שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כו) - א ראש חודש כסלו תשע"ב הדפסה

א׳ דר"ח טבת ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת ויגש חנוכה

"בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר כו

2.                  א. כוונות נרות ז ו־ח של חנוכה – אליהו ומשיח

3.                  נרות חנוכה – שמונה נסיכי אדם

נתחיל עם החלק של הלכה, ששייך לחנוכה: שבוע שעבר, בערב חנוכה, דברנו על הכוונה שהרבי מביא, ששמונת ימי חנוכה, שמונת הנרות, הם כנגד שמונה נסיכי אדם. הפסוק במיכה אומר "והקמֹנו עליו שבעה רֹעים ושמֹנה נסיכי אדם". חז"ל בסוף מסכת סוכה אומרים מי הם. שבעת הרועים – דוד המלך באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו ואברהם יעקב ומשה משמאלו. לגבי שמונת נסיכי האדם, שכנגד שמונת ימי חנוכה, הגמרא אומרת שהם ישי שאול שמואל עמוס צפניה צדקיה (או חזקיה, שתי גרסאות) אליהו ומשיח.

בגמרא, בדפוס שלנו, כתוב קודם משיח ואחר כך אליהו, ואילו בגרסת רבינו חננאל כתוב הפוך – סדר לכאורה יותר מקובל, יותר מתקבל – אליהו ואז משיח. מנין שמונת נסיכי האדם הוא לכאורה לפי סדר הדורות. שוב, ישי שאול שמואל (אולי לא בדיוק לפי הסדר, אך כך כתוב) עמוס צפניה צדקיה/חזקיה (צדקיהו אחרון המלכים וחזקיהו גם קרוב לסוף) אליהו ומשיח.

4.                  מחכים לשני האחרונים – משיח ואליהו

לשני האחרונים אנחנו מחכים, "ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים". "מלאך הברית" הוא אליהו, וב"האדון" יש שני פירושים – או הקב"ה, השכינה, או מלך המשיח. כך פותח מלאכי את הפרק האחרון של נבואתו (פרק הנבואה האחרון עד ביאת ינון). "הנני שֹׁלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא[1] אמר הוי' צבאות". הנביא בעצמו נקרא "מלאכי", הפרק פותח "הנני שלח מלאכי", והפרק מסיים בפסוק הידוע "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו'". משמע מתחלת הפרק וסופו ש"מלאך הברית" הוא אליהו, מתחיל ב"מלאך הברית אשר אתם חפצים" ומסיים "הנה אנכי שלח לכם את אליה". גם הרמב"ם בסוף הלכות מלכים מביא פסוק זה ומכריע, בשם חז"ל, שאליהו הנביא בא לעשות שלום בעולם. מ"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" אתה למד שהענין של אליהו הנביא הוא לעשות שלום בעולם. כנראה שהיחוד של הדורות, אבות ובנים, הוא השרש והיסוד של לעשות שלום בכל העולם כולו.

5.                  חז"ל: אליהו קודם; רמב"ם: משמעות הכתובים שמשיח קודם

שוב, מי בא לפני מי? אליהו או משיח? בחז"ל משמע פשוט, סוגיא ארוכה במסכת עירובין והלכות נזירות, שאליהו הנביא צריך לבוא יום אחד לפני מלך המשיח. יש בפסיקתא שאליהו יבוא שלשה ימים לפני מלך המשיח, אך בהלכה אליהו הנביא חייב לבוא יום אחד לפני בואו של מלך המשיח. לכאורה זו הלכה, אך הרמב"ם משום מה מתעלם מסברא זו וכותב סברא אחרת, שתיכף נסביר. בסוף הלכות מלכים הוא כותב בפירוש שיש מחלוקת בדבר מי בא קודם, ולו עצמו משמע מפשטות לשון הכתובים שאליהו הנביא בא בתחלת ימות המשיח. כלומר, לאחר התגלותו של מלך המשיח ולפני מלחמת גוג ומגוג.

6.                  "לישר ישראל ולהכין לבם"

הוא בא לפני מלחמת גוג ומגוג, שהיא בתחלת ימות המשיח, לאחר התגלותו של מלך המשיח, כדי "לישר ישראל ולהכין לבם"[2] (זו לשון הרמב"ם). אחר כך הוא אומר שהוא בא רק "לשום שלום בעולם", אבל הביטוי הראשוני הוא "לישר ישראל ולהכין לבם".

נשים לב לרמז הראשון, שישראל אותיות ישר-אל, ישראל צריך להיות עם ראש ישר, עם דרך ישרה. "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

ידוע ש-ישראל הוא הנקודה האמצעית של תפארת, אבל לשון הרמב"ם "לישר ישראל" עולה תפארת (כי לישר אותיות ישראל בלי ה-א, ולפי הכלל אם ישראל הנקודה האמצעית לישר משלים את המלה). צריך להביא את ישראל לנקודת התפארת שלה, קשור לחנוכה, חג היפי, וכדי שישראל יהיו "תפארת ישראל" צריך לישר אותם. מכאן משמע שאפילו לאחר התגלות מלך המשיח יש עדיין מה ליישר בעם ישראל – עדיין קצת עקום על הראש שלו. אחרי שמשיח מתגלה עדיין צריך שיבוא נביא בשביל לישר את ישראל ולהכין לבם. אחר כך יש את מלחמת גוג ומגוג. כך נראה הסדר מפשטי הכתובים, מהנביאים, כפי שכותב הרמב"ם – שמכל הנביאים כך נראה הפשט, שהסדר הוא משיח-אליהו-מלחמת גוג ומגוג. אחר כך הוא כותב שיש מן החכמים שסוברים הפוך, שאליהו הנביא יבוא לפני ביאת המשיח – מה שכולנו יודעים. הרמב"ם כותב שפשט הכתובים כך, וממילא – לפי הרמב"ם – ברור הדבר ש"לפני בא יום הוי' הגדול והנורא" מתייחס למלחמת גוג ומגוג. פשטות הכתובים שמדובר לאחר התגלות המשיח, בתחלת ימות המשיח, ואז בא אליהו הנביא לישר ישראל ולהכין לבם לקראת מלחמת גוג ומגוג.

7.                  ביאור הגר"א: גאולה טבעית – משיח בן יוסף; גאולה נסית – משיח בן דוד

הרמב"ם פותח הלכה זו במאמר המפורסם של שמואל, שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. ידוע הקושי הרב ברמב"ם, כי בהלכות תשובה לכאורה פוסק לא כשמואל, ש"כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח", והנבואות אינן רק על שעבוד מלכויות. לכן יש על זה כסף משנה באריכות ולחם משנה עוד יותר באריכות. לכן יש כאלה שסוברים, תכל'ס, שהרמב"ם לא פוסק כמו שמואל, אף על פי שהוא מצטט את המאמר שלו גם שם וגם פה, בסוף הלכות מלכים, ש"אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".

כדי לצאת מהפלונטר הזה יש ביאור הגר"א באריכות, והוא מסביר שאם היינו זוכים – "זכו 'אחישנה'" – שמשיח היה בא בתחלת "שני אלפים ימות המשיח", בתחלת האלף החמישי, היה בא משיח בן יוסף, ואז מיד היה ביטול שעבוד מלכויות בלבד, כדעת שמואל, שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות. אבל, עדיין קליפת עשו ועמלק לא היתה נכנעת לגמרי. היה בערך שלום בעולם – מאד מענין הציור – עם ישראל יושב בארצו, עם מלכות והכל, ואין מלחמות בכלל, כלומר שרוב העולם מקבל את המציאות של עם ישראל בארצו, אבל עדיין יש איזו קליפת עשו, עמלק, שרש פורה ראש ולענה שנמצא ומחכה בשקט, צפעוני שמחכה בחשך, שעתיד להתגלות בתקופה יותר מאוחרת במלחמת גוג ומגוג. כלומר, יש תקופה יחסית של שקט, של שלום, שהיא תקופת משיח בן יוסף – על כך המאמר של שמואל – אבל היא עדיין לפני מלחמת גוג ומגוג.

לפי סברא זו של הגר"א, ברגע שמתחיל האלף הששי פספסנו את "אחישנה", מתחיל "בעתה", וכנראה פספסנו את כל המציאות של משיח בן יוסף בפני עצמו. רק מראה מקום אני מראה לכם – להסתכל שם בביאור הגר"א.

8.                  הגיון הרמב"ם: פשטות הכתובים לעומת "יש מן החכמים"

לעניננו, הרמב"ם מסיק מסקנה שלא ברור מי בא קודם, אם אליהו הנביא בא לפני משיח, כמו שחז"ל אומרים במסכת עירובין, או להיפך[3]. אין בשום מקום מפורש בחז"ל שאיזה חכם סובר ממש להיפך[4], אבל כך משמע לרמב"ם. לכן מפרשי הרמב"ם אומרים שאולי יש לו מקורות בחז"ל שאין לנו. מה שהוא כותב בפירוש – ולא ראיתי אף אחד שם לב לכך – שמשמעות הכתובים היא כך. לא כל כך מוכרח מלשונו שיש מחלוקת בין החכמים, אלא רק כותב שיש מחלוקת-לכאורה בין הכתובים – משמעות המקרא – ל"יש מן החכמים".

יש כאן דקות, מה ההגיון של הרמב"ם בכלל. יש מן החכמים שסוברים כך, ואף שלא מצאתי אף חכם שסובר אחרת אני כותב "יש מן החכמים", כי משמעות הכתובים לא כך (כאילו לומר שאם משמעות הכתובים לא כך אזי ודאי יש חכמים, ומסתמא רובם, שאכן סוברים כמו שיוצא מפורש מהכתובים!). כך לכאורה יוצא הראש של הרמב"ם, שמה שאצלי יותר פשט הוא משמעות הכתובים, אבל "יש מן החכמים" שאומרים הפוך אף שלא מצאנו אף חכם שאומר בפירוש אחרת.

9.                  מקור לשתי השיטות – שתי הגירסאות בסדר נסיכי אדם

באמת, כל האחרונים מחפשים איזה חכם, איזה מקור בחז"ל שיהיה כתוב אחרת, כמו שהרמב"ם אומר את פשט הכתובים. הפלא הגדול בעיני, שלכאורה יש ציטוט מפורש שאמרנו קודם – שתי גירסאות בסוף מסכת סוכה לגבי הסדר של שמונת נסיכי אדם. למרבית הפלא, אף אחד לא מציין זאת. ברור שיש איזה סדר בשמונה נסיכי אדם. אם אצלנו בגמרא כתוב משיח-אליהו, אחרי סדר כל הדורות ודאי שסדר זה הוא בדוקא. למה מדגישים היום? כי אנחנו בנר השביעי. לפי הסדר של הרביים, כמו האושפיזין של סוכות, היום הרבי רש"ב – בהשגחה פרטית, מה שאנחנו לומדים ע"ב – אבל בסדר נסיכי האדם אנחנו בנסיך השביעי. לפי הנ"ל יש שאלה מה לכוון הערב ומחר בערב, האם הערב משיח ומחר אליהו – כפי שכתוב בגמרא – או שנוקטים, כמו שאמרנו שבוע שעבר בלי להכנס לסוגיא, כגרסת רבינו חננאל, קודם אליהו ואחר כך משיח. לפי זה משיח הוא "זאת חנוכה". שוב, או שהערב הוא משיח – טוב, השאלה אם רוצים משיח או אליהו, לא לזלזל – ומחר אליהו, או שקודם אליהו הנביא הערב ומחר בערב משיח.

10.             אליהו הנביא ותחית המתים

יש עוד סברא: כשהרמב"ם אומר שאליהו יבוא אחרי משיח, הוא כותב בפירוש שהכוונה שאליהו הנביא יבוא לפני מלחמת גוג ומגוג. אבל יש בחז"ל שתחית המתים היא על ידי אליהו. אפשר לומר שמה שאליהו בא בסוף, אחרי משיח, כמו ב-יג עיקרים – קודם משיח ואז תחית המתים. לכאורה הראש של הרמב"ם שאליהו אחרי משיח, ובעיקרים "אני מאמין בתחית המתים" אחרי "אני מאמין בביאת המשיח". על פי פשט אחר כך, אבל יש בחז"ל שיש איזו תחית המתים, של צדיקים על כל פנים, כמו משה רבינו ואהרן, יחד עם ביאת המשיח או אפילו לפניה. הרמב"ם לא מקשר בכלל בין אליהו הנביא לתחית המתים, אבל כך בגמרא, ואפשר לומר שזה השרש של הסדר בנסיכי אדם משיח-אליהו – תחית המתים אחרי משיח, על ידי אליהו, כמו שמפורש בבריתא דרבי פינחס בן יאיר כפי שנדפסת בסוף סוטה.

11.             הכרתי ופלתי: אליהו בא יום לפני משיח בגאולת "בעתה" – "כלים דתיקון"

יש גם את הסברא המפורסמת של רבי יונתן אייבשיץ. אמרנו שכל המחלוקת הזו שייכת להלכה בדיני נזירות, הלכה בדיני ספקות. ידוע שהמקצוע הכי עמוק ב'לומדות' של הנגלה הוא דיני ספיקות וספק-ספקא וכו' – סימן קי ביורה-דעה. אחרי הסימן הזה יש את קונטרס הספקות של הש"ך ושל הפר"ח ויש גם בכרתי ופלתי את "בית הספק". סיום כל הדיונים שם, דברים ארוכים, הוא בדיני ספק בחסרון ידיעה, והדין האחרון הוא בדיוק הדין הזה – מי יבוא קודם, אליהו הנביא או מלך המשיח. כלומר, הספק נוגע להלכה.

אומר הפלתי ככה, וכל האחרונים אחריו מצטטים אותו – גם ה"ויואל משה" שאנחנו לומדים. החתם סופר משבח את סברתו, אבל להעמיס את הסברא שלו על הרמב"ם לא פשוט (הוא אומר אותה כדי לתרץ את הרמב"ם). מה הסברא שלו? הוא אומר שיש שתי אפשרויות של ביאת המשיח, "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'". מה הנפק"מ? יתכן שלגר"א היתה קצת השראה מזה, כי גם הוא עושה את החילוק בין "אחישנה" ל"בעתה". אבל הפלתי כותב ככה: אם הגאולה תבוא "בעתה", לפי הסדר – כמו שאומרים "כלים דתיקון", בביטוי של החסידות – אז אליהו הנביא צריך לבוא יום אחד לפני מלך המשיח, כמו שחז"ל אומרים במסכת עירובין. הוא בא לבית דין הגדול לבשר על ביאת המשיח, ואחרי שהוא מבשר בא מלך המשיח.

12.             המהר"ל: יסוד באמונת ישראל שאליהו בא לפני משיח

המהר"ל מפראג בפירושו להגדה של פסח, כשהוא מסביר את המנהג של פתיחת הדלת לאליהו הנביא באמירת "שפוך", הוא כותב באריכות שזה יסוד גדול מאד באמונת ישראל, שאליהו הנביא צריך לבוא לפני מלך המשיח. הוא אומר שיש הרבה טעמים שנתנו למה פותחים את הדלת לאליהו הנביא, ומפריך את כל הטעמים שנתנו לפניו, ואומר שהטעם האמתי הוא לחזק את האמונה שלנו שאליהו הנביא חייב לבוא לפני משיח. לכן, כל משיח שיבוא ואליהו לא בא לפניו – תדע שהוא משיח שקר. כך אומר המהר"ל מפראג. כאן דוגמא שהמהר"ל כותב דבר בתוקף ובפירוש שלא כדעת הרמב"ם. הרמב"ם אומר שאין בדבר הכרע ואילו המהר"ל כותב שאם מישהו בא ואומר שהוא מלך המשיח ולא בא אליהו הנביא לבשר אותו בבית דין הגדול יום אחד קודם – דע לך שהוא משיח שקר. כדי לחזק את יסוד האמונה הזה פותחים את הדלת לאליהו הנביא בליל הסדר.

13.             פלתי: "בעתה" – אליהו קודם; "אחישנה" – משיח קודם

אומר הפלתי שאם הכל מתנהג כסדר, "בעתה", באמת אליהו הנביא חייב לבוא לפני המשיח – דוקא כש"לא זכו". אבל אם "זכו 'אחישנה'", "אחישנה" פירושו פתאום (כלשון הפסוק הנ"ל "ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", נמצא שהוא רומז לגאולת "אחישנה"[5]). "אחישנה" היינו "אורות דתהו". תהו הוא ללא סדר, לא הסדר הצפוי. הסדר הצפוי הוא שקודם מגיע אליהו מבשר הגאולה ואחר כך משיח. אבל אם "אחישנה", דוקא כש"זכו" – ווארט יפה, שהזכות של עם ישראל היא לזכות לאורות דתהו, לא לכלים דתיקון. אם לא זוכים מקבלים כלים דתיקון, אבל אם זוכים – זוכים לאורות דתהו, ואז אין סדר.

אם כן, בהחלט משיח יכול לבוא מיד, היום, בלי אליהו הנביא, אך יש בכך מעלה וגם חסרון. אם לאליהו הנביא יש כמה תפקידים, כמו לישר ישראל ולהכין לבם, וגם תפקיד הכי חשוב לעשות שלום בעולם, אז אם פתאום נופל משיח כל ההכנות לא נעשו. בכלל חז"ל לומדים שכל דבר חשוב, כמו שבת, צריך הכנה. כלל גדול בתורה. סימן שאם זוכים – משיח בא בלי הכנה. כלומר, "זכו 'אחישנה'" זה איזה "עובדין דחול". "עובדין דקדש" חייב הכנה. לפי הפירוש של הפלתי יש איזה "עובדין דחול" במשיח שבא בבחינת "אחישנה", ללא כל הכנה של קבלת פניו, ללא ההכנה של אליהו הנביא. אולי זו גם איזו מדינה של חולין שפתאום נופלת, בלי הכנה של קדש. הוא לא אמר את זה.

