב פעמיים? כדי שאדם יעבור על שני לאוים, להכפיל את החומרה. יש פסוק אחד בו השרש הזה מופיע חמש פעמים – "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אֹכל נשך כל דבר אשר יִשָך" – שלש פעמים "נשך" ופעמיים הפועל, "תשיך" ו"ישך", בתחלה ובסוף. הפסוק הבא – "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" – עוד פעמיים. שבע פעמים שרש נשך בפסוק וחצי. נעשה סימן לכל הנשיכות שיש בתורה: השרש הזה מופיע בתורה 14 פעם – 4 פעמים הפועל "תשיך" או "ישך", 6 פעמים "נשך" במובן של רבית, ועוד 4 פעמים נשיכה במובן הפשוט, כמו שאמרנו, שכולן פעלים (אפשר גם להתחיל מה-4 האלה, יותר הגיוני, אם הפשט הוא נשיכת הנחש: 4 פעמים פועל של נשיכה, 6 פעמים השם נשך, 4 פעמים פועל נשך ברבית) – הסימן הוא דוד, ד נשיכות, ו נשך, ד פעמים הפועל להשיך. סימן שמחד זהו פגם בברית, ביוסף, אבל התיקון השלם של נשיכת הנחש הוא דוד (מלך ישראל חי וקים, התיקון הכללי של כנסת ישראל, וכמו שיתבאר).

39.         שלשה איסורי רבית (בשלשה חומשים) – למעורב השלישי, למלוה וללוה

היה אפשר להרחיב הרבה מאד על רבית. בפרשה שלנו אין רבית, אבל רוב הנשיכות של הנחש הן כאן – כנראה צריך תיקון מאד גדול של רבית בפרשתנו, פרשת חקת. אם כבר, כן נאמר מלה אחת, מתוך הרבה מאד שאפשר להרחיב: לפי הרמב"ם יש כמה וכמה מצוות של רבית ב-תריג מצוות. הוא מונה שלשה לאוים של איסור רבית בתורה, איסור נשך, שחלים על שלשה אנשים שונים. בפרשת משפטים כתוב לראשונה "לא תשימון עליו נשך" – חז"ל אומרים, וכך משמע מפשט הפסוק, ש"תשימון עליו נשך" היינו איסור לאדם שלישי, כמו עד או סופר או ערב, להתעסק או לנהל עסק של רבית. לא מדובר במלוה ולא בלוה. אחר כך, בפרשת בהר בחומש ויקרא, יש עוד פעם נשך, ושם האיסור הוא למלוה. בסוף, הפסוק שאמרנו קודם, "כי תצא" במשנה תורה, "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך", האיסור הוא על "תשיך" – אזהרה ללווה לא להשיך את המלוה, לשלם לו רבית על ההלוואה. כל אחד הוא לאו בפני עצמו. לא כתוב, אבל מאד מענין, הטעם של הסדר בתורה – קודם מזהירים מישהו שלישי לא להתעסק ברבית, לא לעודד רבית, לא להיות ערב לרבית ועד לרבית וסופר לרבית. לפני שאוסרים על הרבית גופא, על המלוה והלווה, דבר ראשון אוסרים על מישהו אחר. תיכף נסביר מה כאן הווארט. כל איסור הוא בחומש אחר – מתחיל בחומש שמות; בחומש ויקרא איסור רבית על המלוה; בסוף, בחומש דברים, משנה תורה, האיסור על הלווה – לא ללוות ברבית, לא להשיך את המלוה. בויקרא כתוב "לא תתן את כספך בנשך" – מפורש על המלוה. "לא תשיך" – אזהרה על הלווה.

40.         יסוד איסור רבית – שהחברה לא תאשר לקיחת רבית

מה הווארט? מאד דומה למה שדברנו על אהרן כהן גדול, ענני הכבוד שהם אהבת ישראל רבה שמקיפה אותנו, וכל זמן שאנחנו מוקפים באהבת ישראל אנחנו מוקפים, שמורים, נטורים (כמו שנסביר). כאן בדיוק אותו דבר. לכאורה רבית היא איסור בין אדם לחברו כמו כל מיני איסורים, אבל יותר מכל האיסורים האחרים רבית היא משהו חברתי, משהו מדיני. כולנו שואלים איך אפשר להתעסק בהלכות מדינה, הלכות מלכות. יותר מכל האיסורים של בין אדם לחברו, מה שהכי קשור לתרבות – תרבית היא תרבות – מה שהכי משקף את התרבות של העם היא התרבית שלו (אם אתה מגליציה או פולין אתה אומר תרבית ותרבות בדיוק אותו דבר...). לכן, יסוד האיסור הוא על האדם השלישי – על איך שהחברה מסתכלת על הפעולה הזו. אם יש מישהו שמוכן ומזומן להיות עד, סופר או ערב להלוואה ברבית – זאת אומרת שיש גושפנקא מהחברה, שרבית היא משהו מקובל והחברה מאשרת אותו. זה יסוד האיסור, שהחברה לא תאשר את הרבית, לא תתן לה גיבוי. אחרי שהחברה לא מגבה, אפשר לבוא ולומר יותר מאוחר שאסור לך כפרט להלוות. אחר כך, במשנה תורה, גם אסור לך להכשיל את המלוה. אתה מוכן לקבל את ההלוואה ברבית, לא אכפת לך בכלל – אבל אסור לך, אסור להשיך את הנשך למלוה.

שוב, זה סדר מאד מענין, והכל שרש נשך – כאשר עיקר נשיכת הנחשים היא אצלנו (בחומש במדבר, בין האיסור למלוה, בחומש ויקרא, לאיסור ללוה, בחומש דברים), מה שקורה כאשר ענני הכבוד מסתלקים, אהבת ישראל מסתלקת. סימן מובהק של אהבת ישראל היא לא להלוות ברבית, שהחברה תופסת שאסור להלוות ליהודי ברבית – "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". זו גם מצוה של הבדלה מפורשת, סכינא חריפתא של הבדלה בין ישראל לעמים. הרי רוב הדברים אסור לעשות לגוי כמו ליהודי – אסור לגזול גם מגוי – אבל כאן יש הבדלה מפורשת, עד כדי כך שהרמב"ם פוסק ש"לנכרי תשיך" זו מצות עשה. רק פתחנו נושא מאד גדול. שוב, איך הגענו לענין? מכך שהמלה נשך, השרש, היא סימן כל הסיפור של הנחשים – 370 אותיות.

41.         נוסחת המספר הצורני בפרשה

ברגע שמדברים על מספר האותיות רוצים לעשות צורה (כמו שהאור החיים אומר שיש צורה ומתכת, חומר, לכל דבר יש את הצורה והחומר – הוא אומר שהצורה היתה שרף והחמר נחש-נחשת). אם יש פרשה עם מספר מסוים של אותיות (חומר) רוצים לתת לה צורה, כמגמת הלימוד עם הילדים, להתמקד במספרים הצורניים. 370 הוא מספר חשוב, שע נהורין, אבל איננו מכירים אותו כשייך לאחד הסוגים של מספרים צורניים (שככלל יש לנו עשרה). אלה מה? נעשה עוד ניתוח – כלל גדול שלומדים עכשיו בתורה. אחד הכללים החשובים ביותר, שיש לו אסמכתא גם בראשונים – שמפרידים את הדיבורים של הסיפור מהגוף השלישי שבו. כאן, בסיפור שלנו, יש שלשה דיבורים שמישהו מדבר. פעמיים העם מדבר – קודם הוא מדבר רע, "למה", ואחר כך הוא מדבר "חטאנו", תתפלל. משה רבינו לא מדבר כאן בכלל, רק פועל. אבל בפעם השלישית, אחרי שמבקשים ממשה רבינו להתפלל וכתוב בגוף שלישי שהוא התפלל בעד העם, הדיבור בא מהקב"ה – "עשה לך שרף וגו'". אז יש שני ציטוטים של העם וציטוט אחד של הקב"ה. אם מחברים רק את אותיות ציטוטי הדבורים יוצא 145 אותיות דיבור, וממילא יש 225 אותיות של סיפור. 225 אמורים להכיר – יה ברבוע[27]:

ו י ס ע ו מ ה ר ה ה ר ד ר ך י

ם ס ו ף ל ס ב ב א ת א ר ץ א ד

ו ם ו ת ק צ ר נ פ ש ה ע ם ב ד

ר ך ו י ד ב ר ה ע ם ב א ל ה י

ם ו ב מ ש ה ו י ש ל ח י ה ו ה

ב ע ם א ת ה נ ח ש י ם ה ש ר פ

י ם ו י נ ש כ ו א ת ה ע ם ו י

מ ת ע ם ר ב מ י ש ר א ל ו י ב

א ה ע ם א ל מ ש ה ו י א מ ר ו

ו י ת פ ל ל מ ש ה ב ע ד ה ע ם

ו י א מ ר י ה ו ה א ל מ ש ה ו

י ע ש מ ש ה נ ח ש נ ח ש ת ו י

ש מ ה ו ע ל ה נ ס ו ה י ה א ם

נ ש ך ה נ ח ש א ת א י ש ו ה ב

י ט א ל נ ח ש ה נ ח ש ת ו ח י

145 הוא מספר השראה – שני ריבועים סמוכים – ההשראה של 9:

