י שבט תש"ע - ששה סיפורים על הרבי הריי"צ הדפסה

אור ל-י שבט ע' – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים, כל העצורים – שישתחררו. ידוע שהרבי הקודם, הרבי הריי"צ זי"ע, שהיום יום ההילולא שלו, היה עצור שבע פעמים. כאן, תלמידי ישיבת "עוד יוסף חי" והנלווים אליהם, הולכים בדרכיו. יהי רצון שכולם ילכו לגמרי בדרכיו, בכל הדרכים שלו. לחיים לחיים.

היום יש לנו גם את ההילולא של הרבי הקודם וגם תחלת הנשיאות של הרבי, לכן נתחיל עם שני הניגונים – הבינוני ושאמיל – שזה החפיפה ביניהם.

לחיים לחיים.

הערב אנחנו נספר ששה ספורים מהרבי הריי"צ, מתוך המון ספורים שיש. בחרנו ספורים עם אופי מיוחד, אופי של גבורה, כידוע שהגבור בפשטות בין האדמו"רים של חב"ד – גם בחיצוניות, "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים", אבל הגבור בגלוי – זה הרבי הקודם. היות שזה גם קשור ומתאים למקום כאן, קוראים לו יוסף, כמו יוסף הצדיק – שייך לקבר יוסף. יש אפילו את הווארט המפורסם של הרבי, שכמו שהביאו את עצמות יוסף לשכם כך הרבי הריי"צ גם כן בא לשכם. זה ווארט שאנחנו חוזרים עליו כל פעם בהקשר לקבר יוסף, שזה המקום המיוחד של הרבי הקודם – הוא הגיע לשכם, עיר הברית. היות שיש לנו ששה ספורים – יתכן שכמה מהם אולי ספרנו פעם, אבל את הרוב כמדומני לא ספרנו – אז נספר אותם לפי הספירות מגבורה עד מלכות. ספורי חסד יש בלי סוף – זה בהזדמנות אחרת. היות שאנחנו רוצים להתחיל מהגבורה, לכן בחרנו ששה ספורים, מגבורה ועד מלכות, ש"בנין המלכות מן הגבורות". בסוף, לאחר שזוכים לבנות את המלכות מהגבורות, אז המלכות מושכת חסדים – "חסדי דוד הנאמנים" – אבל לבנות את המלכות זה על ידי גבורות דווקא.


הספור הראשון: בהיות הרבי בן עשרים וחמש שנה, הוא שימש ה"מנהל פועל" של ישיבת תומכי-תמימים, שנוסדה רק כמה שנים קודם (תפקיד לו מונה על ידי אביו, הרבי הרש"ב, עם יסוד הישיבה). באותן שנים, תרס"ה-תרס"ו, היה מרד נגד הצאר – התחלת המהפכה ברוסיה. בכל מקום ומקום, בכל עיר, היו קבוצות של בריונים, שהיו אחראים להמריד את הצבור נגד השלטון. היה להם נשק – בעיקר אקדחים – והם איימו על כל אחד שלא הצטרף, שאחת דינו, ובצעו הרבה הרבה רצח בימים ההם, כידוע. אז היתה קבוצה כזאת, שבחב"ד קראו להם 'הבריונים של ליובאוויטש', שניסו בכל מחיר לתפוס בחורים מהישיבה ולהעביר אותם למחנה שלהם. היו כמה מאות בחורים בישיבה אז, וכמובן שהבריונים לא הצליחו, חוץ מעם בחור אחד. היה שם בחור אחד, ברל'ה טשערניגאווער, והוא נתפס על ידי הבריונים האלה. ברגע שזה נודע לרבי הריי"צ – שוב, הוא בן עשרים וחמש שנה, הבן של הרבי, המנהל של הישיבה – הוא קרא לכמה בחורים בין התלמידים שהיו גבורי חיל מיוחדים. לראש שלהם, שהיה גבור רציני ביותר, קראו שמואל כצמן (יכול להיות שהוא מגולגל כאן באיזה בחור בישיבה). הוא קרא לשמואל כצמן ועוד כמה מהגבורים שידאגו בהקדם לתפוס את הבחור הזה ולהביא אותו אליו, לריי"צ. הם ארבו לו עד שהוא עבר באיזה רחוב בלי הליווי של אותם בריונים שתפסו אותו, ופשוט התנפלו עליו – שמואל כצמן ושאר החבר'ה – ובכח הביאו אותו למשרד של הישיבה ונעלו אותו בתוך המשרד. כעבור זמן מועט הדבר נודע לאותם שקצים, והם באו – על כל האקדחים שלהם, קבוצה שלמה – לריי"צ, למשרד הישיבה, בצעקות ובאיומים ובאקדחים בידים, ואיימו על הרבי הריי"צ 'מה זה שגנבת מאתנו אחד החברים שלנו?!'. הרבי אמר: דבר ראשון, מהאקדח שלכם איני ירא. אנחנו זוכרים את הווארט עם האקדח הרבה יותר מאוחר, מהמעצר השביעי שלו, שבחקירה שלפו אקדח והוא אמר – מהצעצוע שלכם איני פוחד. רואים שה'אל-פחד' – יסוד היסודות של הבעל שם טוב, שלא לפחד משום דבר חוץ מה' – התחיל מוקדם, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע". דבר כזה צריך להתחיל מהילדות (מ"דורשי" ועוד לפני; "נא גבור דורשי יחודך" – שיהיה להם הגבורה שלך, לא לפחד מאף אחד חוץ ממך, ואז יתקיים – "כבבת שמרם"). זו הצוואה לבעל שם טוב כשהיה ילד קטן מאד – לא לפחד משום דבר חוץ מה'. דבר שני, השיב הרבי לאותם בריונים, הבחור הזה לא שלכם בכלל. אני מנהל הישיבה, ואביו הפקיד אותו אצלי לשמרו גם בגשמיות וגם ברוחניות, והיות שאני רואה שברוחניות אינו שמור כרגע, הוא לא נוהג בסדר, אני חייב להחזיר אותו לאביו. הוא דבר בתוקף – כמו שנסביר שכל הדברים שלו היו בתוקף רב מאד – אז הם יצאו מהחדר. לא יצאו על מנת לא לחזור, אבל באותה פעם הם הסתלקו. כעבור יום-יומיים האבא של הבחור הגיע ולקח אותו הביתה. אחרי שנודע להם שהבחור לגמרי איננו, שנסע לביתו, אז הגיעו לחצר הישיבה מאתים שקצים כאלה, כנופיה שלמה של מאתים בריונים עם אקדחים, וכתרו את הישיבה. זה כבר נודע לרבי הרש"ב בעצמו, והרבי מיד אמר שינעלו את כל הדלתות והחלונות והתריסים, וכך עשו. הם התחילו לירות, ובנס כל הירי שלהם – עד שכנראה הוציאו את כל הקליעים באקדחים – רק כמה קליעים נתקעו בכתלי הישיבה אבל לא קרה שום נזק לאף אחד. לא כתוב שנגמרו הקליעים, אני משער שאולי כן. בכל אופן, באיזה שלב אותו שמואל כצמן עם שאר הבחורים תפסו את הרגלים של המטות – היו להם מטות מברזל, והם פרקו את רגלי הברזל מהמטות בתור אלות ברזל – ויצאו כמה מאות תמימים ועשו שמות בשקצים האלה, עד שברחו לנפשם. זה שמוסר את הסיפור אומר שאני ראיתי שכתוב בספרים שלהם – היו ספרים לכנופיה – שדנו את הרבי הריי"צ ואת שמואל כצמן דין מות, היה רשום אצלם ששני אלה דינם מיתה ר"ל. זה הסיפור הראשון.

את הסיפור הזה נשים במקום הגבורה. שוב, זה אל-פחד, לא לפחד מאף אחד, משום דבר בעולם, רק מהקב"ה – זה שייך לגבורה, זה תיקון הגבורה. גם עצם הגבורה, איך צריך להגיב אם גונבים לך בחור מהישיבה? מה צריך לעשות? צריך בכח לגנוב אותו בחזרה. ואם זה מסוכן – שזה יהיה מסוכן. ואם יורים עליך, מה עושים? בסוף יוצאים עם אלות של ברזל. אם כן, שמואל כצמן זכור לטוב, הוא חיל נאמן בצבאות ה' של הרביים, של הרבי הריי"צ והרבי הרש"ב. עד כאן הסיפור הראשון. שוב, זה בגיל עשרים וחמש.


הסיפור השני, שכנגד התפארת, בו נעמיק במיוחד, קרה עוד לפני כן, בגיל 22, בשנת תרס"ב. שוב, הישיבה קיימת רק כמה שנים, והרבי הריי"צ, ה"מנהל פועל" של הישיבה, הוא אברך צעיר. היה אחד מהבחורים בישיבה, מענדל אקסלרוד הי"ד (גם היום יש משפחה זו בחב"ד), והוא השתדך עם משפחה אמידה של חב"ד במוסקבה (רק לאמידים ביותר היה מותר לגור במוסקבה). התנאים היו אצל הכלה, כנהוג, אז החתן הגיע פעם ראשונה בחיים למוסקבה – לא היה שם אף פעם – ועשו לו תנאים. באותו זמן הזדמן שהרבי הריי"צ היה שם לרגל העסקנות הצבורית שלו. היו שם תנאים, ולמחרת בבקר ניגש הרבי הריי"צ לחתן – שיש אולי הבדל של שנתיים ביניהם – ופונה אליו כחבר, מענדל, אתה פעם ראשונה במוסקבה, בעיר הגדולה, ואף פעם לא ראית כזה מקום. בא ואעשה לך טיול, אראה לך את העיר הגדולה – מה יש במקום הזה. הרבי הקודם כבר היה בקי, היה שם הרבה פעמים. הם מטיילים והוא מראה לו כל דבר, עד שמגיעים לכלבו הכי גדול ברוסיה ודאי (אולי באירופה), חנות ענקית – מורי-עט-מורילוס, שם מפורסם – והרבי הריי"צ אומר למענדל, הבחור-החתן, תדע לך שבמקום הזה אפשר להשיג כל דבר שיש בעולם, הכל נמצא במקום הזה. בא נכנס ונראה משהו. הוא מכניס אותו לתוך הכלבו הזה, ולכל סוג של תוצר יש מחלקה בפני עצמה, אז הם הולכים למקום שמוכרים סכינים – מחלקה מיוחדת לסכינים, סכיני כיס, סוויצ'-בליידס, אולרים, וכיו"ב. הרבי הריי"צ מוציא מהכיס אולר שיש לו, עם כל מיני אביזרים שיש בו, ואומר למוכר – אני רוצה לקנות בדיוק עוד אחד כזה. המוכר מתחיל לחפש, מוציא את כל הסחורה, ושום דבר לא מגיע לטיב של סכין-הכיס שיש לרבי. אחרי שעה ארוכה, שמחפשים סכינים שם, הרבי פונה לבחור ואומר – אתה רואה, יש להם הכל, חוץ ממה שבאמת צריך, את הסכין המיוחד הזה. אז יצאו מהחנות. זה הסיפור.

אנחנו נשים את הסיפור הזה במקום התפארת. למה? בגלל שרואים כאן שהרבי הריי"צ התפאר בסכין שלו, שיש לו סכין-כיס מיוחד. סימן שיש לו גם חוש בזה – תפארת זה גם המקום של החושים בכלל, כל דבר שאתה אוהב ואתה נמשך אליו ומייקר אותו סימן שיש לך חוש בו, וממילא יש בזה גם ממד של התפארות, שאתה מתפאר בו. יש התפארות של קדושה ויש התפארות של קליפה. מי שהוא בטל ואף על פי כן הוא מתפאר במשהו – אז יש דברים בגו. יש הרבה צדיקים גדולים שמצד אחד הם בטלים בתכלית הבטול ומצד שני רואים שלפעמים מתפארים. איך קוראים לקשר הזה, איך יתכן גם בטול וגם התפארות? התפארות יכולה להיות בתכונות שיש לי – בחכמה שלי, ביפי שלי, בעשר שלי. הפסוק אומר "אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל...", בכל זאת יש משהו להתפאר בו. קוראים לקשר הזה "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" – "מה שמו" זה בחכמה-בטול, אבל זה יכול להתגלות בבן, "מה שם בנו", כהתפארות. אפשר להסביר שמי שיש לו אבא בתכלית הבטול – כאן זה הרבי הרש"ב – אז הבן, שעתיד להיות רבי, אף על פי כן אצלו (לפחות בילדותו, זה עדיין ספור של הילדות) זה יכול להתבטא כהתפארות. כאן ההתפארות לכאורה משהו מאד חיצוני, שהוא מתפאר בסכין שלו. יש דברים בגו, למה דווקא בכך מתפאר. בספור הראשון הרבי לא פוחד מאקדחים, נשק, כלי זין. אבל הרבי הקודם נשא נשק. היו זמנים שהוא הסתובב עם אקדח. מזכיר לנו את בעל התכלת. ידוע לכולם שבעל התכלת הסתובב עם אקדח, אבל לא כל כך יודעים שגם הרבי הריי"צ הסתובב עם אקדח. אבל כאן, כשנכנס לחנות בגיל 22, הוא התפאר בסכין שלו.

