אור לר"ח מנחם־אב ע"ב – כפר חב"ד

כינוס תנועת "דרך חיים"

א. לתקן את שני העולמות

הילולת רש"י בסוף תמוז והילולת אהרן הכהן בר"ח אב

היום היה יום ההילולא של רש"י, בכ"ט תמוז – היום האחרון של חדש תמוז – וכעת אנחנו כבר בר"ח, ההילולא רבא של אהרן הכהן, היארצייט היחידי שמפורש בתורה, "בחדש החמישי באחד לחדש" (החדש החמישי הוא החדש המשיחי). צריך גם לקשר ביניהם, בין רש"י הקדוש, שמפיו אנחנו חיים בכל התורה כולה, לבין אהרן, שהוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

קודם כל, מוסר ההשכל חשוב לנו מאד, שכדי לעשות תנועה, להצליח לאחד את כל היהודים, צריך להיות מתלמידיו של אהרן הכהן. כמו שהלל הזקן, שהוא גם גלגול שלו לפי האריז"ל – שעוד מעט גם יום היארצייט של האר"י הקדוש – אומר "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". רק בדרך של אהרן אפשר להצליח במשימה שלנו.

"ראה ישר" – חותם חדש הראיה

על רש"י יש רמז מפורסם שכתוב בכתבי האריז"ל, פסוק מתהלים לז, "שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום" – מכאן רמז לשלשה זוגות תפלין (מתוך הארבעה שיש נוהגים). "שמר תם" – רבינו תם, מענין שקודם כל ר"ת; "וראה ישר" – ישר אותיות רש"י; "כי אחרית לאיש שלום" – שר שלום, שימושא רבא. הפועל שקשור כאן לרש"י הוא "ראה" – "וראה ישר". צריך לראות ישר, אבל כדי להגיע לרש"י צריך גם הפוך מהישר. אם כן, רש"י צריך לראות גם את האור הישר וגם את האור החוזר. הוא חותם את חדש תמוז, שהחוש שלו הוא חוש הראיה. מאד מתאים שהחותם – "הכל הולך אחר החיתום", החותם שמאמת את החדש – הוא "ראה ישר", אור ישר וגם אור חוזר כאשר האור הישר מגיע לסוף.

התכללות הראיה והשמיעה

אבל כעת כבר התחלנו את החדש החמישי, חדש מנחם-אב, שהחוש שלו הוא שמיעה. הסמיכות של שני החדשים, והסמיכות של שני היארצייטים – של רש"י ואהרן הכהן – היא על דרך "וכל העם ראים את הקולֹת", "רואים את הנשמע". רש"י הוא ראיה ואהרן הוא שמיעה, לקלוט נכון, לקלוט את המסר, לקלוט את הבשורה הטובה. לא כמו אצל המרגלים שקלטו איזו בשורה לא טובה ובכו באותו לילה ומפני זה נקבעה בכיה לדורות. צריך לשמוע את הבשורה הטובה ש"הנה הנה מלך המשיח בא", וכל מה שאנו עושים הוא כדי לזרז זאת.

אם כן, זה עתה סיימנו את חדש הראיה ונכנסנו לחדש השמיעה, וצריך תפר ביניהם, כמו שתופרים את התפלין. בעצם כתוב שרבינו תם הוא מוחין דאבא, שהם לכאורה ראיה, אז הייתי חושב שמתאים לכתוב "ראה תם", אבל כתוב "שמר תם" – "'שמור' לנוקבא", כמו "שמור את יום השבת לקדשו" – בחינה של נוקבא, של אמא. אבל כתוב שתפלין של רש"י הם מוחין דאמא. ממש הפוך – מלמד שצריכה להיות התכללות ביניהם. בלשון ספר יצירה ההתכללות היא "הבן בחכמה וחכם בבינה". "הבן בחכמה" – שומעים את הנראה (שיותר גבוה מראית הנשמע), נראה אותיות אהרן. "חכם בבינה" – לראות את הנשמע. "הבן בחכמה" היינו אבא ואמא עילאין ו"חכם בבינה" ישראל סבא ותבונה. בכל אופן, יש כאן התכללות מובהקת – "שמר תם וראה ישר".

רמז רבינו שלמה יצחקי

כמו שעל תם אומרים רבינו – רבינו תם – כך אומרים על רש"י. רש"י ר"ת רבינו שלמה יצחקי. הצעה ראשונה לתנועה, צריכה להיות תנועה מקבילה של ילדי התנועה – ילדי דרך חיים. בלי ילדים אין כלום, "ילדינו ערבים בעדינו". ילדים כידוע אוהבים לעשות גימטריאות, שעשועי תורה. ילדים מתחילים ללמוד חומש ורש"י ואחר כך גמרא ורש"י. אצל הילד העיקר הוא רש"י – רש"י בונה אותו, היסוד שלו. השם המלא של רש"י הוא רבינו שלמה יצחקי.