ל

מ ה ה

ע ל י ת נ

ו מ מ צ ר י ם

ל מ ו ת ב מ ד ב ר

כ י א י ן ל ח ם ו א י

ן מ י ם ו נ פ ש נ ו ק צ ה

ב ל ח ם ה ק ל ק ל ח ט א נ ו כ

י ד ב ר נ ו ב י ה ו ה ו ב ך ה ת פ

ל ל א ל י ה ו ה ו י ס ר מ ע ל

י נ ו א ת ה נ ח ש ע ש ה ל

ך ש ר ף ו ש י ם א ת ו

ע ל נ ס ו ה י ה כ

ל ה נ ש ו ך ו

ר א ה א ת

ו ו ח

י

נאמר בשביל התלמידים הממולחים ב"עיניך ברכות בחשבון" – יוצא מכאן שיש נוסחא: מספר ההשראה של n3 פלוס רבוע של n5. אם n שוה 3 אז מדובר במספר ההשראה של 9 פלוס 15 ברבוע. מתוך הנוסחא הזו אפשר לעשות סדרה רבועית. תן לחכם ויחכם עוד איזה סודות מתגלים לגבי הנחשים השרפים ומלך המשיח כאשר עושים את הסדרה הזו של השראה n3 פלוס רבוע n5[28]. זה היה לגבי מספר האותיות.

42.         חזקות של 2

נאמר עוד רמז מופלא בגימטריא של כל הפרשיה: אם מחשבים את הגימטריא של הכל ומחלקים בשש – הערך הממוצע של כל פסוק (לא חייב להתחלק בשש, סיכוי של אחד לשש) – יוצא 4096, 64 ברבוע, 8 בחזקת 4 (סוד אחדא פעמים ח בחזקת ד [סוד ד רבתי של "הוי' אחד"]), 2 בחזקת 12. מבחינת מספרית זה משהו מאד מופלא, סך הכל כאן של הכל. ידוע שהעולם כולו נברא ב-ב רבתי – "בראשית". אחד הסודות הוא שהעולם נברא בחזקות של 2, חלוקת כל תא ("בראשית ברא אלהים את" אותיות תא) לשנים, וסוד "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה". "פרו ורבו" כבר חזקה אחת – שנים מולידים עוד שנים, בן ובת, כבר משפחה של ארבעה, חזקה אחת. כל העולם כולו הוא 2 בחזקות. כאן הממוצע הוא 2 בחזקת 12. אמרנו קודם מה הקשר לגן עדן מקדם, אבל מה הקשר למעשה בראשית ממש? כתוב ש"נחש נחשת" שוה "בראשית ברא", שתי המלים הראשונות של התורה (עם ה-ב רבתי).

43.       ו. פירוש בעל הדגל מחנה אפרים[29]

44.         נקמה ברע ונטירת הטוב

אחר כל ההקדמות האלה, היפות, נגיע לתכל'ס. יש כאן שתי תכליות, אחת הפירוש של נכד הבעל שם טוב, בעל הדגל מחנה אפרים, והשניה הפירוש הגדול והארוך של בעל אור החיים הקדוש שההילולא שלו עוד שבוע וחצי.

נתחיל מהדגל מחנה אפרים[30]: הוא מביא ששמע מפי בעל התולדות פירוש שקשור לנחשים, תיקון הנחש. חז"ל אומרים שכל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. בסדר, כל אחד ששומע "נוקם ונוטר כנחש" מצייר מה פירוש נוקם ומה פירוש נוטר. מה הווארט של בעל התולדות? קודם כל, גם פה הסימן הוא – "נוקם ונוטר כנחש", כל מלה מתחילה ב-נ, 4-5-4 אותיות, אפשר לצייר כהשראה של 3[31]. מה החדוש של בעל התולדות? במלה נוטר. לכן, מי ששם לב, אמרנו קודם כמה פעמים נטוּר במובן של שמוּר. הוא אומר שתלמיד חכם אמתי נוקם בשונאיו ואויביו – אויבי ישראל, שונאי תורה (אבל, כמו שנסביר תיכף, הוא נוקם בדרך ממילא) – ובו-זמנית, על דרך "נגוף ורפוא", "'נגוף' למצרים 'ורפוא' לישראל", הוא נוטר ושומר את הטוב מכל פגע רע. הווארט שלו שנוטר אין פירושו שומר איבה בלב (גם בפשט נוטר – בנטירת איבה – הוא שומר). "לא תקֹם ולא תטר את בני עמך" כתוב בפסוק של אהרן הכהן, של אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך". שם כתוב לא לנטור. אבל כאן הוא מפרש "נוטר" כפשוטו ממש, שיש נוטר מאד טוב – מי ששומר את הטוב מכל נזק רע. עד כאן הווארט של התולדות, ואותו ממשיך לפתח הדגל מחנה אפרים, נכד הבעל שם טוב.

45.         "סם חיים" והפכו – בלימוד התורה ובקשר לתלמיד חכם

הוא אומר שתלמיד חכם אמתי מתעצם עם התורה – הוא והתורה אחד. יש כאן אסמכתא למאמרי חז"ל[32] – ומה שאומרים על הרא"ש, על דעת תורה – שתלמיד חכם והתורה הם אותו דבר. מי שזוכה התורה נעשית לו סם חיים ומי שלא נעשית לו ההיפך, בדרך ממילא. מי שדבוק בתורה היא נעשית לו סם חיים. אבל אצל מי שלא דבוק בתורה – הגם שהוא לומד תורה ונעשה גדול בתורה – התורה הופכת להיות סם היפך-החיים. אותו דבר לגבי תלמיד חכם – מי שדבוק בו, מי שאוהב חכמים, אוהב צדיקים, כמו שכתוב ש"הוי' אֹהב צדיקים" (אנחנו מדברים הרבה שצריך לאהוב צדיקים), אז הצדיק-שהוא-התורה נעשה לו סם חיים – הוא נוטר אותו. סם חיים הוא נטירה חיובית, לפי הווארט של התולדות. אבל מי שלא דבוק בתלמיד חכם – שהוא מתנגד, בפרט אם הוא ממש פועל נגד הצדיק – הצדיק אמנם לא נוקם בו בכוונה, אבל בדיוק כמו התורה שנעשית לו סם היפך-החיים, כך התלמיד חכם נעשה לו נוקם. זה מתאים גם למה שחז"ל אומרים, שהנחש אינו מתכוון להזיק – הרי כל הטעמים שהוא טועם הם עפר (מובא כאן בפרשת המן, שלכן הוא יבוא ויפרע ממוציאי הלעז נגד המן שמשתנה לכמה טעמים) – והנשיכה שלו היא מהשמים. כאן הוא אומר שנקמת הת"ח באה בדרך ממילא, כמו "זאת חקת התורה" – הכל חוקה, חק הטבע. "ברוך אתה הוי' למדני חקיך", ופרש הרבי הרש"ב על החקים החקוקים בטבע – כמו מדה כנגד מדה וכיו"ב, כמו שפירש בעל אור החיים שהעונש הוא תוצאה ישירה מהחטא עצמו. כל תלמיד חכם אמתי התעצם עם התורה, ממילא הוא נוקם ונוטר כמו שהתורה היא סם חיים וסם היפך החיים. אם הוא לא ככה – הוא לא תלמיד חכם. עיקר החידוש. הוא לענין הנוטר, שהתלמיד חכם שאתה דבוק בו שומר אותך.

46.         הקשר בין הפרה לנחש: טהרת הטמאים על ידי פרה והכשת הנחש בסוד הגבהות – פירוש הבעל שם טוב

מכאן נגיע לפרה אדומה (שאמרנו שרמוזה ב"עשה לך שרף"). מה הקשר? הבעל שם טוב, הסבא של הדגל, כבר קישר ביניהם, הוא אמר שסוד פרה אדומה קשור עם נשיכת הנחש בעקב. שהרי עיקר סוד פרה אדומה – שהטעם שלו נתגלה רק למשה רבינו – הוא שהאפר שלה מטהר את הטמא ומטמא את הטהור. נאמר את פירושו בקיצור נמרץ: טמא הוא אחד שאין לו כח לקום וליזום דבר גדול בחיים, הוא אדיש, הוא בשפלות של שקר. צריך לתת לו מינון של גבהות – שהיא גם ארס – "ויגבה לבו בדרכי הוי'". במקום אחר הבעל שם טוב אומר שרופא מומחה יכול לקחת את ארס הנחש ולרפאות בו, כמו שכאן נחש הנחשת מרפא. צריך לתת לו איזו זריקת גבהות כדי שיקום מהמִטה ויעשה משהו בחיים. אם אחרי שהוא עושה מצוה הוא מקבל סיפוק עצמי, טופח לעצמו על השכם, הכל יורד לטמיון – זה כבר "מטמא את הטהור". לכן צריך להזהר שלא יהיה בסוף המעשה נתינת מקום לנחש שנושך אותך בעקב, גבהות בסוף. זה הווארט המפורסם והחשוב ביותר של הבעל שם טוב. פרה אדומה היא גבהות, "פרה" לשון התפשטות, והגבהות היא עצמה ארס הנחש – ממש קישור הדוק ביניהם. הארס של הנחש הוא פרה אדומה. ניתן לך קצת פרה אדומה, גבהות – בהתחלה זה טוב ובסוף רע. לכן הוא מטהר את הטמא בהתחלה ומטמא את הטהור בסוף. עד כאן הפירוש המפורסם של הבעל שם טוב.