בכל אופן, זו סברא מאד מענינת של הפלתי, מה ההבדל בין גאולת "אחישנה" לגאולת "בעתה", שהוא תולה בכך את המחלוקת מי יבוא קודם – בגאולת "בעתה" יבוא אליהו קודם ובגאולת "אחישנה" יבוא משיח לפני אליהו.

14.             שני סדרים בכוונות הנר השביעי והנר השמיני של חנוכה

אם נקח את הסברא שלו – ששוב, החתם סופר משבח אותה כסברא, אך מסתפק אם כך סובר הרמב"ם – הגרסא שלנו בגמרא, משיח-אליהו, היא גאולת "אחישנה". אם ננחש שאולי זו הגרסא היותר קדומה מרבינו חננאל – על כל פנים, זו גמרא וזה ר"ח (גרסה בגמרא) – נאמר שהיא נכתבה עדיין בתקוה לגאולת "אחישנה". גם הפלתי כותב שככל שעובר הזמן התקוה לגאולת "אחישנה" הולכת ופוחתת, כי "כלו כל הקצין" (והסיכוי שעם ישראל יזכו במעשיהם הטובים נעשה פחות ופחות שכיח). לכן, ככל שהזמן עובר, לפי סברת הפלתי, יותר קבוע שאליהו חייב לבוא קודם, כדברי המהר"ל מפראג.

בכל אופן, יש כעת שתי סברות, שני סדרים, לגבי שני הימים האחרונים של חנוכה. היות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" כנראה שיש התכללות בין שתי הבחינות. כלומר, אפשר להזמין גם את המשיח וגם את אליהו הנביא גם היום וגם מחר.

15.             טעם הגמרא וטעם הרמב"ם בדין "נזיר ביום שבן דוד בא בו"

רק נסיים עם עצם הווארט בנגלה, שלא אמרנו. הכל קשור לדין שכתוב בגמרא שאם מישהו אומר "הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו" – נודר בנזיר ביום שמלך המשיח בא – אם נדר בשבת ויום טוב מותר לו לשתות יין באותו יום ואם נדר ביום חול אסור לו מאותו יום ולהבא. אם שבת או יום טוב לא חל רק באותו יום, למה? הגמרא אומרת שאליהו הנביא צריך לבוא יום קודם, והוא לא יבוא משום טרחה, לא יפריע לבעלות הבית וכו' להכין שבת קדש (קשור לדין הכנה, "והכינו את אשר יביאו"), ולכן משיח ודאי לא יבוא בשבת.

כשהרמב"ם כותב הלכה זו בהלכות נזירות הוא כותב טעם אחר. בחז"ל כתוב בפירוש שהטעם שמשיח לא יבוא בשבת כי אליהו הנביא לא יכול לבוא ביום ששי – מבוסס על הלכה ברורה שאליהו הנביא חייב לבוא יום אחד קודם, ואם הוא לא בא אין משיח. הרמב"ם כותב טעם אחר לאותו דין. הדין הוא דין, ברייתא בגמרא, שאם נדרת בנזיר ביום שבן דוד בא, אם היה שבת – מותר לשתות יין באותו יום. למה? הרמב"ם כותב "כי ספק נזירות להקל". יש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים. אם יש תחומים למעלה מעשרה טפחים משיח עצמו לא יכול לבוא בשבת, אבל אם אין תחומין למעלה מעשרה טפחים הוא יכול לבוא בשבת. היות שיש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, "ספק נזירות להקל" ובאותו יום שבת מותר לך לשתות יין.

16.             סגולת נזיר ביום שבן דוד בא בו – השראת נדר הנזירות בחול או בשבת

קודם כל, מה רואים מהלכה זו? לפני שנכנס קצת יותר לעומק, רואים שענין גדול להיות נזיר באותו יום שבן דוד בא. כלומר, לנדור בנזיר וביאת המשיח קשורים זה בזה. כנראה שזו סגולה – מי שבאמת הולך על משיח, באמת רציני, כנראה אומר "הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו". השאלה מתי הוא מקבל את ההשראה הזו. ההשראה לכזה נדר הקשור למשיח היא עצמה השראה משיחית. אם הוא מקבל השראה להוציא מפיו מלים אלה בשבת קודש, שאז מדובר במשיח שבתי, השראה שבתית, או שמקבל את ההשראה ביום חול, שאז כל התהליך הוא אחר, תהליך של "עובדין דחול", להביא משיח עם חולין, במצב של חולין, או שמדובר ב'משיח של שבת'.

בכלל, מה יוצא מהלכה זו? שיש ספק אם יש כזה דבר 'משיח של שבת'. 'משיח של חול' בטוח שיש, אבל משיח שבא בשבת, לפי מה שמשמע מהגמרא אין כזה דבר, כי אליהו לא יכול לבוא ביום ששי, ויקדים משיח רק ביום אחד. לפי סברת הגמרא ודאי אין ביאת משיח בשבת. לפי הרמב"ם יש ספק-משיח בשבת – הכל תלוי אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים או לא.

17.             ספק נזירות – הדין הראשון בבריאת העולם

מה ההלכה הראשונה שהקב"ה עסק בה כאשר ברא את העולם? ה' לומד תורה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא", והשאלה היא מה הדבר הראשון שהקב"ה חשב עליו כאשר הוא ברא את העולם. מן הסתם, כמו כל דבר, רמוז במלה הראשונה של התורה – "בראשית". והנה, למרבית הפלא, בראשית בגימטריא ספק נזירות (ר"ת סן, לשון הר סיני, תורה מסיני).

18.             טעם הרמב"ם ב"נזיר ביום שבן דוד בא" על פי דעתו שמשיח קודם לאליהו

הרמב"ם פוסק "ספק נזירות להקל", אך זו מחלוקת תנאים. זו הדרך הפשוטה לצאת מהפלונטר. שוב, יש כס"מ ארוך ולח"מ ארוך, למה הרמב"ם עזב את הטעם של הגמרא על נזירות בשבת, שאליהו לא יכול לבוא בערב שבת, ובמקומו כותב טעם אחר – "ספק נזירות להקל". שניהם משום מה לא שמים לב, ונקודה זו כתובה ב"ויואל משה" וגם באג"ק של הרבי, שהדבר הכי פשוט שהרמב"ם בסוף הלכות מלכים אמר שהדבר תלוי במחלוקת, ומשמע שהוא עצמו לא סובר שאליהו יבוא לפני משיח[6]. השאלה איך לא סובר כך, כי אין מי שחולק על הדין שאליהו בא קודם. מתחילה להיות בעיה, לכן אמרנו שיש אסמכתא מצוינת בסדר שמונת נסיכי אדם.

נחזור לענין של ספק נזירות – להחמיר או להקל. ספק דאורייתא לחומרא, ונזירות היא דאורייתא, אז יותר קל לומר שספק נזירות להחמיר. הסוגיא בעירובין שאליהו בא יום לפני משיח היא אליבא דרבי שמעון שאמר ספק נזירות להחמיר. אבל רבי יהודה, בר הפלוגתא שלו, סובר שספק נזירות להקל. הרמב"ם בהלכות נזירות פוסק כמו רבי יהודה, שספק נזירות להקל, ולכן כאשר הוא רוצה להסביר למה אין משיח בשבת – לא ודאי אין משיח, אלא ספק – הוא מסביר שהוא ספק והיות שספק נזירות להקל הדין הוא שמותר לשתות יין באותה שבת.

19.             הכרעה בספק נזירות נוגעת לתכלית הבריאה – ביאת המשיח

אם כן, מה יצא לנו? שהבעיה של ספק נזירות – אם פוסקים כמו רבי שמעון או כמו רבי יהודה – היא הדיון הראשון של הקב"ה בבריאת העולם. כל בריאת העולם היא הדיון הזה, האם ספק נזירות להחמיר – שכך לכאורה – או שכח דהיתרא עדיף בספק נזירות. למאי נפק"מ? למה דבר ראשון ה' צריך לעסוק בסוגיא זו? כי הוא רוצה לדעת, להכריע, מי בא קודם – אליהו או משיח. כל בריאת העולם היא בשביל משיח, כמו שהרבי מביא, ולכן ההלכה הראשונה צריכה לדון במשיח – מי בא קודם, אליהו או משיח, וזו סוגיא של ספק נזירות.

20.             ר"ש ור"י – "בעתה" ו"אחישנה" – גאולת נס וקדש וגאולת חול וטבע

הנקודה האחרונה לא כתובה בשום מקום שראיתי, אבל היא יוצאת מהכל: שאם אני אומר כמו רבי שמעון, שספק נזירות להחמיר, אז הסוגיא כמו בעירובין ואליהו בא יום אחד לפני משיח. במסכת עירובין הסוגיא היא אליבא דרבי שמעון, שספק נזירות להחמיר, ולכן פשיטא בסוגיא שאליהו הנביא חייב לבוא יום אחד לפני משיח, ואז משיח לא יבוא בשבת בגדר ודאי, לא בגדר ספק. אם כן, יוצא שרבי שמעון מיצג כאן את עולם התיקון, גאולת "בעתה" (לפי סברת הפלתי שאמרנו קודם). הפוך על הפוך, היית חושב שבמחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, כמו במסכת שבת, רבי יהודה ייצג את ה"בעתה", את הסדר, את הכלים דתיקון, ורבי שמעון ייצג את האורות דתהו, אבל לא כך.

איך אפשר להסביר? כמו שאמרנו קודם, שדוקא באורות דתהו אתה לא מבטל את המציאות, דוקא באורות דתהו "עולם כמנהגו נוהג", כן מתאים לרבי יהודה. דוקא בגאולת "אחישנה" אין הכנה וממילא אין בטול הרע לפני ביאת המשיח – משיח בא בתוך מציאות של "אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכויות". כן מתאים לרבי יהודה. עוד פעם, רבי יהודה אומר שספק נזירות להקל, ולפי זה משיח בא לפני אליהו, כגרסא שלנו בגמרא לגבי שמונת נסיכי אדם – גאולת "אחישנה". זה עדיין יכול להיות, יכול להיות שבאמת זה מה שקורה – גאולה שאינה מושלמת. יש קצת שלום, אבל עדיין יש את האיום של מלחמת גוג ומגוג. בגאולת "אחישנה", לפי דעת הפלתי, כל הגאולה היא על ידי משיח בן יוסף – אם נחבר את דבריו לסברת הגר"א שאמרנו קודם.

21.             הקשר בין שתי כוונות נר שביעי ונר שמיני – "שר שלום" ומשיח-אליהו

יש בכך הרבה יפי. איך שייך לחנוכה? הכל תלוי מה מכוונים הערב. יש הערב עוד כוונה פשוטה. כמה כוונות יש לנו לחנוכה? יג לשונות אור של הברכה, השמש שהוא "כבוד", ושמונה נרות שהם שמונה לשונות של יפי – כוונה בסיסית אצלנו.

לפני שבוע אמרנו שהרבי אומר ששמונת הימים הם כנגד שמונת שמות משיח – "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום". הרבי אמר שני דברים, שמונה התבות – שמונת שמות חזקיהו המלך ומלך המשיח – שהן ארבעה זוגות, שני הימים האחרונים הם שר-שלום. יש מי שאומר שרק "שר שלום" הוא שם של מלך המשיח, ולפני כן שמות ה', אבל גם לפי מי שאומר שהכל שמות משיח – התכל'ס הוא שר-שלום, כפי שמובן מההמשך, "למרבה הםשרה ולשלום אין קץ", "משרה" לשון "שר" ו"שלום אין קץ" לשון "שלום". יוצא ש"שר שלום" היינו שני הימים האחרונים של חנוכה, הערב ומחר, ושני הימים האלה הם גם שני נסיכי אדם האחרונים – או משיח-אליהו או אליהו-משיח.

מה יותר מסתבר – שמשיח הוא שר ואליהו שלום, או הפוך? עוד פעם, על שר מפורש "למרבה המשרה" ועל שלום מפורש "ולשלום אין קץ". אנחנו אומרים שהרמב"ם יותר נוטה לפשטות הכתובים, שאליהו אחרי משיח, ומתאים לכך שתפקידו העיקרי הוא "לשום שלום בעולם"[7] ("לשום" אותיות "שלום" – "שלום שלום בעולם", בגימטריא 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי[8]). אם כן, לפי הרמב"ם אליהו הנביא בא אחרי משיח (לא בשביל תחית המתים אלא כדי) "לשום שלום בעולם".

22.             "מורח ודאין" לשיטת הרמב"ם – "וישב מצרף ומטהר"

אחר כך יש עוד שלב, שמשיח יושב ומצרף ומטהר, "וישב מצרף ומטהר", ההמשך של "פתאֹם יבא האדון", שהמשיח ישב ויצרף את השבטים. הוא לא יפסול אף אחד, רק ידחה מי שבחזקת כהונה או לויה ואינו כזה – להיות ישראל (אבל לא יפסול ממזרים), וגם יאמר כל אחד מה שבטו. משמע ברמב"ם שזו פעולה של המשיח, אחרי שאליהו משים שלום וכו' (אליהו בהלכה ב ומצרף ומטהר בהלכה ג). יש למשיח רוה"ק, ויש מפרשים שכך הרמב"ם מפרש שמשיח "מורח ודאין" (דבר שלא כותב בפירוש) – כך אנחנו נוטים לפרש, ש"וישב מצרף ומטהר" הוא בחינת "מורח ודאין" בשביל הרמב"ם.

23.             משיח – שר; אליהו – שלום

בכל אופן, אם שני הימים האחרונים, שכנגד אליהו ומשיח, הם "שר שלום" שני שמות נפרדים מי הוא אליהו ומי הוא משיח? אם הרמב"ם סובר שכל ענינו של אליהו הוא לשום שלום בעולם, אז הוא "שלום". משיח הוא שר וגדול, הוא מלך "שר שלום", גם השר של אליהו, שהוא שלום. עשית השלום היא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", תפקיד של אליהו. אז מאד ישר לכוון את משיח כנגד "שר", עליו כתוב "למרבה המשרה". חוץ מזה שהוא שר, הוא לוקח אחריות על תיקון עולם, "ותהי המשרה על שכמו". אליהו עושה הכל בדרכי נעם, מלמד חסידות, "לישר ישראל ולהכין לבם". אבל מי לוקח אחריות? על שכמו של מי המשרה? משיח.

מה עוד מיוחד ב"לםרבה המשרה"? ם סתומה, שמשיח סוגר את הרוח הצפונית, הוא מבטל את הצפוני. כמו משה ואהרן, משיח נלחם נגד הרע. הצפוני הוא הרע הנעלם. משיח מגיע לרע הלא-מודע ומבטל אותו, סוגר את הרוח הצפונית. מאד מתאים ש"לםרבה המשרה" הוא משיח, ואחר "ולשלום אין קץ" מדבר באליהו – הכי מסתבר. בכל אופן, היה אפשר לדחוק ולכוון הפוך. ברור שבשתי הכוונות שהרבי אמר, כוונת השמות וכוונת נסיכי אדם, שני הימים האחרונים הם "שר שלום" והם משיח ואליהו.

24.             ימי חנוכה כנגד שבעת מלכי התהו והמלך השמיני

אמרנו שיש עוד כוונה. יש כוונה ששמונת ימי החנוכה, "מהדרין מן המהדרין" – כולנו מהדרים כדי להגיע לזאת חנוכה – ההידור הגדול של המלך הדר, "וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו [לשון הופעה – התגלות מלך המשיח בהדרו – על שם 'הופע בהדר גאון עזך', כמו שמסביר האבא של הרבי[9]] ושם אשתו מהיטבאל [המלך היחיד הנשוי, תיקון]". באריז"ל ספירת העמר היא תיקון שבעת מלכי התהו. כוונה שלא כתובה בסידור, אבל אחרי שביום הראשון מתקנים חסד שבחסד באור פנימי, ובאור מקיף מלכות שבמלכות (גם לא כתוב), הכוונה הכי חשובה באר"י היא תיקון מלכי התהו – עיקר תיקון המדות, המלכים שנשברו. כמו שהרבי מהר"ש אמר שעץ חיים בשבילי הוא ספר מוסר – תיקון מדות, בלע וכו', כל שבעת המלכים שמתו. כל יום בספירה הוא התכללות של שבעת המלכים – כבר מתחיל לתקן אותם, כי התכללות יש רק בתיקון. לכן ביום הראשון בלע שבבלע, ביום השני יובב שבבלע, ביום השלישי חושם שבבלע וכו'. יוצא שהיום החמישים, "תספרו חמשים יום", הוא כבר הדר. אבל הרבה יותר גלאט, חלק, בחנוכה – ששבעת הימים הראשונים הם תיקון שבעת המלכים, והיום האחרון, "זאת חנוכה", הוא "וימלך תחתיו הדר". הוא מלך ולא מת – האור הזה לא נפסק לעולם.