נעשה לכבוד רש"י הקדוש, בעל ההילולא של היום, חשבון כמה הוא עולה. גימטריא היא עליה – כמה זה עולה – וכל פעם שעושים גימטריא עולים לשרש. רבינו שלמה יצחקי עולה בית המקדש (מישהו יעזור? לא באים לכינוס בלי מחשבון...). בזמן הזה מתפללים על בנין בית המקדש, מתאים שבאמצע תקופה זו חל היארצייט של רבינו שלמה יצחקי. מספר מאד חשוב, 861, המשולש של אם – בית המקדש, ראש השנה, תהלת הוי' (כל פעם מי שמתפלל בסידור "תהלת ה'" יכול לכוון כוונה זו – קודם שמענו שאין אצלנו בינתים סידור אחיד, כל אחד מגיע עם הסידור שלו, אבל בכל אופן יש סידור "תהלת ה'", "שער הכולל"). יש הרבה דברים חשובים שעולים אותו מספר, ומי ששוה כך הוא רבינו שלמה יצחקי, רש"י הקדוש. הרמז של רש"י הוא ישר – "ראה ישר". שוב, זה תרגיל של ילדי תנועת דרך חיים – שכבר צריך להיות עלון מיוחד עבורם, 'צבאות ה'' של דרך חיים.

"ביה הוי' צור עולמים"

נוציא את הר"ת רש"י, כמה נשאר? כמה הוספנו לראשי התבות? 351. אמרנו שהכל יחד הוא משולש אם, ו-351 הוא משולש שם הוי'. מה יוצא, שרק ראשי התבות, רש"י, עולים כל המספרים מ-27 עד 41. מובן? כולנו סיימנו גן? כמה מספרים יש מ-27 עד 41? 15. מה באריז"ל הכוונה הכי חשובה של 41? אצל האריז"ל הכל שמות קדש. 41 באריז"ל הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – יה הוי'. יה הוא גם שתי האותיות הראשונות של שם הוי' וגם שם קדוש בפני עצמו – "עזי וזמרת יה" בשירת הים, ובהמשך אותה פרשה, בסיום מלחמת עמלק, "כי יד על כס יה". בתנ"ך חוזר הרבה פעמים.

כמו שנסביר, זה שם ששייך לבטחון – כדי להקים תנועה צריך הרבה בטחון – "בטחו בהוי'". רמז שחוזר אצלנו בספרים שכל הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" עולה ביאת המשיח, ופרצת. לשם ביאת המשיח וקיום ופרצת צריך לקיים "בטחו בהוי' וגו'". חז"ל דורשים מהפסוק שב-י ה' ברא את העולם הבא וב-ה את העולם הזה.

שני עולמות ברש"י – פשוטו של מקרא ויינה של תורה

נחבר לרש"י: יוצא שעיקר רש"י כאן הוא ה-יה של הוי' שממנו יוצא כל שם הוי'. יוצא שכדי לזרז את ביאת המשיח צריך יה. דברנו הרבה פעמים שכדי להביא משיח, פשוטו כמשמעו, הכל תלוי בשלום בית – "שכינה ביניהם" (ה-י של איש וה-ה של אשה). אם יש שלום בית אצל כל החברים והמתפקדים אפשר לעשות שלום ולהביא את השכינה לכל עם ישראל. אבל מה שרצינו לומר שה-יה הוא היכולת לברוא שני עולמות יחד, עם שתי אותיות. כמו שהקב"ה ברא שני עולמות, עוה"ב, עולם רוחני, וגם עוה"ז, עולם גשמי וחומרי, כך צריך משיח ושהוא ירכב על החמור-החומר שלו, החומר של העולם הזה. כדי להביא משיח צריך בבת אחת לברוא שני עולמות.

איך קשור לרש"י? כתוב שרש"י – גם על הגמרא, אך בעיקר על המקרא – הוא גם פשט ל"בן חמש למקרא" וגם "יינה של תורה". כלומר, כולל גם פנימיות וגם חיצוניות, גם את העולם הבא וגם את העולם הזה.

בנית תנועה – תיקון העולם הזה ותיקון העולם הבא כאחד

גם בתנועה שלנו צריך להיות האיזון, שבוראים גם את העולם הבא, ולא רק את העולם הזה. "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן – ברור שצריך לתקן את המדינה, את המציאות, את השטח. אבל עם זאת צריך לתקן גם את העולם הבא. העולם הבא כנראה גם צריך שיפוץ – צריך עבודה עברית. אם העולם הבא היה בסדר, היה משופץ, יפה ותקין ועם חן, הוא עצמו כבר היה כובש גם את העולם הזה. דרך אגב, זו התורה הראשונה של לקוטי מוהר"ן. החן הוא בעצם להביא את העולם הבא לתוך העולם שלנו.