אמרנו שבספור הזה נעמיק באופן מיוחד: הספור הזה לכאורה קשור לסוגיא בגמרא במסכת שבת, שיש מחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר אם כלי זין – כלי מלחמה – הם תכשיטים או שאינם תכשיטים. למאי נפק"מ? אם מותר לצאת בשבת עם כלי מלחמה. מה זה כלי  מלחמה? סיף וקשת ותריס ואלה ורומח. תריס זה מגן. לגבי פירוש אלה יש מחלוקת בין המפרשים – לפי הרמב"ם זה גם סוג של מגן, מגן עגול, אבל לפי שאר המפרשים זה מה שאנחנו קוראים אלה (האלות של התמימים, רגלי המטות שלהם שמברזל; ידוע שבית המקדש השלישי יבנה מברזל). כך המשנה בשבת מונה חמשה סוגים של כלי מלחמה. הרמב"ם בהלכות שבת פי"ט ה"א לא מזכיר בכלל את דעת רבי אליעזר שזה תכשיט, ואומר שמי שמוציא את כלי המלחמה בשבת בשוגג – שזה לא דרך מלבוש – חייב חטאת. משום מה הרמב"ם מסדר אחרת מהמשנה – רומח, סיף, קשת, אלה, תריס. בלי להאריך בזה, לכאורה סדר הרמב"ם מתאים להתפשטות ה גבורות ל-ה קצוות, ולסדר המשנה צריך הסבר. רמח זה אברהם וסיף זה לכאורה סוג נוסף של אותו דבר. סיף זה התרגום של חרב בכל מקום – חרב זה חורבן, זה סתם גבורה (וכן סיף לשון סוף – הוא עושה סוף). קשת זה השלישי – "בקשתי", כמאמרו של יעקב אבינו שמדתו תפארת (וחז"ל דורשים כ"בעותי" – תפלה, רחמי, עבודת הרחמים, והוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, כאשר הקשת יורה חיצים לאויר הנעלם וה' לוקח את החצים למטרתם; הרבה פעמים הקשת זה כינוי ליסוד-יוסף והחצים זה הטפות, אבל "אלה תולדות יעקב יוסף", והשרש של הקשת בתפארת והחצים ביסוד; שם כתוב "בחרבי ובקשתי", כסדר כאן – גבורה ואחר כך רחמים). ריבוי הגוונים של הקשת (בענן) שייך גם הוא לספירת התפארת. אחר כך אלה ותריס, שלפי הרמב"ם זה שני סוגים של אותו דבר, אז מתאים שהולך יחד – נצח והוד. בכל אופן, אם האלה זה מה שאנחנו קוראים אלה ותריס זה מגן, אז מגן מתאים למערכת החיסון, שזה הוד, ואילו לצאת עם אלה – כמו בספור הראשון שספרנו – זה נצח. בכלל, כל אלה שמסתובבים עם אלות זה נצח – או נצח של קדושה, או, כפי שאבל אנחנו פוגשים את זה בדרך כלל, בנצח של הלעו"ז. בכל אופן, ככה הרמב"ם מסדר את חמשת כלי המלחמה שמי שמוציא אותם בשבת חייב חטאת. [כמה רמזים בזה: אם האלה היא מה שאנחנו קוראים יש הבדל מהותי בין ארבעת הראשונים לבין האחרון, התריס, ואם זה כפירוש הרמב"ם ההבדל בין השלשה לשנים – בין כלי למלחמת תנופה כדי לפגוע באויב או הגנה מפני האויב (צבא-תנופה-לישראל או צבא-הגנה-לישראל). לפי הפירוש הפשוט, ר"ת של ארבעת הראשונים זה רסקא = 19 ברבוע, וה-ת שבר"ת תריס = 20 ברבוע. יחד זה מספר ההשראה של 20, העולה "לעיני כל ישראל". ס"ת של כל החמשה עולים "מחיה מתים". רוס"ת עולה חי פעמים חכמה (ש"ימותו ולא בחכמה"). כל הרמזים הנ"ל היינו איזה רמז שבפנימיות הכלים האלה ענינם להביא לימות המשיח ולע"ל של חיים נצחיים. מצד אחד בסוגיא לקמן רבי אליעזר מודה (לפי הברייתא הראשונה) שכלים אלה לא יהיו בימות המשיח, ולפי האיכא דאמרי כן יהיה גם בימות המשיח, אבל משמע שלע"ל לא יהיה, אבל האמת שמסתתרת היא שיש בחינה שהכלים האלה הם הסוד של חיים נצחיים בכלל – הפוך על הפוך. כמו הברזל שבעולם הזה אסור להניפו על אבני המקדש, כי זה כלי משחית, אבל דווקא בית המקדש השלישי יבנה מברזל. הכל כדי להדגיש שאוהבים את רבי אליעזר, שזה תכשיט (וכך עולה מהסיפור על הרבי הריי"צ), וזה אומר שיש בזה עוד עומק. יש סדר בסוגיא – מתחיל מלהגיד שלא יהיה בימות המשיח, ואח"כ אומר שיהיה בימות המשיח אבל לא לע"ל, אז עם קצת דמיון ההמשך הוא שזה יהיה גם תכשיט לעולם ועד. ש"חגור חרבך על ירך הודך והדרך" זה נצחי – כמו שדברי תורה (הדרש) קיימים לעולם ועד כך גם החרב על הירך (הפשט) קיימת לעולם ועד. רואים שגם משה רבינו התפאר בסוף ימיו במלחמת סיחון ועוג, ואחר כך במלחמת מדין – ה"ויאסף" שלו שייך למלחמת מדין, וכל מצוותו ליהושע להמשיך אותו זה צוואה להמשיך במלחמות, לכבוש לא מלכים. רואים שהוא איש מלחמה, ובכתבי האריז"ל כתוב במפורש על "הוי' איש מלחמה" ש"איש מלחמה" עולה משיח בן דויד. אחר כך "הוי' שמו" רומז לשלום, אבל שלום שבא בעקבות ה"עת מלחמה" – "עת מלחמה ועת שלום" (עם ו החיבור ביניהם). מלחמה שלום = צבאות, שם קדוש שודאי קיים לעולם (קשור ל-י שבט, ששם זה מוזכר במאמר). כל זה רמזים לחמשת כלי הנשק.]


נלך ישר לסיפור: אם הרבי הריי"צ מתפאר בסכין שלו אולי הוא פוסק כרבי אליעזר, ולא כחכמים, שזה לא להלכה. צריך עיון, אולי כאן בישיבה פוסקים כרבי אליעזר ולא כחכמים, וזה לא להלכה, אז צריך עיון. בכל אופן, צריך לשמור את ההלכה, שאם הלכה כחכמים אז זה לא תכשיט (לפחות לא בשבת). בכל אופן, בסיפור הזה רואים שהוא התייחס לסכין כתכשיט. היות שכאן בישיבה צריך ללמוד ממנו, בגלל שבין אדמו"רי חב"ד הוא הכי בגילוי קשור כאן לרוח של שכם, כמו שאמרנו קודם, אז אצלו זה לא היה משהו שימושי בלבד – זה היה תכשיט.

שוב, רבי אליעזר אומר "תכשיטין הן לו" – זו לשונו במשנה – ואילו חכמים עונים לו "אינן אלא לגנאי". אלו הלשונות, שרבי אליעזר סובר שכל כלי המלחמה "תכשיטין הן לו" וחכמים אומרים "אינן אלא לגנאי". נעשה גימטריא: הרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אם כי צריכים לפסוק הלכה רק כמאן, רק כאחד. נשים לב שהדעה של "תכשיטין הן לו" היא דעת רבי אליעזר הגדול, שהוא "שמותי", שאחד משני הפירושים שהוא שייך לבית שמאי – בגבורה (לפי הפירוש השני הוא מוחרם, אפשר לומר שהיה מוחרם בגלל שהתפאר באוסף כלי הנשק שהיה לו בבית...; כתוב שהוא נקרא על שם אליעזר בן משה רבינו, שגם לו היה סיפור עם סכין – המילה בצור; אולי גם אבא שלו, הורקנוס, התעשר בגלל שמכר נשקים לגורמים לא חוקיים...). גם אם הוא לא שייך לבית שמאי, הוא ודאי שייך למדת הגבורה. מי ששייך לגבורה, שזה רבי אליעזר, טוען שכל כלי המלחמה "תכשיטין הן לו" (תכשיט במילוי = דרך ארץ קדמה לתורה וכו', הסייפא היא הדרך לכבוש את הארץ שקדמה לספרא). חכמים אומרים "אינן אלא לגנאי" ומביאים פסוק מפורסם שכולם מכירים – "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". היות שכלי זין בטלים לימות המשיח או לעתיד לבוא – תיכף נחלק – "וכתתו חרבותם", לכן "אינן אלא לגנאי". שוב, הלשונות הן "תכשיטין הן לו" או "אינן אלא לגנאי". אם נחבר את שתי הלשונות יחד, היות שבשרש "אלו ואלו דברי אלהים חיים", נקבל את הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (= 1127 = 23 כפול 49 = ז"פ איני יודע, שם קסא של אמא עילאה, ו-אהיה הוא שם של לע"ל – נראה מה יהיה לע"ל, אם יתפארו בחרבות או לא). מה זה "הוי' אחד ושמו אחד"? "הוי' אחד" מצד החסדים "ושמו אחד" מצד הגבורות. "הוי' אחד" זה דעת חכמים, ש"אינן אלא לגנאי", "ושמו אחד", הסיום, זה כדעת רבי אליעזר ש"תכשיטין הן לו". ידוע שלע"ל הגבורות יעלו מעל החסדים, בסוד "הכהנים הלויים"; זה קשור לפרדוקס שהזכרנו בהמשך, שיפסקו כבית שמאי ולכן כרבי אליעזר, ולכאורה זה תרתי דסתרי).

הגמרא שואלת מה הפסוק של רבי אליעזר, הרי גם הוא מכיר את הפסוק של חכמים (וגם משתמש בו בסוגית הגמרא). דרך אגב, לפני כן, עוד גימטריא שעשינו הרבה פעמים: היעוד של לע"ל הוא לקחת חרב ולעשות ממנה את חפירה – במקום כלי מלחמה כלי של חקלאות, להוציא לחם מן הארץ (לחם גם לשון מלחמה – במקום  מלחמה זה כלי בשביל להוציא לחם מן הארץ). חרב את עולה תורה. זה רמז מאד יפה שהבאנו הרבה פעמים. זה אומר שהתורה כוללת את שניהם, כי תורה בגימטריא רצוא ושוב (כתוב ש"זאת חקת התורה" זה רצוא ושוב) – החרב שזה הגבורה זה הרצוא, אבל אם יש רק חרב הישוב הופך להיות תהו ובהו ("על חרבך תחיה", תהו זה עשו שחי על חרבו), אם כל המדינה זה חרב אוי ואבוי, הכל הופך לתהו ובהו. האת הוא צורך ישוב העולם, לכן זה הדבר הראשון שה' ברא – "בראשית ברא אלהים את", ואחרי שברא את חפירה הוא חפר "את השמים ואת הארץ" (באת אחד חופר את השמים ובאת אחד חופר את הארץ – כל מדיום צריך את האת שלו; חפירה זה בירור רפח ניצוצין – כך גם כתוב בספרי הקבלה. את במילוי – אלף תו – עולה שבירה, היינו שזה תיקון השבירה). למה? כי כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". אם לא היה בורא את ומתחיל לחפור הכל היה נשאר תהו, כמו שכתוב בפסוק השני "והארץ היתה תהו" – זה חרב, לשון חורבן. בכל אופן, צריך גם את החרב וגם את האת, רק שהחרב זה הרצוא והאת זה השוב, החרב זה האורות המרובים של תהו והאת (האותיות מ-א עד ת, כל כב האותיות, ו-את במספר קדמי עולה כב פעמים חיים) זה הכלים הרחבים של תיקון [חרב זה גם לשון עץ חרובים. בשביל רבי חנינא בן דוסא ניזון כל העולם כולו ודי לו בקב רחובין מערב שבת לערב שבת – מי שצם ומסגף עצמו, הוא מצד הגבורה, מצד החרב (של אתכפיא). אך בכך הוא חופר – באת חפירה – שביל בו ניזון העולם כולו. קב חרובין = חשמל, שזה גם "רצוא ושוב", חש-מל, העלם וגילוי.]. שזה, כידוע, הפטנט, המפתח, להביא את המשיח – אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. אז צריך גם את החרב וגם את האת. בכל אופן, ישעיהו הנביא אומר "וכתתו חרבותם לאתים", שלא ישארו חרבות, ולכן חכמים אומרים "אינן אלא לגנאי". [בשביל להגיע מ-חרב ל-את צריך להוסיף "לאלפים" – התיקון התשיעי, שבמדות מיכה זה "ותשליך", זה תיקון הברית. החרב של הקדושה נקראת "חרב נוקמת נקם ברית" (וזו החרב של "חגור חרבך על ירך גבור") – זה קריאת שמע שעל המטה. אם "אינן אלא לגנאי" יכול להיות שזה לשון שינה (גני), היינו שצריך תכשיטים אלה רק לפני השינה ("באתי לגני" – לגנוני, לגנאי שלי)].

אפשר עוד לדרוש: מה הפסוק הזה אומר? על מי כתוב "חרבותם"? על הגוים. אז אפשר לומר שרק לישראל זה תכשיטים. "וכתתו" זה המשך של פסוק, שתחלתו הולכת על משיח – "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים". זה ממש מפורש. הפסוק הקודם הוא על "ונהרו אליו כל הגוים וגו' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וגו'". הפסוק חוזר פעמיים בתנ"ך, חוץ מישעיהו זה מופיע גם במיכה, וגם שם "ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים עד רחוק [עמים וגוים כתובים הפוך, ועוד יותר מודגש שזה לרחוק] וכתתו... לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה". בישעיה זה המשך של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" (פסוק של ו מילים של ו-כג אותיות – פסוקים מרכזיים של אור בתורה-נביאים-כתובים, כמבואר במ"א), והמקביל במיכה זה "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם הוי' אלהינו לעולם ועד". קצת צריך ביאור איך אחרי כל מה שהיה כתוב קודם עדיין "ילכו איש בשם אלהיו" (רש"י אומר – "'ילכו' לאבדון"). כמדומה שהיו שיעורים על "ספרא וסייפא", שאף שבפשט זה או-או, יש גם אפשרות של יחד. בנבואת זכריה, שזה חזקה ולא כבוש, כתוב "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" – זה התקבל כמוטו של עם ישראל, ויש דברים בגו, אבל זה ה'חזקה' של עם ישראל, ואילו כיבוש זה חרב (כח ר"ת כבוש-חזקה, ו-חיל עולה כבוש-חזקה-כבוש, זה ה"לא בכח ולא בחיל").