מה הוא היום השמיני? כתוב בחסידות, הרבי מסביר, שכל יום "מוסיף והולך ואור" כדעת בית הלל ("מעלין בקדש"), והיום השמיני, שהוא למעלה מהטבע לגמרי, לא נגמר לעולם, נצחי לעולם ועד. זו הכוונה שהוא מלך ולא מת. "וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב", ולא כתוב שמת. אי, רואים שהנר הזה נגמר באיזה שלב?! אלה המוחין של דברי הימים, בהם עזרא כתב שהדר מת[10], אבל במוחין של משה הדר לא מת. כתוב שמשה חש את הדופק הפנימי של הלב, שלא נגמר – ממשיך לחיות. עזרא הסופר יודע לבדוק רק את דופק היד, שבטל. בכל אופן, הדר הוא היום השמיני.

25.             חזרת כל המלכים ביום השמיני – יום החן

מאד מענין, כאשר מכוונים את הימים כנגד שמונה לשונות היפי "הדר" היא הלשון השביעי – הערב. מי שכוון הערב בהדלקה, לקח את האור השביעי, "זיו", כנגד "ואמת" ב-יג תיקוני דיקנא, ובאמצעות הכבוד-השמש הדליק עם הזיו את ההדר. זו היתה הכוונה הערב. אבל עיקר המלך הדר הוא מחר בערב. מה עושים מחר בערב? לוקחים בעיקר את האור השמיני, אבל עד הסוף, כמו שבקריאת התורה קוראים ממנשה (אותיות השמן) עד סוף הנשיאים, אור החשמל, ובאמצעות הכבוד מדליקים את הנר השמיני, חן, "זאת חנוכה". הפלא שהמלך הדר הוא השמיני והדר מלשון יפי – כמו "פרי עץ הדר" – הוא השביעי.

מה קורה ביום השמיני? כל המלכים מצטרפים יחד. הדר לשון חזרה, כמו לחזור בתשובה – הוא מחזיר בתשובה את כולם. כשעושים את החשבון של כולם – כוונה חשובה ומפורסמת אצלנו – בלע יובב חשם הדד שמלה שאול בעל-חנן (חנן לשון חן, לשון היפי השמינית, היפוך הדר-חן חנן-הדר) עולה 1405, מספר השראה (של זך, ג בחזקת ג), אבל בחיבור הדר-מהיטבאל יוצא 1711, חן במשולש, הכל "זאת חנוכה". בזאת חנוכה כולם מאירים, הדר מחזיר את כולם, מתקן את כולם, מעלה את כולם – והכל דולק בחן.

קוראים לו הדר, אבל הוא ואשתו שודאי מצאו חן אחד בעיני השני עושים מכל המלכים חן. לכן באמת המבצע של הרבי להדליק חנוכיות, מנורות גדולות בראש כל חוצות למה הוא טוב? על פי פשט, "פרסומי ניסא". אבל למה כל כך בער לרבי שחייב לעשות חנוכה בכל העולם? דובר, וגם הרבי אמר, ש"עד שתכלה רגל מן השוק", "רגלא דתרמודאי", הוא תיקון עולם האור הזה אמור להעלות את כל המלכים.

פעם הסברנו שהמלכים הם שיטות שלטון, ואת כל השיטות, את כל האידיאולוגיות, צריך להעלות ולתקן בחנוכה. לכן חייבים חנוכיות ענקיות בכל ככר ראשית וכל עיר בירה, מפריז והלאה (לרבי יש זיקה מיוחדת לפריז, לצרפת, כידוע), שהאור יגיע ויעלה את כל המלכים.

26.             פתיח וסיום הרמב"ם: ודאות במציאות ה' ואי-ודאות לגבי סדרי ביאת משיח

אחרי זה, אחרון אחרון חביב בקטע הזה – הקטע ההלכתי הערב... (ספק נזירות, ההלכה הראשונה שהקב"ה עוסק בה). נזכור את הווארט, שלפי רבי שמעון ספק נזירות להחמיר ואז אליהו בא קודם, ולפי דעת רבי יהודה ספק נזירות להקל ואז משיח בא קודם, וכך פוסק הרמב"ם.

נחזור להלכה ב' בפרק האחרון שלו, בהלכות מלכים. אחרי שהוא אומר שמשמעות דברי הנביאים שקודם משיח ואחר כך אליהו אבל יש מהחכמים שאומרים הפוך, הוא מסיק "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו" (כך ברמב"ם פרנקל) – בגימטריא 1176, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (המשולש של מח – הרמב"ם אוהב את המספר מח, הגיל של אברהם בהכרת ה' לפי הרמב"ם). מסיים (כמעט) את החיבור במשפט כמו זה בו פותח. פותח ב"לידע שיש שם מצוי ראשון", דבר אחד ודאי, ומסיים בדבר ש"לא ידע האיך יהיו עד שיהיו". מי שרוצה לעשות סיום רמב"ם – זה מה שעשינו כעת, סיום רמב"ם של "נעוץ סופן בתחלתן". הסוף הוא אי-ודאות וההתחלה ודאות, ומה שבטוח ודאי הוא שהאי-ודאות שוה בדיוק הודאות. זה שאי אפשר לדעת מה יהיה עד שיהיה וזה שיש ה' בורא עולם ודאי, מצוי ראשון, כנראה היינו הך. אם רוצים לומר את זה הרבה יותר חריף, אפשר לומר שמכלל הן אתה שומע לאו, שאם אתה חושב שאתה יודע יותר מדי לגבי משיח ואליהו כנראה יש לך בעיה באמונה בה', בודאות של הקב"ה, כי האי-ודאות לגבי משיח והודאות בה' הא בהא תליא, שוה אותו דבר.

נכבד את הציבור הקדוש בדמי חנוכה.

27.             ב. חלק הזהר: נצנוץ רוח הקדש בבכיות יוסף ובנימין וסוד הבכי והצואר

28.             בכית יוסף על שני המקדשות ועל גלות עשרת השבטים

בפרשת שבוע, כאשר יוסף מתוודע לאחיו, כתוב "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דברו אחיו אתו". חז"ל דורשים, וכך מביא רש"י, שכאשר יוסף בכה על צוארי בנימין הוא בכה על שני מקדשות שחרבו בחלקו ובנימין בכה על משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף וחרב. אחר כך, בפסוק הבא, "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם" רש"י לא מפרש בכלל משהו דומה לכך, אבל בזהר הקדוש כתוב על "ויבך" הראשון, שיוסף בוכה על צוארי בנימין אחיו, שבכה על מקדש ראשון ומקדש שני (כדברי חז"ל ורש"י) ועל "וינשק לכל אחיו ויבך עלהם" כותב הזהר שיוסף בכה על גלות עשרת השבטים.

29.             הצואר – יפי הגוף וסוד המקדש

יש בפסוקים האלה שני שרשים מאד מענינים בלשה"ק – שרש בכה, שצריך להתבונן בו לפני שנסביר את הסוד שבזהר ופירוש רבי לוי'ק, והמלה צואר. בוכים על הצואר. בזהר הוא כותב שצואר הוא בית המקדש, ולכן ידוע שבכה עליו. עוד מבואר בזהר ש"כמגדל דוד צוארך וגו'" רומז למקדש של מטה ומקדש של מעלה. בית המקדש הוא היפי של עם ישראל. קשור גם לחנוכה, חנוכת המזבח, חנוכת המקדש.

לפי זה חנוכה הוא תיקון צואר, חנוכת הצואר. כתוב שהצואר הוא היפי של הגוף. צריך להבין מה פתאום דוקא הצואר הוא היפי של הגוף. הייתי חושב שהפנים הן היפי של הגוף, או משהו אחר, אבל כתוב שדוקא הצואר הוא יפי הגוף – יש בו משהו מאד יפה ומיוחד.

30.             "אלף המגן תלוי עליו" – המתקן דינים על ידי רכישת תליונים לאשה

כתוב "אלף המגן תלוי עליו" – יש אלף תליונים שהאשה לובשת על הצואר שלה, כל התיקונים, "כל שלטי הגבורים". כל התכשיטים הם המתקת דינים ("שלטי הגבורים"), כותב הזהר. גם סבה טובה לקנות לאשתך לכבוד חג החנוכה, אם לא אלף תליונים, לפחות אחד – שיש בכך המתקת כל הדינים. מה הם דינים? אם יש איזו בעיה בשלום בית זה דין, והתקנה – התיקון – כתוב בזהר, הוא לתלות על הצואר שלה, שהוא בית המקדש, תליון. כמו שכל התכשיטים הם על הצואר של האשה, כך כל "תיקוניא" שיש בעולם תלויים על המקדש. "אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים". כנראה שבמיוחד זמן מסוגל שכל בעל יקנה לאשתו לב יהודי, הסוד של "לשום שלום בעולם" כנ"ל, אבל גם חן טוב וגם תיקון חוה טוב – לפחות שלש, אם לא אלף. "בתלת זימני הוי חזקה".

שוב, יש פה שני שרשים תלוים אחד בשני, שצריכים להתבונן בהם – בכי וצואר. "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. וינשק לכל אחיו ויבך עליהם".

31.             סוד שער בך

השער של בכי הוא בך, כמו "ואני אבטח בך" ב"פדה בשלום נפשי" ("הכל הולך אחר החיתום" – "בך"). אנחנו יודעים שיש בכיה ו-חדוה, בגימטריא יחידה ו-חיה. מציאות היהודי שהוא בוכה ושמח בעת ובעונה אחת, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – עיקר נשיאת ההפכים של מהות היהודי. בתנ"ך אין את הצורה בכיה (37) אלא בכי (32). השרש הוא בכה והשער בך, רמז ל-כב אותיות התורה כנ"ל – שכל האותיות בוכות. מה עושות כב האותיות? בוכות. חוץ מ-כב האותיות יש גם ה, ה אותיות מנצפ"ך, הסופיות, שהן גם כנגד שרשי כל האותיות, ה מוצאות הפה. סה"כ בכה. השם בתנ"ך הוא "בכי". קשור לגאולה – "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם"[11]. נגאלים בבכי.

יש בכי טוב, בכי ש"לאו כל מוחא סביל דא", כמו כאשר רבי עקיבא שמע רזין דרזין דאורייתא (בשיר השירים – קדש קדשים) מרבי אליעזר הגדול, רבו, וזלגו עיניו דמעות כי "לאו כל מוחא סביל דא" – בכי של שמחה (שמחה של מתן תורה). כמו שיש נשיאת הפכים של בכי, בכיה וחדוה, יש בבכי גופא נשיאת הפכים[12]. היות שבכיה היא היחידה שבנפש, שם יש נשיאת הפכים – יש בכי של צער ויש בכי של רב שמחה, שמחה עצומה. לפי פירוש רש"י וחז"ל, וגם בזהר, הבכיה של יוסף היא של צער – בוכה על מקדש ראשון, מקדש שני וגלות עשרת השבטים.

32.             בכי הופעות של שרש בכה בתורה – מתהו לתיקון

יש רמז יפהפה, שבכל חמשה חומשי תורה שרש בכה מופיע בכי פעמים. בכי עולה לב, שבספר יצירה היינו עשר ספירות בלימה ו-כב אותיות יסוד – בכ-י. בתוך בכי פעמים בכי בתורה יש קבוצה של י הקובעת ברכה לעצמה, י פעמים "ויבך"[13] – כאן ביוסף פעמיים "ויבך", הראשון על שני המקדשות והשני על גלות ישראל.

כמו הרבה דברים, גם עצם השרש בכה וגם הצורה המיוחדת "ויבך" מתחילה בתהו, לפי ההופעה הראשונה בתורה, לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה". מי הראשונה בתורה שבכתה? התופעה הראשונה של משהו בתורה קובע לגבי כל התורה. הרבה פעמים, במיוחד במלים הכי גבוהות, השרש, ההופעה הראשונה, היא בסיטואציה של תהו. וכך לגבי בכי, הראשונה שבכתה בתורה היא הגר – "ותשא את קֹלה ותבך", אחרי שאברהם גרש אותה ואת בנה בצווי שרה, "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" וה' מאשר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה... כי ביצחק יקרא לך זרע", ישמעאל חלה והיא ישבה כמטחוי קשת לבל תראה במות הילד "ותשא את קלה ותבך". הבוכה הראשונה היא הגר שפחת שרה.

מי בכה אחר כך? אברהם אבינו בא "לספֹד לשרה ולבכֹתה". אחרי ששרה אמנו נפטרה אברהם אבינו בא לבכות, ויש שם כ זעירא – חז"ל אומרים שהבכי היה עם איפוק או מיעוט, ומפרשים כי צדיקים חיים, לא מתים.

בכל אופן, אפשר לומר, כמו שלמדנו פעם באריכות את כל השתלשלות שרש אהב בתורה, כך אפשר לומר ששרה גרמה להגר לבכות – "גדול המעשה יותר מן העושה" – לכן הבכי השני, המסתעף, הוא שבוכים (אברהם ששמע בקול שרה) על שרה.

33.             י פעמים "ויבך" – מתהו לתיקון

יש בך צורות שונות ו-י פעמים "ויבך". ה"ויבך" הראשון הוא כאשר יעקב 'גונב' את הברכות מעשו – "וישא עשו קֹלו ויבך". כמו שהפעם הראשונה של בכי בכלל היא הגר, כך הפעם הראשונה של הצורה המיוחדת "ויבך" היא עשו – לגמרי עולם התהו (עולמו של עשו כידוע). אחר כך כתוב על יעקב. אותו סיפור – מי גרם לעשו לבכות? יעקב. אז מי אחר כך בכה (לא אותו דבר, אבל דומה) – "וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך". רש"י כותב שראה ברוה"ק שהוא לא עתיד להקבר על ידה – בכי שקשור להיפך החיים, בוכים על העדר על החיים. גם סימן בפני עצמו שבכי קשור לגילוי היחידה שבנפש. היפך החיים קשור ליחידה שבנפש (שממנה באה המסירות נפש, "ובכל נפשך" דקאי על נטילת והסתלקות הנפש מן הגוף). תיכף נראה עוד דבר שקשור אליו.

אחרי שני ה"ויבך" האלה, על מי כתוב ה"ויבך" השלישי? "ויבך עליו אביו", שחז"ל מפרשים שיצחק בוכה על יעקב, שלא יודע שיוסף חי. יעקב מתאבל על יוסף, ויצחק יודע שהוא חי, אבל לא יכול לגלות שהוא חי, כי מבין שהקב"ה לא רוצה שיגלו, ולכן הוא משתתף בצערו של הבן שלו – הוא לא בוכה על יוסף, כי יודע שהוא חי, אבל בוכה על האבל המדומה של יעקב.

34.             בכית יוסף – כח השפעה

אחרי שלש ה"ויבך" האלה יש עוד שבע "ויבך" – כולם ביוסף. ביניהם שנים שאמרנו מפרשתנו, בשני פסוקים רצופים[14]. סימן שעיקר הז"ת של "ויבך", עיקר הרגש של הלב, כולו יוסף. אם ישאלו מי הבוכה העיקרי, ה'מסיבי', בתורה – דוקא יוסף הצדיק, היסוד. מה התפקיד של היסוד? הוא "אות ברית קדש", תפקידו להשפיע "זרעא חייא וקיימא". כנראה שבכי, דימוע, הוא כמו הפרשת זרע. מתאים ליוסף לבכות בהיותו צדיק יסוד עולם. במקום אחד כתוב שדוקא דוד הוא בכין – כך אמר רבי נחמן, שכל מי שמזרע דוד בוכה הרבה (סימן) – אבל כנראה הבכי של דוד הוא אתערותא דלתתא, ואילו הבכי של יוסף הוא בכי שיש בו השפעה מלמעלה. כך יוצא בפירוש מהזהר. זו היתה הקדמה קצרה לגבי שרש בכי, שרש מאד-מאד חשוב.

35.             שרש המלה "צואר" והשימוש בה בלשון רבים

נאמר משהו לגבי צואר: בוכים על הצואר, בכה-צואר בגימטריא חי ברבוע – משלים אחד את השני. הפסוק הראשון של התורה מתחיל ב ונגמר ץ – אפשר לומר שמתחיל בכה ונגמר צואר. חבור בכה-צואר הוא "חי חי הוא יודך כמוני היום" (הנאמר בחזקיהו, הראוי להיות משיח).

איזה שרש הוא צואר, שרש של ארבע אותיות? יש כמה פירושים. זו מלה מאד יוצאת דופן בלשון הקדש. הרד"ק אומר ששרש צואר הוא צור, וה-א היא אות נוספת משום מה, וראייתו שפעם אחת בתנ"ך כתוב "צורם" בלי א. היות שיש הטיה של המלה צואר בה ה-א נופלת, סימן שהשרש הוא צור. כנראה שייך ל"צור ישראל", אולי שייך למגלת העצמאות – "ויואל משה" (העובדה שכתבו שם "צור ישראל" היא אחת מהסבות ל"יהרג ואל יעבור", נשאיר לפעם אחרת). הדבר הראשון שבא לראש שאולי צואר לשון צר. בחסידות תמיד כתוב "מצר", אבל לא 'מצר הצואר' אלא "מצר הגרון".

יש עוד שאלה – למה "ויפֹל יוסף על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו"? למה אומרים צואר בלשון רבים? לא מספיק צואר אחד? "כמגדל דוד צוארך" לשון יחיד, אבל "צוארי" ו"צואריו" לשון רבים. יש מי שמפרש ש"צוארי" לשון רבים ולכן שני מקדשות, אבל ההסבר היותר נכון הוא שאצל יוסף יש שתי פעולות, "ויפול... ויבך", ואצל בנימין רק פעולה אחת, "בכה".

