י"ט אלול ע"ב – עוד יוסף חי, יצהר התוועדות "תתעורר" – עניני אלול הדפסה

י"ט אלול ע"ב – עוד יוסף חי, יצהר

התוועדות "תתעורר" – עניני אלול

2.                  א. "ותשלם החומה בעשרים וחמשה באלול"

3.                  עבודת אלול – לעלות מבהמה לאדם

שמות החדשים עלו מבבל, לכאורה התקבלות שמות אלה בעם ישראל שייכת לתורה שבעל פה, אבל ישנם כמה וכמה משמות החדשים שכתובים גם בתנ"ך – יש שמות ששיכים לתורה שבעל פה ויש שמות ששייכים גם לתורה שבכתב. אחד החדשים ששמו כתוב פעם אחת בתנ"ך הוא חדש אלול, חדש ההכנה לשנה החדשה.

יש ווארט של הרבי על כך שראש חדש אלול הוא ר"ה למעשר בהמה ואילו ראש חדש תשרי הוא ר"ה לכל באי עולם[1], שיחסית זו עליה מבהמה לאדם: הרבי אומר ווארט, שכל העבודה של חדש אלול היא לעלות מבהמה לאדם. עד עכשיו הייתי בהמה, אני נכנס לר"ח אלול כבהמה, ואני צריך לצאת בחדש הזה מהדיר.

כתוב שחדש אלול הוא עיר מקלט, כעת יש עוד דימוי: נכנסים בהמה וצריך לצאת מהדיר אדם, מכח התגלות יג מדות הרחמים בחדש הזה, מכח "המלך בשדה", מכח הנשמות הגדולות, הכלליות, הקשורות לחדש אלול. ח"י אלול הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.

4.                  "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול"

אמרנו שחדש אלול מוזכר בתנ"ך פעם אחת, בספר נחמיה. לפי כד ספרי תנ"ך עזרא ונחמיה הם ספר אחד, בכל אופן מקובל לחלק אותם לשנים – ספר עזרא וספר נחמיה. יש עוד ספרים שמחולקים לשנים – שמואל א ושמואל ב, מלכים א ומלכים ב, דברי הימים א דברי הימים ב – אבל כאן מחלקים לשנים וכל אחד הוא שם בפני עצמו, צדיק בפני עצמו. אחד עזרא בן שריה והשני נחמיה בן חכליה. יש כאן דוגמא יפהפיה של זוג בו הזכר-המשפיע הוא כפולת יג והנקבה-המקבל כפולת ז – עזרא בן שריה עולה ה"פ יג ברבוע ונחמיה בן חכליה עולה רחל, לד פעמים ז.

גבורת נחמיה היא בעמידתו איתן מול כל מיני אויבים – טוביה, סנבלט וכו' – שמאימים עליו, מיראים אותו, אומרים שרודפים אותו להרוג אותו. אף על פי כן הוא מחזיק מעמד, עומד חזק מולם. "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה", ונחמיה נוקבא ביחס לעזרא – הוא בונה את החומה, בכל התוקף מול הממסד המקומי, "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול לחמשים ושנים יום". זו הפעם היחידה שיש את השם של חדש אלול בתנ"ך.

אם רק פעם אחת מוזכר שם החדש בתנ"ך, וביום מאד עיקרי ומרכזי בו, "בעשרים וחמשה לאלול" – יום בריאת העולם לפי רבי אליעזר, "זכרון ליום ראשון" – באותו יום "ותשלם החומה", צריך לציין זאת. כמה זמן לקח מבצע בנית חומת ירושלים? חמשים ושנים יום. אם עושים חשבון, מתברר שהתחילו ב-ד' מנחם-אב וסיימו ב-כ"ה באלול, היום אותו הפסוק מציין. אם כן, גם השנה וגם בכל שנה ושנה ראוי לחגוג – "הימים האלה נזכרים ונעשים", על ידי שזוכרים אותם כראוי הם נעשים מחדש. אם רוצים להגן על ירושלים, עיר שחוברה לה יחדו, לבנות לה חומה, היום של "ותשלם החומה" הוא בעשרים וחמשה לאלול.

5.                  "לאלול"

לפני כמה ימים[2] דברנו על המספר לאלול, 97, מספר מאד חשוב בקבלה – יחוד מה ו-בן (ראינו איך הוא מתחלק ל-60 ו-37 ב"חתך זהב", מספר האותיות בשני הפסוקים של פרשתנו, פרשת כי תבוא, "יקימך הוי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות הוי' אלהיך והלכת בדרכיו. וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". והנה, בתבת "לאלול" ה-37 נמצא בתוך ה-60 – אלו בתוך לל, ודוק).

באמת בנו את החומה בן ימים, וברגע ש"ותשלם החומה" התחבר שם מה, שהוא הפנימיות שבתוך החומה – השראת השכינה בישראל בתוך החומה, בתוך ה-בן – ונעשה "לאלול". באלול יש כבר שתי ל'מדין, ובפעם היחידה שכתוב בתנ"ך אלול יש עוד ל, "לאלול", שלש ל'מדין. לא-לו מההתחלה ועוד ל, ומהסוף לו-לא ועוד ל. תיכף נסביר מה זה לא-לו אותיות אלול.

6.                  גימטרית הפסוק

לכל הפסוק יש גימטריא מאד מופלאה – הוא שוה 2808, אהבה פעמים יראה, שתי המדות העיקריות של הלב, החסד והגבורה, "אברהם יגל יצחק ירנן". צריך לעבוד את ה' באהבה ויראה. בלי אהבה ויראה העבודה היא כמו עוף שאין לו כנפים, לא פרחא לעילא, וכאשר יש אהבה ויראה כל העבודה פרחא לעילא. הנה אהבה פעמים יראה – הכאה, הזווג השלם שלהם – רמוז בפסוק המיוחד הזה "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול לחמשים ושנים יום".

7.                  שלמות ראש וסוף הפסוק

המלה הראשונה של הפסוק, "ותשלם", אותיות שלמות. ידוע שהרבי מדבר כל הזמן וכולנו חושבים כל הזמן על שלמות – שלש שלמויות, שלמות הארץ, שלמות העם ושלמות התורה. כנראה הכל קשור עם שלמות החומה של ירושלים. "ותשלם" בכ"ה באלול, היום בו ה' ברא את העולם.

אמרנו שבחדש אלול מאירות יג מדות הרחמים, אור מקיף עליון כמו שנסביר. יש רמז שמספר האותיות ב-יג מדות הרחמים – "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה" – הוא חומה אותיות. כמו שאמרנו, יג מדות הרחמים הן המשכת אור מקיף עליון, שבעצם מהוה חומה סביב עם ישראל – "ואני אהיה לה חומת אש סביב נאם הוי' ולכבוד אהיה בתוכה".

"פרזות תשב ירושלים" ואף על פי כן יש לה חומת אש סביב, מי החומה? הקב"ה. החומה מגדירה ושומרת על השלמות, ובעבודת ה' השלמות היא אהבה ויראה, הגימטריא של פסוק אלול הנ"ל. נקח רק את המלה הראשונה והאחרונה בפסוק – ותשלם-יום. שתי המלים הן גם כפולה של שם הוי' וביחד הן עולות כבוד פעמים הוי' (ולכבוד אהיה בתוכה), בגימטריא ארץ ישראל. נמצא שגם שלמות כל ארץ ישראל רמוזה בפסוק הזה.

8.                  "מוסר שלומנו עליו"

נוסיף עוד רמז אחד, בשביל הילדים בחיידר, ובכך נפתח במשהו שמח: יש בפסוק 8 מילים. הערך הממוצע של כל מלה – 2808 חלקי 8 – הוא 351, משולש שם הוי', כל המספרים מ-1 עד 26.

מה שמענין שמבין 8 המילים יש 6 – רוב ניכר – שהן בנות מספר לא זוגי של אותיות, כלומר, יש בהן אות באמצע המלה. נתבונן אם יש איזה רמז בולט באותיות שבאמצע התיבות: "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול לחמשים ושנים יום". מי יכול לעשות מילה מהאותיות שבאמצע המילים? שלומנו – שייך לכולנו, אנ"ש... הכל מתחיל משלום, "ותשלם", "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל".

נשאלת השאלה האם המלה "שלומנו" מופיעה בתנ"ך באיזה מקום. אם כן, יתכן – ודאי – שהפסוק הזה רומז לאותו פסוק (אם יש בכלל בתנ"ך). מישהו זוכר? פסוק שאפשר לזכור אותו, מתאים שמי שבקי בתנ"ך יזכור אותו, כי הוא מדבר על מלך המשיח. כאן הסיפור הוא שנחמיה סבל מכולם. מה הפסוק הכי מפורסם שמלך המשיח סובל את כל החליים שלנו? "אכן חלינו הוא נשא ומכאֹבינו סבלם". ההמשך הוא: "והוא מחלל מפשענו מדכא מעונֹתינו מוסר שלומנו עליו[3] ובחבֻרתו נרפא לנו". רמז למה שכתוב בקבלה שנחמיה קשור למשיח. יש שיטות לפיהן נחמיה מסיים את התנ"ך – "הכל הולך אחר החיתום", מלך המשיח.

עוד רמז בענין: כל הפסוק עולה אהבה פעמים יראה, וכמה רק שלומנו ("מוסר שלומנו" שסובל מלך המשיח עבורנו, כדי שנגיע לשלמות התורה, העם והארץ)? תלב, תבל, שהוא פעמיים יראה[4]. בקבלה זו כוונה מיוחדת של יחוד וזווג ריו עליון ו-ריו תחתון. בכל זווג בקבלה יש שתי בחינות יראה, שתי בחינות ריו, שעולות יחד תבל-שלומנו. אם רק שלומנו הוא ב"פ יראה אז כל שאר הפסוק הוא יא פעמים יראה. האות העיקרית (העיצור) באהבה היא ב, ורק שלומנו עולה ב פעמים יראה, כאשר ה-אהה של אהבה פעמים יראה היינו ערך שאר אותיות הפסוק.

עד כאן, סימן שאלול הוא חודש בו צריך להשלים את החומה, להשלים את שלש השלמויות, מכח חומה האותיות של יג מדות הרחמים. אז זוכים ל"שלומנו". לחיים לחיים.

9.                  כה אלול ו-ל אלול

לפי הפסוק בנחמיה, מה באמת היום הכי חשוב בחדש אלול? בפשט נזכר בפסוק יום ה-כה – "בעשרים וחמשה לאלול". אבל יש עוד יום חשוב שרמוז בו: ל' אלול, "לאלול". אין עוד אלול בתנ"ך, רק הפסוק "לאלול", ל אלול, שהוא ראש השנה. ממש אסמכתא ל"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" – הקשר בין ראש השנה, היום הששי למעשה בראשית, יום בריאת אדם הראשון, היום בו עולה בהמה להיות אדם, ו"זכרון ליום ראשון" שכתוב במפורש בפסוק, "בעשרים וחמשה לאלול".

10.             ב. כוונות אלול: לא־לו – או־לל

11.             "ולו-ולא נתכנו עלִלות"

הזכרנו שאלול מורכב מ-לו-לא, ל עם א ו-ל עם ו. זו הכוונה העיקרית שמוסברת בחסידות של הרביים לגבי חדש אלול, שהוא מחבר את ה"לא" עם ה"לו". בהרבה פסוקים בתנ"ך יש כתיב "לא" וקרי "לו" – הכתיב הוא הממד הנסתר והקרי הממד הגלוי. יש לא-לו, יחד אלול.

אם אנחנו יוצאים מח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, אפשר לכוון שה"לא" ב-א – שמבואר בחסידות שהוא הכתר – הוא נשמת הבעל שם טוב, וה"לו" עם ו – הדעת הכוללת את הו"ק – הוא נשמת אדמו"ר הזקן.

לו רומז לדעת, "מפתחא דכליל שית". מצד אחד הדעת כוללת את החב"ד, אך עיקר כוונת "לו" הוא מה שהדעת כוללת את הו"ק, "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" (חדר ר"ת חסד-דין-רחמים, חג"ת, והון-יקר-נעים הם נה"י, לפי הסדר הי"ן – הון-כלכלה בהוד, כמבואר במ"א, יקר הוא תיקון קרי ביסוד ו"נעים" בסוד "נעִמות בימינך נצח" – נמצא שיש כאן כל שש מדות הלב, ו"ק).

"לו" ב-ו היא בפרט "דעת המתפשט", בעוד "דעת הנעלם" נכללת ב"לא" של הכתר, "אל דעות הוי' ולא-ולו נתכנו עלִלות" – "ולא" היינו דעת עליון, למעלה מסדר השתלשלות, שם התחתונים אינם תופסים מקום, ואילו "ולו נתכנו עללות" היינו סדר השתלשלות, שם התחתונים כן תופסים מקום. "לא" ב-א דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, ו"לו" ב-ו דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה אין. "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות".

