מוצאי כ"ח מנחם־אב ע"ג – כפר חב"ד

המשך בירור שיטת דוואק (אנגלית)

א. "בי הילולא" – כיצד מהללים את הכלה?

ניגנו "אני לדודי ודודי לי". שנה טובה ומתוקה לכולם כאן ולכל היהודים.

חתונה באלול

כמו שבאנגלית יש מושג של 'חתונה ביוני', כך גם בעברית, על בסיס הפסוק ששרנו כעת שראשי התיבות שלו הם אלול, יש מושג של 'חתונה באלול'. הרבי אמר שהכי מתאים להתחתן בחדש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – שהוא גם החדש השלם היחידי בין חמשה עשר באב ליום כיפור, שני הימים הטובים שהיו נעשים בהם שידוכים. החדש שמחבר אותם הוא חדש אלול. מתי שמתחתנים זה טוב, אבל הזמן הטוב ביותר לחתונה הוא חדש אלול. יש המשכה והארה של חדש אלול בכל חתונה. "אני לדודי ודודי לי" הוא פסוק שמתאים לכל חתונה.

"בתולֹתיו... הוללו" – הלל כחתונה

אחת האינדיקציות לכך שאלול הוא הזמן הטוב ביותר להתחתן הוא המזל של החודש – מזל בתולה[1]. נתחיל עם פסוק בתהלים, פרק ע"ח, שאומר "בחוריו אכלה אש ובתולתיו לא הוללו". הפשט הוא לא חיובי, זה פסוק שמתאר את חורבן משכן שילה, כאשר הבחורים נשרפו באש – לאו דווקא שנשרפו באש, אלא שמתו במלחמה, באש המלחמה (המלה מלחמה רומזת לכליון, ע"ד אכילת לחם, כמו אש), "אכלה אש" (כך מסבירים המפרשים), והבתולות שהיו מאורסות לבחורים "לא הוללו"[2], אלו מילות המפתח.

בתנ"ך בדרך כלל להלל פירושו לשבח, אבל בחז"ל הילולא זה חתונה. למה? הפשט הפשוט הוא שבחופה המנהג היה להלל את החתן והכלה, ולכן החתונה עצמה נקראת "הילולא". זה משהו יסודי בכל חתונה, בכל יחוד של נשמות, חייב להיות ממד של הלל. המפרשים – החל מרש"י – אומרים שהפסוק כאן הוא המקור היחיד בכל התנ"ך שהלל בא במובן של חתונה, אף שהמשמעות כאן היא שלילית ("לא הוללו", לא זכו להתחתן), לפי זה ה"הלל" לא רק מסמל חתונה אלא גם את השמחה של החתונה שמתעוררת ע"י ההילול בחתונה עצמה (שמחה מופרזת נקראת הוללות, וכמו שיתבאר). אבל אם הבחורים נפלו באש המלחמה הבתולות לא הוללו – לא הגיעו להתחתן איתם. יוצא מזה שהתכלית והיעוד של הבנות הבתולות הוא "הוללו" – חתונה שמחה[3]. אם החודש הזה הוא חודש של מזל בתולה, הכוונה לא רק לחודש של בתולה, אלא לכך שהבתולה תגיע ל"הוללו". לפי זה, זהו החדש האידיאלי לחתונה, חדש אלול. רצינו לפתוח בלאחל לכל הבחורים הרווקים והבתולות שיהיו נשואים בשמחה.

בית הלל – בית מדרש שמלמד להלל את הכלה

תיאור החתונה כ"בתולֹתיו... הוללו" מיד מזמין אותנו לעסוק במחלוקת בית הלל ובית שמאי איך מרקדים לפני הכלה, ממנה עולה עד כמה הילול הוא חיוני בכל חתונה. המחלוקת היא מה אומרים בריקוד, כשמהללים את הכלה. בית שמאי אומרים שאתה לא יכול לשקר (כמו שנאמר בתורה "מדבר שקר תרחק"), עליך לומר רק את האמת, לכן אתה יכול לומר רק את הנקודות היפות והטובות שבאמת יש בכלה, אבל לא להגזים – אסור לשקר. לכן, לפי בית שמאי, מהללים "כלה כמות שהיא". אבל בית הלל חולקים ואומרים שהמצוה של החתונה – שלפי מה שהסברנו כעת היא ההילול של ההילולא, ענינו העצמי של בית הלל לשון הילול – מתעלה מעל הדיוק (של שורת הדין, מדת בית שמאי) ואומרים בכל מקרה, לכל כלה, "כלה נאה וחסודה", לא משנה מהי באמת, אני אומר שהיא כלה נאה וחסודה[4]. מה הקשר? בית הלל – שהלכה כמותם – מלמדים איך להלל. זה משמעות השם שלהם – בית הלל, בית ספר שמלמד איך להלל (וכן בי הלולא כפשוטו). פירוש זה של בית הלל מאד מתבקש. החתונה נקראת הילולא, והלל מלמד כיצד להלל את הכלה, גם אם בהגזמה, ולומר "כלה נאה וחסודה".

בית שמאי – בית מדרש שמלמד להעריך במדויק

מה הכוונה בבית שמאי? אם כל המשמעות של בית הלל היא בית ספר שמלמד איך להלל, איך נסביר את בית שמאי? כאן מנסים להסביר "לשיטתיה", שכל מחלוקת בית הלל ובית שמאי קשורה לזה. יש כללים שונים להסביר את חילוק השיטות שלהם – החל מהראשונים ועד שיחות של הרבי – אבל כעת נאמר דבר פשוט לפי השמות. זה צריך להתאים בכל המקרים, כי זה לפי השם שלהם, וכתוב בתניא שהשם של דבר הוא המהות שלו. השם של הלל הוא לשון הילול. מה המשמעות של השם שמאי? להעריך (משחק מילים באנגלית: praise ו-appraise). אפרייז בא מפרייז, מתנה וגם פרייס (מחיר), והמקור בלשון הקדש, במלה פרס (בניקוד שונה נאמר כמו הארץ פרס). שתי המילים הבסיסיות ביותר בעיברית להילול הם הלל ושבח. בית הלל מלשון לשבח ובית שמאי מלשון להעריך. לכן לפי בית שמאי אסור לסטות מהאמת, צריך להעריך נכון את המציאות – "כלה כמות שהיא". שמאי צריך לתת את ההערכה המדויקת כשהוא מעריך, כמו מי שמעריך שווי של רכוש וכדו', שמוכרח לתת הערכה מדויקת.