שוב, למה לשון רבים? מה הפשט? הפשטנים, הרד"ק ושאר המפרשים, אומרים שבצואר יש יפי – משום מה, כשאני מסתכל על הצואר שלך, אני רואה את שני הצדדים שלו. גם משהו מאד רוחני-גשמי, יש משהו בצואר שמכוון את המבט לימין ושמאל יחד. יש את צד ימין של הצואר וצד שמאל של הצואר, ולכן אומרים בלשון רבים – כך מסבירים הפשטנים. פעם למדנו סוגיא של אדם שיש לו שני ראשים. אם יש לו שני ראשים, כנראה יש לו קודם שני צוארים.

יש מי שאומר, בתור פשט, אבל נשמע ווארט לגמרי – למה נקרא צואר? לשון ציר, שהראש מסתובב עליו. יש בחז"ל אחד שהיה יכול לסובב את כל הראש שלו, 360 מעלות, חוזר חלילה. הצואר הוא ציר. זה שיש יפי מיוחד בצואר, באמת רואים – מי שהוא בלי צואר, מאד לא יפה. יש אנשים שבקושי יש להם צואר – זה היפך היפי. אחד המשמעויות של צור היא לשון צורה. כלומר, יש משהו בצואר שנותן צורה לכל הגוף. מתבוננים כעת בצואר, מלה מיוחדת.

36.             הצואר – ממוצע מחבר בין הראש והגוף

נתבונן קצת באותיות: ב-צואר אותיות אור צ, רמז ל"אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה". למה יש במקום הצואר את מצר הגרון? הוא מצר להעביר את השפע מהמוחין ללב, שה'בכן' של ההתבוננות יעבור מהמוחין לגוף דרך הצואר, הגוף מתרחב ויש שם לב. כנראה שהאור של המוחין (אור השכל) זרוע לצדיק בצואר (המתחיל באות צדיק) ומשם "ולישרי לב שמחה" – אם מצליח לעבור את המצר של "אור זרע לצדיק" ומגיע ללב אז "ולישרי לב שמחה" (הרי אין שמחה כהתרת הספק, דהיינו הספק, בגימטריא עמלק, המולק את ישראל מאחורי הצואר, אם אכן האור יצליח לעבור את מצר הצואר ולהגיע ללב).

סך הכל, אם הצואר מתוקן, הוא משמש ממוצע מהראש לגוף. מי שמנסה למנוע את ההשפעה מהראש לגוף הם שלשת שרי פרעה – אותיות הערף – שכנגד קנה-ושט-ורידים. הוא יונק את השפע, כדי שלא יעבור מהראש ללב של היהודי. כל עבודת ה' תלויה בתיקון הצואר.

צואר גם אותיות רצוא, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". כנראה יש "רצוא" מיוחד בצואר, אבל התכלית היא גם "שוב" – שימשיך את השפע למטה.

צואר הוא גם אותיות אוצר – "אוצר של יראת שמים" הפועל את תנועת ה"שוב" בנפש, "אם רץ לבך שוב לאחד". שרש האוצר הוא בפנימיות הכתר, המתגלה בצואר דוקא.

איך מתרגמים צואר? בזהר, כאשר כותב על הצואר בפרשת שבוע, מתרגם "קדלא". גם מלה מיוחדת בארמית (רומז להמשכה מהקדקד, מהכתר). יש צואר ויש קדלא – אפשר לעשות גימטריאות יפות משתי המלים[15]. הצואר כאן משמש ממוצע, ותכלית כל ממוצע היא להיות "ממוצע מחבר", וגם שרש כל ממוצע גבוה משני הדברים שהוא מחבר, כידוע בחסידות, ואחרת לא היה מסוגל לחבר. זאת אומרת שיש משהו בצואר, בין הראש והגוף, שיש לו שרש אפילו יותר גבוה מהראש (בחינת קדקד כנ"ל). לכן השפע עובר מהראש לגוף באמצעות הצואר.

37.             מבנה הגוף בסוד הוי'

נסיים רגע קטע כזה, שכולו הקדמה לזהר, רק לדבר על הבכי והצואר: הבכי הוא איזה גילוי של יחידה שבנפש וקשור דוקא לצואר, אומר שכנראה לצואר יש שרש ביחידה שבנפש – בוכים על הצואר. אם רוצים לעשות י-ה-ו-ה של הגוף (לפני שבוע עשינו שיעור קומה חדש, נעשה עוד משהו היום, לכבוד הצואר, ה"אור זרע לצדיק" בנר השביעי של חנוכה), נאמר שיש ראש-צואר-גוף-רגלים:

י

ראש

ה

צואר

ו

גוף

ה

רגלים

י-ה-ו-ה ששייך לפרצוף אריך בכתבי האריז"ל, כי אומר שבאריך מח הבינה אינו בראש אלא בצואר (בגרון). האבן עזרא כבר כותב שבינה לשון בֵין, מצב בינים. מתאים שהבינה תמוקם בצואר, שבין הראש ללב. אם כי במקום אחר כתוב ש"בינה לבא" – מתחיל מהראש, מגיע ללב, אבל האמצע, בינים, הוא במקום הצואר, שפנימיותו הגרון. הצואר, כמו שאמרנו קודם, הוא מה שרואים – היפי. בתוכו נמצא הגרון, שיש בו את מצר הגרון. מצד האחור יש עורף. כל המלים האלה קשורות – הערף מאחורה, אותיות פרעה, צואר שרואים, עם שני הצדדים שלו. יש משהו מאוזן בצואר, והצואר היפה שומר על היושר של הראש – אם הולכים עם ראש עקום, הבעיה בצואר. כמו שכתוב שהרגלים מעמידות את הגוף, כך הצואר מעמיד את הראש. כתוב שמה שהרגלים מעמידות את הגוף הוא סימן שיש בהן כח יותר גבוה מהגוף, אחרת לא היו יכולות להעמיד ולייצב את הגוף, וכך הצואר מיישר את הראש (שני צוארים, כמו שתי רגלים).

בכל אופן, יש לנו ראש-צואר, י-ה. כתוב "חכמה מוחא", באריך ה-י, החכמה, בראש והבינה בגרון. הדעת באריך היא "בין כתפין". הגוף הוא תפארת, ה-ו של שם הוי', והרגלים הן ה-ה האחרונה של שם הוי'. י-ה-ו-ה יסודי מאד של ראש-צואר-גוף-רגלים. מוסיף יפה למה הצואר קשור לבית המקדש, כי כתוב שבית המקדש הוא בינה. הקדש הוא אבא, אבל בית המקדש – שהזהר אומר שנקרא צואר, "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות" – הוא בינה.

כמו תמיד, אחרי שיש מבנה – במיוחד חדש – צריכים לעשות את החשבון שלו: ראש צואר גוף רגלים (ס"ת "שרפים עומדים ממעל לו וגו'") בגימטריא 1170, שם מה (כאן פרצוף אדם) כפול הוי'. עד כאן הקדמה.

38.             הבכיה – נצנוץ רוח הקדש

עיקר הווארט של הזהר בקטע הזה[16], אליו מתייחס רבי לוי'ק[17], הוא שבבכי של יוסף נצנצה בו רוח הקדש. קודם הוא בכה על שני המקדשות, כמו שרש"י כותב, ואחר כך בכה על גלות עשרת השבטים (שרש"י לא כותב).

הזהר מדייק, שחוץ מבנימין, שגם בכה על צואריו בפסוק הראשון, בפסוק השני רק יוסף בוכה – "ואחרי כן דברו אחיו אתו", ולא כתוב בכלל שבכו. לכאורה ראוי היה שגם הם יבכו. הסיפור הזה אולי הכי מרגש בכל התורה – יוסף ואחיו. הם היו בחרדה, נבהלו מפניו, היו באיזה רגש גדול ביותר. אבל לכאורה, דוקא לכן, בשיא ההתרגשות – על פי פשט כמו שהוא בוכה גם היו צריכים לבכות. כמו שהוא בכה ובנימין בכה עליו חזרה, כאשר הולך ומנשק כל אחד ובוכה עליו – גם הם צריכים לבכות, אבל הם לא בוכים. באמת, לגבי שאר האחים לא כתוב שהוא נפל על צואריהם. הוא נפל על צואריו של בנימין ויבך עליו ובנימין בכה על צואריו.

הפסוק השני הוא "וינשק לכל אחיו ויבך עלהם". יש דיוק יפה שמדייק רבי לוי'ק, שב"עלהם" חסרה י – רמז לגלות עשרת השבטים, כפי שמפרש הזהר. לא כתוב שנפל על צוארי כל אחד מאחיו, אבל ודאי פרט ראוי לציון שהוא בכה עליהם והם לא בכו עליו. למה? הזהר אומר שאצלו נצנצה רוח הקדש. הבכי שלו היה חזון, לא סתם בכה מתוך רגש. ודאי היה רגש, אבל גם רש"י בפשוטו של מקרא אומר שבכה בגלל חזון – נצנצה בו רוח הקדש.

39.             הפגם שפגמו האחים גרם שלא תהיה להם רוח הקדש אפילו בדרך השראה

האחים לא זכו לרוח הקדש, ולכן לא בכו, כך אומר הזהר. למה לא זכו לרוה"ק? עם כל הרגש שלהם, ועם מה שעשו תשובה, הפגם של מכירת יוסף נשאר, וגם הפגם שבמכירה סלקו את רוח הקדש מיעקב אביהם. כאשר חזרו הביתה כתוב "ותחי רוח יעקב אביהם", שלא היה עד כה – רוח הקדש הסתלקה ממנו באשמתם. עקב חטא מכירת יוסף הם גרמו שרוח הקדש תסתלק מיעקב, שהוא כלל נשמות עם ישראל, ישראל-סבא, לכן לא זכו לרוח הקדש בשעת מעשה, בשיא הרגש. כך אומר הזהר. אצל יוסף הלשון (שאבא של הרבי המדייק) היא ש"נצנצה בו רוח הקדש", "רוחא קדישא" בלשון הזהר, ואצלם אפילו לא "שרא עלייהו רוח קודשא". "נצנצה בו" היינו אור פנימי – התלבשות, הוא רואה על מה הוא בוכה. השראה היא אור מקיף.

אבא של הרבי מחדש, ווארט מאד חזק, שלכאורה "אכל ביה עשרה שכינתא שריא" – הם עדה – והחטא של מכירת יוסף וסילוק רוה"ק מישראל-סבא כל כך חמור שהכלל הזה בטל לגביהם. אף על פי שהם עשרה, ו"אכל ביה עשרה שכינתא שריא", כאן השכינה לא שרתה עליהם בגלל חטא מכירת יוסף וסילוק השכינה מעל יעקב, הכולל את כל נשמות עם ישראל.

40.             בכית אמת – גילוי היחידה ורוח הקדש

עיקר הווארט, שלא כותב בפירוש, אבל כך יוצא מכאן: כמו שיש בבכיה דבר והיפוכו, שעל פי פשט בכיה היא על היפך הטוב והיפך החיים, אבל יש גם בכיה בגילוי רזין דרזין דאורייתא בחז"ל ויש בכי הגאולה בפסוק, כך יוצא מהזהר שבכיה אמתית מצביעה על רוח הקדש. זה הווארט הכי חשוב. כתוב לגבי תפלה, למשל, "שערי דמעה לא ננעלו". מי שזוכה לדמעות אמת – ב"פ דמעה בגימטריא רחל, "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" וה' מבטיח לך "כי יש שכר וגו'" – הא בהא תליא. נצנוץ רוח הקדש בא על בכי אמתי.

האריז"ל כותב שמי שלא בוכה בעשרת ימי תשובה סימן שאין נשמתו שלמה. מצד שני כתוב בספרים קדושים, גם אצל רבי נחמן, שמסוכן לעורר בכי אם אינו אמתי – מעורר היפך הטוב, מעורר דינים. בכלל האדם צריך תמיד לבדוק את עצמו. בחב"ד הווארט 'אל תהיה רמאי' לגבי עצמך. אחד ההקשרים האמתיים שהאדם צריך לדאוג מאד שיהיה אמת הוא הבכי. דברנו לפני שבועיים על התפעלות לא אמתית, שאחד קופץ על השלחן ואומרים לו – רד, נגמרה לך ההתפעלות. כך יש הקשר שהכי צריכים לדייק שהוא אמת, שלא יגלוש לשקר, "סרח העודף", הוא בכי. אם בכי הוא אמתי – יהודי שבוכה באמת יש לו באותו רגע רוח הקדש, במודע או שלא במודע כמו שנסביר. הוא בדרגה כל כך גבוהה של גילוי היחידה שבנפש, שאינו יודע ממנו, ויש שם דעת פנימית, ודעת היא רוח הקדש (כמו שרש"י כותב לגבי בצלאל).

41.             נצנוץ רוח הקדש – בנגלה לא מודע ובנסתר מודע

הביטוי "נצנצה בו רוח הקדש" מופיע גם בפשט, דוקא בבראשית, בהקשר של סיפור יוסף ואחיו כמה פעמים. כשמביאים ליעקב את כתנת הפסים עם הדם הוא אומר "חיה רעה אכלתהו", ואומר רש"י – פשוטו של מקרא – ש"נצנצה בו רוח הקדש" ש"חיה רעה אכלתהו" רומז לאשת פוטיפר שתתגרה בו. פשיטא שיעקב לא היה מודע לכך. אם היה מודע – היה יודע שהוא חי, לא היה חושב שהוא מת. יש היכי תמצי של נצנוץ רוח הקדש, שאתה אומר משהו ויש באמירתך רוח הקדש, ואתה בכלל לא יודע מה אתה אומר. כשהאחים באים ליוסף הם אומרים "כולנו בני איש אחד נחנו" ורש"י אומר שנצנצה בהם רוה"ק וכללו גם אותו. שם יש רוח הקדש של השבטים. כאן הזהר אומר שהשבטים לא זכו לרוה"ק בגלל החטא, ושם נצנצה בהם רוח הקדש – אבל לחלוטין בלא יודעין. אחר כך, כשיהודה ערב בעד בנימין, הוא אומר שנרד למצרים "ונחיה ולא נמות"[18], ורש"י אומר שנצנצה בו רוה"ק שאתה יעקב עתיד לחיות – "ותחי רוח יעקב אביהם". יהודה כמובן לא יודע בכלל מה שהוא אומר.

רואים קודם כל כלל מאד יפה, שבנגלה "נצנצה בו רוח הקדש" לא מודע לחלוטין, וממילא יכול להיות גם במי שלא זכאי לרוה"ק, כמו השבטים. הזהר משתמש בביטוי "נצנצה בו רוח הקדש" דוקא לאור פנימי (כפירוש רבי לוי'ק). כשרש"י כותב שיוסף בכה על שני מקדשות לא כותב "נצנצה בו רוח הקדש", וכאן משמע שהוא ידע בזהר ברור שהוא ידע. אחר כך כתוב בזהר שנצנצה בו רוח הקדש וידע שהשבטים יגלו ולכן בכה. זו עצמה נקודה מאד מענינת בין נגלה לנסתר. בנגלה נצנוץ רוח הקדש הוא בלא יודעין ובנסתר הוא ביודעין. כאן יוצא מהזהר שעיקר הזכות לרוח הקדש הוא בכי אמתי. כמו שאמרנו קודם, כנראה קשור בעצם. יש קשר עצמי בין בכי על הצואר, וגם לא על הצואר (כמו הבכי השני) לגילוי היחידה וגילוי רוה"ק.

42.             רבי לוי'ק: "רוחא קדישא" – המשכת ה"רוחא דשביק בה בעלה" משרשה

עיקר הפירוש של רבי לוי'ק מבאר מה היא בכלל רוח הקדש בקטע זה בזהר. לגבי יוסף כתוב "נצנצה בו רוחא קדישא". לגבי שאר השבטים, שלא בכו וממילא לא זכו, כתוב שלא שרתה עליהם "רוח קודשא" (ולא "רוחא קדישא") – צורה קצת אחרת. צריך לדייק למה אצל יוסף כתוב "רוחא קדישא" ואצל השבטים "רוח קודשא" (דיוק שאף אחד חוץ מאבא של הרבי לא היה מדייק).

רבי לוי'ק אומר שכדי להבין את כל זה צריך להבין מה היא בכלל רוח הקדש ומאיפה באה. הוא אומר שכל סוד של רוח בזהר רומז לסוד של "רוחא דשביק בה בעלה". בביאה הראשונה, ביאת מצוה, הבעל משאיר ברחם של אשתו רוח, ובזכותה היא מעלה "מיין נוקבין" במשך כל ימי הנישואין שלהם – רוח זו היא עיקר כח הפוריות שלה. תמיד כשמזכירים את הביטוי "רוחא דשביק בה בעלה" הכוונה רוח שהז"א שביק במלכות. אבל, מסביר רבי לוי'ק, שיש מקום אחד בכתבי האריז"ל – בעץ חיים, "שער מ"נ ומ"ד" – שגם אבא שביק רוחא באמא. הרוח הזה, שאבא נותן לאמא בביאת מצוה, נקראת "רוחא קדישא" – ה-י של קדישא היא ה-י של אבא, והשרש של "רוחא קדישא" הוא באוירא (של אריך, ששם יש גם השראת דעת דעתיק, דעת דרדל"א), לכן נקרא רוח.

