| ליל פורים דפרזים תש"ע - רמת אביב |
|
|
ליל פורים תש"ע – ישיבת רמת אביב סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א לחיים לחיים! לחיים ופורים שמח. פורים זה חג של מסירות נפש – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". המלך מעביר חוק בכנסת שלו, שכולם צריכים להשתחוות להמן – זה חוק בל יעבור, מי שעובר על חוק המדינה אוי ואבוי לו. והנה יושב שם מרדכי אחד, בשער המלך, ובריש גלי הוא עובר על החוק, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אפשר לחשוב שכאשר המן עבר בפניו וכולם משתחוים ביראת כבוד בפני המן מרדכי כבש פניו בקרקע, עשה עצמו מתעלם, כאילו לא רואה שהמן עובר, וכך "לא יכרע ולא ישתחוה" – אבל פשיטא שלא היה ככה. מרדכי הסתכל על המן, חייך לו חיוך אחד רחב מאד, ברוב הנאה, ברוב כיף, ו"לא יכרע ולא ישתחוה". ככה זה היה – מי שחושב אחרת מפספס את העיקר. לא לכרוע ולא להשתחוות עם פנים כבושות בקרקע זה לא פורים, זה לא שוה כלום. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" זה במלוא ההנאה מכך שלא כורע ולא משתחוה להמן הרשע, שעושה את עצמו עבודה זרה. על זה התרגז המן. כמו שנסביר, פורים זה חג של הנאה. לכן גם מסירות הנפש של פורים – שבזכותה זכינו ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" – היא מסירות נפש במלוא ההנאה ממסירות הנפש. מה כתוב בפסוק הבא? אחרי "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" כתוב "ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך אל מרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך". קודם כתוב "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" ואחר כך, כשכולם רואים שלא משתחוה – ורואים שלא במקרה לא כורע ולא משתחוה, אלא דווקא, הוא מפגין את זה, ומפגין את זה בכיף – לכן כולם שם (חברים שלו לכאורה, חברי כנסת) "מדוע אתה עובר את מצות המלך". יש ספר "אור המאיר" של אחד מתלמידי תלמידיו של הבעל שם טוב, ספר חסידות חשוב, שמקשר לפסוק הזה במגילה כלל גדול שכתוב בחז"ל – "מצות לאו להנות ניתנו", אלא להיות "עול על צואריהם" (לשונו הקדוש של רש"י בר"ה). הוא אומר שעבדי המלך הם לא סתם פרסים גוים, אלא כל פעם שכתוב "המלך" זה רומז למלך מלכי המלכים הקב"ה, וממילא "עבדי המלך" רומז ליהודים, ולא סתם יהודים אלא צדיקים, יהודים שהם "עבדי המלך", שעובדים את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואיזה סוג עבדים הם? "אשר בשער המלך". יש פסוק "אוהב הוי' שערי ציון", "שערים המצוינים בהלכה", וזה צדיקים שכל הזמן עומדים בשער וחושבים שאיני נכנס פנימה אלא אני רק בשער. ידוע מה שכתוב בזהר על הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" – הקב"ה, בעלה של ה"אשת חיל", נודע ומתגלה לכל חדא וחדא לפום מה דמשער בלבו, לפי כמה שיכול לשער את שפלות האדם ורוממות א-ל. כל התגלות היא ככה, תלויה ב"שיעורא דיליה", ומי שיודע את זה, ומשקיע, עובד את ה' בעבודת ההתבוננות – ה"שיעורא דיליה". יש חמישים שערים בינה, ובפורים זוכים לשער הנון, "עץ גבוה חמשים אמה", תכלית ה"שיעורא דיליה" – רק שנסביר שמי שמגיע לשער הנון יוצא מהתנהגות "עבדי המלך" שלא מבינים את התנהגות מרדכי בעבודת ה' ומעבירים עליה בקורת. פשיטא ש"עבדי המלך" בקדושה לא רוצים שיהודי ישתחוה לע"ז, אז מה זאת אומרת? רואים שמרדכי מקיים מצוות עם הנאה, הוא מקבל הנאה מהמצוות שהוא עושה, ואפילו מצות מסירות נפש – שלכאורה מסירות נפש "לאו להנות נתנו" – הוא מקיים בהנאה. הם לא מבינים את ההתנהגות הזו בשום פנים ואופן, ולכן אומרים "מדוע אתה עובר את מצות המלך". הם שואלים – רבא אומר ש"מצות לאו להנות ניתנו", ולמה אתה נהנה?! הוא מקשה ולא מתרץ, כנראה השאיר לנו לתרץ את זה בפורים. הם מקשים 'מדוע אתה מקבל הנאה ממצוות המלך, ולא עושה סתם מתוך קבלת עול?!'. במקום אחר אותו צדיק שכתב ספר זה, "אור המאיר", כותב מה זאת אומרת ש"מצות לאו להנות נתנו"? שיהודי צריך לקיים את המצוות כדי לעשות נחת רוח לה', בלי שום טובת הנאה כלל וכלל, וזה נקרא "עבודה לשמה" – לשם השכינה. הוא לא מביא את מאמר הזהר – שמובא גם בחסידות – שזו המדרגה הכי גבוהה של חסיד, שכל מה שהוא עושה זה רק ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו" – "קונו" זה "קן דיליה", השכינה, בת הזוג של ה'. חסיד לא חושב על עצמו כלל, אלא רק לעשות חסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים, והוא לא מציאות בכלל. כך הוא כותב. אז ממילא קשה אם רואים מישהו לא שואף לזה – לפי הנראה – ומקיים את כל המצוות בכיף. אז מקשים עליו "מדוע אתה עובר את מצות המלך" ומקבל הנאה ממצוותיו? פורים זה חג של הנאה. הרי כתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא". השל"ה הקדוש כותב ש"לבסומי" אין פירושו להשתכר בארמית. מי שחושב ש"לבסומי" טועה טעות חמורה, כך הוא כותב. זה אמנם לשתות קצת, אבל להכנס לאוירה של בשם – של הנאה, של כיף, של מתיקות. "להתבשם" זה להתמתק, לא להשתכר. אחר כך הוא צועק מר על אלה שמשתכרים בפורים ואחר כך לא מברכים ברכת המזון ולא מתפללים תפלת ערבית, רחמנא ליצלן (בחיוך רחב), לכן הוא כל כך מקפיד שנבין מה זה הפירוש של "לבסומי". מי שמשתכר זה בדיוק ההיפך – צריך ללמוד את המלאכה הזאת, מה זה נקרא להתבשם. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – גם את זה צריך להבין. הוא כותב שכמה שלא תשתכר – אף אחד בעולם מתוך שכרות לא יגיע לזה שלא יודע להבחין על פי פשט בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", נישט שייך, וזו הראיה החותכת שהפירוש הוא לא להשתכר. כמה שלא תשתכר, מצד הטבע של האדם, על פי פשט, לא תגיע לכך שאינך יודע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, וממילא הכוונה היא אחרת. "לבסומי" זה להתבשם ולהתמתק. נמשיך את הרעיון שלו: יש ביטוי בתנ"ך "שכֻרת ולא מיין" – כך אומר ישעיהו הנביא. הפסוק הוא "לכן שמעי נא זאת עניה ושכֻרת ולא מיין". הפשט שם הוא שמרוב צרות שעוברות על האדם או על האומה – כאן מדברים על כל עם ישראל, אבל המשל הוא פרט, בת השובבה, בת העניה – אז האדם הוא כמו שיכור מצרות, מבולבל כמו שיכור בלי ששתה טפת יין. אז אפשר להיות שיכור בלי שום שתיה. יש כלל גדול ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות", ואם אפשר להיות שיכור מצרות – רחמנא ליצלן – כל שכן וקל וחומר שאפשר להיות שיכור מרוב הנאה. אם האדם נמצא באהבה בתענוגים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", על זה כתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". קודם היה כתוב "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", סימן שלא שותים כאן יין בכלל – זה ה"דודים", "כי טובים דודיך מיין", ועל זה כתוב "שתו ושכרו דודים". יש בני ט' מדות, שאחד מהם הוא "בני שכורה" רחמנא ליצלן, אז לא שייך שהדודים ישתו וישכרו ח"ו – זה היפך הכוונה. אז מה זה "שתו ושכרו דודים"? שכרות מרוב הנאה, מרוב אהבה בתענוגים. זה