הסכמת בית הלל ובית שמאי לעתיד לבוא

המדה של שמאי היא מדת הדין – עובדות, האמת כפי שהיא. אבל בית הלל הם "לפנים משורת הדין", מעל ומעבר להגדרות המדויקות של הדין, ובמקרים מסוימים הוא יכול לומר שזו מצוה להגזים, אפילו אם זה לא מדויק, זו מצוה וחובה לשבח ולהלל את הכלה בכל מקרה (ואולי דווקא וביותר במקום שאינה כל כך יפה למראית העין הגשמית) – "כלה נאה וחסודה". זו הנקודה הראשונה, היחס בין השבח של בית הלל להערכה של בית שמאי. אנחנו פוסקים כבית הלל, אך לעתיד לבוא כשהעולם יגיע לשלמות, המצוי והרצוי יהיו זהים, והעובדות יהיו תמיד באופן הכי טוב ונחשק, אז הלל עצמו יסכים לשיטת בית שמאי, בכל מקרה ההלל (גם כעת וגם לע"ל) צריך להגיע למצב האופטימלי.

ב. הדיאגרמה של דוואק כנגד המוטבע שבנפש

שבחים מגלים תכונות שנמצאות בכח

נתקדם לחלק השני: נדבר על משהו שהתחלנו לדבר עליו בבית הספר לתורת הנפש שלנו, וזה גם לכבוד חברנו פרופסור זייגר שחוזר לפאולו אלטו (ממש דלת ליד סטנפורד). נדבר על שיטה של פרופ' לפסיכולוגיה קרול דוואק (יהודיה כנראה, אנו רוצים שאליעזר ימצא אותה שם...). היא מאד התפרסמה בזמן האחרון עם חידוש בפסיכולוגיה (בספר "כוחה של נחישות") – מה הדרך הנכונה לשבח אנשים (במיוחד ילדים, אבל נכון לכל האנשים). יש דרך נכונה וטובה לשבח אנשים ויש דרך מוטעית ומזיקה לשבח. בחסידות מוסבר שעל ידי שבחים אפשר להוציא דברים שנמצאים אצלך בכח. אם אומרים לך כמה אתה בעל חסד, אפילו אם בא לך לתת לי אגרוף בפנים, באותו רגע השבח יכול לגלות את החסד והאהבה שלך. השבחים מוציאים לפועל דברים שטמונים בנשמה. זה נושא שלם בחסידות. כך מוסבר בחסידות למה אנחנו מהללים את ה', בכל תפלה פותחים בשבח. ההסבר שאפילו אצל הקב"ה השבחים גורמים לגילוי אותן המדות בהן אנחנו משבחים אותו. זו נקודה חשובה מאד.

שיטת דוואק – ממבט ראשון למבט שני

במבט ראשון זה נראה טוב. אמרנו בשיעור שזה הרבה יותר טוב ומתוחכם מהספר "הסוד" שהתפרסם לפני כמה שנים (ואז נתנו סמינר על היחס של היהדות לזה בלוס אנג'לס). "הסוד" היה תת-רמה יחסית לספר הזה של דוואק. גם אז עסקו ב"סוד ההצלחה", וגם השיטה הזו מדברת על איך לעשות אנשים מצליחים (רב האופנות החולפות בעולם הגויי עוסקות בדרך כלל באיך להצליח בחיים) – אם תדע לשבח את הילדים שלך נכון אז ילדיך יצליחו בחיים. האנשים של "הסוד" לא היו אנשי אקדמיה והיא פרופסור, אך היא ו"הסוד" שלה מבוססים על מחקר של 30-40 שנה, היא מנסה לעבוד בשיטה מדעית עם ניסויים וכו' (היא מעידה על עצמה שבגיל צעיר היא התאהבה במתודה המדעית – the scientific method).

מה המלה? לא כמו "הסוד", צריך להיות יותר רציני (מתאים לאקדמיה), והמלה שלה היא דפוסי-חשיבה (mindset). היא אומרת שיש שני דפוסי-חשיבה עיקריים – דפוסי-חשיבה-מקובעים (fixed-mindset) או דפוסי-חשיבה-מתפתחים (growth-mindset). במבט ראשון הרעיון נראה טוב – היא פרופסור, ויש לה גם הרבה 'המלצות' מעוד פרופסורים – אבל כמה שאתה קורא יותר רואים שהסך הכל הוא דבר די פשוט, ובסופו של דבר הוא לא כל כך על רמה כמו שחשבנו. כל פעם שנתקלים בתופעה חדשה זה צריך להניע אותנו למצוא התבוננויות עמוקות יותר בתורה (ואת הדרך ליישם אותן על דפוסי מחשבה מודרניים), מה שנעשה היום הוא לתת לבסיס שלה עומק, דוגמאות עמוקות של התורה.

השמות המתחלפים של הטובים והרעים

הדבר הראשון: הפתגם החסידי אומר שכל כמה דורות יש מושגים-שמות חדשים ליצר הטוב ויצר הרע, הטוב והרע. בהתחלה זה יצר טוב ויצר הרע, אחר כך נפש האלקית והנפש הבהמית, בטול וישות וכו'. יש כל מיני שמות, אבל מדובר באותם דברים. כשחושבים על זה, היא נתנה שמות חדשים ל'טובים' ול'רעים'. אם יש לך דפוסי חשיבה מתפתחים אתה בצד הטוב ואם יש לך דפוסי חשיבה מקובעים אתה בצד הרע.

הדיאגרמה של דוואק – המקובעים והמתפתחים

נסתכל בדיאגרמה שהיא משתמשת בה, ובעקבותיה עוד פרופסורים משתמשים בה:

נעיר שהרבה מדענים כשעושים דיאגרמה שמים את הטובים בשמאל ואת הרעים בימין, זה נובע מהזדהות מודעת או לא מודעת עם הצד השמאלי המיוחס לליברליזם וכו', השמאל בעיניהם הוא הטוב בניגוד לצד הימני שמיוחס לשמרנות וכו' שנחשב בעיניהם לרע (ענין של שמאליים). היא, מסיבה כל שהיא (אולי בגלל שהיא יהודיה) שמה את הטובים בימין ואת הרעים בשמאל – כבר יותר טוב.

