ד׳ תשרי ע"ג – חיפה

התוועדות "תתעורר" פרשת וילך

2.                  א. סוד האות ל בחדש תשרי ובפרשת "וילך"

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם, לכל עם ישראל – שנת גאולה, "גאולת עולמים", תהא שנת גאולת עולמים.

3.                  בריאת חדש תשרי באות ל

הספר הראשון של הסוד, של הקבלה, של החסידות, הוא ספר יצירה – ספר שמיוחס לאברהם אבינו, היהודי הראשון. הוא עוד לפני ספר הזהר ושאר ספרי הקבלה הגדולים. שם כתוב, בין היתר, שה' ברא כל חדש עם אות מהאלף-בית שלנו.

החדש הזה, חדש תשרי, הוא חדש החגים – קודם יש ימים נוראים ואחר כך ימי שמחה. "שמאלו תחת לראשי" בעשרת ימי תשובה, צריך לסמוך את הראש ביראה, ואחר כך "וימינו תחבקני" בימי חג הסוכות – חיבוק, גילוי האהבה של ה' כלפינו ושלנו כלפיו, "כמים הפנים לפנים". [החשמל נפל]. יש בהתחלה שמאל, דין, ואחר כך אין סוף של חסד – חסד הוא גילוי אור.

כתוב בספר יצירה שה' ברא את החדש הזה – החדש השביעי שמושׂבע בכל טוב, יראה אהבה ושמחה, כל מדות הלב שצריכים לאמץ, שיהיה לב אמיץ שמאמץ מדות טובות, קודם יראת ה' שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", ואחר כך אהבת ה', ומתוך האהבה באים לשמחה – עם האות ל.

4.                  אלול-תשרי – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם"

החדש הקודם, שהוא בעצם חדש הכנה והכשרה כדי לקבל את כל האורות של תשרי, הוא חדש אלול, וה' ברא אותו באות י. האות י היא הכי קטנה באלף-בית, ולכן בעלי המסורה מכנים אותה "זעירא", ואילו האות ל היא הכי גדולה, והיא "אריך", ובלשון חז"ל היא נקראת "מגדל הפורח באויר".

כשמחברים יחד את שתי האותיות, קודם האות של תשרי ואחר כך האות של אלול – שמאירה גם (וביתר עז) ב-י ימי תשובה – מקבלים מלה פשוטה, לי. חז"ל אומרים "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". כשה' אומר "לי" – "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש" – הדבר נצחי, "נצח סלה ועד", "אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". החיבור של ה-ל וה-י הוא כעת, בעשרת ימי תשובה.

5.                  "אני לדודי ודודי לי" – ארבעים ימי רצון

אנחנו יודעים שהרמז החשוב ביותר ברמזי אלול הוא "אני לדודי ודודי לי" – רמז שכולו אומר אהבה מהכלה לחתן ("אני לדודי") ומהחתן לכלה ("ודודי לי"). כמו שהר"ת הם אלול הס"ת הם יייי, ד"פ י שרומזות לארבעים הימים בהם משה רבינו עלה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, התורה של בעלי תשובה. זאת אומרת שהמלה האחרונה של "אני לדודי ודודי לי" היא כנגד י הימים האחרונים, עשרת ימי תשובה.

בעצם המלה "לי" כוללת את כל מ הימים בהם משה היה בהר סיני לקבל את הלוחות השניים, עד יום הכפורים בו ירד משה מההר עם הלוחות השניים, עם הבשורה של "סלחתי כדבריך" ועם התורה החדשה של בעלי תשובה. כולנו צריכים להיות בעלי תשובה, והזמן הכי מסוגל לעבודת התשובה הוא עשרת ימי תשובה. כמו שהרמב"ם מבטיח ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – "גאולת עולמים".

כל זה הקדמה, שגם בעשרת ימי תשובה שרים את הניגון "אני לדודי ודודי לי", עם כוונה מיוחדת במלה "לי", שהחתן הוא "לי" באופן נצחי. ועוד נאמר בסוד "לי", שה-ל היא עלית הלב, לקבל את ה-י, את הנקודה הזעירה שיורדת מלמטה – ה-ל עולה, הלב עולה, וה-י יורדת מהמח להתייחד עם הלב. נמצא שהמלה "לי" היא יחוד הלב והמח – הלב עולה, כל חדש תשרי שייך ל-ל כפי שנסביר עוד, והוא מקבל את הארת ה-י. ביחד יש כאן לי, "אני לדודי ודודי לי", ועיקר ה"לי" הוא עכשיו, בעשרת ימי תשובה.

על מה ש"דודי לי", עכשיו, בעשרת ימי תשובה, יש ביטוי בחסידות – קירוב המאור לניצוץ. אנחנו, הנשמה, הניצוץ, וה' יתברך, החתן שלנו, הוא עצם המאור, ממנו מאיר אור אין סוף והוא עצם המאור. כל השנה הניצוץ מחפש לחזור, להתקרב, אל המאור. המיוחד של עשרת הימים האלה, "בין כסה לעשור", הוא שהמאור בעצמו מתקרב מלמעלה ונוגע ומתייחד עם הניצוץ. אם כן, זו ההזדמנות המיוחדת להגשים את ה"לי". בעצם, מי שמגשים את ה"לי" הוא ה'. ההכנה שהיתה צריכה להיות היא "אני לדודי", וכעת מגיע ה"ודודי לי".

6.                  "פת בג המלך"

בתחלת ספר דניאל כתוב שהמלך הרשע נבוכדנאצר, שהחריב את בית המקדש והגלה את עם ישראל, חפש ילדים מחוננים "אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך" ומצא ארבעה ילדים מיוחדים (שהצטיינו משאר כל הילדים) יהודים, מלכותיים, "מזרע המלוכה" – דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. הוא מונה שם שבע תכונות שהוא מחפש בילדים האלה ("ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים"[1]), ואת כל התכונות הוא מצא בארבעה האלה.

אז הוא מנסה להאכיל אותם "פת בג המלך" – ביטוי מיוחד בספר דניאל – אך דניאל וחבריו לא הסכימו בשום פנים ואופן, עד כדי מסירות נפש ממש שלא לאכול את הטרפות. הם שמרו על קדושת הגוף היהודי. כמו שיש לנו נשמה קדושה, ליהודי יש גם גוף קדוש, שצריך לשמור עליו – לתת לו רק אוכל כשר למהדרין. לכן הם הסתפקו בזרעונים, ולא אכלו כלל וכלל שום מאכל שהגיש להם המלצר (ובכל זאת מראיהם היה טוב מכל שאר הילדים).

7.                  "בג המלך – פת וילך"

למה ספרנו את זה? איך קשור כעת? אחד המפרשים החשובים של התורה, על הפסוק הראשון של פרשת השבוע, פרשת וילך, מביא רמז מפורסם על "פת בג המלך" – "בג המלך פת וילך", זו לשונו[2]. המלה "מלך" מתחרזת עם "וילך" – "וילך משה" – אבל מה הווארט בחרוז הזה? הוא רוצה לתת סימן, "סימנים עשה" (יש ענין לעשות סימנים לכל מיני תופעות בתורה), שאם "המלך" – המלכת המלך בראש השנה, וכתוב בחסידות שכדי להמליך את מלכו של עולם כל אחד צריך לגלות את המלך שבתוך עצמו[3] – בימים ב-ג, "בג המלך", אז "פת וילך", פת לשון נפרד, אז פרשת וילך נפרדת מפרשת נצבים.

יש סימן ידוע של חז"ל "לא אד"ו ראש" – ראש השנה לא יכול לחול, לפי הלוח שלנו, בימים א-ד-ו בשבוע, אבל כן יכול לחול בימים ב-ג-ה-ז. יש ארבעה ימים שיכולים להיות היום הראשון של ראש השנה, לפי הלוח העברי. אם ראש השנה חל ביום חמישי או בשבת אין שבת בין יום כפור לסוכות, ולכן חייבים לחבר את שתי הפרשיות נצבים-וילך ולקרוא את שתיהן יחד לפני ראש השנה, ואז בשבת שובה, "בין כסה [ראש השנה] לעשור [יום כפור]", קוראים פרשת האזינו. אבל אם ראש השנה חל בימים ב או ג בשבוע יוצא שכן תהיה שבת בין יום כפור לסוכות, וממילא מפרידים את הפרשות נצבים-וילך, קוראים וילך בשבת שובה והאזינו בשבת בין יום כפור לסוכות. נאמר שוב – "בג המלך פת וילך" – כך כותב בעל הטורים בתחלת הפרשה.

8.                  תשרי – חדש המלכות

קודם כל, ראינו שאצל מי שהמציא את הסימן הזה צלצל החרוז בין מלך ל"וילך" – עיקר החידוש, שהרי בפסוק כתוב רק "פת בג המלך" בלי המלה "וילך". אם כן, יש משהו ב"וילך", פעולת הליכה בכלל, שקשור למלכות.