ה"בסומי" של חג פורים, מה שכתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא". אפשר להיות כל כך שיכור מהנאת חג פורים, הכיף של המסירות נפש, שאין כיף יותר גדול מזה, ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" להמן, שמרוב ההנאה שאני לא כורע ולא משתחוה להמן – "לא קם ולא זע" (פסוק אחד "לא יכרע ולא ישתחוה" והפסוק השני "לא קם ולא זע ממנו") – ומרוב הנאה מקיום המצוה הזו, ש"להנאה ניתנה", משתכרים, מתבשמים. זה מה שצריך להיות ה"בסומי" של פורים. ואז, כמו שהאריז"ל אומר, שה"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הכוונה היא שצריך להתבלבל עד שאומרים "ברוך" על המן, ולא חלילה להיפך. ככה מדגיש האר"י הקדוש, שרואים כאן שהבלבול כאן הוא בדעת, מתוך הכיף הנכון, הטוב, המבוקר – שלא מתבלבלים. שיכור שלא מבחין בין זה לזה – אם היה כזה דבר, השל"ה אומר שאין כזה דבר בכלל – אין לו הבדל, אם יאמר "ברוך המן" גם יאמר ארור, רחמנא ליצלן, על מרדכי היהודי. זה האריז"ל מדגיש שחס ושלום. רואים כאן שיש איזו דעת פנימית שמכוונת ומנתבת את ה"בסומי". זה ה"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" – מתחילים מ-ארור המן ומגיעים ל-ברוך המן, ר"ת אהבה, וזה ה"אהבה בתענוגים" של פורים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בחג פורים". עיקר החידוש, עיקר הווארט, זה ה"ברוך המן" – יחו"ת, ה"שתו ושכרו דודים". ידוע שאהבה זה כמו י-ה-ו-ה – כך כתוב גם בכתבי האריז"ל – ויש בזה יחו"ע, אה, ארור המן, ויחו"ת, בה, ברוך המן. אם כי לכאורה "ארור המן" זה פשט, אבל זה מתוך שכל, מ"ארור המן" בא "מצות לאו להנות נתנו", כמו שנסביר בהמשך, שכל הכלל ש"מצות לאו להנות נתנו" זה יחוד י-ה, היחוד של הגלות. בזמן הבית העיקר זה יחוד וה, אבל כשגברה חשכת הגלות בא רבא ואמר "מצות לאו להנות נתנו". בזמן הגלות יש רק יחוד י-ה בלי יחוד ו-ה. היום קראנו פרשת זכור, עמ-מלק הוא מולק ומבדיל בין י-ה ל-וה, "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". לעמלק ניחא ליה שיקיימו מצוות בלי הנאה מהמצוה, ולמה? כי יודע שכל זמן שלא יקבלו הנאה מהמצוה אי אפשר להחזיר את כל עם ישראל בתשובה בעקבתא דמשיחא. יש מיעוט יהודים שהם "ברוך מרדכי" שמקיימים מצוות בלי הנאה, יותר נעים או פחות נעים – מקיימים, טוב מאד, כן ירבו. יש בעלי תשובה, אבל הרוב עדיין בחוץ. אי אפשר להחזיר את כולם בתשובה, ובודאי לא לקרב את הגוים – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם", "לעבדו שכם אחד" – לא ילך בלי הנאה מקיום המצוות. בלי להראות קבל עם ועדה שהמצוות הן הכיף הכי גדול, שהכי כיף ללכת בדרך ה', גם בגשמיות. זה מה שהתורה מבטיחה "ואולך אתכם קוממיות". מתחיל "אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם". בבית המקדש יש הנאה שיש קרבן. לפני רבא לא אמרו את הכלל "מצות לאו להנות נתנו", אבל כן מוצאים שנקטו כך בלי לשון זו – במשניות – זה כבר מאה או מאה חמישים שנה אחרי החורבן, אבל עוד לא ירדו לתקופה שהתחילה מרבא, שצריכים להחזיק מעמד לכמה אלפי שנות גלות, ואז העבודה היא יחוד י-ה, אין יחוד גופני, ו-ה, לכן כלל גדול שמנחה את עם ישראל בכל הדורות ש"מצות לאו להנות נתנו". רק מה? יש יוצא מהכלל. כתוב שלפני רשב"י לא היה חורבן הבית. רשב"י זה תורה בכלל ותורת הנסתר בפרט, לכן מי שלומד תורה, במיוחד חסיד – שזה הט"ז והאגלי טל, ששניהם חסידים – יודע שכאן בית המקדש לא נחרב, שתלמוד תורה יוצא מהכלל, שכן "להנאה נתנה". אף על פי שמצאנו בראשונים שגם לגבי ת"ת "מצוות לאו להנות נתנו", אבל הט"ז או שלא יודע מאותם ראשונים, או שרואה לנכון לא לצטט, והוא כותב בפשטות (ואחריו כך האגלי טל בהקדמתו המפורסמת) שת"ת ניתן להנאה דווקא, שזה חלק עצמי מהמצוה. זה שייך לפורים, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", הכל מתחיל מ"'אורה' זו תורה". לכן גם רואים שבפורים המצוה הראשונה היא מקרא מגילה, לפני מצות השמחה – "שמחה זה יום טוב", "ששון" זה משלוח מנות ו"יקר" זה מתנות לאביונים. כתוב ש"ששון זה מילה" ו"ויקר אלה תפילין" – כדרשת רבי אליעזר הגדול "'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך' אלה תפילין שבראש" – אבל בין מצוות פורים זה משלוח מנות (כריתת הברית בין היהודים) ומתנות לאביונים זה צדקה, המצוה הכללית שכוללת את כל המצוות המעשיות (גם תפילין), והרמב"ם כותב שזה עיקר השמחה של פורים. בארץ ישראל ובפרט במקדש צריך להיות עבודה בהנאה ושמחה. איך אני יודע? כי על זה כתוב "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – אין בתורה את המלה הנאה, אבל זה הפסוק של הכי הרבה הנאה בעבודה. בלי זה יש גלות, רק יחוד י-ה בלי יחוד ו-ה. עבודה בהנאה, יחוד ו-ה, זה "ברוך המן" – למה? כי אני שמח שאיני כורע ומשתחוה לך. בלשון הבעל שם טוב זה "הרע כסא לטוב" – זה הגילוי של המשיח, אותיות ישמח וישמח את כולם. זו הדרך היחידה להחזיר את עמנו בתשובה ולזכות לביאת המשיח. זו העבודה של מלך המשיח. מקבלים את האנרגיה, ממלאים את כל מצברי ההנאה והשמחה, ביום הזה – חג פורים. נסיים את החלק הזה רק עם הפסוקים: הפסוק שאמרנו קודם מספר ישעיה "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין" – ככה צריך להיות בחג פורים, "ושכרת ולא מיין" אלא מרוב הנאה ורוב כיף, שאפשר ממש לצאת מהדעת ומהכלים לגמרי רק מרוב הנאה. זה "טובים דודיך מיין" – לא צריך שום יין, רק "טובים דודיך". מה היה כתוב קודם בפרשיה זו? יש פרשיה קטנה בישעיהו נא, ו"לכן שמעי נא זאת" הפסוק האחרון. תחלת פרשיה זו היא "התעוררי התעוררי קומי ירושלים אשר שתית מיד הוי' את כוס חמתו את קובעת כוס התרעלה שתית מצית", והסיום "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין". זה מתחיל מ"התעוררי התעוררי קומי ירושלים". מתוך איזה מצב התעוררי? יש לנו שיר כזה. מאיזה מצב מתעוררת וקמה ירושלים עיר הקדש – שלמות היראה של ארץ הקדש – ממצב של "אשר שתית מיד הוי' את כוס חמתו את קובעת כוס התרעלה שתית מצית", זה נגמר, זה הסתיים. "כוס התרעלה" בגימטריא שעשועים. עכשיו צריך להתהפך. אין כמעט ביטוי כל כך רע בתנ"ך כמו "כוס התרעלה". מי שלא יודע לשתות ושותה שלא כדבעי ומשתכר שלא כדבעי זה נקרא "כוס התרעלה". אבל לכל דבר יש גימטריא הפוכה (כמו משיח-נחש), וההיפוך של "כוס התרעלה" זה שעשועים. יש שבעה לשונות הנאה – כמבואר במ"א, ואולי נזכיר קצת – והכי גבוהה זה שעשועים, הלעו"ז של "כוס התרעלה" (שזו ההופעה העיקרית שלה בתנ"ך). בפסוק הזה יש שבעים אותיות – "התעוררי התעוררי קומי ירושלים אשר שתית מיד הוי' את כוס חמתו את קובעת כוס התרעלה שתית מצית". שבעים זה "נכנס יין יצא סוד", אז הכוס כאן מכילה יין – יין אותיות בפסוק. כמה פסוקים אחר כך, הפסוק שמסיים את הפרשיה, הוא "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין" – מאותו פסוק יש כח אותיות. כח זה המשולש של שבע. נאמר כמה גימטריאות על הפסוקים. פורים זה חג של גימטריאות, זה חלק מהשעשועים של פורים. לכן ידוע שארור המן עולה ברוך מרדכי, עולה אמונה פשוטה ועולה שכינה ביניהם. הפסוק היותר קטן, "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין", היות שיש בו מספר משולש של אותיות – מ-1 עד 7, משולש של שבע – אפשר לצייר את הפסוק כמשולש: ל כ ן ש מ ע י נ א ז א ת ע נ י ה ו ש כ ר ת ו ל א מ י י ן