דפוסי חשיבה מתפתחים או מקובעים – אמונה בבחירה חפשית לעומת דטרמיניזם – התפתחות לעומת חיצוניות

מי שיש לו דפוסי חשיבה מקובעים חושבים שעם מה שנולדת תשאר – זה מה שיש לך (החל מאיי קיו), ואי אפשר להתפתח (בלשון החסידות, 'אף אחד לא הולך לשים עליך ראש חדש'). דפוסי חשיבה מתפתחים אומרים שאפשר תמיד להתפתח, אם תעבוד קשה תתקדם (אפילו במנת המשכל שלך), תוכל לפתח תאים חדשים במוח, זה משהו לא מודע. לאו-דווקא שכל אחד יהיה אינשטיין, או שכל מוזיקאי יהיה מוצרט, אבל אתה לא מקובע. אם אתה לא מקובע, זה גם אומר שהעולם לא דטרמיניסטי. מי שיש לו דפוסי חשיבה מתפתחים מאמין מאד בבחירה חפשית, ביכולת שלך להתקדם מעבר לנתונים שקבלת. מי שיש לו דפוסי חשיבה מקובעים מאמין שלא כך – מה שיש לך מלידה זה מה שתשאר איתו. אין בחירה. משתי השורות הראשונות בדיאגרמה לא ניתן לומר עדיין בוודאות איזה צד הוא טוב ואיזה רע. הדבר הראשון: דפוסי חשיבה מתפתחים אומרים שאינטליגנציה יכולה להתפתח. דפוסי חשיבה מקובעים אומרים שהאינטליגנציה היא דבר סטאטי. הטיפוס השני אומר שאתה לא יכול להיות יותר חכם ולא יותר טפש, אבל אתה יכול להראות יותר חכם – זו המטרה. בחסידות קוראים לזה 'חיצוניות', חייך סובבים סביב נסיון לשדר דימוי עצמי חכם ומוצלח. אם אתה בעל דפוסים מקובעים אתה נהיה 'חיצון', בחוגים חסידיים זה הדבר הגרוע ביותר לומר על מישהו. לטיפוס הראשון יש רצון להתפתחות תמידית לטובה, לא ליצור שום דפוס חשיבה קבוע. יש אסכולות שונות בנוגע ללמה יהודים הם חכמים יותר מכל השאר – לאחרונה התפרסמו גם ספרים 'רציניים' של האקדמיה בנושא – ואחת מהן שיש להם רצון ללמוד ולהתפתח.

סיכום הדיאגרמה – חמשה הבדלים ביחס ל: אתגרים, מכשולים, מאמץ, בקורת, הצלחת הזולת

מכל תפיסה משתלשלים בדיאגרמה הבדלים בחמשה דברים:

הראשון – אתגרים. אם אתה מקובע אתה לא אוהב אתגרים ואם אתה מתפתח אתה מקבל אתגרים בברכה. יש לנו את מכון רקיע – משה יכול לספר על זה – ורוצים לאתגר את הילדים. רוב נסיונה של דוואק הוא מעבודה עם ילדים בבית ספר, על פי נסיונה היא טוענת שראוי לאתגר ילדים מהגיל הנמוך ביותר, גם אם הילדים יכשלו הרבה פעמים – היא אומרת שכשלון הוא לא דבר רע, הוא קרש קפיצה להצלחה. מי שלא אוהב להכשל לעולם לא יוכל להתקדם.

השני – מכשולים. המקובע מפחד ממכשולים וכאשר הוא רואה מכשול הוא ישר נמנע ממנו או מוותר. כשהוא נכשל – הוא עוזב. המתפתח – עמיד בפני נפילות. היא היתה מופתעת לראות שהיו ילדים שלא היו מאוכזבים שהם נכשלו – הם חשבו שזה חלק טבעי של המשחק, של התהליך, ושכשלון הוא לא כשלון. זו היתה עבורה תגלית גדולה, שהרבה ילדים לא יודעים אפילו מה פירוש להכשל, זה המאפיין הכי נעלה של דפוס מחשבה מתפתח. איך אומרים את זה במושגי החסידות? ["אין שום יאוש בעולם כלל", "לכתחילה אריבער"]. נכון. אבל באופן הכי מדויק: יש ביטוי "ירידה צורך עליה". רבי נחמן אמר אפילו יותר מזה, "ירידה תכלית העליה". התפיסה הראשונה, שהיא טובה, היא שגם אם נכשלתי – זה יביא להצלחה בהמשך. אבל היא גילתה שיש אנשים שאצלם אין כלל תחושה של כשלון וירידה, הכל רק חלק מעליה תמידית – "ירידה תכלית העליה".

השלישי (הכי חשוב) – מאמץ. אם יש לך דפוסים מקובעים זה בושה בשבילך לעבוד קשה אם אתה באמת חכם, מאד חכם, למה צריך להתאמץ? מאמץ הוא גנאי, דבר שלילי – זה מראה שאתה לא כל כך חכם. לא רק שלא מועיל, אלא מראה עליך דברים שליליים ואתה חושב שמאמץ לא מניב פירות או גרוע מזה. אם אתה בעל דפוסים מתפתחים אתה מאמין שמאמץ הוא הוא שמוביל למומחיות ומקצועיות. על זה דברנו בשיעור הקודם, שזה הדבר הכי חשוב – מאמר חז"ל שהרבי אמר שילדים צריכים לשנן שוב ושוב, "יגעתי ומצאתי תאמין" (אחד מי"ב הפסוקים). אפשר לומר שהרבי תקן את כל י"ב הפסוקים בשביל זה – "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". אם האשה הזו רק היתה יודעת את מאמר חז"ל הזה, היתה יכולה לחסוך 40 שנה של מחקר (כנראה שהיתה צריכה להשקיע את המאמץ...).

הרביעי – בקורת. בעל דפוסים מקובעים חושבים שהם תמיד צריכים להיות צודקים, מבינים בקורת כפידבק-שלילי ושונאים אותו לכן כדאי שתתעלם מבקורת. אם יש לך דפוסים מתפתחים אתה לומד מבקורת. זה כתוב בלוח "היום יום" – "אהוב את הבקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמתי".