הגם שעיקר המלכת המלך – מלך מלכי המלכים הקב"ה – היא בראש השנה, הרי כל עשרת ימי תשובה הם ימים של בנין המלכות, ובעצם כל החדש, גם ימי השמחה שבאים בהמשך, קשורים לתכלית הבנין של המלכות, עד לידי כך שבשיא חגי תשרי, שמיני עצרת ושמחת תורה, המלכות-הכלה-כנס"י מתייחדת עם חתנה, קודשא בריך הוא (בלשון הקבלה). כל החדש הזה קשור למלכות (וממילא לאותם ילדים מחוננים "מזרע המלוכה", דניאל וחבריו. דניאל [אותיות אדנ-י, שם המלכות, ו-ל, אות המלכות] = המלך, ו"אם מן מתיא הוא [מלך המשיח] כגון דניאל איש חמודות").

9.                  ל – אות המלכות (ומספר פסוקי פרשת "וילך")

זה חוזר למה שדברנו קודם, שבספר יצירה כתוב שה' ברא את חדש תשרי באות ל. בפרקי אבות נאמר שהמלכות נקנית ב-ל מעלות. יש בזה כמה וכמה רמזים, כמו ששבט המלכות בתורה הוא שבט יהודה, שעולה ל, ועוד הרבה דברים בקבלה המקשרים בין המלכות לאות ל, מה שהמלכות נקנית ב-ל מעלות. קשור לכך שכל חדש תשרי[4] נברא באות ל.

מה מיוחד בפרשת וילך, שנקראת השנה בשבת תשובה? היא הפרשה הכי קטנה בכל התורה כולה מבחינת כמות הפסוקים. כמה פסוקים יש בה? בדיוק שלשים פסוקים, ל פסוקים. כלומר, ביחס לכל פרשיות התורה, פרשה זו היא בגדר "מועט המחזיק את המרובה". בכמות היא הפרשה הכי קטנה, וכנראה שיש בה הכי הרבה איכות בכמות הקטנה שלה – ל פסוקים.

יש עוד טעם פשוט למה ל קשור למלכות, כי בחדש מלא – כמו חדש תשרי, החדש המלא העיקרי (החדש המושבע בכל טוב – "ומלא ברכת הוי'") – יש ל ימים. יסוד החדש של הירח קשור ב-כח זמנים של ספר קהלת (שקוראים בחג הסוכות, בחדש תשרי), כמו מחזור של אשה, לכן שייך למלכות-אשה. העונה הבינונית של אשה היא גם ל ימים, שלשים יום – אלה שלשים הימים של חדש תשרי.

בספר יצירה יש חוש לכל חדש, כמו שיש אות, והחוש של חדש תשרי הוא חוש הנישואין – הקשר בין האיש ואשתו, הזווג, "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" ועד ליחוד בשמיני עצרת ושמחת תורה.

עוד דבר לגבי האות ל ומלכות: בשרש מלך האות העיקרית היא ה-ל, עד כדי כך שכתוב בקבלה וחסידות שאם אני מוציא את ה-ל ממנו נשאר מך, עני ואביון, בדיוק ההיפך ממלך[5]. יש משהו במלך – כמו "דוד מלך ישראל חי וקים", מלך צדיק – שבתוך לבו הוא מרגיש עצמו מך ושפל, "והייתי שפל בעיני", אבל מה שעושה אותו מלך, בתכונה הגלויה שלו, התנשאות על עם, הוא ה-ל. גם בתוך השרש הלך, אם אני מוציא את ה-ל אני מקבל הך – "על הסלע הך" – לשון מכה, לא הכי חיובי. מה שעושה את ההליכה חיובית (לקראת יעד חיובי) הוא האות ל (לשון "אל"[6], על דרך "לך לך... אל הארץ אשר אראך").

10.             קל אותיות ל בפרשת "וילך"

שוב, בפרשת "וילך" יש ל פסוקים, ומתבקש שכל אחד ואחד שרוצה להיות סופר יעסוק בספירת האותיות שבה. כל עם ישראל הם "סופרים", ולמה נקרא שמם סופרים? על שם שסופרים את אותיות התורה. ליהודי צריך להיות תחביב קדוש לספור אותיות. מה שמתבקש הוא פשוט לספור כמה אותיות ל יש בכל פרשת "וילך" – שמתמצתת את כל החדש – כמה פעמים יש ל ב-ל הפסוקים.

רק לדוגמה נתבונן בפסוק הראשון: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". כמה ל יש בפסוק? חמש, יחסית הרבה בפסוק די קצר. זו האות הכי נפוצה בפסוק, ושלש המלים האחרונות מסיימות באות ל.

אם כך, נתבונן בכל ל הפסוקים של פרשת וילך, כמה ל יש בכולם – לא צריך להתעצל, אבל מי שמתעצל לספור אפשר היום לשאול בתכנת מחשב מיד – יש בדיוק מאה ושלשים פעמים ל. ל למדין, ועוד מאה[7]. מהו המספר 130? [עשר פעמים יג מדות]. נכון, ופעמיים יג הוא שם הוי' ב"ה, ובקבלה קל הוא ה פעמים הוי' – חמשה חסדים שממתיקים חמש גבורות.

11.             ל – סוד הסֻלם

מה זה אומר לנו, חוץ מהכוונה של הקבלה? מה הן המלים הפשוטות בלשון הקדש ששוות 130? מלה אחת – עין (שהיא בעצם מילוי האות ע). בצירוף אחר של סדר האותיות המלה היא עני, עני ואביון ("תפלה לדוד הטה הוי' אזנך ענני כי עני ואביון אני"). "משה קבל תורה מסיני" – סיני גם עולה 130.

בספר הזהר הקדוש נאמר שמלה עיקרית שעולה 130 היא סֻלם (סלם יעקב – סלם בתורה כותבים בלי ו). אמרנו שיש כינוי לאות ל בחז"ל – "מגדל הפורח באויר" – אבל גם כתוב שצורת ה-ל היא דימוי של סולם. מה כתוב על הסולם? שהוא "מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה". גם האות ל היא "מֻצב ארצה" – לא סולם שעולה פשוט, ישר באלכסון, אלא סולם שעושה סיבוב ואז פתאום ממריא. אנו מסבירים[8] שהצורה היא כמו טיל, שכשרוצה לברוח מכח המשיכה של כדור הארץ הוא צריך לעשות חצי סיבוב סביב כדור הארץ, ואז, כאשר תופס תאוצה, הוא יכול להשתחרר מכח המשיכה ולהמריא ישר לחלל. נמצא שצורת האות ל רומזת לסולם וגם למגדל הפורח באויר – סולם מיוחד. אין אות אחרת באלף-בית שדומה לסולם.

בתוך המלה סלם, כמו מלך, יש ל באמצע – אם מוציאים את ה-ל מ-מלך נשאר מך, ואם מוציאים את ה-ל מה-סלם נשאר סם. סם נשמע משהו לא טוב. אך יש גם סם טוב – יש סם חיים ויש סם היפך החיים.

12.             חותם נבואת "שובה ישראל" – "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"

הסוד של סם חיים והפכו שייך גם לשבת תשובה, שנקראת גם שבת שובה, על שם ההפטרה – סוף הנביא הושע – "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך". מהן המלים האחרונות בפסוק האחרון של הושע?

יש כמה וכמה מנהגים בהפטרה הזו. יש מנהג תימנים שקוראים את תשעת הפסוקים של הושע – מ"שובה ישראל" עד "ופושעים יכשלו בם" – ובכך מסיימים את ההפטרה. יש מנהג ספרדים – שהוא גם מנהג חב"ד וחסידים בכלל – שמוסיפים עוד שלשה פסוקים מסוף נביא נוסף בתרי-עשר, הנביא מיכה, החותם ב-יג מדות הרחמים של מיכה (שלפי האריז"ל הן האורות של יג מדות הרחמים, בעוד יג המדות שבתורה הן הכלים של יג מדות הרחמים), "מי אל כמוך וגו". ויש מנהג אשכנזים שלא מוסיפים את הפסוקים של מיכה בסוף, אבל מוסיפים קטע שלם מהנביא הקטן שבא אחרי הושע לפי סדר תרי עשר – יואל הנביא.