47.         פירוש הדגל: שפלות יפה לנשמות הנמוכות וגדלות לנשמות הגבוהות

הדגל מחנה אפרים כאן, הנכד, לא מזכיר את הפירוש של סבא שלו ואפילו לא אומר שהיה לו פירוש (הוא מצטט אותו בענין אחר), ואומר בעצמו פירוש מחודש שלו. מצד אחד, בקריאה נראה דומה, אבל כאשר מתבוננים מקבלים קודם רושם שהפוך, ורק אם מתבוננים ממש לעומק אפשר לפרש שמשתלב ומתיישב. מה הווארט שלו? הוא אומר שיש שני סוגי נשמות, יש נשמות נמוכות ("זרע בהמה", נשמות בינונים של תניא – הוא לא משתמש בביטויים אלה) ונשמות גבוהות ("זרע אדם", הצדיקים הגדולים, נשמות דאצילות). הוא אומר שהנשמות הרגילות, הנמוכות-יחסית, הן בחינת כלי חרס ואילו הנשמות הגבוהות בחינת כלי מתכת. יש מאמר חז"ל במסכת חולין – שלא נסביר כאן אפילו את הפשט שלו – ש"הטמא בכלי מתכת טהור בכלי חרס והטהור בכלי מתכת טמא בכלי חרס". יש היפוך של טמא-טהור בין כלי מתכת וכלי חרס. הוא מסביר את ההלכה הזאת בפנימיות: לנשמות רגילות, זרע בהמה, הבינוני של התניא, יפה השפלות, יפה לו לב נשבר כל הזמן – כמו כלי חרס ששבירתן היא טהרתן. אבל דווקא הנשמות הגבוהות, הצדיקים המיוחדים, להן נאה ויפה גדלות – כדי שיוכלו להפיץ את האור שלהם בגבהות, ביד רמה ובהרחבה. כל ענינן הוא להאיר אור בכל העולם, וכל זמן שהאור שלהן עצור הן מסכנות, ולכן לנשמות האלה אסור להיות בשפלות.

לא שמענו כזה ווארט. הנשמות האלה חייבות כל הזמן כמה שיותר הרחבת הדעת, התפשטות, כדי שיוכלו ליישם את עצמן בעולם – להאיר את כל העולם באור שה' נתן להם. חבל, אוי ואבוי, אם הוא יהיה יותר מדי נעבעך, נשבר, כלי חרס. לא מתאים לו. הוא צריך כל הזמן לנהוג במלכות, "בריש גלי", "ביד רמה", כמו שהרבי היה אומר לפעמים למישהו – "בריש גלי". יש מקור לזה מהדגל מחנה אפרים. כך הוא מסביר ש"הטהור בכלי מתכת טמא בכלי חרס" – הנהגה בגבהות והרחבה טהורה בכלי מתכת, בנשמות הגבוהות, וטמאה בנשמות הרגילות. והפוך, הטהור בכלי חרס, לב נשבר ושפלות, טמא בנשמות הגבוהות.

48.         הסתירה-לכאורה בין פירוש הבעל שם טוב לפירוש הדגל מחנה אפרים

איפה שמענו כזה דבר? שוב, נשמע ממש הפוך מהפירוש של הסבא שלו, הבעל שם טוב. מה הבעל שם טוב אומר? שבהתחלה צריך גבהות – כל אחד. הוא לא מחלק בין סוגי נשמות, אלא אומר שכל אחד לפני תחלת העובדא, המעשה, הוא טמא. כל יום שקם מהמטה הוא צריך גבהות כדי לקום. אבל כשהולך לישון, וגם כשגומר מצוה באמצע היום, הוא צריך לבטל עצמו כליל – צריך לשמוח שמחה של מצוה, "שמחו צדיקים בהוי'", אבל לא להגיע לסיפוק עצמי. כלומר, בהתחלה קצת גבהות, "שמינית שבשמינית" גאוה שראויה לתלמיד חכם, ובסוף שפלות, "לא מיניה ולא מקצתיה" (כפסק הרמב"ם). אם יש בסוף קצת סיפוק – זו נשיכת הנחש, הרבית. אפשר לדמות ולומר שקבלת הסיפוק בסוף היא כמו לקיחת רבית – שמי שמקבל סיפוק כאילו עשה עסקה של רבית עם הקב"ה – ואז העבירה הופכת להיות העונש. כאן כתוב לכאורה ממש הפוך, שבתחלת הדרך צריך שפלות. הרי כל אחד, גם צדיק גדול, קודם הוא בינוני ואחר כך הופך להיות צדיק – כך כותב אדה"ז בחינוך קטן. אם עבודת הבינוני, שהיא בכללות התחלת הדרך של עבודת ה', היא שפלות – שפלות בהתחלה. בסוף, כשתהיה צדיק, מגיעה לך גבהות, "אתהלכה ברחבה", רחבות (בלשון איזביצא – "התפשטות"). רק מה, הבעל שם טוב מדבר על רגע-רגע, יום-יום, עובדא-עובדא, וכאן אלה שני סוגי נשמות, שיכולים להיות גם שתי תקופות בחיים אצל אדם אחד.

49.         הרחבה ושפלות בו-זמנית – בגלוי ובסתר

צריך להעמיק כאן, גם כדי לא ליצור סתירה בין הסבא והנכד, ובפרט מכיון שלא יתכן כלל וכלל וכלל, בשום פנים ואופן, איזה צדיק שיאמר שמישהו – אפילו משה רבינו – לא צריך שום לב נשבר, שום שפלות. מה מרים רצתה? שמשה יהיה דוד. משה הוא כבר ענו מכל אדם, כמו שהוא משה רבינו, אבל היא רצתה שלא יהיה רק בענוה אלא גם בשפלות עצומה כמו דוד המלך שאמר "והייתי שפל בעיני", ואז הוא יהיה משיח. ודאי לא שייך לומר שהדגל מחנה אפרים אומר שיש מישהו שלא צריך שפלות. אלא מה? כמו שגם כתוב מהבעל שם טוב, והרבי אמר זאת הרבה פעמים, יש צדיק שאצלו מדה אחת בגלוי ואחת בפנימיות. את המדה שבפנימיות לא רואים, היא קיימת, אבל בגלוי – ב'העמדת פנים' – רואים מדה אחרת. בגלוי יש מדה אחת, אבל בפנים יש מדה הפוכה שמאזנת.

מה הדוגמה? בכי ושמחה. יש כמה שיחות מהרבי על הווארט, שכל השנה כולה צריך "עבדו את הוי' בשמחה" בגלוי ו"עבדו את הוי' ביראה" בִפְנים – בו זמנית – ובימים נוראים הפוך, היראה בחוץ והשמחה בפנים (לכן הם ימים נוראים). אפילו בשלשת השבועות ותשעה באב, ח"ו שלא תהיה שמחה – היא צריכה להיות בפנימיות. "ממעטים בשמחה", מפנימים את השמחה. החידוש שהיו שנים שגם בימים הנוראים השמחה היתה בחוץ והיראה בפנים. כך הרבי נהג יותר ויותר, עם השנים, לפי היוצא מהכלל, עד שהיוצא מהכלל הפך להיות כלל – כלל משיחי (משיח אותיות ישמח תמיד).

גם באגרת הקדש בתניא יש משהו דומה למה שכתוב כאן בדגל מחנה אפרים שנשמות מצד ימין, ששרשן בחסד, נוהגות בדרך "ואתהלכה ברחבה" (הפסוק שהדגל מחנה אפרים לא מביא), ואילו הנשמות מצד שמאל נוהגות בצמצום יחסי, הכל לפי שורת הדין, בשיעור המצומצם על מנת לצאת ידי חובה. כך אפשר להסביר את כל דברי הדגל מחנה אפרים שהשמאל, השמאלנים צריכים שפלות, והימנים לא צריכים שפלות, מי שהוא ימני צריך לנהוג בהרחבה, כך יוצא מהתניא אם נשווה לדבריו.

