חיפוש בתוכן האתר

כינוס תנועת דרך חיים - ה ניסן תשע"ב הדפסה דוא

ה׳ ניסן ע"ב – כפר חב"ד

כינוס תנועת דרך חיים

א. עבודת צות

"חסיד עושה סביבה" – שליחי המלך לכוף את העם

ערב טוב וחדש טוב, חדש הגאולה. ידוע הווארט, שמובא גם ב"היום יום", ש"חסיד עושה סביבה". כל חסיד שמרגיש שלא עושה סביבה צריך לעשות חשבון נפש, איפה הוא עומד בעולם, מה הוא עושה בעולם? אם מדובר כאן, כך שמעתי, שדנים בדרכי פעילות איך להרחיב את המעגלים – כל אחד ואחד צריך לעשות חשבון נפש איך הוא בונה סביבה. תפקיד של כל אחד. לכתחילה, כל אחד צריך היה ללכת לאיזה מקום – לעבור דירה פשוט – לאיזה ישוב שאין שם סניף של "דרך חיים" לעת עתה, ולהקים שם סניף על כל המשתמע, מתורה ועד מלכות, כמו שנסביר תיכף. זה הענין של השליחות, מה שהרבי דורש מכל אחד ואחד.

ידוע שהפעולה של המשיח היא "יכוף את כל ישראל", יחזק את בדק הבית ויכוף כולם לתשובה, כמו שכתוב בחוברת – תשובת הפרט ותשובת הכלל. פעם הרבי כתב – איך מציאותי שאדם אחד יכוף את כל עם ישראל לעשות תשובה? והוא מסביר שאך ורק באמצעות השלוחים שלו. הוא לא יכול לעשות לבד. צריך מנגנון בנוי, משומן, של הרבה-הרבה שלוחים בכל קצוות תבל, שכל אחד ואחד בא לכל יהודי שנמצא בסביבה שלו ומעורר אותו, קודם כל לזהות יהודית – כמו שגם שמעתי שדברו כאן הרבה הערב – שאתה יהודי, ומה זאת אומרת להיות יהודי. כלומר, שצריך באופן אישי, אחד על אחד, שכל יהודי בעולם ישמע מעוד יהודי את דברי החיזוק וההזדהות עם היהודים ומה זאת אומרת להיות יהודי, וכך המלך משפיע. רק כך אפשר לעשות – על ידי המון שליחים שבאים לכל אחד ואחד מעם ישראל, מעוררים אותו לזהות שלו וממילא עם כל מה שמסתעף מכך, התורה והמצוה והבאת אור לעולם. עד כאן נקודה ראשונה, בנוגע למה שדובר כאן הערב.

שבע פעמים "צו" בתורה

אנחנו בפרשת צו, צריכים "לחיות עם הזמן". כתוב ש"צו" לשון צוותא, גם חבור של יהודים ביחד. המלה המיוחדת, שתי אותיות "צו", מופיעה שבע פעמים בתורה – "כל השביעין חביבין" – וזו הפעם הראשונה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו'". אחר כך יש חמש פעמים "צו את בני ישראל". פעם ראשונה שכתוב "צו" בתורה היא כאן, "צו את אהרן", ואחר כך יש חמש פעמים "צו את בני ישראל", ואחרון-אחרון חביב בחומש דברים – "ואת העם צו" לא להתגרות בבני עשו, יושבי שעיר. שבע "צו". ה"צו" האחרון, "ואת העם צו", כבר הולך על "עם" – אפילו לא "בני ישראל".

הראשון הוא "אהרן", ה"פ "בני ישראל" ובסוף "העם" – צווי איך להתנהג ביחסים עם אומות העולם. אצל יהושע כתוב "וצו את יהושע", אך מדברים רק על שתי האותיות "צו" בלי תוספות. ה"צו" הבא אחרי הפרשה שלנו הוא "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", על דרך "ואתה תצוה את בני ישראל", אבל אנחנו רוצים דוקא "צו".

יש גם את הפסוק המפורסם בישעיהו – "צו לצו צו לצו וגו'". כמה "צו"ים יש? שבעה, "כל השביעין חביבין", מאהרן עד העם דרך ה"פ בני ישראל. ברור שהפעם הראשונה, בפרשה שלנו, היא חסד – "צו את אהרן", איש החסד, הכהן. בסוף גם ברור שמלכות –התנהגות רצויה ביחסים בין לאומיים – "ואת העם צו לאמר".

מלכות – צות

אמרנו ש"צו" לשון צוותא, עבודת צות. גם כאן, כל המטרה של ההתארגנות שלנו היא שנצליח לעבוד עבודת צות. כמה שוה צות? צו עם עוד ת, שוה מלכות, מספר מאד חשוב (אל – "חסד אל כל היום" – במשולש). כלומר, סוד המלכות הוא היכולת לעבוד עבודת צות. מאד-מאד קשור למלה מלכות, כי מה היא מלכות? השרש של מלכות הוא מלך, שעולה צ, "בא לי מלך צדיק", המלך חייב להיות צ'דיק, מלך ישראל האמתי. לכאורה שתי ספירות – מלך הוא מלכות וצדיק יסוד, "צדיק יסוד עולם". כמו שדברנו הרבה פעמים, שיש תקופה של צדיקים ואחר כך תקופה של מלכים. כתוב גם בהקדמת תקוני הזהר שיש בעם ישראל שרשי נשמה של צדיקים ושרשי נשמה של מלכים, לא אותו דבר.