המשולש העליון הוא לכן, ולמטה "ולא מיין". הפינות זה לון – עולה אלהים, ועולה כוס (מלה שאין כאן). האות שבאמצע המשולש – האות ה-יג מהתחלה – היא ע, העולה יין. אז הפינות מסביב הן כוס ובאמצע יש יין – כוס יין – אבל זה "שכרת ולא מיין". כתוב בקבלה ש-כוס זה אלהים ו-יין זה הניקוד של הוי' בניקוד אלקים. איך מנקדים אלקים? זה פשט על פי דקדוק, אבל האריז"ל מסביר. תחת ה-א זה חטף-סגול, חמש נקודות שעולות נ, תחת ה-ל יש חולם, העולה י, תחת ה-ה יש חיריק, שעולה י, אז למפרע זה יין. הניקוד זה הפנימיות, הכח המניע, הנשמה בתוך הגוף. האותיות זה הגוף והניקוד זה הנשמה. הגוף-האותיות עולות כוס והנשמה-הניקוד עולה יין. זה בא לידי ביטוי יפהפה בפסוק שלנו, "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין". היין באמצע והפינות זה כוס. אם כבר, מה הגימטריא של כל הפסוק? זה פסוק שמאד חשוב להתבונן בו וליישם אותו בפורים, בבחינת "מרובה מדה טובה", שאם אפשר להיות "שכרת ולא מיין" מצרות אז יכול להיות וצריך להיות וחייב להיות מדברים טובים, "חייב איניש לבסומי", להתמתק כפירוש השל"ה, להגיע ל"נעימות עריבות ידידות מתיקות" בלשון אור החיים הקדוש. הזכרנו שבעה לשונות של הנאה בלי לומר מה הן. אחד מהלשונות זה נעם, ואחד מהם זה שמחה – הכוללת עשרה לשונות של שמחה. נעם גם כולל כמה דברים, כמו עריבות ומתיקות – לכן לא שנינו עריבות ומתיקות בין לשונות ההנאה. כי כמו שבשמחה יש כמה פרטים כך גם בנעם. נעם זה געשמאק באידיש, אז בגעשמאק הזה יש כמה בחינות. שוב, בלשון בעל אור החיים הקדוש זה "נעימות עריבות ידידות מתיקות", ר"ת נעים, "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". מה הגימטריא של כל הפסוק? 2187 = 3 בחזקת 7. זה בשביל מה שאוהב מאד מספרים – זה מספר מיוחד. הרבי הכי אהב את המספר 3 בחזקת 3 – זך, לכן חבב וייחד בכל חדש את יום ה-זך של החדש, כי זה 3 פעמים 3 פעמים 3. אבל אם לא נסתפק במספר זה... התורה היא "אוריאן תליתאי", אז אם התורה להנאה ניתנה יש משהו במספר שלהנאה נתנה. שלש בחזקת שלש ודאי להנאה ניתנה, אבל שלש בחזקת שבע – "כל השביעין חביבין" – שלש פעמים שלש פמעים שלש פעמים שלש פעמים שלש פעמים שלש פעמים שלש (אם אמרתי נכון), זה "לכן שמעי נא זאת וגו'". בפסוק הראשון יש שבעים אותיות, "התעוררי התעוררי וגו'" ("התעוררי" זה שבע אותיות, מעשר של הפסוק). "כוס חמתו" זה כנראה כוס חמין במוצאי שבת, "חמין במוצאי שבת מלוגמא" – "המחבש לכל עצבותם", סגולה לעצבות, ואין סגולה לעצבות יותר מפורים, חג שמח, מקור השמחה של כל השנה, היחידה שבנפש של השמחה כמבואר במ"א. אז כשפורים חל במוצאי שבת – "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" (היום זה יד, דוד) – אז צריך להפוך את "כוס חמתו" ל"כוס חמין". "קובעת" זה קביעות עתים לתורה, שלהנאה נתנה. "כוס התרעלה" זה מלשון רעל, אותיות ערל, קשור לפגם הברית. אבל פורים זה חג של תיקון הברית, כמו שנסביר בהמשך, לכן "קובעת כוס התרעלה" הופכת להיות שעשועים – שעשועי המלך בעצמותו. ידוע ששעשועים עצמיים זה תיקון הברית. ידוע מה שכותב רבי צדוק הכהן, שבענין פגם הברית אי אפשר לתקן את זה בדרך של אתכפיא. זה מאד חשוב לשמוע, גם בעלי תשובה, שאין אתכפיא ליצרא דעריות. לכן בפגם הברית חייבים רק בדרך של אתהפכא, של לקדש את זה, "קדש את עצמך במותר לך" בדרך החסידות – לעשות את זה קדוש, לא לפרוש. יש גם ענין של "מרעיבו שבע משביעו רעב", זו הנהגה טובה וחשובה, אבל זה לא פועל שום חלישות ביצר בעצם, בפנים, לכן הדרך היחידה – ככה מסביר באריכות רבי צדוק (וצריך להסביר ולהעמיק ולהתבונן איך זה מסתדר עם חסידות חב"ד, אבל זה כלל גדול אצל רבי צדוק) – ביצרא דעריות אין תיקון בדרך אתכפיא אלא רק אתהפכא. שוב, החג של האתהפכא לגבי יצרא דעריות זה "סעודת לויתן", סעודת פורים, כמו שהוא מסביר. יש שתי סעודות בשנה שהן מעין עולם הבא ובחינת סעודת לויתן. הרבי דבר הרבה על סעודת לויתן, שצריך כבר להתחיל להתכונן ולהתחיל לטעום. הרי יש עוד דברים בתפריט – שור הבר, יין המשומר (יש שם קצת יין, ובסוף דוד המלך גם מברכים עליו, לו נאה ולו יאה), והמהר"ל מדגיש שיש שם גם עוף מיוחד, "זיז שדי". יש בשר ודגים ועוף ויין – לא כתוב אם יש גם לחם – אבל למה מדגישים את הלויתן, למה זה נקרא דווקא "סעודת לויתן"? כי כתוב שלעתיד לבוא הדג זה העיקר. היום זה מזל דגים. לעתיד לבוא דגים זה העיקר, כי זה כיף נטו, בלי צורך לשחוט וכל מיני דינים שאדמו"ר הזקן כותב באגה"ק שגם לע"ל הם לא יתבטלו. אבל דגים רק באסיפה תליא מילתא – לא צריך שום שחיטה ושם פעולה בכלל. "דגי פריצי", אבל הם לא נמחו במבול, למה? כשהאדם הוא פרוץ נגד הטבע בא עליו מבול ר"ל, והוא משפיע על כל חיות היבשה גם את הפריצות, וכולם פרוצים בגללו – לכן כולם נמחו, הכל בעוון האדם – אבל הדגים שהם עוד יותר פרוצים מכולם, היות שככה הקב"ה ברא אותם בטבע, שאצלם זו מודעות טבעית פשוטה, לכן לא מגיע להם שום עונש. הם לא נעשו יותר פרוצים מאשר הקב"ה ברא אותם. זה אחד היסודות של המושג מודעות טבעית. שעשועים טבעיים זה דבר טוב מאד. אבל לאדם יש יצר הרע, והתיקון של יצר הרע שלו דווקא כאשר אוכל את הלויתן. לכן כתוב שעיקר סעודת לויתן זה סוף כל סוף לתקן את יצרא דעריות. שור הבר זה יצרא דעבודה זרה. מחר בסעודת פורים אוכלים דגים ובשר. הדגים זה התיקון של יצרא דעריות והבשר זה התיקון של יצרא דעבודה זרה. אבל כתוב בגמרא שלא עבדו ישראל ע"ז במדבר אלא להתיר להם את העריות, שעבודה זרה זה רק היכי תימצי, זה לא העיקר. גם בדור שלנו, מה שסוטים מהתורה עד שסוגדים לכל מיני ערכים זרים ונכריים של תרבות זרה, שזה הכל בחינת עבודה זרה, זה לא בגלל שזה העיקר, אלא זה רק היתר לעריות. "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם את העריות". לכן העיקר זה הלויתן, שזה התיקון של היצרא דעריות, לכן העיקר זה מזל דגים. את זה לכוון מחר כשאוכלים את הדגים. אמרנו שיש שתי סעודות בשנה שהן מעין סעודת לויתן – סעודת פורים זה העיקר, ויש עוד סעודה, סעודת ערב יום כפור. כתוב שיום כפורים הוא כמו פורים – לא פורים ממש, אלא כמו פורים – אבל כתוב "ועניתם את נפשותיכם ביום התשיעי" וחז"ל לומדים "כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי", לכן צריך לאכול כפליים בערב יום כפור. מי שאוכל כפליים בערב יום כפור – זה כמעט כמו סעודת פורים, לא ממש, תיכף נסביר את ההבדל – כאילו מתענה יומיים, ולומדים את זה מ"ועניתם את נפשותיכם". הוא אוכל ושותה – וידוע מנהג חסידים שהיו מגיעים מאד מבוסמים ל"כל נדרי" (לסליחות קצת מבוסמים ו"כל נדרי" הרבה יותר), כי זה כמו סעודת פורים. אבל כמה שאוכלים כפליים, הכל זה בחינת "ועניתם", כי ממלה זו לומדים זאת, שכל מי שאוכל ושותה ביום התשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו צם בתשיעי ובעשירי. מה הסבה? מה הפשט? הפשט הוא – וכך כתוב בשו"ע – שמה שאוכלים ושותים הרבה בערב יום כפור זה כדי שיהיה כח ביום כפור. זה גם קצת דומה לסעודת לויתן. מה יהיה אחרי סעודת לויתן? צום גדול, "צדיקים אין להם לא אכילה ולא שתיה", יהיה צום לעולם ועד, צום נצחי בלי אכילה ושתיה, "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", הכל הנאה. לא רק בלי שתיה, אלא גם בלי הנאה – רק הנאה, יחיו מהנאה. ידוע שלכן המשיח נקרא צמח, כי צמח ניזון מאור – פוטוסינתזה, הופך אור למזון – כך צדיקים לע"ל הם בחינת צמח, שלא אוכלים ולא שותים, רק ניזונים-נהנים מזיו השכינה, מאור השכינה. אותו הדבר אליהו הנביא, לפני שהוא הלך להר סיני ארבעים יום וארבעים לילה ה' האכיל אותו איזה סעודה קטנה, ואמר לו בפירוש שזה כדי שיהיה לך כח אחר כך ללכת. על משה רבינו לא כתוב שלפני שהוא עלה להר הקב"ה אמר לו "תאכל טוב היום, בגלל שמחר אתה עולה להר לארבעים ימים וארבעים לילות של 'לחם לא אכל ומים לא שתה'". זו שאלה טובה אם הוא באמת אכל קודם. בכל אופן, הענין הזה שאוכלים בשביל לצום – שיהיה כח אחר כך לצום – זה פשט לגבי הסעודה של ערב יום כפור. זה לא פשט לגבי סעודת פורים. אף אחד לא חושב שאוכל ושותה בפורים בשביל לצום. ויש לומר שגם בסעודת לויתן אף אחד לא יאכל את הסעודה מתוך כוונה שזו הסעודה האחרונה. זה יהיה בדרך ממילא, אבל אף אחד לא יאכל עם הכוונה הזו – יאכלו את סעודת לויתן רק מתוך רוב כיף, וישתכרו מתוך הנאה, "שכרת ולא מיין" לגמרי. למה הדבר דומה? לגבי עניני חולין יש שתי מעלות. יש מעלה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שהרמב"ם אומר שזה הכלל הגדול בתורה, ויש מעלה של החסידות, לא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" אלא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה (כמו שכתוב בסוף ברכות) – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". כמו שזה לגבי חולין ככה זה לגבי מצוות. יש מצוות שעיקר המטרה היא לא אני, אלא רק לעשות נח"ר לקב"ה, המצוה בשביל משהו אחר. בערב יום כפור אוכלים כדי שיהיה לי כח לצום, ולכאורה צריך לכוון כך – זה על דרך "כל מעשיך יהיו לשם שמים". ואילו סעודת פורים שזה דומה, אבל זה אחרת – עד כדי כך שזה הפוך במדה מסוימת – אין לך סעודה בכל השנה כולה שזה "בכל דרכיך דעהו", שהנאה זו היא תכלית הכוונה בפני עצמה, שסעודה זו "להנאה נתנה", כמו כל המצוות של פורים, שדווקא זו המצוה, ש"חייב איניש לבסומי", ואמרנו ש"לבסומי" זה הנאה, כל כך הרבה הנאה עד שאתה נעשה "שכרת ולא מיין". אם כן, זה שתי סעודות גדולות מאד. נספר סיפור שהרבי סיפר לפני הנשיאות. זה סיפור על רבי נחום מטשרנוביל, התלמיד הזקן של המגיד, שזכה גם להיות אצל הבעל שם טוב. היה לו בן – ממשיך דרכו, רבי מרדכי מטשרנוביל. לגבי התייחסות אדמו"ר הזקן לרבי מרדכי יש חילוקי דעות, שאין כאן המקום להאריך, אבל רבי נחום היה ידיד נפש קרוב ביותר לאדמו"ר הזקן. פעם אחת, כשרבי מרדכי היה אברך צעיר, הוא חלה, והרופאים המומחים אסרו עליו – בין היתר – טבילה במקוה, שיכולה מאד להזיק לבריאותו. האבא, רבי נחום, מאד דאג לו, ואף על פי שיש ענין לטבול, ובפרט אצל חסידים יש ענין גדול לטבול, הוא אסר עליו באיסור חמור לטבול עד שיחלים. פעם אחת רבי נחום שמע שרבי מרדכי הלך לטבול, וזה הקפיץ אותו – הקפיד עליו – ושאל איך יתכן. אז רבי מרדכי אמר שהרוקח במקום – שיש חוץ מהרופאים, שגם אמור להבין ברפואה – אמר לו שמקובל אצלו מהבעל שם טוב שטבילה אחת לא מזיקה לבריאות. מי יודע את זה יותר מרבי נחום מטשרנוביל? הרי הוא תלמיד של הבעל שם טוב! אין אחד שיודע יותר ממנו שהבעש"ט אמר שטבילה אחת לא תזיק, וזה לא הספיק עבורו והוא חיזק את ידי הרופאים לאסור לטבול. הוא מאד התרגז ושאל – מה אתה מספר לי על הבעל שם טוב?! אותו רוקח, יהודי פשוט שמדבר עם רבי גדול, אמר – אם תרשה לי אספר לך סיפור. אותו רוקח לא היה חסיד מי יודע מה, אלא יהודי פשוט. הוא מספר שפעם לפני הרבה שנים – גם היה מבוגר – בא אלי תלמיד של הבעל שם טוב (יש כמה דעות מי זה היה), וראיתי במו עיני שבערב יום כיפור בסעודת הבקר הוא שותה בקבוק שלם של וודקה הכי חזקה, 99, אבל שלם! אחר כך, בסעודה מפסקת – יש שתי סעודות לפחות בערב יום כפור – ראיתי ששוב הוא שותה בקבוק שלם של וודקה הכי חזקה שיש, אבל שלם! הייתי בטוח, אומר הרוקח, שמאה אחוז יהודי זה יפול על הפנים וישן לו את כל יום כפור. וראה זה פלא, אחר כך הלכתי לבית כנסת, וראיתי שאותו אחד עומד ליד עמוד החזן, בעל התפלה, ועקבתי אחריו, וראיתי שכל המעת לעת, עשרים ושש שעות – ככה זה צום יום כפור, 26 שעות כמנין שם הוי' – הוא עמד מתוך רוב דבקות בתפלות היום הקדוש, עמד והתפלל לקב"ה. מסיים הרוקח, שאחרי שראיתי את המופת הזה נחרט בלבי שאפשר לסמוך על הרבי שלו. אפילו לא כתוב בסיפור, אבל פשוט מהסיפור שזה מופת מה שהוא רואה. מי כמוהו יודע מה זה המשקה הזה. כל אחד יכול לדעת מה זה משקה, אבל בעל רוקח יודע עוד יותר מה זה משקה – איזה משקה הוא שתה, ומה זה עשוי לפעול על בן אדם. זה שהוא עמד עשרים ושש שעות בתפלה אחרי זה, ליד העמוד, זה לא בגלל שהוא צדיק, כפי שחשב הרוקח. זה "צדיק באמונתו יחיה", רק מכח הרבי שלו. לכן הרוקח הבין שעל המלה של הבעל שם טוב אומר אפשר לסמוך גם נגד הטבע. לכן, סיים הרוקח, אמרתי לבן שלך שטבילה אחת לא תזיק – בלי להתחשב ברופאים. מול מענה זה ואמונה תמימה זו לא היה לרבי נחום מה להגיד. ב"ה רבי מרדכי הבריא. בכל אופן, רואים שתלמידי הבעל שם טוב שתו באופן אחר, מכח הבעל שם טוב. מי שיכול לשתות שני בקבוקים מלאים של 99 ולעמוד 26 שעות ליד העמוד בדבקות, אז גם בפורים לא נגביל אותו. כנראה שזה חלק מה"בסומי" שלו, אבל אנחנו לא מכירים כאלה אנשים. הכי קרוב לזה זה כמובן הרבי עצמו, ש"עינינו ראו ולא זר" – אולי זה אפילו נמצא בוידאו – שהרבי שתה לפעמים הרבה מאד וכאילו נעשה 'ככה ככה', ואז העביר את היד על המצח ובהרף עין חזר לשפיות מלאה. איך עושים את זה? זה סיפור של כמה וכמה צדיקים, שפחד מפיג יין – כך כתוב בגמרא. זה "התעוררי התעוררי קומי ירושלים אשר שתית מיד הוי' וכו'". ירושלים זה שלמות היראה, ואם אתה בבחינת ירושלים – שלמות היראה – לא יזיק כמה שתשתה, כי אפשר בשניה אחת, עם העברת יד על המצח או כיוצא בזה, עם פחד ה', שבמגלת אסתר זה "פחד מרדכי" ו"פחד היהודים", עם פחד של קדושה אפשר להפיג בהרף עין את השתיה, את הטפה המרה של יין שרף. אבל שוב, מי שאין לו את זה, ומי שלא דומה לאותו חסיד של הבעל שם טוב, הוא צריך להבין את הפשט כמו שהשל"ה הקדוש אומר וכמו שהסברנו עד עכשיו, הפשט של "שכרת ולא מיין", שעיקר הענין, עיקר הווארט, עיקר העבודה של פורים, זו עבודה מתוך הנאה. נאמר עוד משהו לגבי "מצות לאו להנות נתנו" "אלא לעול על צואריהם" – אומר חידושי הרי"מ, שהעול עצמו צריך להיות ההנאה. השם משמואל אומר