אם כן, המסר של רש"י בשבילנו היום הוא שצריך לחבר את ה-יה ל-הוי', שה-יה גם יתפתח ויתכלל – מתוך יה יהפוך ל"שנים שהם ארבעה", משתי אותיות יה לארבע אותיות הוי' – ועם הכח הזה "צור עולמים". חייבים ליצור שני עולמות יחד. לא הולכים על עולם אחד – שיש כאן מדינה, מציאות בשטח שהיא על הפנים וצריך לתקן. זה נכון, אבל צריך לתקן את העולם העליון יחד עם העולם התחתון. אדרבא, החן של העולם העליון ירד ויתקן את התחתון, יעזור לנו לתקן בפועל את התחתון. עד כאן ווארט אחד.

ב. שלשה שלישי תקציב כנגד נה"י

תנועה – לקיים את הדברים "הלכה למעשה" – כח הנה"י

קודם שמענו שיש בסדר העבודה של התנועה חלוקה לשלשה שלישים – ארגון, פעילות והפצה. צריך להבין מה זה אומר, למה חלקנו לשלשה שלישים את המשאבים – הכסף שעומד לרשות התנועה, שהוא הדלק – דוקא בצורה הזו, שליש ארגון, שליש פעילות ושליש הפצה. כמו הרבה דברים בחז"ל שמחלקים לשלשה – שליש כך, שליש כך ושליש כך. אחד משלשת הדברים שמחלקים לשלשה הוא שליש בישיבה (חב"ד), שליש בעמידה (חג"ת) ושליש בהליכה (נה"י). כל תנועה בעצם היא הליכה, וממילא שלשת השלישים שלה הן כנגד נה"י. להקים תנועה פירושו שרוצים שכל מה שמדברים בתיאוריה ירד לפועל. לא מסתפקים בתיאוריה.

ידוע, סוגיא אצלנו, שהחב"ד הם סברא, כשיורד לרגש הלב זו הלכה, אבל עוד לא הלכה למעשה. כשבאים לרב וצריך לקבל פסק ברור, הלכה למעשה, הוא יוצא מהנה"י. יש כאלה שטובים בחב"ד, כמו ראש ישיבה גדול שטוב בסברות, אבל אפילו לומר הלכה – עוד לפני הלכה למעשה – זה לא הענין שלו. יש רבנים שאומרים הלכה, אבל עוד לא הלכה למעשה – בלי לקחת אחריות ובלי להכריע בין כל הדעות בצורה ברורה. ויש הלכה למעשה, שלפעמים נקרא "מעשה רב" – שרואים שכך הרב נוהג בעצמו, ובכך אומר בצורה הכי ברורה שכך צריך לעשות בפועל ממש.

תנועה היא הלכה למעשה, "הליכות עולם", הליכה בפועל לקראת יעוד. לכן הקדמנו שכמה שתנועה היא "הלכה למעשה" לא צריך לשכוח שהכל יורד מהעולם העליון, צריך יה, לברוא שני עולמות יחד. בכל אופן, עצם התנועה הוא הרצון להוריד את הדברים שלנו הלכה למעשה. לכך קוראים נה"י – נצח-הוד-יסוד. לכן, אם רוצים לשלש את המשאבים, צריך לשלש אותם כנגד הנה"י – שליש נצח, שליש הוד ושליש יסוד. כך בדיוק הרעיון שעומד מאחורי החלוקה שלנו, וחשוב שכל אחד יבין זאת טוב.

ארגון – הוד – כלכלה והזדהות

הארגון הוא ההוד. ארגון כולל שני דברים בכללות – שגם "הא בהא תליא" – להרבות את המספר של החברים, וממילא גם להרבות את המשאבים הכלכליים. מי שזוכר את הפרצוף של "המכללה התורנית" יודע שהמקצוע כלכלה הוא בספירת ההוד. הוד הוא תמימות והוד הוא זהות. כמו שמדברים, הנושא הכי חשוב אצלנו הוא זהות – שמענו כמה דוברים על זהות. איפה בספירות המודעות לזהות? בספירת ההוד. כשאני מזוהה עם משהו – זה ההוד שלי, שאני מודה בדבר. אנחנו יהודים, לשון הוד – הזדהות יהודית, להזדהות עם היהדות שלנו, הנקודה היהודית שלנו. לרשום חבר לתנועה זה שאתה ודאי צריך להיות מזוהה כיהודי, אבל אתה גם רוצה להיות מזוהה כחבר בתנועת דרך חיים – זו זהות. לרשום מישהו פירושו להציע למישהו – בטוב טעם ודעת – להזדהות. יש רמות שונות של הזדהות. אצלנו בינתים יש שתי רמות – חבר ומתפקד. תזדהה!