בכל אופן, מלך שוה האות צ. אחר כך, כדי לעשות ממלך מלכות, צריך להוסיף ות, וכשאני מוסיף ות ל-צ אני מקבל צות. איך רמוז בצורה יפהפיה בפרשה? ידועה ה'טעות' של בעלי המסורה שכותבים שיש בפרשת צו צו פסוקים, אבל כאשר סופרים יש צז. ההסבר הוא שסימנו כמה פסוקים יש מהמלה "צו", הפותחת את הפסוק השני. כל הפרשה תחת סימן צו.

כל הפסוק הראשון שאמרנו קודם – "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" עולה י"פ מלכות, י"פ צות. אם כן, זו פרשה מלכותית, והיא מתחילה מהכהן הגדול ובניו ומקרבן עולה שהוא "כליל להוי'", כלומר, מסירות נפש מוחלטת "בלתי להוי' לבדו".

ב. שבעה נהורין לפני הבריאה – הכנה למלכות

שבעה נהורין כנגד ז"ת

נאמר הערב בקיצור כמה דברים. נקח קטע מהזהר של הפרשה. בזהר[1] יש סיפור שר' חזקיה יושב לפני רבי אלעזר בנו של רשב"י ושואל אותו שאלה, כמה נהורין נבראו לפני בריאת העולם. אומר לו רבי אלעזר – ז, שבעה אורות, נהורין, נבראו לפני שה' ברא את העולם. אחרי שהוא אומר את המספר הוא גם אומר את השמות שלהם: אור תורה, אור גיהנם, אור גן עדן, אור כסא הכבוד, אור בית המקדש, אור תשובה, אורו של משיח. אלו שבעת הנהורין שנבראו לפני בריאת העולם.

כמובן מתבקש ששבעת האורות ילכו לפי סדר הז"ת, הספירות מחסד עד מלכות. יש על הקטע הזה ביאור של האבא של הרבי[2], שמסביר שאכן הכל הולך לפי הסדר חוץ מהשנים האחרונים. כלומר, "אור תורה" הוא חסד (תיכף נסביר הכל, לפי ביאורו עם קצת תוספת), "אור גיהנם" גבורה, "אור גן עדן" תפארת, "אור כסא הכבוד" נצח, "אור בית המקדש" הוד, "אור תשובה" מלכות ו"אורו של משיח" יסוד. הוא מסביר למה יש דילוג קל בסדר, שמדלגים מהוד למלכות ואז משלימים – את העיקר – "אורו של משיח" שכנגד ה"צדיק יסוד עולם".

שבעה אורות כסבה נצרכת לבריאת כל ענין

על הביאור של רבי לוי'ק יש גם ביאור של בנו, ביאור של הרבי. הרבי מסביר מה אומר לנו, בעבודה שלנו, זה שנבראו שבעה אורות לפני בריאת העולם. בקיצור, הווארט הוא שתפקידנו לברוא עולם, וגם אנחנו צריכים להתדמות אליו יתברך, ואם כתוב שלפני שה' ברא את העולם הוא ברא שבעה אורות כך גם אנחנו צריכים – להבין מה הם שבעת האורות ולדעת שאי אפשר שנברא עולם אם לא יהיו לנו קודם שבעה אורות, הנחוצים ומוכרחים כדי לברוא עולם.

מה רוצים לומר בכך ביחס לכינוס שלנו הערב? המגמה שלנו היא לברוא עולם חדש כאן, בארצנו הקדושה – מציאות חדשה, חברה חדשה, מלכות. זה נקרא לברוא עולם. יוצא מכאן שאי אפשר לברוא עולם במציאות אם לא בוראים קודם שבעה אורות. אחר כך, כשיש לנו שבעה אורות, לוקחים אותם ומחדירים אותם לתוך העולם – חיים איתם ובוראים איתם את העולם.

הרבי מסביר ששבעת האורות ביחס לעולם, גם לאחר שנברא, הם סבה ביחס למסובב. הם סבה לכל מה שנברא ומתרחש בהמשך, ומתוך הסבה יוצא – כמעט בדרך ממילא – המסובב, בריאת העולם. תמיד שואלים אותנו ומקשים עלינו שהדברים נשמעים מרחפים גבוה למעלה, אי שם. כאן, שוב, מה שהזהר אומר הוא שאתה לא יכול לברוא עולם – וככל שאתה רוצה לברוא עולם שהוא באמת משהו חדש, שלא נמצא ולא היה – כך מחייב יותר ויותר שיהיו לך את שבעת האורות לפני שאתה ניגש לברוא את העולם. אם יש לך שבעת האורות – הולך לך לברוא עולם, רץ מהר, מהסבה למסובב לא צריך לקחת הרבה זמן, "בעתה אחישנה". כשיש לנו את שבעת האורות זה "בעתה", ואז התהליך רץ – "אחישנה". אם כן, לפי זה, צריך רק להבין מה הם בשבילנו שבעת האורות האלה.