12.             "בכל צרתם לא-לו צר"

איפה עוד כתוב לא-לו? בדרך כלל כשרוצים להסביר את הסוד של אלול מביאים את הפסוק השני – "בכל צרתם לא-לו צר". כאשר עם ישראל בצרה, "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", האם גם ה' כואב את הכאב שלנו? הפסוק אומר "בכל צרתם לא-לו צר". הנגלה, הפשט, הקרי, הוא "לו צר" – שה' משתתף אתנו בצער. הכתיב, הנסתר, הוא "לא צר" – למה "לא צר"? מצד הכתר, למעלה מסדר השתלשלות, אנחנו עם כל הצרות שלנו לא תופסים אצלו מקום כלל וכלל. אם לא תוספים מקום, למה שיהיה לו צר? בכל אופן, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", יש גם "לא" נסתר וגם "לו" גלוי.

את מה שאמרנו הרגע לכאורה קשה כבר להתאים לבעל שם טוב ולאדמו"ר הזקן. איך אפשר לומר שהבעל שם טוב הוא "לא צר" ב-א, שכל העולם וכל היהודים וכל הצרות שלהם לא תופסים מקום אצל הקב"ה? איך אפשר לומר כזה דבר על הבעל שם טוב?! אצלו העיקר הוא הנקודה העצמית של אהבת ישראל והשתתפות בצרות הזולת – האם הקב"ה לא משתתף אתנו בצרה שלנו?!

צריך להסביר, כמו שהרבי הרש"ב מסביר במאמר שאנחנו לומדים בע"ב[5], שמצד הרוממות העצמית של הקב"ה – שיש בה גם "כתר מלכות" וגם "לבוש מלכות", דהיינו עצם הרוממות העצמית בלא-מודע והתפשטות הרוממות העצמית, אבל גם מצד ההתפשטות של הרוממות העצמית ("הוי' מלך גאות לבש") – העולמות לא תופסים מקום. אבל אף על פי כן ולמרות הכל, ודווקא, היא הנותנת, הוא נותן מקום לדבר שלא תופס מקום בכלל. לשם מה הוא נותן מקום לדבר שמצדו לא תופס מקום? כדי לרחם.

13.             סוד יג מדות הרחמים שבכתר: נתינת מקום למה שאין לו מקום כדי לרחם עליו

כתוב "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". במלה "אשכון" יש שני פירושים. עיקר הפירוש[6] ש"אשכון" הולך על "מרום וקדוש", שה' שוכן למעלה, ובכל אופן "ואת דכא ושפל רוח", בכל אופן יורד לרחם. אבל אפשר גם לפרש[7] שהמלה "אשכון" הולכת גם על "ואת דכא ושפל רוח", שהוא שוכן בתחתונים.

בכל אופן, זו לא דעת תחתון. מצד דעת תחתון הלמטה הוא יש והלמעלה אין, כי הוא לא נתפס, וממילא מצד דעת תחתון התחתון באמת תופס מקום, הוא מציאות יש. מצד דעת עליון התחתון אינו תופס מקום. מצד עצם הרוממות העצמית הוא לא תופס מקום, הוא לא קיים. אבל מצד ההתפשטות של הרוממות העצמית, אף על פי שהוא באמת לא תופס מקום, באופן נסי – שקשה להבין איך ומה – ה' נותן מקום לדבר שבאמת לא תופס מקום כלל וכלל, ובכך הוא מרחם על התחתונים, שכולם בבחינת "את דכא ושפל רוח" בבחינה הזו, היות שאין להם מציאות, לא תופסים מקום.

הבחינה הזו של נתינת מקום לדבר שאינו תופס מקום כלל וכלל היא ממוצע, כמו כל הסודות בקבלה ובחסידות: יש דעת עליון, ששם למעלה יש ולמטה אין, ואם הלמטה הוא אין הוא גארנישט, לא תופס מקום כלל. יש דעת תחתון שלמטה יש ולמעלה אין (לא כי לא תופס מקום אלא כי לא מובן ולא מושג כלל וכלל). אבל יש משהו באמצע, "התפשטות הרוממות העצמית" בלשון המאמר של השבוע – זו התפשטות מצד דעת עליון, לא מצד דעת תחתון, שאף על פי שהתחתון באמת לא תופס מקום ה' נותן לו מקום.

זו התכללות ה-לו בתוך ה-לא, ועל כך אפשר לומר באמת שזו מדרגת הבעל שם טוב. בהתפשטות הרוממות העצמית ה' מרחם עלינו ומשתתף בצרתנו, וזה בעצם הסוד של יג מדות הרחמים של חדש אלול. מקור יג מדות הרחמים הוא הכתר, ומצד הכתר אנחנו לא תופסים מקום, אז מה הן יג מדות הרחמים בכתר? אלא הוא-הוא הדבר שאמרנו, בסוד "לבוש מלכות" שבכתר. בקבלה הדיקנא קדישא נקרא לבוש ("לבושה כתלג חור"), בחינת לבוש לעצמות הכתר, לפרצוף אריך.

14.             התכללות ה"לא" וה"לו" בנשמות הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן

נמצא שאלול רומז לשתי בחינות של רוממות: "לא" ו"לו". אפשר לומר, פשוט, ש"לא" עם א היינו דעת עליון ו"לו" עם ו היינו דעת תחתון, "אל דעות הוי'", ויש באלול יחוד של שתי הדעות – גם דבר גדול ועצום.

אבל יותר עמוק, כפי שאמרנו כעת, שה"לו" הוא בעצם התכללות של המציאות-לא-מציאות של התחתונים במקום שאליבא דאמת אין להם תפיסת מקום, ואף על פי כן באופן נסי ה' ממציא מקום למי שאין לו מקום, למי שהוא גארנישט, כדי לרחם עליו. נקודת ההתכללות הזו היא שרש הבעל שם טוב, ומי שממשיך זאת בטוב טעם ודעת – גם לתוך דעת תחתון ממש, ממשיך את התכללות דעת תחתון שבדעת עליון לתוך השכל שלנו, דעת תחתון ממש – הוא אדמו"ר הזקן.

15.             זרימת כל כחות הנפש ב"לולא האמנתי"

כל חדש אלול, עד הושענא רבה – ועד בכלל – אנחנו אומרים "לדוד הוי' אורי וישעי", פרק ז"ך בתהלים. שם, פסוק אחד לפני הסוף, יש רמז מפורסם לחדש אלול – "לולא האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים".

יש כאן סדר: "האמנתי" היינו האמונה הפשוטה שבנפש; "לראות" היינו החכמה, פנימיות אבא פנימיות עתיק וגם פנימיות אמא פנימיות עתיק; "בטוב הוי'" – כמו בעל שם טוב, "גם בלא דעת נפש לא טוב" – הפנימיות של המדות בנפש, פנימיות ז"א (הוי', ויש "טוב הוי'" בתוכו). צריך לראות בטוב הוי', ולשם כך צריך להיות "האמנתי", ובשביל האמנתי צריך "לולא". בסוף מגיעים ל"ארץ חיים", מלכות, "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול". כשהמלכות מקבלת מספירת היסוד, מזדווגת עם היסוד, היא נקראת "ארץ חיים".

יש כאן את כל הספירות בפסוק, כשה"לולא" – אלול הפוך, אלול שעולה מלמטה למעלה – הוא "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א (אמונה פשוטה). והוא, כמו שמוסבר במאמרים כעת של הרבי הרש"ב, המקיף של אור חוזר – "לולא האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים". אין כוונה כל כך מושלמת ויפהפיה של כל זרימת כחות הנפש בחדש אלול כמו בפסוק הזה:

לולא      חביון עז העצמות

האמנתי        רדל"א

לראות         חכמה ובינה

בטוב הוי' פנימיות ז"א

בארץ חיים המלכות המקבלת מהיסוד

מתוך הפסוק הזה באים לחותמת פרק ז"ך, "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'".

16.             כוונת רבי לוי יצחק – או-לל

חוץ מהכוונה שאלול הוא לא-לו, שמופיעה הרבה פעמים בחסידות, יש כוונה מיוחדת של האבא של הרבי, ר' לוי'ק, שאנחנו משתדלים כמעט כל פעם להזכיר אותו ולהביא משהו מתוך תורתו: הוא כותב מכתב לרבי ולרבנית לקראת ראש חדש אלול[8] ומברך אותם בכל המצטרך. כמו בכל האגרות שלו, הוא פותח בדברים אישיים מרגשים, יוצאים מן הלב, ותיכף מגיע לרזין דרזין דאורייתא, וכך האגרת משתרעת על כמה עמודים, ובסוף הוא שוב חוזר לאיחול הלבבי האישי, מקרב איש ולב עמוק. באגרת הזו הוא מסביר באריכות שהכוונה של אלול היא – לא לא-לו, כתיב וקרי, אלא – או-לל, דילוג אותיות בתוך המלה אלול.

17.             "או" – סוד המלכות והעדר הודאות

הוא מביא מהזהר הקדוש[9] שהמלה "או" – מלה קטנה ופשוטה, שמופיעה מאות פעמים בתנ"ך, כל פעם שכתובה המלה "או" (אודער, או כך או כך) – היא המלכות. כך מביא ר' לוי'ק ציטוט מפורש מהזהר הקדוש.

לא כתוב הסבר בזהר למה "או" היא מלכות. הדבר הכי פשוט שהוא כותב – שאינו ההסבר העמוק – הוא ש-או בגימטריא ז, והמלכות היא הספירה השביעית. לפי הרמז הזה המלכות עצמה כאן היא ה-א שמקבלת מה-ו שמעליה. אבל לא מספיק להסביר רק כך מדוע "או" היא מלכות. הוא אומר שצריך להסביר לפי הפשט של המלה "או". "או" פירושו היפך הודאות – או כך או כך.

יש שם קדוש בקבלה, ככה, ר"ת – מהבעל שם טוב, בעל יום ההולדת של חי אלול – כתר כל הכתרים. איך אומרים באידיש "ככה", במיוחד אצל הרבי הקודם? "אזוי און נישט אנדרעש", כך ולא אחרת (בלי אגרוף, אבל בכל אופן כך, ככה – כמו שהסברנו הרבה פעמים שה-ה של ככה באה להמתיק את הכך, לכן צריך להיות ככה, ה-ה היא ה חסדים, ורק כך בפני עצמה היא גבורות). מה אומר ככה? ככה ולא אחרת. ההיפך הגמור מ"או", כאשר לא יודעים שככה, אז או כך או כך (כנראה שיש שני כך). "ככה" הוא בדיוק ההיפך מ"או".

ידוע ששרש המלכות ברדל"א. מצד אחד רדל"א הוא ככה, "כתר כל הכתרים". מצד שני מה הפירוש הפשוט של רדל"א? רישא דלא ידע ולא אתידע. יש שם חמשה ספקות, ארבע או'יים בין חמשה דברים. יש כמה פסוקים בתנ"ך (כולם בתורה) שיש בהם ד"פ פעמים "או" או אפילו יותר (הפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא בדברי ה' למשה בסנה: "ויאמר הוי' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי הוי'"[10]).

מסביר האבא של הרבי – למה המלכות היא "או", בדיוק ההיפך מהוודאות? היות שהמלכות יורדת לעולמות התחתונים, מהוה ומקיימת את המציאות, באמת היא כל הזמן או – או למעלה באצילות או למטה בבי"ע, או אלקות או נישט-אלקות, נברא, או באחדות או בפירוד. יש משהו עצמי, היות שהמלכות היא על הגבול – עצם גדר המלכות הוא שהיא נמצאת על הגבול בין רשות היחיד לרשות הרבים – היא בעצם "או", או כך או כך. יש עוד ביטוי באידיש, וי אמאל, פעם כך ופעם כך. אם כן, כך הוא מסביר פשט באמירה של הזהר ש"או" היינו מלכות.

18.             עיון ב"או" הראשון בתורה – "על ימין או על שמאל"

נעמיק קצת בדברים: כמו תמיד אצלנו, כשרוצים לעמוד על המהות של מילה בתורה מחפשים את ההופעה הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל".

הייתי חושב שהמלה הפשוטה "או" צריכה להופיע מיד בתחלת התורה, אבל ראה זה פלא – המלה "או" לא מופיעה בתורה עד פרשת חיי שרה, בסיפור של אליעזר עבד אברהם שהולך לבקש אשה עבור יצחק אבינו. יצחק הוא בחינת הגבורה ו"בנין המלכות מן הגבורות", ואליעזר הולך למצוא את המלכות של יצחק אבינו, רבקה אמנו. עד לסיפור שאליעזר עבד אברהם הולך להביא את רבקה ליצחק אין בעולם שום דבר שתלוי בספק, או כך או כך.