האחרון – איך אתה מתייחס להצלחת הזולת. אם אתה בעל דפוסים מקובעים אתה מרגיש מאויים מהצלחה של אחרים, כי היא אומרת שהם חכמים ממך. אם אתה בעל דפוסים מתפתחים אתה אוהב אנשים שמצליחים כי הם נותנים לך השראה ומאתגרים אותך – "קנאת סופרים תרבה חכמה". קנאה שלילית מוציאה את האדם מעולם (כמו שכתוב בפרקי אבות), אבל קנאת סופרים גורמת לך להתקדם ולהפוך בעצמך ליותר טוב.

מה שיוצא מהכל: בעלי דפוסים מקובעים מגיעים לשיא שלהם מוקדם מדי, ולא מתפתחים יותר. בעלי דפוסים מתפתחים ממשיכים להתפתח, "תפארת זקנים" – בגיל 70 מתחילים לחיות...

המבנה הפנימי: נצח-הוד-יסוד-מלכות

אז עברנו על כל הדיאגרמה, שבה בעצם היא אמרה שהדפוסים המקובעים הם היצר הרע והדפוסים המתפתחים הם היצר הטוב, עקרונות פשוטים ביהדות... בטבלה שהיא יצרה יש הגיון בסדר: אתגרים, מכשולים, מאמץ, בקורת, הסתכלות על הצלחה של אחרים. מה ההגיון הקבלי שאפשר למצוא כאן? המבנה כאן הוא הנהי"ם של הנפש:

אתגרים שייכים למדת הנצח – אני רוצה לעמוד באתגר, אני רוצה לנצח. אבל אם משהו מכשיל אותי ואני בכל זאת מתמיד – זו מדת ההוד (נצח והוד הם שני חצאים של אותו גוף). לא ליפול שייך לנצח, ניצחון; התמדה, הכח להתגבר על מכשולים, מאופיין ע"י מידת ההוד, הודיה.

מאמץ שייך לספירת היסוד – ה"צדיק יסוד עולם". הבאנו מהמשנה את המלה יגיעה, האראווניא באידיש, אבל המלה המדויקת, הכללית יותר, היא מאמץ – שרש אמץ הוא נוטריקון אמונת-צדיקים, התקשרות לצדיק וגם לנקודת הצדיק שבך. הצדיק עושה מאמץ. הסמל שלה למאמץ בטבלה הוא מרים משקולות. זה תיקון הברית, צדיק יסוד עולם...

אחרי מאמץ בא היחס לבקורת. לקחת את הבקורת ולהשתמש בה זה תיקון המלכות. מלכות הרשעה לא מסוגלת לקבל בקורת. היכולת לקבל בקורת ולנצל אותה תלויה בשפלות, המדה של דוד המלך – "והייתי שפל בעיני". מלכות הרשעה כולה גאוה והיא לא יכולה לסבול בקורת, אין מקום לקבל בקורת. הדבר האחרון – היחס להצלחה של אחרים – הוא גם מלכות. עין טובה או עין רעה ביחס לאחרים. הדבר הקודם היה איך אתה נראה בעיני אחרים, וכאן איך אתה מסתכל על אחרים. אם אתה לא יכול לקבל בקורת אתה מלכות הרשעה, ולמלכות טובה יש גם עין טובה על אחרים.

היא לא בנתה מודל קבלי, אבל זה המבנה כאן – אצלה הכל בהיביוריסטי (התנהגותי), זו השיטה שלה, כל הפסיכולוגיה המודרנית היא ביהביוריסטית, שייכת למוטבע שבנפש (כמו שהסברנו הרבה פעמים). אז המודל מאד מתאים, יש לנו כאן טרמינולוגיה חדשה שאפשר להשתמש בה, כשעושים עבודת הבירורים על השיטה שלה: אתגרים – נצח; כשלונות – הוד; מאמץ – יסוד (און, הכח המוליד בנפש); קבלת בקורת ויחס לאחרים – מלכות.

ג. להלל בעולמות־נשמות־אלקות (הדרך השלישית לשבח)

השיטה עובדת ביחס למי שחי בפרצוף נהי"מ

התחלנו לדבר על הילול. הווארט שהיא אומרת, שכאשר אתה משבח את הילד שלך 'וואו, איזה ילד חכם אתה' – הוא הביא מבחן טוב ואתה אומר לו כמה אתה חכם – אתה יוצר אצלו דפוסים מקובעים. כל השאלה היא האם המסר שעובר מאחורי השבח יוצר קבעון או התפתחות. צריך לומר לו – כל הכבוד, למדת הרבה, עבדת קשה, והצלחת. כשאתה אומר לו ככה, אתה מכניס לו לראש תודעה שמאמץ מביא תוצאות. זה כל הענין. בכל הבדיקות שהיא עשתה בבתי ספר התברר שהיא צודקת, זה עובד. עם סטונדנטים זה לא כל כך ברור. היא חושבת שזה עובד על כל אחד אך יש שחולקים עליה, יש אנשים שזה לא כל כך עובד איתם. לפי מה שהסברנו, היא מדברת על נהי"ם. יש פרצוף נהי"ם, פרצוף חג"ת, פרצוף חב"ד (לכל אחד יש 10 ספירות ומוחין משלו) – אנשים שעובדים על מוטבע, אנשים שעובדים על רגש, ובעלי מוחין בטהרתם. היא דברה על פרצוף נהי"ם, ומה שהיא אומרת עובד על מי שמנהל את חייו בפרצוף הזה (ויש לומר דהיינו רוב האנשים בעולם).