סדר ההקבלה לפי רבי לוי'ק

קודם נסביר את עיקר המבנה של רבי לוי'ק, איך מקביל לספירות:

הוא אומר שעיקר האור נברא ביום הראשון של מעשה בראשית, בו כתוב ה"פ "אור" כנגד חמשה חומשי תורה. יש כמה כינויים ותארים עצמיים של התורה – "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד". עיקר התורה, "אור תורה", שנברא ביום הראשון הוא תורת חסד – תורה שאני לומד על מנת ללמד, תורה בשביל הרבים, בשביל הזולת. לקחת מראש בחשבון שהתורה אינה אור המאיר לעצמי אלא חייבת להיות "אור המאיר לזולתו", להאיר את נשמתו, להאיר את דרך החיים שלו. בשביל דרך צריך אור – "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי".

הוא אומר ש"אור תורה" הוא חסד, האור המקורי שנברא ביום ראשון, יום החסד, של מעשה בראשית. היחס לעוד ששה אורות הוא בסוד "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – אור התורה הוא האור המקורי, והוא הופך להיות האור של כל הספירות הבאות, החל ממה שלכאורה הכי מנוגד לחסד – גבורה, "אור גיהנם". אור ראשון הוא "אור תורה", "תורת חסד על לשונה" (קשור ל"אשת חיל מי ימצא"), והדבר הראשון שנאצל ממנו הוא "אור גיהנם".

פשוט ש"אור גיהנם" הוא גבורה, וגם מתאים לסדר כאן, שמקביל לימי בראשית. חז"ל אומרים שהגיהנם נברא ביום שני של מעשה בראשית. תיכף נסביר מה זה בשבילנו – תנועת "דרך חיים" – שצריכים דבר ראשון "אור תורה" ודבר שני "אור גיהנם". יש פה בחוברת כמה מאמרים על אכיפת החוק, שאין לנו בינתים, אבל אין מדינה בלי לאכוף את החוק. לכאורה צריך לעשות זאת עם אור. מה היא אכיפת החוק? "אור גיהנם". תיכף נסביר יותר. תיכף לאור תורה יש אור גיהנם, עוד לפני גן עדן. הייתי חושב ש"מרובה מדה טובה", שקודם נכין גן עדן, שכר טוב, ואחר כך אפשר לומר, דרך אגב, שיש גם מקום שמה, לילדים הלא-טובים. אבל לא כך, יש קודם כל "אור תורה", אחר כך "אור גיהנם", ואחר כך צריך להמתיק ולחזור – לא להשאיר את המציאות גיהנם – ויש "אור גן עדן".

"אור גן עדן" שייך ליום השלישי של מעשה בראשית, בו צמחו "עץ פרי עֹשה פרי למינו". גם קווית המים התחתונים, "יקוו המים למקום אחד", היא כדי להכין את הרקע של "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן". בשביל גן עדן צריך קודם נהר שישקה את הגן, החל מעץ החיים. ביום השלישי קודם כל מכינים את הנהר, המים המצמיחים כל מיני תענוג, ואחר כך בוראים את גן עדן עם כל צמחיו. אז כל "אור גן עדן" שייך ליום השלישי, מדת התפארת.

אחר כך יש "אור כסא הכבוד" כנגד הנצח. הוא לא מסביר בפנימיות מה הוא כסא הכבוד, אלא רק אומר שהוא ענף של חסד – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת". היות שנצח הוא ענף חסד, שם ראוי לשים את "אור כסא הכבוד".

"אור בית המקדש" שבא אחר כך יותר פשוט להקביל להוד, כי על "לך הוי' הגדֻלה וגו' וההוד" אומרים חז"ל "'וההוד' זה בית המקדש". לא כותב כאן "'והנצח' זה ירושלים", ולכאורה צריך קשר לכסא הכבוד (כתוב "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא הוי'").

לפי הסדר בזהר בא אחר כך "אור תשובה", והוא אומר שסתם תשובה היא במלכות, תשובה תתאה, תשוב ה תתאה. בזהר בדרך כלל תשובה היא תשובה עילאה, אמא, אך כאן – אף שגם ציטוט מהזהר – אומר שתשובה במובן הכי פשוט, תשובה תתאה. אפשר לומר שאצלנו בחוברת היינו תשובת הכלל, העם – מלכות. מה הפשט בכך שמקדימים "אור תשובה", מלכות, לפני "אורו של משיח", שיוצא יסוד לפי ההסבר שלו? הוא אומר פשט, שכתוב בחז"ל ואדמו"ר הזקן פוסק כך בתו"א ש"אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו לא נגאלין". קודם כל, הרמב"ם פוסק זאת: "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין". לכן אין התגלות אורו של משיח ללא תשובה.