למה הכל מתחיל מהארגון? כמו בבקר, הדבר הראשון שאומרים הוא "מודה אני לפניך". יש שיחות ידועות וחשובות מהרבי שה"מודה אני" הוא הבסיס והאדן של היום (כמו אדני המשכן) – אדן הוא אפילו בגימטריא מודה, המלה הראשונה שאני אומר בבקר. מודה פירושו הזדהות, אדן. כך צריך לתפוס את הארגון, לא כמשהו סתמי-חיצוני – הארגון הוא הזדהות, והזדהות היא האדן.

אם כן, שמנו את הארגון כנגד ספירת ההוד. כמו שמתחילים את היום "מודה אני" ואחר כך "הודו להוי' קראו בשמו" – הכל מתחיל מהארגון-ההזדהות.

פעילות – נצח (עבודה עברית – לנצח את השוק)

אחר כך הפעילות – הפעילות היא נצח. ידוע אצלנו שנצח הוא בדיוק הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד" בבטחון פעיל. יש בטחון פעיל ויש בטחון סביל – "איהו בנצח ואיהי בהוד". הבטחון הפעיל הוא לקום וליזום ולנצח. הרבה פעילות של התנועה שלנו, של החברים שלנו, היא בצורה מובהקת עם המלה נצח, כמו "יהודים בואו ננצח".

אם עיקר משאבי הפעילות היום הולכים על עבודה עברית, שכך ודאי צריך להיות – מהי עבודה עברית? לנצח את השוק. השוק הוא השוֹק. "עד שתכלה רגל מן השוק" – איזו רגל? הרגל של ישמעאל. מתי החדש הכי מסוגל לכך (חוץ מחנוכה, שעליו כתוב "עד שתכלה רגל מן השוק")? יש סגולה מאד מיוחדת לכך בחדש אב, כי החוש של החדש שלנו, החל מעכשיו, הוא חוש השמיעה. מי בתורה הראשון שנקרא על שם השמיעה? ישמעאל, "כי שמע הוי' אל ענייך". גם המלאך בשם ה' אמר להגר לקרוא את שמו ישמעאל וגם אחר כך כתוב שאברהם ברוח הקדש שלו כוון וקרא את שם בנו ישמעאל.

ידועה מה שכתבו התוספות ישנים במסכת יומא התמיהה שיש ישמעאל גם בקדושה – רבי ישמעאל. אין רבי עשו ידוע לנו, בינתים על כל פנים, אבל רבי ישמעאל יש – כמה וכמה. זאת אומרת שמצד אחד הוא עוין – כתוב שסוף גלות אדום הוא גלות ישמעאל (חוץ מהווארט המפורסם מאדמו"ר הזקן שבסוף-בסוף יש גלות ישראל, גלות אצל יהודים, אבל הפשט הוא שסוף גלות אדום הוא גלות ישמעאל). כנראה שקליפת ישמעאל עושה שנשמע למרגלים, השמיעה הרעה שהזכרנו קודם, אבל תיקון ישמעאל הוא שנשמע לנביאי האמת. נביא, כמו הרבי, שמנבא "הנה הנה משיח בא" וכבר בא, ורק צריך לעשות משהו קטן מאד כדי לממש זאת. השאלה למי אתה שומע.

אם כן, החדש הוא חדש מיוחד של תיקון ישמעאל, ותיקון ישמעאל בשטח הוא תיקון השוּק-השוֹק – שיהיה רק רבי ישמעאל (ולא סתם ישמעאל) שאפשר לתת לו את כל העבודה, הוא מחפש עבודה וצריך לעזור לו. אם כן, פעילות היא נצח – נצח מתוך בטחון פעיל שענינו יזמה, לזכות את היהודים בכל הנצחונות.

הפצה – יסוד

מה בסוף? יוצא שהפצה היא יסוד. זה פשוט מאד, אולי הכי קל. מהי הפצה? מאיזה פסוק היא באה? "יפוצו מעינותיך חוצה". מה הפירוש של "יפוצו מעינותיך חוצה" (בה תלויה ביאת המשיח, כפי שאמר המשיח לבעל שם טוב)? הפשט הוא הולדה. גם הפסוק "יפוצו מעינותיך חוצה" וגם הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וגו'" – שני הפסוקים הכי חשובים בחסידות – הם הולדת ילדים (כפי שדברנו פעמים רבות). הפשט הוא להוליד כמה שיותר ילדים, ומי מוליד בפועל? ספירת היסוד-הצדיק. לכן גם בדור שלנו עיקר תיקון הברית הוא הפצה. אז כל בחור כאן, וגם אברך, שמענין אותו תיקון הברית צריך להתעסק הרבה מאד בהפצה. זה אינטרס של עצמך. מי שבאמת צדיק לא פועל בגלל האינטרס שלו אלא בגלל האינטרס של הקב"ה ושל עם ישראל.

תנועה – כלל הצבור או תלמידים?