בכל אופן, הווארט הוא ודאי שהצדיק – כמה שיותר גדול – כך הוא יותר אין ואפס ובטל בִפְנים (אם מתבטא בשפלות, בענוה, בהכנעה או בבטול – כל המלים והמושגים), אבל באמת צדיק משיחי, שהוא צדיק ימני, צריך ללמוד טוב-טוב את הדגל מחנה אפרים ולנהוג בהתאם. כל הזמן, גם בסוף העובדא – הזמן בו הבעל שם טוב אומר שצריך להשמר מנשיכת הנחש – אם הוא הגיע למדרגה הזו, כל הזמן רואים עליו גבהות. מה שרואים עליו הוא לא חיצוני, לא העמדת פנים המשקרת לפנימיות עצמותו, אלא משהו אמתי מאד. מה שרואים עליו הוא כל הזמן "ואתהלכה ברחבה". שוב, הבעל שם טוב אומר שבסוף העובדא צריך השפלה כדי שהנחש לא ישוך בסוף, וכאן אנחנו אומרים שהימני האמתי, ניצוץ משיח שבכל אחד ואחד, צריך כל הזמן להיות בהרחבה – "ואתהלכה ברחבה" – כדי לשחרר אותו כל הזמן, שהאור שלו יוכל להיות מופץ בכל העולם כולו.

50.         צדיק שתמיד עומד בהתחלה

עדיין יש פה איזו בעיה. מה פשר הדבר? הבעל שם טוב אומר שלפני כל עובדא צריך גבהות, "ויגבה לבו בדרכי הוי'". על מי זה נאמר? יהושפט, ממלכי בית דוד הצדיקים. כתוב עליו שפעם ראיתי אותו 'נעבעך', בשפלות, כאשר גמר איזו מלחמה וכיו"ב? ודאי ראיתי אותו מתפלל ומודה לה' על כל נצחון, אבל אם כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'" זה הסך הכל שלו – כל הזמן רואים אותו בגבהות ובהרחבה. מה שהוא בחדרי חדרים, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", כמו אצל ה' – גם נאה לו. אבל בחוץ "עז וחדוה במקומו" כל הזמן, כמו אצל ה', וזה משהו אמתי מאד. למה אני לא רואה אותו משפיל עצמו כדי לקיים את סוד פרה אדומה בסוף העובדא?

קודם כל, ודאי כאשר הנער מגיע לדרגת צדיק או מלך – כמו שכתוב בקונטרס חנוך קטן – אפשר לומר שלא רואים אצלו בגלוי את השפלות. אבל הפשט הכי פשוט, שלא תהיה שום סתירה, שיש נשמה שכל הזמן היא בהתחלה. יש בענין כמה מאמרים של רבי אייזיק[33], ועוד צדיקים מדברים על זה – זה נקרא התחדשות. הבעל שם טוב אומר שבהתחלה נאה השמינית שבשמינית, רק שבסוף העובדא היא לא נאה ומטמאת את הטהור. אבל יש מי שאף פעם לא גומר. הדוגמה הכי טובה לכך היא הרבי עצמו, ש"יש לו מנה רוצה מאתים" ברוחניות, אף פעם לא שמח בחלקו ברוחניות, אף פעם הוא לא גומר, אין אצלו אף פעם "עבודה תמה" (שאין אחריה עבודה אחרת) עד שלא יבוא מלך המשיח לגמרי לא גמרתי כלום. עצם העובדה שהוא לא גמר שום דבר היא השפלות שלו. בגלל שהוא אף פעם לא גומר, כל הזמן הוא צריך להתרומם יותר ויותר. זה השילוב האמתי בין הדגל מחנה אפרים לבעל שם טוב. ודאי מוסר ההשכל, הלימוד לדור שלנו, הוא הימני האמתי של הדגל מחנה אפרים. עד שיבוא משיח חייבים הרחבה, "ואתהלכה ברחבה". עד כאן משהו מאד חשוב מהדגל מחנה אפרים על הנחשים והקשר בינם לפרה אדומה.

51.       ז. פירוש בעל אור החיים הקדוש: שבע תועליות בנחש הנחשת

52.         בשביל מה צריך את נחש הנחשת (ולא די בהסתכלות כלפי מעלה)?

נסיים עם האור החיים הקדוש: חז"ל אומרים שמי שהסתכל כלפי שמיא ושיעבד עצמו לה' – ניצל, ומי שלא –ניזוק. אז בשביל מה בכלל צריך נחש נחשת? למה לא מספיק לומר 'תסתכלו בשמים'? בשביל מה צריך את הנחש הזה, שבמשך הדורות הופך להיות עבודה זרה מעשה ידי משה רבינו (כנבואת-הודעת ה' "עשה לך")? הוא אומר שיש בנחש הנחשת שבע תועליות. זה אחד הפירושים המורכבים, הכי יפים, של בעל אור החיים. יש פירושים עם ממד אחד, פירוש נקודתי, אבל יש כמה וכמה מקומות שהוא פתאום יוצא מגדרו ואומר הרבה דברים שונים על ענין אחד. כאן יש דוגמה. קודם הוא שואל בשביל מה צריך את הנחש, ואחר כך אומר שיש שבע סיבות, שבע תועליות, של ההסתכלות בנחש הנחשת. הוא לא נותן לשבעת הדברים מבנה, אבל אם יש פה שבעה דברים טובים שיוצאים מההבטה בנחש הנחשת צריך לתת מבנה – ומתבקש מבנה של ז"ת לפי הסדר. כעת נאמר את הפירושים שלו לפי הסדר, וננסה לקשר אותם לספירות – גם לפי הסדר:

53.                       חסד: תיקון לשון הרע בשתיקה – מנחש חי לנחש דומם

הדבר הראשון שהוא אומר:

א' תשובת הגדר, על זה הדרך, הנה מי גורם לנחש לנשוך, הוא חטא בני אדם, דכתיב "אם ישוך הנחש בלא לחש", וכשאין לחש יעשה הנחש דומם כנחש, אשר אליו יביטו כשינשכם נחש, וזו היא הערת הבטתם בנחש הדומם, לומר אל זה אביט לעשות כמעשהו לידום מלדבר עוד, ובזה עושים עזיבת החטא.

כאשר מסתכלים על נחש הנחשת מיד רואים מה התיקון של החטא שלי – אני נחש. מי שמדבר לשון הרע הוא נחש. לא תפסיק להיות נחש, תמשיך להיות נחש, אלא מה? תשתוק. נחש הנחשת הוא דומם. נחש שותק לא מזיק. לא רק שנחש שותק לא מזיק, אלא שזו תשובת הגדר (אחד מסוגי התשובה) – חטאת בדבור, אז תלמד לשתוק. השתיקה יפה לך (היינו ה"חש" של נחש, השער שלו, לשון שתיקה [לחש הוא כבר לא חש]). כמו נחש הנחשת. אם כן, התועלת הראשונה היא כאן להבדיל בין הנחש החי הזה – "אם יִשֹך הנחש בלא לחש", שהארס שלו יושב על הלשון (אמנם בלחש, אבל זה הדבור שלו, הלשון הרע שלו, הארס שלו) – לבין הנחש הדומם שעל הנס (גם מלשון לנוס, לברוח, לנוס מהלחש). תסתכל ותלמד איך לתקן את הנחשיות שלך. קודם כל צריך תיקון בפשט, עזיבת החטא, כמו שאמרנו.

איך אפשר לקשר פירוש זה לחסד? העובדה שמגלים לך איך לתקן את החטא הכי חמור – אתה נחש ויש לך תיקון קל – היא חסד. מה התרגום של שרף ומה התרגום של נחש? "נחש" מתורגם "חויא" ו"שרף" מתורגם "קליא". קודם דברו נגד המן, קראו לו "לחם הקלֹקל". יש בכך שלשה פירושים – קל לעיכול; מקולקל (שלא נותן לך כח); מבריק כנחשת קלל. רש"י מביא רק שהוא קל לעיכול, אין בו פסולת, אבל יש מי שאומר שטענו שנחלשנו מהאוכל הזה – אין לחם ואין מים – אמרו 'אם היינו אוכלים לחם כמו בן אדם, כמו גוי, היינו חזקים כמו גוי, אבל כעת כשאנחנו אוכלים מן, כמו יהודי, אנחנו חלשים'. כלומר, הטענה היא שהמן מקלקל-מחליש אותי. זה עוד פירוש בטענת "הלחם הקלֹקל". הפירוש השלישי ב"לחם הקלֹקל" הוא שדברו על ההופעה שלו, שהוא מבהיק כנחשת קלל – קשור לנחשת, נחש הנחשת. בכל אופן, ה"קל" הזה הוא תרגום השרף, "קליא". אם כן, יש לנו הרבה להתבונן מה הוא ה"חויא" ומה הוא ה"קליא". בכל אופן, אמרנו שיש לך, הנחש, תיקון מאד קל – תשתוק, כמו נחש הנחשת של משה רבינו.