אמרנו שהמשיח עצמו פועל תשובת העם. זה שלב בו הוא רק "בחזקת שהוא משיח". צריך לומר ש"אורו של משיח" היינו "משיח ודאי". כמו שאמרנו בהתחלה מהרבי, שצריך קודם כל אחד שיש לו הרבה שלוחים בשטח, שרק בכחם להחזיר את כל ישראל בתשובה, וזו הפעולה הראשונה של המלך. אחרי שיש אור תשובה יש אורו של משיח. עד כאן בקיצור סדר ההקבלה לפי רבי לוי'ק.

"אור כסא הכבוד" – "מיהו יהודי"

נתחיל מהנצח, "אור כסא הכבוד", מה זאת אומרת? כך נבין יותר למה שייך לנצח. על נצח כתוב "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". נושא חשוב שדובר כאן הערב, ודובר הרבה מאד בעבר, הוא זהות יהודית. גם כשדברנו על תשובה, אמרנו שהיא מתחילה מזהות יהודית.

מה שדובר, לא יודע אם הערב הזכירו, אבל דובר הרבה אצלנו, הוא הצורך ההכרחי ביותר לייחס את היהודים. כמובן, זה חלק מההתעוררות להרגשת זהות יהודית. ספר יוחסין של עם ישראל. היום, בדור שלנו, עם כל התקדמות המחשוב וכו' וכו' – כל האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו – אם מישהו באמת היה רוצה, ויש לו את היכולת, היה היום (וכך צריך להיות) ספר יוחסין מוסמך, אמתי, מושקע מאד-מאד, של "מיהו יהודי".

"מיהו יהודי" הוא מבצע עצום של הרבי, שהרבי התמסר ומסר עליו את נפשו, אך כמו דברים רבים – לא עלה עדיין. לדאבוננו לא הצליח, עם כל מסירות הנפש, בינתים.

בכלל, אפילו בשיחה הזו הרבי מסביר שיש "רוחו של משיח", "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שהיא ההזדהות של המשיח. אבל אחר כך צריך להיות "אורו של משיח", שהיא הצלחת פעולות המשיח, שרק הצלחת פעולותיו מאירה את אור המשיח לכל העולם. "רוחו של משיח" היא יחסית בינו לבין עצמו, האויר שמשיח נושם. יכולים להסתופף באותו אויר כמה וכמה יהודים, חסידים שלו, שגם נושמים את רוחו של משיח. אבל זה עדיין לא תכל'ס. מה שמאיר לכל העולם הוא אך ורק הצלחת הפעולות שלו. פעולה גדולה מאד-מאד של המשיח היא "מיהו יהודי".

שוב, היו הרבה הרבה דברים שנגעו לצפור נפשו של הרבי – כולל כמובן העיקר, ביאת משיח גופא – שעדיין לא יצאו לפועל. לכן מיד אחרי ג' תמוז, מי שזוכר ומכיר שקרא, יש את "התקשרות לאחר ג' תמוז", שעיקרה לדעתנו עכשיו היא אך ורק להעמיק, להשקיע את כל הכחות שלנו, לפעול את מה שהרבי עוד לא הצליח, ואחת הפעולות היא "מיהו יהודי".

"מיהו יהודי" נקרא "כסא הכבוד", איך אני יודע? כתוב שכל נשמות עם ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, ושם יש דמות דיוקנו של יעקב אבינו, אותה דמות שהצילה את יוסף הצדיק מלחטוא. כך כל יהודי, כל אחד מאתנו, צריך לראות את דמות דיוקנו של יעקב אבינו כדי להנצל מחטא (בפרט מחטא ההתבוללות עם אשת פוטיפר). מה היא דמות דיוקנו של יעקב אבינו? שרש נשמתו של כל אחד, שחקוקה תחת כסא הכבוד. זה ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". תיכף אנחנו רוצים להסביר מהם שבעת האורות שצריך להכין כדי לברוא את העולם. זה הווארט בזהר לפי האבא של הרבי ולפי הסברו של הרבי לדברי אביו.

כאן למשל צריך להכין "אור כסא הכבוד". מה הוא? להצליח במבצע של "מיהו יהודי", כולל גם ספר יוחסין של כל היהודים. בפרט כאן בארץ, בפרט לאחר העליה מרוסיה לדוגמה, ועוד עליות – שיהיו עוד הרבה יהודים שבאים לכאן, אבל חייבים לדעת מיהו יהודי, לגבי גרים חייבים לדעת שהגיור כהלכה.