מה ה"או" הראשונה? בסיפור הזה יש שלש הופעות של "או" אחת אחרי השניה, בשלשה פסוקים, ולפני כן אין בכלל "או". אליעזר אומר לבתואל ולבן – אחרי שהוא מספר את הנס, ההשגחה הפרטית שהיתה – אם תתנו לי את רבקה טוב ואם לא אפנה "על ימין או על שמאל". הפעם הראשונה שיש בכל התורה את המלה "או" היא "על ימין או על שמאל".

ההתלבטות הראשונה, המלכות הראשונה, שהיא הממשלה הראשונה, היא ההתלבטות, הספק הקיומי, האם הולכים "על ימין או על שמאל". לכתחילה לא הולכים לא על ימין ולא על שמאל, אלא דבקים באמצע (כמבואר ברמב"ם הלכות דעות, המוזכרות לקמן בהקשר למצות "והלכת בדרכיו" שמופיעה בפרשתנו). אבל אם לא, אני צריך ללכת על ימין או על שמאל. אם דרך חיים לוקח את המלכות – מה טוב. אם חלילה וחס בפעם הזו – היום בבקר, מחר בבקר – עוד לא, אז צריך ללכת "על ימין או על שמאל", ששניהם לא טובים לכתחילה. כך הפשט שם, שהימין לא טוב והשמאל לא טוב, הרי הימין הוא "בנות ישמעאל" והשמאל הוא "בנות לוט" (כמבואר ברש"י שם).

19.             רבקה – סוד ה"או"

מי הראשון שאומר "או", מלכות? אליעזר עבד אברהם (שנשמתו קשורה למלכות כמבואר בכתבי האריז"ל). מי השני? לבן ובתואל. הם עונים לאליעזר שמה' יצא הדבר ועל כן "לא נוכל דבר אליך רע או טוב" – הם פותחים ברע, זה טיבם – אי אפשר דבר אליך רע או טוב, כי יש כאן גילוי של השגחה פרטית (גם זו לטובה, שמכירים בהשגחה פרטית).

בהמשך, אליעזר רוצה משיח נאו, שיחזור לאדוניו מיד כדי שמיד יתקיים הזיווג הקדוש של יצחק ורבקה (עיקר היחוד של מה ו-בן, סוד ביאת משיח), ואחיה ואמה אומרים "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" – עוד פעם "או" בפיהם. אלה שלש ה"או"ים הראשונים בתורה.

שוב, פלא מאד גדול, בעיני על כל פנים, שעד כאן אין מלה זו בתורה. דווקא גילוי המלה הזו בתור ערך שמצביע על מלכות הוא בסיפור של מציאת רבקה ליצחק אבינו. כנראה שרבקה עצמה היא ה"או" בין ה"על ימין או על שמאל"[11], בין ה"רע או טוב", בין ה"ימים או עשור". בכך רק הוספנו ווארט יפה לדברי רבי לוי'ק, אבא של הרבי, שמביא מהזהר ש"או" היינו מלכות בכל מקום.

20.             בנין ה"או"-המלכות בחדש אלול על ידי המשכת "לל"

אם כן, יש לנו כלל גדול, שאפשר לאמץ אותו בכל התורה כולה – כל פעם שכתוב "או" אפשר לדרוש, להתבונן, איך ה"או" רומז למלכות. מה רוצה כאן האבא של הרבי? להסביר את הסוד של חדש אלול. הוא אומר שהסוד של חדש אלול הוא בנין המלכות. חדש אלול בא אחרי חדש אב, חורבן המלכות, חורבן הבית. אלול הוא התחלת בנין המלכות מחדש.

בראש השנה יש התחלה של נסירת המלכות, אבל נסירת המלכות – שאורכת עשרת ימי תשובה, ואז יש חזרה פב"פ ולאחר מכן חבוק וזווג בסוכות ושמיני עצרת – היא רק אחרי הבניה שלה. היא חזרה להיות נקודה תחת היסוד בחורבן וצריך לבנות אותה מהיסוד. כל הסוד של המלך בשדה בחדש אלול הוא בנין המלכות מהיסוד, לפני הנסירה של עשרת ימי תשובה. לכן יש באלול את המלה "או", כי צריכים לבנות את ה"או", את המלכות.

איך בונים את ה-או? עם לל. את המלכות בונים בחדש אלול עם ל המעלות של המלכות – "מגדל הפורח באויר", גבורות עליונות קדושות שנמשכות מאמא. אלול בגימטריא בינהאלול הוא בנין המלכות, אז למה הוא שוה בינה? כי בנין המלכות הוא המשכה מאמא, מה-ל, אותה צריכים להמשיך פעמיים כדי לבנות את המלכות.

21.             לימוד גמרא בחדש אלול

אחת הכוונות של אלול היא "אנה לידו ושמתי לך", שצריך להקדיש את החדש ללימוד תורה, להכנס לעיר מקלט. מה צריך ללמוד? גמרא, תורה שבעל פה. ר' לוי'ק מביא גימטריא יפה ש"ד' אמות של הלכה" – מה שיש לה' מאז חרבן הבית – היינו ד פעמים אמה ועוד הלכה, העולים יחד גמרא. יש שנוהגים ללמוד תיקוני זהר בחדש אלול, יש חסידים שנוהגים ללמוד "דרך חיים" – קשור לתנועה – אבל ר' לוי'ק אומר שצריך להכנס חזק לישיבה וללמוד גמרא, כי היא עיקר בנין המלכות.

הוא מביא גמרא בב"ב שרב אשי הדר פעמיים את תלמוד בבלי, יש שתי מהדורות, וכל מהדורה לקחה לו ל שנים. הוא אומר שה-ל שנים של מהדורא קמא ו-ל שנים של מהדורא בתרא הם בעצם שתי אותיות ה-ל של אלול.

כל ההלכות, כל התורה של "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", הכל "או". באמת כל הסוגיות הן או – או כך או כך. צריך להמשיך את המגדל הפורח באויר פעמיים, שתי ל'מדין, כדי לבנות את התורה שבעל פה, ה"מלכות פה"[12]. כל אלה רמזים יפים של רבי לוי'ק מה העבודה העיקרית של חדש אלול.

22.             או – כתר ודעת של המלכות

מה הוא אמר עד עכשיו? ש-או היא מלכות, וצריך לבנות אותה בחדש אלול על ידי לל. אבל יש ביאור מפורט יותר. איך הוא מסביר את האותיות או? אמרנו שאם עושים גימטריא פשוטה, ש-או בגימטריא ז, אפשר לחשוב שה-א היא המלכות וה-ו המדות שמעליה.

אבל הוא לא מסביר כך בכלל. הוא אומר שבתוך המלכות גופא יש שתי ספירות שיש בהן חידוש עצמי לגבי כל פרצוף אחר, ובפרט לגבי פרצוף ז"א, בעלה של המלכות, והן הספירות כתר ודעת.

בדעת יש שני חידושים במלכות לעומת ז"א: קודם כל, הדעת של ז"א שלמה בה"ח וה"ג, תרין עיטרין, ואילו הדעת של המלכות בהתחלה היא רק עטרא דגבורות, לכן דעתה קלה, קל עולה ה"פ הוי', כנגד ה גבורות. עוד הבדל, מח הדעת של ז"א הוא בראש, כמו אצל כל אדם, אבל במלכות הדעת היא כמו בפרצוף אריך, בין כתפין, לא בראש. הבדל עצום בין הדעת של הנוקבא, המלכות, והדעת של ז"א. כל אלה כמובן דברים שהוא מביא מכתבי האריז"ל.

לגבי הכתר, כתוב שבז"א הכלי של הכתר קטן מאד והאור של הכתר גדול מאד, ובמלכות הפוך – הכלי של כתר מלכות, הכתר של דוד המלך, הוא גדול, והאור יחסית קטן ומועט. צריך להסביר מה הוא הכלי ומה הוא האור.

בכל אופן, בנוגע לשאר הספירות של פרצוף המלכות אין הבדל מהותי או חידוש עצמי ביחס לספירות כפי שהן בז"א או בכל פרצוף אחר – החכמה היא מח ימין, הבינה מח שמאל, וכך לגבי כל הו"ק. זאת אומרת ששני החידושים העיקריים במלכות לעומת ז"א, בפרצוף הנוקבא לעומת פרצוף הזכר, הם בשתי הספירות כתר ודעת דווקא. הוא אומר שזה הסוד של המלה "או". קרוב למה שאמרנו קודם, כשהסברנו את הכוונה הפשוטה בחסידות של לא-לו, שה-א של המלה או היא כתר מלכות וה-ו של המלה או היא הדעת של המלכות, ה"מפתחא דכליל שית". כלומר, כל הספק כאן, או כך או כך, הוא בכתר ובדעת של המלכות.

23.             כתר מלכות – ענג ורצון של המלך למלוך

מה ההסבר? הוא גם מסביר על דרך החסידות. הרבה פעמים ר' לוי'ק מביא רק אותיות של קבלה ומשאיר לנו את עבודת ההתבוננות להסביר את הדברים בטוב טעם, אבל כאן הוא עצמו מסביר קצת על דרך החסידות.

קודם כל, הוא מביא עוד כלל גדול מכתבי האריז"ל, שהכתר של המלכות נבנה מהחסדים דז"א, ואילו הדעת של המלכות שעומדת מול היסוד של ז"א מקבלת מהיסוד של ז"א את ה הגבורות. כלומר, הדעת, וכל התפשטות הו"ק שמתחתיה, הן מהגבורות, אבל הכתר, ובכללו גם החכמה והבינה, הג"ר של הנוקבא, מקבלים מהחסדים של ז"א.

מה ההסבר באותיות של חסידות? שהכתר של המלכות הוא העונג והרצון של המלך למלוך. הענג והרצון של המלך הם בדיוק מה שאנחנו משתדלים לעורר אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה בתקיעות השופר בראש השנה, "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות... ובמה? בשופר". כתוב בחסידות ששופר לשון שופרא, תענוג, מעורר את התענוג העצמי של ה' למלוך עלינו. ענינו של הכתר הוא שיש למלך חשק, איזה תענוג, איזה כיף שפתאום מתעורר אצלו להיות מלך. כל כיף, חשק להיות מלך, הוא חסד – לא גבורה. הוא משהו פנימי עצמי.

24.             "אין מלך בלא עם" בעצם הרוממות העצמית ובהתפשטות הרוממות העצמית

במאמר של ע"ב שאנחנו לומדים השבוע כתוב חידוש, ווארט שנשמע לא בדיוק של חב"ד. אנחנו מאד אוהבים את הביטוי "אין מלך בלא עם", יש לנו ריבוי רמזים על ה"עם", אבל כתוב באדון עולם שאומרים כל בקר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". מה הפירוש? שהוא כבר מלך בלי עם. איך יכול להיות שיש מלך בלי עם? הרי כתוב "אין מלך בלי עם"!

אומר הרבי הרש"ב – לא מחדש, מביא מאיזה מקום, אבל ווארט שלא נשמע חב"די – שצריך לקרוא באותו מקום את המשפט "אִין, מלך בלא עם", כן, באמת יש מלך בלי עם. איפה "אִין, מלך בלא עם"? בכתר. "אשר מלך בטרם כל יצור נברא".

בלשון המאמר היינו עצם הרוממות העצמית, לא התפשטות הרוממות העצמית. התפשטות הרוממות העצמית היא ה-ו – או פנימיות ה-ו (התכללות ה-ו ב-א והמשכת וגילוי התכללות זו ב-ו ממש, וכנ"ל בסוד לא-לו בקשר לשני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן) – של או, אבל ה-א היא עצם הרוממות העצמית, ה"מלך בלא עם".

מהי הדעת של המלכות? פשוטו כמשמעו, "אין מלך בלא עם". צריך לברוא, להוות עם, שהוא לשון עוממות, דברים נפרדים, כמו שכתוב בתניא. כדי להוות דברים נפרדים, שיש בהם הסתר והעלם אלקות, צריך גבורות פשוטו כמשמעו. רק מצד הגבורות, ההעלם שלהן, יש תפיסת מקום ממש לתחתונים (בדעת תחתון, כפי שהוסבר קודם). על כך נאמר הכלל שהדעת ומה שלמטה ממנה נבנה מהגבורות – התהוות התחתון והתייחסות ה' לתחתון כמציאות. ההתייחסות כמציאות באה לידי ביטוי בכך שהמלך מחוקק חוקים, נותן תורה, אותה אנחנו צריכים לקיים בקבלת עול מלכות שמים.