עוד רמז יקר לחבר'ה שלנו: ר"ת של תכשיטין-גנאי זה תג. תכשיט-גנאי = תג (ר"ת) ועוד ת (ר"ת תכשיט-גנאי-תכשיט, כמו כבוש-חזקה-כבוש). תג בתורה זה תגין בטנת"א, והם נקראו בפירוש בתורה 'זיינין' (אע"פ שזה ווין, כמו שהאריז"ל מדייק), לשון כלי זין. כלומר, כל תג זה כמו חרב שלופה כלפי מעלה (כך הכי מתפארים בנשק, לא רק כשנושאים אותו אלא שהחילים צועדים עם נשק כלפי מעלה – אז זה עטרת תפארת). הפשט של התגין זה קישוט של האותיות. בהקבלת טנת"א לפרד"ס התגין זה חלק הרמז. מי שאומר "תכשיטין הן לו" אוהב לעשות גימטריאות, שת"ח עם הרבה גימטריאות "תכשיטין הן לו", אבל חכמים אומרים "אינן אלא לגנאי". בישיבות הליטאיות "אינן אלא לגנאי". השאלה מי ינצח בסוף...

אבל כמו שאמרנו, גם רבי אליעזר חייב להסתמך על פסוק. הוא מסתמך על אחד הפסוקים היפהפיים בתהלים, פסוק בפרק מה – פרק יפהפה, אולי היפהפה בספר תהלים (אחר כך תקראו את כל הפרק), שגם כתוב בו "יפיפית" – שם כתוב "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך". אתה הגבור "חגור חרבך על ירך" וזה "הודך והדרך". שבע מלים שמתחלקות לחמש ושתים על פי כלל הזהב (ז-הב). ז מלים ו-כו (הוי') אותיות. [הפסוק הקודם: "יפיפית  מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם" – מזה משמע שגם ההמשך, "חגור חרבך", הוא "לעולם", מצב נצחי ולא רק בעולם הזה. גם הפסוק שלאחריו: "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענות צדק ותורך נוראות ימינך". זה ממש המשך, כי מבאר מה זה "והדרך".]

תרגום יונתן מתרגם את הפסוק הזה. אם תסתכלו בתנ"כים יכול להיות שתמצאו תרגום מצונזר (וכן בפירוש המצודות השמיטו את המלים 'את העכו"ם' – "כי בה תנצח במלחמה" במקום "כי בה תנצח את העכו"ם במלחמה", ויש סיכוי ש"העכו"ם" זה כבר צנזורה). יש ספרים שזה בסדר, אבל גם במחשב וגם בתנ"כים החדשים יד הצנזורה נפלה בת"י של הפסוק דידן. התרגום המלא, הלא-מצונזר, הוא: "זרז סיפך על ירכך גבורא למקטל מלכין עם שלטונין הודך ושיבהורך". הוא מוסיף כאן ארבע מלים שלא כתובות בפסוק, אבל הוא מבין שזה הפשט (ובכל שאר המקומות משום מה הצנזורה השמיטה מלים אלו) – "למקטל מלכין עם שלטונין", להרוג את המלכים עם השלטונות. אחר כך כתוב "הודך והדרך", זה פשט שמכאן לומד רבי אליעזר שפשוטו כמשמעו. לכאורה הפסוק של רבי אליעזר הרבה יותר טוב ויותר ראיה לדעתו מהפסוק של חכמים. אפשר להבין מ"וכתתו חרבותם לאתים" – שלוקחים את המתכת המצויה והופכים לאתים – אבל הפסוק של רבי אליעזר (שלא מופיע במשנה, אלא רק הגמרא מזכירה) מתגלה כפסוק הכי טוב בעולם, לא יכול להיות פסוק יותר טוב מזה לענין שלו. צריך פסוק יותר מזה ש"תכשיטין הן"? (בפרט שכתוב "לעולם" – אם מוסיפים לכל הפסוק "חגור חרבך וגו'" את לעולם זה עולה ו"פ ברזל – לשלוף את החרב בכל הו"ק, כמו נענועים עם הלולב שהוא בחינת חרב).


[עוד ענין, שגם ממשיך מה שאמרנו קודם שלכאורה "וכתתו" זה על הגוים: בפרשת וישלח, במלכין קדמאין, הדר ומהיטבאל הם חלק משלשלת מלכי אדום שמלכו "לפני מלך מלך לבני ישראל", אבל לפי הקבלה הם כבר ראשית התיקון (הבן איש חי מביא את כל הסיפור של המלכים כדוגמה לדבר שאדם עלול לחשוב שנכתב רק בשביל הפשט, וצריך להדגיש ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – זה סיפור של תהו, ודרוש בלי פשט זה תהו). אדום הוא המתפאר בחרבו – רש"י על "פן בחרב אצא לארצך". השאלה על המלך הדר, שבהיותו מיוחס לאדום הוא לכאורה מתפאר בחרב, ואז "אינן אלא לגנאי" כי "וכתתו". אבל לפי הסוד, אם הוא ראשית התיקון, הוא כבר שייך לישראל (זו דוגמה ליחס בין סוד לפשט, נושא שיש לקמן בסוגיא, שעל פי פשט הם אדום ועל פי סוד הם ישראל) – אז למה כתוב בסוף מלכי אדום? לומר שבסוף היהודים יקחו גם את החרב של עשו, נירש את "הידים ידי עשו", את האורות המרובים דתהו של עשו, ואז אנחנו נתפאר בחרב (בזכות רבקה, שעושה את ידי יעקב כידי עשו; קשור גם ל'ברכת' יעקב ש"כלי חמס מכורותיהם" – שמעון ולוי הם בעלי הסוד, ככתוב שם "בסודם", שמעון הוא רשב"י וכל התורה באה מלוי-משה. משה לא ברך את שמעון – בחינת "חרב נוקמת נקם ברית" של משה, על פגם הברית בבנות מדין, כי זה שהרג את שכם דווקא מצא חן בעיניו – ולכן בגלגול הבא קוראים לו שמעון. שמעון לוי = נושא הפכים = אנכי מי שאנכי = אתכפיא, הם בעלי החרב, וכו'; "משה מלגאו ויעקב מלבר" זה סוד ופשט – בפשט זה גנאי ובסוד זה פשט. אחרי המחתרת היהודית הראשונה כל רבני מרכז אמרו שזה בגלל שלמדו קבלה). אז זה יהיה בסדר וגם נצחי-שבתי. זה "הדרך" – המלך הדר. לפי זה "הודך" זה מהיטבאל, ש"איהי בהוד" (הוד מהיטבאל = הוי' אלהים, שם מלא), ו"הדרך" זה המלך הדר. רמז יפה שאם מוסיפים "הודך והדרך" – העולה רע (זה גם המחלוקת, מה עתיד להיות הרע, לפי הבעל שם טוב הרע יהיה כסא לטוב – החרב תהיה "הודך והדרך") – להדר מהיטבאל (העולים אשה) מקבלים 576= 24 ברבוע = ב"פ רפח (שני אתי חפירה).

הדיון הוא מה הוא מלבוש (בשבת). עולם המלבוש (= תענוג) זה "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", לפני הצמצום, ואילו אח"כ שוב יש מחשבה קדומה דא"ק. אפשר לומר בעומק שבמחשבה הקדומה דא"ק "אינן אלא לגנאי" – כך פוסקים חכמים, דעת רבים היא תמיד יותר נמוכה – אך הדברים השליליים בא"ק הם טובים בשעור שלפני הצמצום, בעולם המלבוש, שם זה תכשיטין, כדעת רבי אליעזר (תמיד כתוב שרבים בבריאה ויחיד באצילות, ולגבי כללות העולמות לפנה"צ זה אצילות דכללות ואחרי הצמצום זה כבר בריאה).]

רק בענין הת"י כאן, ספרו לי לפני שבוע שהיה בחור שהחזיר את הנשק, ושאלו אותו למה הוא מחזיר את הנשק הוא אמר שזה כבד עליו. שאלו אותו בלשכת הגיוס – מה הכוונה כבד עליך? אז הוא אמר בחכמה, בחור טוב וממולח, שאם משתמשים בנשק לצורך – קל לסחוב אותו. אבל אם זה רק לסחוב אותו, ואסור להשתמש בו, ואם כבר משתמשים לדברים לא נכונים – זה מאד כבד עלי. שוב, זה בחור טוב. מאיפה הוא למד את זה? מהחלק של התרגום המצונזר – "חגור חרבך על ירך גבור", אם החרב היא בשביל "למקטל מלכין עם שלטונין" אז ניחא, אז גם כיף לך לחגור אותו, וזה גם "הודך והדרך", זה תכשיט. אבל אם משמיטים את ה"למקטל מלכין עם שלטונין" בשביל מה צריך לחגור? זה נעשה מיותר וכבד, ואז במקום "הודך והדרך" זה הופך לגנאי. [כולם שואלים איך נקיים את מצות מחית עמלק לע"ל, אחרי שהוא ימחה, וכאן יש תירוץ יפה – שעצם ה"חגור חרבך" יחשב קיום המצוה. לבן איש חי יש גם "בניהו" וגם "בן יהוידע" (על ברכות ושבת יש שניהם, אחר כך רק בן יהוידע). בבניהו – כנראה – הוא מסביר שתכשיט זה מה שנושאים אותו ולא משתמשים בו. כדרכו של הבן איש חי לתת משלים, המשל שלו זה לסטים מזוין שחזר בתשובה והמשיך לשאת את החרב שלו ואז כולם שאלו, הרי חזרת בתשובה שלמה ואינך משתמש בזה, והוא אמר שזה כל הענין, שאני נושא אותו ולא משתמש בו (אף שאני יכול להשתמש בו). כדאי לצטט. לכאורה שבת זה מנוחה, ולע"ל שבת זה "מנוחה לחיי העולמים", אבל ידוע שאצל אדמו"ר האמצעי (גם כרבי אליעזר, מצד הגבורה-הבינה) העיקר הוא "אין להם מנוחה" (בתניא אומר ש"אין להם מנוחה" עד האלף השביעי, או כיו"ב, שאז תהיה מנוחה, אבל אדמו"ר האמצעי מסביר בכ"מ שכל הזמן יש את שני הקוים, שמצד שמאל לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שחייבות להיות עליות עד אין סוף – נ אלפי יובלות (יובל מצד הבינה-הגבורה, אבל מצד החסדים זה מנוחה). זה הרו"ש – מצד הרצוא זה "ילכו מחיל אל חיל", כמו שנושאים את החרב לתכשיט, שכבר איני צריך להרוג קליפות כי אין קליפות אבל זה פועל את העליה מחיל אל חיל, כל הזמן "הרע כסא לטוב" ומעלה את הטוב מעלה מעלה, ואילו הגנאי זה בקו המנוחה. בדרך מליצה אפשר לומר שמי שהוא שמאלני בעולם הזה (שגם לא כל כך שומר שבת), אצלו נאמר "ילכו מחיל אל חיל". מי שהיה דוס בעולם הזה, ושמר שבת כהלכתה, יזכה לנוח לעוה"ב. זה פירוש למעליותא על מה שכתוב בתניא על ת"ח ועמי הארץ לע"ל – שעמי הארץ כן יצטרכו ללמוד נגלה, "מלחמתה של תורה". לפי זה רבי אליעזר הוא כמו הבעל שם טוב, שאוהב את היהודים הפשוטים ומנציח עליות א"ס שלהם לע"ל, וחכמים כשמם כן הם – חכמים.

על משיח כתוב "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" – הוא ממית אנשים, אבל חרבו זה "שבט פיו" וקשתו זה "רוח שפתיו". אח"כ ההמשך "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" – גם כמו "חגור חרבך על ירך גבור". זה כמדומני אחד הפסוקים שבנ"ך של הצ"צ – או אפילו בלקו"ת – שמוסבר ש"צדק מלכותא קדישא" (שבנין המלכות מהגבורות) אבל אמונה זה כמו זרקא, לזרוק את המלכות לשרשה ברדל"א (אחד המקורות שאמונה זה רדל"א), וזה שרש הצדק. זה מתאים גם לאגרת הראשונה בתניא, על "חגרה בעז מתניה", שהוא מסביר שזה אמונה.]

נראה את הגמרא קצת יותר:

תניא אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח [כתוב לימות המשיח כאן, לא לעתיד לבא, ויש הבדל ביניהם] אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב [מביא את הפסוק שלהם (זה פסוק מפורסם, כולם יודעים אותו, הוא רשום על בנין האו"ם). כלומר, לא התכוונתי שהוא תכשיט לימות המשיח, מה מענין אותי עכשו ימות המשיח?! הוא אומר שלא צריכים לימות המשיח, כמו שכתוב בפסוק שאתם מביאים. אז שואלת הגמרא:] ותהוי לנוי בעלמא [הרי אתה אומר שזה תכשיט, אז שישאר לנוי לפחות, שחוגרים חרב על המתניים.] אמר אביי מידי דהוה אשרגא בטיהרא [מה רבי אליעזר אמר? שלא צריכים לימות המשיח. הקשו שיהיה לנוי בעלמא, אז אביי אומר לתרץ אותו שזה דומה לנר בצהריים – שהיות שלא צריכים את הנר זה גם לא יפה. ברש"י: 'מתוך שאינו צריך אינו נאה'. אם כן, אומר אביי אליבא דרבי אליעזר, שהחרב בימות המשיח זה כשרגא בטיהרא. 'אבל בזמן הזה שהוא עת מלחמה תכשיטין הן' – ככה רש"י מסביר את דברי רבי אליעזר. לא מדבר לימות המשיח, אלא האם בזמן הזה מותר לצאת עם זה בשבת – אני אומר שבזמן הזה, היות שכן צריכים את זה, זה תכשיט. למה? רש"י כותב שהזמן הזה נקרא "עת מלחמה" (זאת אומרת שגם שבת בזמן הזה היא 'זמן הזה' – הכל תורת היחסיות, ששבת של העוה"ז היא לא שבת של לע"ל, ה"חיזו דהאי עלמא" נמצא גם בשבת בעוה"ז, ולע"ל טובלים בנהר דינור ושוכחים את ה"חיזו דהאי עלמא"; אפשר לדרוש "אינן אלא לגנאי" היינו על דרך "נהר גינאי" שהוא על דרך "נהר דינור" – שצריך לשכוח מזה לע"ל, וכך להשתדל לשכוח כל ערב שבת על ידי טבילה ורחיצה במים חמים). ורמז: פסוק הכותרת של עשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (העולה יהלום של 36, ב"פ 666 וכו') עולה תכשיט-עת-מלחמה, שכל התורה כולה ניתנה לקשט ולעשות תכשיט מה"עת מלחמה", כי לעתיד לבא מצוות בטלות (רק שאדה"ז פוסק שלא בימות המשיח אלא רק לע"ל, כמו ה"איכא דאמרי" ברבי אליעזר). כל המצוות זה כלי מלחמה, תכשיט-עת-מלחמה. לכן כתוב בפסוק הזה דווקא שם אלקים.