יש פסוק בתהלים, "ולך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". עזיבת החטא, בצורה הכי פשוטה ומינימאלית (לכאורה לא ממש מתקן, אלא רק עזיבת החטא מכאן והלאה, ואפילו את זה לא ממש קבלו, כמו שאמר האוה"ח קודם, לכן זה הדבר הראשון שאומר נחש הנחשת), רק תשתוק (קשה ליהודי לשתוק...) דרך תשובה כזו היא חסד הכי גדול, שאפשר לתקן את עצמך בדבר הכי פשוט שנקרא עזיבת החטא. לכאורה זה קל, יחסית, לא מגיע לך תיקון. מי שחוטא נגד מלך בשר ודם, לאו דווקא כאשר יעזוב את החטא נעשה לו תיקון, אבל הקב"ה אומר שכאילו הוא עשה תיקון שלם "ולך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" ("מעשהו" לשון תיקון). יש הרבה פירושים בחסידות לפסוק הזה, והבעל שם טוב מפרש "כמעשהו" כאילו הוא עשה. לעניננו נפרש שהאדם עושה את הדבר הכי פשוט, מפסיק, שותק, וה' מחשיב לו כאילו הוא מאה אחוז בסדר הוא עשה תיקון קל, שלם. הוא קיים את מאמר חז"ל על הפסוק "האמנם אלם וגו'" "מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו אלם". אומנות לשון אמונה, מדת אברהם אבינו (עליו נאמר "והאמן בהוי' וגו'"), בחינת חסד ("חסד לאברהם"). וכן שם החסד הוא שם אל ("חסד אל כל היום") עליו נאמר "אכן אתה אל מסתתר" (בפרט עלינו להסתיר ולהשתיק את ירידת שם אל לידי "אל זועם בכל יום") ונאמר "מי כמוך באלם [באלמים] הוי'". עד כאן הפירוש הראשון של אור החיים, התועלת הראשונה בהסתכלות בנחש הנחשת.

54.                       גבורה: חומרת החטא – העלאת הנחש לשמים

הדבר השני:

ב' להכיר חטאם, על דרך אומרו בזוהר (תיקו"ז תיקון יג) על "ההוא חויא דמקננא במגדלא" שהוא ס"מ הנמשל לנחש שפיתה תחילה לאדם, והוא מה שמעיר נחש במקום גבוה, שיכירו שהם סיבה במה שדיברו לשון הרע להכניס נחש במקום גבוה, גם שעשו מעשה נחש שהוא לשון הרע במקום עליון, שדיברו באלהים, גם יש הערה שדיברו במשה בראותם מין מחצב שממנו נעשה הנחש.

כשאתה מסתכל בנחש הנחשת אתה רואה – בדיוק ההיפך מהפירוש הקודם – מה גרמת בחטא שלך. גרמת לקחת את הנחש, שהוא הקליפה הכי רעה, הכפירה, עמלק – והגבהת אותו עד שיעמוד בשמים. זה הפירוש השני, להתרשם ולהתפעל לרעה מעצמת וחומרת החטא – החטא שם את הנחש בשמים. יש פה תועלת של התבוננות בתוצאת החטא, כמה הוא פועל לרעה – שבחטא שלך אתה נתת שליטה לנחש הקדמון – זה ממש הפוך מהתועלת הראשונה. התועלת הראשונה היא עצה טובה איך לתקן החטא, והתועלת השניה היא התבוננות במה שהחטא גרם – ודאי שייך לספירת הגבורה, הכרת הרע שבחטא עצמו. ועוד, ועיקר, מהתבוננות זו נעשה לב נשבר באמת, המגביר את תיקון החטא שעל ידי השתיקה לבד (כמו שתמיד תכלית תפקיד הגבורה היא להגביר את פעולת החסד).

55.                       תפארת: ראיה כי הרע טוב בשרשו

נמשיך בקיצור, הדבר השלישי:

ג', להעירם מה יקרו דברים גבוהים מדברים ארציים, כי נחש שלמטה ממית, ונחש עליון מחיה, ובזה ירגישו את אשר דיברו רעה על המן שבא מן השמים, שהוא לחם הקלוקל, ובוחרים בלחם אשר תוציא הארץ, שעליהם נאמר "הוי אומרים על הטוב רע ועל הרע טוב".

נחש הנחשת שעל הנס אומר: תראה שלכל דבר שיש בארץ יש מקביל בשמים, וגם הדברים הרעים בארץ שרשם בשמים טוב. לכן הנחש בארץ הוא מזיק גדול מאד, נושך וממית ואפילו שורף את הנשמה, אבל השרש שלו עצמו – כמו שכתוב "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" – הוא גם לשם שמים וגם טוב, כל כך טוב עד שבשמים הוא מרפא בעוד בארץ הוא ממית. זו התבוננות בהבדל בין תופעה ארצית לתופעה אלקית שהיא השרש שלה.

מהו הנחש בכלל? שרש כל הפחדים של האדם. דברנו הרבה על הפחדים, פחד הזאב, הארי והנחש. הפחד הכי גדול מאז חטא אדם הראשון הוא פחד הנחש. הרמב"ן כאן אומר שנחש הנחשת הוא הסמל של מה שאתה הכי מפחד ממנו והעלאתו על נס. בדרך הטבע, מי שמסתכל על הדבר שהכי מפחד ממנו, במודע או שלא-במודע, זה מזיק לו. לכן הוא אומר שלא מזכירים מילים לא טובות, לא פותחים את הפה לשטן (דרך אגב, כל הפרשה כאן היא פתיחת פה לשטן, היא מתחילה ברש"י הראשון שהשטן ואו"ה מונים את ישראל – השטן הוא גם הנחש, הכי הרבה אחיזה לנחש בתורה יש בפרה אדומה, שוב זיקה ביניהם). הנס בנחש הנחשת הוא שפועל הפוך – במקום להזיק הוא מרפא.

בכל אופן, הפירוש השלישי של האור החיים הוא שמה שמזיק בארץ טוב בשרשו. הפירוש הראשון היה טוב, תיקון, השני ההתבוננות בחטא עצמו, גבורה, והשלישי הוא תפארת, בחינת שמים (כידוע בפירוש האריז"ל ל"לעולם הוי' דברך נצב בשמים"), מקור השפעת המן לישראל – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". המן ניתן לישראל בזכות משה, מדת התפארת (ביחס לשני אחיו – אהרן, חסד, מרים, גבורה, שבזכותן ניתנו לישראל ענני הכבוד והבאר).

56.                       נצח: נחשים באים לחזק את הבטחון בה'

אחר כך יש לו שני פירושים שהולכים יחד, רביעי וחמישי. הפירוש הרביעי הוא:

ד' להעירם בתשובה, מה שהתרעמו למה הביאם ה' דרך המדבר שאין שם סיפוק, ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם, כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים, על מחיתם ועל כל צורכיהם באין מבטח זולתו, מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנושכם, ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים והוא מאמרם ז"ל. אלא שלא פירשו ההערה שבדבר שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדיברו למה הביאם אל המדבר, שה' חפץ בזה, כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה', כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן, ואם היה מביאם דרך ישוב לא היתה להם הדביקות בתמידות, כשיהיה מזומן לפניהם סיפוקם, ומה מאד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו.

בשביל מה כל הסיבובים שהיו לנו במדבר, כל הטרטורים, לסבוב את ארץ אדום, "כי אין לחם ואין מים וגו'" – למה זה טוב? הרי זה גורם ל"ותקצר נפש העם בדרך"! התירוץ הרביעי גם בא לתרץ למה היו עדיין נחשים, למרות שהעם בקש להתפלל שיסורו הנחשים ולא יהיו כלל. יש נחשים כי הקב"ה רוצה לחזק אצלך את הבטחון בו בלבד. זה ממש קשור למה שאנחנו מסבירים תמיד שבטחון בנצח (בחינת "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – הכח הניתן לאדם מה' בכל יום תמיד כדי שיצליח בכל מעשיו הוא ענין המן הניתן לאדם מן השמים "דבר יום ביומו"). הפירוש הרביעי שלו כולל שנחש הנחשת בא לתרץ גם למה יש עדיין נחשים, כדי שכל הזמן תסתכל לשמים – כמו שחז"ל אומרים. לכן צריך להיות נחש, לא מספיק רק להסתכל לשמים – צריך נחש שמאיים עליך, פה למטה בארץ, אבל הסמל שלו בשמים – הכל כדי שתשא עיניך תמיד לשמים, לבטוח בקב"ה. בשביל זה כל המדבר, כל הסכנות, נחש שרף ועקרב וכו'.

57.                       הוד: לסמוך על נס תמידי

הדבר החמישי, שדומה לרביעי:

ה', להשיבם על מה שנכלל בתרעומת שאמרו למה הביאם דרך מדבר, שכוונתם היא שאין סומכין על הנס מטעם שאין הנס מתמיד, וצא ולמד ממה שאומרים הכופרים בפלאי ה' שמבקשים חכמות כוזבים להכחיש בנס, ולעשות הדבר דרך טבע, שיהיה המעשה ההוא באותו זמן, וכל השתנות טבעיות לא יתמיד. ואפשר ששורש לענה זה היה בלב המדברים תועה, לזה צוה ה' לעשות נס קבוע, כאומרם ז"ל שזרק משה הנחש השמימה ועמד באויר, ושם קנה מקומו באין סומך, והיה כל הנשוך יביט אליו, ויכיר בהכחשת דעת טועה שהיתה לו מקודם, ויאמין כי ה' אשר הביאם למדבר עשה יעשה נסים בהתמדה, עד גדר שישמשו הנסים כטבע הרגיל, והיה המדבר כישוב לכל הצורך.