הוא מתאר תהליך שלם, שמהאוירא דאריך באה רוחא קדישא מאבא לאמא, ואחר כך נמשכת לדעת דז"א. כשהרוח מגיעה לדעת דז"א היא כוללת שם "תרין עיטרין", "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות" (כעת נדבר באותיות של קבלה). הדעת של ז"א סוגרת את הרחם של אמא, ואחר כך מהדעת דז"א הרוחא נמשכת ליסוד ז"א – בסוד "אין קישוי אלא לדעת" – העטרא דחסדים שיש ברוחא נשארת ביסוד, יוסף הצדיק, ואת העטרא דגבורה הוא נותן למלכות, והיא הרוח דשביק ז"א במלכות, סוד נשמת בנימין, שהיא עצם נפש רחל. לכן כאשר האור הזה יוצא מרחל היא מתה, בלידת בנימין – כאשר בנימין נולד היא מתה, כי ה"רוחא דשביק בה בעלה" יוצא ממנה.

הוא כותב שהיות שהז"א, הזכר, הוא תמיד שלם ב"תרין עיטרין", אף על פי שנותן את ה"עטרא דגבורה" לרחל בסוד נשמת בנימין הוא לא חסר אותה. בעיקר יש לו את "עטרא דחסדים", אבל שרש "עטרא דגבורות" גם נשאר אצלו, והוא נותן לה רק הארה.

43.             נצנץ – נץ היסוד (חסדים) ונץ המלכות (גבורות) – גלות ישראל וחורבן הבית

כך הוא מתאר את ירידת הרוחא, ואז מבאר את סוד המלה "נצנצה". אומר שבזהר הקדוש מבואר על "הנצו הרמונים" ו"הנצנים נראו בארץ" – יש שני נצנים, נץ של מלכות ונץ של יסוד. הנץ של היסוד, כמו נץ החמה, הוא נץ של "עטרא דחסדים", והנץ של המלכות הוא נץ, גילוי, של "עטרא דגבורות". יש לז"א את שניהם, כי הוא היסוד, וגם לאחר שמוסר את ה"עטרא דגבורות" לנוקבא נשאר בו השרש שלה. לכן "נצנצה" – ב"פ נץ – בו "רוחא קדישא", יורד מאבא עד אליו. "נצנצה" רומז שיש בו גם "עטרא דחסדים" וגם "עטרא דגבורות".

הוא אומר שב"ויבך" הראשון מרגיש חורבן בית ראשון ובית שני, וחזון חורבן הבית בה משרש "עטרא דגבורה" שנשאר אצלו, כי בית ביחס לנשמות עם ישראל הוא מלכות ביחס ליסוד, "ועמך כֻלם צדיקים". אצלו לראות שבית המקדש חרב, שהאש שורפת את המקדש, החזון בא מצד הגבורות של רוח הקדש. ווארטים מאד עדינים יש כאן. הראיה בחזון של גלות ישראל בין העמים, שיהודים מסכנים, יהודים מתפזרים בכל ארבע כנפות תבל, באה מה"עטרא דחסדים". גם ווארט מאד נחמד. חזון של שרפת בית המקדש הוא רוח הקדש מ"עטרא דגבורות" וחזון של גלות ישראל הוא רוח הקדש מ"עטרא דחסדים".

44.             נס הגלות

הוא לא כותב בפירוש, אבל מתכוון כנראה, שגם בגלות ה' לא עוזב אותנו – גם בגלות בין העמים ה' שומר עלינו, לא מכלה אותנו, יש בכך איזה חסד. זה שבבכי יש גם צד של חסד, רומז שיש שרש עליון בבכי שלגמרי חסד, לגמרי אור של רזין דאורייתא. לא רק בחסדים, אפילו בגבורות – אם מסתכלים מלמעלה הכל לטובה. אנחנו רוצים טוב הנראה והנגלה, אבל מלמעלה הכל לטובה. מה זה? סוד.

יש לנו מאמר שנקרא "סוד הגלות ותקונה"[19]. הרבי כותב במקום אחד שגלות ישראל היא נס, כי המצב הטבעי של עם ישראל הוא להיות בארץ. הקיום שלנו בתפוצות הוא נס שלמעלה מהטבע. הטבע שלנו הוא בארץ והנס שלנו בגלות – זה סוד הגלות. מי שמתגלה אליו סוד הגלות באמת יכול להיות שזלגו עיניו דמעות מבכי של גילוי סודות, הסוד של עם ישראל שגולה זה כמעט 2000 שנה. הכל בשביל ה"תורה חדשה", כמו שכתוב. התורה נתגלתה לנו על ידי משה דוקא לאחר גלות מצרים, וכך התורה החדשה של מלך המשיח היא רק בגלל ובזכות (ההזדככות שנעשית על ידי) הגלות האחרונה, כמעט 2000 שנה.

עד כאן הקטע של הזהר עם רבי לוי'ק להיום. אני רק חוזר על הווארט, שלא כתוב שם – הקשר בין בכי אמתי לרוח הקדש פנימי. כמו שאמרנו, בזהר רוח הקדש היא פנימית – שאתה באמת רואה, כעין נבואה. בפשט יש הרבה נצנוץ רוח הקדש שהוא מקיף שבמקיף, בלי שום תודעה למה שאתה אומר. "רוח קודשא" היא רק הארת "עטרא דגבורה" שיורדת מהיסוד למלכות, ו"רוחא קדישא" היא גילוי הכל מהשרש, איך אבא נותן לאמא.

45.             בנימין – עצם ה"רוחא"

עוד ווארט שהוא כותב שם (כותב כפתור ופרח, כל הפרטים):

גם בבנימין כתוב שבכה על צואריו, בכה על משכן שילה, גם רוח הקדש – למה בזהר לא כתוב שגם בבנימין נצנצה רוח הקדש. הוא לא חטא במכירת יוסף, אז מגיעה לו רוח הקדש. אומר דבר פשוט, אי אפשר לומר על בנימין שנצנצה בו רוח הקדש כי הוא-הוא רוח הקדש (בחינת "רוח קודשא") – זו עצם נשמתו, ולא משהו שמנצנץ בו. אי אפשר לומר עליו מה שאומרים על יוסף. לכן רק על יוסף כתוב כך (שנצנצה בו "רוחא קדישא" שמעלה מעלה מ"רוח קודשא", נשמת בנימין), ולא על בנימין כי הוא-הוא ("רוח קודשא"), ולא על שאר השבטים כי לא זכו כלל לגילוי פנימי של רוח הקדש (גם לא לבחינת "רוח קודשא").

46.             בכי אמתי ואהבת ישראל בשלמות

איזה עוד פשט אפשר להסיק (כמו שהרבי תמיד נסה להסיק פשט השייך לעבודת החסידות מביאורי אביו על הזהר)? כמו שבכיה קשורה לרוח הקדש יוצא עוד דבר פשוט מהזהר, שאהבת ישראל ואחדות ישראל הן תנאי הכרחי להשגת רוח הקדש. מכירת יוסף היא שנאת חנם. כמו שכתוב בחסידות שמי שיש לו טינא בלב, שנאה לאותו יהודי, חסרה לו האות של אותו יהודי בספר תורה, וממילא לא יכול להבין תורה לאשורה – כל שכן וקל וחומר לגבי רוח הקדש. מי שלא שלם באהבת ישראל לא יכול להשיג רוה"ק. כתוב בתניא שהדוגמא לאהבת ישראל בשלמות היא יוסף כלפי אחיו, ומי שלא שלם בכך לא שייך לרוה"ק.

אפשר לעשות את כל התהליך כנראה מי שיש לו בעיה באהבת ישראל גם ירמה את עצמו, בפרט בקטע של הבכי. מי שלא אוהב את כולם אוטומטית הוא מרומה לגבי עצמו וממילא בכלל מרמה את עצמו לגבי כל ההתפעלות שלו (כמו הסיפור של ריקוד על השלחן), אבל בפרט, כמו שאמרנו כעת, הוא מרומה בענין של דמעות אמתיות, ללא שום פניה. כנראה שבכיה ללא פניות הולכת יחד עם אהבת ישראל, ואם יש אהבת ישראל ויכולות להיות דמעות אמתיות אז יש גם את רוח הקדש של הזהר, רוח הקדש בהתלבשות פנימית, "נצנצה ביה". כך יוצא כאן מהקטע של רבי לוי'ק.

47.             ג. ד"ה ואלה תולדת תער"ג: גלוי מספר על הנעלם

48.             סיום נושא ספירה לשון ספור – הספירות דאצילות מספרות את אוא"ס הבל"ג שלפני הצמצום

עכשו נדבר על המאמר בע"ב. היום לומדים את המאמר השלישי של ספירה לשון ספור. היו שני מאמרים של ספירה לשון מספר, אחר כך שלשה מאמרים של ספירה לשון ספור – היום השלישי, האחרון – ואחר כך הרבה מאמרים של ספירה לשון ספיר, עד סוף השנה הראשונה.

במאמר הראשון של ספירה לשון ספור הרבי הסביר שהכלים מספרים-מגלים את האורות. במאמר השני, שלמדנו לפני שבוע, הוא הסביר יותר מזה – שכללות הספירות בעולם האצילות, כלים ואורות יחד (ובעיקר אורות), מספרים ("השמים מספרים כבוד אל") את שרש האורות כפי שהם לפני הצמצום הראשון, ע"ס הגנוזות במאצילן. כאן, במאמר האחרון, מסביר עוד יותר גבוה – שהספירות, בעיקר האורות שלהן, מספרות את אור-אין-סוף הבלי-גבול, שמעל ע"ס הגנוזות. זה הנושא הכללי.

49.     כתר ומלכות: אור וכלי

היות שהכל מתחיל מכך שהכלים מגלים את האורות, ואחר כך עולה, שמגלים גם ע"ס הגנוזות במאצילן, ועוד יותר גבוה, אור-אין-סוף הבלי-גבול – הכל מתחיל מכלי – רצינו לומר לפני שבוע ולפני שבועיים ווארט לגבי הענין. לא הספקנו ונשלים כעת, כי עדיין שייך:

כשאני אומר את המושגים אור וכלי, מושגים יסודיים ביותר בקבלה, איך אפשר להבין בפשט ביחס לספירות עצמן? בקבלה וחסידות כתובות שתי אפשרויות. או שאני אומר אור וכלי – האור על דרך כתר עליון, שמעל כל הספירות ובו אין כלים עדיין, רק אור פשוט, וכלי מלכות, ש"כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא". הכלי שמקבל הכל בסוף הוא מלכות, לכן עיקר הכלים – כפי שהסביר בשני מאמרי המספר – הם במלכות, שם עיקר המספרים. יש התבוננות אחת, שבכל מקום שיש אור וכלי היינו חיבור בין הכתר והמלכות באותה מדרגה גופא.

50.             אור ואמונה (לשון מנא – כלי בארמית)

ב"סוד ה' ליראיו", בשער "ביאת המשיח", יש חמש מילים עיקריות שמתחילות ב-א כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של יאור-אחד-אהבה-אמת-אמונה. אחד בגימטריא אהבה, "אחד האמת" מתגלה בחכמה, כמו שכתוב בתניא בשם הרב המגיד, ו-"אהבה רבה" באמא דוקא. א פעמים ח פעמים ד עולה לב, נתיבות חכמה, ו-א פעמים ה פעמים ב פעמים ה עולה נ, שערי בינה. כתוב בזהר "איהו אמת, איהי אמונה", וגם בדקדוק לשון הקדש יש להם אותו שרש – אמן ("אמת" צ"ל 'אמנת', רק שה-נ נופלת). אמונה היא שרש הכלים.

למה הבאנו את כל זה? כי אמונה לשון מנא, כלי בארמית. שם רואים שהאור המופשט בכתר והכלי הוא מלכות. אור הוא בכתר – הברכה "להדליק נר חנוכה" עם יג מלים, כנגד לשונות אור, ממשיכה את האור לנר, הכלי שמחזיק את השמן והפתילה וכו', המלכות. התבוננות אחת של אור וכלי היא כתר ומלכות, ו"נעוץ סופן בתחלתן" – הכלי שצריך לספר על האור, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", היינו המלכות שמספרת על הכתר, בסוד "אין כתר אלא למלך", "כתר עליון איהו כתר מלכות". שתי המלים הראשונות של התורה, "בראשית ברא", בגימטריא כתר מלכות.

51.     חסד וגבורה (התבוננות שניה): אור וכלי

אבל יש הסבר אחר, שכתוב בפירוש בשער היחוד והאמונה בתניא, ששרש האורות והכלים הוא בחסד דעתיק וגבורה דעתיק. זה גם ההבדל בין עשר ספירות בלימה ו-כב אותיות יסוד שדברנו עליו קודם (סוד הבכי). החסד דעתיק מתלבש בגלגלתא דאריך, בסוד "כי חפץ חסד הוא", וזהו גילוי אור. הגבורה דעתיק מתלבשת במו"ס דאריך, בסוד בוצינא דקרדוניתא, וזהו שרש הכלים. היות שאור וכלי הם שם חסד וגבורה דעתיק, אפשר לומר שבכלל היחס בין אור וכלי בכל מקום הוא חסד וגבורה, אהבה ויראה.

נאמר בצורה הכי פשוטה, שעיקר האור בנפש הוא אהבה. כשדברנו על אור-אחד-אהבה-אמת-אמונה אלה ערכים שונים. כעת נאמר פשוט – כשיש אור בנפש, האור הוא אהבה. אם אין אהבה אין אור, יש חשכה. מה עושה את הכלי? מהתעבות האורות נעשו הכלים. את הכלי עושה יראה, יראת שמים. על פי פשט, בגלל שיראת שמים היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" יש כלי, יש מצוות מעשיות. הגם שהכח הפרטי שמניע מצוות עשה הוא אהבה, ושמירה ממצוות לא תעשה היא יראה, אבל סה"כ "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראה, כי היראה בונה כלים. הכלי הוא בשביל האור, שהאור יתלבש בו. גבורה היא צמצום, וצמצום הוא בשביל להוות כלי – זה הפשט של צמצום. כמו שספרנו בי"ט כסלו, שאדמו"ר הזקן התחנן בפני חבריו, תלמידי המגיד, לאחר הסתלקות המגיד – למעט באורות כדי להרבות בכלים. למעט את האור כדי לבנות מערכת כלים שתאפשר להפיץ בטוב טעם ודעת את החסידות לכל העולם. זה כח של צמצום.

52.             כתר-מלכות-חסד-גבורה – שתי שבתות

אם כן, יש לנו שני ערכים יסודיים ביותר כאשר חושבים על אור וכלי. או שאני מצייר אור וכלי כהכי גבוה והכי נמוך, כתר ומלכות. או שבאמצע, כשתי מדות עיקריות שנמצאות זו ליד זו (ימין ושמאל), חסד וגבורה. שתי ההתבוננויות נכונות, "אלו ואלו". יש את אור הכתר ויש את אור האהבה בלב, החסד. יש את הכלי של המלכות, אבל כתוב שבנין המלכות מהגבורה – זיקה פשוטה – "אשה יראת הוי' היא תתהלל". המלכות היא גם יראה, יראה תתאה, כמו שנסביר יותר בהמשך.

יש פה בעצם ארבע ספירות, שני זוגות של ספירות, שממחישות את המושגים אור וכלי – כתר-מלכות, חסד-גבורה. כתר-מלכות עולה "בראשית ברא", כנ"ל, לו פעמים לא (אל, סוד אלול). חסד-גבורה עולה רפח. הרי גבורה עולה ג"פ חסד וד"פ חסד עולה רפח, ח"פ לו. סה"כ כתר-מלכות-חסד-גבורה עולה טל (אורות) פעמים לו – 1404 העולה שבת-שבת, "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין". לפי זה סוד שתי שבתות הוא יחוד מלא של אור וכלי, על שני הפירושים של אור וכלי. אפשר לחלק בארבע, ואז נגלה את המכנה המשותף – 351, משולש הוי' (כידוע ש-שבת היא יהלום הוי'). כלומר, הממוצע של כל ספירה כאן הוא כל המספרים מ-1 עד 26, המשולש של שם העצם, שם הרחמים.

53.     חכמה ובינה: אין ויש

כמו שבשלשת המאמרים של ספירה לשון ספור מדבר הרבה על אור וכלי, מדבר הרבה על עוד כמה זוגות. במאמר של היום מדבר על אין ויש, כאשר היש מספר על האין. הווארט כאן הוא שאחד מספר על השני. מי שמספר על השני, ספירה לשון ספור, הוא תמיד התחתון שמספר על העליון. נסביר יותר בהמשך המאמר של היום. כמו שהכלי מספר על האור, והאור שאחרי הצמצום (יחסית כלי) יספר על האור שלפני הצמצום, ואפילו על מה שלפני שרש האורות לפני הצמצום, וכך היש מספר על האין. אם זה האין שלפני התהוות היש זו דעת תחתון, גם נושא במאמר.

בונים כעת משהו יסודי מאד: יש אור וכלי, שהיחס ביניהם או כתר-מלכות או חסד-גבורה. יש אין ויש, איפה נשים? אפשר לחשוב שאין בכתר והחכמה נמצאת ממנו בבחינת יש, אבל יותר נכון – וכך כותב במאמר – שאין-יש היינו חכמה-בינה. אם היש מספר על האין, זאת אומרת שהבינה מספרת על החכמה, הנהר מספר על המעין. אין נהר בלי מעין. כל ההגיון של המאמר של היום הוא שאין ב בלי א, וה-ב תמיד מספרת על ה-א. היש, הבינה, הבנה בטוב טעם ודעת, "רחֹבות הנהר", מספרת על החכמה, הברק המבריק על השכל, נקודת ההשכלה, האין היחסי של החכמה.