שתי העתים האחרונות ב-כח עתים של קהלת הן "עת מלחמה ועת שלום". לפי רש"י יוצא שהעולם הזה הוא "עת מלחמה" וימות המשיח "עת שלום". מכל ה-כח עתים יש רק אחד שר"ת עם – "עת מלחמה". מתאים לדרכנו בדרשה כמה שנים ל"אין מלך בלא עם" – "אין מלך בלא עת מלחמה" (= 777 = חגור חרבך על ירך; אין מלך בלא עם = 49 כפול 6, וההפרש הוא 21 כפול 23, וביחד זה 21 פעמים 37, משחק גם של 7 וגם של חיה מול יחידה; חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך = 34 פעמים 37 = רמח חרב קשת, החג"ת של הנשק לפי הרמב"ם; אם מחברים את זה – את שתי כפולות היחידה – 21 ו-34 זה חתך זהב של 55; לפני כן בתוך הפסוק עצמו ה-34 מתחלק ל-21 ב"חגור חרבך על ירך" ו-13 ב"גבור הודך והדרך", אז יש כל סדרת חתך זה מ-13 עד 55; ביחד זה 2035 = הכל פעמים הבל; ב"חגור חרבך וגו'" יש רישים ב-5 מלים מתוך 7, רק האות ר חוזרת כל כך הרבה. ה"פ ר = 1000, כמו אלף אורות. בקבלה ר זה שם אלקים באחוריים, אז זה ה שמות אלקים, כמו חמש גבורות. כל שאר 21 האותיות עולות 258 = ג"פ אלהים, כוונת מוחין דקטנות בכתבי האריז"ל, בגימטריא חרן. אז כל הפסוק זה ג"פ אלהים ועוד ה"פ אלהים באחוריים. אף על פי שהכל כאן בסוד אלקים, שזה קטנות, אך זה עדיין הפשט של "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך". כמו שאמרנו, ה הרישין גם רומז – כמו כל אלף – לאלף אורות של מ"ת, גם כן מה שסייפא וספרא ירדכו כרוכים יחד). צריך מלך כדי לנהל את המלחמה ולנצח. גם "אין מלך בלא עם" כפשוטו – העם זה החילים שלו. זה שייך למאמר "באתי לגני" – בזבוז האוצרות לחילים כדי שינצחו. זה שייך רק כשיש "עת מלחמה". יוצא שעצם המחלוקת אם דנים את החרב, את כלי המלחמה, לפי העולם הזה או לפי ימות המשיח. חכמים, שאומרים "אינן אלא לגנאי", דנים את החרב לפי ימות המשיח, שזה גנאי, ורבי אליעזר אומר שדנים לפי העולם הזה, ובעולם הזה הוא תכשיט.

כל הסוגיא על המשנה היא אליבא דרבי אליעזר, כל האמוראים דנים בסוגיה זו בשביל לעמוד על דעתו של רבי אליעזר, ואין בכלל צורך ונסיון לעמוד על דעת חכמים (בזהר – ואולי גם במדרש – ת"ח הנלחמים ב"מלחמתה של תורה" נקראים "בעלי תריסין", הם אוהבים את החידוש של רבי אליעזר). כל הסוגיא כאן זה מה חושב רבי אליעזר. הרבה פעמים בכללי הפסיקה, אם רואים שהאמוראים מתאמצים לחפש טעם של אחד מבעלי הפלוגתא במשנה סימן שהלכה כמותו. לכן זה פלא שכל הדיון כאן הוא רק להבין טוב את דעת רבי אליעזר, ואף על פי כן כל כך פשוט שאין הלכה כמותו. אם הוא שמותי (= חשמל חשמל), בית שמאי, ואנחנו בית הלל – אז בית שמאי במקום בית הלל אין משנה, אבל עדיין אומר דרשני. יותר מזה, כמה שנקרא יותר – יותר מסתברת סברת רבי אליעזר. כמו מה שאמרנו עכשו – למה לפסוק דין כימות המשיח? כעת זה עת מלחמה.

נחזור להמשך "באתי לגני", הפרק האחרון שלו (שהתחלנו ללמוד לפני כמה ימים) הוא במעלת עבודת האתכפיא. יש עבודה של "אתכפיא סטרא אחרא" ויש "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא". יש את תכלית הכוונה, שהאתכפיא תביא לידי אתהפכא, אבל יש את מה שהוא מסביר – והרבי מעמיק ומרחיב – שיש מעלה בעבודת האתכפיא, שדווקא בה "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". גילוי הרוממות העצמית – גילוי בכל העולמות של "אסתלק יקרא דקוב"ה" – נפעל דווקא על ידי אתכפיא. אתכפיא זה עת מלחמה, לכן לע"ל כתוב "ימים אשר אין לי בהם חפץ". כולם רוצים שלום, אבל זה ימים אשר אין לי בהם חפץ – אין מה לעשות, המלחמה נגמרה, בזבוז האוצרות נגמר. נגמר המשך "באתי לגני", שכולו בא לדבר במעלת בזבוז האוצרות, ורק במלחמה צריך לבזבז את האוצרות לחילים שמוסרים את הנפש. אם אין מלחמה אין מסירות נפש, אין חילים, ואין בזבוז האוצרות – אין לי בהן חפץ. אף על פי כן אתה רוצה אתהפכא, התכלית, "עת שלום".


נחזור לסכין: יש פסוק אחד בתנ"ך עם סכין, וכתוב שׂכין ב-שׂ – "ושמת שכין בלֹעך אם בעל נפש אתה". זה קשור לחדש שבט – זה גם שבט, איזה נשק, כלי מלחמה – קשר בין לחם למלחמה (מי שמקיים "ושמת שכין בלעך" זה ממש "שבט פיו" – יש לו שבט פיו להכות ארץ). הפסוק אומר "ושמת" – בגימטריא הכנעה-הבדלה-המתקה – "שכין", בגימטריא ליובאוויטש (הסכין של הרבי הקודם), ומה השימוש שלו? בשביל לעשות אתכפיא, לא למלא את הכרס ואת השינים ואת הגרון בתאות אכילה. "אם בעל נפש אתה" – יש שני פירושים ב"בעל נפש". רש"י ועוד אומרים שאם אתה בעל תאות אכילה (שזה "בעל נפש") אתה צריך לשים סכין בלועך – בלחייך – כדי לא לאכול. זה הפסוק של אתכפיא, שהפשט זה – בא לך לאכול, אז אל תאכל. זה הפסוק של הענין הזה, שאם אתה בעל תאוה תשים סכין בלחיים. יש אחד המפרשים, המצודות (שמתבסס הרבה פעמים על האברבנאל) אומר ש"בעל נפש" היינו נפש משכלת – גם קשור לחב"ד – שעושים אתכפיא על ידי "מח שליט על הלב". האדם עבד כל החיים בעולם של "עת מלחמה", הוא לחם ושם את הסכין בלועו, ומטעמי עבודת האתכפיא זה יותר מעבודת האתהפכא (כמבואר בתניא, שיש שני מטעמים אצל ה' – האתכפיא של הבינוני והאתהפכא של הצדיק – ויש מעלה באתכפיא על האתהפכא). לכאורה רבי אליעזר מכיר במעלת האתכפיא, וחכמים שאומרים "אינן אלא לגנאי" כאילו מוציאים לעז על כל האתכפיא. היות שבימות המשיח לא יצטרכו אתכפיא אז "אינן אלא לגנאי". רבונו של עולם, מי יכול להגיד כזה דבר?! הרי יש כאן סכין קדוש, יש גם "מאכלת" ("ויקח את המאכלת" בעקידת יצחק, ורש"י מדגיש שזו הופעה חד-פעמית בתנ"ך ולכן הדרוש:) שנקראת כך כי אנו אוכלים את זכויותיה בעולם הזה ובעולם הבא (בזכות האתכפיא, ואחריה, "צדיק אוכל לשובע נפשו" – זה ה"מאכלת" של ה"שכין בלעך"). בזכות הסכין הזו אנו חיים וקיימים, יצחק אבינו יכול לבוא ולטעון "פלגא עלי ופלגא עליך" ולהציל אותנו ממדת הדין, דווקא הוא – "אברהם לא ידענו וגו'". דווקא יצחק, הגבורה, האתכפיא, יכול להציל אותנו.

אמרנו שככל שלומדים כאן את הסוגיא מתחזקת דעת רבי אליעזר, שפוסקים לפי הזמן הזה ולא לפי ימות המשיח. אומרים לו "ותהוי לנוי בעלמא". ב-ח לשונות של יפי, כנגד שמונת נרות חנוכה, נוי זה בנצח, ואחרי נוי באים הוד (בהוד כמובן) והדר (ביסוד, בחינת יוסף, "הדר לו") ואחר כך חן במלכות. נוי הוד הדר = ה"פ חן, ועם חן עולה ו"פ חן. למעלה מזה יש פאר (הסיפור שלנו בתפארת). פאר נוי הוד הדר חן = חצי הפסוק "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך", בסוד שלם וחצי. אגב, בסיפור הראשון, ששמנו כנגד הגבורה, שהשקצים שם ירו על הישיבה, איך החסידים היו אומרים – לא קליע ולא כדור, אלא שהחצים לא פגעו ב"ה באף אחד. הרובה או האקדח זה מלחמת קשת, כידוע, וממילא הכדורים הם חצים. שלם וחצי זה קשת וחץ, כידוע ומבואר במ"א.

נמשיך. זה שרבי אליעזר מודה שלא יצטרכו נשק בימות המשיח חולק על שמואל:] ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [מובן מהגמרא שמלחמה ואביון זה אותו דבר. אם יהיו אביונים אז גם תהיה מלחמה. הדבר היחיד שלא יהיה זה שעבוד מלכויות. חוץ מזה, יהיו אביונים וגם מלחמות. יש שני פירושים בזה: פירוש אחד אומר שזה שאין שעבוד מלכויות, היינו שישראל לא יהיו תחת ממלכה אחרת ויהיה שלום ישראל, אבל "גוי אל גוי ישא חרב", שני גוים במקום אחר, בסין, בקוריאה, שם גוי אל גוי כן ישא חרב. זה פירוש אחד. פירוש שני, פירוש הרד"ק על הפסוק, אומר שבתחלת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג. אז אף על פי ששעבוד מלכויות נגמר, אבל אחרי זה – זה תלוי בפרק האחרון של הרמב"ם, איך הוא מסדר סדר המאורעות לעתיד לבוא – אחרי שיש כבר משיח, שנגמר שעבוד מלכויות, עדיין יש מלחמה. לפי זה שני פירושים, או שיש עדיין מלחמת גוג ומגוג, או שאצל היהודים אין מלחמות (לאחר השלב השני של משיח אצל הרמב"ם, "ילחם מלחמות ה' וינצח", שזה הרוח שלו – "כי אם ברוחי אמר הוי' צבאות") אבל יש מלחמות אצל הגוים. בכל אופן, רואים כאן ווארט יפה, שהמציאות של אביון והמציאות של מלחמה זה אותו הדבר (הגמרא אפילו לא צריכה לומר את זה). איך נבין את זה? לפי מה שאמרנו קודם על הקשר בין לחם למלחמה. לאביון אין לחם. המלחמות בעולם הן להשיג לחם. זה הפשט של מלחמה – חסר לחם, אז נלחמים. לפעמים אומרים שזה גם בשביל נשים, "הלחם אשר הוא אוכל" ("אשר יחסר לו" – "'לו' זו אשה"), אבל הפשט של מלחמה זה על לחם כפשוטו.

יש אחרונים (אפשר לצטט הרש"ש) ששואלים איך אומרים "פליגא דשמואל", הרי שמואל הוא אמורא וצריך לומר שהוא חולק על הברייתא. יש תירוץ שבאגדתא לא מקפידים, ועוד, אבל בדרך אפשר נראה לומר שפשוט שדעת שמואל ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" אינה לא המצאה שלו. זה נמסר בשמו, אבל ברור לחז"ל שזו דעה קדומה, ולכן אפשר לומר "ופליגא דשמואל". רצינו לומר בזה שהמחלוקת הזו, מה המהות של ימות המשיח, אם זה עדיין "עולם כמנהגו נוהג" או שזה כבר שינוי במנהג העולם, בטבע העולם, זה מחלוקת מקדמת דנא (אפשר לומר שבשרש זה מחלוקת בין אדם לחוה – שחוה, בהיותה "אם כל חי", סוברת כדעת שמואל, ואדם הוא מרחף). רק ששמואל – שהוא גם מדת הגבורה, כידוע – זכה שדעה זו תאמר בשמו (שהוא גם זה שסובר ש"כל הנאמר בפרשת מלך מלך מותר בו", כמבואר באריכות בספר החדש של ישראל, על הקשר בין שמואל לשמואל.