זה מביא אותנו לנקודה הבאה שרצינו לדבר עליה הערב:

כתוב שאצל יהודים בכלל יש בנים ויש עבדים (יש גם אחים[1], יש כמה מדרגות). אבל רבי מאיר אומר, וכך ההלכה, "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". גם בתנועה, הספקנו לשמוע קצת מה מתרחש בפורום בזמן האחרון, והבנתי שיש איזו אי הבנה מה הכוונה לקבץ יחד את כל עם ישראל, לאחד את כל היהודים. רוצים את כולם יחד, "כל ישראל חברים" – האם כולם חייבים להיות תלמידים או לא? האם זה אותו דבר או שני דברים? האם זה נוגד? נושא חשוב מאד שצריך לברר.

קודם כל, מהי הפצה (שהיא היסוד, הצדיק)? לא רק להפיץ את המסר שלנו (כמו שאמרו קודם) – שכמה שיותר אנשים יהיו מודעים למסר. הפצה אמתית היא כמו שאמרנו כאן, הפשט של "יפוצו מעינותיך חוצה" הוא להוליד ילדים. ילדים הם כמו "בני הנביאים", "אנכי והילדים" (שאמר ישעיהו הנביא). ודאי שרוצים משיח, ומשיח הוא משהו לא טבעי (כמו שלמדנו השבוע במאמר של הרבי רש"ב, שמשיח הוא לא טבעי, ולכן בא בהיסח הדעת) – הדבר הכי לא צפוי לפי נתוני המצב למי שמפוכח. כמו שמשיח הוא משהו פלאי לגמרי, כך זה שכל היהודים יהיו תלמידים באמת נשמע משהו פלאי, משהו לא מציאותי. וגם, מי דבר על כוון כזה בכלל? רוצים שכל אחד יבוא עם הקהילה שלו, הסידור שלו, הנוסח שלו, הרקע שלו – כמו שדברו קודם.

הפצה – ללדת את כולם כבנים-תלמידים

צריך להבין שלא סותר אחד את השני, ולא רק שלא סותר אלא הולך יחד. צריך להבין שהפצה היא לא רק פלייארים שיבינו מי אתה ומה אתה ומה אתה רוצה לומר. הפצה היא משהו פנימי ביותר, שצריך לעשות קשר. יש ווארט מהרבי שכל קשר בין רב ותלמיד – כולל מורה ותלמיד בבית הספר – הוא קשר נצחי לעולם ועד. לא שאני המורה שלך בכתה א', וכשאתה עולה לכתה ב' גמרנו את הקשר – קשר של משפיע ומקבל הוא נצחי לעולם ועד.

כך צריכה להיות העבודה, ולכן איכות ההפצה – הפלאייר שאתה רוצה – צריכה להיות באיכות גבוהה מאד, רמה גבוהה של פנימיות. צריך גם להיות פשוט. האתגר שלנו הוא לעשות דברים הכי עממיים, ויחד עם זה שלא מאבד בכהוא זה את ה"דברים היוצאים מן הלב" והעומק. שגם המלה הכתובה יוצאת מהלב שלי, נכנסת ללב שלך ופועלת את פעולתה – "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם", זה חוש השמיעה וממילא הדברים קולעים. צריך את האיחוד המלא בין כך שרוצים להגיע לכל יהודי "באשר הוא שם" ויחד עם זה שבאמת כולם יהיו בנים ותלמידים.

מלכות בה כולם בנים – מגמה משיחית

זה חידוש. אם מדברים על מלכות, מה שאמרנו כרגע הוא לכאורה לא מה שמדברים תמיד בחסידות. לומדים ש"אין מלך בלא עם" ואין מלך על בנים – כך כתוב. אם כך מבינים, לא צריכים מגמה שכולם יהיו בנים – צריך עם, הזדהות של עם. אבל החידוש של משיח הוא שהעם גם יהיו בנים – כולם יהיו תלמידים, כולם יהיו בנים ממש. זה חידוש, כי במדה מסוימת הוא כנגד הכלל שאין מלך על בנים (כמו שמשיח הוא קיסר – יוצא דופן – כך העם שלו הוא יוצא דופן, יוצא מן הכלל). צריך "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", שבין אם אתה במצב קרוב ובין אם אתה במצב רחוק – של הלואי עבד – קרויים בנים. זה מסר משיחי לגמרי.

ג. מלכות של עיגולים ומלכות של יושר

מלכות דתהו – עיגולים; מלכות דתיקון – יושר

כדי לתת קצת השכלה למה שאמרנו הרגע:

ידוע שיש בקבלה וחסידות עיגולים ויושר. לגבי עולם התהו, המלכין קדמאין דמיתו, יש אפילו אי בהירות בקבלת האריז"ל האם יש שם רק עגולים ללא יושר או שיש שם גם איזה ממד של יושר (בעולם הנקודים). בכל אופן, ודאי ששם העיקר הוא העגולים. כל המלכים שם הם סדר של עגולים, שצריך להבין מה זה אומר. כל אחד אומר "אנא אמלוך", הכל יוזמות, אבל משהו שבור בשרש, לכן הוא נשבר בפועל – מחזיק מעמד זמן קצר מאד ואחר כך נשבר.

