כ"ה מנחם־אב ע"ב – כפר חב"ד

ברית ישראל־יוסף ארנברג

א. רמזי ישראל יוסף

ישראל יוסף – ברית מילה

לחיים לחיים, מזל טוב. נאמר כמה דברים לכבוד הברית, לכבוד הרך הנימול, ששמו בישראל ישראל-יוסף – ישראל על שם הבעל שם טוב ויוסף על שם הסבא יוסף. השם הזה, הצירוף ישראל-יוסף, הוא הצירוף הכי מתאים לברית מילה, בהיות שישראל יוסף שוה בדיוק ברית מילה. הגימטריא הראשונה והעיקרית של הרך הנימול, שכל החיים שלו הוא ברית מילה, אות ברית קדש. בזכות ברית המילה מתקיים אצל כל יהודי מה שכתוב בקריאת שמע – "'ודברת בם' ולא בדברים אחרים", שכל החיים ידבר בדברי תורה: בם ר"ת ברית מילה ("ודברת" = ברית), בגימטריא ישראל יוסף.

כתוב שהמילה, ברית בשר, היא כנגד הברית בפה – ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור ("עשר ספירות בלימה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוון באמצע במילת הלשון ובמילת המעור" בלשון ספר יצירה). בזכות ברית המילה מדברים דברי תורה, דברים ברורים, מאירים, "שמחים כנתינתם מסיני". צריך "לדבר בם"[1] דברים שמחים.

גילוי העטרה – גילוי העצמות

כתוב בקבלה שעיקר ענין ברית המילה הוא גילוי העטרה – הכתר העליון ששייך לכל יהודי. לכל יהודי יש עטרה, יש "כתר שם טוב" שכנגד וכולל את כל הכתרים שמונה רבי שמעון – כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות – הכל נכלל בכתר שם טוב (וכידוע הרמז: כתר שם טוב = אמונה תענוג רצון, כנגד ג רישין שבכתר שהם הם ג הכתרים), שייך לרבי ישראל בעל שם טוב על שמו נקרא הרך הנימול. זה הענין של גילוי העטרה.

גילוי העטרה שייך לפרשת השבוע – צריך "לחיות עם הזמן" – שמתחילה "ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה" (= "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו"). פרשה של חוש הראיה – "ראה". מה צריך לראות? "ראה אנכי", צריך לראות כביכול את עצמותו יתברך, "'אנכי' מי שאנכי" דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ. העצמות, המלה הראשונה של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך". צריך לראות את ה"אנכי" בכח שמקבלים מפרשת ראה, וגם קשור לברית מילה – גילוי העטרה.

מדובר בחסידות על שני יסודות – עצם וגילויים. בדרך כלל הגילוי לא מסוגל לגלות את העצם כפי שהוא בעצמו, אלא רק הארה ממנו, כפי שמתגלה לנו. אבל משיח, שאנחנו רוצים לחיות עם משיח ולזכות תיכף ומיד לביאת משיח ממש, הוא גילוי העצם ממש. נשמע כתרתי דסתרי – או גילוי או עצם. אדרבא, כתוב שעצם הוא לשון עצימת עינים, סתום. גילוי העצם הוא לגלות את מה שהוא סתום בעצם, לא שייך לגילוי, ואף על פי כן גם הוא מתגלה.

זה בעצם גילוי העטרה[2], מה שקורה בברית מילה, ומכח זה זוכים ל"פתח פיך ויאירו דבריך" בדבורים עצמיים היוצאים מברית הלשון המכוון כנגד ברית המעור כנ"ל.

משיח – עצמי

ידוע שבמסורת החסידות יש שלשה סוגי יהודים – חיצון, פנימי, עצמי. יש אחד שכולו מן השפה ולחוץ, אחד בפה ואחד בלב, אי אפשר להאמין אצלו לשום דבר. גם בדברי תורה שלו אי אפשר להאמין (כלומר להתקשר אליהם בקשר פנימי ואמיתי כראוי לדברי תורה – "אין אמת אלא תורה"), זה חיצוני – או שחוזר כתוכי, דקלום, או יותר גרוע מזה, שרוצה לעשות רושם על אנשים.