שוב, יוצא כאן שאם רבי אליעזר מודה לזה שבימות המשיח לא תהיה חרב, ועדיין אומר שזה תכשיט כי אני מדבר על העולם הזה ולא על ימות המשיח, וכל שכן שחכמים גם אומרים שלא יהיה נשק – לפי זה גם רבי אליעזר וגם חכמים, כולם חולקים על שמואל וסוברים שבימות המשיח אין יותר מלחמות. הפלא כאן בסוגיא שלא מתייחסים יותר לחכמים בכלל, וכל מה שמענין אותנו זה רק לברר את דעתו של רבי אליעזר. כמו שאמרנו קודם, מאד קשה אם כן למה להלכה מתעלמים מהרצון העז לעמוד על דעתו של רבי אליעזר.

הברייתא שאומרת לא כשמואל אסמכתא לרבי חייא בר אבא, שכל היעודים כמו "לא ישא גוי אל גוי" זה לימות המשיח.] מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך. [עד כאן גירסא אחת בברייתא.

אחר כך הגמרא ממשיכה עם גירסא שניה, שהיא בעצם גירסא הפוכה בברייתא:] ואיכא דאמרי אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין [מה פתאום?! אני אומר שזה לא בטל לימות המשיח. אז הוא סובר כמו שאמרנו קודם, או שעדיין יהיו מלחמות בין הגוים, או שעדיין תהיה מלחמת גוג ומגוג גם אצל היהודים. זה הפוך מקודם, ועל זה אומרת הגמרא:] היינו דשמואל [לפי האיכא דאמרי הוא סובר כמו שמואל, ומשמע שחכמים סוברים לא כשמואל. אז בנקודה זו בגמרא משמע שזו אותה מחלוקת – רבי אליעזר סובר כשמואל וחכמים טוענים ש"וכתתו חרבותם". אבל בעצם לפי זה יוצא שזו גם מחלוקת בין ישעיהו הנביא ומיכה הנביא לדוד מלך ישראל חי וקים ש"חגור חרבך" (זה ודאי לא ככה, היה רק בבדיחותא). לפי שמואל בימות המשיח אין "וכתתו" אלא מלחמות, וכאן רבי אליעזר סובר כמותו.

המפרשים אומרים שלא יתכן ש"וכתתו" זה בעולם התחיה שאין אכילה ושתיה וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. אם אני סובר כשמואל שאין בין העולם הזה לימות המשיח וכו', מה עם "וכתתו"? אי אפשר לומר שזה בזמן שכבר אין מעשי אדם, לא זורעים ולא קוצרים וכו', כי אז לא שייך לומר "וכתתו... לאתים ...למזמרות", כי אין בהן צורך (וממילא אינם נאים כלל וכלל, לפי דברי רש"י הנ"ל, היינו שבעולם הזה לא יתפארו באתים ובמזמרות, אז כנראה יחזרו להתפאר בחרבות...). אז חייבים לחדש שיש עוד תקופה. זו אסמכתא מפורשת לגמרי למה שהרבי אומר בכמה מקומות שיש לפחות שתי תקופות בימות המשיח (איני זוכר אם מביא אסמכתא זו), והתקופה הראשונה כדעת שמואל. למה הרבי רוצה לפסוק כדעת שמואל? עוד פלונטר, כי הרמב"ם פוסק כדעת שמואל. אבל לפי מה שהסברנו, שהרמב"ם פוסק כשמואל, אז היה צריך לפסוק כרבי אליעזר (כפי האיכא-דאמרי, שלכאורה היא העיקר לפי כללי הגמרא) ולא פוסק כך. צריך להבין. קודם כל, רואים מהפסוקים, במיוחד מ"וכתתו", שחייבת להיות עוד תקופה – תקופה שמתקיים בה "וכתתו", שאין יותר מלחמות, אבל זה לא בתחלת ימות המשיח, כי בתחלת ימות המשיח "אין בין עולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכויות". לפי האיכא דאמרי סובר כך גם רבי אליעזר, ולכן סובר שכלי מלחמה הם תכשיטים. ממילא יש ארבע תקופות – העולם הזה, ימות המשיח, "וכתתו", תחית המתים. כנראה שזה איזה י-ה-ו-ה ממטה למעלה.] ופליגא דרבי חייא בר אבא.


[אחרי כל זה:] אמר ליה אביי לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה רב יוסף לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה אביי לרב יוסף [נראה הרבה אנשים מקשים את זה להרבה אנשים...; יש כאן שלשה דורות באפשרויות – ראשונה זה דילוג על דור, שניה זה שני דורות ראשונים, ושלישית זה שני דורות אחרונים; אחרי כל האפשרויות מי הקשה למי כנראה האחרון הוא העיקר – צריך לבדוק בכללי הש"ס – אז זו קושית אביי לרב יוסף, העולה משיח, אז זו שאלה למשיח מה באמת יהיה עם החרב שלך.] מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא האי בדברי תורה כתיב [יש לזה כמה פירושים (עיין מהרש"א ועוד), אבל הפשט ודאי כרש"י: 'הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין, להביא ראיה, כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה, והוא הודך והדרך'. בתהלים רש"י אומר יותר קצר, 'להלחם מלחמתה של תורה' – אותו רעיון, אבל כאן מרחיב (בניהו אומר שהחשק לדברי תורה כורת כחרב, כמו "כרתי ופלטי", ומפרש "חגור חרבך על ירך" שגם בירך-בסוף הלימוד ישאר לך אותו חשק כמו בהתחלה; הוא מוסיף שהאותיות שאחרי ירך הן כשל – הכשלון, "אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם", זה ה"והדרך" שעל ידיו עומדים על האמת, אבל צריך להחזיק את זה בתוך נרתק הפשט). ככה שואל רב כהנא את מר בריה דרב הונא.] אמר ליה אין מקרא יוצא מידי פשוטו [אין הכי נמי שהפסוק נדרש על דברי תורה, אבל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (וכמו שדברי תורה לא בטלים גם חרב לא בטלה, עיון יעקב) – זה בשביל דעת רבי אליעזר. אם חכמים חולקים על רבי אליעזר, ויצויר שהם חולקים על הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אז אין ראיה לרבי אליעזר ואין קושיא על חכמים. כל הגמרא לא דנה אליבא דחכמים, וכאן אומרים שרבי אליעזר ודאי סובר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. אם כתוב "חגור חרבך על גבור הודך והדרך" אז שוב – זה הפשט, החרב היא "הודך והדרך" של הגבור. אחרי שרב כהנא שמע את החדוש המופלא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, פלאי פלאות, הוא אומר:] אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין  והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס [זמן שראוי להתחתן, כך המפרשים מציינים, שלפני שמתחתנים צריך להיות בקי בכל הש"ס (יש שני חשבונות, של העיון יעקב ושל הבן איש חי, איך סדר הלימוד על מנת שבגיל 18 יהיה בקי בכל הש"ס). המהר"צ חיות כותב – כדאי לצטט – על זה שרב כהנא לא ידע זאת "עד השתא" אין הכוונה שלא ידע שיש פשט לכל התורה – כי אחרת אין מצוות – אלא שלא ידע שגם ב"דברי שיר" שאינם מצוות יש פשט, שזה החידוש. זה נשמע ווארט יפה, אבל לא נשמע לי נכון לגמרי. כי הרי גם במצוות הפשט הוא לא ההלכה בכלל, ולכן צריך תורה שבעל פה. בכל זאת, יש דברים בגו במה שאומר, שהחידוש שגם בדברים שאינם הלכה צריך הפשט להיות מעוגן. גם "וכתתו" זה לא הלכה, אבל זו נבואה, וכנראה שזה שונה משיר שיש בתהלים. כנראה שכל אחד יודע שאם יש נבואה שיהיה כך וכך הנביא מתכוון פשט ולא דרוש, אבל הם המשורר אומר כזה פסוק יש הו"א לחשוב שהוא מדבר בלשון מליצה ו"בדברי תורה הכתוב מדבר" בלבד. עומק הרעיון שלו הוא זה משהו על דרך "אין וועלט אויס וועלט", שגם המשורר שהוא באקסטזה של שירה צריך להיות אחוז גם בארץ, "כי כל בשמים ובארץ", וזה רוח הקדש האמיתי. אם המשורר מדבר דברי מליצה ברוה"ק ויחד עם זה לא אחוז במציאות – זה לא ראוי לכתבי הקדש. לפי זה, זה באמת סוד גדול מאד ה"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – סוד של "אין וועלט אויס וועלט". על דרך דברי המהר"צ אומר הענף יוסף שהוא לא ידע שגם במקום שברור שהכוונה היא שיש דרוש יש גם פשט.] ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קא משמע לן [למה ספר שבגיל 18 היה בקי בכל הש"ס ולא ידע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשו? כדי שנלמד:] דליגמר איניש והדר ליסבר [שקודם צריך ללמוד את כל התורה בתמימות ופשיטות, בלי לחקור אחר הטעמים, ואחר כך להגות בטעמים. הפשט כאן של הגמרא כל כך מופלא, שמפתיע שאף אחד לא אומר אותו – שיוצא שהפשט זה הסברא, שאת זה לא יודעים עד שקודם גורסים את הכל בדרך דרוש, ואחר כך באיזה שלב מגלים שיש גם פשט. צריך אסמכתאות לזה. צריך לומר שזה גם סדר הדורות: כל הפשטנים (מפרשי המקרא) הם בתקופת הראשונים, אחרי חז"ל – זו ראיה מאד חזקה. ידוע הסיפור של אדמו"ר הזקן שבצעירותו רצה לכתוב פירוש על התורה שיכלול את שלשת הפשטנים הגדולים, רש"י והרמב"ן והאבן-עזרא, ואז באו לו בחלום שלשת גדולי ישראל הנ"ל והתחננו שלא יעשה את זה, כי אז יפסיקו ללמוד את פירושיהם, ובגלל זה נמנע מלעשות זאת. מה פנימיות הסיפור הזה? שרצוי לכתחילה שיהיו שלשת פירושים אלה כל אחד בנפרד, מפני שהם מייצגים את שלש הרמות העיקריות בלימוד הפשט (אף על פי שיש עוד פשטנים). הפשט זה מלכות – ה תתאה שבשם, בפרד"ס – ויש המלכות של עולם הבריאה, המלכות של עולם היצירה והמלכות של עולם העשיה. הדוגמה הקלאסית להבדל הפרשנים, כפי שרבי אייזיק מביא, זה בפסוק "ושמה קטורה". רש"י אומר (בלי לציין שזה בדרך דרוש) "זו הגר", ולא מעלה שום אפשרות אחרת. האבן עזרא כותב בפשטות שאין זו הגר, ומביא ראיה ו"לבני הפלגשים", והרמב"ן בפירושו – כמה פסוקים הלאה, על "לבני הפלגשים" – כותב פירוש ארוך שבכולו פשוט שקטורה זו לא הגר, ובסוף אומר משפט אחד שלפי חז"ל זו הגר. הרמב"ן בא בסוף ובמדה מסוימת הוא מתווך, מביא גם את רש"י וגם את אב"ע, וכל פעם מקבל מי שמקבל ודוחה מי שדוחה, והרבה פעמים מחדש חידוש שלישי. בפסוק הזה, הרשב"ם – נכדו של רש"י – הרבה יותר קרוב לאבן עזרא. הוא תמיד מדבר 'דוגרי', אז אומר דוגרי ש'אין זו הגר'. לכן אמרנו שזו דוגמה שלא צריך לכלול יותר משלשה, ואת כל שאר המפרשים אפשר לסווג לפי הראש שלהם בלימוד הפשט או תחת רש"י או תחת הרמב"ן או תחת האבן-עזרא. כמובן שמענין גם לדעת את הרמב"ם, אך הבעיה שאין רמב"ם על התורה, וצריך לקחת משאר ספריו – בעיקר מהמו"נ. אצל רש"י אם המדרשים מתיישבים על הפשט – זה הפשט. בקטורה רש"י לא מעלה על הדעת פשט אחר, אבל יש פעמים שרש"י מביא גם פשט וגם מדרש חז"ל (גם חלק מהפשש"מ אצלו, כמו שהרבי כותב). בכל אופן, רש"י זה מלכות דבריאה – חז"ל. אבן עזרא זה מלכות דעשיה, שדורש פשט לא לפי חז"ל, ורק כאשר יש בעיות עם הצדוקים – הוא מאד חרדי להצדיק את חז"ל ולשלול את דברי הצדוקים. גם מענין, שכמה שהוא כאילו לא מחויב לחז"ל, אבל הוא יותר מכולם קוטל את הקראים ועושה מהם לעג וקלס. נלחם מלחמות ה' – בעולם העשיה, הוא המלכות דעשיה, "אף עשיתיו". שם עיקר המלחמה בסוטים מתורת משה, הוא יותר מכולם "דע מה שתשיב". כל פעם המלכות של עולם נעשית החב"ד – היכל קה"ק – של העולם שתחתיו. אם אפשר אחרי כל הדרוש לתת את המבנה ל"בן חמש למקרא" – מה טוב. אם אי אפשר – צריך לחשוב. צריך לומר שאם באמת לומדים פירש"י, שזה העיקר, עם כל המדרשים (כמו הסיפור המפורסם של אדה"ז בסיפור של שמעון הכופר, שאת אותו משכיל כופר שהתלבש בתור מלמד צדיק הגר"א קבל אותו בשמחה, ואדמו"ר הזקן דבר ראשון שואל אותו איך הוא לומד את הפסוק "ויחרד יצחק". הוא אמר שיש ברש"י שני פירושים – שהוא חרד על זה שהקדים את השני לבכור – ופירוש יותר מדרשי, שראה גיהנם פעורה תחתיו, וילדים קולטים יותר טוב את הפשט. אז אדה"ז אמר לו שכאשר הוא נכנס הוא ראה גיהנם נפתח לפניו, שזה הפשט. אם לומדים ככה פירש"י, אז יחסית כמה שחושבים שזה פשש"מ זה יותר קרוב לקיום דברי חז"ל שלומדים קודם דרוש, ויותר מאוחר את הפשט שיש בו "דע מה שתשיב לאפיקורס" (עוד בענין זה – בשיעור יג שבט).