אנחנו ודאי רוצים שנבנה משהו בריא וחזק, שיחזיק מעמד לנצח נצחים. זה חייב להיות אחרת והפוך מעולם המלכים הקדמונים של עולם התהו. בעולם התיקון יש גם מלכות – כל המטרה היא המלכות. התכל'ס היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ". אבל זו מלכות של יושר, לעומת מלכות של עיגולים. צריך להבין מה ההבדל, ואיך נשמר אנחנו שלא נגיע חלילה למצב של מלכות של עיגולים. לא שעיגולים הם דבר פסול או רע, אבל אם יש מלכות רק של עיגולים – כפי שתיכף ננסה להסביר – היא לא משיגה את המטרה, לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו חייבים יושר.

מה הביטוי "דרך חיים"? קודם שמענו שאולי נוציא את ה"דרך" ונאמר רק "לחיים", אבל ה"דרך" היא חשובה מאד – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". הדרך היא מדת יעקב, התפארת, והמשיח בא מיעקב – "משיח אלהי יעקב" – שהוא "איש תם ישב אהלים", אדם ישר (כפי שהאלהים עשה את האדם ישר).

עיגולים – ממעגל גדול למעגל קטן; יושר – ממעגל צר למעגל רחב

מה היחס בין יושר ועיגולים? היחס בין מי שעומד בראש הפירמידה לכל המעגלים שסובבים אותו. ציור מאד פשוט, שבעולם העיגולים הכתר הראשון הוא העיגול הגדול, אחר כך עיגול של חכמה בתוכו, עיגול של בינה בתוכו וכו' – כל עיגול יותר קטן, גם בכמות וגם באיכות. העיגול היותר תחתון הוא יותר קטן מהעיגול שמעליו. מה הציור של יושר? צינורות אחד בתוך השני. הצינור הפנימי ביותר, שהוא הכתר, הוא הכי קטן – הכי צר (סוד המזל העליון "נצר חסד", סוד האין האלוקי, "אין מזל לישראל"; נוצר אותיות צנור, היינו הצנור הפנימי ביותר). עליו יש צינור של חכמה. אפשר לצייר אם היושר כעיגולים – מי שעל הכתר הוא מעגל יותר רחב, ומעליו מעגל עוד יותר רחב.

למה דומים עיגולי היושר – המעגלים של היושר? לאחד שזורק אבן לתוך המים, לתוך בריכה עם מים שקטים, וברגע שזורק את האבן הקטנה לתוך המים נוצרים גלים-עיגולים שמתפשטים מעצמם. "הוי' מלך גאות לבש" – רמז יפה ש"הוי' מלך" ר"ת ים ו"גאות לבש" ר"ת גל. צריך לזרוק איזו אבן לים כדי ליצור גלים מתפשטים ומתרחבים. אם האבן היא "אבן ישראל", משיח, האבן של דניאל שהוא גם משיח – האבן שזורקים אותה לתוך המים, לתוך העם, ומתחילה לעשות גלים מסביב – היא ספירת הכתר או ספירת הדעת (כידוע באדרא ובזהר הקדוש הוא רשב"י), מי המעגל המקורב? ברור שיש מעגלים קרובים. המעגל הקרוב הוא מעגל של החכמה, והוא יותר גדול.

"מאן דאיהו זעיר איהו רב" ביושר ו"מאן דאיהו רב איהו זעיר" בעיגולים

כל מה שאנחנו אומרים הוא פירוש למאמר הזהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר". מי שהיא גדול בתחלה, ככל שמתקדמים המעגלים שלו הם יותר קטנים ויותר קטנים. אם האני מתחיל מאד גדול, המלכות שתצא ממני בסוף תהיה מאד קטנה. האני כאן הוא הכתר, "אני ראשון ואני אחרון", ואם האני מאד גדול – כצורת העיגול – מעגל החכמים שלי יהיה יותר קטן.

רב כזה צריך להיות יותר גדול מכל מעגל התלמידים הקרובים ביותר, כלומר שהחכמים שלו קטנים על הרב. אחר כך מעגל הנבונים יותר קטן, מעגל החסידים עוד יותר קטן, מעגל הגבורים עוד יותר קטן וכו'. כך הולך, "מאן דאיהו רב איהו זעיר". אבל בעולם התיקון "מאן דאיהו זעיר איהו רב". ביושר מתחיל הצינור הפנימי, שמאד קטן. בעיגולים אמרנו שכמה שיורדים נעשה יותר קטן באיכות ובכמות, ביושר העיגול הראשון הוא קטן בכמות אבל מלא עוצמה באיכות – "דוד הקטן", "שמואל הקטן", "יעקב הקטן". הוא קטן בפנים, החכמים שסובבים יותר גדולים, מעגל הנבונים יותר גדול, מעגל החסידים יותר גדול וכו'. עד שמגיעים למעגל המלכות, שכל היהודים מצטרפים – המלכות שלו היא כל היהודים.