יש אחד שחס ושלום, הוא לא חיצון, לא מדקלם, וגם לא רוצה לעשות חלילה רושם על אנשים. הוא פנימי, "דברים היוצאים מן הלב", וכאלה "נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם". הוא פנימי, אבל זה לא אומר שהוא עצמי. כל מה שיוצא לו מהפה שלו הוא הארה בלבד, גילוי ולא עצם. כתוב, נלמד בע"ה הערב, שאפילו רעותא דלבא – מושג מאד עמוק בחסידות, הרצון העמוק של הלב, שנקרא "נקודת ציון" – גם הוא סך הכל הארה בעלמא. יש פנימיות, יש מדרגה עצמית של רעותא דלבא, שהיא באמת גילוי העצם – לה זוכים ביום כפור, סוד הקטרת של יום כפור, התשובה האמתית. אבל ככלל, אפילו רעותא דלבא היא רק הארה – הכי פנימית שיכולה להיות, אבל הארה.

אמרנו שככלל גילוי ועצם הם שני דברים שונים והפוכים, אבל משיח הוא גילוי העצם – שהעצם ממש מתגלה. משיח הוא עצמי, לא רק פנימי (וכך הוא אצל כל רבי אמיתי, וכן לפעמים גם אצל חסידים, או אפילו אצל יהודים פשוטים, מתגלה בחינת העצמי שלהם, שהוא גילוי ניצוץ המשיח שבהם).

ראה אנכי היום

זה קשור באופן מיוחד לברית מילה, גילוי העטרה, ולפרשת שבוע "ראה אנכי" – לראות את העצמות, גילוי העצם. עוד יותר, כתוב[3] ש"ראה" רומז לשלש מלים בפסוק – "ראה אנכי... היום". צריך לראות את אנכי, העצם, ומתי? היום. כמו שרבי יהושע בן לוי שאל את מלך המשיח מתי הוא בא ואמר לו "היום". כשלא בא באותו יום שאל רבי יהושע בן לוי את אליהו הנביא אם משיח הוא שקרן, והוא ענה לו – הוא לא שקרן, הוא התכוון לפסוק "היום אם בקלו תשמעו". יש הרבה פירושים בזה. בכל אופן, מה שבטוח שמשיח רוצה להתגלות היום ממש, הוא 'הולך' על "היום", לא רוצה לחכות אפילו רגע (כל רגע שאינו בא נחשב עבורו ל"רגע באפו").

גם אנחנו בפרשת ראה רוצים ללכת על "היום". באידיש זה לא רק "היום", 24 שעות, אלא "היינט" – הכוונה ברגע הזה ממש. "ראה אנכי... היום!". קשור למה שהאבא של הרך הנימול אמר במאמר, שבברית מילה מתגלה "בעצם היום הזה", העצמות של היום הזה, ומכח זה "ודברת" בם כל החיים.

עצמות בגוף

עד כה הסברנו שישראל יוסף הוא סוד ברית מילה. יש ביטוי של הרבי שגם שוה בדיוק אותה גימטריא, ומזכירים אותו הרבה פעמים בברית מילה, קשור לאותו ענין. המספר הזה שוה עצמות בגוף. בתוך הגוף של כל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש", יש חלק מעצמותו יתברך ו"כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו" – ה' בעצמו, לא רק גילוי. כל העצמות נמצאת בגוף של יהודי. מתי מתגלה? בברית המילה (ובמשך כל חיי הצדיק – "ועמך כלם צדיקים" – דהיינו מי ששומר על הברית מילה שלו בקדושה ובטהרה). יש כעת גילוי העצם של עצמות בגוף – ברית מילה עולה עצמות בגוף עולה ישראל יוסף.

ב. אהבת ישראל ליוסף – אהבה עצמית לבן בין הבנים

"וישראל אהב את יוסף"

חוץ מכל הנ"ל, יש רמז חשוב מאד בצירוף ישראל-יוסף. ישראל הוא הרי האבא של יוסף. קודם כתוב "אלה תולדות יעקב יוסף" – צירוף יעקב ויוסף. כתוב שכל התולדות, כל הבנים של יעקב אבינו, נולדו דרך הצינור של (נשמת) יוסף בנו, בכח שלו, גם לפני שהוא נולד. יוסף הוא היסוד וכל הילדים, כל ה"זרעא חייא וקיימא", נמשך ויורד לעולם דרך הצינור של היסוד. לכן כל התולדות של יעקב הם מיוסף.