אז בעצם יש כמה וכמה מנהגים (שלשה הנ"ל ועוד) – לכל עדה מנהג אחר – בקריאת הפטרה זו. המכנה המשותף לכולם שמתחילים ב"שובה ישראל עד הוי' אלהיך" וממשיכים עד "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי הוי' וצדיקים ילכו [אותיות וילך] בם ופושעים יכשלו בם". מהפסוק האחרון לומדים שהתורה היא סם (כמו שהיא סֻלם), כמאמר חז"ל, ו"צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

בשביל הצדיק, שיש לו אמונה בכל דברי התורה ודברי חכמים בשלמות, אז "ילכו בם" והתורה היא סם חיים בשבילו. אבל בשביל "פושעים" כל הלימוד שלהם מעוות ומשובש, והתורה עצמה – למד היא לשון לימוד – הופכת לסם היפך החיים, "יכשלו בם". התורה היא סם, ואופן הלימוד שלך מחליט איזה סם היא נעשית אצלך – זה הסיום של פסוקי הושע בהפטרת שבת שובה, סוף ספר הושע. קשור לרמז של סלם, סם עם ל – האות של החדש, מספר הפסוקים של פרשת וילך.

13.             "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה"

נאמר עוד משהו קטן לגבי הרמז של ה-ל: קודם כל, מה מוסר ההשכל, "המעשה הוא העיקר" בלשון הרבי, שצריך ללמוד מכך שבכלל בחדש תשרי, ובפרט בעשרת ימי תשובה, ובפרט בקביעות כמו השנה שבשבת שובה קוראים רק את פרשת וילך עם ל הפסוקים ו-130 אותיות ה-ל שבתוכה?

אמרנו שה-ל היא סֻלם, כדי לחבר את ה"מֻצב ארצה" עם ה"ראשו מגיע השמימה". חז"ל אומרים במדרש שה' אמר ליעקב לעלות בסולם, עד ראש הסולם, אך הוא פחד ולא עלה. אם יעקב היה רק מקבל את ההזמנה של הסולם, שהסולם מבקש, שה' מבקש – יש פה סולם, תעלה, תעלה מה"מצב ארצה" ל"ראשו מגיע השמימה" – היינו זוכים כבר אז ל"גאולת עולמים".

שוב, מוסר ההשכל, כל מה שדברנו על האות ל, הוא כדי לחבר אותנו, כאשר אנחנו מוצבים ארצה, עם ה"ראשו מגיע השמימה". יש ביטוי בחסידות, באידיש, אין-וועלט-אויס-וועלט – להיות בעת ובעונה אחת בתוך המציאות, בתוך העולם, ובאותו רגע ממש להיות לגמרי בשמים, "וראשו מגיע השמימה". אלה שני מקומות הפוכים אחד מהשני (מקום גשמי לעומת מקום רוחני) ואף על פי כן יהודי (שכל עצם מציאותו היינו מה שנושא הפכים) צריך להמצא בשניהם בעת ובעונה אחת, אין וועלט – אויס וועלט. זה קשור גם לפשט של "וילך" שננסה להסביר בעה"י.

14.             ב. "שובה ישראל עד הוי׳ אלהיך"

15.             לאן הלך משה?

"וילך משה" – לאן הוא הלך? לא כתוב, ולכן כל המפרשים – ובפרט הזהר הקדוש על הפרשה – תמהים לאן הוא הלך.

יש כלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", כל פעם שרוצים להבין מילה מחפשים את ההופעה הראשונה שלה בתורה. הפעם הראשונה שיש "וילך" בתורה היא כאשר ה' אמר לאברם – עוד לפני שקבל את ה-ה, אברהם – "לך לך מארצך וגו'", כתוב "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". כל ענין "וילך" מתחיל מכך שה' אומר לאברהם "לך לך... אל הארץ אשר אראך", הארץ הנבחרת. אברם לא יודע איפה היא – הוא הולך על אמונה. אברהם הוא "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה". גם הזהר מדגיש זאת.

ללכת הפירוש כמו שאומרים היום שאני הולך על משהו – אפשר לחשוב שזה ביטוי מודרני, אבל כך הזהר מפרש "וילך", ללכת על משהו, לאו דווקא הליכה פיזית. אצל אברהם אבינו פשוט שיש כאן הליכה פיזית – ה' אומר לו ללכת, והוא נושא את רגליו והולך. לאן? ה' כבר יאמר. כמו בהמשך, בעקידה, שגם שם נאמר "ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". גם שם הוא הולך על אמונה, לא יודע בדיוק לאן הולך. עבודת ה"וילך" מתחיל באברהם, היהודי הראשון, ונגמר בתורה ב"וילך משה".

בעצם, בפרשת "וילך" כתוב פעמיים "וילך". הפעם השניה היא עוד כמה פסוקים הלאה, "וילך משה ויהושע" – ה' אומר להם להתייצב באהל מועד, וכך הם עושים. כתוב "וילך" לשון יחיד, אבל מדובר בשניהם יחד. שני ה"וילך" האחרונים הם בפרשתנו, אבל על הפעם האחרונה אין קושיא – כתוב שהיה צווי ללכת למקום מסוים, ולשם הלכו – אבל ב"וילך" הראשון, על שמו נקראת הפרשה, לא כתוב לאן הוא הלך, משהו תמוה. רק כתוב "וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל".

16.             להתגבר על הפחד לעלות בסולם

אמרנו שה-ל היא ל הימים שה' נותן לנו הזדמנות לעלות בסולם, וצריך לתקן את הפחד של יעקב אבינו, בחיר האבות, לעלות. אפשר להסביר שלכן אלה ימים נוראים, יש בכך פחד, וצריך להתגבר. חושבים שהמורא בימים נוראים הוא טוב, אבל כאן יש פחד שצריך להתגבר עליו, כמו בצוואת אבי הבעש"ט לבנו הקטן לפני שהתייתם, לא לפחד משום דבר חוץ מה'. הימים הנוראים הם לא לפחד לעלות בסולם עד הראש, עד למעלה מעלה.

כעת המאור יורד להתקרב אלינו, כמו שכתוב שם "והנה הוי' נצב עליו". יש שני פירושים, או שה' נצב על יעקב או שנצב על הסולם. המאור מתקרב, ובכל אופן צריכה להיות פעולה של עליה מהמוצב ארצה – בלי לעזוב את ה"מֻצב ארצה", בנשיאת הפכים, להשאר במציאות אבל לעלות מעליה לגמרי, להתייחד עם המאור, ה"לי", החיבור בין ה-ל וה-י שדברנו קודם. זה ענין אחד חשוב שנסינו להסביר.

הענין השני, שהוא אולי עוד יותר עמוק, הוא להסביר לאן משה רבינו הולך, ואיך קשור ל"שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך". צריך להיות קשור – ההפטרה והפרשה תמיד קשורות זו לזו. נעשה הפסקה של עוד כמה ניגונים, ובינתים אפשר לחשוב על הענין – לאן משה רבינו הלך?!

17.             "כשלת בעונך" – כשל באמונת חכמים

שאלנו לאן משה רבינו הולך, "וילך משה". אמרנו שיש ודאי קשר בין פרשת "וילך" להפטרה "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך". מסוף הפסוקים אפשר ללמוד על מה מדבר "כשלת בעונך" – "ופושעים יכשלו בם", שהתורה נעשית להם סם היפך-החיים, ואמרנו שהדבר נובע מפגם באמונת חכמים.

שוב, הפסוקים של שבת שובה, של ההפטרה, מתחילות "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך" ומסיימות – סיום נבואת הושע – ב"יכשלו בם". כשלון-כשלון – במה אדם נכשל? אמרנו שמהסוף אפשר ללמוד על ההתחלה, שאדם נכשל באמונת חכמים, בתוקף ואומץ הלב להאמין וללכת מתוך האמונה על מה שהחכמים האמתיים של הדור הזה ושל כל הדורות הקודמים אומרים.

יש פה כמה חילים בצבור הקדוש, באמת כל יהודי הוא חיל וכל יהודיה היא חילת של הקב"ה. מי שחיל – הולך על מה שאומרים לו. יש לו אמונה, אמון, ואז הוא לא נכשל בשום דבר. אז הוא זוכה לסם חיים, ואז אם המפקד אומר תעלה בסולם עד השמים הוא עולה. כמו שכלב אמר, שאם משה רבינו יאמר לנו לעשות סולמות לעלות לשמים – נעשה ונצליח. "בשם ה' נעשה ונצליח" – כל דבר שה' אומר, ואיך הוא אומר? דרך עבדיו הנביאים והחכמים שבכל דור ודור, משה רבינו שבכל דור ודור, המשיח שבכל דור ודור.

18.             "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" – פירוש הרב המגיד ממעזריטש

בכל אופן, איך נבין מתוך "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" לאן משה רבינו הולך? הוא הולך על משהו. אפשר להבין על פי הפירוש של הרב המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, הדור השני של החסידות, על פסוק דומה שבעצם מופיע פעמיים בתורה – שתיהן בחומש דברים, משנה תורה, פעם אחת בפרשת "ואתחנן" ופעם שניה בפרשת "נצבים" (שקוראים לפני ראש השנה) – "ושבת עד הוי' אלהיך".