קצת יותר מזה, שהקב"ה צוה אותנו לשמוח ולהתענג מהמצות, לכן מה שאנחנו מתענגים ושמחים ונהנים מהמצוות זה חלק מהעול, חלק מהציווי. יש בחינה שאני שמח להיות עבד, יש לי הנאה מהעול. אז קודם המצוות לאו להנות ניתנו, לא להיות הנאה, אבל מה נעשה עם אחד שיש לו הנאה מזה שהוא חיל נאמן? הרבי הסביר שנולד ביום של שבט אשר, כי הענין שלו הוא אושר מקבלת עול. זה בעצם הווארט של חידושי הרי"מ, שהעול צריך להיות להנאה. קצת יותר מזה הוא שהקב"ה רוצה שנתענג – כמו שנסביר בהמשך. אם הקב"ה היה רוצה שלא נתענג אז מילא – איני מתענג, אני עושה מה שה' רוצה. אבל היות שה' אמר שרוצה שגם אתענג, לכן אני נהנה גם בקבלת עול – זה חלק מהמצוה. לפי הט"ז והאגלי טל בהקדמה זה נאמר לגבי ת"ת, אבל הנה הוא אומר את זה לגבי כל התורה והמצוות. אחר כך אומר השם משמואל עוד דבר: שעול פירושו דבר שלא בא לך בטבע ראשון, כמו שכתוב גם בתניא. ההבדל בין לשנות את המשנה מאה פעמים למאה פעמים ואחד זה עול – בתניא קורא לזה אתכפיא, שאתה עושה משהו מעל לטבע שלך, עובר את הטבע, "מדוע אתה עובר את מצות המלך", לעבור יותר ממה שצווית (פירוש אחר ממה שפרשנו קודם). אברהם העברי כל הזמן עושה עבירות – כל הזמן עובר על החיוב, עושה יותר, מהדר במצוות יותר מאשר צווה. זה היה מאמר מוסגר, אבל מה שהוא אומר שהעול זה שאתה מתקדם. היחס בין הנשמות למלאכים, זה שהמלאכים הם "עומדים" והנשמות הן "מהלכים". הוא מסביר שזה בגלל שלמלאכים אין גוף – לפחות לא גוף כבד, עם יסודות המים והעפר – לכן תנועה בשבילם היא בכיף, כמו עוף, הם עפים ולא מתעייפים (כמו שכתוב עלינו לעתיד לבוא, שה' יעשה לנו באלף השביעי כנפים כנשרים), לכן צריך להדגיש למלאכים עמידה – תעמדו דום, מתוך יראה, מתוך פחד, שזה היפך הטבע שלהם. באמת כמה שהמלאכים עפים בקלות הם לא באמת מגיעים לשום מקום חדש, כמבואר בחסידות בהבדל בין ה"רצוא ושוב" של המלאכים לבין ה"הלוך ונסוע" של אברהם אבינו, שהוא רו"ש שבאמת מתקדם, ואילו כל עפיפת המלאכים היא לעלות למעלה ולחזור למקום הראשון בלי להתקדם. כתוב שיש כאלה שרצים בבית כנסת מצד לצד כאשר מתפללים. הפעם היחידה שראו את הרבי עושה ככה – הרבי לא אהב את זה בדרך כלל, אבל אין כלל שאין בו יוצא מהכלל – זה היה מוקדם, השכם בבקר, רץ מכאן לכאן קצת כמו מטורף זה היה ב-ה' אייר תש"ח. שאלו אותו 'מה קרה?'. הרבי החזיק ביד חומש – חשבו ש"ויקרא", שייך לפרשת שבוע, אבל כשהתקרבו ראו שזה חומש דברים – והרבי פתח ואמר שרץ הלוך ושוב בבית הכנסת כי מתבונן בפסוק "ושבת עד הוי' אלהיך ושב הוי' את שבותך וגו'", ששיבת ציון של התורה תלויה בתשובה לקב"ה. זה כמה פסוקים מפורשים, שאם יש תשובה לה' אז יש תשובה לארץ כמו שה' רוצה, וזו הגאולה האמיתית, אבל בלי תשובה לקב"ה זה יכול להיות הצלת נפשות ששבים לארץ – לכן הרבי כותב לא לבטל את הערך של זה לחלוטין, כי יש בזה פקו"נ – אבל זו לא גאולה ולא אתחלתא דגאולה, כי הגאולה תלויה ב"ושבת". זו הפעם היחידה שראו את הרבי רץ בבית הכנסת מצד לצד בסערת רוח. זה לפני הנשיאות. נחזור לשם משמואל: הוא אומר שהמלאכים כל הזמן מתפללים בריצה מצד לצד, לכן ה' אומר להם לעמוד – זה העול שלהם, עול זה שינוי הטבע. אבל נשמות, ברגע שהנשמה יורדת לגוף והיא בתוך היסודות הכבדים של המים וכ"ש העפר, אז קשה לקום בבקר לעבודת הבורא יתברך. לכן אומרים וקוראים ומכנים את האדם "מהלך". השם של כל דבר זה תכלית תפקידו בעולם, ושם הנשמה הוא "מהלך". מה זה קשור ל"מצות לאו להנות נתנו"? כל זמן שהנשמה לא ראויה לכך, שהיא במצב של גלות, אז אם הוא יקבל הנאה – זו סיבת גירוש אדם הראשון מגן עדן, שזה עוד נושא גדול, תיקון חטא אדם וחוה הוא גם היום בפורים – ומתוך רוב הנאה האדם מתמעט בתנופה שלו, בתנועה שלו, זה דבר לא טוב. לכן אמרו ש"מצות לאו להנות נתנו", כי ההנאה עשויה לעצור אותך, להפסיק את התנועה. כך יוצא מדברי השם משמואל. זה ווארט מאד חשוב. היות שהאדם צריך להיות כל הזמן "ילכו מחיל אל חיל", "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", "ילכו מחיל אל חיל" ורק אז "יראה אל אלהים בציון" – אז צריך כל הזמן להיות "מהלך". אם מדברים על תורה ועל פורים, שכן להנאה ניתנה, צריך לומר שזה לא עוצר את ה"מהלך" ואדרבא – "ילכו מחיל אל חיל" דווקא בדברי תורה, ויש משהו בהנאה מדברי תורה שמריץ את התנועה, ואז אדרבה ואדרבה, כמה שיותר הנאה. העיקר מה מאיץ אצלך את התנועה ליעד, למשיח, לגאולה. אם הנאה מפריעה, מעמידה אותך במקום של "שלום עלי נפשי", כמה אני מרגיש טוב – זה דבר לא רצוי. אבל אם ההנאה משמשת כח מניע להאיץ את התנועה כלפי התכל'ס – זה דבר רצוי ביותר. זו ההנאה הרצויה, תיקון ההנאה של פורים. נעשה הפסקה, נאמר לחיים ונשיר כמה שירים. לחיים לחיים! עכשיו להתכונן לקבל הרבה הנאה. ניגנו "פורים פורים פורים לנו", "ויהי בימי אחשורוש", "ומרדכי יצא", "ונהפוך", "ושמחת". ידוע מה שכתוב בספרי הסוד, שהזכרנו קודם, שפורים זה תיקון חטא אדם הראשון – יותר מכל חג אחר. כתוב שלאדם וחוה יש שתי בחינות, החיצוניות והפנימיות, מה שעתיד להיות הנפש הבהמית ומה שאם היו זוכים היה הנה"א שלהם. אצל אדם הפנימיות זה מרדכי היהודי והחיצוניות, הלא-טוב, זה המלך אחשורוש. אצל חוה הלא-טוב זה ושתי, אשתו הראשונה של המלך אחשורוש, והטוב זה אסתר המלכה – "'ותהי לו לבת' – לבית", ששוכבת בחיקו של מרדכי, היא בת זוגו. הנחש ובת זוגו זה המן וזרש אשתו. המן הוא עמלק ועמלק הוא הנחש הקדמון. החטא היה שאכלו מחטא עץ הדעת, אבל קודם – בסיפור המקורי של בריאת העולם, ששת ימי בראשית – אדם וחוה נבראו ביום ששי ונצטוו בספור הראשון, עוד לפני מה שכתוב בספור השני, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה", וזה נשאר "מצוה רבה" (לשון חז"ל) לדורות. המצוה בסיפור הראשון, לא לאכול מעץ הדעת, זה לא נשאר לדורות, לא מ-תריג מצוות – נצטוו לשעה (אא"כ נדרוש שזה איסור אכילה מאבר מן החי, ודרשות כאלה, אבל על פי פשט זה נוגע רק למי שבגן עדן). כל האיסור לשעה, היה לחכות שלש שעות עד כניסת שבת. רואים שבעצם הגדר של איסור אכילה מעץ הדעת הוא גד רשל מצוה לשעה, לא מצוה לדורות, ואילו ה"מצוה רבה" לדורי דורות, ולא רק שלדורי דורות אלא הוא כדי שיהיו דורות, הוא עושה את הדורות שיוכלו להם מצוות, זו המצוה רבה של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו". תמיד מכל חמשת הפעלים בפסוק זה – "פרו ורבו ומלאו... וכבשה ורדו" – מכנים את המצוה רק "פרו ורבו". גם הפשט, כפי שאומרים חז"ל, ש"פרו" יספיק שכל אחד ילד אחד, ו"ורבו" אומר שיותר. יש מחלוקת ב"ש וב"ה אם צריך שני זכרים או בן ובת, וכידוע פוסקים כבית הכלל. לכן, כדי להגדיר גדר מצוה זו, צריך את שתי המלים, "פרו ורבו". בשביל מה "פרו ורבו"? התכל'ס זה "ומלאו את הארץ וכבשה ורדו", לשון מלכות, אבל גדר המצוה הוא "פרו ורבו". אין לך מצוה בכל התורה כולה שיש בה הנאה בעצם קיום המצוה כמו המצוה הראשונה של התורה, והיות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", אז אם מצוה זו מוגדרת כמצות הנאה – ותיכף נסביר יותר – אז פשיטא שכל המצוות כולן אמורות להיות כמותה, "בתר רישא גופא אזיל". אדמו"ר הזקן היה מפרש ש"פרו ורבו" זה ש"יהודי יעשה עוד יהודי", לקרב יהודים לתשובה, והרבי מקאמרנא היה מפרש שזה בעיקר במוחין, לחדש בתורה. האגלי טל כותב בפירוש בהקדמה שעיקר הנאת התורה זה לחדש חידושי תורה. אין הנאה כמו נביעת האין סוף (בלשון הבעל שם טוב), שהאדם זוכה להיות נביעה – טובלים במעין בימות החמה, קשור לסוגית "מצות לאו להנות נתנו" – כמים קרים על נפש עיפה. אין לך הנאה כמו מצות פרו ורבו. חז"ל אומרים בפירוש ש"פוריא" (מטה) – שזה שם החג – נקראת כך כי עליה פרים ורבים. אז כל החג זה הנאה. אחד שנודר לא לקבל הנאה ממצוה זו זה שאלה. לפי הרשב"א, הוא אומר שעל פי פשט שזה לא יחול, כי זה נודר על המצוה ו"מצות לאו להנות נתנו". אז מה אם אתה מקבל הנאה? "מצות לאו להנות נתנו" היינו שהנאת המצוות אינה נחשבת הנאה, ולכן זה צריך להיות מותר לפי הרשב"א. לפי הר"ן, וכך משמע ברוב הראשונים – וגם הרמב"ם כותב כך בכמה מקומות על פי הפשט, בכמה מקומות ביד – היות שיש בזה הנאה גשמית, ולא הנאה רוחנית מהמצוה, הוא אסור בכך. לא אומרים על הנאת הגוף, גם כאשר היא מלווה בקיום מצות ה', "מצות לאו להנות נתנו". אם היית מודר מהשופר, כמו שכתוב במסכת ר"ה, אז תוקעים לו תקיעה של מצוה כי "מצות לא להנות נתנו". מה לגבי אחד שיש לו הנאה גופנית מלשמוע קול שופר? על זה יש חקירה של ר' שמעון, שמגדיר שיש ג' דרגות של הנאה – זה חידוש שלו – דריי דינים לגבי הנאה. יש דין אחד של הנאה מקיום המצוה, והוא אומר – דבר לא פשוט, כי יש כאלה שדנים בכך אם יש בעיה בהנאה רוחנית, אבל הוא אומר – שפשיטא שמותר להנות רוחנית מהמצוה, וודאי ש"מצוות לאו להנות נתנו" לא מדבר כלל בהנאה רוחנית בעוה"ז או בעוה"ב – זה בסדר גמור. על זה כתוב באמת שכמה הנאה שתקבל זה לא נקרא הנאה כדי לאסור עליך את המצוה. אם נדרת לא להנות מסוכה אתה יכול לשבת בה, כי "מצוות לאו להנות נתנו". כך אומר רבא, ומשמע קצת שאביי חולק עליו – אין כאן המקום לחקור זאת – אבל זה הדין הפשוט. אבל, אם אין מנוס מאשר לקבל יחד עם ההנאה הרוחנית מקיום המצוה גם הנאה גשמית, שהגוף ממש נהנה – כאן יש בעיה. הר"ן, וכך משמע פשוט ברוב הראשונים, שזה לא נכלל בכלל של "מצות לאו להנות נתנו", והנדר חל על ההנאה הגופנית וממילא אסור לך לקיים את המצוה. היות שהנדר מצא לו מקום לחול על ההנאה הגשמית, אז אינך יכול לקיים את המצוה בכלל. שוב, הרשב"א חולק – כאן הוא הרבי, הוא החסיד – ואומר שגם כשאתה מקבל הנאה גופנית מקיום מצוה זה בטל בהנאה הרוחנית. צריך לחקור איזה סוג של בטול יש כאן לפי ההגדרות של החסידות, אבל לפי הרשב"א ההנאה הגשמית מקיום מצוה בטלה בהנאה הרוחנית, ולכן "מצות לאו להנות נתנו" זה גם היתר לקיים מצוה כזו, כמו פו"ר. יוצא פרדוקס, שלפי הרשב"א "מצות לאו להנות נתנו" זה בעצם שמצות כן להנות נתנו, לפי המהלך שלנו – כלומר, שלא נורא שתקבל כמה שיותר הנאה, גם הנאה גשמית ממש, מקיום המצוה, כי אם יש לך כוונה לשם שמים ההנאה הגשמית-הגופנית ממש בטלה. הרבי שאל על זה קושיא, שידוע שאותו רבי נחום מטשרנוביל שהזכרנו קודם, הצדיק הגדול, נעשה שמן מענית "אמן יהא שמיה רבא". הוא היה עני מרוד, לא אכל כלום, אבל היה מאד שמן, והסבירו הצדיק שהשמין מאד מהתענוג בענית איש"ר. "לכן שמעי נא זאת עניה [מענית איש"ר] ושכרת ול אמיין". לפי הרשב"א אין עליו שום קושיא, אף שקבל הנאה גופנית ממצוה. שם אפשר לתרץ בשתי צורות – או שהשמין בגוף מהנאה רוחנית (הרי אף אחד לא נגע לו בגוף, לא קבל גירוי גשמי-גופני, הכל רוחניות) והגוף שלו היה כל כך בטל לרוחניות, על דרך לעתיד לבא, שהשמין בגוף ממש מהעניה. זה לכולי עלמא. אבל אם נאמר שהדבר הזה נקרא הנאה גשמית, אז נאמר שזה אליבא דרשב"א, שההנאה הגשמית היא גם בכלל ההנאה הרוחנית, אם מדובר ב"מצות הוי' ברה מאירת עינים". יש סוג שלישי, אומר ר' שמעון, על ידי חלוקת ההנאות הגשמיות לשתים – יש הנאה גופנית עם נגיעה בגוף ממש, נקרא לזה 'הנאה גופנית מקרוב', ויש 'הנאה גופנית מרחוק', שזה על דרך הנאה משמיעת קול השופר. זה לא שמשהו נגע לו ממש בגוף. מה הנפק"מ? לפי הר"ן. לפי הרשב"א לא צריך חילוק, כי הכל בכלל המצוה. אבל לפי הר"ן ורוב הראשונים, אומר ר' שמעון, הנפק"מ היא שכדי לאסור את ההנאה הגופנית מרחוק – כמו הנאה מקול שופר – הוא צריך לכוון לכך. שאם הוא מכוון לקבל הנאה מקול השופר, והוא מודר מלהנות משופר, אז יש פה בעיה. אבל אם הוא לא מכוון, אז לגבי הנאה גשמית מרחוק – זה כמו הרשב"א, שזה נכלל. רק אם הוא מכוון זה שמשתמש בשופר לתועלת גשמית, ואז זה אסור. מה שאין כן לגבי הגדר התחתון יותר, שזה הנאת הגוף ממש, כמו מי שטובל במקוה – טובל בשביל להטהר, אבל טובל במעין קר בימות החמה (בימות הגשמים ניחא, כי לא נהנה, ויכול לטבול) – אז זה "כמים קרים על נפש עיפה", ונהנה מאד מהמים, שנוגעים בגוף ממש, ואז אם מודר הנאה מהמעין אסור לו לטבול בו לפי הר"ן (לפי הרשב"א, מסביר ר' שמעון, שיש לחלק והטבילה היא לא עצם המצוה, ואכמ"ל). אבל לפי הר"ן, ורוב האחרונים שסוברים כמוהו, הנאה קרובה אסורה גם אם לא מכוון. לענין הנאה מקול השופר צריך לכוון בשביל שיהיה אסור, אם מודר הנאה מהשופר, אבל לגבי הנאה גופנית מקרוב – גם כשאינך מכוון שום דבר זה אסור. שוב, בלשון של ר' שמעון הוא קורא לזה 'שמוש הגוף' בכל מקרה, גם כשאינך מודע. זה חידוש. איך נסביר את ה'דריי דינים' שלו באותיות של חסידות? נאמר שיש פה ג' נפשות. קודם חשבתי שיש רק ב' נפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית. הרשב"א אומר שכאשר אתה עושה מצוה הנה"ב נכללת בנה"א. זה משהו חסידי ביותר, כמו שאמרנו קודם, שהרשב"א הוא רבי, כידוע. הנה"ב, עם התאוות ועם ההנאות, זה בכלל הנה"א ברגע שזה מצוה. הוא לא מכוון לקבל הנאה מהגוף, אבל הוא מקבל הנאה בדרך ממילא. לפי ר' שמעון, הר"נ אומר שבעצם הוא כן כיוון באיזה מקום. ר' שמעון אומר שהנאה בלי כוונה זה גורנישט – אין שום איסור תורה מעצם קבלת ההנאה, והאיסור הוא רק שימוש בדבר כדי לקבל ממנו הנאה. זה הכלל הגדול אצל ר' שמעון, שגדר האיסור הוא לא 'אסור לקבל הנאה' אלא ש'השתמשות אסורה', אסור להשתמש בדבר כדי לקבל הנאה. אם ההנאה לגמרי בדרך ממילא אז אין פה שום איסור, בכלל בגדר איסורי הנאה, אז מה צריך לומר? את זה הוא לא אומר, כי אין לו את המילים (יש לו מילים יפות, אבל אין לו את כל הלקסיקון). הכלל שלו שאיסור הנאה זה לא רק 'מקבל', רק נוקבא, אלא כל איסור הנאה צריך להיות זיווג של זו"נ – צריך שימוש ועוד קבלת הנאה, שזה על דרך יחוד זו"נ, ואז זה אסור. אם יש כאן הנאה בדרך ממילא, אז איפה השימוש? לכן צריך לומר שיש כן איזו כוונה. לפי ההגדרות שלו, אם המים של המעין נוגעים בגוף שלי ואני נהנה, אז אף על פי שאיני מכוון להנאה גופנית – במקרה שאני מודר הנאה מהמעין הזה אסור לי, כי יש לי איזו כוונת הנאה. הרי, כמבואר בחסידות, נה"ב זה לא רק מודע, אלא בעיקר בלא-מודע, העלם הנפש, ושם אני משתמש במים – בין אם אני מודע ובין