העם בא ואומר – הרי אין סומכים על הנס. כל יום במדבר, עם הנחשים וכו', וגם ירידת המן דבר יום ביומו – הכל נס. כאן כתוב שצריך לשים את הנחש על נס. כשהקב"ה רוצה וגוזר יש נס תמידי נגד הטבע, וזה הלימוד בנחש הנחשת. זה תיקון ספירת ההוד, להודות לדבר שהוא למעלה מטעם ודעת. לומר שיכול להיות נס כל הזמן זה נגד הכללים, גם כללי התורה, שאומרת שאין סומכים על הנס. נס הוא תופעה חד-פעמית, לשעה, לא כל הזמן. בכלל, המושג התמדה שייך אצלנו לספירת ההוד. העובדה שיכול להיות נס מתמיד היא תיקון ספירת ההוד. על איזה מאמר חז"ל הוא מסתמך? מאמר מאד יפה וציורי (שאפשר לצייר לילדים), שמשה לא קשר את הנחש על איזה מקל, אלא שהוא עשה את נחש הנחשת וזרק אותו לשמים והוא עמד בשמים ולא נפל – כך חז"ל לומדים את הצווי לשים את הנחש על נס (בדברי ה' נאמר "ושים אתו על נס וגו'" אך במעשה משה נאמר "וישִמהו על הנס" ב-ה הידיעה, וי"ל שבכך רומז לנס התמידי של עמידה באויר, מה שכאן כן סומכים על הנס, על התמדת הנס). דבר כזה הוא דוגמה הכי טובה למשהו נגד הטבע שקורה כל הזמן – כל הזמן הוא תלוי באויר נגד הטבע, "תֹלה ארץ על בלימה". אין דוגמה של נס מתמיד כמו זה, נגד הכלל שבכל מקום נאמר "אין סומכין על הנס". כאן כן, הנחש ששמים אותו על נס הוא כדי שיהודי ידע שמתי שה' רוצה יש כל הזמן נס. כך ראוי, נאה ויאה ליהודי – הוד לשון יהודי – שכל הזמן יש נס, ולשם כך הנחש עומד בשמים על הנס. זה הפירוש החמישי (שהולך עם הרביעי).

58.                       יסוד: כח תיקון החטא בדרך אתהפכא

הפירוש הששי הוא שיש אתהפכא. הפירוש הזה דומה לפירוש התפארת, בו הוא אמר שיש נחש למטה בארץ, רע, ויש נחש בשמים שהוא כבר טוב, מרפא. כאן ביסוד, תחת התפארת, הוא כותב משהו דומה אבל לא בדיוק אותו דבר:

ו' להראותם כח התשובה, על דרך אומרם ז"ל (יומא פו:) שבעלי תשובה נעשים להם העבירות זכיות, כי לא לבד מחילת החטא אלא אדרבה יעמוד לו זכות, והוא מה שהעיר בהבטה אל נחש הנחושת לומר שהנחש נשך, והוא עצמו כשהוא בבחינת השתיקה פירוש שלא ידבר עוד, הגם שכבר דיבר, כי כל מין הנחש ידבר לשון הרע, אף על פי כן הוא עצמו מחיה ונהפך מרעה לטובה.

הוא אומר שנחש הנחשת שבארץ – אתה הנחש, לשון הרע שלך – יכול להתהפך מיניה וביה. בספירת החסד הוא שם תשובה קלה של עזיבת החטא, ובספירת היסוד – שלמות התיקון ביסוד – הוא אומר שהחטא וכל מה שקשור אליו יכול להתהפך לגמרי מרע לטוב. הוא היה לגמרי רע, וכעת הוא-הוא הופך להיות לגמרי טוב. מה הפירוש הזה? נחש בגימטריא משיח. צריך תיקון קל, לחלק את ה-נ שלו ל-מ ו-י, ואז הוא הופך להיות משיח. זה ניתן בכח היסוד – "צדיק יסוד עולם".

59.                       מלכות: גילוי השגחה פרטית

הווארט האחרון:

ז', כי חפץ ה' שיכירו בניסי אל בדרך פרט שכל אחד מהנשוכים יביט למעלה, ויכיר בניסו, ובזה יצדיקו בהשגחה הפרטית.

הוא שאל למה צריכים להשאר נחשים, ולא שיסורו לגמרי כבקשת העם. בנצח הוא רומז שהנחשים נשארים בשביל בטחון. כאן הוא אומר (משהו קשור) שלכל אדם פרטי יש סכנת נחש – הנחש יכול להגיע אליו ואליו ואליו, לכל אחד מהאנשים השונים. הדבר האחרון הוא שנחש הנחשת מלמד על השגחה פרטית. נשיכת הנחש היא סיכון של הפרט, נוגע לכל פרט בפני עצמו, וממילא יש השגחה פרטית. אם חלילה וחס הנחש נשך – יש גם עצה, להסתכל עליו. כאן הפירוש האחרון, שהסתכלות על הנחש היא הסתכלות על השגחה פרטית. ההשגחה הפרטית, על כל פרט ופרט הכי קטן בעולם, היא תיקון המלכות. כמו שהבעל שם טוב כותב בכמה מקומות שלהאמין בדוד המלך היינו להאמין בהשגחה פרטית.

אם כן, בקיצור נמרץ עברנו על כל שבע התועליות שבעל אור החיים כותב כאן והקבלנו לספירות. שהקב"ה יזכה אותנו שנזכה לנחש בגימטריא משיח, ובא לציון גואל תיכף ומיד ממש.



[1]. התוים מודפסים אחרי השיעור. הניגון מוקלט בדיסק "שמחת עולם".

[2]. והסימן: ח ג במשולש = מב, ו במשולש = כא – שלם וחצי, ג פעמים אהיה ("אהיה אשר אהיה [= מב = אשר במ"ס]... אהיה שלחני..."). ח פעמים ג פעמים ו = קדם = יב (זה, הוא) ברבוע. חלק המילוי של שלש האותיות: חית גימל וו = מלכות (אל במשולש, אברהם אברהם).

[3]. לשון רש"י: "אמר לו הכנס למערה ונכנס ראה מטה מוצעת ונר דלוק אמר לו עלה למטה ועלה פשוט ידיך ופשט קמוץ פיך וקמץ עצום עיניך ועצם מיד חמד משה לאותה מיתה וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך מיתה שנתאוית לה". והנה, חמשת הציוויים שאמר משה לאהרן (כנגד נרנח"י, וד"ל): הכנס למערה... עלה למטה... פשוט ידיך... קמוץ פיך... עצום עיניך" = 1820! ממוצע כל תבה = יעקב (התעצמות של אהרן עם יעקב אבינו [יעקב אהרן = ארבע נשות יעקב (כח ה"ופרצת" של יעקב לארבע רוחות העולם): לאה רחל (= ס"ת הנ"ל, ב פעמים קבלה) זלפה בלהה, סוד ברזל כנודע]). ר"ת = 545 = 17 בהשראה. אוס"ת = 1275 = 50 במשולש. רוס"ת = 819 = אחדות פשוטה = 9 פעמים 91, אמ"ת = 1001 = יראת שמים = 11 פעמים 91. ראש כל ביטוי: ה ע פ ק ע = 325, משולש 25 = ה פעמים א-דני (הערך הממוצע של ה האותיות). השאר = 23 פעמים א-דני. סוף כל ביטוי: ה ה ך ך ך = 70 = סוד = ה פעמים דוד (שחי ע שנים). השאר = 25 פעמים סוד (= "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"), ודוק.

[4]. "על פי הוי'" = גבורה (יראה, ריו כו'). הערך הממוצע של כל תבה = חסד (= הערך הממוצע של חמש רמות המספר של "על פי הוי'": 216, 81, 36, 18, 9), סוד השם הקדוש של עב שמות.

[5]. נמצא שעשית הפרה על ידי הסגן היא כעין חינוך והכשרה לשמש בהמשך ככהן גדול, למלא את מקום אביו (כאשר ימות, וד"ל). והסימן: על ידי הפרה הסגן נעשה גדול = אמת ("אהיה אשר אהיה"), וד"ל. נתרגם לסדרה רבועית: 43 113 285... הבסיס = 102, אמונה ("איהו אמת ואיהי אמונה"). המספר הבא בסדרה = 559 (13 פעמים 43, גדול = חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). עד כאן, ארבעת המספרים הראשונים של הסדרה = 1000, אלף אורות (שנתנו למשה במתן תורה), גילוי נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע. והוא עולה ב"פ "פרו ורבו" שעולה ד"פ נר ("נר הוי' נשמת אדם", "בהעלתך את הנרות" על ידי אהרן ובניו).

[6]. מלחמת עמלק = נחשת, סוד "נחש [עמלק, כמו שיתבאר] נחשת" שעשה משה בהמשך.