"אור גיהנם" – להכין חוקים

מה הוא "אור גיהנם"? אמרנו קודם. מה צריך להכין מראש, שאי אפשר לברוא את העולם אם אין לנו "אור גיהנם". אפשר לומר שהכוונה לבנות הרבה בתי סהר (קרוב ללשון זהר וצהר). אם צריך להכין "אור גיהנם", לבנות הרבה בתי סהר, מה זה להכין "אור גן עדן"? כנראה הרבה התנחלויות, כבר מוכנות עם כל הבתים וכל העצים. אבל יותר נכון לפרש שלהכין "אור גיהנם" פירושו פשוט להכין תחוקה וחק. כמו שכתוב כאן, אין לנו עדיין כח לכוף את החק, אבל כן צריך לחשוב על חק.

למה "אור גיהנם" בא אחרי "אור תורה"? "אור תורה" כאן הוא החסד, אף שבדרך כלל תורה היא תפארת, "תורת אמת". תורה של חסד היא סוג של תורה, תורת החסידות. מה הוא "אור גיהנם"? חק. כמו שיש ישיבה שלומדים שם הרבה חסידות, יש ישיבה שאסור ללמוד חסידות – רק נגלה, רק הלכה – זה גיהנם[3]. איך אני יודע שכך? לכן באמת הולך אחד אחרי השני – יש "אור תורה", תורת חסד, תורת החסידות, ויש מיד "אור גיהנם".

מאיפה הגיע הרעיון לפרש כך? בהשראת הווארט המפורסם שפעם אחת יצאה שמועה מפי הצדיקים הגדולים – באותו זמן גם רבי לוי-יצחק מברדיטשוב וגם אדמו"ר הזקן – שהכריזו בשמים שהגיהנם נשרף. מה עושים? בשמים היה הדיון המפורסם, שיש שתי אפשרויות מה לעשות – או לבנות גיהנם חדש, או לקחת את הגן עדן ולהפוך אותו לגיהנם. יש לנו כמה שיפוצניקים כאן, להביא את השיפוצניק – עד כאן היה גן עדן, תעשה ממנו גיהנם, קוסמטיקה. אז מביאים עוד מישהו, עוד חבר, שיבנה גן עדן חדש. כך התלבטו בשמים מה עושים, וכשיש סוגיא חמורה בשמים מתייעצים וקובעים הלכה למעשה לפי הצדיקים בארץ. ומסופר שבאותו יום שני הצדיקים האלה יצאו לחסידים שלהם, ספרו את כל הסיפור הזה, ואמרו – אני אמרתי להפוך את הגן עדן שהיה עד כה לגיהנם ולעשות גן עדן חדש. גן עדן חדש הוא גן עדן של חסידים.

זו בדיוק האסמכתא לסיפור המופלא הזה, שקודם יש "אור גיהנם", שבעצם הוא גן עדן של מתנגדים, רק שעכשיו אומרים שהוא יהיה גיהנם, ואחרי זה צריך גן עדן אחר לגמרי, חדש לגמרי. התפארת, ששוב נוטה לחסד.

חג"ת – תורת חסד, חוקים, התנחלויות

כך אפשר להבין את שלישית הספירות כאן – חסד-גבורה-תפארת. קודם "אור תורה", תורת חסד, כל מה שאנחנו לומדים – כל תורת מלכות ישראל היא האור הראשון שצריך להכין ולהפיץ. אחר כך צריך להכין את החוקים, איך יעבוד. לא מיד מפעילים את הכל. אמרנו הרבה פעמים שהכי מפחיד אנשים איך יעבוד החוק – מי שלא שומר שבת, תסקול אותו? צריך הרבה ישוב הדעת איך להפעיל את החק. זה נקרא "אור גיהנם", שיכול להיות בשביל מישהו גן עדן, יש לו אור.

הייתי יכול לחשוב שלא צריך לקרוא "אוֹר גיהנם" אלא "אוּר גיהנם", אש – מי שמע על אור בגיהנם, רק אש גיהנם. אבל ודאי לא כך, שהרי שאלת ר' חזקיה היתה על הנהורין, ו"אור גיהנם" הוא אחד משבעת האורות. גם לצבור, כשעושים את החוקים וגם את העונשים וגם את בתי הסהר – אם נבנה את בית הסהר לדוגמה לפני שנמלוך.

קודם כל, הרבי אמר שאין בית סהר בתורה – לא עונש של תורה אלא נגדה. אם כבר, רק מרכז שיקום, אבל באמת שיקום, לא כמו בתי הסהר של היום.

שוב, אחרי "אור תורה" צריך להכין את "אור גיהנם", אחר כך את "אור גן עדן", שהוא המון-המון התנחלויות, בכל ארץ ישראל (סוד "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם" כמבואר במ"א), שהיא המתנה הטובה, השכר הטוב שכל יהודי זוכה לו. אחר כך יש את כסא הכבוד. אמרנו שכסא הכבוד הוא לקבוע את הזהות היהודית אליבא דאמת, עם כל המשתמע מכך. כמובן שספר יוחסין כולל, ויכול להיות שעד גבול מסוים – הכל על פי הלכה, על פי תורה – מעודד גיור כהלכה. או שאתה יהודי מלידה או גר צדק. אוהבים גרי צדק, מלך המשיח מתייחס לגר צדק, לרות המואביה.