54.     דעת ותפארת: מוחין ומדות

יש עוד זוג מושגים, בעיקר במאמרים הקודמים – מוחין ומדות, התבוננות והתפעלות. המדות מספרות על השכל. מתי ראיתי כזה דבר, שהמדה שלך מספרת על השכל שלך? פסוק מפורש – שהוא לא מביא כאן, אבל כתוב בתניא, אגה"ק טו בהסברת הספירות, אחד הפסוקים העיקריים – "לפי שכלו יהֻלל איש", וממילא לפי המדות, "יהלל איש" (התפעלות המדות, בחינת איש), אני יכול לשחזר מה הוא השכל. מלה שקשורה כאן לספירה לשון סיפור היא 'שחזור' – לשחזר מה שהיה מתוך מה שהוה. יש משהו שהמדה מספרת לי על השכל שהוליד אותה. אני המדה, הרגש, והרגש מספר על השכל שהוליד אותי, על ההורים שלי. זה הדבר הכי פשוט, שהבן מספר על האבא והאמא שלו. כל התכונות שיש לבן, האופי שלו – לא עצם הנשמה, אבל הלבוש, כמו שכתוב בתניא פ"ב בשם האריז"ל – הוא מקבל מההורים שלו. כך המדות מספרות על השכל.

רוצים לעשות פרצוף שלם מהזוגות שבונים. יהיה לנו מכך עוד שיעור הקדמה בקבלה וחסידות. אם המושגים אור וכלי הם כתר-מלכות או חסד-גבורה, והמושגים אין-יש הם אבא-אמא, מה יהיה שכל-מדות? הרי כל הג"ר הם שכל וכל הו"ק הם מדות, אבל בפרט אומר שהשכל הוא הדעת – היא מולידה את המדות תמיד – והתפארת כוללת את כל המדות. הדעת היא פנימיות התפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר", כלומר מתוך יעקב אני יכול לשחזר משה.

55.             מחשבה ודבור – בריאה ויצירה

יש עוד זוג מושגים בו פותח את כל סדרת המאמרים – מחשבה ודבור, הכי פשוט. המחשבה היא "עלמא דאתכסיא" והדבור "עלמא דאתגליא". הוא לא מסביר כאן במאמרים, אבל רבי הלל מסביר באריכות שבעצם הנפש – "הנפש מלאה אותיות" – מקור אותיות המחשבה ומקור אותיות הדבור הוא לא אותו מקור.

בכל אופן, יש בפרצוף רחל, אותיות הדבור, כח לשחזר ולחשוף את פרצוף לאה, אותיות המחשבה. אפשר למקם את שני הפרצופים באצילות גופא. או, יותר פשוט, לומר שמחשבה ודבור הם כבר לא באצילות. כל מה שהיה עד כה באצילות, אבל מחשבה ודבור הם כבר לבושי הנפש – מחשבה בריאה ודבור יצירה. כך יש לנו לא רק את עולם האצילות. באצילות יש לנו אור וכלי בכתר ומלכות או חו"ג, אין ויש בחו"ב, שכל ומדות בדעת ותפארת (שכוללת את כל הו"ק, אז יש את כל עולם האצילות), ונשארו מחשבה ודבור – או שני פרצופי הנוקבא באצילות, ויותר פשוט בריאה ויצירה.

56.     בריאה־יצירה־עשיה: מחשבה־דבור־מכתב

אם אני לא רוצה כאן רק שיעור קומה של אדם אחד, אלא כל האבי"ע אצילות היא עולם הספירות, בו כל הספירות. העולמות התחתונים הם לבושי הנפש, לא ספירות יש מחשבה ודבור, ויש גם מעשה. מה עם המעשה? מה הוא מספר? קודם כל, צריכים להסתכל במקור של הרבי רש"ב כאן, אותו הוא מביא בתחלת כל אחד מהמאמרים. מביא מרבינו שם טוב שמובא בספר "הפרדס". כל הענין של ספירה לשון סיפור הוא ציטוט, והציטוט שטרם שמנו אליו לב הוא שהדבור והמכתב מגלים את המחשבה. זה דיוק חשוב מאד, שגם קשור לדבר שדברנו עליו לפני שבוע. קודם כל, בפרק "השמים מספרים כבוד אל" איפה יש מכתב? פירוש האבן-עזרא שדברנו לפני שבוע ל"בכל הארץ יצא קום". אבולעפיא כותב, דבר שלמדנו לפני שבוע, שצורת הכתב של האותיות היא בעולם העשיה. מכתב הוא בעשיה, צורת האותיות. הסיפור הוא או מבטא האות, ההיגוי, או שם האות. המספר הוא איזו מחשבה מופשטת, ש-א אחד ו-ב שתים, בבריאה. מתאים כאן לגמרי.

57.             רמזי מחשבה-דבור-מכתב

יוצא כלל גדול מאד, שאפשר מיד ללמד לילדים: תמיד מדברים על שלשת לבושי הנפש, מחשבה-דבור-מעשה, שכוללים כל מה שאדם עושה. אבל יש מעשה מיוחד שקשור להבעה, לאותיות – כתב. לכן במקום מחשבה-דבור-מעשה אפשר לומר מחשבה-דבור-מכתב – לשון הציטוט כאן – כנגד בי"ע. נראה אם יוצאת גימטריא יפה: מחשבה-דבור-מעשה לא משהו מיוחד, אבל מחשבה-דבור-מכתב זה משהו מאד מיוחד. קודם כל, מחשבה-דבור שוה בשני הביטויים, ועולה 567, שניאור. כל מי ששמו שניאור הוא יחוד של מחשבה ודבור, מה שהדבור מגלה את המחשבה, מה שהצדיק גלוי שבך מגלה את הצדיק נסתר שבכך.

פעם שאלו את אדמו"ר הזקן אם הוא צדיק גלוי או נסתר, ואמר שאוי ואבוי אם הייתי צדיק גלוי. בכל אופן, החלק הגלוי – קצה הקרחון, עשירית ממה שמתחת לפני המים – מגלה קצת מהאין סופיות הנסתרת. אור גלוי ואור נסתר, ושניאור עולה מחשבה-דבור. מספר מיוחד, ז"פ ט ברבוע – ז"פ אנכי (ז"פ שלש בחזקת ארבע).

רק מכתב – מלה מיוחדת מאד בגימטריא – עולה נתיב. מה מיוחד במספר זה? היהלום של 21, "אהיה אשר אהיה". כמה שערים יש בלשה"ק? רלא שערים, אבל הם פנים ואחור, לכל שער יש שני צירופים (לשער אב יש שני צירופים פנים ואחור: אב בא). נמצא שיש 462 צירופים של שתי אותיות שונות בלשה"ק. לא יכולה להיות גימטריא יותר מתאימה ל-מכתב מ-462 – אפשר לכתוב מכתב זוגות אותיות, סוד כל בריאת העולם, כך ה' ברא את העולם.

בעמק המלך, כשהוא מפרט את כל רלא השערים, הוא כותב בפירוש שבכל פרצוף יש נתיב זוגות (לא זוכר שמביא גימטריא פשוטה זו שנתיב עולה מכתב). 7 פעמים 66. ממילא הכל יחד כפולה של שבע – מחשבה דבור מכתב עולה 1029. נחלק לשלש, הערך הממוצע הוא 343, 7 בחזקת 3, "שבעתים כאור שבעת הימים", הגילוי שלעתיד לבא. יפה שדוקא שלישיה זו מוצלחת ביותר, הולכת יחד.

58.             סיכום המבנה

יצא ששניהם גם יחד, הדבור והמכתב, מגלים את המחשבות הסתומות. יכול להיות שכל אחד מגלה ברמה אחרת את המחשבות הנעלמות (הביטוי כאן). ואכן כתוב בזהר הקדוש שבדבור יש יותר גילוי של המחשבה הנעלמת מאשר במכתב (בסוד "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", "אף" הפסיק בין יצירה-דבור לעשיה-מכתב), אבל גם המכתב מגלה את המחשבה של הכותב כמובן. בגדול כך כותב, מצטט, שגם הדבור וגם המכתב מגלים את המחשבות הנעלמות.

אם כן, עשינו הקדמה כללית, שכוללת את כל ספירות האצילות ואת שלשת העולמות התחתונים – הכל בסוד ספירה לשון סיפור:

 

כתר

אור

 

חכמה

אין

 

בינה

יש

 

דעת

מוחין

 

חסד

אור

 

גבורה

כלי

 

תפארת (ו"ק)

מדות

 

 

מלכות

כלי

 

 

 

 

בריאה

מחשבה

 

 

 

 

 

יצירה

דבור

 

 

 

 

 

עשיה

מכתב

 

59.             "השמים מספרים כבוד אל" – התמדת הקיום והתמדת הפעולה

נכנס לנושא הפרטי הראשון של המאמר. הוא מדבר על "השמים מספרים כבוד אל" ועושה התבוננות פרטית – לכל ילד בחדר, וגם למבוגר – איך השמים מגלים אלקות. כשאני מתבונן בשמים – איך באמת עובד? הוא אומר ככה: ראינו כמה וכמה פעמים שגרמי השמים "קיימים באיש". צבא הארץ קיים רק "במין", כי כל דבר פרטי מת (בסוד "כל הוה נפסד") בעוד שהמין מתקיים, אבל השמש והירח והכוכבים "קיימים באיש". כל שית אלפי שנין דהוי עלמא, הם חיים וקיימים כיום בריאתם. איך הכל מסתדר עם המדע של היום – סיפור שכל פעם מזכירים מחדש, וראוי להתבונן, אבל בפשט ברור שיחסית כך, וכך הילד תופס. אבל כאן, בפרק הראשון של המאמר, מוסיף עוד כמה דברים מאד יפים בענין (דרך אגב, המאמר ארוך מהרגיל, חמשה פרקים – פעם היה מאמר של שלשה פרקים, מה שהשמש שקעה מוקדם מושלם אחר כך). מוסיף כמה וכמה תכונות של שמים, בנוסף ל"התמדה בקיומם" (הביטוי בו הוא משתמש).

עוד ביטוי, שהולך יחד איתו עוד התמדה. יש שתי מלים עיקריות, התמדה והתכללות. יש התמדה בקיום השמים ויש התמדה בפעולתם. פעולת השמש להאיר את הארץ, וביום רביעי של מעשה בראשית כתוב שכל גרמי השמים, השמש והירח והכוכבים נבראו כדי להאיר על הארץ ולקבוע ימים ושנים. הפעולות גם מתמידות "לא ישבֹתו". לא אותו דבר, יש התמדה בעצם הקיום ויש התמדה בפעולה. לכך באמת אפשר להביא דוגמה לסתור מהמדע של מהיום, שיש כוכבים מתים, חורים שחורים, שהפעולה נגמרה. אם כן, חידוש, שלא רק קיים בעצמו אלא גם פעולתו קיימת.

60.             ה תכונות כנגד ו"ק דז"א ("השמים") המאירים ("מספרים") למלכות ("כבוד אל")

חוץ משתי ההתמדות אומר עוד שלשה דברים – סה"כ חמשה דברים. נאמר קודם כל איך לכוון: הוא כותב ש"כבוד אל" הוא כבוד כלה. יש "על כל כבוד חפה", כמבואר במאמר שאומרים לפני החתונה. יש כבוד חתן וכבוד כלה, ו"כבוד אל" הוא כבוד כלה, מלכות. השמים צריכים לספר משהו למלכות, להשפיע לה. השמים הם ז"א, מדות, וכל תכונות השמים הן דברים שהז"א מספר למלכות ו"הארץ האירה מכבודו", מכבוד "השמים מספרים כבוד אל". אם כן, צריכים לכוון את התכונות כנגד הו"ק של ז"א – השמים.

61.             הרמוניה עם כוונה כללית בתנועת גרמי השמים

יש התמדה בקיום, יש התמדה בפעולה. יש שתי תכונות שקשורות לסיבוב, מהלך גרמי השמים, והכל מספר לי על כח האין-סוף. בעצם רוצה לספר כאן לא על עשר ספירות הגנוזות אלא על אור-אין-סוף הבלי-גבול לגמרי. שתי ההתמדות ודאי מספרות על כח האין-סוף, כי רק ממנו הכח להתמיד.

עוד כמה דברים בשמים מספרים על כח האין-סוף, ושתים מהן קשורות לסיבוב – שתי תכונות שונות. כתוב שלכל מה שיש בשמים יש נפש, יש שכל, וממילא הוא אחראי על התנועה העצמית שלו. בטוב טעם ודעת שה' חנן אותו הוא יכול לכוון את דרכו בחיים. הפלא, שמראה על האין-סוף, הוא שכל הכוכבים פועלים בהרמוניה (מלה שלא משתמש בה, כמובן – הוא קורא לה "כונה אחת"). ההרמוניה המופלאה של הכל היא לא בכח הכוכב הפרטי, אלא בכח מה שמעל ומעבר לכוכבים הפרטיים כולל השכל שיש לכל אחד בפני עצמו.

בהרמוניה שבשמים מודים גם ה'להבדיל'. הראשון המפורסם שדבר על כך נקרא קפלר. כנראה התגלגל, לאט לאט – הוא אחד מאלה שראויים לשבח. אמר שהכל בשמים הוא כללי מוזיקה, הכל בהרמוניה. כמובן הכוונה כאן הרבה יותר עמוקה. הוא רק דבר על כללי מוזיקה בשמים. כאן מעבר למושג הרמוניה סתם – מדובר על הרמוניה עם כוונה כללית. כלומר, ליצירה המוזיקאלית של השמים יש כוונה. מי שמנצח על תזמורת לא רוצה רק לבצע מאה אחוזים טוב, כמו שבטהובן כתב, אלא רוצה לעורר איזו כוונה בצבור. בכל אופן, נשתמש במלה הרמוניה, שמצביעה על האין-סוף שמאחוריה.

ההרמוניה קשורה לסיבוב, כמו שכתוב על "שמש בגבעון דום" שתנועת השמש קשורה לשירתה, וכאשר יהושע עצר אותה היה צריך לשיר את השירה שלה במקומה. כולם שרים שירה מופלאה יחד, ומי שחווה זאת חווה את האין-סוף שלפני ומעל לכללי התנועה של כל כוכב וכוכב.

62.             תנועת ה"גלגל היומי" (שכנגד תנועתו העצמית של כל כוכב)

מה עוד קשור לסיבוב? כלל גדול, שלפי האסטרונומיה הקדומה, לכל כוכב יש שתי תנועות. התנועה העצמית שלו היא ממערב למזרח – הפוך ממה שרואים. הסיבוב של התנועה העצמית יכולה לקחת עשרות שנים ויותר. אבל יש משהו פלאי, שהכל מסתובב ממזרח למערב כל יום. מה עושה זאת? פעם אמרו – והכל נכון, רק תלוי בנקודת מבט – שיש "גלגל יומי" שמסובב הכל. היום אומרים שיש לכדור הארץ ציר והוא מסתובב סביבו, ולכן רואים הכל מסתובב ממזרח למערב. איזו חוית אין-סוף יש בהתבוננות בכך? אני מתבונן שיש תנועה עצמית, ויש איזה כח אין-סוף שמכריח את כולם לנוע במהירות עצומה, למראית העין, נגד עצמם, נגד התנועה העצמית. זו תופעה שניה, אחרת לגמרי, שקשורה לסיבוב.

63.             פעולות השמים – דבר והיפוכו

אחרון אחרון חביב, חוית האין-סוף מהשמים, שהשמים פועלים דבר והיפוכו. עד כאן הכל היה קשור לגרמי שמים, כוכבים. כאן לא גרמי שמים אלא השמים עצמם. פעם אחת כתוב "אש וגפרית מן השמים", תופעה של מדת הדין, ופעם אחרת כתוב "לחם מן השמים", ויש טל מן השמים ומטר מן השמים, תופעות של חסד. לחם מן השמים הוא המן, נס, וטל ומטר מן השמים הם בטבע. אש וגפרית מן השמים גם נס.

איך נמחיש עוד יותר, לפי המושגים היום? במושגים של היום, כל אחד שלומד אודות שמים, מזג אויר, אטמוספירה, יודע שיש סופות הוריקן וטורנדו שהן קטסטרופה. כמו שיש אש וגפרית, מהפכת סדום, גם היום יש סערות כל שנה. נקרא שהשמים רעים? שמתוך השמים יש סערה שהורסת מדינה שלמה. הרי כל הזמן יש טל ומטר, השמים טובים. כנראה מישהו קובע כאן. קודם כל, רואים שבשמים חווים דבר והפוכו, חסד וגבורה. השמים יכולים להיות מאד רכים ומאד קשים. למה? כי שמים הם אש-מים. זה גם מצביע על אין-סוף נעלם.

64.             התכללות בחג"ת והתמדה בנה"י

אם כן, יש חמשה דברים בשמים שמצביעים על אין-סוף נעלם – שתי התמדות, שני סיבובים (בגרמי השמים), והתכללות הפכים (בשמים עצמם). איך נכוון? גם שיעור הקדמה מופלא בחסידות. ההרמוניה היא גם סוג התכללות, שהכל פועל בכוונה אחת, וגם השפעת טוב ורע היא התכללות – חסד וגבורה. תנועה עצמית לעומת תנועה הפכית – גם סוג של התכללות שתי תנועות כאחת. לכן את כל שלש התכונות האלה נכנה התכללות, ואילו שתי התכונות הראשונות הן תכונות התמדה.