להכניס את הקדוש ברוך הוא לשבחים – הדרך השלישית לשבח

אמרתי קודם שכמה שקראתי יותר ירדה ההערכה שלי לשיטה. נחזור לדרך בה משבחים: לא לשבח מישהו כמה אתה חכם, אלא כמה התאמצת. יש לה רק שתי אפשרויות. איך משבחים ילד יהודי? האם יש דרך שלישית לשבח? (לא הזכרנו את זה בשיעור בתורת הנפש). החסרון העיקרי בכל התיאוריה שלה הוא שאין שם את הקב"ה, כמו בכל שיטה של פסיכולוגיה חילונית. אז אפשר לחשוב על דרך שלישית לשבח את הילד. לא לומר לילד כמה אתה חכם אלא כמה התאמצת זה בסדר, אבל איפה הקב"ה? יהודי מאמין צריך להרגיש ולומר שה' עזר, שמע את התפלה שלך. אפשר לומר לילד – הצלחת במבחן, בטח התפללת טוב... (בכל הכתבות עליה לא ראיתי דוגמא כזאת) יש מליון ניואנסים באופן בו משבחים את הילד וחוסר ההתייחסות שלה לדקויות (ממה שראיתי עד עתה, מבלי לקרוא את הספר שלה), גורם לי לומר שכל השיטה שלה היא מאוד פשטנית... כל ניואנס שונה לא רק באופן הניסוח שלו אלא גם באופן ההבעה שלו, איך הוא נובע מלבו של האומר.

התדרדרות השיטה לליברליות נאיבית ביחס לסכסוך היהודי-ערבי

אפשר לראות ביוטיוב שיעור של 15 דקות בו היא מסבירה את שיטתה. הדבר האחרון שהיא עשתה היא להשליך את השיטה שלה על הסכסוך של הישראלים והפלסטינים, שמי שיש לו דפוסים מתפתחים רוצה שלום ומוכן לוותר בשביל השלום (מתוך אמונה ותקוה ביכולת ההתפתחות והשינוי לטובה של הצד שכנגד...), ומי שיש לו דפוסים מקובעים הוא שמרן ולא שוחר שלום וכו' (יהודיה, אבל ליברלית נאיבית, רחמנות עליה...). פה אנו מוצאים אצלה קיבעון פוליטיקלי קורקט, בו היא מסבירה כמה טועים היהודים בנאמנותם הבלתי מתפשרת לארץ ישראל. אחרי שרואים את זה אפשר להבין שכל השיטה שלה – גם עם הדברים הטובים – היא עם מגמה... אבל ברור שליהודים, וגם להבדיל לגוים, שמאמינים בקב"ה יש דפוסים הכי מתפתחים, הכי הרבה בחירה, כי הם מאמינים בה' ויש אפילו נסים בחייהם שאכן גורמים לשינוי (וניתוב מחודש) בדברים מולדים.

שבח מקבע – עולמות; שבח מפתח – נשמות; השבח השלישי – אלקות

נגיד את הדרך השלישית: אפשר לומר לילד שאתה חכם, ויש בזה משהו דטרמיניסטי – אתה חכם כי כך נולדת. או לומר שאתה התאמצת ולכן הצלחת. או, לומר משהו שלישי שהיא לא מזכירה, לשבח אותו על האלקות שהוא זכה להמשיך ולהחדיר למטה לתוך העולם. זה שייך למושגים היסודיים של הבעל שם טוב – עולמות-נשמות-אלקות. לומר שהצלחת כי אתה חכם זה לדבר על העולמות – דבר טבעי, הנתונים הטבעיים והמולדים (גם דבר רוחני יכול להיות חלק מהנתונים הטבעיים). כל דבר טבעי שייך לעולמות בלשון הבעל שם טוב. אם האדם הוא "מהלך" – כפי שדורשים בחסידות שנשמות היינו "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" – זה נשמות. היא מסבירה שדפוסים מקובעים עושים אותך סטאטי – מלאך הוא סטאטי. מי שיש לו את האינטלגנציה המולדת שלו, בלי לפתח אותה, הוא עומד (ונשאר עומד על מקומו במקרה הטוב, אך בדרך כלל במשך הזמן נסוג לאחור). אם אתה מפתח את האינטליגנציה שלך אתה מהלך, זה ממד הנשמות. אבל הדבר השלישי, שהיא לא נוגעת בו כלל, הוא התערבות אלקית – נס. גם בכך יש הרבה-הרבה רמות, מאיפה זה בא – מממלא כל עלמין, מסובב כל עלמין, וכו' וכו' כמבואר בחסידות. זה שייך לממד האלקות. תיאוריה מורכבת, הרבה יותר טובה ממה שהיא עשתה, תכלול את שלשת הממדים האלה.

שני הממדים בשיטה – עיגולים ויושר (נפש ורוח); השבח השלישי – המשכה מלפני הצמצום

היחס בין שני הממדים שהיא מדברת עליהם, דפוסים מקובעים ודפוסים מתפתחים, הוא בלשון הקבלה עיגולים ויושר. תפיסה דטרמינסטית שייכת לעיגולים (למחזורים בטבע). האריז"ל אומר שממד הנפש – בנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – שייך לעיגולים, זה הטבע (לשון טבעת עגולה). אבל ממד היושר שייך כבר לרוח. היושר מתפתח כל הזמן – הקו מתקדם. הקו נקרא הרוח מבין חמש רמות הנשמה. אחרי הצמצום נמשכים עיגולים ויושר, שהאריז"ל אומר שהם רק נפש ורוח (כמוסבר בחסדי דוד הנאמנים ועוד), מה עם נשמה-חיה-יחידה? שלש הרמות העליונות האלו הן לפני הצמצום, בלשון החסידות: קדמון לפני הצמצום – נשמה; אחד לפני הצמצום – חיה; יחיד לפני הצמצום – יחידה.

בשיעור השבועי אמרנו שמה שהיא קוראת עבודה, "עבודה בכח עצמו", נקרא עבודת הצדיקים – כל הזמן צריכים להתקדם. קודם אמרנו שמאמץ שייך לצדיק, עבודת היסוד – זה שייך לקו, הרוח. ממה שראיתי עד כה היא לא מבחינה בין סוגי מאמץ, אבל בחסידות מסבירים שיש יחס של אין ערוך בין המאמץ שהצדיק משקיע בהתקדמות שלו (תפלה, תורה, מצוות) למאמץ שבעל תשובה משקיע בעבודת התשובה שלו. יש 'דילוג קוואנטי' בין שני סוגי המאמץ. אם אתה זורם רק לפי הנתונים שלך – זה עיגולים, נפש. אם אתה מתאמץ ומכניס אנרגיה חדשה בעבודה שלך זה רוח, זה עדיין אחר הצמצום. על זה היא מדברת, וגם זה רק בחיצוניות – כי הקב"ה לא שם, בדפוסי מחשבה שלה (היינו הארה חיצונית לגמרי מהקו). אבל יש מדרגות של מאמץ באין ערוך יותר גבוהות – מדרגות שלפני הצמצום, כמו לעשות תשובה לדוגמה – היא כלל לא מבינה את הרמות השונות העליונות הקיימות במאמץ (וכמו שספרנו לא מזמן על הרמב"ם – מאמץ, כולל "צעק לבם אל ה'" בצר לו, שמגלה את ההעלם שאינו במציאות בנפש).