שוב, מי שרוצה לגדול – אנחנו רוצים שהתנועה שלנו תגדל – צריך לגדול בדרך של יושר, לא בדרך של עיגולים, כי עיגולים בסוף רק מתקטנים והולכים, מצטמק והולך. אבל יושר, ככל שהוא מתפשט ומתפתח, הוא באמת מתפשט והולך בכמות, ו'כמות מאכט איכות', גם ביטוי של הרבי. הכמות של התנועה עושה את האיכות (של כל המעגלים הפנימים, ועד לנשיא עצמו) – משפיעה מאד על האיכות. כמו שדברנו על "ראה ישר" – "אור ישר" וגם "אור חוזר", ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש".

העיקר – המעבר מהמעגל הראשון (מעגל החכמים "אנשי משה") למעגל השני (מעגל הנבונים)

זה נושא חשוב. נוסיף לו עוד פרט: עכשיו אנחנו ביושר, שהצינור הפנימי הוא בעצם צר מאד. אבל מסביב יש מעגל יותר רחב, של תלמידים ממש. לאותם תלמידים, המעגל הקרוב, קוראים "אנשי משה". "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" אומר משה לתלמידו יהושע – "צא הלחם בעמלק", בספק לגבי משיח, ולשם כך צריכים אנשי משה. זה המעגל הכי קרוב, התלמידים-המקושרים בלב ונפש, המזוהים במאה אחוז ומוכנים למסור את הנפש עבור משה רבינו. המעגל הראשון הזה יותר גדול ממשה עצמו (ועד שמשה, הענו מכל אדם, מתבטל במדת מה בפניו).

אחר כך, המעגל השני הוא של נבונים. מה לגבי משה רבינו? למה משה לא היה משיח? זה בפרשת דברים, "נבונים לא אשתכחו" – נבונים לא מצאתי. חכמים כן ונבונים לא. יש משהו בנבונים, המעגל השני, שיותר קשה למצוא – יותר קשה ליצור את המעגל השני מאשר ליצור את המעגל הראשון. צריך להבין זאת טוב מאד, שלפי זה יוצא שהכל תלוי במעגל השני – כל המעגלים הבאים. אם יש לי מעגל ראשון של "אנשי משה" – הוא מעגל החכמה. המעגל השני הוא בינה, הנבונים. אם יש לי את שני המעגלים האלה יש זיווג של אבא ואמא, והם מולידים את כל השאר. החכמים והנבונים יחד מולידים את החסידים, הגבורים וכו' וכו' עד הסוף – עד המלכים, כל עם ישראל.

החכמים הם כמו נקודה והנבונים כמו קו. נבון הוא בחינת נהר, קו. כל השאר הם שטח. כמבואר אצלנו באריכות, בעומק, במאמר "נקודה קו שטח" – מה שבסכנה הוא הקו. הכי עדין כאן זה הנבונים, המעגל השני. אם נצליח במעגל השני של הנבונים אנחנו כבר יכולים להתחיל לנשום לרווחה, שאם יש רק את הזווג בין החכמים לנבונים זה מה שיוליד את כל שאר המעגלים – כולם סביב ה"מאן דאיהו זעיר איהו רב".

הנבונים – בני אשה שתובעת את בעלה לדבר מצוה

אז מי הם הנבונים שמשה רבינו לא מצא אותם? האם אי פעם בהיסטוריה היו נבונים? אולי אם לא היו בדורו של משה, אולי לא היו אף פעם?! חז"ל אומרים שתלוי באשה – כל מי שתובעת את בעלה לדבר מצוה זוכה לבנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו, כי בדורו של משה רבינו הוא לא מצא נבונים, אבל כל אשה שתובעת את בעלה לדבר מצוה בקדושה זוכה לבנים נבונים. ממי לומדים זאת? מלאה אמנו, שיצאה לקראת יעקב ותבעה אותו, ויצא מכך יששכר – "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם". בני יששכר הם הנבונים, כך אומרים חז"ל – הם יודעי בינה לעתים.

הנוסחה המשיחית – חיבור משה (ואנשי משה) והנבונים באותו הדור

אם בני יששכר הם הנבונים – הם המעגל השני. יש מעגל ראשון של הקרובים ביותר. המעגל השני כבר צריך להיות בני יששכר (כמו בסדר הנשיאים, יהודה בעל המסירות נפש בפעול ראשון ויששכר שני).