הביטוי "עד הוי' אלהיך" מופיע שלש פעמים בתנ"ך – פעמים בחומש, "ושבת עד הוי' אלהיך", ופעם אחת בנביא, בהפטרה, "שובה ישראל עד הוי' אלהיך". יש על הביטוי פירוש מיוחד של המגיד, בו בכלל אפשר לחוש איך התחילו פירושים חסידיים לעומת פירושים של פשט או גם של דרוש.

הוא לוקח את הביטוי "עד הוי' אלהיך" ובחוש החסידי דורש ש"עד הוי' אלהיך" היינו שצריך לעשות תשובה – "ושבת", "שובה ישראל" – עד ש"הוי'", שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד, שלמעלה מהטבע לגמרי, "היה הוה ויהיה כאחד ממש", יהיה "אלהיך", חיותך וכחך (האלקים שלך, אלקים הוא כח וחיות). מה החוש החסידי? לקחת את המלה "עד", שהפשט שלה היא לשוב עדיו, ולפרש "עד ש..." – עד שתעשה מהוי' אלקיך. זו דוגמה קלאסית של חוש חסידי לפרש פסוקים.

19.             'פתיתת' המלה תשובה על ידי הרבי ר' זושא מאניפולי

כתוב שכאשר הוא אמר את התורה הקצרה הזו על "ושבת עד הוי' אלהיך" כל התלמידים, החבריא הקדושה של תלמידי המגיד, היו בהתפעלות עצומה. הסיפור הזה כתוב בלוח "היום יום" – קובץ פתגמים קצרים לכל יום שהרבי ערך – בעשרת ימי תשובה. אחד מגדולי תלמידי המגיד, רבי זושא מאניפולי, התפעל מאד מאד, אבל אמר שהפירוש של הרבי המגיד כל כך עמוק וכל כך דורש התעצמות עם ה"מאור" – שהניצוץ יתייחד ויתעצם עם המאור – ולכן הוא 'גדול עלי'. אני צריך לעשות פת, לפתות את המלה תשובה לפתים, וליחד כל אות לפסוק:

ת – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך".

ש – "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

ו – "ואהבת לרעך כמוך" (המרכז של התשובה).

ב – "בכל דרכיך דעהו".

ה – "הצנע לכת עם הוי' אלהיך".

כמו שאמרנו שהיסוד של התשובה הוא שגם דבר שיעקב אבינו לא הצליח בו ה' רוצה שאנחנו נעשה, כך המגיד אומר ש"ושבת עד הוי' אלהיך" הוא לעשות תשובה עד שהפלא, הנס, למעלה מהטבע, פלאי פלאות – יהפוך להיות הטבע. שכל יהודי, בפרט מי שגר בארץ ישראל, בעקבתא דעקבתא דמשיחא – ובעצם משיח כבר נמצא, כך הרבי אומר, ורק צריך לפקוח את העינים ולראות ש"הנה זה בא" – צריך לחיות כך שהנס הופך להיות הטבע שלנו, הכח והחיות שלנו.

20.             רמזי "שובה ישראל עד... כי כשלת בעונך"

נעשה גימטריא מאד יפה בפסוק: יש לפסוק שמונה מילים – "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך". היעד הוא שצריך להגיע ל"הוי' אלהיך", שהוי' יהיה אלקיך. הרבה פעמים בתורה כתוב "הוי' אלהיך", כמו "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך וגו'", אבל כאן יש משהו מיוחד כי כתוב "עד הוי' אלהיך", שצריך לעשות שהוי' יהיה אלקיך.

יש שלש מלים לפני "הוי' אלהיך" – "שובה ישראל עד", 4-5-2 אותיות. יש גם שלש מלים אחרי, "כי כשלת בעונך", גם 2-4-5 אותיות. כלומר, יש 11 אותיות מכאן ו-11 מכאן, מחולקות בדיוק באותה צורה, ויש "הוי' אלהיך" באמצע.

נראה משהו יפהפה: אם נעשה את חשבון שלש המלים שלפני "הוי' אלהיך", "שובה ישראל עד", ואת החשבון של שלש המלים שאחרי, "כי כשלת בעונך" – נראה שלמרבית הפלא הן שוות בדיוק אותו דבר, 928. ב"הוי' אלהיך" יש כח עצום לתקן את שלש המלים שאחרי "הוי' אלהיך", "כי כשלת בעונך", על ידי שלש המלים שלפני "הוי' אלהיך", "שובה ישראל עד" – "את זה לעֻמת זה עשה האלהים".

21.             "כבד את אביך ואת אמך"

אבל צריך להתבונן במספר, שמשני הצדדים של "הוי' אלהיך" – 928. יש כמה וכמה פסוקים או חלקי פסוקים ששוים למספר זה, ומהכי חשובים הוא ביטוי מתוך עשרת הדברות. חז"ל אומרים מה הדִבּר הכי חשוב בעשרת הדברות – יש שם אמונה, שבת קדש ועוד ועוד, ואף על פי כן חז"ל אומרים שהכי חשוב – "כבד את אביך ואת אמך", הדִבּר החמישי, שעולה 928.

אמרנו ש"כי כשלת בעונך" רומז ל"ופושעים יכשלו בם", שמתחיל בכשלון – כשלון הוא חולשה נפשית – באמונת חכמים, אבל כנראה קשור גם ל"כבד את אביך ואת אמך". איך קשור? כתוב ש"אביך" היינו התורה שבכתב, "שמע בני מוסר אביך", ו"אמך" היינו התורה שבעל פה, "ואל תטוש תורת אמך". לכבד אותם פירושו להאמין להם ולקיים את דבריהם. בכל אופן, כל אחד יכול ללמוד פשט – אם הוא צריך לתקן את "כבד את אביך ואת אמך".

22.             תשובה על "בין אדם למקום" ועל "בין אדם לחברו"

כתוב שכאשר עושים תשובה צריכים לעשות אותה בשני מישורים – המישור שבין אדם למקום והמישור שבין אדם לחברו. לכן מבקשים סליחה – ה' יכול לסלוח, אבל לשם כך, בענינים שבין אדם לחברו, צריך שגם החבר יתפייס ויתרצה, צריך לבקש מחילה. שוב יש "בין אדם למקום", ביני לבין ה', ויש "בין אדם לחברו".

בנפש, התשובה בין אדם למקום היא דעת, "דע את אלהי אביך". כמו המשל המפורסם של רבינו סעדיה גאון שלעשות תשובה פירושו להרגיש שאתמול או היום בבקר לא ידעתי מי הוא ה', ואם איני מכיר אותו ודאי איני יכול לכבד אותו ולעבוד אותו – כל המעשה הוא כתוכי, מצות אנשים מלומדה. לכן הוא אומר שעיקר התשובה הוא פשוט לדעת מי הוא ה'. איך יודעים? על ידי התבוננות, עבודת נפש פנימית. שוב, עיקר התשובה בין אדם למקום היא דעת.

מה עיקר התשובה בין אדם לחברו? חסד[9]. שאדם יהפוך להיות כולו חסד, כולו טוב – "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". שכל כולי אהיה "טבע הטוב להיטיב" לזולת. אם אני רק עושה טוב וחסד אף פעם לא אפגע בך. הפגיעה שייכת רק למקום שהוא חלל ריקן מפעולה של חסד. פעולת החסד ממלאת את המקום כך שלא ישאר שום מקום לפגוע חלילה באף אחד, רק לעשות טוב.

23.             "כבד את אביך ואת אמך" – יחוד "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו"

איזו מצוה בתורה מחברת בין "בין אדם למקום" ל"בין אדם לחברו"? יש מצוה כזו? כתוב שאכן יש מצוה כזו – מצות כבוד הורים, "כבד את אביך ואת אמך"[10].

לפי הרמב"ן, הרי המצוה של "כבד את אביך ואת אמך" נמצאת בלוח הימני של עשרת הדברות, וכל מה שנמצא בלוח הימני הוא "בין אדם למקום" (בלוח השמאלי – "בין אדם לחברו", "חמש כנגד חמש"). למה אני מכבד את ההורים? כי ה' צוה. הוא מסביר שמה שההורים הוו אותי הוא על דרך הקב"ה שבורא את העולם יש מאין. דרך ההורים אני מגיע למקור ההתהוות של עצמי, וממילא המצוה הזו מביאה אותי לה', לבורא. על כן הוא כותב שהמצוה הזו היא מצוה שבין אדם למקום.

אבל ספר החינוך, גם מחשובי הראשונים, מסביר שהמצוה של כבוד הורים כולה "בין אדם לחברו". למה יש מצוה לכבד הורים? בגלל כל מסירות הנפש שלהם, כל מה שהשקיעו בי והעניקו לי תוך כדי שגדלו אותי, וגם סבלו ממני הרבה צער גדול בנים – אני חיב להחזיר להם טובה תחת טובה. לכן אין מצוה שהיא "בין אדם לחברו", מצוה של יחסי גומלין, כמו מצות כבוד הורים.