עוד נקודה: מה הפשט של המלה פשט? אומרים שהפשט זה הפירוש הפשוט ביותר, אבל גם זה דורש ביאור. תמיד אומרים שפשט זה משהו חיצוני, אבל פשט זה להתפשט מהלבוש – פשט זה לשון הפשטה דווקא, לדבר בצורה מופשטת. פשט זה גם לשון פשיטה, כמו שפושטים במלחמה. צריך להבין את כל המובנים האלה של המלה הזו. לכן ההסבר, שהדבר הכי פשוט בעולם העליון הופך להיות המוחין של העולם הבא, היינו הדבר המופשט ביותר של העולם התחתון, וזה גופא פשיטה – פושט על העולם התחתון לכבוש אותו. הוא מולך עליו, בזה שהוא עצמו הופך להיות החב"ד, המוחין שלו. יש מח שליט על הלב, ומה שהמלכות הופכת להיות המוחין זה על דרך פנימיות הלב שליט על המח (רבי הלל מסביר את זה בקונטרס ההתפעלות). זה מסביר יפה את הגמרא, שזה בחינת סברא – שהפשט הוא הסברא שפושטת. עיקר הפשט בגמרא הוא "חגור חרבך" – לפרש כפשוטו, שהולך על חרב גשמי (שזה הפשיטה).

מענין לענין, כמה פעמים דברנו על דבר שחסר בחז"ל ורק הראשונים השלימו – מנין המצוות. כל היד החזקה להרמב"ם רק לאחר שהוא מונה את המצוות, אז הוא יכול להתחיל לחבר את החיבור הגדול שלו (מתחיל מרס"ג). גם הפשטנים זה אותו תהליך ואותו זמן. אפשר לומר שהפשטן הראשון זה הרס"ג, שמשתדל לפרש את התורה והוא גם מונה המצוות הראשון (אולי הבה"ג קדם לו, אבל בערך אותו זמן). רואים שזה משהו מקביל – פירושי התורה ויסודות ההלכה. אבל ודאי אין משהו יותר סברתי מאשר מנין המצוות. זו דוגמה הרבה יותר מוחשית ומובנת של "ליגרס איניש והדר ליסבר" – קודם תלמד את כל הש"ס ואח"כ תתחיל לשבור את הראש איך למנות את תריג המצוות, וכשתהיה לך שיטה זה הופך להיות יותר פשט מהגמרא. להגיע לפשט של מנין המצוות זה הרבה הרבה לשבור את הראש, זה עיקר ה"למיסבר". מענין לענין, עוד דבר שהגיע לשיאו בערך באותו זמן זה המסורה – תורת ארץ ישראל, בן אשר ובין נפתלי – בזמן של סוף הגאונים. שזה גם איזה תנאי בשביל פשט, שאי אפשר להתחיל לומר פשט אם אינך יודע בכלל מה אתה קורא. חזרנו הרבה פעמים על מה שהאריז"ל אומר שעל המסורה שלנו אפשר לסמוך לגמרי, שזה מאה אחוז מה שניתן למשה רבינו מסיני – שיש לנו מסורה מדויקת של התנ"ך, שלחז"ל לא היתה.].

יש פה שני כללים גדולים ועצומים השייכים לכל התורה: כלל אחד, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". כלל שני, שדרך הלימוד צריך להיות "ליגמר איניש והדר ליסבר". פלאי פלאים ששני הכללים כתובים דווקא בסוגיא זו, ולא בסוגיא אחרת בכל הש"ס. יש מקום אחד ביבמות שמוזכר "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", כשיש יוצא מהכלל, שיוצא מפשוטו (כדאי לצטט, שם זה שלא חייבים לקרוא את שם בן היבם על שם האח הנפטר; שתי הבחינות – אין מקרא יוצא מידי פשוטו יש מקרא יוצא מידי פשוטו – עולה 2197, 13 בחזקת 3, המספר הידוע מ"כלל גדול בתורה". מספר האותיות זה 13 ועוד 13 ועוד 13. לא רק זה, אלא שהר"ת זה המשולש של 26, 13 כפול 3 בחזקת 3; מקרא יוצא מידי פשוטו = בראשית; יש מדרש שעד "ויכולו" "כבוד אלהים הסתר דבר" ומ"ויכולו" "כבוד מלכים חקור דבר" – זה אסמכתא לדברי הגר"א שהפרק הראשון של בראשית לא בכלל של "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", גישה שהרבי מתנגד לה. זה "מעשה בראשית" שלא מגלים, אבל אומרים ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" זה סברא עמוקה זה הולך גם עם דברי הרבי, שזה שזה "כפשוטו" זה עדיין עמוק ו"כבוד אלהים הסתר דבר"; בכל אופן, אי אפשר להכחיש את המציאות ש-בראשית בגימטריא "מקרא יוצא מידי פשוטו", אבל אולי זה רק על המלה "בראשית", שחוץ מזה שזה נסמך בלי סומך זה גם הולך על עצם בריאת הזמן, משהו שהוא תרתי דסתרי. זו ההקדמה הראשונה של המהר"ל לספר גבורות ה', פותח במדרש הזה של "כבוד אלהים הסתר דבר" ו"כבוד מלכים חקור דבר", אבל רש"י לא אומר שאין פשט אלא מפרש כל הפרשה לפי פשש"מ שלו, וכך המהר"ל מפראג מפרש אותו בספר גור אריה. הווארט של המהר"ל הוא שהשכל האנושי יכול לתפוס רק דבר שהוא הוה, אבל דבר מתהוה השכל לא יכול לתפוס. זה בעצם הפרקים הראשונים של קונטרס ההתבוננות של אדהאמ"צ, שאפשר לתפוס ב"יש מאין" רק את צד היש ולא את צד האין. היות שאי אפשר להשיג את צד האין, על זה נאמר "כבוד אלהים הסתר דבר". הדבר הזה מחזק את הרמז שלנו שדווקא "בראשית" זה "מקרא יוצא מידי פשוטו", כי זו מלת ההתהוות העיקרית יש מאין, התהוות הזמן כנ"ל, אז בפרט הדברים 'מתלבשים' על המלה הראשונה; אגב, הקדמה זו במהר"ל היא דוגמה איך התניא זה "מפי ספרים" מהמהר"ל – ההסבר כאן ל"חכם עדיף מנביא" הוא מקור מפורש להסבר בתניא. עד כמה שידוע אף אחד עד היום לא דאג לאתר מקורות לתניא במהר"ל; המקור ביבמות שמקרא יוצא מידי פשוטו הוא מקור לדברי הרמב"ן על איוב שעיקר סוד הגלגולים שייך ליבום – בגלגול השם משתנה, אז יכול להיות שהבן הנולד הוא ממש האח הנפטר, אבל לא צריך לקרוא לו באותו שם, ויתכן שבהשגחה עליונה הוא דווקא צריך לקבל שם אחר. אפשר לומר שעל זה שדווקא מקבל שם אחר נאמר "כבוד אלהים הסתר דבר", שמסתירים שהוא אותו אחד, אף על פי שבפנימיות הוא-הוא), ויש עוד מקום שצריך לעיין בו. אבל המקום היחיד שכתוב ככלל גדול בתורה זה כאן, בסוגיא אם חרב זה תכשיט או לא (ולא כתובה דעת חכמים) – זה אומר שהפשט העיקרי בתורה הוא שחרב זה חרב ממש (וממילא זה עיקר ה"למיסבר"). גם המקום שכתוב שצריך ללמד את התלמידים איך לומדים תורה, "ליגמר איניש והדר ליסבר", זה כאן.

יש אחרונים שאומרים שיש עוד מקום בש"ס שיש ענין דומה לכלל זה, אבל במלים אחרות, בסוף ברכות. שם דורשים "הסכת ושמע ישראל" – "הסכת" נדרש כקודם "הס" ואז "כתת", והוא כמו שאמר רבא שלעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה. "הס" זה לשתוק, תוך כדי שאתה לומד מרבך גירסא, בלי להקשות קושיות, ואחרי ה"הס" יש "כתת" – כמו חש-מל (ה"הס" מתאים לפירוש רש"י שחכמה זה מה שאדם למד מרבו, ו"סיג לחכמה שתיקה"; ה"הס" זה לא בושה מלהקשות, "לא הבישן למד" – יש שתיקה טובה ויש שתיקה רעה, אבל צריכה להיות תחלה השתיקה הטובה לקלוט מה שאומרים, ואחר כך הזמן להקשות קושיות ו"לא הבישן למד". לפי זה "לא הקפדן מלמד" – לא מי שמקפיד על שתיקה. אדמו"ר האמצעי הקפיד על שתיקה כשאמר דרוש, כל הזמן אמר "הס הס", כי לא מפסיקים באמצע דברי הרבי; "והוי' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" – שם א-דני. במקום אחר כתוב על הפסוק הזה ש"זה רבי יצחק מקיסרין", וצריך לחבר ולומר שזה כמו אדמו"ר האמצעי שכאשר הוא דורש כולם צריכים להיות בשקט עד הסוף. אם הרב לא דומה רק ל"מלאך הוי' צבאות", אלא הוא בעצמו "והוי' בהיכל קדשו", אז צריך להיות "הס מפניו כל הארץ" ולא שייך בזה "לא הבישן למד". אבל אצל סתם רב צריך להיות קודם הס ואחר כך לא להתבייש להקשות, ואם הוא מקפיד זה לא בסדר. אצל אדמו"ר האמצעי, אחרי שמונה שעות, כבר אין קושיות לתלמיד – או כי הרבי פתר הכל, או כי התלמיד כבר יצא מדעתו...). שוב, יש שני אחרונים שאומרים שזו הדוגמה היחידה בש"ס למה שכתוב כאן, כלל גדול על דרך הלימוד (המהר"ל מפראג בחדא"ג כאן אומר שבדור שלנו אין לא את זה ולא את זה, כי אף אחד לא יודע אף הלכה על בוריה – לא למד גירסא כמו שצריך, ואז כ"ש וק"ו שאתה לא יודע שום סברא שבעולם, כך הוא מתלונן, שבגלל שלא יודעים לקיים "ליגמר איניש והדר ליסבר" אין בידינו כלום; הוא מסביר שקדימת הפשט לדרוש – לא אומר שהפשט בא בסוף, כמו סברא – זה קדימה בטבע. יש קדימות שיכולות להגיע בסוף ויש שלא, רק קדימה בזמן מוכרחה להיות קודם בזמן, ואילו קדימה בעילה וקדימה במעלה זה דבר שמגיעים אליו בסוף, וקדימה בטבע זה קדימת הפשוט למורכב, שבדרך ההגיון זה קודם בזמן אבל זה לא הכרחי, כמו שהיום במדע מהמורכב חוזרים לנתח את הפשוט, וקדימה במערכה זה כמו מלך ושרים, שבשביל להגיע למלך צריכים לעבור דרך השליש והמשנה. הוא גם אומר ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" זה לזיכוי הרבים, שגם הפשט המסור לכל הוא אמת, אז גם מזה שקודם לומדים את הפשט, כמו אלף שנכנסים למקרא ורק אחד יוצא להוראה, אז האלף קבלו את הפשט. לגמרי לצאת מהבעיה זה רק אם נאמר שבאמת בדרך הלימוד בחדר, של "בן חמש למקרא", מסבירים לו איזה פשט, אבל יש פשטים מיוחדים שנשארים לסוף, כמו שחרב זה חרב), והדבר הדומה לזה הוא "הסכת" (מ"הסכת ושמע ישראל היום" יוצא לפי האריז"ל הצירוף של חדש אב, חוש השמיעה). אף אחד לא שם לב שיש איזה דמיון, כי הפסוק של חכמים כאן הוא פסוק של כתת – "וכתתו" (= ארץ ישראל) – "הס" ואחר כך "כתת". עוד יותר, יש רמז בפסוק של רבי אליעזר עצמו ל"הדר ליסבר", כי כתוב "הודך והדרך". בתחלה רב כהנא חשב שהפסוק מדבר רק בדברי תורה, עד שלמד ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". יוצא ש"למיגמר" זה הדרוש דווקא, וה"ליסבר" זה הסברא ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". "הודך" זה שאתה מודה למה שהרב אומר, שבדברי תורה הכתוב מדבר – כך צריך ללמד את התלמידים בישיבה, שצריך להיות גבור במלאכתה של תורה. קודם צריך להודות לרב, אבל "הדר מסבר" – "הדרך" זה הסברא העצומה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואז תדע שזה הולך גם על חרב כפשוטו. יש עוד כל מיני פירושים (ראה בשני פירושי הבן איש חי) ל"הודך והדרך", אבל זה הכי נחמד לפי הענין.