ד. הלל־שבח־פאר

כעת נעסוק בשתי המילים העיקריות של שבח: הלל ושבח (אפשר לעשות פרצוף של מילות שבח, אבל אלה שתי העיקריות). אם אנחנו מחפשים מלה שלישית עיקרית – לפאר. לפאר בא מלשון תפארת, לומר כמה אתה יפה. להלל בה מלשון "בהלו נרו" – משרה עליך אור. להלל – כמו בית הלל – בא להאיר. אני מהלל אותך שאתה מלא אור, להוציא את המעלות שלך מאפילה לאורה. יש שני הללים – הלל מצרים והלל הגדול. מה פירוש לשבח? יש פסוק "משביח שאון ימים" – מרגיע את גלי הים.

שלשה ענינים בשרש הלל – הכנעה-הבדלה-המתקה

בהלל יש שלשה ענינים, כך אומר הרד"ק בספר השרשים שלו. צריכים להיות קשורים, כי זה אותה מלה. הראשון להלל (לשבח), השני להאיר (יהל אור) (הוא לא אומר שהם קשורים) והשלישי – הכי מדהים – לשון הוללות, דבר שלילי. זוכר את המלה הוללות מפרק א בתניא? איך אתה מתרגם את זה? הרד"ק אומר 'שמחה שגעונית' (קודם הסברנו שהלל כולל שמחה, שמחת ההילולא של חתן וכלה). בתניא זה שייך ליסוד הרוח של הנפש הבהמית – יחד עם ליצנות ודברים בטלים והתפארות. בתניא יסוד הרוח כולל ארבעה דברים שונים – ביניהם הוללות והתפארות (שייך לשרשים הלל-פאר, שיש ביניהם קשר). הלל הוא התיקון להוללות, לפי השם שלו. כשרואים מישהו עם הוללות צריך להוריד אותה, לבטש את הישות המביאה לידי מדה רעה זו. יש כאן הכנעה-הבדלה-המתקה – הוללות צריך להכניע, בהלל-שבח יש הבדלה, כשאתה משבח משהו אוטומטית אתה מגנה את היפוכו (הם נבדלים לשנים) ו"בהלו נרו" היינו המתקה, "כי מתוק האור".

"ואהבתם את הגר" – היחס לגרים ולאתגרים

איך אומרים אתגר בעברית? אתגר זו מלה חדשה. כמו מה היא נשמעת? היא אומרת שצריך לומר welcome לאתגרים. זה מזכיר, בדרך מליצה, את קיום מצוות "ואהבתם את הגר"... לאהוב אתגרים זה כמו לאהוב את נפש ה-convert (המרה-גיור בנפש) להמיר אתגרים להזדמנויות להתקדם ולהתפתח. איך אני יודע? כתוב פעמיים בתורה "את הגר" – יש "ואהבתם את הגר" ויש "ותקח שרה אשת אברם את הגר"..., פעמיים בתורה אותן אותיות. הגר, בת פרעה, העדיפה להיות שפחה בביתם של אברהם ושרה מאשר להיות נסיכה בבית פרעה. הגר היתה גיורת (והיא גם היתה אתגר גדול, והילד שלה בעיקר הוא אתגר גדול). להתגייר זה האתגר החיובי הגדול ביותר בעם היהודי. ביאת משיח תלויה בגיורים (רבי נחמן מדבר על זה הרבה). גרים היו מגיעים גם לשמאי וגם להלל, כשגר הגיע לשמאי, מה שמאי אמר לו? Go to hilel! מכיוון שגם גר זקוק לקבלת שבחים בכדי להצטרף לעם ישראל, כמו שדובר, שמאי יכול לשבח מישהו רק כפי שהוא במציאות ולא יותר.

ימין-שמאל-אמצע – הלל-שבח-פאר

יש לנו את הלל, לשון הילול, יש לנו שבח ויש לנו פאר. שלשת המושגים הם ימין-שמאל-אמצע. הלל הוא חסד, פאר שייך לתפארת, ושבח הוא כח להרגיע גלי ים, להרגיע דחפים שעולים (ושוטפים) בנפש. כובש את יצרו הוא כח של גבורה. כל בקר אנחנו אומרים "ישתבח שמך לעד מלכנו" – אומר ששבח הוא גם תואר של מלכות. את המלך משבחים – בנין המלכות מהגבורות. הלל אומר אור, הפסוק הוא "בהלו נרו עלי ראשי" – זה אומר שיש פונטציאל לא מודע, אור מעל הראש. להלל היינו לומר שיש לך נר מעל הראש, להכניס אותו למודעות ולהביא אותו למציאות. אז הלל הוא להמשיך מהכתר והכח שלו הוא חסד – בית הלל הוא חסד. לפאר שייך לתפארת, לפאר את מידותיו, במובן של איזון נכון בין המידות, דבר ששייך לקו האמצעי של הספירות במלים אחרות: להלל היינו לשבח את הפוטנציאל הלא-מודע שלך, כדי להוציא אותו לאור. לפאר מישהו היינו לשבח את האופי שלו.