לפני שנמשיך, אם אני רוצה להבין הכל בו"ק, בז"א שנקרא "השמים [שהם] מספרים כבוד אל", מה היחס בין התכללות להתמדה? פשוט שהתכללות בחג"ת, עיקרי המדות, והתמדה בנה"י. המוטבע בנפש, האינסטינקט, ה"הולך בתם ילך בטח", הוא הרגלים – התמדה. הרגלים שמעמידות את הגוף, כנ"ל. כל תכונה בא אדם מתמיד מראה על הנה"י שלו. למשל אחד שלא מתמיד, לא יכול לצאת לעבודה כל בקר, אין לו כח התמדה – יש לו בעיה ברגלים, לא יכול לקום ולצאת לעבודה. יכול להיות שגם מראה על פגם הברית שלו, היסוד, הרגל השלישית. אם יש לו פגם הברית לא יכול להתמיד, וצריך לתקן. אבל התכללות שייכת בעיקר לחסד וגבורה – חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. כמובן, בספירת העומר יש התכללות של כל המדות, אבל המושג התכללות שייך במיוחד לרגש מורגש, חג"ת, והתמדה היא נה"י, מוטבע בנפש. לפי זה, צריך לשים את שתי ההתמדות בנה"י ואת שלש תכונות ההתכללות – השונות, אם כי יש שני סיבובים – בחג"ת. יש שתי התמדות, ושלש ספירות נה"י.

65.     נצח והוד: התמדת הקיום

איך צריך לבנות? לומר שנו"ה הן אחד לענין זה, שתי הרגלים, "תרין פלגי גופא" – "רגליהם רגל ישרה". נצח והוד כאן הם התמדה בקיום. סתם "הולך בתם" שייך להוד, התמדה בענין שלו, ונצח היינו נצחיות – הוא נצחי, לא מפסיק להתקיים, לא אכזב. ההיפך מהתמדה בקיום הוא אכזב, נחל אכזב, פגם בספירת הנצח. נצח והוד הם התמדה בקיום (ובפרטיות, ההתמדה בקיום מתחלקת לשתים – התמדה בעצם הקיום, נצח, והתמדה בתנועה העצמית של הדבר הקיים, הוד).

66.     יסוד: התמדת הפעולה

התמדה בפעולה, שכל הזמן מאיר, שייכת ליסוד – כמו שדברנו על יוסף שכל הזמן מדמע, מזריע. זו "פעֻלת צדיק לחיים". צדיק אמת הוא מי שכל הזמן נותן צדקה, כל הזמן משפיע. התמדה בפעולה היא הצדיק, ספירת היסוד. אם כן, יש לנו את שתי ההתמדות – נו"ה התמדה בקיום ויסוד התמדה בפעולה.

67.     תפארת: פעולות הפכיות

מה לגבי התכונות הראשונות? נתחיל מהשמים סתם, שלפעמים משפיעים טוב ולפעמים רע שייך לתפארת, התכללות אש ומים, גם אש וגפרית וגם טל ומטר ומן[20].

68.     חסד וגבורה: הרמוניה ואתכפיא

שני סוגי הסיבוב, שתי תכונות שקשורות לסיבוב גרמי השמים, נקביל לחסד וגבורה (צריכים להיות זוג). נתחיל מהגבורה:

ההכרח שמכריח הקב"ה את התנועה ההפכית הוא אתכפיא לכוכב. אם הכוכב יפנים זאת גם הוא יוכל לעשות אתכפיא. אני הולך לכאן, ומישהו מכריח אותי ללכת הפוך (ואף על פי כן אני ממשיך בשלי, "הולך בתם" בהוד, ענף הגבורה). אם אני תופס את הפרינציפ, גם אני מסוגל לפעמים להכריח את עצמי ללכת הפוך מהנטיה הראשונית שלי. פשוט שההכרח לנוע הפוך ממה שבא לי, הוא גבורה.

מה שכל הכוכבים שרים שירה אדירה ונהדרת, הרמונית, שייך לחסד – הרמוניה היא אהבה, אי אפשר לעשות הרמוניה בלי אהבה. כתוב שמתנת החכמה בחסד – הכוונה הכללית שבתוך האהבה. לכן את ההרמוניה שאני שומע בתוך הסיבוב הכללים שייך לחסד.

עוד דבר: יש כמה סודות במושג שיר, אבל כתוב שסתם שיר הוא שיר אהבה בחסד, שיר של אהבה ותענוג. שיר הוא "אהבה בתענוגים" (כמו שיר השירים – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"). כל מה שיש בשמים שר שיר אהבה ותענוגים – ביטוי של חסד. שני דברים הפוכים בשמים – הרמוניה וכוונה משותפת מחד ואתכפיא נגד התנועה העצמית מאידך.

מי בעצם פועל את האתכפיא (לפי המדע של היום)? אשתך, כדור הארץ שמסתובב על הציר שלה. אתה האיש בשמים. מי שמביט כמו פעם, רואה שהקב"ה מכריח כל אחד נגד טבעו. לפי היום אשתך מכריחה נגד הטבע. כלומר, הקב"ה מתלבש בתוך האשה, בתוך כדור הארץ, "הכל מן האשה". הקב"ה מתלבש באשה ומכריח אותך נגד הטבע שלך אתה נע לכאן והיא אומרת לך לנוע בכיוון אחר, ואתה מוכרח לנוע כפי מה שהיא אומרת. זו האתכפיא בגבורה ו"בנין המלכות מהגבורה" כנ"ל.

69.             סיכום

יש לנו כאן התבוננות יפהפיה, להרגיש את האין-סוף מתוך תכונות השמים:

חסד

הרמוניה עם כוונה כללית

 

גבורה

הסיבוב היומי כופה סיבובים פרטיים

 

תפארת

פעולות השמים להיטיב ולהרע

 

 

 

 

 

נצח והוד

התמדת הקיום

 

 

 

 

 

יסוד

התמדת הפעולה

 

70.             הבנת האין הלא-מושג ("חריף ומקשה") מתוך היש המושג ("מתון ומסיק")

זה הפרק הראשון. היות שקצת מאוחר נאמר את כל השאר בקיצור: הנקודה שאמרנו קודם, שמתוך הגלוי אתה יכול להבין את הנסתר – זה כל שאר המאמר כאן. "ותן בלבנו בינה להבין" – להבין דבר מתוך דבר, להבין את הבלתי-מושג מתוך המושג. האופי של הבלתי-מושג הוא ההיפך מאופי המושג. כלומר, זהו חוש אחר בנפש. המושג בנפש שייך לחוש של "מתון ומסיק", בלשון חז"ל, והבלתי-מושג שייך לחוש של "חריף ומקשה". בדרך כלל אלה שני חושים אלו אינם שייכים לאותו אדם, אבל בנפש יש את שניהם. מתוך ה"מתון ומסיק", שבחיצוניות דוקא, צריך להגיע לבלתי-מושג, ל"חריף ומקשה". אם יש דבר מושג, יש בו בלתי-מושג. אם יש יש – יש אין בתוכו.

71.             הבעל שם טוב: הפרכת היש מנקודת האין שבו כדי לעלות ליש נעלה יותר

הדבר הזה קשור לסיפור שאנחנו אוהבים לספר תמיד על הבעל שם טוב: הבעל שם טוב אמר לגבי כל למדני אותו דור – התכוון לכל המתנגדים – שכל סברא בגמרא שהגאון הכי גדול יאמר אני יכול להפריך. כל מה שכל רב גדול בעולם יאמר אני, הבעל שם טוב, יכול להפריך. איך אני יכול להפריך? כי אני יכול לגלות את האין שבתוך היש. כמו שיש מאמר חז"ל הרבה פעמים "איזהו חכם?", כאן "איזהו נבון?". כתוב "נבונים לא אשתכחו", יש משהו בנבון שיותר נדיר מחכם – משה מצא חכמים ולא מצא נבונים. "איזהו נבון? המבין דבר מתוך דבר". הוא אומר שעיקר ה"מבין דבר מתוך דבר" הוא להגיע בכל יש לנקודת האין שיש בתוכו. הוא חריף ומקשה, יכול להפריך את היש. לא כי רוצה להחריב משהו, אלא "סותר על מנת לבנות", גם סותר לשון נסתר. בסתירת היש הראשון הנגלה הוא מגיע לנסתר הפנימי שעולה מתוך האין, הנקודה הפנימית של היש.

בכך הוא אמר מהי החסידות בכלל. החסידות היא תמיד לשאוף לאין שבתוך כל יש – כח מיוחד בנפש – החל מיש שכלי. נתחיל מהשכל, כמו היום במדע. כמו שאצל תלמידי חכמים יש קליפת "תניא", גאוה של תלמיד חכם שצריך להפריך, כך במדע – במיוחד מדענים שנדמה להם שאפשר להגיע לתיאוריה-של-הכל. ודאי צריך להפריך אותם. יש מדענים שמבינים כבר שאין-סוף, שבתוך כל מושג יש אין שפורך אותו. כל שלב הוא טוב, לכן טוב ללמוד מדע על פי תורה. כל מה שאתה משיג, אם יש לך את החוש היהודי שיש אין בתוך היש – אתה מגיע לעוד אין, וממילא אתה עולה עולם. האין הוא עמוד חלול ששואב אותך לעולם יותר גבוה, יש תיאוריה חדשה, יש אינשטיין חדש, וגם שם יש אין באמצע. כך עולה עד אין-סוף. זה הווארט של כל המאמר.

72.             ידיעת החיוב וידיעת השלילה

הוא כותב שיש ידיעת החיוב ויש ידיעת השלילה. לומר שה' חכם באופן חיובי, בדרגות הכי גבוהות, חכמה עילאה דאצילות, חכמה סתימאה – זו ידיעת החיוב. ידיעת השלילה היא אין-סוף יותר ממנה. בתוך ידיעת החיוב צריך למצוא ידיעת השלילה, מבין דבר מתוך דבר, מתוך ידיעת החיוב.

מה אני מתכוון כשאני אומר על ה' שהוא חכם בידיעת השלילה? אומר פשט, שכל מה שאינו חכמה אני שולל מה' – ה' הוא לא-לא-חכם. יש מי שאומר שה' חכם וחושב שהוא השיג שה' הכי חכם, חכמה עילאה. אבל יש יותר מזה, זו הדוגמה הכי טובה שאוטומטית מתבקש מידיעת החיוב להשתמש באותה מלה אבל במשמעות של ידיעת השלילה. מתוך האמירה שה' חכם אני אומר שה' חכם ומתכוון שה' לא-לא-חכם, וממילא לא אמרתי על ה' שום דבר, כי אי אפשר לומר כלום על ה'. בשביל מה טוב בסופו של דבר? כי אני יכול להרגיש את ההפלאה, יש בכך איזו תחושה. יש בידיעת השלילה משהו שמעלה אותי לעולם יותר גבוה, שגם בו יש ידיעת החיוב שבתוכה ידיעת השלילה.

73.             "דעת עליון" ו"דעת תחתון" ואצילות כממוצע המחבר

עוד דבר שהוא כותב, שיש "דעת תחתון", שלמטה היש ולמעלה האין, ו"דעת עליון", שלמעלה היש ולמטה האין. בי"ע ביחס לאצילות היא "דעת תחתון" ביחס ל"דעת עליון", אבל אצילות ביחס למאציל היא גם "דעת תחתון" ביחס ל"דעת עליון" – שאצילות היא יש והמאציל אין, ומלמעלה המאציל יש והאצילות אין, וכך בי"ע ביחס לאצילות.

קודם כל, יוצא מהתיאור שלו משהו שהוא לא כותב בפירוש. לפני שבוע הקבלנו את עולם האצילות לאצילי הידים. הפעם דברנו על צואר. יוצא כאן שעולם האצילות הוא צואר – כל דבר שמחבר, ממוצע מחבר. יחסית, או שהוא היש האמתי לגבי בי"ע (בחינת "דעת עליון") או שהוא היש הנברא לגבי המאציל (בחינת "דעת תחתון"). המושג אצילות הוא דו-סטרי. לפני שבוע הסברנו שבזכות עולם האצילות יש גילוי אלקות בעולם בכלל. מהמאמר של השבוע יוצא שעולם האצילות משמש דבר והיפוכו, בשני כיוונים. ב"דעת תחתון" מבי"ע אצילות היא אין, אבל לגבי המאציל, ב"דעת תחתון" של האצילות עצמה, היא יש.

כל הענין של "דעת עליון" ו"דעת תחתון" הוא על פי הפסוק "אל דעות הוי'". אחד מחידושי המאמר, שלכאורה יכול היה לפרש "השמים מספרים כבוד אל" על "אל דעות הוי'". לא מפרש כך, אלא אומר ש"כבוד אל" הוא רק "כבוד כלה". אבל אומר שבשם אל יש שתי דעות, מלמעלה למטה, שלמעלה יש ולמטה אין, "דעת עליון", ומלמטה למעלה, שלמטה יש ולמעלה האין האלקי, "דעת תחתון".

נעשה גימטריא שהוא כמובן לא עושה, כפתור ופרח: אמרנו שעיקר הסוד של יכולת להיות גם "דעת תחתון" וגם "דעת עליון" הוא סוד האצילות. הביטוי "אל דעות הוי'" בגימטריא אצילות בדיוק! כלומר, כל סוד האצילות, גם לשון אצל וסמוך וגם לשון הפרשה והבדלה, הוא סוד "אל דעות הוי'" שכותב במאמר של היום. לא רק זה, בעולם האצילות יש אותיות אל, ושאר האותיות הן ציות (שצריך להיות שוה "דעות הוי'"). אפשר לפרש שבעולם האצילות כולנו מצייתים לא-ל. ציות מתחלק ל-צי, 10 ברבוע, ו-ות, משולש כח, וכולו 506, יהלום של 22. ציות = דעות הוי', מתחלק ל-ות ו-דע הוי'.

74.             ב דעות ו-ב ידיעות – ב בחינות יראה (יצחק) ו-ב בחינות אהבה (אברהם)

בסוף, גולת הכותרת של המאמר, לקשר את הכל לפסוק "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". הוא כותב שיש כאן ארבעה שמות – יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק – כנגד שתי בחינות אהבה ושתי בחינות יראה. יש "יראה תתאה" ו"יראה עילאה" ו"אהבת עולם" ו"אהבה רבה". "חותם המתהפך", "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו". הסדר מלמטה למעלה – "אלה תולדות יצחק [יראה תתאה, ה תתאה] בן אברהם [אהבת עולם, ו] אברהם [אהבה רבה, ה עילאה] הוליד את יצחק [יראה עילאה, ירא בשת]".

מה קשור לכל מה שנלמד? אומר שארבע המדרגות הנ"ל הן כנגד שתי הדעות ושתי הידיעות שהסברנו:

י

דעת עליון

יראה עילאה

ה

ידיעת השלילה

אהבה רבה

ו

ידיעת החיוב

אהבת עולם

ה

דעת תחתון

יראה תתאה

כאן יש ווארט שהוא לא מסביר כלל, וצריך לדייק. הוא אומר ש"יראה תתאה" ו"יראה עילאה", שתי בחינות יצחק – שכאן הוא המסגרת, הכי נמוך והכי גבוה – הן שתי הדעות. כל המאמר שמתוך המדרגה החיצונית מגיעים למדרגה הפנימית, "מבין דבר מתוך דבר", וזו גם בחינה של "השמים מספרים כבוד אל". יצחק למטה, "יראה תתאה", הוא "דעת תחתון" – שלמטה יש ולמעלה אין. יצחק למעלה, "יראה עילאה", הוא השגה של "דעת עליון". רק להמחיש, אם אני משיג שלמעלה היש האמתי ולמעלה האין – פועל אצלי יראה עילאה, כי גם אני "כולא קמיה כלא חשיב" ממש. יראה תתאה היא שאני היש ולמעלה האין, ואני מבין שהאין מהוה את היש.

מה לגבי האהבות שבאמצע? עוד פעם, יסוד היסודות כאן. במקום דעת, האהבות הן שתי ידיעות. הוא אומר ש"אהבת עולם" היא ידיעת החיוב, כפי שאמרנו קודם – כשאני אומר שה' חכם אני מתכוון שהוא הכי חכם שיכול להיות. ההשגה שה' הכי חכם בעולם מולידה אצלי "אהבת עולם". "אהבה רבה", עוד מדרגה של ידיעת ה', היא תוצאה של ידיעת השלילה – כשאני אומר שה' חכם אני מתכוון שה' לא-לא-חכם.

75.             דעת (השקפה) מולידה יראה וידיעה מולידה אהבה

מה ההבדל בין דעת וידיעה? לכאורה אותה מילה, אבל השימוש אחר לגמרי. ב"דעת תחתון" ו"דעת עליון", "דעת" פירושה נקודת מבט, פרספקטיבה. "אל דעות הוי'" היינו לשון רבים של דעה, "דעת תחתון" ו"דעת עליון". בעברית "דעה" היא כמו השקפה – השקפת עולם. השקפת עולם שייכת למדת היראה בלב. כמו שאמרנו "לפי שכלו יהֻלל איש" – לפי השקפת העולם שלך כך יראת השמים שלך. ידיעה היא משהו אחר לגמרי, שכל. דעת היא לא בדיוק שכל, קשור לשכל – פרספקטיבה על המציאות, השקפה. לא שאתה יודע משהו ספציפי. "דעת תחתון" הכוונה שיש לך דעה על המציאות, שאתה מרגיש שכל זה יש ושם אין, ו"דעת עליון" שאתה מרגיש שרק ה' יש וכל מה שאתה רואה הוא אין. זו לא בדיוק ידיעה, אלא השקפה. לומר שאני יודע שה' הכי חכם בעולם – סוג של ידיעה. גם הידיעה שה' לא-לא-חכם היא סוג של ידיעה.