[7]. בשתי הפעמים, מלחמת עמלק באה לאחר הכאת משה בצור-סלע להוציא לעם מים – פעם ראשונה כדבעי ופעם שניה שלא כדבעי. מכאן אפשר ללמוד שעמלק תוקף את העם מתוך צמא למים (גם לאחר שמשה נותן לעם מים הרשימו של הצמא [צמא = סמאל] נשאר ומזה בא עמלק), "אין מים אלא תורה" (בפעם הראשונה עמלק תקף את העם ברפידים, במקום שרפו ידיהם מדברי תורה), ובפרט, צמא היינו לפנימיות התורה (בעוד רעב ללחם, נגלה דאורייתא), ובסוד "הוי כל צמא לכו למים", כידוע פירושו בתניא ("הוי כל צמא לכו למים" הוא סוד חש-מל [= חי פעמים "הוי", צירוף הגבורה], כמבואר במ"א).

[8]. ראה רש"י – בכל מקום שיש קיצור נפש יש דבר ש'גדול' על האדם, שאין לו מקום בנפש לשאתו. התיקון, על פי תורת הבעל שם טוב, וכפי שיתבאר להלן על פי דברי נכדו, בעל הדגל מחנה אפרים – כשם שאין לפחד משום דבר שבעולם (כגון נחשים) רק מהשי"ת כך צריך לחיות בגדלות הדעת, בהרחבת הדעת עד מאד עד שאין שום דבר שגדול עליך חוץ מהקב"ה, "גדול הוי' ומהולל מאד" "ולגדֻלתו אין חקר" (ו"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו", להשפיל את עצמו ולהעניק מגדולתו העצמית לנש"י).

[9]. התיקון של "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" הוא ע"י ההתבוננות ביחודא תתאה (שילוב הוי' באדנות, למעלה מהזמן והמקום בזמן ומקום) – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (חושבנא דדין כחושבנא דדין). והוא עולה ז פעמים צדק (מלכותא קדישא), להצדיק תמיד (בכל אחת משבע המדות שבלב) את דינו של הקב"ה. והוא עולה דוד פעמים מהיטבאל (יחוד מה ו-בן, עיקר סוד עולם התיקון בכלל ותיקון המלכות, בחינת דוד, בפרט).

[10]. סיפור זה קרה בין הר ההר (ששם מת אהרן), "ויסעו מהר ההר וגו'", לבין אבת, "ויסעו בני ישראל ויחנו באבת" – בנסוע העם לצלמנה ופונן (ככתוב בפרשת מסעי), שני מקומות 'רעים' (כך מובא במפרשים). נמצא שיש קשר סמוי ("את זה לעמת זה") בין צלמנה ופונן לבין גן עדן מקדם. והרמזים: גן עדן צלמנה = הרבוע הכפול של יד, וביחד עם פונן = הרבוע הכפול של טוב (רק גן עדן פונן = ג"פ הרבוע של טב; שלשת השרשים: יא יד יז = ג"פ יד), ודוק.

[11]. יש דבור ב... גם במשמעות הפוכה, לדבר טוב במישהו, כמו "וידבר יהונתן בדוד טוב" וכמו "וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה" (אך שתי הדוגמאות של לשון זה בתורה הן לרעה [ובסוד "ברישא חשוכא וכו'"], ודוק).

[12]. ניתן סימן לשלשת הסיפורים בחמישי: אהרן [יו ברבוע] חרמה [כב במשולש] נחש (היחס בין חרמה לנחש [= תורה] ידוע: המשולש של חרמה הוא הנקודה האמצעית של המשולש של נחש [כמו היחס בין ז, החביב, ל-י, המקודש], סוד אבנר שר צבא משיח לע"ל) = ג פעמים "ברא אלהים", טוב ברבוע. ואם נוסיף לנחש נחשת יעלה 1625, 29 בהשראה (25 פעמים א-דני).

[13]. אצל נדב ואביהוא רק הנשמה נשרפה ואילו הגוף נשאר שלם.

[14]. סיפור החטא של העם מתחיל מהפסוק השני, "וידבר [העם באלהים ובמשה]". "וידבר" היינו ההפרש בין נחש לשרף, ובכך הוא מחבר אותם יחד, הרי דבור העם היה נגד ה' ומשה כאחד.

[15]. בכל פירוש רש"י לתנ"ך יש רק פעמיים הביטוי "לשון נופל על לשון", בגן עדן מקדם, בקריאת השם אשה "כי מאיש לֻקחה זאת", וכאן ב"נחש נחשת". שוב קשר הדוק בין שם לכאן.

    ידוע שישנם שלשה 'שחקנים' בגן עדן מקדם: אדם חוה נחש (בסוד מח לב כבד). ביחס לחוה (אשה) ונחש יש "לשון נופל על לשון" (כלומר תיקון כח המדמה), אך מה לגבי אדם (שלו ולדמיון שער משותף, דם, ואף נדרש מלשון "אדמה לעליון")? לכאורה גם אצל אדם נאמר "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'" – אדם-אדמה – אך אין רש"י מביא זאת כדוגמה של "לשון נופל על לשון", ודוק.

[16]. "עצי גפר" ועוד "כסף" = תריג מצות התורה וכו'.

[17]. "שתי חצוצרת כסף" – נוטריקון שרף!

[18]. ועוד, ה-ש של שרף היא ס (המתחלפת ב-ש שמאלית של שרף) פעמים ה-ה של פרה, ודוק. הערך הממוצע של ו אותיות פרה שרף במספר קדמי = שרפה, שבה אותיות שרף וגם אותיות פרה (שרפה, אותיות שפרה [יוכבד אם משה רבינו], פרשה ופשרה עולה אדם פעמים אחד; פרה במספר קדמי = אדם פעמים זך [הערך הממוצע של כל אות: אדם פעמים ט, אדם במ"ק], שרף במספר קדמי = אדם פעמים אדום [הערך הממוצע של כל אות: אדם פעמים טוב], ודוק).

[19]. קודם בפרשתנו, לאחר מיתת מרים טענו העם בלשון דומה: "... ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות". כאן הטענה היתה (בלשון רבים "ולמה הבאתם... ולמה העליתנו...") נגד משה ואהרן (כמו שנאמר למעלה "ויקהלו על משה ועל אהרן", ראה ראב"ע). נמצא שכאן 'חיפשו' שותף למשה (שאהרן כבר מת) ומצאו – אלהים! יוצא שאלהים נכנס כאן במקום אהרן (בחייו אהרן היה עושה פשרות בין אדם לחברו ואיש לאשתו, אך במותו נתגלה בחינת השרף שבו, כחו להעלות את הנרות של נשמות ישראל עד שתהא שלהבת עולה מאליה [אותיות אלהים כנודע], וד"ל).

[20]. המשל המפורסם של הבעש"ט יש את שניהם – "לשון ולבוש שינה".

[21]. "בלחם הקלקל" = משה שבלעומת זה עולה "אלהים אחרים" – למה ועוד רע. "קצה בלחם הקלקל" ס"ת למה למפרע ובגימטריא ב פעמים רע. "לחם הקלקל" = גשם (משה סוד "בשגם" כנודע) = ז בחזקת ג – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

    עוד כמה מרמזי למה: "וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח הוי' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל".

[22]. כן הוא בתנחומא וארא ו (וכך הובא במפרשים בכ"ד), ובשמות רבה ה, טז "אתם למה ודבריכם למה".

[23]. שמה נאמר "בהוי' ובמשה" וכאן "באלהים ובמשה" (בגימטריא אמת, "אהיה אשר אהיה", "והוי' אלהים אמת" ו"משה אמת ותורתו אמת"), בגימטריא ב"פ תהו = ו"פ קבלה (137 כו'). שם נאמר "ויאמינו" וכאן "וידבר" = משה (סוד "אל שדי" כנודע, אמונה דבור = שדי, ודוק)!

[24]. כתר כל הכתרים סוד אלף אורות (נשמת ישראל בעל שם טוב) שניתנו למשה במ"ת (כוונת קדושת כתר כנודע מהבעש"ט).

[25]. העונש – "הנחשים השרפים" – בנצח (נחש, בחינת משה) והוד (שרף, בחינת אהרן, שבמקומו נכנס אלהים כנ"ל). נצח והוד הם כוחות המעשה, וגם בהם יש את הכלל של "מדה כנגד מדה" (כמבואר במ"א), וכמו שמסבירים כאן חז"ל (ורש"י) ששילוח "הנחשים השרפים" בעם הוא "מדה כנגד מדה". אח"כ הבעת החרטה של העם ובקשת העם ממשה להתפלל בעדם, היינו לבקש רחמים, כנגד התפארת-רחמי (בחינת יעקב אשר פודה את אברהם, אהבה וחסד, וד"ל). הוראת ה' – "עשה לך שרף ושים אתו על נס וגו'" היינו בחינת "אני בינה לי גבורה". ואילו "ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס וגו'", "לשון נופל על לשון", מצד החכמה ("מצרף לחכמה", שרש משה). הנס היינו סוד המוחין, ודוק.

[26]. נשך-תרבית-מרבית-רבית בסוד הוי' וד"ל ועולים 2646 = 6 צירופי אמת (= ז פעמים חשמל).

[27]. למספר 225 יש סימן בפרשה: "נס... הנס".