חסיד, ירא-שמים ולמדן כנגד חג"ת

נאמר עוד משהו בקשר לשבח שהיא לא מזכירה: כשמברכים ילד, הרבי היה מברך – שתהיה חסיד, ירא שמים ולמדן. הרבי הקודם גם היה אומר את שלשת הדברים – אבל אצל כל ילד הוא היה אומר אותם בסדר אחר (לפי שרש הנשמה של הילד), אצל חלק מהילדים העיקר היה להיות חסיד, אצל חלק ירא שמים ואצל חלקם לימוד תורה. הרבי 'קיבע' אצל כולם – חסיד, ירא שמים ולמדן. למה הסדר הזה? הוא חסד-גבורה-תפארת – חסיד בחסד, ירא שמים בגבורה, למדן בתפארת. השבחים שהיא מדברת עליהם בתיאוריה הם על הצלחה במבחן, אבל הדבר שהכי ראוי לשבח אצל ילדים הוא לשבח מידות, אופי – כמה יפה התנהגת לאחותך וכיו"ב. השבח הכי גדול לילד הוא שהוא טוב, שעשה מעשה טוב. הדבר השני שמשבחים ילד, כאשר הוא עושה ברכה, כשהוא מברך על משהו שהוא עומד לאכול, מראה על יראת שמים, הבנה שכל מה שניתן לי בעולם הוא מהשם. היום הגיעה משפחה עם ילד בן שלש לאפשערענש. אם יש שוקולד בבית אשתי נותנת לי שוקולד לתת לילד, אני נותן לו, מברך שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן, וגוזז את השער. היום היה ילד עם הבנה, אמרתי לו משהו שאיני זוכר שאמרתי פעם – דבר ראשון צריך להיות חסיד עם השוקולד, לחלק למי שמסביב; אחר כך צריך להיות ירא-שמים – לברך לפני שאתה אוכל את השוקולד; הדבר השלישי להיות למדן – שתנצל את האנרגיה והמתיקות של השוקולד ללימוד תורה, תלמד תורה במתיקות והנאה פנימית.

שבח המדות הטובות קודם לשבח ההצלחה השכלית

כך גם בשבחים – השבח הראשון הוא על טוב-לבב, שמישהו חסיד. כשאומרים למישהו שהוא טוב מגלים את הטוב שלו כלפי חוץ – כך אנחנו אומרים אפילו על ה'. אצלה כל התורה כולה על רגל אחת – אל תאמר לילד שהוא חכם אלא שהוא התאמץ והצליח, אם תשבח אותו על החכמה המולדת שלו זה יצור אצלו דפוס חשיבה קבוע, צריך לשיטתה לשבח רק את המאמץ שהשתקף בחכמה שהילד הראה. אבל בתורה ובחסידות השבח של הלמדן הוא הדבר השלישי בחשיבותו. גם אם משבחים ילד על היותו חכם, זה לא נורא אם בסולם החשיבות שלנו זה אחרי שהוא חסיד וירא שמים. אז, בניגוד למה שהיא טוענת, השבח לאו-דווקא יגרום לדפוס מחשבה קבוע, הכל מתוך הנחה שהדבר הראוי ביותר לשבח הם מעשים טובים. לא אומר שלא יתאמץ בלימוד, ודאי טוב שיתאמץ, אבל זה הדבר השלישי. אם כל סולם החשיבות שלנו היה מבוסס על אינטליגנציה, כמו אצלה, צריך להיות בטוח שיתאמץ על זה, אבל אם היא הדבר השלישי – זה כבר מוריד מחשיבותו. זה דבר גדול, אבל שלישי.

להלל חסידות, לשבח יראת שמים ולפאר למדנות

כעת ניתן לקשר בין שלש הברכות האלו (שמקבילות לחסד, גבורה, תפארת), לשלש המילים של הילול אודותן דברנו קודם: הלל הוא חסד, שבח – גבורה ופאר – תפארת. יש כאן רמז שהלל פירושו להלל את מידת החסידות של השני (לגלות את פנימיות נפשו, כתר); שבח פירושו להלל את יראת השמים שלו (שמתבטאת בעשיה – מלכות); ופאר היינו לפאר למדנות (שכאשר היא מבוססת על מאמץ מודע היא משמשת לאיזון כל מידות הנפש; בקבלה, למדנות נובעת מתפארת, "מארי תורה" בתפארת).

"ישבח מעשיך" – להשביח את הידע המדעי (פירוש המלבי"ם)

כתוב "דור לדור ישבח מעשיך" – פסוק שאומרים שלש פעמים ביום ב"אשרי" – פסוק שמקשר בפירוש בין שבח למעשה. "דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו" – יש על זה פירוש יפה של המלבי"ם, ראוי שכל אחד ילמד. הוא אומר שכל דור צריך לבטל ולהתעלות מעל כל הידע של הדורות הקודמים בטבע, כי לכל דור יש את היכולת להתאמץ ולהבין את הטבע יותר טוב מכל הדורות שלפניו. הוא אומר שזה הפירוש "לשבח", מלשון ישביח נכסיו. בית שמאי מעריך דברים, אבל כל פעם זה עולה. צריך להעריך את מצב המניה כל יום, אבל היא במצב של עליה – כל יום עולה יותר. הוא אומר שכל דור מבין את "מעשיך", את הטבע, יותר טוב (באין ערוך) מהדור הקודם, ולשם כך עליו לבטל את כל הידע של הדור הקודם. בכל אופן, מהפסוק הזה אנחנו לומדים שמשבחים מעשה.

שרש הלל-שבח-פאר בחג"ת דעתיק

המלה הלל מופיעה המון פעמים בתנ"ך, בעוד שהשרש שבח חוזר מעט פעמים. יש שני פסוקים ששניהם מופיעים בהם – "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל העמים" (פסוק בהלל) ו"שבחי ירושלם את הוי' הללי אלהיך ציון". רק בשני הפסוקים האלה שבח והלל מופיעים יחד. בכל אופן, אמרנו שהלל-שבח-פאר הם בחג"ת. בשרש העליון הם שייכים לחג"ת דעתיק – הלל בגלגלתא (בה מלובש חסד דעתיק), שבח בבוצינא דקרדוניתא (מו"ס דאריך בו מלובשת גבורה דעתיק), פאר בקרומא דאוירא (בו תפארת ודעת דעתיק). מוסבר שהגבורה דעתיק שמלובשת במו"ס הוא בדיוק הכח לשבח-להשביח, להרגיע, להכניע גבורות קשות. כעת ניתן להבין את שני הפירושים של המילה שבח. אז יש לנו שלשה סוגים של שבח.