נמצא שיש כאן שני הסברים, ובתורה הכלל הגדול הוא בכגון דא "אלו ואלו דברי אלהים חיים". זו מצוה שהיא מן הקצה אל הקצה, גם ביני לבין ה' ישירות, וגם ביני לבין עוד אדם – ההורים שלי – היא המצוה הזו. לכן, אם יש מצוה אחת עיקרית בתורה ששייכת לשני הרבדים היא מצות כבוד הורים, גם בלי הפירוש שלנו הנ"ל שהולך על אמונה בתורה, ודאי הזמן של עשרת ימי תשובה הוא הזמן הכי חשוב לתקן את היחסים להורים.

24.             "תורה חדשה"

יש עוד הרבה רמזים חשובים במספר 928, ואחד מהם הוא לא פסוק אלא בטוי מובהק בחז"ל ששייך למשיח – מחפשים דברים משיחיים, אנו רוצים משיח נאו – שכתוב שהוא יגלה לנו תורה חדשה. הפסוק אומר "תורה מאתי תצא" וחז"ל דורשים "חדוש תורה מאתי תצא" וגם "תורה חדשה מאתי תצא". הביטוי תורה חדשה, ששייך למשיח – תכלית הגילוי שלו, האור שלו – גם עולה 928. וכנ"ל, הוא עולה "שובה ישראל עד" ו"כי כשלת בעונך".

איך נסביר? נאמר ש"עד הוי' אלהיך", שצריך לעשות מהמלמעלה מהטבע את הטבע שלך, הוא בעצמו התורה החדשה של המשיח – שאפשר ששם הוי', היה הוה ויהיה כאחד ממש, יהיה "אלהיך", הטבע הגשמי שלך, עד להתעצמות עם הגוף שלך, הגוף הקדוש היהודי שהזכרנו. זו התורה החדשה בעצמה. לכן יש "תורה חדשה" מכאן ו"תורה חדשה" מכאן. גם לענין זה אפשר לומר ש"כבד את אביך ואת אמך" – "אביך" הוא "הוי'" ו"אמך" "אלהיך", ובאמת כתוב הרבה פעמים בקבלה ששני השמות הוי' ואלקים הם כנגד אבא ואמא.

25.             ג. סוד הליכת משה

26.             "וילך משה" – "עד הוי' אלהיך"

שאלנו לאן משה הלך ב"וילך", ואמרנו שהזהר אומר שהכוונה שהוא הולך על משהו – למעלה מטעם ודעת. יש פירוש אחד, שיש לו סימוכין במקרא בכמה מקומות, שלפעמים הליכה היא הליכה למות – מאד קרוב כאן לפשט, שההליכה של משה רבינו כאן היא לשון מיתה, הוא הולך מהעולם הזה, מסתלק. הפשט הוא שכעת משה מתחיל ללכת מכאן, אך לפני שמסתלק ממש, תוך כדי ההליכה שלו – "וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל"[11].

אמנם "וילך משה" קשור להסתלקותו של משה, אבל ודאי שזה לא כל הענין – יש משהו הרבה יותר עמוק ב"וילך משה", ביעד ההליכה שלו. בעצם, כמו שנסביר כעת, הוא הולך למקום הזה בו "הוי'" הוא "אלהיך". כלומר, שהוא עצמו מקיים "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך".

27.             שלשת פסוקי "ראשון" של הפרשה

כדי להסביר זאת צריכים להתבונן בפסוקים הבאים, בשלשת הפסוקים של "ראשון" בפרשת וילך. את הפסוק הראשון אמרנו – "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". הפסוק השני הוא המשך – "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא והוי' אמר אלי לא תעבֹר את הירדן הזה". הוא מכין את העם – אני כבר הגעתי ליום האחרון שלי, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום".

יש משהו מאד מיוחד בשני הפסוקים הראשונים: מתחיל בכך שהוא הולך, והוא מדבר, ומה הוא מדבר? "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", איני ניד יותר. עוד יותר מחזק את התמיהה מה פירוש "וילך"? הרי אומר שלא יכול יותר לצאת ולבוא, "והוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה".

צריכים להזדהות עם כל מה שקוראים בתורה, וצריך לחיות עם הזמן, לקשר למצב. יש משהו בעשרת ימי תשובה שכולנו מזדהים עם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", הכל אצלי שלם[12], והיות שכך אין לי יותר מה לעשות כאן – "לא אוכל עוד לצאת ולבוא והוי' אמר אלי וגו'".

הפסוק השלישי, סיום "ראשון", הוא: "הוי' אלהיך הוא עֹבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עֹבר לפניך כאשר דבר הוי'". זה תורף הדברים שמשה רבינו מדבר כאן, כאשר הוא הולך לאיזה מקום – תוך כדי ההליכה הוא אומר את הדברים האלה אל כל ישראל.

28.             הליכת משה על הנהגת יהושע – מפני חמה לפני לבנה

אם מתבוננים בדברים האלה שהוא אמר, הפועל לעבור – לעבור את הירדן ולהכנס לארץ ישראל, הארץ המיועדת לנו, כמו עולם הבא שלנו (כך צריך להיות אצל כל היהודים) – חוזר פה בשלשה שלבים. מתחיל "והוי' אמר אלי לא תעבֹר את הירדן הזה", ממשיך שאני לא עובר אבל "הוי' אלהיך הוא עֹבר לפניך", ואחר כך יש עוד מישהו שעובר, "יהושע הוא עֹבר לפניך"[13]. בשניהם כתוב אותו לשון, "הוי' אלהיך הוא עֹבר לפניך" ו"יהושע הוא עֹבר לפניך" – אותן מלים בדיוק[14].

אם כן, יש בתחלת הפסוק השני את הבטוי "הוי' אלהיך". מה קורה כאן? איך הזהר בכלל מפרש את כל תחלת הפרשה שלנו? כאן שרביט המלוכה עובר ממשה רבינו ליהושע בן נון, משמשא לסיהרא בלשון הזהר – מהנהגת השמש להנהגת הירח, "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה".

משה רבינו התפלל קודם, בתחלת ארבעים השנה שלו, "אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה" – הוא אמר שאיני מסכים בשום פנים להנהגת הירח, הסיהרא. אם אתה תנהיג את הדור שלי, דור דעה, דור המדבר, לפי הנהגת הירח – אני מתפטר.

כאן משה רבינו אומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", הוא כבר גמר, ומבין שה' כן רוצה שיעביר את השרביט לירח, ודווקא הנהגת הירח היא המתאימה לדור באי הארץ. כלומר, היהודים שזוכים לשוב לציון ולבנות אותה זקוקים דווקא להנהגת הירח ולא להנהגת השמש – הם זקוקים לאכילה מעבור הארץ, "לחם מן הארץ" (שיש בו פסולת), ולא מהמן שירד בזכות משה, "לחם מן השמים" (שאין בו פסולת).

על זה משה רבינו הולך – כך מוסבר בזהר. עיקר מה שמשה רבינו הולך עליו הוא תכנית-העל של הקב"ה, שהיא בדיוק ההיפך ממה שהוא דרש ותבע כל החיים שלו – שתהיה הנהגה שמשית לעם ישראל. "הנהגת שמשא", בלשון הקבלה, היא הנהגה של קוב"ה, של זעיר אנפין. כעת עוברים להנהגת סיהרא, הנהגת הירח, הנהגת שכינתיה דקודשא בריך הוא (מלכות), הרבה יותר טבעית – לחם מן הארץ, לזרוע ולחרוש ולהזיע, "בזעת אפך תאכל לחם" – ואותה ה' רוצה דווקא בארץ ישראל שהיא מעין עולם הבא, נשיאת הפכים לגמרי[15]. הרעיון הזה הוא חידוש שמשה לא היה מוכן ללכת עליו קודם, וכעת הוא הולך עליו מתוך אמונה שלמעלה מטעם ודעת.

29.             חבור "לא תעבֹר" ל"יהושע הוא עֹבר לפניך" – "הוי' אלהיך הוא עֹבר לפניך"

נחזור לתופעה המיוחדת, שבין "לא תעבֹר את הירדן הזה" ל"יהושע הוא עֹבר לפניך" יש "הוי' אלהיך הוא עֹבר לפניך" והוא ישמיד את הגוים ותירש את הארץ.

בעצם, משתמע כאן מהפסוקים שכדי לחבר את שתי הבחינות האלה, השמש והירח, יש כח מיוחד שעובר ומחבר, והיא גם כח שבזכותו משה רבינו משלים עם המציאות ומוכן ללכת על ההנהגה החדשה הזו, הנהגת הירח ולא הנהגת השמש. כח זה הוא "הוי' אלהיך", כי "הוי' אלהיך" הוא – בלשון החסידות – הממוצע המחבר בין משה רבינו ליהושע בן נון. זה מודגש מאד חזק בפסוקים.