אם לא. אז החידוש יהיה במדרגה האמצעית – הנפש השכלית נקרא לזה. ידוע שבין הנה"א לנה"ב יש עוד נפש, נפש השכלית, שמצד עצמה שייכת לקליפת נגה – לנה"ב – לכן בהגדרה הראשונה יש שתי נפשות, ולא שלש. אבל ביתר עיון, אומר שיש כאן נפק"מ להלכה, שאע"פ שהמעין אסור בימות החמה, אבל שמיעת קול השופר לא תהיה אסורה אא"כ אני מכוון בפירוש. בנפש השכלית, כל זמן שזה בלא-מודע זה בסדר – הממד הלא-מודע של הנפש השכלית כן נכלל בנפש האלקית, אבל הממד המודע שלו לאו דווקא נכלל. אז ברגע שזה יוצא מהעלם לגילוי זה נוגע. עשינו כעת פרק קצר מאד בלומדות לפי ר' שמעון בענין מצוות לאו להנות נתנו. אבל החידוש הגדול זה הרשב"א, שאומר שאם זה מצוה אז הכל בטל בנפש האלקית. לא שאפשר כבר לפסוק הלכה כרשב"א, אבל יש על מי לסמוך. הרשב"א הוא מאן-דאמר גדול, ואנו חותרים ושואפים למדרגה זו אצל הרשב"א, שפשיטא אצלו שההנאה הגשמית ממש היא בכלל ההנאה הרוחנית של קיום המצוה. נחזור לענין: אמרנו שפורים זה המצוה של "פרו ורבו". קודם נאמר לחיים, שיהיה הרבה פו"ר. שכל מי שזקוק לכך יזכה בברכה זו, החל מלהתחתן, ושיהיו הרבה ילדים עוסקים בתורה ומצוות וחסידות, הכל בזכות החסידות. שוב, למה צריך "פרו ורבו", שתי מילים? חוץ מההעמקה בפשט, יש דעה בקבלה לגבי אדר – בפרט כשיש שני אדרים – שהחדש של פורים הוא כנגד אפרים. בדגלים הוא השביעי החביב, כנגד תשרי, והחוש שלו תשמיש, "פרו ורבו", אבל מכיון שהוא לשון פורים אז שייך לאדר. יש שיטה שהשבטים בהקבלה לחדשים הם כסדר התולדה – כמו רש"י על אבני השהם ועל החשן (הפסוק אומר "כתולדותם") – ולפי זה שני השבטים האחרונים, שבט ואדר (חדשי משה רבינו, ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה מר"ח שבט עד ז' אדר, ואז ממשיך ו"מרבין בשמחה" כל החדש, לכן יש ווארט גם בנגלה ששבט הוא גם בחינת אדר, אבל כ"ש כשיש שני אדר), כנגד מנשה ואפרים. הייתי חושב שבנימין הוא אדר, לפי סדר התולדה, אחרי יוסף – המז'יניק, אחרון אחרון חביב, והוא כנגד אדר – אבל היות שאנחנו רואים תופעה מיוחדת, רק אצל יוסף, שהוא מתחלק לשנים (יעקב אבינו חלק אותו לשנים), אפרים ומנשה (ולפי סדר התולדה זה מנשה ואפרים), אז יש דעה אחת במקובלים שבהקבלת החדשים לשבטים כתולדתם שני האדרים הם כנגד מנשה ואפרים. יוצא לפי שיטה זו שכעת אנו באפרים, והוא תמיד האדר של פורים – האדר הסמוך לניסן, "מיסמך גאולה לגאולה". מה כתוב על אפרים? "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים" (זו הפטרת ר"ה, חדש תשרי, שאליו שייך אפרים לפי הפשט – לפי האריז"ל). המפרשים מסבירים ש"ילד שעשעים" זה מה שההורים חווים את השעשוע של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" של קיום מצות פרו ורבו – מרגישים את זה בילד, הוא מזכיר להם את השעשוע בשעת קיום מצות פו"ר. לכן קוראים לו אפרים, ולכן הוא ילד שעשועים. מה זה מלמד? ש"פרו" זה בחינת שעשוע. נחזור ל-ז לשונות ההנאה הידועים: שעשוע, תענוג, נחת, אושר, הנאה, נעם, שמחה. כמו שאמרנו קודם, כל אחד מהלשונות האלה הוא כלל הכולל כמה פרטים, כמו ששמחה כולל עשרה לשונות שמחה, וכך בנעם אמרנו שיש עריבות ומתיקות וכו', וכך לגבי כולם. אלה הכללים, שכל אחד קובע ברכה לעצמו. הכי גבוה זה שעשוע – שעשועים עצמיים – והכי נמוך (לאו דווקא הכי נמוך, אבל אחרון בסדר) זה שמחה, ש"פורצת גדר". לפי הסדר זה מרדל"א עד חיצוניות בינה, כפי שהתבאר. למה צריך "פרו ורבו"? כי זה אמור להקיף את כל ההנאות שיש בעולם. "פרו" זה עיקר השעשועים, כמו שאמרנו "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". "אפרים" זה לשון "פרו", ולא לשון "רבו". אפרים לאו דווקא מתרבה, אבל הוא פרה. עיקר הבחינה של פורים זה בעיקר "פרו". פרו זה פרי – פרי טעים זה שעשוע, זה "על כל מה שבראת", לא הנאה חיונית אלא תוספת. פירות זה שעשוע, פירות גן עדן – כל הפירות בג"ע מקדם זה סוג של הנאה. אמרנו שפורים זה לחזור לג"ע מקדם. גם עץ הדעת היה מותר אם היו מחכים עד שבת. גם עץ החיים היה מותר, הכל היה מותר. "פרו" זה פירות, כמו פירות ארץ ישראל, ופירות זה שעשוע – כל ההנאות, אבל בעיקר "אפרים ילד שעשועים". רבו זה שמחה, האחרון. איך אני יודע? גם לזה יש פסוק מפורש, שכך גם מוסבר בחסידות, "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותרושם רבו". התירוש זה היין של פורים, שאם שותים לא כדבעי נעשים רשים – זה מה שהזהרנו באזהרה נוראה וחמורה קודם – יין זה תירוש, והיות שרוב האנשים לא יודעים לשתות אז גם בפורים זה לשון רשות, ואז זה "עניה שכרת ולא מיין" מצרות. אבל מי שיודע לשתות, כמו אותו חסיד של הבעל שם טוב, כמו הרבי – נעשים ראשים. "מעת דגנם ותירושם רבו" – בגלל שיש הרבה, "נתתה שמחה בלבי". אם כן, "פרו ורבו" מקיף את כל הלשונות משעשוע עד שמחה, עם כל הלשונות באמצע. זה חוזר למאמר חז"ל על "רבו" – "פרו" תלוי בשעשוע (בן אחד שיש בו פי שנים שעשוע), אבל "רבו" תלוי בהרבה שמחה. רבוי ילדים תלוי בשמחה של מצוה. יש שני ימי פורים, יד ושושן פורים, אז אולי הם גם "פרו ורבו" בעצמם – ה"רבו" זה ביום השנים, השמחה (שושן פורים לשון ששון), אבל פורים המקורי זה עצם השעשוע, שרש הכל ברדל"א, "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". נסיים עם עוד נושא חשוב: כל מה שאנחנו לומדים זה "הקדמות" (כפי שקורא לזה האריז"ל). היו כמה הקדמות חשובות, ונעשה עוד הקדמה. אמרנו שבאור המאיר הוא כותב – וזה דבר פשוט, שלכאורה כל אחד יכול לכתוב, אפילו לפני החסידות וכ"ש אחרי החסידות – שיהודי עושה מצוה כדי לעשות נחת רוח לה' (במיוחד מי שהזהר לפניו, כנ"ל) ולא לקבל מזה שום הנאה, וזה נקרא "לשמה", לשם הנאה בלבד. אנחנו נסביר שמי שעובד כך, מדרגה גדולה מאד, עושה לה' נחת. אגב, הביטוי "לריח נחוח" – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – כתוב הרבה בתורה, אבל פעם ראשונה בפרשת תצוה, השייכת לזכור ולפורים. הסברנו שזה עולה בחוטמא עד אריך, חיצוניות הכתר, למעלה מטעם ודעת. קראנו בהפטרה על שאול, שגם הוא "משכמו ומעלה", "הלא שמוע מזבח טוב". תמיד מפרשים את זה שמי שעובד על פי שכל אז השכל שלו יכול להטעות אותו, כמו שכאן שאול חשב בשכלו שאני אביא חזרה הרבה קרבנות לקב"ה, וה' אומר שצריך לעבוד את ה' למעלה מהשכל. אבל, כמו שהסברנו הרבה פעמים, שאול הוא גם למעלה מהשכל – "משכמו ומעלה". אדרבה, על פי שכל אומרים שמצוות לאו להנות נתנו, והוא רוצה להקריב קרבנות כדי שיהיה איזה כיף בכל הסיפור הזה. את הכיף בהריגת אגג יודע רק שמואל, זה הכיף של שמואל. לא היה לך (לשאול) כיף בלקיים את דבר ה', והכיף שלך זה להקריב קרבנות (וגם לאכול מהם). הבעיה של שאול שלעשות לה' נחת רוח מגיע רק עד אריך, ולא מגיע עד עתיק, עד פנימיות הכתר, שזה תמיד ההבדל בין דוד לבין שאול. "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" זה מלכות בית דוד, שהוא "לא אדם" – לכן זו דרגה אחרת. בלשונות ההנאה אמרנו ששעשוע זה ברדל"א, תענוג בז"ת דעתיק, ונחת באריך בכלל ובחוטמא דאריך בפרט, שלשם עולה הריח ניחוח