אנחנו כבר בימות המשיח – משה רבינו לא זכה ואנחנו צריכים לזכות. משה לא מצא את הנבונים אבל אחר כך הם היו – כנראה כשלא היה משה. אנשי משה יש לכל משה שבדור – זה לא חידוש, מעגל ראשון תמיד יש לו. השאלה על המעגל השני. בזמן של משה רבינו לא היו נבונים, לא היה מעגל שני, וממילא לא יכול להיות משיח – הכל אצלו יושר, אבל חסרים אצלו הנבונים. בזמן שיש את הנבונים, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'", שחז"ל אומרים שהם הנבונים שלא היו בזמן משה, כנראה שכשהם ישנם אין משה רבינו – וממילא אין משיח.

מהו משיח? שצריך משה רבינו, צריך את החכמים "אנשי משה", וצריך את הנבונים. אם יש את הנבונים והחכמים זו נוסחת ההצלחה הבטוחה, שהכל אחר כך יתפשט ויתרחב עד לבנות את כולם יחד.

"נבון וחכם" – שרש המעגל השני למעלה מהמעגל הראשון

בתורה כתוב על יוסף "איש נבון וחכם". הוא אומר לפרעה שיחפש איש נבון וחכם, ופרעה אומר ש"אין נבון וחכם כמוך" – בשתי הפעמים כתוב נבון לפני חכם, כלומר ששרש המעגל השני הוא למעלה מן המעגל הראשון. אצל משה רבינו כתוב שיחפש חכמים ונבונים, ובהמשך חומש דברים כתוב שעל ידי שמירת התורה והמצוה וכו' עלינו להיות בעיני העמים "עם חכם ונבון" – חכם לפני נבון. אצל יוסף נבון לפני חכם, ועם ישראל יחד בעיני כל אומות העולם – אם הולכים בדרך הישרה, דרך החיים שלנו – נהיה עם חכם ונבון בעיני כולם. בכל אופן צריך זיווג זה.

נבון – בעל 'מבינות' מי נגד מי

נאמר שיודעים מה הוא חכם, אבל מה הוא נבון, "מבני יששכר"? בחסידי חב"ד רבי הלל הוא חכם ורבי אייזיק הוא נבון. מה אמר רבי אייזיק? שאף על פי שאיני רבי, אין לי רוח הקדש כמו לרביים, אני מבין ברוה"ק, אני מבין ברביים, יש לי מבינות. להיות חכמים זה שיוצרים צות שיכולים להיות המורים והמרצים הכי טובים (כמו שיש לנו בית ספר לתורת הנפש) – צריך מרצים טובים שקלטו את הלימוד, ואותם מרצים הם ודאי בנים. חייבים להיות בנים ובנות.

מה חסר להם, שלשם כך צריכים מעגל שני של הנבונים? להיות 'מבין' זה קודם כל שאתה פה נכנס לחדר הזה, מי ש'מבין' מסתכל כאן בפרצופים ורואה מי נגד מי (אם יש, אם אין פה מי נגד מי זה באמת רק מעגל קרוב). התכונה הראשונה של 'מבין' היא לא שמבין את התורה, אלא מבין מי נגד מי[2].

איך אני יודע שנכון? לילדים שלנו – כמה שוה "מי נגד מי"? עם הכולל שוה נבונים. "מי נגד מי" לא כדי לעשות כתבה בקול היהודי אלא כדי לעזור להקמת התנועה, כדי להגיע לאחדות. לשם אחדות צריך 'מבינות' באנשים. אם לומדים אצל המורה בתורת הנפש שלש שנים את התיאוריה, כשמתחילים לעזור לאנשים בפועל צריך 'מבינות'.

נבונים – בעלי חוש בעיתוי

יש עוד משהו קשור לזה, צריך להתבונן איך קשור: מה עיקר המבינות של בני יששכר? "יודעי בינה לעתים" – מה הכוונה "לעתים"? הם קבעו את לוח הזמנים "לדעת מה יעשה ישראל". כדי לדעת "מה יעשה ישראל" צריכים להיות "יודעי בינה לעתים" – לדעת את העיתוי הנכון[3]. כשמדברים על פעילות, כל מה שעושים – ברגע שנכנסים לשוונג של עשיה, "המעשה הוא העיקר" – צריכים אנשים שמבינים בעיתוי. כנראה אותו אחד שמבין מי נגד מי, זה הולך יחד עם חוש בעיתוי נכון.

אני לא יודע כמה אנשים יש כאן שמבינים. יש בסוף כמה שמחייכים – אולי מתוך הזדהות עם הנבונים. בכל אופן, חייבים את הנבונים האלה, שהנבונים יצטרפו לחכמים, ואז יש את היחוד שיוליד את כל השאר, עד שכמו שאמרנו קודם – כולם יהיו בנים. צריך מכח ההפצה להוליד את כולם. כעת נשמע מאיש עיתוי על הזמנים.

שנזכה לבנין בית המקדש בקרוב ממש. ניגנו "שיבנה בית המקדש".