שוב, השאלה היא למה באמת לא פוסקים כרבי אליעזר. למה עבודת האתכפיא בעולם הזה הוא לא תכשיט גם בעולם הבא? לכאורה זו קושיא עצומה על כל חסידות חב"ד, על כל ה"באתי לגני", ובעיקר על הסיפור השני של הרבי הריי"צ, שהיה מתפאר בסכין שלו. חכמים אומרים – מה אתה מתפאר בסכינים, הרי "אינן אלא לגנאי", שנאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". צריך להסתכל בשו"ע אדמו"ר הזקן איך הוא כותב את זה. כאן הלשון בגמרא היא האם זה קיים לימות המשיח או לא, אבל בשו"ע – כדי לא להסתבך בכל המדרגות והשלבים של ימות המשיח – הוא כותב פשוט שאם זה היה תכשיט זה לא היה בטל לעתיד לבוא. לא מענין אותי אם זה ימות המשיח או אחרי ימות המשיח, אבל זה חוזר לעיקר המחלוקת – לפי רבי אליעזר, שמדתו גבורה, ההלכה גם בהלכות שבת צריכה להיות קשורה למציאות העולם הזה, אבל חכמים אומרים שאם החרב היא באמת תכשיט היא לא היתה בטלה לעתיד לבוא, בסוף. אם זו הלשון אני צריך להרים ידים לדעת חכמים. אני לא אומר שבשכל הראשוני הייתי סובר ככה, אלא כמו שרש"י סובר בדעת רבי אליעזר – שכעת זה "עת מלחמה", וכעת זה תכשיט, ומה שיהיה יהיה (בבן יהוידע אומר שלפי דעת ר"א זה נשאר תכשיט גם בעולם הבא אף שאין צורך – לא כרש"י ולא כאף אחד. זה יסוד למה שאמרנו שבאיזה מקום עמוק רבי אליעזר אכן חושב ככה, וככה נפרש אותו לע"ל, כדלקמן – וממשיך ואומר ש"הודך" זה בעוה"ז שצריך חרב ו"הדרך" זה בעוה"ב שלא צריך חרב, ובהקשר זה מביא את משל הליסטים שציטטנו לעיל). אבל חכמים אומרים – כך לשון אדמו"ר הזקן בסוף, בהלכה – שאם זה היה תכשיט זה לא היה בטל לעתיד לבוא. שוב, לעתיד לבא יכול להיות ימות המשיח או אחרי ימות המשיח, לא משנה, אבל יש איזה שלב שעליו כתוב הפסוק "וכתתו חרבותם וגו'".

מה אני לומד? שלהלכה, בשביל להיות תכשיט זה צריך להיות משהו נצחי. אם זה לא כל הזמן תכשיט, אז גם למפרע, בהתחלה, זה לא תכשיט. סברא קשה, אבל זו הסברא. הפירוש היחיד שלכאורה נותן איזה הבנה בפשט זה העיון יעקב בעין יעקב. הוא כותב שכל הדין הזה, כל המחלוקת, היא דווקא בקשר לשבת. היות שמדובר האם מותר לצאת בשבת עם חרב – אם זה תכשיט בשבת, זה צריך להיות תכשיט שבתי. זו סברא מאד פשוטה, היות שזה הלכות שבת, אז גם פלא שאף אחד לא אומר את זה חוץ מהעיון יעקב. שבת היא "מעין עולם הבא", לכן אם זה לא תכשיט לעתיד לבא – שהשבת היא מעין לע"ל (האלף השביעי, אחרי ימות המשיח, כפי שמסביר גם הבן איש חי) – זה לא תכשיט בשבת. בשבת דווקא זה לא תכשיט אם זה לא ישאר תכשיט לעתיד לבא. כך גם לגבי כל מה ששאלנו לגבי אתכפיא – כשיגיע האלף השביעי, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, אז כבר נשכח מזה שהיתה תקופה של "ימים אשר אין לי בהם חפץ". בתחלת ימות המשיח אז נתגעגע לעבודת הגלות, כמו שכתוב בחסידות (שוב, זה אחד מיסודות חסידות חב"ד), אבל כשנגיע לאלף השביעי, וה' יעשה לנו כנפים – "תתחדש כנשר נעוריכי" – ונעוף באויר אלף שנה, נשכח גם מזה (אבל אפשר גם לומר שנשכח מהחרב כי תהיה חרב חדשה – זה "חד חרוב", שנהיה כל כך מותשים מלעוף אלף שנה שנשכח את כל מה שהיה קודם... הרי "חד חרוב" זה מציאות של תהו). המציאות תהיה כולה אתהפכא, וגם זה – כדי שלא יהפוך תענוג תמידי אינו תענוג – צריך להתחדש כל הזמן, "תתחדש כנשר נעוריכי", יהיה בכנפים חידוש, בהכל יהיה חדוש של "אור חדש" (שחדש להיות אור). זה האתהפכא שאחרי האתכפיא, ואין הכי נמי שעבודת האתכפיא תשכח, ולכן היא לא תכשיט. פלא שיש הלכה אחת בש"ס שכל ההלכה היא בהתאם למציאות לעתיד לבא, ולא בהתאם למציאות העולם הזה (זה גם מיישב את הרמב"ם, שאף ש"אין בין ימות המשיח וכו'", הרי יש תקופה שלישית וכו').

מה יצא לנו כאן? שכל ה"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" זה רבי אליעזר, זה בזמן הזה, כל ה"ליגמר איניש והדר ליסבר" זה גם רבי אליעזר, זה רב כהנא (= אור הגנוז = עזרא). זה שיש לכל פסוק פשט, מאיפה הרמב"ם לומד את זה? מפסוק במשלי, "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו". כותב הרמב"ם בהקדמת המורה ש"תפוחי זהב" זה הסוד של הפסוק, ו"משכיות כסף" זה הפשט, ומה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו זה תפוחי זהב במשכיות כסף. בהשגחה פרטית בדרך לכאן, כשעברנו את הישוב תפוח ראיתי שלט גדול "תפוח הוא כהנא" – חשבתי שכנראה שזה רב כהנא, ותפוח רומז לפסוק "תפוחי זהב במשכיות כסף", שזה מה שרב כהנא אמר שעד גיל שמונה עשרה הייתי רק תפוח זהב ולא ידעתי שיש גם משכיות כסף. אבל אחר כך, עכשיו אני יודע, אומר רב כהנא, שיש גם משכיות כסף – אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אני לא מתחרט על זה שכל השנים לא ידעתי, אלא אדרבא – אני מלמד אותך איך ללמוד תורה, "ליגמר איניש והדר ליסבר", "הסכת ושמע ישראל". בכל אופן, בסוף ההלכה היא לא כרבי אליעזר.

[תכלית הסוגיא שיש פשט ויש דרוש של הפסוק. הבן איש חי מסביר שזה כמו חרב ונרתק שיש על הירך – שליפת החרב זה גילוי הסוד. זה רמוז בסייף – סוד יש, יש פשט. הענף יוסף אומר שתכלית ההשגה של רב כהנא היתה שכל סודות התורה הם אחד עם הפשט. סוד פשט = בעל שם טוב, ובאמת זו השגת ה"אין וועלט אויס וועלט" של הבעל שם טוב.]

יש פה עוד פלונטר: כתוב שכל דעת יחיד שלא פוסקים כמותו בעולם הזה, בימות המשיח יפסקו כמותו. אבל זה פרדוקס במקרה שלנו. הרי צריך לפסוק כבית שמאי, ורבי אליעזר הוא שמותי, אז דווקא לע"ל יפסקו כמותו שכלי נשק הם תכשיטים. את זה נשאיר לכם, "תן לחכם ויחכם עוד". שוב, הכל חוזר לפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (מזה שקודם חשבו שרבי אליעזר סובר שלא יהיה כלי זין בימות המשיח, ואחר כך שמבין שכן יהיה בימות המשיח, אז יש לומר שמה שתהיה הלכה כמותו בימות המשיח שיתגלה שזה כן נצחי – כל פעם מתגלה הסוד הפנימי, שהוא המנציח אותו, ואז אפילו בית הלל יודו לו. ברגע שלע"ל יתגלה שזה נצחי אין טענה של החכמים נגדו].


עד כאן לגבי הסיפור השני. נתקדם הלאה יותר בזריזות. אני מקוה שתלמידי הישיבה ילמדו היטב את הסוגיא, ואם יש חידושים יעבירו. אם ערוך השלחן פוסק שלאיש חיל ("גבור") מותר לשאת נשק בשבת (כי זה בגד, אף שזה לא תכשיט) זה חידוש, כי יש שחולקים בפירוש – ראה בן איש חי – ואומרים שגם לאיש חיל וגם לציד אסור לשאת נשק (דברי ערוה"ש כל כך מתבקשים שאם היה נכון היו כותבים ככה בפירוש, אבל כותבים הפוך – ההסבר הוא שזה לא שבתי, אבל לפי מה שרבי נחמן אמר לרבי נתן שאם אתה פוסק כמו מישהו, לא משנה מי, אתה בסדר, אז יש על מי לסמוך; זה כדאי רק אם אתה לא רב; דבריו לא מתקבלים על הדעת כי לפני כן הרמב"ם כותב ששריון וקסדה ומגפים הם דרך לבוש של חילים ולכן "פטור אבל אסור", אז כתוב בפירוש שמלבוש של חיל זה אסור מדרבנן. ערוה"ש יישב שזה גם לא לאיש מלחמה, אבל זה הכל...; זה למכון התורני שעל יד ישיבת עוד יוסף חי – שידונו בנושא. זו יכולה להיות אחת המשימות של הסנהדרין של משיח, אם פוסקים כרבי אליעזר). בכל אופן, ברור שזו סוגיא של הישיבה כאן, לכן הארכנו בסוגיא. אפשר לומר על הסיפור של הריי"צ, שזו דוגמה של ילדותו וזקנותו – שבילדותו סבור (במודע או לא מודע) כמו רבי אליעזר (שהרבה יותר מתקבלת על הדעת כשמעמיקים בסוגיא) ובזקנותו כמו חכמים. מכל הסיפורים שספרנו זה קרה כשהיה הכי צעיר (אם כי היה עצור כמה פעמים לפני כן – היה עצור בבית סהר כבר מגיל 7, שהוא התעמת עם שוטר).

הגענו לספור של הנצח (נקצר ונעלה קצת): היה בן של משפחת שניאורסון (לא בדיוק חסיד) – יצחק שניאורסון, שהיה נכד של הרבי מרצ'יצ'א, הבן השני של המהרי"ל (האח אחרי המגן אבות). אותו יצחק שניאורסון לפני המהפכה ברוסיה התמנה על ידי הממשלה להיות רב של צ'ערניגוב (אחת הערים החשובות) – "רב מטעם" (לכן אמרנו שלא בדיוק חסיד). זה נין של הצמח-צדק, והוא היה רב מטעם. אחרי המהפכה הוא עזב את רוסלאנד, נסע לפריז, עזב את הרבנות והתחיל לסחור, ונעשה סוחר גדול מאד, עשיר מופלג. הסיפור הוא שבאיזו שנה – לא כתוב איזו שנה, אפשר ודאי למצוא מיד בספרי ההיסטוריה – כשעדיין היה הצאר ניקולאי, עשו חגיגה ממלכתית למלאת שלש מאות שנה לבית רומנוב (בית הצארים, היחוס הממלכתי). למסיבה הזו הזמינו את כל המי-ומי של מדינת רוסיה, בעיקר הזמינו את הגנרלים הכי גדולים של הצבא, וגם מבחר קטן של אנשי דת בכירים. היו שם כל השרים, כולם, חגיגה עצומה. היתה רכבת שנסעה מליטא למוסקבה, הרבה קרונות שכולם מלאים בנוסעים למסיבה זו. שם הרכבות היו עם מחלקה ראשונה – יותר מאוירון, חדר נפרד לאיש אחד או לשני אנשים, עם מטות וכו'. הכי חשובים ישבו במחלקה ראשונה, ובאיזה 'קופע' – חדר קטן של מחלקה ראשונה – ישב אחד מגדולי הגנרלים של המדינה יחד עם יצחק שניאורסון, הרב מטעם של צ'רניגוב. באיזו תחנת רכבת הוא הסתכל החוצה ורואה שרוצה לעלות על הרכבת אברך צעיר עם זקן צהוב. הוא לא הכיר אותו אישית, אבל מיד הכיר שזה שניאורסון – משפחה (הסימן כנראה היה הזקן הצהוב). זה היה הרבי הריי"צ, שעדיין היה אברך (לא רבי). אז הוא קרא לו לעלות, וכבד אותו – היות שזה קרוב משפחה – שישב איתו יחד ב'קופע' שלו. שניהם יושבים, ומולם יש את הגנרל הגוי. כמנהג הגנרלים הגוים ברוסיה הוא היה שתוי כל צרכו. היתה שם וודקה על השלחן (זה עם כסאות ושלחן והכל), והוא שתה עוד ועוד. אחרי כמה דקות, שנכנס האברך עם הזקן הצהוב, הוא התמלא זעם (לא כתוב בסיפור, אבל רואים שיצחק שניאורסון לא עורר לו את הזעם, אלא דווקא הרבי; עד"ז כל הרבנים במדינה לא מעוררים את הזעם של השב"כ, רק ר' איציק ועוד כמה כאלה. למה? כי לא במודע הוא מקרין את גאות היחידה היהודית, את הנבדלות היהודית – זה סממן של רבי. כמו שאמרנו קודם, שאצל רבי יש יכולת להתפאר תוך כדי הבטול, גם פה – הוא מקרין את היהודי הגאה במובן הכי חיובי, דווקא זה מה שמקפיץ את הגנרל הזה, שבעצם רואה פה מתחרה. הוא רואה שהאברך הזה מאיים עליו). מי שמספר את הסיפור זה יצחק שניאורסון, והוא אומר שהוא פחד שהוא הולך לעשות מהומה ולהפוך הכל. הוא זועם, וצועק על האברך – למה הרגתם את ימח-שמו-וזכרו (ר"ת, הוא לא אמר ככה, אלא ישו). הוא שתוי, הוא מתקומם וצועק עליו, ואותו שניאורסון מתחלחל, אז בקור רוח מוחלט עונה האברך, הרבי הריי"צ, ברוסית – "הוא היה טרייטר [בוגד] וחייב מיתה!". ככה אומר לו אָן-התפעלות לגמרי – הוא היה בוגד בעמו, וחיב מיתה. ברגע שהגנרל שמע את התשובה הזאת הוא מיד השתתק. אותו יצחק שניאורסון כותב שהוא ראה כאילו קורה כבדה נפלה לאותו גנרל על הראש, והוא השתתק – כנראה שעד סוף הנסיעה הוא לא התאושש.