    יש 101 תבות בפרשה – 39 דבור ו-62 סיפור בגוף שלישי. והנה, חתך הזהב של 101 הוא 39 ו-62! נמצא שהדבור הוא בסוד "מחציו ולמעלה אלהים" (מהטבור ולמעלה) ואילו הסיפור בסוד "מחציו ולמטה איש" (מהטבור ולמטה), סוד "וידבר העם באלהים ובמשה" – הרי משה הוא הוא "איש האלהים", וד"ל.

    מבין 39 תבות הדבור, 26 הן של העם ו-13 של ה', סוד "הוי' אחד". נמצא שיש 26, "הוי'" (ג פעמים בפרשה, ועוד פעמיים "והיה" [לשון שמחה, ראה אור החיים]) תבות של דברי העם ועוד 75, "למה" תבות בפרשה.

    תבות הסיפור מתחלקות בין קטעי הדבור: 18 18 8 18 – ג פעמים חי ופעם אחת ח (ס"ה 62 כנ"ל), שני הפסוקים האחרונים מסתיימים "וחי", ודוק. נמצא שיש בפרשיה ז קטעים של 18 14 18 12 8 13 18 תבות. נכה את קטעי הסיפור בפני עצמם ואת קטעי הדבור בפני עצמם ונחבר: 48840 = 132 פעמים 370, מספר האותיות בפרשיה! והוא עולה 220 פעמים 222 ("וידבר") וע"ה עולה 221 ברבוע, ודוק.

[28]. 7 המספרים הראושנים של הסדרה: 1 38 161 370 665 1046 1513... בסיס הסדרה = אלהים ("וידבר העם באלהים..."). 370 = 10 פעמים יחידה. לפניו, 161 (השם הקדוש קסא, סוד "איני יודע" שלומדים ממשה, כמבואר במ"א) = 7 פעמים חיה. 370 ועוד 665 (המספר שלאחריו) = 1035, משולש 45 = 45 פעמים חיה (ג פעמים משה = ה פעמים אור של יום אחד של מעשה בראשית). נמצא ש-370 יחד עם שני המספרים המקיפים אותו = 1196 = חיה פעמים בן = הוי' פעמים אלהי (מילוי עב כנודע). המספר השביעי (החביב), 1513, הנו מספר ההשראה ה-28. הרת"ס של 7 המספרי הראשונים של הסדרה: 1 370 1513 = 1884 = 6 צירופי שדי, כוונה חשובה בכתבי האריז"ל כנודע. תן לחכם ויחכם עוד.

[29]. ראה הממד הפנימי פרשת חקת.

[30]. וזה לשונו (פרשת חקת ד"ה "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו'"):

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי. יש לפרש בזה על דרך ששמעתי מן הרב המנוח מו"ה יעקב יוסף הכהן ז"ל מפולנאי על הגמרא (יומא כ"ב:) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, וביאר ז"ל כי התלמיד חכם צריך שיהיה לו ב' בחינות היינו נוקם ונוטר נוטר לשון נטירה ושמירה שיוכל לשמור שלא יקרב שום דבר רע ח"ו וגם נוקם מן אויביו ושונאיו וזהו כנחש שהיה לו גם כן ב' בחינות אלו ונשך הנחש זהו נוקם גם והביט אל נחש הנחושת וחי זהו בחינת נוטר עד כאן, והנה האיר ה' את עיני בזה בדבריו הקדושים להבין הטעם לזה שצריך התלמיד חכם שיהיה לו ב' בחינות הנ"ל ואמרתי שמוכרח הדבר אצל כל תלמיד חכם שאי אפשר שלא יהיה לו ב' בחינות הנ"ל אם הוא תלמיד חכם כי תלמיד חכם הוא הדבוק בתורת ה' תורת אמת והתורה יש לה ב' בחינות הנ"ל כמאמרם ז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו' היינו כשלומד התורה לשמה ומכבדה נעשה לו סם חיים ואם לאו ח"ו וכו' והתלמיד חכם שהוא דבוק לתורה ונעשה אחדות גמור עם התורה נעשה הוא בעצמו בבחינות הללו סם חיים למי שדבוק בו ומכבד אותו נעשה נוטר לשון שמירה כנ"ל מכל דבר רע שלא יקרב אליו ח"ו ובאם לאו הוא נוקם אף שאין כוונתו לכך ממילא הוא כך כמו התורה הנ"ל וכמאמרם ז"ל (שבת קי"ט:) המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו עיין שם, וזה יש לומר הרמז זאת חוקת התורה היינו פרה אדומה היא חק של כל התורה כולה כי פרה יש לה גם כן ב' בחינות הנ"ל ועל דרך שאמרתי בימי חורפי טמא בכלי מתכת טהור בכלי חרש טמא בכלי חרש, טהור בכלי מתכת ואמרתי בזה רמז כי יש נשמות ישראל המכונים בשם כלי חרש ויש שנקראים כלי מתכת על דרך משל הכל היה מן העפר שכל דבר נעשה מן העפר ואדמה כלי חרש נעשה מן האדמה פשוטה וכלי מתכת שהם זהב וכסף ונחושת היא גם כן מן האדמה אך ממקום שאור השמש או אור הכוכבים מאיר יותר ויש מקומות שמגדלין כסף יש שמגדלין זהב ויש שמגדלין אבנים טובות הכל כפי אשר יפה עשה השי"ת בחכמתו הנפלאה וכך הוא בחינת נשמות ישראל יש שהם בחינת כלי חרש היינו אותם שאינם כל כך משורש גדול ואינם מאירים כל כך ויש שהם בחינת כלי מתכת היינו אותם שהם נשמות קדושות משורש גבוה מעל גבוה ומאירים יותר באור צח ומצוחצח, וזהו שמרמז טמא בכלי חרש וכו' היינו בחינת גדלות והרחבה הוא מזיק מאוד לנשמה אך יש נשמות גדולות ורמות שצריכים הרחבה ביותר כדי שיהיה להם הרחבת הדעת ביותר שיוכל להתפשט ביותר ולא להיות בצמצום על כן צריכין הרחבה וגדלות וזהו טמא בכלי חרש היינו לנשמות שהם מדריגות תחתונות הגדלות מזיק להם והוא טהור בכלי מתכת היינו שהם צריכין הרחבה וגדלות טהור בכלי חרש היינו שבירתן שצריכין להיות נשברין ונכנעין מאד וזהו טמא בכלי מתכת טמא לשון סתום היינו לנשמות גדולות הוא חסרון כשאין להם הרחבה שאור שלהם נסתם ואינו יכול להאיר בטוב מחמת שאין להם הרחבה כמו שהם צריכין וזה גם כן בחינת פרה אדומה שיש לה גם כן ב' בחינות אלו שהיא מטהר טמאים ומטמא טהורים כנ"ל אותו שהוא טהור בטמאים היינו בנשמות קטנות הערך והוא מטהר אותם, טמא בטהורים היינו בנשמות קדושות וטהורות הוא מסתיים אור שלהן כנ"ל, נמצא בחינת פרה הוא בחינת כל התורה כולה שבכל התורה הוא כך והבן ולכך שייך לומר זאת חוקת התורה, ועתה נחזור לענינינו ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וראיתי באיזה ספר שר"ף הוא ראשי תיבות ש'שים ר'בא פ'ירושים, וזהו עשה לך שרף לך דייקא כי משה ממש הוא התורה כמו שכתוב (שמות ב', ב') ותרא אותו כי טוב ואין טוב אלא תורה, ושים אותו על נס היינו שתכניס אותך בפירושים טובים וחסדים שיש בתורה ואז יהיה נס כי על ידי התורה ופירושים יכול לעשות נס ולשנות הטבע הן לטב הן להיפוך ח"ו כפי אשר מכניס התורה בפירושים אם טובים וחסדים או להיפוך ח"ו, והנה כאן היה וידברו באלהים ובמשה אז היה מה שהיה והנה כתיב בתורה וינשכו העם וימותו ואחר כך כשאמרו חטאנו בה' ובך אז אמר הקב"ה עשה לך שרף ושים אותו על נס לשנות הטבע לטב והיה כל הנשוך והביט וחי וזהו נס מה שהיה ממית אותם הוא יחיה אותם על דרך (יומא ע"ב:) זכה נעשה לו סם חיים והנה יש בזה דברים עמוקים על דרך שאמר אא"ז זללה"ה (מלכים – א י"א, ד') נשיו הטו את לבבו ועל דרך שאמרתי (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן בא בימים וגו' וצריך התבוננות בדברים אלו כי הכתוב אי אפשר לפרש היטב מחמת עומק המושג ויש בזה ח"ו לטעות והמשכיל יבין דברים טובים וניחומים ועמוקים:

[31]. יש כאן 13 אותיות והגימטריא של "נוקם ונוטר כנחש", 845, עולה 5 פעמים 13 ברבוע, ז.א. שהערך הממוצע של כל אות = שם א-דני ב"ה, שם המלכות, בחינת תלמיד חכם הנוקם ונוטר כנחש – "מאן מלכי רבנן".

[32]. ראה לדוגמה חגיגה כז, א: "תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב 'הלוא כה דברי כאש כאש נאם ה''".

[33]. ראה חנה אריאל קרח ד"ה "ועבד הלוי הוא".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com