באמת אדה"ז אומר בסידור – נגיע בהמשך – שיש מקום בנשמות ישראל שלא שייך לדבר בו על קבלת עול מלכות שמים. דבר יפה. ציטוט עם הסבר ארוך בסידור, שנשמע חידוש למי שלומד מהרבי הרש"ב עד לרבי – יש מקום אצל יהודי שלא שייך לומר אצלו קבלת עול מלכות שמים. שם אין כזה דבר, שהרי הוא חלק מה' – זו לא מלכות ולא קבלת עול מלכות, ניט שייך בכלל. יש מקום תחתון, שהוא נברא עם גבורות, צמצום והעלם וירידת הנשמה לתוך הגוף, אז יש "עם" לשון עוממות ו"אין מלך בלא עם", ושם אפשר לדבר על קבלת עול מלכות שמים, אבל בשרש לא שייך, לא מתאים בכלל.

בכל אופן, כך הוא מסביר את ה"או", שה-א היא הכתר של המלכות וה-ו הדעת של המלכות.

25.             שתי עבודות אלול וקישור שתי הכוונות

נקשר את פירוש-כוונת אלול של רבי לוי'ק, כפי שהרבי עושה בשיחה[13], עם הפירוש הרגיל בחסידות של לא-לו: הרבי אומר ששני הפירושים מאד קרובים, כי ה"לא" ב-א היה למעלה מסדר השתלשלות, שם התחתונים לא תופסים מקום, וה"לו" ב-ו הוא בסדר השתלשלות, שם התחתונים תופסים מקום. בתוך המלכות גופא שתי המדרגות קשורות לכתר של המלכות, ה-א, ולדעת שלה, ה-ו.

אחר כך הוא מסביר עוד טפה, הסבר שגם יעזור להסביר לנו את המדרגה הממוצעת בין דעת עליון לדעת תחתון – שהתחתון לא תופס מקום, אבל העליון נותן לו מקום כדי לרחם עליו – שנתבארה לעיל. הרבי אומר שבחדש אלול יש שתי עבודות: עבודה של חשבון נפש על כל השנה שעברה, עבודת התיקון של חדש אלול – החוש של חדש אלול, תיקון, צריך לתקן את עצמך – ועבודת ההכנה לראש השנה.

ההכנה לראש השנה רמוזה ב"לאלול", ל' אלול, שהזכרנו בהתחלה – כל פנינו לקראת ל' אלול, ראש השנה. שם להמליך פירושו להחזיר ולעורר אצל ה' את עצם החשק שלו, הרצון והענג שלו להיות מלך, לעורר את עצם הרוממות העצמית שלו, שמצדו אין התחתונים תופסים מקום כלל, ושם הוא "מלך בלא עם", "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". איך מעוררים זאת? לא על ידי קבלת עול מלכות שמים, אלא על ידי גילוי הבטול של עצם הנשמה שלמעלה מהתורה, למעלה מהחוקים, למעלה מהתיחסות ה' אלינו כדברים נפרדים, כעם.

שוב, לא עם מעורר את המלכות בראש השנה, רק הבטול של עצם הנשמה, שהוא חלק ממש מה', מעורר את החשק של הקב"ה למלוך. אלו חסדים, לא גבורות בכלל. אומר הרבי שיוצא מזה שעבודת ההכנה שיש באלול, לקראת ראש השנה, היא "לא" עם א, והפשט של חדש אלול, עבודת חשבון נפש ותיקון העבר, הוא ה"לו" עם ו. ה"לו" עם ו היינו חוקי המלך, הגבורות של המלך – צריך לתקן מה שלא היינו בסדר. ה"לא" עם א הוא עצם החשק שלנו, עצם הרוממות של המלך. אמנם, גם שם יש לנו מה לעשות – להגיע לבטול של עצם הנשמה שלמעלה מהחקים, למעלה מהתורה.

26.             התכללות עבודות אלול

איך יש התכללות בין שני אלה? הוא אומר שבכל אחד יש התכללות:

אם אנחנו עושים את עבודת התיקון כדבעי ה' סולח לנו – מתי? בחדש אלול, בפרט בימי הסליחות, וכידוע שיש המתחילים לומר סליחות מר"ח אלול. לכולי עלמא מר"ח אלול יש גילוי יג מדות הרחמים, ההתגלות של הכתר, גילוי ה"לא" ב-א. הוא-הוא מה שאמרנו קודם – כאן הרבי אומר שהתכללות ה"לא" בתוך ה"לו" היא יג מדות הרחמים. קודם אמרנו שהן התכללות ה"לו" בתוך ה"לא" – היינו הך. כלומר, גם במקום שאין מציאות ה' נותן מציאות ומרחם עלינו וסולח לכל עוונותינו.

מה לגבי ראש השנה? מאותו רגע שאנחנו ממליכים את ה', לא על ידי קבלת עול מלכות שמים במובן הרגיל, אלא על ידי גילוי הבטול העצמי של עצם הנשמה, באותו רגע – לאחר מכן, לפי הכלל "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי" – מבינים שהתכל'ס שה' רוצה מאתנו, אחרי שרוצה להיות מלך, הוא שיהיה לו עם. שנרד לתוך הגוף ונהיה נפרדים ממנו, נקבל את החוקים שלו ונקיים אותם. ה'אופטו', התכל'ס של ר"ה, הוא עוד פעם להיות עם לה'. אם כן, כל אחד כלול מהשני. עד כאן הנקודה.

27.             תיקון המלכות ב"או קנה מיד עמיתך"

דברנו על שתי הכוונות של אלול, הכוונה הרגילה בחסידות של לא-לו, והכוונה המיוחדת של רבי לוי'ק, של או-לל. בעזרת ה' נמשיך הלאה. אך קודם נעשה עוד הפסקה – לחיים לחיים. אמרנו שכל פעם שיש "או" זו מלכות. אם יש שיר שמתחיל במלה "או" התוכן של אותו שיר הוא עצם תיקון המלכות. לפי זה, כעת אפשר כבר להבין ולשיר הרבה יותר חזק עם תודעה מה הכוונה "או קנה מיד עמיתך" – שעיקר תיקון ה"או", המלכות, הוא "קנה מיד עמיתך... וחי אחיך עמך". נראה אם מסוגלים לעשות טוב – או שכן או שלא...

28.             התכללות "לו" ו"לא" וגילוי יג מדות הרחמים

לפני כמה ימים[14] דברנו על "והלכת בדרכיו", המצוה להדמות לה', שכאשר מקיימים אותה מתקיים הפסוק הבא "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". עיקר ההדמות אליו יתברך הוא ב-יג מדות הרחמים של ה', כמו שהרמ"ק מסביר בתומר דבורה.

זו בעצם הכוונה שהסברנו כעת, שנותנים מקום לדבר שלא תופס מקום מצד עצמו כלל וכלל כדי להמשיך עליו רחמים רבים. יש רחמים רבים, ועוד יותר, רחמים גדולים, "וברחמים גדלים אקבצך"[15] – קבוץ גלויות, גאולה ומשיח, תלוי ברחמים גדולים[16]. ככה בעצם אנחנו ממשיכים מלמעלה מהשתלשלות, מ"לא" ב-א, ל"לו" ב-ו, שגם "בכל צרתם לא צר" "לו צר".

לפעמים מוסבר בחסידות של"לו צר" יש שרש יותר גבוה מל"לא צר". על כך כתוב "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", "לו" ב-ו. כאן הסברנו שדרגה זו היא מצד ההתכללות, אבל כלל גדול שכל התכללות מלמדת על שרש גבוה יותר – אם יש "לו" ב-ו בתוך ה"לא" עם א ו"לא" עם א בתוך ה"לו" עם ו זהו סימן ש"גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם". כמו שהסברנו לפני כמה ימיםיד ביחס למח ולב, שיש "מח שליט על הלב", "פנימיות הלב שליט על המח", "פנימיות המח שליט על פנימיות המח", וכך עד אין סוף, מצד ההתכללות למעלה בקדש עד אין סוף – זה הסוד של חדש אלול.

29.             "עוד אבנך ונבנית" – בנין המלכות באלול והנסירה בעשי"ת

אמרנו שבדברי האבא של הרבי כתוב שחדש אלול הוא חדש של בנין המלכות. אחר כך, בעשרת ימי תשובה, יש את הנסירה, שלמות הבנין של המלכות כפרצוף עצמאי בפני עצמה. בחדש אלול היא עדיין נבנית, אבל היא נבנית כדבוקה בז"א בעלה, לפני הנסירה.

לפני כשבוע[17] הסברנו את הפסוק "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל". לפי מה שדברנו עכשיו אפשר לפרש עוד פירוש, מאד קרוב למשמעות המלים, בהבדל בין "אבנך" ל"נבנית": "אבנך" – פועל יוצא – היינו בנין המלכות מאפס, מהיותה נקודה. עיקר הכח לכך הוא מה שה' בונה אותה, אך היא לא עצמאית עדיין, לא פרצוף בפני עצמה. לעומת זאת ב"נבנית", בדרך ממילא, הכוונה שכבר נעשית פרצוף שלם, עצמאית, בפני עצמה.

30.             ג. פסוקי מלך ב"אשרי"

31.             פרק קמה – שם העמדת המלך

נסביר יותר, בהקדם שאלול – ר"ת "אני לדודי ודודי לי" – כולל גם את עשי"ת, כידוע שסופי התיבות יייי רומזים לארבעים הימים שמשה עלה להר בפעם שלישית – מר"ח אלול עד יום הכפורים. ה-י של "לי" רומזת לעשרת הימים האחרונים, עשרת ימי תשובה, שעולים לכוונת חדש אלול. הכל אלול – הכל בנין המלכות.

יש תופעה חשובה ויפהפיה, אותה אומרים שלש פעמים כל יום היות שנמצאת בתוך "אשרי", הפרק שחז"ל בחרו מכל פרקי התהלים לומר שלש פעמים כל יום, פרק קמ"ה בתהלים. קמה בתור מלה היא שם קדוש, שם של הקמת-העמדת המלך – "ואולך אתכם קוממיות", "יקימך הוי' לו לעם קדוש... והלכת בדרכיו" – שלש פעמים ביום צריך להקים את המלך. לכן ראוי להתפלל על ענין המלכות בפרק קמ"ה. פרק קמ"ה בנוי על פי אלף-בית, חוץ מ-נ, שנופלת, ותיכף ה' סומך אותה, "סומך הוי' לכל הנופלים".

32.             המלכות בפסוקי מלך ב"אשרי"

אם פרק קמ"ה שייך להקמת המלך, לכל הענין והחשק שלנו לחדש את ענין המלוכה, צריך לחפש איפה ענין המלכות מוזכר ב"אשרי".

ידוע הרמז המפורסם שיש שלש אותיות של "אשרי" שיש בהן מלכות, והן-הן אותיות מלך – משהו יפהפה: הפסוק העיקרי שכולם זוכרים – שמוזכר הרבה פעמים בחסידות, כולל כמה פעמים בתניא קדישא – הוא "מלכותך מלכות כל עֹלמים וממשלתך בכל דור ודֹר". המלכות מודגשת בפסוק, חוזרת פעמיים, ויש בו גם ממשלה (צריך להסביר את ההבדל בין מלכות לממשלה). אבל יש עוד שני פסוקים שיש בהם מלכות ב"אשרי", שני הפסוקים הקודמים – הפסוקים שמתחילים ב-ל וב-כ.

אם כן, יש שלשה פסוקים רצופים של מלכות, פסוקי מלך, ואין עוד לשון של מלכות ב"אשרי". שוב, תופעה יפהפיה, יוצאת מהכלל, שראוי להתבונן בה שלש פעמים ביום. כ – "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו", ל – "להודיע לבני האדם גבורֹתיו וכבוד הדר מלכותו" ומסיים ב-מ – "מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודר".

33.             שלש וארבע מלכויות

יש כאן ד"פ לשון מלכות – תיקון ל-ד מלכויות. אחת הכוונות הפשוטות, שכתובה בסידור מהרי"ד, היא ששלשת הפסוקים הם כנגד "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלוך לעולם ועד": "כבוד מלכותך יאמרו", לשון נכח – הוי' מלך בהוה, "להודיע לבני האדם... וכבוד הדר מלכותו", לשון נסתר – "הוי' מָלך עבר, "מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודר" – "הוי' ימלך לעולם ועד", עתיד.

המלכות מחולקת לשלש וגם לארבע (בסוד "שלשה אלה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", רמז לשרש המלכות ברדל"א), בפסוק האחרון יש פעמים מלכות, וגם "ממשלתך".

34.             בין מלכות לממשלה – רצון וכפיה

נתחיל מהסבר נקודת ההבדל בין מלכות לממשלה: ידוע בכל הספרים הקדושים, גם בחב"ד, גם בחסידות הכללית, וגם על פי פשט פשוט, שממשלה היא בעל כרחו, בכפיה, מה שאין כן מלכות, בה נאמר "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". אנחנו רוצים מלכות, לא ממשלה, לא כפיה.