"אור בית המקדש" – התוועדויות שמחות

אחר כך צריך להכין את "אור בית המקדש". אפשר לומר שסבוב שערים כל חדש – פעולה של החבר'ה שלנו, ב"ה – היא הכנה בתודעת הצבור, להתחיל להכין את "אור בית המקדש". כמו שאמרנו בשם הרבי, ש"אור" הכוונה "אור המאיר לזולתו", החל מ"אור תורה", "תורת חסד" – כך "אור בית המקדש" מתחיל להאיר את ענין בית המקדש לעם.

אם "אור כסא הכבוד" הוא זהות יהודית, מה עוד יכול להיות "אור בית המקדש"? כל בית כנסת הוא מקדש מעט, וכך גם כל בית יהודי אמור להיות מקדש מעט. השם המקורי של המשכן הוא "אהל מועד" – מקום שבאים להתוועד כל מבקשי ה'. כשיש התוועדות חסידית, יש גם אוכל טוב ("על האש"), יש נסכים. אם הנצח הוא "מיהו יהודי", "נצח ישראל", ההוד – שהוא גם להכין תודעה צבורית של בית המקדש – הוא לעשות אירועים צבוריים שמחים.

גם נושא שדובר המון אצלנו. הכהן הגדול בבית המקדש, ידוע שאנחנו קוראים לו ה'בעלבוסטע' של בית המקדש. "צו את אהרן", בעלת הבית שמכינה את כל האוכל הטוב (בפרט השלמים שעושים שלום בין כולם). מה זה לבוא לבית המקדש? אהל מועד, מקום שיהודים מתאספים יחד, מתוועדים יחד, עם גשמיות ועם רוחניות, ושרים. מה הולך שם? מה הציור של בית המקדש? יש שם תזמורת אדירה, התזמורת הכי גדולה בעולם, "ברב שירה וזמרה", משהו אדיר. הכנת התודעה של בית המקדש בעם ישראל היא באירועים אמתיים, התועדויות.

אצל הרבי, מה היה המפגש? התוועדות – מתוועדים ב"בית רבינו שבבל", שהוא ה"מקדש מעט" הכללי, של כל בתי הכנסת שיש בעולם. לפני שעושים מדינה כאן, מתקנים ובוראים מדינה חדשה, צריך כבר בית מקדש. הדבר הכי פשוט שבית מקדש הוא מקום שעובדים את ה', אבל עובדים את ה' ביחד, כצבור, במועד, לא כל אחד בפנה שלו. זה בית כנסת שפתוח כל היום – כל היום וכל הלילה אפשר לבוא אליו – וכנראה יש תפלות כל הזמן, גם למי שמאחר. זה "אור בית המקדש".

כמו שאמרנו שמפחיד אנשים לשמוע על מדינת תורה, על "מדינת הלכה", שלא יסקלו אותי. גם מפחיד מאד אנשים לשמוע על בית המקדש. זו דוקא סבה שבית המקדש הוא בהוד, ענף של קו שמאל, סימן שמה שמפחיד הוא גיהנם בגבורה ובית המקדש בהוד. לכאורה בית המקדש הכי שמח שבעולם, "בינה עד הוד אתפשטת", "אם הבנים שמחה" והשמחה מתפשטת מבינה להוד, אבל גם מפחיד אנשים, לכן צריך להמתיק את תודעת בית המקדש.

כח "אורו של משיח" – חבור השמים והארץ

אחר כך יש את התשובה, שעיקרה תשובה תתאה – תשוב ה תתאה. התשובה היא יציאה מהגלות, מהמנטאליות של הגלות.

בסוף יש דיוק, חוץ מכך שאומר ששני האורות השונים הפוכים, המלכות והיסוד, רבי לוי'ק גם שם לב – כדרכו בקדש – שאצל כולם כתוב רק "אור" ורק בסוף "אורו של [משיח]". הבטוי הרווח "אורו של משיח". הוא אומר קודם כל בדרך הפשט, שבא לומר שהאור של משיח יותר שייך לו בעצם מכל האורות הקודמים. כל דבר קודם – יש לתורה אור, יש לגיהנם אור (חידוש, שלא אוּר אלא אוֹר) – אור שמתפשט ממנו. אבל "אורו של משיח" שייך לעצם המשיח.

הוא אומר שבמושגים של ספירות היינו מה ששרשו האמתי של היסוד הוא בדעת. הרי היסוד עולה עד הדעת, להמשיך משם את טפת ה"זרעא חייא וקיימא" למלכות. לכן כתוב "אורו של משיח". הוא גם אומר עוד דבר, ש"אורו" גם רומז לספירה ה-ו, יסוד, וגם לשרשה בדעת – "מפתחא דכליל שית". כלומר, יש למשיח שרש שגבוה מהכל. מה מחולל מכחו? אחרי שיש לי ה קצוות וגם מלכות צריך פעולת "כי כל בשמים ובארץ" – אז צריך לבוא היסוד כדי לחבר את השמים ואת הארץ.