זה סיפור של נצח – איך לנצח קליפה. מה הווארט של הסיפור? זה אפילו כתוב בסיפור. למה אמר לו דווקא טרייטר (בוגד), וזה היה קורה כבדה שנפלה על הראש והשתיקה אותו? כי זו מלה בלקסיקון שלו. יש רק אחד שהוא חייב מיתה ואין שום תשובה ומענה שלא יהיה חייב מיתה, וזה טרייטר – בוגד חייב מיתה. זה כל כך עמוק בראש שלו, שגם הצאר בכבודו ובעצמו אם היה טרייטר היה צריך להרוג אותו. מה לומדים מהסיפור? שבשביל לנצח, קודם כל צריך קור רוח לחלוטין. כמו שלא פוחד מאקדח גם לא פוחד מהצעקות של הגנרל. חב"ד זה אָן-התפעלות, אבל כאן לא רק לא פוחד אלא יודע לענות תשובה מנצחת. זה מאד נוגע לנו – בשביל לנצח את הקליפה צריך למצוא בדיוק את המלה שהיא לא יכולה להתכחש לה. אם אתה מוצא בדיוק את המלה שהוא לא יכול להתכחש, וודאי שמודה לזה, אז בזה הפלת קורה כבדה על ראשו והוא משתתק. אם אתה מוצא את המלה הלא-נכונה זה ירגיז אותו. אפשר להתקפל, לא לענות, להיות נעבעך – אבל זה הפוך מאופי הרבי הקודם. זה סיכון (כמו לשחק במשחק הרוסי הידוע...) – אם תמצא את המלה הנכונה אתה הורג אותו, אתה משתיק אותו, אבל אם תמצא את המלה הלא-נכונה אתה בבעיה חמורה. למצוא על המקום כזו מלה, תשובה לשאלה "למה הרגתם את אותו האיש", זה מופת – אבל זה מופת שכל אחד צריך ללמוד אותו. יש לפעמים מופת, כמו שדברנו, שצריך סתם לשתוק – לא לומר שום דבר. יש סיטואציה שעוזר לך על פי חוק לשתוק. כשאתה שותק גם מצאת את המלה – הוא גם משועבד לזה, יש לו את החוקים שלו, ואם שתקת הוא לא יכול לעשות לך שום דבר – אבל זה לא מנצח. לפעמים שתיקה גם לא פועלת, בסיפור הזה שתיקה לא היתה פועלת בכלל, אלא רק מלבה אותו יותר ויותר. רק אם איזו פצצה, דבור קצר וקולע שזה פצצה שהורגת אותו. בסיטואציה דומה במדינה הזו תשובה כזו לא תעזור – הבעיה שבמדינה הזאת גם טרייטר זה לא אומר שום דבר, כי כולם בוגדים כאן, אז מה זה משנה שמישהו בוגד? אבל שמה, ברוסיה, היו אנשים רציניים (ר' איציק אמר שלדעתו המלה הזו לומר לשב"כ זה 'אי אפשר לסמוך עליך' – שמערערים את כל האמון בהם). בכל אופן יש כנראה כן מלים מתאימות. זה נוגע אצלנו לכל מי שרוצה לעסוק בפרסומים – ענף ואגף מאד חשוב של קידום ההשפעה על העם. זה מה שאמרנו כל הזמן, שכמה שכאן מנסים למצוא את הפתגם הכי קולע, הכי נכון, עוד לא הצליחו. כזו תגובה ספונטאנית, שהוא היה טרייטר וחייב מיתה – לרמה הזאת לא הגיעו עדיין. לכן זה סיפור מופת, לא שצריכים להשתמש באותן מלים, אבל יש דרגה של איך מדברים עם מנגד בצורה שזה נוק-אאוט. זה מה שקרה כאן, וצריך ללמוד את המקצוע. כנראה שעל ידי התקשרות לרבי הריי"צ אפשר לקבל הכשרה טובה לנושא הזה, למקצוע הזה.


אחרי זה יש שני סיפורים דומים, שאחד נשים בהוד ואת השני ביסוד. כל שלשת הסיפורים של נה"י ענינם גבורה ועזות של הרבי הקודם שבאו לידי ביטוי בדבור.

פעם אחת בא לרבי הרש"ב אחד התומכים הגדולים של הישיבה. שני הסיפורים האלה בשביל איתמר, בשביל המנהל הגשמי של הישיבה (קשור לכל אחד, אבל במיוחד לו – לכל מנהל גשמי). יש גביר מספר אחד, שהוא תומך, וכל הישיבה קיימת בזכותו. אחד הגבירים הגדולים שתמכו בישיבה קראו לו נוטקע פאזיץ. זה היה בשנות המהפכה, גם קודם הוא היה עשיר אדיר, אבל בזכות המהפכה הוא עשה עסקים תוך כדי המלחמה והתעשר בצורה שאי אפשר לשער את העשירות שלו. כטבע העשירים הגדולים ביותר הוא קבל הרבה ישות, אז הוא בא לרבי הרש"ב – הוא התומך הגדול בישיבה – והתפאר בפניו שאני עשיתי מה שאף רב לא הצליח לעשות, שמחוץ למוסקבה ייסדתי ישיבה חדשה שבה לומדים גם תורה וגם לימודי חול. הוא אמר את זה בהתפארות, שעשה משהו מופלא, חידוש יוצא מהכלל – שלומדים גם תורה וגם חולין (כמובן שלא היו חולין על טהרת הקדש), וצריך לדעת גם את זה וגם את זה. כמובן שזה חרה מאד לרבי הרש"ב, אבל לא היה נאה לו להגיד לו ישירות, אז הוא התחמק – סלח לי, אני חייב ללכת לפגישה, ותוך כדי שהוא קם והלך הוא רמז משהו לרבי הקודם שישב שם, היה נוכח בשיחה, שידע מה לעשות איתו. אז כשהרבי הרש"ב יצא מהחדר פנה אליו הרבי הריי"צ, שהיה אברך צעיר, והתחיל לדבר איתו במלא התוקף. שמעתי שהתפארת בפני אבי שיסדת ישיבה, שאף רב לא הצליח לעשות, ישיבה מפוארת בה לומדים גם תורה וגם חולין. אז התחיל לרדת עליו (כתוב שם כל הלשון, אבל אומר בקיצור) – אתה עם הארץ פשוט, איזה הבנה והשגה יש לך. אתה שקוע בכסף שלך, כל הראש שלך רק בלהשיג עוד כסף, ומה אתה מבין בכלל ברוחניות?! מה אתה מבין בתורה?! אתה איש פשוט, כלך מישיבות. כך צעק עליו שעה ארוכה, ובבושות גרש אותו מהחדר.

שמנו את זה בהוד משתי סיבות. כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת". אותו גביר בא והתפאר בפני הרבי הרש"ב כי חשב שעשה תקנה עצומה, משהו גדול בשביל עם ישראל. קודם כל, רואים שלרבי הרש"ב לא ניחא מזה בכלל, והבינה המשובשת הזאת גם מתפשטת עד ספירת ההוד, שם כתוב "הודי נהפך עלי למשחית" – ההוד הופך להיות סיבה של משחית לעם ישראל. הדבר הזה בתור חינוך, שכל החינוך שייך לנה"י – הרגלין, החל מנו"ה – וזה דבר שסופו להשחית את הדור הבא בעם ישראל, ולא לבנות אותו. לכן אומר לו מה אתה מבין – הבינה שלך משובשת, ולכן ההוד שלך "הודי נהפך עלי למשחית". גם הערבוביא של קדש וחול זה פגם בספירת ההוד – גם "הודי נהפך עלי למשחית". גם זה שהוא גביר גדול, שמוכיח אותו שראשו בכסף (פעם הרבי הרש"ב אמר לאיזה גביר שעסקו היה במגפיים שהראש שלך בתוך המגפיים, בעסקים), והכלכלה שייכת לספירת ההוד (באקדמיה התורנית שלנו). כל מה שקשור לצבירת הון קשור לספירת ההוד (וההתעשרות מהמלחמה היא בסוד "אלהים צבאות" שבהוד). לכן גם המנהל הכלכלי צריך לתקן את ספירת ההוד. עיקר התיקון של המנהל הכלכלי זה ספירת ההוד, ובסיפור הבא נראה שזה קשור גם ליסוד.

הסיפור הבא הוא דומה, לא בחיי הרבי הרש"ב אלא כשהרבי הריי"צ הוא כבר רבי. אז היו ישיבות לא רק בליובאוויטש אלא בעוד מקומות, והיו ישיבות בשביל נוער לא הכי הכי – בשביל לחזק את הנוער. אחד ממנהלי ישיבות השדה שהיו קשורות לליובאוויטש בא ליחידות אצל הרבי הריי"צ. בין היתר, כששאל כל מיני שאלות על הניהול, סיפר לו שבישיבה אצלו יש בעיירה – כמנהג רוסיה בימים ההם – מועדוני נוער. היו מועדונים של נוער יהודי בלבד, אבל זה היה מעורב – גם בנים וגם בנות. כמו שאותו גביר חשב שלעשות ישיבה עם חולין זה הישג עצום, היו הרבה הורים (לא החסידים האמתיים) שחשבו שהדבר הזה שאפשר להפגש ולהשתדך זה מצוה, דבר גדול וחשוב, תרבותי ביותר. אז אותו מנהל אמר שאותם הורים שתומכים אצלי בישיבה הם אלה שהקימו את המועדון. אז יש לי שתי אפשרויות – או לאסור בכל לשון איסור ולנקוט בכל האמצעים למנוע מהבחורים ללכת למועדון, ואז יהיה פה פיצוץ ובלאגן, או להעלים עין, לעשות עצמי שאיני יודע, זה לא ענין שלי, אני פה בשביל לתת את שעות הלימוד שלהם, ומה שעושים מחוץ לשעות הלימוד זה בעיה של ההורים שלהם (ואדרבה, הולכים למועדון בעידוד ההורים, אז מה יש לי להתערב). אם אתחיל להתערב זה יגרום נזק אדיר לישיבה. כשהרבי הריי"צ שמע את הסיפור הזה הדם שלו רתח. זה בתקופה שהוא היה רבי, וידוע שהדבור היה מאד קשה לו – בקושי הוציא מלה מהפה – אבל הוא כל כך התרגז, כל כך נכנס לסערת רגש, שהוא קם ואמר בחוזק, שלש פעמים (עם כל הקושי שלו לדבר): ליובאוויטש איז עמידה בתוקף. תדע לך שההגדרה של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף, ואם יש עקרון מה טוב לתלמיד ברוחניות ומה רע, אז כל הענין של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף, וח"ו שתוותר. אם אתה יודע שהבחור הולך למועדון ואתה יכול למנוע, אפילו אם נדמה לך שזה יעלה בנזק לישיבה, אבל תדע שהענין של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף.

הסיפור הזה שייך ליסוד כי שייך לפגם הברית ותיקון הברית. לימודי חול שייך להוד, אבל טהרת וקדושת הברית – ששייכת ל"עוד יוסף חי", הישיבה שלנו – זה שייך לספירת היסוד.


אחרון אחרון חביב, גם בחיי הרבי הרש"ב (כך רוב הסיפורים כאן, כשהוא עדיין אברך אצל אביו), בשנות המהפכה ממש, ע"ה-ע"ו: באיזה שלב במהפכה היה מחסור במדינה במטבעות קטנות. היות שלא היו מטבעות קטנות אי אפשר היה לקנות בחנות כי לא היה עודף. היו לאנשים שטרות, אבל לחנווני לא היה עודף לשלם, אז אי אפשר היה לקנות. אז מה בא לרבי הקודם לעשות? הוא לקח ניירות וכתב על ניירות סכומים של כסף, וחתם את החתימה שלו, וכך הוא הוציא כסף. כל החנוונים קבלו את זה בשמחה, ובמשך חודש שלם השתמשו בשטרות של הרבי הריי"צ בתור כסף קטן, עד שהכומר שהיה שונא ישראל גדול, ימח שמו וזכרו, הלשין לממשלה שהאברך הריי"צ מדפיס כסף ושהוא מורד במלכות. כל הסיפור הזה תפס חדש אחד. זו היתה סכנת נפשות, וכנראה שאביו נתן הוראה שיאספו חזרה את כל הכסף, וביני וביני הגיעו כבר מטבעות קטנות מטעם הממשלה. הבעיה הזאת היתה בכל המדינה, בכל רוסיה, אז היו חייבים לטבוע מטבעות, וכך היה.

בכל אופן זה סיפור מלכות. כולם יודעים שהגדרת מלכות בהלכה שמטבעו יוצא בעולם. זה גם רעיון מאד חשוב לנו. חשבתי שיהיה מאד כיף לחתום על שטרות. אני רק יכול לעשות את שלי, לחתום – זה שיתקבל אצל הסוחרים תלוי בך. כך אתה נעשה מלך – "טבעו יוצא בעולם". ברמב"ם כותב "מטבעו" ובטור "טבעו". איך שלא יהיה, טבעו זה לשון טבע – טבע זה המלכות (גלגל החוזר בעולם, שייך לגלגלת כמבואר בשיעור יג שבט). הטבע של המלכות, "עולם כמנהגו נוהג", זה הדפסת כסף – גם בימות המשיח. לדעת שמואל עולם כמנהגו נוהג, שצריך להדפיס כסף.

בזה סיימנו את ששת הספורים, עם קצת אריכות בספור התפארת. זה ספורי גבורה, שמתאימים לאופי של הרבי הריי"צ שצריך ללמוד ממנו, ואחרון אחרון חביב – להדפיס כסף. לחיים לחיים. [ננגן ניגון חב"ד שמח].

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com