לדעת על מה להלל – השבח צריך להגדיר גם את כיוון המאמץ

נסיים עם משהו שהיא לא מציינת כלל. יש פסוק בירמיהו, "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'". אני ה', שעושה קודם חסד, אחר כך משפט ואחר כך צדקה – "כי באלה חפצתי". אם אתה יודע אותי, כדי ללכת בדרכי, בכך אפשר להתהלל. במבט ראשון נראה שזה הפסוק הכי חשוב בתנ"ך כדי להתייחס לתיאוריה הזו. שום שבח מולד לא שוה – לא חכמה, לא גבורה וגם לא כשרון להעשיר. עד כאן זה מסתדר לפי שיטתה, אבל המסקנה היא שיש להתהלל בדבר אחד – עבור מה אתה משתמש בשכל שלך (כך מסביר שם רש"י את הפשט). לא מספיק רק להיות חכם, השאלה לשם מה אתה משתמש בחכמה. לדוגמה, ילד קבל מאה במבחן – אתה יכול לומר שאתה חכם, שהתאמץ, שה' עזר. אבל יש עוד דבר – אולי המבחן הזה הוא בכלל לא בתחום שכדאי לך לעסוק בו, אולי זה כיוון מוטעה. רש"י אומר שהפשט כאן לא רק שזה אגו שלילי להתהלל בחכמה, אלא השאלה היא עבור מה אתה בכלל משתמש בחכמה שלך. אם החכמה שלך היא לא לצורך "השכל וידוע אותי" אין במה להשתבח. גם כאן יש בחירה חפשית. החינוך של הילד לבחירה הוא לא רק שיתאמץ, אלא באיזה כיוון יתאמץ ובאלו דברים ישקיע מאמץ. הילד למד מתמטיקה ופתר את כל הבעיות – אז על זה צריך לשבח אותו, לקנות לו כרטיס לרבי? לא כל אחד יקנה כרטיס לילד על הצלחה במתמטיקה (ללא קשר אמיתי לתורה, כמובן). אתה חכם, אבל אתה מבזבז את הזמן – שום ישיבה לא תשקול לתת לילד הזה פרס או לשלוח אותו לרבי. אם תלמד משניות בעל פה, או משהו אחר, אשבח אותך. צריך לחנך להשתמש בכשרונות בכיוון הנכון ולא באופנים שמבחינה רוחנית הם חסרי תועלת. אפשר להשתמש בכשרון בכיוון חיובי או בכיוון שלילי. זה גם חסר בתיאוריה הזו. זה מה שרש"י אומר בפירושו כאן – צריך לתת את הדעת כדי לדעת את ה' על מנת להדמות אליו (קיום מצות "והלכת בדרכיו"), ואם אתה עוסק במשהו אחר אתה מבזבז את הזמן, אין לך מה להתהלל. לא רק כי זה אגו, אלא כי אתה מבזבז את הזמן – צריך לרדת עליו. זו עוד נקודה חשובה.

פסוקי הלל במשלי

עוד דבר אחד קטן, ואז נאמר שלום ושנה טובה: "דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו" – מהם ראשי התיבות? דלי. בהיפוך – ילד (מלשון הולדה). ר"ת של המלים הבאות הן – בהיפוך – יום. יש ביטוי "ילד יום". במשלי, בתחלת פרק כז. מה הספר של הלל בכל התנ"ך? תהלים, מלשון הלל. יש שלשה ספרים שהולכים יחד בתנ"ך, ספרי אמ"ת – איוב-משלי-תהלים (יש להם את אותם מערכת טעמים, בשונה ממערכת הטעמים של שאר כ"א הספרים, להם המערכת זהה, אפילו שהנעימה שונה). הספרים של שמאי הם איוב ומשלי (שתי האותיות הראשונות של כל ספר מרכיבות את המילה שמאי), הספרים שהוא אוהב, איוב זה ספר של שבחים שנויים במחלוקת. במשלי כתוב "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום". רואים ש"ילד יום" יוצא מ"דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו", והפסוק מתחיל ב"אל תתהלל". שני הפסוקים הראשונים של פרק כז הם פסוקים חשובים בנושא של שבח והלל. הפסוק השני "יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך" – לעולם אל תהלל את עצמך, רק שמישהו זר יהלל אותך. הזכרנו את הביטוי פרס. כתוב "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרייז [שבח] אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרייז, ויהי מורא שמים עליכם". על אף ששבח זה דבר גדול, לעולם אל תעבוד בכדי לקבל שבחים כאן השורה התחתונה שלעולם אל תהלל את עצמך. הפסוק הראשון אומר "אל תתהלל ביום מחר" – אל תגיד כמה גדול ומוצלח תהיה מחר. הדפוס המתפתח אומר שמחר אהיה הרבה יותר טוב, אבל כאן שם לזה גבול – שלא יהיה הוללות, שגעון של דפוסים מתפתחים. והוא כמו שנאמר במקום אחר "אל יתהלל חוגר כמפתח" – כלל גדול בתורה. "אל תתהלל ביום מחר" – כי אתה לא יודע "מה ילד יום". מהפסוק "יהללך זר ולא פיך נכרי ולא שפתיך" אפשר להבין שאם כל ישראל הם ביחד, כאחד, אין שבחים. זה מסביר בשביל מה ה' ברא גוים, נכרים, כדי שיהיה מישהו שיהלל את היהודים – כי אתה לא מהלל את עצמך, צריך שמישהו אחר יהלל אותך. אם לא היו גוים שיהללו אותנו לא יהיו לנו שבחים כלל.

סיום

נחזור לשמאל וימין בפוליטיקה: אנחנו רוצים להיות כמו בית הלל. היא אומרת שמי שיש לו דפוסים מתפתחים רוצה לעשות שלום, לתת לערבים מדינה – מתוך אמונה תמימה כי כולם ישתנו למוטב, הכל יהיה בסדר. מה היא עושה? הופכת הלל להוללות. לוקחת את התיאוריה, דפוס מחשבה מתפתח, והופכת אותה לשמחה שגעונית. אנחנו רוצים להסביר שכל אחת מהדרכים שייכת לשני הצדדים. בכל אופן, צריכים למאוס באימוץ של דפוסי מחשבה קבועים, צריך להעריך נקודות טובות בכל אחד, כולם צריכים להיות מהוללים באופן הנכון. בית הלל מלמדים אותנו כיצד להלל, שהשם יברך את כולנו שנוכל להלל את כולם באופן הנכון, והשם יהלל אותנו באופן הנכון ויביא את משיח נאו.