כך הוא מסיים את הפירוש – עיקר תפקיד המלך הצדיק שלנו הוא להמשיך "כימי השמים על הארץ". כל חמשת האורות הראשונים הם השמים, ותשובת ההמון, העם מלמטה, היא הארץ. אחר כך יכול לבוא מישהו, שהכל בכחו ובתכנון שלו, ולקחת את השמים והארץ ולחבר אותם יחד (בנפש, לפעול בנש"י את המצב המשיחי של "אין וועלט אויס וועלט"). כל ממוצע מחבר חייב להיות יותר גבוה משני הקצוות שהוא מחבר. זה בסוף "אורו של משיח", כך הוא מסביר.

הכנת שבעה אורות ובריאת עולם חדש בדרך ממילא

לעניננו, הבאנו קטע זה מהזהר, לומר שאנחנו גם חייבים בכך. ספרו שהיו פה שבע קבוצות דיון. כנראה שכל אחת משבע הקבוצות היא כנגד אחד האורות. אפשר להתחיל בשאלה מי היה כאן "אור גיהנם". היתה ודאי קבוצת דיון שהיתה כנגד "אור גיהנם", אחד שכנגד "אור גן עדן" וכו' – אפשר לחשוב מי כנגד מי.

בכל אופן, צריך להכין את שבעת האורות, וברגע שיש אותם – "עד מהרה ירוץ דברו". כך הרבי כותב, שמהסבה של הכנת שבעת האורות ועד למסובב של בריאת העולם החדש אין הרבה שהות. לא כמו "אלפים שנה קדמה תורה לבריאת העולם" – הרבה זמן. הרבי אומר שכאן אין שהות, אלא בראת שבעה אורות – שלכאורה הם מרחפים – אך ברגע שיש לך אותם, "עד מהרה", מתחיל להיות מציאות. לכן, שה' יעזור לנו שנזכה עוד לפני זמן חרותנו לברוא את שבעת האורות, ואז ממילא נברא גם עולם חדש.

אפשר לומר שחלק מאור תשובה הוא להפיץ את החוברות – חלק מהאור של המלכות. שיהיה חג פסח כשר ושמח, ביאת משיח צדקנו בפועל ממש.



[1]. ח"ג לד, ב.

[2]. זה לשונו (באופן חלקי, מפני אריכות הדברים):

[...] והז' נהורין דז"א כו' הם אור תורה כו' הוא לנגד הז' מדות דז"א, אור תורה חסד כמ"ש מימינו אש דת ימין הוא חסד וכמ"ש בתניא סופ"ד ותורה נקראת אור כמ"ש ותורה אור, ואור נברא ביום ראשון שלנגד מדת החסד. אור גהינם גבורה כי גהינם נברא ביום שני שלנגד מדת הגבורה. אור גן עדן ת"ת, כי כמו שביום שלישי שלנגד מדת הת"ת נבראו אז כל האילנות עץ עשה פרי למינו כמ"ש תדשא הארץ כו' עץ פרי עשה פרי כו' וכתיב ותוצא הארץ כו' ועץ עשה פרי כו' וכתיב מתחלה מהקוות המים יקוו המים אל מקום אחד שהי' ביום ג' (כי הקוות המים שייך לצמיחת האילנות והפירות כי מים מצמיחים כל מיני תענוג) כמו"כ גן עדן בפרט, שהוא גן שנטע בו ה' כל עץ נחמד למראה כו' ועץ החיים כו' ועשה ה' בו נהר להשקותו כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שהוא ע"ד הקוות המים ביום ג', הוא שייך למדת הת"ת, וזהו העץ חיים שבהגן, העץ חיים הוא ת"ת. ג"ן עד"ן עם ה' אותיותיו הוא מספר יעק"ב, ויעקב הוא מדת הת"ת, וזהו מה שכשנכנס יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן וכשנכנס עשו נכנסה עמו גיהנם כדאיתא במד"ר תולדות פס"ה ספ"ב ע"ש. כי יעקב הוא מדת הת"ת לכן נכנסה עמו גן עדן שמבחי' ת"ת, ועשו הנק' אדמני הוא מבחי' פסולת הגבורה לכן נכנסה עמו גיהנם שממדת הגבורה.

אור כסא הכבוד נצח כמ"ש והוכן בחסד כסא[ו], ונצח הוא ענף החסד, והוא כסא הכבוד דוקא ע"ד ענני הכבוד שהם בנצח כנ"ל מהע"ח, ועיין בזהר תרומה דקל"ג ע"א בענין מטה ושלחן וכסא ומנורא שהם ד' תיקוני שכינתא ותקנום אברהם יצחק ויעקב ודוד ע"ש. והיינו מלכות שקומתה לנגד נה"י, שלחן שתיקן דוד הוא בחי' מל' עצמה יסוד דנוקבא הנקרא שלחן כמא' שלחן ערכתי לו, מטה שבה הוא היחוד הוא יסוד ז"א המייחד ז"א ומל'. ויעקב תיקנה כי אלה תולדות יעקב יוסף שגוף וברית כחד חשבינן. מנורה יצחק הוד שבקו השמאל, כסא אברהם שתקנו נצח שבקו הימין.