מי שלא קשור לתורה ומצוות, לשאיפה של מלכות ישראל, אוטומטית מזהה מלכות כממשלה, ואם זו מלכות על פי תורה הוא קורא לה כפיה דתית. באמת אף אחד לא רוצה ממשלה – לא ממשלה 'חילונית' ולא ממשלה 'דתית' – לא רוצים כפיה. רוצים "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". מלכות ברצון היא חידוש – לא נמצא בתוך הראש, בתוך התודעה של אף אחד, שיש כזה דבר.

לגבי ענין זה מסביר אדמו"ר הזקן בסידורו, שבתוך פרצוף המלכות יש מושכל-מורגש-מוטבע, כמו בכל פרצוף – כחב"ד-חג"ת-נה"י. בפרצוף המלכות גם הכחב"ד וגם החג"ת הם בחינות של מלכות, ורק הנה"י הם ממשלה. על מי שאין לו שכל, שהוא כמו בהמה, אפשר רק למשול, ממשלה עם שבט, בכח יראת העונש. מי שהוא בבחינת בהמה מקבל מהנה"י של המלכות, ולכן היא נתפסת אצלו כממשלה ותו לא. אבל יש שתי בחינות מלכות מעל הממשלה – מלכות של חג"ת ומלכות של חב"ד.

35.             עבודת חול, עבודת שבת ותודעת שבת גם בחול

ההבדל בין ממשלה מצד הנה"י למלכות מצד החג"ת הוא בעצם ההבדל בין מי שזוכה, גם בימות החול לטעום מעין טעם של שבת קדש (כמו תלמידי חכמים אמיתיים שכל השבוע הם בסוד שבת), למי שנמצא באמת במדרגה של חולין בימות החול.

לפעמים כתוב שיחסית עבודת החול היא שאנחנו נמשלים על ידי ה', אבל שבת קדש הוא יום של ענג ורצון, ובו ה' הוא כבר מלך, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". בעבודת ה' ההבדל הוא בין אתכפיא לאתהפכא – ממשלה היא בדרך של אתכפיא, ועבודת החול היא בדרך כלל אתכפיא, ואילו שבת היא אתהפכא, ענג שבת.

אבל גם בתוך החול יש מלכות – מלכות של חג"ת. לא חייבים להיות בגדר בהמה, שאין לא שכל ולא רגש, אלא רק מעשה – רק כפיה, עשה כך ולא אחרת, ה"ככה" הכי תחתון, בו יש חוקים, צריך לשמור אותם, וזהו. כל אחד ואחד יכול, גם בעבודת החול, לקיים את המלכות ברצון בדרגת החג"ת, הלב, אהבה ויראה שהזכרנו קודם (והוא סוד שבת פנים ואחור שעולה אהבה פעמים יראה = "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול לחמשים ושנים יום" כנ"ל – "ותשלם החומה" ודאי היה ביום חול, אך טעמו בו טעם שבת קדש, טעם של שלמות המלאכה – "כל מלאכתך עשויה").

עבור מי שזוכה לכך בימות החול, עיקר קדושת השבת היא קדושת הכחב"ד (סוד "קדישין" של "חקל תפוחין קדישין" כמבואר בכתבי האריז"ל[18]) – חב"ד וגם הכתר, אבל במיוחד החב"ד – דרגה עוד יותר גבוהה של "מלכותו ברצון קבלו עליהם".

36.             שאיפת מלכות ישראל – עלית הניהול הצבורי מתודעה בהמית לרגש פנימי של הלב

כל מה שמתכוונים בתנועה שלנו וכו' הוא שגם בחול – כלומר גם בחולין, בכל המערכות, כל המשרדים, כל המשימות, של מה שקוראים הממשלה – הכל יהיה לפחות מצד הרגש הפנימי של הלב, שגם הוא בבחינת "מלכותו ברצון קבלו עליהם".

הכל קשור כמובן למה שאמרנו קודם בשם הרבי, שעבודת אלול היא לעלות מבהמה לאדם: בהמה יכולה להיות נשלטת רק בכפיה, כלומר רק על ידי ממשלה. כמו שאמרנו קודם, יש כאלה שלא יודעים מה היא מלכות, המושג לא קיים אצלם, יש רק ממשלה. אז לא משנה אם זו ממשלה חילונית או ממשלה דתית, בדרגה הזו של התודעה כולם בהמות. אנחנו רוצים שנתעלה מבהמה לאדם, שנחבר את הבהמה והאדם. יש גם בבהמה איזו עצמה – ודאי כח פיזי, "רב תבואות בכח שור" – ורוצים לחבר אותה עם המוחין והרגש של האדם.

37.             ביאורי אדמו"ר הזקן לשלשת פסוקי המלכות

כאן יש דוגמה יפהפיה איך אדה"ז מסביר בסידור את שלשת הפסוקים של מלכות באשרי ואיך רבי לוי'ק מסביר בצורה אחרת, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים". מאד ראוי להכיר את שלשת הפסוקים בתור יחידת המלכות של אשרי[19]. בקיצור נמרץ:

38.             "כבוד מלכותך יאמרו וגו'" – בנין המלכות מז"א

אדמו"ר הזקן מדייק ש"כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו" הוא בלשון נוכח ("מלכותך" ו"גבורתך"), בעוד הפסוק הבא כבר בלשון נסתר ("גבורתיו", "מלכותו"), והוא רומז לכך שהמלכות נבנית בתחלה מז"א. הוא לא מדבר על חסדים וגבורות בכתר ובדעת שלה, כמו רבי לוי'ק, אלא רק על הכלל ש"גבורתך ידברו" – בנין המלכות מהגבורות, חילוק הקול על ידי אותיות מנצפ"ך. "כבוד" הוא לב, לב נתיבות חכמה של פרצוף המלכות עצמה. "כבוד מלכותך יאמרו" – בהעלם בלב, אמירה – "וגבורתך [ה גבורות מנצפ"ך של ז"א] ידברו".

הוא מסביר שכל הפסוק בלשון נוכח כי כל פרצוף ז"א הוא בגדר "אתה", כמו "אתה כהן לעולם". יחסית למלכות פרצוף ז"א הוא בגלוי. הוא גם רומז לכך שהיות שהוא בגלוי, כמו הפסוק "אתה כהן לעולם", הכל נכלל ב"יומא דאזיל עם כולהו יומין" – גם הגבורות שם נכללו בחסד.

39.             "להודיע לבני האדם גבורֹתיו" – בנין המלכות מאמא

הפסוק השני הוא עלית מדרגה, כאשר המלכות לא נבנית מהגבורות של ז"א אלא מהגבורות של אמא (אצל רבי לוי'ק אלה שתי הל'מדין של אלול). אמא היא נסתר – "הוא" (בסוד "ועבד הלוי הוא") – לכן הפסוק השני הוא בלשון נסתר. הפסוק הראשון, התהוות המלכות מהגבורות של ז"א, בלשון נוכח, הוא יחסית עבור בריאת המלאכים בעולמות התחתונים, שאינם מיחוד זו"נ פנימי. משא"כ הפסוק השני, בנין המלכות מאמא, שייך לנשמות – "להודיע לבני האדם גבורתיו" של אמא. בני האדם יוצאים מהיחוד של זו"נ כאשר המלכות נבנית מאמא.

40.             "מלכותך מלכות כל עֹלמים" – ירידת המלכות דאצילות לעולמות התחתונים

"מלכותך" בפסוק הראשון היא רחל, אבל "מלכותו" בלשון נסתר, בפסוק השני, היא לאה (מלכות דתבונה בלשון הקבלה). אחר כך, בפסוק השלישי, כתוב שוב "מלכותך". זו חזרה למלכות התחתונה, רחל – "או", המלכות שיורדת. המלכות יורדת יותר ויותר, וככל שהירידה נמשכת היא מאבדת את ממד הרצון של המקבלים.

באצילות היא "מלכותך", אחר כך היא יורדת להיות "מלכות כל עֹלמים" (לשון העלם, העלם והסתר אלקות) – זו גם ירידה, שהמלכות דאצילות יורדת להיות עתיק דבריאה, מלכות דבריאה עתיק דיצירה וכו', אבל יש בה גם השתקפות של אותה מלכות דתבונה שבגדר נסתר. כאן "מלכותך" הגלויה יורדת והופכת להיות יותר ויותר נסתרת בעולמות התחתונים, עד שהיא מגיעה לעולם העשיה, "אף עשיתיו", והופכת להיות ממשלה, "וממשלתך בכל דור ודֹר" (קודם "דור" מלא ו, בהארה כל שהיא של גילוי אלקות, ולאחר מכן "דֹר" חסר – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" לגמרי).

עד כאן בקיצור נמרץ הביאור של אדמו"ר הזקן לשלשת הפסוקים האלה בסידור.

41.             ביאורי רבי לוי יצחק לשלשת פסוקי המלכות

איך רבי לוי'ק מסביר לפי דרכו? משהו אחר לגמרי, הכל כדי להסביר את הסוד של אלול, או-לל. הוא אומר כך:

42.             "כבוד מלכותך יאמרו וגו'" – בנין הכתר והדעת דמלכות

על "כבוד מלכותך יאמרו" אדמו"ר הזקן הסביר ש-כבוד היינו לב נתיבות החכמה של המלכות עצמה, של רחל, אבל רבי לוי'ק אומר משהו אחר לגמרי – שכבוד המלכות הוא כתר המלכות, הענג והרצון של המלך להיות מלך. הוא אומר ש"כבוד מלכותך יאמרו" היינו בנין כתר מלכות, ה-א של "או" שנבנה מהחסדים דז"א.

אחר כך, על "וגבורתך ידברו", מסביר רבי לוי'ק שהיינו הגבורות של ז"א. בעצם מדובר באותו הסבר של אדמו"ר הזקן, שמדובר בבנין המלכות מהגבורות, רק שכאן הוא מדייק באותיות הקבלה שהגבורות דז"א מתקבצות ביסוד דז"א ומשם נמסרות לדעת של המלכות, ה-ו של המלה "או" – הגבורות נמסרות כדי לבנות את הדעת של המלכות, ועל כך כתוב "וגבורתך ידברו".

לפי ההסבר שלו הפסוק "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו" הוא הסוד של בנין המלכות בסוד "או". יש כמה דרכים לפרש את ההבדל בין אמירה לדבור ("יאמרו... ידברו"). אדמו"ר הזקן מסביר שאמירה בלב, באתכסיא, ודבור באתגליא. יש עוד דרך להסביר, שאמירה היא חסד ודבור הוא גבורות, וכך מסביר כאן רבי לוי'ק. הוא מסביר שהיות ש"כבוד מלכותך יאמרו" הוא בנין הכתר של המלכות מהחסדים, שמקבלת מתפארת ז"א, לכן כתוב "יאמרו". אבל על "גבורתך", מה שהדעת של המלכות מקבלת מהגבורות של ז"א, נאמר "ידברו". כך הוא מסביר את הפסוק הראשון, ראשית התהוות ה"או" של המלכות.

43.             "להודיע לבני האדם גבורותיו וגו'" – הרחבת כתר המלכות בכח הגבורות שבדעתה

הפסוק השני: "להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו". רבי לוי'ק לוקח מכתבי האריז"ל העמוקים מושגים שלא ידועים לכל אחד ואחד שלומד חסידות. כאן הוא אומר שאחרי שגומרים לבנות את הכתר של המלכות מהחסדים דז"א ואת הדעת של המלכות מהגבורות דז"א, הדעת – עם כל הגבורות – עולה להרחיב את הכלי של הכתר. כך כתוב בכתבי האריז"ל.

כמו שאמרנו קודם, עיקר החידוש של הכתר של המלכות (ביחס לכתר דז"א) הוא שהכלי שלה גדול. כלי הענג והרצון של המלך להיות מלך צריך להיות גדול (כדי שבסופו של דבר תוכל מלכותו, התנשאותו על עם, להתפשט על עם רב, על מדינות רבות וכו'). מי עושה את הכלי של הכתר גדול? בתחלה הוא נבנה מהחסדים – בעיקר האור שלו – אבל כדי שהכלי שלו יגדל צריך שהגבורות של הדעת תעלינה למקום הכתר.

כאשר מגדילים את הכתר אז יכולה תכלית האור – הרביע האחרון של החסד של האור[20], בלשון האריז"ל – להכנס לכתר של המלכות. כלומר, התהוות הכתר של המלכות בהתחלה היא בבחינת "עד ולא עד בכלל" – הוא לא קבל את כל החסדים כפי שראוי לו. אבל, דווקא אחרי שהגבורות עולות ומרחיבות את כלי הכתר, הוא יכול לקבל את תכלית האור שלו.