נחזור שוב: משה רבינו אומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" – חז"ל אומרים שלא יכול לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מעינות החכמה (ורש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא), "והוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה". אתה וההנהגה שלך לא מתאימים לדור שנכנס לארץ.

כתוב שאם משה היה נכנס לארץ היה משיח, היה בונה את המקדש כבית נצחי שלא היה נחרב אף פעם, ואף על פי כן – למרות כל האושר הזה, כל הגליק – "הוי' אמר אלי לא תעבר". ומי כן יעבור? ה' אלקיך, והוא בעצם עושה הכל, הוא ישמיד את הגוים ויוריש את הארץ. אבל ה' מתלבש באיזו הנהגה, וכאן הוא מתלבש בהנהגת יהושע, "כאשר דבר הוי'". "כאשר דבר הוי'" גם רומז לכך שיהושע הולך להיות ה"דבר אחד לדור" ("ולא שני דברים לדור", כפי שרש"י מביא בפירושו בהמשך הפרשה).

30.             ירידת הדורות ואיזונה ב"אור חדש" בכל דור

שוב, מה כל אחד ואחת יכולים ללמוד מזה? כל שנה ושנה היא אור חדש שבא לעולם, אור שלא היה מעולם – כך כתוב בספר התניא. מצד שני, כל שנה ושנה יש ירידת הדורות, מתרחקים ממתן תורה. אז יש פה דבר והיפוכו.

כעת תחלת השנה – גם יום כפור נקרא "ראש השנה" בספר יחזקאל, המושג ראש השנה נמשך מר"ה עד יו"כ – ראש הוא התחלה ושנה לשון שינוי. חז"ל מסבירים על "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם". צריך להתחדש ולהשתפר, להשתנות, ומה השינוי? שני דברים הפוכים לגמרי.

מצד סדר השתלשלות, הסדר החיצוני, יש כל הזמן ירידת הדורות – העולם שוקע כל הזמן יותר ויותר בגשמיות, וגם המנטליות של האנשים שוקעת לדאבוננו יותר ויותר בגשמיות. מצד שני, היא הנותנת כדי לאזן זאת, כדי שלא חס ושלום הכל יתמוטט – יש איזה אור פנימי חדש, גדול מאד, שאף פעם לא היה בעולם, יותר גדול מהאור שהאיר בבריאת העולם, כולל כל המאורות הגדולים ביותר שהיו.

כתוב שהקבלה והחסידות לא התגלו בדורות הראשונים אלא בדורות האחרונים דווקא, כי כל פעם יורד אור חדש גדול יותר כדי לאזן את ירידת הדורות. אשרי מי שזוכה להתקשר לאור הגדול שבדורות האלה, ו"קלקלתנו היא תקנתנו" – מכיון שיש ירידת הדורות כל שנה "זו תקנתנו" שצריך אור חדש וגדול שלא היה אף פעם בעולם. אם נתקשר לאור הזה נגשים את הרצון הפנימי של הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. למה כל פעם העולם יורד? יורד למציאות יותר ויותר תחתונה כי ה' רוצה דירה בתחתונים, אבל כדי לממש צריך את האור היותר גדול – כמה שיורד יותר צריך אור יותר חזק שיאיר, שהוא-הוא התורה חדשה, ה"שובה ישראל עד הוי' אלהיך".

כתוב שככל שהדורות יורדים גם "הוי' אלהיך" יותר יורד, ולכן הגילוי שלו צריך להיות אור יותר עצמי – ככל ש"אלהיך" יותר למטה כך "הוי'" יותר למעלה, והם מתחברים. "הוי' אלהיך" הוא הממוצע, ועליו משה רבינו סומך – שאם יש כאן "הוי' אלהיך" בכל מצב אני מוותר על העקרון שהיה לי עד כה. טוב, שההנהגה תהיה הנהגה של יהושע, טבעית יותר, אבל מכיון ש"הוי' אלהיך" יאיר אור יותר גדול, שגם אצלי הוא חדוש. הכל הוא "שובה ישראל עד הוי' אלהיך".

31.             סדר הפסוקים: חש-מל-מל

המבנה כאן הוא לא-כן-כן – קודם כל ה' אמר למשה שאתה לא עובר, ואחר כך יש שני כן "עֹבר לפניך". מה המבנה של לא-כן-כן? קוראים לכך חש-מל-מל. האמירה של משה "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" – הוא הגיע למצב שאפילו בדברי תורה לא יכול לצאת ולבוא – גורמת לו ענוה ושפלות יתירה. משה הוא הענו מכל אדם, אבל בסוף ימיו מגיע לתכלית ושיא ההכנעה והבטול. עצם הנכונות שלו להסכים להנהגה שלא רצה עד כה היא השפלות וההכנעה שלו (שצריך ללמוד מהן). אחר כך יש מל של הבדלה, "הוי' אלהיך הוא עבר לפניך", ואז מל של המתקה – "יהושע [אותיות ישועה, 'ישועת הוי' כהרף עין'] הוא עבר לפניך כאשר דבר הוי'".

אם כן, זה היה הרעיון השני שלנו הערב. נשמע עוד כמה ניגונים. הדבר הראשון היה שעשרת ימי תשובה הם כמו ה-ל – כמו סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הדבר השני הוא תורת המגיד, שכעת הזמן שאנחנו הולכים לקיים "שובה ישראל עד הוי' אלהיך", עד ממש, עד שהוי' יהיה אלקיך – לחבר את האור החדש עם ירידת הדורות.

32.             "תרין תפוחין"

ניגנו "תרין תפוחין".

הניגון הזה הוא משפט מתוך הזהר הקדוש שקשור לראש השנה. בראש השנה אוכלים תפוח בדבש, שתהיה שנה טובה ומתוקה. רואים בתפוח את הלחיים של מעלה, של אריך אנפין, וכתוב בזהר הקדוש שיש "תרין תפוחין דנהירין תדירא [מאירים תמיד] דחדאן תדירא [שמחים תמיד]". עשרת ימי תשובה הם זמן של פנים מאירות ושמחות, זמן הכי מסוגל להאיר פנים.

כתוב שמהפן הימני, התפוח הימני, יוצא אור, ומהפן השמאלי, התפוח השמאלי, יוצאת שמחה – כמו "ליהודים היתה אורה ושמחה" בפורים. שוב, הבטוי בזהר הוא "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא" – כולנו צריכים גם לחוות זאת, שכך ה' מחייך לנו, מקבל אותנו בסבר פנים יפות ושוחקות, וגם לאמץ זאת, לאמץ את המדות של ה' לנו. נשיר את הניגון.

[מכאן השלמות:]

33.             ד. ביאור הזהר על הפרשה לפי "תפארת החנוכי"

34.             "וילך" – גלגל הזמן

עוד נושא שלם שמתקשר לענין של "וילך": אמרנו שצריך "עד הוי' אלהיך" – ש"הוי'" יהיה "אלהיך" – ו"הוי'" היינו היה הוה ויהיה כאחד. גימטריא יפה של המלה "וילך" היא היה-הוה-יהיה, רמז שממש מתחלק באותיות – וי עולה הוה, ל עולה יהיה ו-כ עולה היה. כלומר, הסדר הוא הוה-יהיה-היה.

מה זה אומר לגבי תשובה? ההתחלה בהוה ולא בעבר מצינו – כמו "הוי' מֶלך, הוי' מָלך הוי' ימלך" – אבל שם הסדר הוא הוה-עבר-עתיד וכאן הוה-עתיד-עבר. דברנו לאחרונה[16] באריכות על כך שתחלת העבודה היא בהוה, עבודת הבינוני של התניא, וכאן הוא מתקשר לצדיק שבעתיד. על ידי שההוה מתקשר ליהיה, ה-ל שלנו, יש לו כח לתקן ולהפוך את העבר (היה), להפוך זדונות לזכויות. הכל קשור לשם הוי'.

מצד אחד קשור לשם הוי', אבל הגימטריא של "וילך" – היה-הוה-יהיה, לפי הסדר הוה-יהיה-היה – היא אלהיך. כלומר, כל מה שדברנו על כך שמשה רבינו הולך על משהו חדש, על הדור החדש, הוא מכח "הוי' אלהיך", שגם הוי' וגם אלקיך – שהוי' יהיה אלקיך ממש – רמוז במלה "וילך".

יש דבר ידוע, שגם מוסבר בסוד ה' ליראיו, שהיה-הוה-יהיה בגימטריא גלגל. בלשון ספר יצירה הגלגל הוא המלך בשנה. כל עבודת עשי"ת וכו' היא עבודה ששייכת ל"שנה" בספר יצירה. כתוב שביום כיפור מתאחדים המובחר של העולם, השנה והנפש – קדש הקדשים, "אחת בשנה" והכהן הגדול. "וילך" בגימטריא גלגל – גלגל הזמן. כתוב "גלגל בשנה כמלך במדינה" – יצאנו מ"המלך בשדה", אבל בכללות כל השנה המלך במדינה, כל ה"שנה" הוא תחת המלך-הגלגל.