אור בית המקדש הוד כמאמרז"ל בברכות בפ' הרואה וההוד זו בנין בהמ"ק. ונצח זו ירושלים כדאיתא שם, היינו בחי' כסא הכבוד שהוא נצח וכמ"ש בירמי' סי' ג' יקראו לירושלים כסא ה'. ומה שנצח נקרא כסא הוא כי האדם היושב על הכסא הוא ת"ת הנק' אדם כמ"ש כתפארת אדם, והכסא שתחתיו הוא נצח שאחר ת"ת. ומ"ש כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, כסא כבוד הוא נצח, מקום מקדשינו הוא הוד, וכסא כבוד נצח הוא מרום וגבוה ממקדש הוד, הוא ע"ד כמו שבהקרניים הקרן דנצח גבוה מהוד, ועיין בפע"ח שער התפילין פ"ה.

אור תשובה מל', כי מל' היא תשובה סתם תשוב ה' תתאה היפך מן ובפשעיכם שולחה אמכם.

אורו של משיח יסוד, כי מה שנקרא משיח הוא ע"ש שנמשח בשמן, שמן הוא יסוד כמו שיסוד נקרא זית שמן. ומה גם שיש משיח בן יוסף דיסוד. ומה שנקט משיח באחרונה, הוא להורות שאורו של משיח יסוד הוא המחבר את הה' אורות אור תורה כו' אור בית המקדש, חג"ת נו"ה, עם אור התשובה מל' וע"ד כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא ובארעא. גם נקט תשובה קודם משיח כי ביאת משיח תלוי בתשובה שצ"ל תשובה מקודם וכמא' אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו'. ודוק בלישנא שבמשיח נקט אורו של משיח ולא אור משיח כמו בהשאר אור תורה כו' אור תשובה, הוא כי הכח שיש ביסוד לחבר לחבר חג"ת נו"ה עם מל', כי כל בשמים ובארץ, הוא מפני ששרשו למעלה מהם שמגיע בדעת שלמעלה מהמדות, וכמא' אין קישוי אלא לדעת, וכידוע בענין הלולב, (ולכן מזכירין בהברכה רק לולב, על נטילת לולב, כי הלולב כולל כולם ומחברם יחדו) ועיין בע"ח שער שבה"כ פ"ג ע"ש. לכן מייחס האור לו אורו של משיח, והוא אור הדעת המאיר ביסוד. (וכמו"כ מצינו בחב"ד שחו"ב אינם מתייחסים לו, ודעת מתייחס לו כמ"ש בחכ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות כו', דעת דוקא ייחס לו בדעת, ולא חכ' ובינה).

גם י"ל הרי נקט משיח באחרונה (מפני טעם הנ"ל) וא"כ הוי אמינא שאור משיח הוא הז' מל', לכן נקט אורו של משיח, אורו הוא אור ו' היינו שאור ו' דהיינו יסוד הוא של משיח ולא אור הז'.

עוי"ל כי ביסוד יש ב' אורות א' האור השייך לו לעצמו, ב' האור השייך למל' הטמון בו, כמ"ש והי' האוכל לפקדון לארץ דמל', והוא אור תשובה דמל' הטמון ביסוד. כי סיהרא דמל' ל"ל מגרמא כלום, ועיין בע"ח שער דרושי נקודות סופ"ד. ועד"ז ביוסף הנה בחינתו עצמו הוא אור היסוד עצמו, אך מה שנק' יוסף הוא ע"ש יסף ה' לי בן אחר שהוא מה שיולד בנימין בחי' מל', והוא כי האור השייך למל' טמון ג"כ ביסוד, לכן נקט אורו של משיח היינו האור השייך לו ליסוד עצמו, ולא האור שבו השייך למל'. והיינו ג"כ מה שנת"ל שאורו הוא אור ו', היינו האור הו' מדת היסוד ולא האור השייך למל' הטמון בו, שבעצם האור הזה הוא אור הז'. וכמו"כ ביוסף שמו הוא יוסף בו' שהוא שהוא מדת היסוד עצמו, ומה שנקרא ע"ש יסף ה' לי בן אחר שהוא בנימין בחי' מל' הרוחא דשביק בגווה שהאור הזה הי' ג"כ טמון ביוסף, כתיב ע"ז יסף בלי ו'. (גם י"ל מה שכתיב שם יסף בלי ו', הוא כי כשתלד את בנימין תמות רחל, כמ"ש בצאת נפשה כי מתה, זהו חסר ו' שאז יסתלק אות ו' שהוא אות חיים, עיין לקמן בפ' במדבר דק"כ ע"ב ובדקכ"א ע"א) [...].

[3]. ראה שיעורים והתוועדויות תשע"א, שיעור כ"ג אדר א', פ"ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com