יוצא שבידיעה יש גילוי אור ולכן קשור לאהבה, קשור לאברהם אבינו, ואילו דעה אינה גילוי אור אלא השקפה, משהו עצמי, דעה על המציאות. רואים שאנשים שיש להם דעות מאד חזקות, כמו מי הוא משיח וכיוצא בזה, זה לא שכל בכלל – אין שום קשר בין הדעה לשכל. זו פשוט דעה, שהוא מרגיש שכך המציאות, כך הוא מרגיש את הענין, והוא מוכן להשבע על כך – זו דעתו. דעה אמתית שייכת למדת היראה (שמקורה בכח הצמצום כנ"ל – צמצום ההשקפה לדעה אחת על המציאות, כך ולא אחרת). גם דעה וגם ידיעה יכולות להיות מסולפות, יכול להיות שקר, ואז גם כל התוצאות הן שקר. יש דעה אמתית, גם "דעת תחתון" היא אמת שה' ברא – לכן כתוב "אל דעות הוי'" – וודאי שידיעה היא משהו אמתי. רק ההבדל ביניהם, שדעה אמתית היא בחינת יצחק – שייכת בעצם ליצחק, "פחד יצחק". יצחק הוא הדעות ואברהם הוא הידיעות, האהבה.

באמת אברהם הוא הראשון שהכיר את ה' בידיעה. הוא כתב את ספר יצירה – מלא ידיעות אודות סודות הספירות ואותיות לשון הקדש, שבהן ה' ברא את העולם. יש הרבה ידיעות לאברהם אבינו. מה הוריש ליצחק? דעות, השקפות. לכן יצחק הוא יראה ואברהם הוא אהבה. שתי האהבות גבוהות מיראה תתאה אך נמוכות מיראה עילאה – זה "חותם המתהפך". זו תכלית הענין כאן. הוא רומז זאת, אבל לא כותב כל מה שהסברנו כעת. הוא רק מתכוון שמ"דעת תחתון" צריך להגיע ל"דעת עליון", מבין דבר מתוך דבר, ומידיעת החיוב צריך להגיע לידיעת השלילה. מי שקורא כאן טוב מבין מה שאמרנו – שדעות הן היראות וידיעות אהבות, ואילו באנו רק בשביל זה דיינו.

חנוכה שמח וחודש טוב, חדש של גאולה עם הרבה דעות נכונות והרבה ידיעות אמתיות, הרבה אהבה והרבה יראה. לא לשכוח לברך ברכת המזון מי שצריך – אם יש עשרה יחד מה טוב.



[1]. המפרשים הסבירו ש"הנה בא" משמע שכבר בא לפני האדון, היינו הסדר של אליהו מלאך הברית לפני משיח, אך העובדה שהסדר הפשוט של הפסוק הפוך אומרת דרשני (הגם שתחילת הפסוק היא "הנני שלח מלאכי ופני דרך לפני" ורק אז "ופתאם יבוא אל היכלו האדון וגו'", הרי משמע מהפשט שיש שלשה שלבים: "הנני שלח מלאכי" "ופתאם יבוא אל היכלו האדון" "ומלאך הברית וגו'" וש"מלאכי" היינו מלאך מן השמים, לא אליהו הנביא, ראה מפרשים), והיינו לתת מקום לשתי הדעות של מי בא קודם (וראה רד"ק שפירש "הנה בא" לא כנ"ל אלא שיבוא בזמנו ע"ד "ראשון לציון הנה הנם"). ואם נדייק יותר, הרי ממה שנאמר "ופתאם יבוא אל היכלו האדון" משמע שלא היתה שום התראה לכך מקודם, כלומר שעדיין לא בא אליהו לבשר את בואו – נמצא ש"פתאם" משמע שמשיח בא לפני אליהו ואילו "הנה בא" משמע שאליהו בא לפני משיח, ועל כן "לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו" (לשון הרמב"ם, ראה לקמן).

    והנה, אליהו מלאך הברית משיח = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אליהו משיח = "שמע" (וחלק הקדמי של אליהו משיח = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!). מלאך הברית = "ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". י"ל בדרך פרט שאליהו מגלה ש"הוי' אלהינו" ("אלהינו" אותיות אליהו ועוד נ ר"ת נביא, והוא משיב לב אבות על בנים וכו', היינו הגילוי של "הוי' אלהינו") ואילו משיח הוא סוד "הוי' אחד" (היינו מה שמגלה לכל העולם כולו ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"), וד"ל. הר"ת = א פעמים אלהים ואילו אמצעי וסופי התבות = חד פעמים אלהים. האמצעי התבות = כג פעמים הוי' ואילו ראשי וסופי התבות = כ פעמים הוי'. בדילוג אותיות: "הוי' הוא האלהים" (והוא גם סכום הר"ת – אלהים כנ"ל – והאותיות הרביעיות – מג, חצי אלהים) = ג פעמים גדול ועוד כג פעמים גדול, ודוק.

[2]. "לישר ישראל ולהכין לבם" = 1274 = 49 (7 ברבוע) פעמים 26, שם הוי' (שם הרחמים) ב"ה = 7 פעמים יעקב (שנקרא ישראל, והוא סוד מדת התפארת ("תפארת ישראל") = "לישר ישראל"). הרמב"ם פוסק כדעת חכמים בסוף מסכת עדיות (ראה כ"מ כאן) שאליהו בא רק "לעשות שלום בעולם" לא לקרב ולא לרחק כו' (ובהמשך הוא כותב שכל ישראל יתיחסו על פיו של מלך המשיח, שיודיע מי הוא כהן, מי הוא לוי ומי הוא ישראל אבל לא יפסול את המוחזק בכשרות שהדין הוא "משפחה שנטמעה נטמעה"; "משפחה שנטמעה נטמעה" = תפארת, היינו "תפארת ישראל" = "לישר ישראל". האמצעי התבות = 676 = הוי' ברבוע = 4 פעמים 169, העולה אחד-אהבה ברבוע, וכן עולה נטמע – אמצעי התבות "שנטמעה". ר"ת אותיות שמן – שייך לחנוכה – העולה יה פעמים הוי'!).

[3]. ראה מגדל עז בסוף הלכות מלכים שפשיטא ליה שהרמב"ם סובר כמשמעות הכתובים שמשיח בא לפני אליהו, שלא כדעת הגמרא בעירובין.

[4]. ראה בכ"ז באגרת כללי פרטי של הרבי מיו"ד כסלו תשכ"ח נדפסה באג"ק חכ"ה ע' לג ואילך. וראה גם ספר השיחות תשמ"ז ח"א ע' 302 ואילך.

[5]. ואילו "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא", לפי הפירוש הנ"ל שכבר בא לפני האדון, רומז לגאולת "בעתה", ודוק.

[6]. כדברי המגדל עז הנ"ל, וכן פשוט בדברי הרמב"ם.

[7]. לשון המשנה בסוף עדיות – "לעשות שלום בעולם" ע"ד "עושה שלום". מכאן ראיה שהרמב"ם מדייק בלשונו – "לשום שלום בעולם".

[8]. שיא חייו ופעולתו ("פעלת צדיק לחיים") של אליהו הנביא זכור לטוב מתגלה בתבות "ויעל אליהו בסערה השמים" (שראה אלישע, ובזכות זה זכה ל"פי שנים ברוחך אלי") = 900 (= 30 ברבוע; "אליהו בסערה השמים" = 784 = 28 ברבוע = "פעלת צדיק"). עלית אליהו השמים מעלה מיין נוקבין ליחוד העליון שפריו הוא ירידת אליהו בזמן הגאולה "לשום שלום בעולם" = 900. והנה, חוה אותיות "ויעל אליהו בסערה השמים" מצטיירות בצורת חוה כך:

ו י ע ל

א ל י

ה ו

ב

ס ע

ר ה ה

ש מ י ם

    הפנות של הצורה הנ"ל הן אותיות "לשום שלום בעולם"! עם האות ב שבאמצע – "הוי' יברך את עמו בשלום" (רמז ל-ב שלום – "לשום שלום"), אותיות מלבוש = חשמל כנודע, שעולה 9 פעמים 42, כאשר שאר האותיות עולות 9 פעמים 58, חלוקת 100 (יפי) ל-חן ו-מב כנודע. בציר האמצעי של הצורה שרש נשמת הבל עולה מלמטה למעלה. יש כאן עליה של אליהו-סערה-שמים = 777 = אהיה פעמים הבל, וד"ל.

[9]. ראה לעיל שיעור אור לי"ג תשרי פ"א בהערה.

[10]. יש לציין עוד שבדברי הימים הוא קרוי "הדד" ב-ד.

[11]. "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם" = 714 (7 פעמים אמונה וכו') = אהיה פעמים בוכו (חילוף אהיה כנודע). והנה, השם הקדוש "בוכו" הוא לשון בכי, ובוכו = "בבכי [יבאו וגו']", כלומר ש"בבכי יבאו ובתחנונים אובילם" = "בבכי" ועוד כ פעמים "בבכי" (סוד הנהר פרת, וכן "בן פרת יוסף"). הר"ת של "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם" – "[בבכי] יבאו".

[12]. בך במילוי – בית כף = 512 (2 בחזקת 9) = נושא הפכים וכו'.

[13]. "ויבך" עולה לחוי ועוד בך, המשלים את שם כב היוצא מברכת כהנים ל-ס אותיות ("ששים גבורים סביב לה"), והוא בסוד חלוקת 100 בחתך זהב ל-62 ו-38, כמבואר במ"א. במשולש פרטי, "ויבך" = 289 = טוב ברבוע = "ברא אלהים", לרמז שה' ברא את העולם בבכיי ספירות ו-כב אותיות (בוכות כנ"ל). במס"ק "ויבך" = 154 (יחוד "הוי' אלהינו הוי'") = 7 פעמים 22, בך (שער בכי). במילוי, "ויבך" = 544 = בכי פעמים טוב! השרש ומילוי המילוי = 1547 = טוב פעמים אמן (יחוד הוי' אדנ-י כו').

[14]. מביניהם: "ויפל על צואריו [של יעקב אביו] ויבך על צואריו עוד" (ראה רש"י בפירוש "עוד"), המדגיש ביותר את הקשר בין בכי לצואר (פעמיים כתוב "צואריו").

[15]. צואר קדלא = 432 = 3 פעמים 12 ברבוע (סוד קדם, הערך הממוצע של עדן נהר גן = 432). צואר צואר קדלא ("שנים מקרא וחד תרגום") = 729 = 27 ברבוע = קרע שטן וכו'. קדלא צואר ר"ת קץ – "קץ שם לחשך" בבוא "קץ הפלאות" מכח תיקון הצואר, וד"ל.

[16]. ח"א רט, ב.

[17]. זה לשונו:

"ויבך עליהם עליהם ודאי, על כלם בכה על בי מקדשא דאתחריב תרין זמנין ועל אחוי עשרת השבטים דאתגלו בגלותא ואתבדרון ביני עממיא".

לכאורה גם בנימין גלה, וא"כ הם י"א שבטים, י"ל כי הבכי' על גלות בנימין נכלל בהבכיה שבכה על צוארי בנימין, א"כ דהבכי' דויבך עליהם הוא רק על י' שבטים (והיינו מה שעלהם כתוב חסר י' לרמז על גלות י' שבטים).

או י"ל לוי אינו נחשב במנין השבטים, ובמנין הי"ב שבטים נכנסו אפרים ומנשה, ואפרים ומנשה הם בני יוסף ולא אחיו, א"כ מה שבכה על אחיו שבטים הוא רק על י', ואמר דאיהו בכה דנצנצה בי' רוחא קדישא ואינון לא בכו דלא שרא עלייהו רוח קודשא, א"כ בנימין שבכה נצנצה בו ג"כ רוה"ק (ובפירש"י בחומש שבכיית בנימין הי' על משכן שילה שבחלקו של יוסף שעתיד ליפול, והוא מגמרא דמגילה פ"ק). אך ביוסף הי' ב' בכיות, א' על חורבן ב' בהמ"ק, ב' על גלות ישראל, ובבנימין הי' רק בכי' א' על חורבן משכן שילה, ולא על גלות ישראל, כי בחורבן משכן שילה לא גלו ישראל.

אולי יל"פ רוחא קדישא הוא הרוחא דשביק אבא הנק' קדש, בגווה דאימא בביאה ראשונה, ונק' רוחא דהיינו אויר, כי שרש הרוחא הזה הוא מאוירא כמ"ש בע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש י', ובפע"ח בשער ק"ש שעהמ"ט ע"ש. והרוחא הזה נמשך בדעת דז"א הסוגר יסוד אימא, והוא הב' עטרין דדעת, ומדעת נמשך ליסוד ז"א (כי יסוד נמשך מדעת כמא' אין קישוי אלא לדעת, ועיין בפע"ח שער הלולב פ"ג ובדרוש להרר"י מערבי ז"ל זיע"א שם, ויסוד נותן החצי מהרוח הזה בביאה ראשונה שלו בגווה דמל', היינו הרוח דעטרא דגבורה, (ומ"מ נשאר גם הוא העטרא דגבורה ביסוד, כי זכר דעתו שלם שיש בו עטרא דגבורה ג"כ כידוע) והרוחא שנמשך בגווה דמל' הוא הוא בחי' בנימין, נפשה דרחל, כידוע, זהו שביוסף יסוד דדכורא דז"א נצנצה בי' רוחא קדישא, ובכה ב' בכיות, א' על חורבן בהמ"ק, הוא מעטרא דגבורה שברוה"ק, ב' על גלות ישראל הוא מעטרא דחסד שברוה"ק, כי מובן שהבתים בערך ישראל הם כמו גבורה לגבי חסד (וכמו מל' שבה הוא העטרא דגבורה היא בחי' בית לגבי' ז"א שהוא בחי' אדם כמ"ש כתפארת אדם לשבת בית), ובנימין שהוא הוא גופא בחי' הרוחא בחי' עטרא דגבורה בלבד, בכה רק בכי' א' על חורבן משכן שילה, ולא שייך לומר שיבכה על גלות ישראל שהבכי' הזאת הוא מעטרא דחסד דהרוחא כי בחי' זו אין בו, ול"ש לומר שנצנצה בו רוה"ק במה שבכה על חורבן משכן שילה, כי הרי כל מהותו דבנימין הוא הוא בחי' עטרא דגבורה דרוה"ק, א"כ מה שייך לומר נצנצה כו' הרי הוא גופא הוא בחי' רוה"ק, וכמובן, והיינו דקדוק הלשון נצנצה שהוא מלשון הנצו הרמונים, דהיינו פריחה וניצה אך נצנץ הוא ב"פ נץ, היינו ב' עטרין חו"ג והיינו כמו הנצנים, שהוא בחי' הרוחא בדף א' ע"ב הנ"ל במק"מ שם. ועיין בפ' ויחי דרל"ח מפרש נצה על יסוד, ובפ' בלק דקפ"ט ע"ב מפרש נצה על מל', והובא בקה"י מע' נצה, והיינו נצה יסוד הוא עטרא דחסד, השייך רק לדכורא, ונצה דמל' הוא הרוחא דעטרא דגבורה, א"כ ב"פ נץ, נצנצה, הוא הרוחא דהב' עטרין, ואמר נצנצה בי', בי' דוקא היינו שהי' זה בבחי' פנימיות בי', ואינון (היינו הי' אחים) לא בכו דלא שרא עלייהו רוח קודשא, היינו אפילו הרוח קודשא דעטרא דגבורא, שזה הי' בבנימין שלכן בכה הוא, הנה הי' אחים הם למטה מבחי' זו, לכן גם בחי' זו דרוח קודשא לא שרא עלייהו, ונקט שרא עלייהו, ולא נצנצה בהם, היינו שאפילו בבחי' מקיף לא הי' עליהם, וביוסף הי' אפילו בבחי' פנימי ג"כ, וי"ל עוד מה שנקט שרא עלייהו, הוא כי הם היו עשרה, ועל עשרה הרי שורה אור השכינה שבבחי' בלי-גבול ותכלית בבחי' מקיף וכמ"ש באגה"ק פכ"ג בד"ה בגזירת עירין כו' ע"ש הנה לא שרא עלייהו, והוא מפני שחטאו במכירת יוסף, וגרמו שנסתלקה שכינה מיעקב אביהם כמ"ש ותחי רוח יעקב אביהם שנסתלקה ממנו כשמכרו את יוסף. ועיין בתרגום יונתן ובפירש"י שם, לכן מדה כנגד מדה לא שרא עלייהו רוח קודשא אפילו כשנתועדו מיוסף, ואם גרסתנו מדוייקת הוא, הנה שנוי הלשון מה שביוסף נקט רוחא קדישא, ובהם נקט רוח קודשא.

[18]. יש ג פעמים (חזקה) "ונחיה ולא נמות" – פעם ראשונה יעקב לשבטים, פעם שניה יהודה ליעקב, פעם שלישית מצרים ליוסף, ודוק היטב. "ונחיה ולא נמות" = ברית (הערך הממוצע של כל מלה = צדיק), בחינת יוסף הצדיק, הכל קשור אליו, הצדיק חי עלמין. הערך הממוצע של ראשי וסופי התבות = יוסף!

[19]. מלכות ישראל ח"א (עמ' רט).

[20]. אש וגפרית הם זוג וכך טל ומטר. אש גפרית = 994, טל מטר = 288, וביחד עם מן ("לחם מן השמים") = 1372 = גשם פנים ואחור (ד"פ גשם)! כל מה שיורד מן השמים הוא גשם – התגשמות הרוחניות של עצם השמים לטהר, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com