35.             תפארת החנוכי: "ויצאו"-"וילך" – ממאמץ לזרימה טבעית

יש קטע מאד יפה בתפארת החנוכי על הקטע הראשון של הזהר[17]. הוא מביא זהר אחר, שלפני שנאמר "וילך אברם כאשר דבר אליו הוי'" – ה"וילך" הראשון בתורה כנ"ל – כתוב "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" בסוף פרשת נח, והזהר אומר שבהתחלה כתוב "ויצאו" ואחר כך "וילך".

מה ההבדל? "ויצאו" היינו יציאה מאיזה מקום ברצונו – עבודת האדם בכח עצמו – ואילו "וילך" הוא כבר כניסה לזרימה טבעית של הליכה עם ה'. ה"וילך" הוא אחרי היציאה. קודם צריך לצאת. דומה למה שהבעל שם טוב אומר[18] על סוד אפר פרה – שצריך לקחת בתחלה יזמה, והיא מטהרת את הטמא. אחר כך אותו דבר ממש עלול לטמא את הטהור. קודם יש עבודה של "ויצאו" ואחר כך צריך להגיע להליכה.

36.             "עד הוי' אלהיך" – הכנסת הנצח לגלגל הזמן

מכאן אפשר להבין שמושג ההליכה – הליכת הגלגל – בעצם קשור לממד הזמן. כלומר, כל הראש של שינוי טוב, "וילך משה", שהוא נכנס לגלגל (גם סוד הגלגול – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"), הוא גם כמו הווארט שלנו "הרכבת נוסעת" – המעבר בין הדורות הוא כניסה לתוך שרש ממד הזמן בכלל. זה ווארט יסודי כאן כדי להבין את כל המעבר. ההופעה של שרש עבר כאן שלש פעמים – לא-כן-כן – היא לא רק במובן של עבירת הירדן, אלא כל ענין המעבר בין הנהגת השמש והנהגת הירח, משה ויהושע. החידוש הוא שמשה נותן למעבר תוקף וזורם איתו.

בעצם ההבדל בין "הוי'" ו"אלהיך" בענין גלגל הזמן הוא ששם הוי' הוא היה-הוה-יהיה כאחד, למעלה מהזמן. מבואר אצלנו הרבה שיש שתי בחינות נצח – נצח שלמעלה מהזמן לגמרי ו"[ואתה הוא – מעל הזמן לגמרי] ושנותיך לא יתמו" שפירושו נצחיות בתוך הזמן. "אלקיך" היינו הנצחיות שבתוך הזמן, ו"הוי' אלהיך" היינו חיבור הנצחיות שלמעלה מהזמן לגמרי עם הנצחיות שבתוך הזמן. חוזר לרמז שצריך בהוה להתחבר לעתיד ומשם להפוך את העבר – עבודת התשובה מאהבה. באמת עיקר הכח הוא העתיד, ה-יהיה בגימטריא ל.

37.             תפארת החנוכי: חזרת אהרן ומרים לתוך משה לצורך העברת ההנהגה ליהושע (וכיו"ב בדורו של המגיד)

הזהר פותח בפסוק מישעיהו – דווקא פסוק שבכמה מפרשיות משנה תורה הזהר מצטט, וראינו כמה פעמים – "מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם". הזהר פותח בכך שיש שלשה אחים שהנהגת דור דעה היתה על ידם – משה, אהרן ומרים. הרמז שלנו הוא ש"נעשה ונשמע" עולה שלשה דברים (שלשה דברים יחד עולה בראשית כידוע מאבולעפיא), שהם שלשה דָבּרים, משה אהרן מרים.

יוצא שמשה הוא הראש, בחינת הדעת (התחלנו לדבר על דעת וחסד, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, נושא גדול בפני עצמו), אהרן הוא יד ימינו, החסד, ומרים יד שמאל, הגבורה. בעצם מרים היא המלכות, רק שבנין המלכות מהגבורות, ולכן השרש שלה הוא גבורה, יד שמאל.

מסביר בעל תפארת החנוכי מאד יפה, שכדי להעביר את השרביט לדור הבא – הנהגת הירח של יהושע – מנהיג הדור צריך דעת, וכח להחדיר את הדעת שלו לעם. הכח של משה-הראש להחדיר את דעתו לתוך הדור שלו, דור דעה, ולעולם בכלל – תלוי בזרועות שלו, הכח של אהרן ומרים. אם הוא צריך להעביר את ההנהגה לדור הבא, יהושע, קודם הוא צריך להחזיר לעצמו – בסוד נטילת ידים – את הזרועות-המדות שלו, שיחזרו להתכלל בתוך הראש. לכן אהרן ומרים היו צריכים להסתלק לפני משה, כדי שיחזרו לתוך הראש שלו, ואז הוא יוכל עם כל כח ההתפשטות שלו להעניק אותו הלאה לפי ההנהגה הראויה לדור הבא.

אז הזהר אומר ש"וילך משה" היינו שהלך בלי זרוע. הוא מביא את הפסוק "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", אבל רוצה לומר שכעת לא היתה לו הזרוע – כאילו הוא הולך בלי ידים (מזכיר קצת את הבעטלר בלי ידים של רבי נחמן). "מוליך לימין משה" הוא נותן לימין משה את הכח הנסי, ה"הוי' אלהיך" – "ימין משה" היינו אהרן, ואילו "זרוע" היא צד השמאל, הגבורה של ה' לעשות נסים, שהיא גם התפארת של ה', כי הנס הוא בפהרסיא, בפרסום גדול, וכסיום הפסוק "לעשות לו שם עולם". אבל כעת – "וילך משה".

רצינו לספר את הסיפור המקביל של המגיד, שכאשר הסתלק רבי אהרן הגדול מקרלין הוא אמר שהוא היה יד ימין שלו, הכח המבצע, הזרוע המבצעת להחזיר בתשובה. המגיד אמר שבלי יד ימין... הוא כבר נבא את ההסתלקות של עצמו (ב-י"ט כסלו שלאחר י"ט ניסן, יום הסתלקות רבי אהרן). הסיפור של המגיד עם רבי אהרן הגדול מקרלין הוא ממש הזהר הזה מפורש – שקודם יד ימין צריכה להסתלק ולהכלל בשרש, וזו כבר נבואה שהשרש עצמו עומד להסתלק, רק שיש לו כח להעניק את כח ההתפשטות לדעת של הדור הבא, שתוכל לחדור לתוך המציאות.

38.             רמזי פרשת "וילך" ו"מוליך לימין משה"

רמז אחד: בכל שלשת הפסוקים ב"ראשון" של "וילך" יש מט מלים, אז צריך לכתוב אותן בצורת רבוע של שבע על שבע:

בפסוק שהזהר מביא על ההתחלה, "מוליך לימין משה וגו'", יש מט אותיות – כל אות בפסוק היא כנגד מלה אחת ב"ראשון" של וילך, וגם את הפסוק צריך לצייר כשבע על שבע:

מ ו ל י ך ל י

מ י ן מ ש ה ז

ר ו ע ת פ א ר

ת ו ב ו ק ע מ

י ם מ פ נ י ה

ם ל ע ש ו ת ל

ו ש ם ע ו ל ם

39.             "ימין משה" – כח ההתפשטות בסוד המילוי

בכלל הסוד של "ימין משה", אם כותבים את השם משה במילוי – מילוי עב או סג, בה ה-ה מתמלאת ב-י: מם שין הי – אותיות המלוי הן ימין. כלומר ש"ימין משה" הוא ממש משה במילוי.

בלי לומר את הדבר היפהפה הזה, בעל תפארת החנוכי אומר שכל כח ההתפשטות הוא סוד המילויים בקבלה, כי למילוי המילוי של שם הוי' יש כח אותיות – קשור ל"ועתה יגדל נא כח א-דני". בכלל המילויים הם סוד הכח, היכולת של המלה או הענין להתפשט ולחדור למציאות, וכאן יש ממש רמז יוצא מהכלל, שאותיות ימין הן העב-סג, התפשטות עצם המוחין, של משה עצמו.

הימין שלו ממש, במציאות, הוא אהרן. כלומר, מה שענני הכבוד והבאר חזרו בזכות משה, הן לא באותה בחינה ויכולת כמו לפני הסתלקות אהרן ומרים. מכאן יוצא שהעננים והבאר חזרו, אבל חזרו ממקום יותר גבוה, כי הוכללו בתוך הראש, ועל כן היה בהם פחות כח לחדור למציאות. לכן משה רבינו לא היה יכול להחזיק את המצב הזה הרבה זמן, והכל הקדמה לכך שהוא עצמו צריך להסתלק, להשלים את ההסתלקות של כל שלשת הדברים יחד (שכולם מתו בנשיקה, "על פי הוי'").