ישראל הוא "שם המעלה" על יעקב. בחסידות כתוב שיעקב הוא הבינוני. נקרא יעקב גם אחרי שקבל את השם ישראל, ומה ההבדל? יעקב הוא הבינוני וישראל הצדיק. מה אומר הפסוק שאחרי "אלה תלדות יעקב יוסף"? "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתנת פסים". הפסוק אומר "אלה תלדות יעקב יוסף" ובפסוק הבא כאילו שוכח את השם יעקב ומדבר על ישראל. התולדות באו דרך יוסף, אבל כאשר מדברים על הגילוי הכי גדול של אהבה – גילוי ואור – כתוב ישראל. כל אור שמאיר מיעקב נקרא ישראל – יש ביטוי בנביא "אור ישראל" – ועיקר האור, עצם האור, הוא אור האהבה, "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים [= אור] הוא לו". בן שכולו אור, האור העצמי של ישראל עצמו, לכן הוא אוהב אותו מכל הבנים, ואפילו עושה אות לסימן כמה שאוהב אותו – "ועשה לו כתנת פסים".

האם התחרט יעקב על העדפת יוסף בין הבנים?

אנחנו יודעים מה השתלשל מכתנת הפסים שיעקב עשה ליוסף – צרות צרורות. אבל אחרי שהכל נודע ומתגלה ליעקב-ישראל, נשאלת השאלה – האם בסוף הוא מתחרט? כל הצרות של עם ישראל, כל הגלות, עשרת הרוגי מלוכה בהמשך הדורות – הכל בגלל כתנת הפסים, שהעדיף את יוסף. האם כתוב באיזה מקום שיעקב עשה על זה תשובה? התחרט? איני זוכר. איך יכול להיות? הוא עשה טעות.

היום מדברים הרבה על חינוך – הנושא הכי בוער בעם ישראל, בצדק. הנושא הכי חשוב – חינוך, איך לחנך ילדים. תמיד מביאים את הדוגמה של חינוך לקוי, החינוך הכי גרוע שיכול להיות, והדוגמה הקלאסית היא יעקב ביחס ליוסף, שעשה לו כתנת פסים. כולם צריכים להשמר ולהזהר מזה, לא להיות עם הילדים שלך כמו יעקב אבינו, הבחיר שבאבות. אם הדבר הזה כל כך גרוע, שומו שמים, הרס החינוך – כתוב שיעקב אבינו סבל צער גידול בנים (לכל אב יש נקודה מיוחדת עליה מסר את הנפש, ויעקב מסר את נפשו על חינוך, זה כל ענינו, לגדל את הדור הבא ללכת כולם בדרך ה', להיות "מטתו שלמה"), אז לכאורה הוא היה צריך מאד לבכות ולעשות תשובה על מה שהוא עשה. וראה זה פלא, אנחנו לא רואים, לא מצאנו, שהוא עשה תשובה על העדפת יוסף.

גילוי אהבה עצמית

מה צריך לומר בפנימיות? שיש משהו בגילוי העצם של אהבה לבן, גם אם הוא בן מסוים, שיש כאן גילוי העצם של ישראל (לא יעקב) – גילוי העצם של אהבת האב לבן, שלא משנה מה יצמח וישתלשל מזה. כדאי בכל מקרה לגלות את עצם – גם לשון עוצמה, עצם עצמת – האהבה עד אין-סוף ממש, שישראל אוהב את יוסף.

אם כן, מה לומדים מהצירוף ישראל יוסף של הרך הנימול (חוץ מהרמזים עד כה)? שמה שהילד הזה מגלם בעצמו הוא אהבה עצמית, גילוי אור עצמי, בין אבות ובנים.

בכל אופן, מה יהיה כשמשיח יבוא? יש פה הרבה בנים, כולנו בנים, אז משיח והקב"ה יבחרו אחד מאתנו ויאמרו שאת זה אני הכי אוהב, הכי נחמד לי, הכי מבין אותי. כולם לא מבינים אותי ויש אחד שכן, שהוא ה"בן זקנים" שלי, אז אני הולך עליו, מעדיף אותו, נותן לו כתנת פסים – לא משנה שירביצו אחד לשני, יהרגו אחד את השני, העיקר שאני מגלה את העצם, עצם האהבה שלי לאותו בן. לא יתכן. מצד אחד, לא ראינו שישראל מתחרט, מצד שני לא יתכן שהסיפור הזה יחזור על עצמו עוד פעם – היתה מספיקה פעם אחת כדי ללמוד מהסיפור לנצח.