הפירוש של רבי לוי'ק מתישב טוב מאד בתוך המלים של הפסוק, כי בפסוק הראשון קודם היה כתוב "כבוד מלכותך יאמרו" – קודם בנין הכתר, כבוד המלכות, מהחסדים, ה-א של או – ואחר כך בנין הדעת של מלכות מהגבורות, "וגבורתך ידברו", ה-ו של או. לעומת זאת, בפסוק הבא הסדר הוא הפוך, קודם יש פעולה של הגבורות, "להודיע לבני האדם גבורתיו", מהדעת הן עולות להרחיב את הכלי של הכתר, ואז הכתר מקבל את שלמות כל אור החסד הראוי לו, ועל כך כתוב "וכבוד הדר מלכותו" – לא סתם מלכות, אלא "כבוד הדר מלכותו". עד כאן מה שקורה בחדש אלול לפני ראש השנה.

44.             "מלכותך מלכות כל עֹלמים" – קבלת המלכות מהבינה לאחר הנסירה

הפסוק השלישי הוא כבר מראש השנה והלאה: בפסוק השלישי המלכות נפרדת וקיימת כפרצוף בפני עצמה – סוד הנסירה של תקיעת השופר. אז, כשהמלכות הופכת להיות עצמאית, היא נעשית "מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודר".

הוא מסביר את כל הפרטים, אבל העיקר, התכל'ס, הוא שהפסוק הזה הוא רק לאחר הנסירה, כשהמלכות היא כבר פרצוף בפני עצמו. באמת היא מקבלת אז את עיקר האור והשפע שלה מאמא, שתי הלמדין של אלול. עיקר קבלת הלמדין שלה, שלמות המלה אלול, היא בעשרת ימי תשובה (יש לומר שבשני הימים של ראש השנה – "יחיינו מיומים" – היא מקבלת את שתי הלמדין, ל המעלות שהמלכות נקנית בהן). עד כאן הביאור של רבי לוי'ק על הפסוקים האלה.

45.             נפילת וסמיכת הנון – החלל שבעקבות ירידת המלכות

עוד נקודה להשלים את השיחה הזאת: ידוע שה-נ באשרי נופלת. מיד אחרי היחידה של מלך באשרי – שעשינו ממנה כעת משהו שלם ויפה – ה-נ נופלת. דווקא לאחר השלמת יחידת המלכות נעשה פתאום חלל ריקן, אין נ. הנון היא בעצמה המלכות (לשון "לפני שמש ינון שמו").

דווקא המלכות, עם כל השלבים שלה, מזמינה חור שחור, חלל ריקן. גם במלה חלל יש שתי למדין, אבל סוד החלל הוא שהן חוזרות למקורן באמא עילאה, מסתלקות מן המלכות התחתונה. החלל באשרי הוא האות נ (האות ה-דוד לפי סדר הא-ב ולאחר יג פסוקים, עד לאות מ, ב"תהלה לדוד"), אין אותה, ואז צריך לומר "סומך הוי' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים"[21] (שהוא נס).

אנחנו אוהבים לומר שבפרק שירה – המיוחס לדוד המלך, שחבר את ספר תהלים – הפסוק "סומך הוי' לכל הנפלים וגו'" הוא שירת הנחש. ה' קצץ לו את הרגלים, הוא נפל, וכעת הוא שר "סומך הוי' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים". בכל אופן, מוסר ההשכל הוא שאם המלכות יורדת להיות ממשלה, סוף הממשלה – ירידת המלכות מטה-מטה עד לעשיה התחתונה, "אף עשיתיו" – הוא ליצור חלל ריקן, נפילת ה-נ עד למטה. אז יש מקום לדברים שליליים, כמו "הבור רק אין בו מים", "מים אין בו אבל נחשים וכו' יש בו". בסוף גם את הנחש הזה מרימים, "סומך הוי' לכל הנֹפלים וגו'". נחש בגימטריא משיח – משיח יהרוג את הנחש הרע (חויא בישא), כאשר הוא עצמו הנחש הטוב (שישא את בת המלך)[22].

46.             ניקודי שמות הוי' שלפני ואחרי פסוקי ה-מלך

עוד דבר: ידוע שיש מעט מאד כוונות של האר"י שאדמו"ר הזקן כתב בתוך הסידור ממש. הן לא מופיעות בסדור תהלת ה', אבל בסדור עם דא"ח – שאדמו"ר הזקן כתב, ורצה שכל החסידים יכוונו – יש מעט כוונות. אחת מהן, שלפי דעתו שוה לכל נפש, והוא רצה שכל החסידים יכוונו אותה, היא כוונת עשר האזכרות של שם הוי' בתוך אשרי, כל אזכרה בניקוד המתאים לפי הספירה שלה.

ביחידה הזו של כ-ל-מ (בסוד "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעלם ועד" כנ"ל) אין בכלל שם הוי'. אבל בפסוק לפני כן, "יודוך הוי' כל מעשיך" יש שם הוי', ובפסוק הבא, "סומך הוי' לכל הנפלים", גם יש שם הוי'. כשמסתכלים בסידור מיד רואים מה הכוונה: ב"יודוך הוי'", ה-י שלפני מלך, יש שם הוי' בניקוד שבא תחת כל אות – ניקוד הגבורה – זהו שם הוי' של ספירת הגבורה. ב"סומך הוי' לכל הנפלים", הפסוק שאחרי שלשת הפסוקים האלה, שם הוי' הוא עם חולם על כל אות – שם הוי' של ספירת התפארת.

כתוב גם שחולם הוא לשון החלמה – מי שהיה חולה, ה' סומך ורופא אותו, לסומך נופלים ורופא חולים מתאים שם הוי' עם חולם. לכן גם בשמונה-עשרה, בברכת "רופא חולי עמו ישראל", ברכת הרפואה, יש שם הוי' עם חולם. תפלת עמידה היא המקום השני שאדמו"ר הזקן שם את השמות עם הניקוד – גם שם הוא רצה שיכוונו את כוונת האריז"ל. שם השבא הוא "גואל ישראל".

47.             העמדת מלך – הפיכת הדין לרחמים

ב"אשרי" השבא-הגבורה הוא ניקוד שם הוי' לפני המלך והחולם-התפארת (שכאן הוא אפילו רומז לרפואת הנחש לע"ל) הוא ניקוד שם הוי' שאחרי המלך, אחרי החלל, אחרי החור השחור. זאת אומרת שהקמת המלכות – הכל בפרק קמה, שם הקמת המלכות – היא משהו שבין גבורה לתפארת.

יש סוד הצנורות בקבלה, הצנורות שמחברים את הספירות אחת לשניה. יש משהו שב"אשרי" הענין של המלך, שלשת פסוקי ה-מלך, הוא בדיוק במקום הצינור בין גבורה לתפארת, בין יראה לרחמים, בין יצחק ליעקב. בסוד כב הצנורות שמחברים יחד את עשר הספירות, כפי שהוא מבואר בכתבי האריז"ל, הצנור הזה מכוון כנגד האות צ, ה"צדיק יסוד עולם", וגם צ בגימטריא מלך!

מה תופעה זו מלמדת אותי? שלפני הקמת המלכות צריך גבורה, צריך "גואל ישראל", ואחרי הכל, בסוף התהליך, תהיה רפואה, "רופא חולי עמו ישראל", "סומך הוי' לכל הנופלים", שהיא רחמים. המלכות היא הצינור, הכח, שהגבורה תהפוך להיות רחמים.

מה הכוונה הכי פשוטה של תקיעת שופר בראש השנה? "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר" – שהאלקים, מדת הדין, יעלה, שה' יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים, "הוי'". הכוונה של "עלה אלהים בתרועה, הוי' בקול שופר" היא בדיוק כוונה זו – מעבר מדין לרחמים, מהוי' עם שבא תחת כל אות להוי' עם חולם מעל כל אות. זה בדיוק המקום באשרי של שלשת פסוקי ה-מלך.

עד כאן הפרק של שלשת פסוקי המלכות באשרי, עם שתי הכוונות שהסברנו בכללות – כוונת אדה"ז בסדור וכוונת רבי לוי'ק באגרת לרבי ולרבנית.

48.             ד. רמזי תשע"ג – "רחש לבי דבר טוב" ו"מלך חסיד ירא שמים"

49.             תהא שנת גל עיני – תהא שנת עשירות גדולה

בהתוועדות הקודמת נתנו רמז של השנה החדשה. נוסיף עוד רמז: אמרנו ש-תשעג עולה "גל עיני ואביטה נפלאות". נוסיף לכך שנוהגים – הרבי והחסידים – לעשות ר"ת מכל שנה, אז אם שוה בגימטריא "גל עיני ואביטה נפלאות" בקיצור אפשר לומר תהא שנת גל עיני – שיתקיים בעה"י. כבר הרבה אנשים אמרו תהא שנת עשירות גדולה" – בעזה"י שתהיה עשירות גדולה גם ל"גל עיני" וגם לכולם. עשירות גם בדעת וגם בכתר – הכתר מגיע עד מטה-מטה.

50.             "רחש לבי דבר טוב"

דברנו על פרק קמ"ה בתהלים, ש-קמה הוא שם העמדת המלך. יש פרק אחד שכולו מוקדש למלך, ולפי רוב המפרשים הוא מוקדש למלך המשיח – פרק מ"ה בתהלים. יש קמ"ה ויש רק מ"ה – ר"ת מלך המשיח.

איך מתחיל הפרק שמוקדש כולו למלך המשיח? "רחש לבי דבר טוב אֹמר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר" (פסוק שמתחיל ב-ר ומסיים ב-רר היא אות המלכות, כידוע בסוד "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[23]). מה הפירוש "מעשי למלך"? כל מה שאני עושה, אני כותב שיר, הכל לכבוד המלך – הכל בשביל מלך המשיח – "אֹמר אני מעשי למלך".

קודם כל, "רחש לבי דבר טוב", בגימטריא תשעג. בכלל, זהו בטוי שאנחנו מאד אוהבים, ומשתדלים לדרוש אותו בכל הזדמנות, במיוחד בקשר לראש השנה. כתוב שיש שלש עקרות שנפקדו בראש השנה – שרה, רחל וחנה. לכן קוראים את ספורן בקריאת התורה ובהפטרה של ראש השנה. יש רמז אחד ששלש הנשים, לפי סדר הדורות, הן שרחשרח בת אשר (אשר אותיות ראשראש השנה), שחיה חיים נצחיים. הרבי מדבר על חיים נצחיים, צריך לאחל לכל אחד חיים נצחיים, והשרש של חיים נצחיים בתורה הוא שרח בת אשר – אשה מאושרת, שייך לנשיא לשבט אשר. היא ר"ת שרה-רחל-חנה. אבל בצירוף אחר גם ר"ת רחשרחל-חנה-שרה.

מה פירוש "רחש"? רש"י כותב "השריץ". כל המפרשים אומרים שרחש היינו תנועה, כמו תנועה של חיות רוחשות, אבל כתוב "רחש לבי" – תנועה בלב. יש גם "חש" בתוך רחש, משמע שזו תנועה חרישית בלב (רחש אותיות חרש, ורחש כמו לחש). שוב, מלה מאד מיוחדת.

"רחש לבי דבר טוב" הוא סימן השנה הבאה. כמובן, כל מי שכותב ספרים מחפש סימן לשנה לכתוב בדף השער. הפסוק הזה הוא משהו מאד-מאד יפה, "רחש לבי דבר טוב", תשעג. המשך הפסוק הוא "אמר אני מעשי למלך" – כל מה שאני עושה הוא בשביל המלך. כל מה שאנחנו עושים הוא בשביל מלכות ישראל, שנזכה למלכות, "למלך" – לא סתם מלכות אלא "למלך", מלך המשיח.

51.             "לשוני עט סופר מהיר"

ההמשך הוא "לשוני עט סופר מהיר". מי בתנ"ך נקרא "סופר מהיר"? הזכרנו אותו קודם, החבר של נחמיה. נחמיה הוא המשיח, אבל המשפיע שלו, עזרא נקרא "סופר מהיר" (אף על פי שעזרא המשפיע, בסוף משיח בן דוד הוא נחמיה; אפשר לומר שעזרא הוא בחינת משיח בן יוסף).

הביטוי "סופר מהיר" מופיע פעמיים בתנ"ך: פעם אחת הוא מופיע כתואר לעזרא הסופר. בפעם הראשונה שהוא מוזכר, עם כל היחוס שלו – עזרא בן שריה רק מתחיל את כל השושלת שלו, כל שבע עשר הדורות עד "אהרן הכהן הראש", "... בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הראש" – כתוב "הוא עזרא עלה מבבל והוא סופר מהיר בתורת משה". זה עיקר עצם הכינוי של עזרא, "סופר מהיר". המקום השני הוא כאן בתהלים, שכתוב "לשוני עט סופר מהיר".

יש רמז ידוע ש"עט" בארמית פירושו עצה. כל תריג מצוות התורה נקראו "תריג עיטין דאורייתא", הכל עט. מי כותב את כל העצות האלה? מי מלמד לעם ישראל שעולה מהגולה את כל המצוות? עזרא הסופר. מזכיר את אליהו הנביא שבא לבשר את ביאת המשיח, הוא מלמד את העם תורה. צריך "לשוני עט סופר מהיר" וצריך "אמר אני מעשי למלך", אבל קודם כל, לפני הכל, "רחש לבי דבר טוב", והוא הסימן של השנה הבאה.