40.             ה. ד"ה "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה" תרד"ע

41.             חסד ("חסד זוטא" ו"רב חסד") וטוב

אמרנו שעיקר "בין אדם למקום" הוא דעת ועיקר ה"בין אדם לחברו" הוא חסד. במאמר ע"ב של השבוע הוא בעצם מסביר את ההבדל בין טוב וחסד. הוא אומר שגם בחסד יש שתי מדרגות – חסד זוטא וחסד רבא (רב חסד):

חסד זוטא, "חסד לאברהם", הוא מתוך שפלות – שעושה עצמו כשירים, וממילא רק משאיר לעצמו שירים. אבל "רב חסד" הוא חסד מתוך רוממות – המשך נושא הרוממות העצמית – והיינו מה שהרוממות נותנת מקום למי שאין לו מקום על מנת לרחם עליו. נתינת המקום לזולת היא מתוך מה שהזולת הוא בשפל, "אשכון ואת דכא ושפל רוח", אבל כאן יש עוד תכונה של רוממות עצמית – אם הוא מצד הקדושה נותן לכולם לא כי הם בשפל אלא כי "טבע הטוב להיטיב" ויש לו אין סוף לתת, עושר של מלך שטבעו להיטיב לכולם בלי חשבון. לכך הוא קורא טוב בעצם, שממנו טבע הטוב להיטיב, ואותו טוב בעצם הוא תוצאה של רוממות עצמית. אותו חסד, שהוא בעצם טוב, נקרא "רב חסד".

חסד זוטא הוא מתוך שפלות, אבל יחסית לגבורה הוא בלי גבול. בכלל, הוא מסביר שהיחס בין חסד לגבורה הוא בלי גבול וגבול. גם חסד זוטא הוא "בלי גבול", על דרך "מאדך" שמעורר את הבלי-גבול האמתי. החסד זוטא בתוך עולם האצילות הוא כמו הבלי-גבול שלך, והבלי-גבול האמתי הוא רב חסד שממנו טבע הטוב, לתת ביד רחבה לגמרי לכולם.

לפעמים אומרים ש"חסד לאברהם" הוא חסד זוטא, והחסד של אהרן הוא רב חסד. אבל מהזהר, שאהרן הוא יד ימין של משה רבינו – "מוליך לימין משה" – משמע שהוא אותה בחינה כמו חסד זוטא שמסביר במאמר (וכך גם מסביר בתפארת החנוכי). החסד הזה הוא עיקר מה שמחדיר את תודעת משה במציאות.

42.             אור-חיות-כח – אור-אור-כלים

עוד ענין שמסביר במאמר, הלשונות (שיש בסוף התניא) אור-חיות-כח: אור הוא אור מקיף, חיות היא אור פנימי וכח הוא כלים. ענני הכבוד של אהרן הם אור מקיף, באר המים היא חיים (כמו שב-ג תארי התורה "תורת חסד" בחסד, "תורת חיים" בגבורה, ו"תורת אמת" בתפארת). שני השלישים התחתונים של התפארת הם בחינת כח, בחינת כלים. הייתי חושב שמשה רבינו ממשיך את המאור, אבל בזכותו ירד המן – אור פנימי שלגמרי מתייחד עם הגוף. אור פנימי כזה הוא כח, תפארת. זה נושא שלם בפני עצמו.

נמצא שיש שתי בחינות של אור ויש כלי – והרמז: אור-אור-כלי = דעת, שעיקר ענינה לחבר את האור המקיף והפנימי לכלי. שלש הבחינות הן גם כנגד חג"ת – האור המקיף הוא בחינת חסד – "וימינו תחבקני"; האור הפנימי, החיות, בחינת גבורה כנ"ל; אך כאשר מתחבר האור הפנימי עם הגוף לגמרי, ועד שממנו נעשו הכלים ממש, בסוד "מהתעבות האורות נתהוו הכלים", הוא כח, והוא בחינת "תפארת גופא".

ורמז: חסד-גבורה-תפארת עולה לז ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", וכשמחברים זה לאור-חיות-כח עולה ג"פ הוי' ברבוע (הממוצע).

43.             שלש מדרגות בהענקה – "זה נהנה וזה..."

עיקר הנקודה שהוא מסביר במאמר הוא "זה נהנה וזה לא חסר" או שכן חסר. הוא מביא את המשנה בפרקי אבות "ארבע מדות באדם", שהאומר שלי שלי ושלך שלי הוא רשע, שלי שלך ושלך שלך הוא חסיד, שלי שלך ושלך שלי עם הארץ (לא נדון בכך כרגע) ואילו שלי שלי שלך שלך זו מדה שיש בה מחלוקת – אם היא מדה בינונית או מדת סדום. כדי להבין מהי חזרה בתשובה ביחס לחבר – נקודה יפה וחשובה במאמר.

קודם כל, רואים כאן מחלוקת בחז"ל שהיא דוגמה לכך שהמחלוקת היא תמיד במצב בינים:אם זה נהנה וזה לא חסר כלום, ואף על פי כן אני לא מוכן שתהנה ממני, זה ודאי מדת סדום – אין על כך מחלוקת. מי שאצלו "זה נהנה" ואני חסר הרבה, באופן משמעותי, ואיני מוכן לכך – ברור שזו לא מדת סדום, וגם ברור לכולם, אין מחלוקת בכך, שזו מדת בינונית בין הרשע שאומר שהכל שלי לחסיד שאומר שהכל שלך.

אם כן, איפה המחלוקת של המשנה? (זו הרחבה של מה שהרבי אומר בקיצור) – כל המחלוקת היא במצב של זה נהנה וזה חסר קצת. יש מי שאומר שאם אני טפה חסר (ולא מוכן לזה) זו מדה בינונית ויש מי שאומר שזו מדת סדום. שוב, זו דוגמה מאד יפה להסביר לתלמידים איך מחלוקת היא במצב בינים.

44.             שלש המדרגות בתיקון החברה ותשובת "בין אדם לחברו"

מה הן שלש המדרגות הללו בשרש? זה עיקר המאמר, שזהו אור ושתי מדרגות של שפע. באור גם האור וגם המאור לא חסר כלום, ואם מישהו מונע אור מהשני – לא מוכן להאיר לו – ברור שזו מדת סדום. אור זה הוא האור של אור-חיות-כח, אור מקיף. אבל שפע הוא אור פנימי, וכל שכן אור שכבר בגדר כלי – מהתהעבות האורות, דווקא האור הפנימי, התעבו הכלים. השפע שבכלי, כמו שפעת מים, ממש התעבה וחסר הרבה. אבל יש אור פנימי שמתלבש אך אינו מתעבה להוות כלי אלא רק מחיה את הכלי מפנים – כמו הנפש האלקית שמתלבשת בבהמית – וההתלבשות גורמת שחסר קצת, לא הרבה. אם אני נותן את הכלי, הממון שלי, אני חסר, אבל כאן חסר רק קצת.

אור-חיות-כח הם אור מקיף, אור פנימי וכלים – זה ממש הנושא של תיקון החברה. את הכל רצינו לקשר לעבודת התשובה של חסד, של בין אדם לחברו בימים האלה. שאין מה לדבר שצריך להאיר לכולם באור מקיף. אחר כך יש לך שתי מדרגות של תיקון – גם כשאתה חסר קצת צריך להשפיע, וגם כשאתה חסר הרבה צריך להשפיע (ועד שכולם יהיו חסידים, שעושים לפנים משורת הדין לגמרי). כל כך למה? כי בסופו של דבר המשפיע יקבל מהשרש שלו שנעוץ בסוף, של המקבל, יותר ממה שהיה לו בתחלה.

מתאים לדבר על אהבת ישראל ואחדות ישראל בימים האלה, בתהו אין הרגשת חסרון שלי ולא יתרון של הזולת, וזה מה שמחבר בין הנשמות – שאני מרגיש את החוסר שלי ואת יתרון הזולת. כשיש לו יתרון אני יכול לקבל אותו באור חוזר.

ועוד כמה רמזים: יתרון עולה 666 = 36 (חי חי) במשולש וחסרון עולה 324 = 18 (חי) ברבוע, ויחד עולים 990 = 44 במשולש (כב פעמים אדם) = משיח בן יוסף משיח בן דוד. הרגשת היתרון היא הרגשת המשפיע את יתרון המקבל – "בו ירוץ צדיק ונשגב" – והיא משיח בן יוסף. משיח בן דוד הוא הרגשת החסרון והשפלות. יוצא שקודם צריך לתת מתוך תחושת היתרון של הזולת, וזה פותח אותי – עושה ממני חותם שוקע – לקבל את החותם הבולט של המאור העצמי בי.