מה צריך ללמוד לנצח? שככה ראויה להיות האהבה לכל יהודי, לכל בן במשפחת עם ישראל. כמו שהוא העדיף, "כי בן זקנים הוא לו" – ואז לא יכול היה לעשות לכולם, כי לא היה מתגלה הקשר המיוחד בין ישראל ליוסף – כך יש ללמוד היום ביחס לכולם. מתוך ישראל, גדלות המוחין של יעקב, הוא אוהב אותו ועושה לו כתנת פסים. בגדלות מוחין, מתוך רוח הקדש. אפילו לפני שקרה, יעקב כל כך לא מבין מה יכול לצמוח מכזה דבר? צריך לומר שאפילו לכתחילה הוא חש מה עלול לצמוח, הוא יעקב, הוא חכם, יסוד אבא בקבלה, בפרט כשקוראים לו ישראל אותיות לי ראש.

שני המשיחים – ילד מפונק וכבשה שחורה

ידוע שיש שני משיחים בעם ישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אחד ההבדלים בין יוסף לדוד, שני המשיחים, הוא בנקודה זו. יוסף הוא ילד שגדל בבית, מה שהיום קוראים ילד מפונק, כי ההורים אוהבים אותו יותר מכולם. מה זה שעושים לו כתנת פסים? שמפנקים אותו. יש פה אחד שהוא ילד מפונק (ילד מפונק עולה נער, כפי שנקרא יוסף "נער עברי"[4]), מסלסל בשערו משום כך, וכל מיני דברים. מי הוא דוד? מי אבא שלו? ישי. איך ישי התייחס לדוד? מי היה דוד בין האחים שלו? הכבשה השחורה של המשפחה. הוא היה המנודה של המשפחה. בדיוק ההיפך הגמור מיוסף הצדיק, שהוא הילד המפונק הנבחר אצל אבא שלו. דוד הוא ילד מנודה. אבל "עד דוד הגדיל".

מה התיקון של משיח? שאותה אהבה שישראל גילה גילוי העצם ליוסף כך יגלה לדוד, ולכן קודם צריך לבוא משיח בן יוסף, ובהמשך משיח בן דוד (הכינויים "בן יוסף" "בן דוד" באים להדגיש את ההתיחסות אליהם כ"בן", התיחסות של אבא לבן. והוא כלל גדול לגבי ביאת משיח: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"). התכלית היא שאותה אהבה, ואפילו יותר מזה – "עד דוד הגדיל" –צריך לגלות ישי לדוד. ישי הוא ר"ת "יחד שבטי ישראל", והוא צריך ללמוד מישראל, מאהבת ישראל ליוסף, איך אוהבים כל ילד, גם את הכבשה השחורה של המשפחה, כמו שישראל אוהב את יוסף ועושה לו כתנת פסים. גם מתוך רוח הקדש שהוא יהיה משיח, הכבשה השחורה הזאת, היוצא דופן, הקיסר, הוא יהיה משיח.

לכן צריכים להיות שני משיחים. כלומר, לקחת את אהבת ישראל ליוסף ולאמץ אותה לילד המאומץ. במדה מסוימת דוד הוא מאומץ, גדל רחוק מהמשפחה וצריך לאמץ אותו, לקחת את הישראל כלפי יוסף וכך לאמץ את דוד (ובכך להעניק לו לב אמיץ). הבעל שם טוב, ששמו ישראל, היה מאמץ ילדים יתומים ויתומות בביתו – מגדל אותם ומחתן אותם. הבעל שם טוב אמר שהקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי ויהודי כמו בן זקונים ("כי בן זקנים הוא לו"), בן יחיד שנולד להוריו לעת זקנה – וכך אוהב הצדיק-המשיח כל אחד מישראל. האהבה שהוא מגלה לכל אחד מאתנו היא היא גילוי העצם, סוד גילוי העטרה של ברית מילה.

זה מוסר ההשכל של השם ישראל יוסף, שצריך להיות גילוי האהבה העצמית של האב לבן, וזה הולך על כל הבנים. אצל כל הבנים, ככל שהבן יותר רחוק האהבה עוד יותר מתעצמת, עד שהבן הכי רחוק, שאוהבים אותו באהבה העצמית, בגילוי עצמי, כמו ישראל ליוסף, הוא נעשה משיח בן דוד. והוא יביא לנו את הגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד ממש.