52.             דבר טוב – מלך המשיח

גם ה"דבר טוב" הוא המלך, "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". כלומר, ההתעוררות והרצון, הרעותא דלבא, שיש לי, מה ש"רחש לבי", הוא כל הזמן "דבר טוב". מה שרש"י מפרש "השריץ", כמו "שרצו בארץ", הוא ממש "פרו ורבו" – כמו רחל-חנה-שרה שנפקדו בראש השנה. זה הענין של ראש השנה – ללדת אור חדש שלא היה מימי עולם.

רמז יפה בכך ש"דבר טוב" רומז למלך המשיח – "דבר אחד לדור" – יש בחבור של דבר טוב מלך המשיח, שיוצר שלמות, שם הוי' ברבוע. מלך המשיח הוא הוא הדבר הטוב. אנחנו בפרשת כי תבוא, צריך לחיות עם הזמן. "ששי" של הפרשה הוא כבר התוכחה. ידוע שכאשר אדה"ז, בעל יום ההולדת של ח"י אלול, קרא את התוכחות שמעו רק ברכות. כך מסופר בלוח "היום יום" שכאשר אדמו"ר האמצעי שמע את התוכחה מאביו שמע רק ברכות (ליתר דיוק "לא שמעו קללות", וכמו שיתבאר בהתועדות הבאה אי"ה[24]), ואילו כאשר שמע מבעל קורא אחר הוא התעלף. אחד הסימנים שכל התוכחות הן ברכות הוא שיש עשרים ושש שמות הוי' בתוכחה – הוי' ברבוע – דבר טוב מלך המשיח בגימטריא.

53.             מלך חסיד ירא שמים

נסיים בעוד רמז, שהוא כבר ביטוי שאינו פסוק או מאמר חז"ל, אבל הוא משהו נחמד: מישהו כאן עשה סטיקר "בא לי מנהיג צדיק". יש ביטוי, שכנראה כן כתוב באיזה מקום, שמלך המשיח שאנחנו מצפים לו בכל יום שיבוא הוא "מלך חסיד ירא שמים", ר"ת משיח ובגימטריא תשע"ג. הגימטריא הזו הכי טובה בשביל ילדים. סימן שתשע"ג היא שנה שיתגלה תיכף ומיד, כבר בתחלת השנה, ואפשר לומר שכבר בהכנות לתחלת השנה, מלך חסיד ירא שמים. אפשר לעשות במקום "בא לי מנהיג צדיק" – "בא לי מלך חסיד ירא שמים", בגימטריא תשע"ג ור"ת משיח.

כשהרבי מברך יהודים, וכך גם אנחנו מברכים – לא יודעים מה בדיוק צריך לברך, אז מברכים מה שהרבי מברך – הברכה היא להיות "חסיד ירא שמים למדן", ר"ת חיל. בביטוי מלך חסיד ירא שמים יש חסיד ויר"ש, אבל מה עם הלמדן? התירוץ (למי שהוא למדן ואוהב למדנות) הוא שיש במקומו מלך, וכתוב "מאן מלכי רבנן". כנראה משהו עצמי בתוך מלך שצריך להיות למדן, רק החידוש שאותו מלך – שהוא ודאי למדן, ובלי להיות למדן אי אפשר להיות מלך (את זה אומרים עבור בחור ישיבה, שכל אחד צריך להיות מלך, למדן) – הוא גם חסיד וירא שמים.

איך אני יודע שהמלך צריך להיות למדן? באותה אגרת קדש של רבי לוי'ק לרבי ולהרבנית הוא כותב – כפי שצטטנו לפני כמה שיעורים[25] – שעיקר האות של המלך היא ל, ה"מגדל פורח באויר" ובסוד ל מעלות למלכות, ואם אני מוציא אותה מהמלך הוא הופך להיות מך, שם העני שכנגד המלכות[26]. גם למשיח יש בחינה של עני ורוכב על חמור, אבל צריך להמשיך לו את ה-ל – פעמיים ל, של אלול (להיות למדן בנגלה ולמדן בחסידות). הדבר העיקרי שעושה אותו מלך הוא הלמדנות שלו, אחרת הוא אינו מלך. אמרנו תהא שנת עשירות גדולה ו"אין עשיר אלא בדעת" – לא רוצים שישאר עני. תיכף נסביר בחסידות מהו עני ורוכב על חמור לעומת "וארו עם ענני שמיא".

54.             "כל כבודה בת מלך פנימה"

"רחש לבי דבר טוב" היא התחלת הפרק, "הכל הולך אחר הפתיחה", סימן שבשנה הזו בכלל טוב לומר את הפרק הזה – פרק מ"ה בתהלים. כמו שחפשנו כמה מלכות יש באשרי, וראינו שיש שלשה פסוקי מלכות בהן חוזרת ד"פ המלה מלכות, בפרק הזה – שכולו מוקדש למלך המשיח – רואים שמונה פעמים מלכות (כפול).

לכבוד הנשים נאמר שאחת ההופעות של מלכות שם היא "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". סימן לכל חינוך הבנות, זו שנה של משיח, ואחד הפסוקים הוא "כל כבודה בת מלך פנימה" – שייך מאד לחינוך בנות. כל בת ישראל היא בת מלך, וכל כבודה הוא "פנימה", פנימיות, פנימיות התורה. "כל כבודה" הוא לימוד חסידות, שתלמד הרבה הרבה חסידות, "פנימה".

55.             ה. "עני ורֹכב על חמור"

56.             מעלת "עני ורֹכב על חמור"

נסיים במה שאמרנו הרגע, שאנחנו לא רוצים שהמשיח – המלך – יחסר את ה-ל שלו, את הלמדנות שלו, ויהפוך להיות מך. מצד שני, כתוב "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עיר בן אתנות". הפסוק מתחיל "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם"[27].

זה פסוק מאד חשוב, שיש בו סוד של טט – "והיו לטטפת בין עיניך". בתפלין כתוב שלש פעמים טוטפות ופעם אחת זכרון. צריך לזכור את הטט – גם את ה-פת, אבל העיקר ה-טט – זכריה (לשון זכרון, ה-יה של זכריה היינו "בין עיניך") ט, ט (פרק ט פסוק ט). זה ה"טט" של טטפת שלא ילוז מבין עיניך. הפסוק אומר "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות". זה ה-טט של הטטפת.

שוב, טוב שהוא עני רוכב על חמור או לא טוב? יש מאמר חז"ל ידוע שאם זוכים אז "וארו עם ענני שמיא" ואם לא זכו "עני ורֹכב על חמור", אז לכאורה לא טוב. אבל יש שיחה מפורסמת מהרבי[28] שמאד טוב "עני ורכב על חמור", עד כדי כך שרוצים בכך לכתחילה, לכתחילה אריבער. לא תמיד הרבי אומר כך, אבל באותה שיחה מפורסמת שהוא מעמיק ומקפיץ לגובה את ה"עני ורכב על חמור", ה"לא זכו". דווקא ב"לא זכו" זוכים לזכך את הגשם של העולם הזה הרבה יותר מזכוך המציאות שיתחולל אם המשיח יבוא על העננים, ביאה רוחנית יחסית.

מה הווארט? איך מוסבר בחסידות היחס בין שני המשיחים האלה? לפעמים כתוב ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", שמשיח בן יוסף בא על עננים, ומשיח בן דוד, לו בעיקר מצפים, הוא עני ואביון שבא על חמור.

57.             מלך-סוס-עני-חמור

הזהר הקדוש בפרשה הקודמת[29] אומר שמלך לא רוכב על חמור אף פעם, לא נאה ולא יאה למלך לרכוב על חמור, והוא רוכב רק על סוס. הזהר אומר שסוס הוא משהו גדול מאד – גם שייך למאמר בע"ב של השבוע, סג-סג, סג עולה ו-סג יורד, הפלאת הרוממות העצמית והתפשטות הרוממות העצמית – וכתוב שהסוס מכיר ברוכב ובטל אליו. אבל לעני אין סוס. למה הוא רוכב על חמור? כי אין לו כסף לקנות סוס, בפרט סוס מהודר. לכן כתוב בזהר שדרך העני לרכב על חמור ודרך המלך לרכב על סוס.

כתוב במפרשים שמלך-סוס-עני-חמור הם י-ה-ו-ה. יותר מפורט, אלה ארבעה עולמות – מלך הוא אצילות; הסוס שהוא רוכב עליו הוא עולם הבריאה (אותיות השכל); העני הוא מט"ט (כך מפורש בזהר), שר העולם, המלאך של עולם היצירה – גם בו יש ט"ט, דווקא בו יש "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם... עני ורכב על חמור" כי שייך למ-טט (וכידוע הסוד – מטטרוןטט, הפנימיות, ה"פריו אכל", שבתוך הרמון); החמור הוא החומריות של העולם הזה, עולם העשיה (החמור, החומריות, נתהווה רק עם נפילת העולם הזה על ידי חטא אדם הראשון). אז יש מלך באצילות שרוכב על סוס בבריאה ועני ביצירה שרוכב על חמור בעשיה:

     י         אצילות        מלך

     ה         בריאה         סוס

     ו         יצירה         עני

     ה         עשיה      חמור

58.             סבלנותו של "עני ורכב על חמור"

מה עדיף? איך מוסבר בחסידות? כעת נאמר איך מוסבר באיז'ביצא[30] (הולך יחד עם ההסבר של המאמר בע"ב שאנחנו לומדים מהרבי הרש"ב): אם המשיח בא על ענני שמיא הכוונה שבא עם חסדים, וכל התהליך הוא בחסד ובמהירות ("לשוני עט סופר מהיר") – לא צריך לסבול הרבה מניעות ועיכובים, הרבה התנגדות, הרבה סנבלטים וטוביות שדברנו עליהם קודם בענין נחמיה בן חכליה שהוא המשיח. נחמיה סובל מהעולם.

מה הכוונה? הוא סובלן, הוא סובל זאת, כי הבירורים לוקחים הרבה זמן. הכלל הוא ש"עני ורכב על חמור" הוא משיח סופר-סבלן. הוא מקים תנועה, זה הולך לאט, זה לא מצליח, זה צולע, זה נופל, זה נכשל. עוד פעם אנשים מתנגדים לו, שמים לו רגל על כל צעד ושעל. הוא סובל את הכל. הוא סופר-סופר-סבלן. [מי שם לו רגל?] כולם שמים לו רגל. לכך קוראים "עני ורכב על חמור".

לעומת זאת, ב"וארו עם ענני שמיא" הכל חלק ומהיר, כל התהליך מהיר ובחסדים. אבל "עני ורכב על חמור" הוא גבורות – מה הגדולה? כח הסבל של אותו עני שרוכב על החמור. בסופו של דבר, כמו בשיחה הזו של הרבי, כח הסבל של "עני ורכב על חמור" מזכך למטה מטה, עד הסוף, עד התכל'ס – עושה את תכלית הבירור והתיקון של העולם הזה.

59.             "עני ורכב על חמור" – נתינת מקום מתוך רוממות עצמית

איך הולך יחד עם המאמר בע"ב שהזכרנו בתחלת הערב? אצל מי שמרומם בעצם כל המציאות אינה תופסת מקום כלל וכלל, ואף על פי כן – וזה הפלא – הוא נותן מקום לכל אחד ואחד ומרחם על כל אחד ואחד. ידוע שחמור אותיות רחום, המדה הראשונה לאחר שם אל – "אל רחום וחנון" – וממילא הוא "ארך אפים".

כתוב שעיקר מדת הרחמים, שכוללת את כל יג המדות, היא "ארך אפים" – להיות סבלן. שום דבר לא תופס מקום כלל וכלל אצלו, ואף על פי כן הוא, דווקא, מתוך הרוממות העצמית שלו, נותן מקום לכולם – לכן הוא סובל את כולם עד הסוף, עד אין סוף. משיח כזה הוא "עני ורכב על חמור".

עובדת היותו עני ורוכב על חמור, בסופו של דבר, מצביעה על עצם הרוממות העצמית שלו, שהיא ה"מלך עלוב" של הרמ"ק אודותיו דברנו לפני שלשה ימיםיד. "מלך עלוב" הוא בעצם לא מלך בגלוי, הוא עני. שוב, אם המשיח הוא "מלך עלוב" הוא-הוא ה"ועני רכב על חמור" שיש לו מעלה לגבי "וארו עם ענני שמיא".