ושם "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". מי שעובד את ה' כמו שכתוב באור המאיר, רק לעשות נח"ר לה', אז באמת עושה נח"ר לה' והוא בטל – זה עולה עד לחוטמא של אריך. אבל יש בחינה אחרת. עכשיו נסביר שיש ארבע בחינות בעבודת ה', שזו הקדמה גדולה מאד לעבודת ה' יתברך: קודם נסביר מלמעלה למטה, ואחר כך נאמר שזה בעצם חוטם המתהפך. מי שעובד את ה' בבטול עצמי, שלא מרגיש את עצמו כלל, הוא לא פונקציה, לא מציאות בכלל – זה רק "חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". ידוע בקבלה ובחסידות, הרבי הרש"ב מסביר, שחסיד זה חסד-י, חסד שמאיר בו הבטול של החכמה. אבל אותו הרבי הרש"ב כותב בס"ו שיש בחינת עבד פשוט, שעובד את ה' בעול על צוארו לגמרי – כמו שרש"י אומר, להיות עול – אף על פי כן, היות שהוא עבד של המלך העליון, הוא חווה את התענוג של האדון. העבד עובד בלי לכוון לקבל שום תענוג, אבל בסוף הוא כן מקבל תענוג, הוא חווה מתוך בטול לאדון את תענוג האדון. זה אחד הווארטים הכי חשובים בהמשך ס"ו של הרבי הרש"ב. אם כן, יש אחד שהוא בטל לגמרי – הוא לא צריך גם את זה, לא צריך לקבל תענוג בכלל, הוא בטל. אם נסביר את המדרגות האלה ממעלה למטה, אז הראשונה היא י, חכמה. המדרגה השניה היא אמא, בינה, שהעבד הפשוט שאין לו שום אינטרס אישי, אך ורק לעשות את רצון האדון, זוכה לחוות ממש את תענוג האדון. זה עבד בטל לגמרי, אך אף על פי כן הוא מחייך בחיוך רחב. הוא לא חושב שהוא האדון, ח"ו, הוא עבד, והוא מקבל אושר רב מתענוג האדון. יש מדרגה שלישית, שהיא יותר למטה – וכמו שנסביר, כל מה שכאן יותר למטה שרשו יותר למעלה – וזה מה שכתוב בחסידות על הפסוק שהקב"ה אומר לאברהם אבינו. כמו שדברנו על המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו", ככה הדבור הראשון של ה' ליהודי – "לך לך" ורש"י אומר "לטובתך ולהנאתך". כולם מקשים, הרי "מצות לאו להנות נתנו", ואיך אפשר לכתוב את ההיפך הגמור? זו קושיא מופלאה, שעל פי פשט אין עליה תירוץ. מה הכוונה "לטובתך"? תכוון כך. לא שאני סתם אומר לך שתהיה לך טובה מזה. כי אם זה טובה שתצמח בעתיד אז יתכן שלא אסור משום "מצוות לאו להנות נתנו", ולמה ה' צריך לומר לו? כדי שיכוון כך. איך זה מוסבר בחסידות? שהיות שאברהם הוא היהודי הראשון, זה ההבדל בין יהודי ולהבדיל גוי. יהודי הוא לא רק עבד, אלא גם בן. עד כה דברנו על עבד, אבל זה בן. יש בס"ו "בן שנעשה עבד", אבל משיח הוא "בן שנעשה עבד שנעשה בן" – יש יתרון של בן, שכאשר עושין רצונו של מקום נקראים בנים. כתוב בחסידות שבן יודע שהאבא רוצה את הנאת הבן, וכשרואה שהבן נהנה מסוכריה שנתן לו הוא מתמלא נחת רוח. "בן חכם ישמח אב", ואם עושה כאילו הוא נהנה כדי לשמח את האב זה בסוף יתגלה, אי אפשר לרמות את האבא, כידוע הווארט בזה בחסידות. אולי זה יפעל פעם אחת, אבל באמת לעשות לאביו טובה, פעם אחר פעם, הוא חייב ממש לקבל הנאה – כי זה מה שעושה לאביו הנאה. זה "'לך לך' לטובתך ולהנאתך" – אתה היהודי הראשון שיכול לעבוד ה' כך, ואף גוי לא יכול זאת, לקבל הנאה בשביל להנות את האבא. את זה עושה אברהם אבינו, היהודי הראשון. דבר זה הוא הפוך גמור מהמדרגה הקודמת, שהיא שהעבד מקבל הנאה ממה שהאדון קבל ממנו הנאה. כאן זה הפוך לגמרי, שהאבא רק מתחיל לקבל הנאה מזה שהבן מקבל הנאה. צריך להבין טוב טוב ששתי המדרגות האלה הן הפוכות לחלוטין. פשיטא שמדרגה זו היא כנגד ה-ו שבשם, בחינת בן. מה המדרגה הרביעית, ששייכת ממש למשיח? שהדבר הזה נכנס כל כך למה שאנחנו קוראים מודעות טבעית, שאין שום הבדל בין התענוג של האבא-הקב"ה לתענוג הבן-עמ"י או העבד-עמ"י – פשוט משתעשעים אחד עם השני, על דרך חתן וכלה. זה נקרא "שעשועי המלך"" שמגיעים למדרגה שאני והקב"ה נמצאים ביחס של להשתעשע אחד עם השני כביכול, שעל זה כתוב "עין לא ראתה אלהים זולתך", בגלל שזה משיח – שאני וה', אנחנו והקב"ה, משתעשעים אחד עם השני, על דרך חתן וכלה. ומי בעצם מרגיש את זה? הכלה מרגישה את זה. לכן בעצם המדרגה הזו היא המלכות. הקב"ה כאן החתן ואנחנו הכלה – זו עבודה שלנו. לכן השעשוע הזה הוא במלכות. בשרש הפוך: מי שעובד במדרגה הראשונה ממשיך תענוג מאריך. מי שעובד בשתי המדרגות השניות – הפוכות, אבל דומות בכך שאחד נהנה מהנאת השני – זה בגלגלתא ובז"ת דעתיק. אם העבד נהנה מהנאת האדון זה גלגלתא, התלבשות עתיק באריך אבל עדיין מצד אריך, ואם האדון נהנה מהנאת הבן זה ז"ת דעתיק או חסד דעתיק. אבל המדרגה הרביעית זה רדל"א. זה ארבע מדרגות חשובות בעבודת ה', הכל קשור בכלל של "מצות לאו להנות נתנו". עשינו עוד שיעור בנושא, ובע"ה נמשיך. נעשה הפסקה, כמה ריקודים, ברכת המזון, עוד כמה ריקודים – ועוד משהו לומר. [מישהו שיכול לעזור כאן – יש מצוה לעזור ליהודים בחג פורים, יש פה הזדמנות לעזור]. לחיים לחיים! נספר סיפור. אמרו קודם ש-פורים = אש יהודי. פורים זה חג של יהודים. מרדכי היה יהודי. זה אש יהודי. יש על זה סיפור: הרבי מספר ככה, שהרבי הרש"ב ואחיו הרז"א (ר' זלמן-אהרן, שהיה גדול ממנו בשנה) כשהיו ילדים קטנים – הרז"א בן חמש והרבי הרש"ב בן ארבע – היו משחקים יחד, כדרך הילדים. לרוב, בדרך כלל, היו משחקים ברבי וחסיד – זה היה המשחק. היות שהרז"א היה יותר גדול והרבי הרש"ב שהיה יותר קטן, בן ארבע, שיחק חסיד. פעם אחת החסיד שאל את הרבי – הרבי רש"ב שאל את הרז"א – מה זה יהודי? במגלה זה מיהו יהודי, אבל הוא שאל מה זה יהודי. הרז"א ענה לו – א איד איז פייר, יהודי זה אש. אז הרבי הרש"ב נגע בו, ואמר לו – אם ככה, כשאני נוגע בך אני צריך להשרף, ולמה לא נשרפתי? אז הוא אמר בחכמה – שפייר ברען ניט פייר, אש לא שורפת אש. שנינו אש, ואש לא שורפת אש, אבל יהודי הוא אש. זה שפורים זה אש יהודי, סימן שגם הסיפור שייך לפורים, וגם הענין. בפורים יהודי הוא אש, עם כל הכוונות של אש. ידוע ש"בראשית" זה ברית-אש, בתיקוני הזהר. עוד סיפור שהרבי סיפר ששחקו כך באותו גיל. הסיפור הראשון 'לטובת' הרז"א, שענה טוב, שאש לא שורפת אש – אם יש רק אש אחת זה מסוכן. אבל היתה עוד פעם ששחקו יחד, ואז הרבי הרש"ב שחק חסיד ובא לאחיו והתחיל לבכות לפניו שעשה עבירה ומה התיקון. מה היתה העבירה? שהוא שיחק באגוזים בשבת, ויש בזה חשש של בורר לפי מנהג חב"ד. הוא בן ארבע ובוכה לרבי בן החמש שעשה עבירה. הרז"א מיד ענה לו, בלי לחשוב פעמיים, שהתיקון שלך שתהדר להתפלל מתוך סידור. מיד פנה אליו האח הצעיר ואמר לו – בזה אתה לא רבי. למה? רבי לפני שהוא נותן תיקון הוא קודם נאנח. אם לא נאנחת, וסתם אמרת לי מה לעשות, סימן שאתה אויס-רבי. לחיים לחיים. בכל אופן, הענין של אש יהודי, שזה בגימטריא פורים, צריך להמשיך להסביר את זה קצת. זה קשור כמובן לפרו ורבו, ש"איש ואשה זכו שכינה ביניהם". איש זה אש-י והאשה זה אש-ה, השכינה ביניהם זה ה-יה, והם עצמם ה-וה. בזה צריך להאריך, אולי מחר, שכל ענין ההנאה זה יחוד וה, וזה מה שמפריע לעמלק. יש משהו בפורים, אף על פי ש-יה זה שם בפני עצמו ו-וה זה לא שם בפני עצמו, אבל בפורים על פי כן הולכים על ה-וה, זה מה שצריך לתקן. לחיים לחיים.
|