60.             סדר של מנהיגים

עוד דבר שכתוב בחסידותל: מה ההבדל בין כל הצדיקים שהיו בעולם עד משיח בן דוד, "עני ורכב על חמור", ולא עד בכלל? כתוב ווארט שמאד חשוב להתבונן בו, שכל הצדיקים לא זכו לתיקון השלם של מלך המשיח – אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו, דוד המלך וגם משיח בן יוסף – רק משיח בן דוד זוכה לו (ועל כן בסעודת לויתן הוא דווקא יברך על כוס).

הסדר שאמרנו כרגע הוא כנגד המדות, הרבה יותר עמוק אפילו מסדר האושפיזין של חג הסוכות, שעוד מעט אנחנו מזמינים לתוך הסוכה – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד. כתוב שהנהגת דוד המלך, הראשון (ה"פלג קיסר" ביחס למשיח בן דוד שהנו קיסר שלם), היא הנהגה של "איהי [מלכות] בהוד" – מלכות שעולה להוד. הוא משבט יהודה, לשון הוד. רק משיח בן דוד יהיה מלכות נטו. משיח בן יוסף שבא לפניו הוא גם לא מלכות אלא יסוד. כלומר, במקום אברהם-יצחק-יעקב-משה-אהרן-יוסף-דוד יש סדר אברהם-יצחק-יעקב-משה – עד כאן אותו דבר – ואחר כך דוד-משיח בן יוסף-משיח בן דוד[31].

זה סדר של מנהיגי הדור (כל אחד הוא משיח בדורו, רק משיח בן דוד הוא משיח לעולם), סדר של הנהגה. משה הוא "מוליך לימין משה", "נעִמות בימינך נצח" – מנהיג מהנצח. דוד המלך הראשון מנהיג מההוד, מתאים למה שהרוגאטשובר אומר שלא היתה מלכות אף פעם. הוא לא הנהיג מהמלכות אלא מההוד, "איהי בהוד". משיח בן יוסף מנהיג מהיסוד, ורק משיח בן דוד מנהיג מהמלכות נטו.

61.             משיח בן דוד – להנהיג מהמלכות

מה זאת אומרת? מה פירוש המלים האלה? כל אחד הוא מנהיג בדורו, "דבר אחד לדור", ו"דבר" הוא מלכות, אבל איפה המלכות וההנהגה שלו? הוא מעלה את המלכות וההנהגה לשרש שלו.

אברהם אבינו הוא חסד, אז איך הוא בתור מנהיג, בתור מלך? מה זאת אומרת להיות ספירת החסד וגם המלך של הצבור? כתוב על אברהם שכולם באו והמליכו אותו, גם מזכירים זאת בפרק מ"ז שלפני התקיעות ("נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו'"). מהי המלכות של אברהם אבינו? הוא העלה את המלכות למקום החסד, ושם הוא הנהיג. הוא הלביש את המלכות על המדה שלו, ודרך ה"לבוש מלכות" הוא הנהיג, לפי המדה שלו.

כיוצא בכך יצחק אבינו העלה את המלכות לגבורה, שהיא המדה שלו – היראה, יראת שמים, "פחד יצחק" – ויראת השמים התלבשה בתוך המלכות וכך הנהיגה את העולם. וכך יעקב העלה את המלכות לתפארת, משה רבינו העלה את המלכות לנצח, דוד המלך העלה את המלכות להוד ומשיח בן יוסף מעלה את המלכות ליסוד.

אף אחד לא ירד אל המלכות במקומה עד עצם היום הזה, עד משיח בן דוד שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. כלומר, אף אחד לא נכנס למציאות לגמרי. כל אחד העלה את המלכות למדה שלו, הלביש אותה על המדה שלו, וכך הנהיג את המלכות שלו. מה זאת אומרת לרדת למלכות ממש? זו פעולת משיח בן דוד, שהוא-הוא ה"עני ורכב על חמור", ארך אפים עד אין סוף על המציאות.

למה קשור לחמור? כי חמור הוא סבלן, הוא למשא, לסבל – כל הזמן הוא סובל (ואף על פי שקוראים לו חמור כל הזמן, אפילו בתקופת תמוז, קר לו). כך צריך להיות "עני ורכב על חמור" – על ידי החמור העני הזה רוכב, מתקדם לאט לאט לפי קצב החמור, מאה אחוז בתוך המציאות. כלומר, אין לו בכלל מדה עצמית – "לית ליה מגרמיה כלום", הוא רק "עני ורכב על חמור".

עד כאן, לחיים לחיים. שנה טובה ומתוקה. עכשיו, זה מסתמא ניגון שהמנגים לא מכירים – היות שיש פה תפוחים, שנחלק בצורה אחרת, צריך כל פעם חידוש – "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא", משפט מתיקוני הזהר, שבשלו אוכלים תפוח מדבש בראש השנה. התפוחים הם הלחיים, שני תפוחים קדושים שמאירים תמיד ושמחים תמיד. מכירים את "אני לדודי", אפשר לשיר, ושני השירים הולכים יחד – קודם "אני לדודי" ואחר כך "תרין תפוחין".



[1]. ר"ה פ"א משניות א-ב.

[2]. התוועדות ט"ז אלול ש"ז.

[3]. בלשון "מוסר שלומנו עליו" יש דוד אותיות – שלש תבות בהן ד-ו-ד אותיות. "מוסר שלומנו עליו" = אני פעמים דוד (נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא אני-אין-אדון) = "יברכך הוי' וישמרך", תחלת ברכת כהנים שחותם ב"וישם לך שלום". "מוסר שלומנו עליו" ר"ת משע, הצירוף של שמע ("שמע ישראל וגו'") שכנגד ספירת החסד, כמבואר במ"א (ובסוד "מקומו של עולם"), ודוק.

    רש"י מפרש "מוסר שלומנו עליו": "באו עליו יסורי השלום שהיה לנו שהוא היה מיוסר להיות שלום לכל העולם". וראה עוד ברד"ק מצודות ומלבי"ם.

[4]. תבל = ר"ת עזרא בן שריה נחמיה בן חכליה (= ו צרופי חסד, ממוצע כל אות). הס"ת שלהם = חן חן. יחד, הרוס"ת = 548 = 4 פעמים 137 = "כבוד מלכותך [יאמרו וגו']", ראה לקמן.

[5]. ד"ה "אנכי הוי' אלהיך" תרד"ע (ובמאמר הקודם: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" תרד"ע).

[6]. ראה רש"י, רד"ק ומצודות.

[7]. ראה סוטה ה, א (וברש"י שם ד"ה "אתי דכא") ופסיקתא רבתי הוספה א פרשה ג.

[8]. ער"ח אלול תרצ"ז – נדפס בלקוטי לוי יצחק אג"ק עמ' תו ואילך (וראה גם התוועדות ב' אלול ש"ז).

[9]. ח"ג כג, ב.

[10]. כל הפסוק – "ויאמר הוי' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי הוי'" = 2500 = 50 ברבוע, שלמות הגילוי של שער ה-נ של הבינה, סוד "משה זכה לבינה". יש בפסוק שני "מי" ("מי דקיימא לשאלה", בינה) = 50. נמצא שכל הפסוק עולה ההכאה-הזיווג של שני "מי" אלה! רק דברי ה': "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי הוי'" = 2170 = לא פעמים כן ("לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא") = יש פעמים או (ד פעמים או מפורש ועוד אשה-מוסר – ג"פ אמונה – פעמים או). רק ח התבות בנות ב אותיות (ד תבות "או" ועוד ד תבות): מי שם פה או מי או או או = 553 = או פעמים 79, כאשר השאר = או פעמים 231, שהוא בעצמו = או פעמים 33. יש בפסוק כ תבות ו-ס אותיות – יחס של א:ג. ממוצע כל תבה = 125 = ה בחזקת ג. יש בפסוק שני שמות הוי' ב"ה, והשאר = 2448 (כד פעמים אמונה וכו'), שנת יציאת מצרים ומתן תורה (עיקר השליחות שהוי' מסר למשה בסנה). "הוי'... הלא אנכי הוי'" (יה אותיות) = 169 = 13, אחד, ברבוע. השאר (מה אותיות, ג"פ יה) = 2331 = 37 פעמים 63, סוד שם סג דבינה – סג פעמים חלק המילוי של סגלז, כאשר סג לז = שלמות של 100, י פעמים י, כנודע.

[11]. "על ימין או על שמאל" – ה"או" הראשון בתורה – עולה יצחק אבינו או רבקה אמנו!

[12]. "מלכות פה" עולה פג (מנין ההלכות ברמב"ם, כמבואר ענינם במ"א) פעמים או (ב"מלכות פה" יש או אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא פג), וביחד עם או עולה זה (נבואת משה רבינו) פעמים או ברבוע.

[13]. לקו"ש חי"ט פרשת ראה (עמ' 162 ואילך).

[14]. התוועדות ט"ז אלול ש"ז.

[15]. בכתבי האריז"ל מבואר של-יג מדות הרחמים יש שני מקורות, במוחא סתימאה ובגולגלתא, סוד רחמים רבים (ע"ד "מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה [סתימאה] עשית") ורחמים גדולים (סוד "לך ה' הגדֻלה" בגולגלתא, בה מתלבש החסד דעתיק, מדת הגדולה). רחמים רחמים רבים רחמים גדלים (חסר כתיב) = 3 פעמים תהו (הערך הממוצע שלהם, תהו הוא כינוי לכתר כנודע), יש מאין, כאשר כל תהו = 3 פעמים 137, קבלה וכו' (הערך הממוצע של ג אותיות תהו). יש עוד מקור לרחמי ה' ברדל"א (בחביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א) – "רחמים עצֻמים" (כפי שאנו אומרים בתפלה; בתנ"ך יש "עצומים" בכתיב מלא וכן "עצֻמים" בכתיב חסר) = 4 פעמים 137. סך כל 4 מדרגות הרחמים עולה 13 פעמים 137, ודוק.

    "[ו]ברחמים" = 300 (שם הוי' ב"ה באתב"ש – מצפץ כנודע בכוונות של יג מדות הרחמים) = "גדלים אקבצך"!

[16]. תחית המתים תלויה ברחמים עצמים, ודוק.

[17]. התוועדות ט' אלול ש"ז.

[18]. בכ"ד, ראה לדוגמה שער הכוונות דרושי ערבית ליל שבת דרוש ב.

[19]. הגם שיש עוד "אשרי" בתהלים (החל מהפרק הראשון של תהלים הפותח "אשרי האיש וגו'"), דווקא לפרק זה קוראים בשם "אשרי" סתם. אשרי = הוד מלכות ("ויתן עליו הוד מלכות" הנאמר בשלמה המלך).

[20]. אם נחלק חסד לארבעה רבעים יעלה כל רבע חי. הרבע האחרון של כתר מלכות (אליו זכה דוד מלכא משיחא) הוא בסוד "דוד מלך ישראל חי וקים", וד"ל.

[21]. ראה בכל זה ברכות ד, ב.

[22]. ראה תקו"ז תיקון יג (כט, ב).

[23]. בפסוק "רחש לבי דבר טוב אמר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר" יש ה רישין = 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו בהר (ה-ר) סיני במתן תורה.

    כל הפסוק עולה 2691 = 13 פעמים 207 – יג (אחד-אהבה) פעמים אור (אין סוף וכו'), רמז לגילוי יג מדות הרחמים (כנגד יג לשונות של אור בלשון הקדש, כמבואר במ"א) במדת המלכות, כמבואר בדא"ח על הפסוק הראשון של אשרי, "ארוממך אלהי המלך וגו'".

    יש בפסוק אם אותיות, כמו בדבור הראשון של עשרת הדברות, צורת השראה:

ר

ח ש ל

ב י ד ב ר

ט ו ב א מ ר א

נ י מ ע ש י ל מ ל

ך ל ש ו נ י ע

ט ס ו פ ר

מ ה י

ר

    ארבע הפנות והנקודה האמצעית = 780 = ל פעמים הוי' ב"ה = טל (הוי' אחד) במשולש. השאר = 1911 = ג"פ 637, 12 פעמים 7 ברבוע = יראת הוי' (הוי' תורה). תן לחכם ויחכם עוד.

[24]. התוועדות כב אלול ש"ז.

[25]. התוועדות ה אלול ש"ז.

[26]. התוועדות כ"ה מנחם-אב ש"ז.

[27]. הערך הממוצע של "בת ציון" "בת ירושלם" הוא תשעג!

[28]. לקו"ש ח"א עמ' 70-73 (וראה ב"לחיות עם הזמן" ח"א על שיחה זו ובמאמר "אשתו כגופו בדור הגאולה" בספר רוחו של משיח).

[29]. זהר ח"ג ערה, ב.

[30]. תפארת החנוכי על הזהר שם.

[31]. אברהם יצחק יעקב משה דוד משיח בן יוסף משיח בן דוד יחד עם הז"ת שכנגדם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות = 4095 = מלך במשולש (שעולה 45, מה-אדם, ט [מדות הרחמים דז"א] במשולש, פעמים 91, אמן וכו', יג [מדות הרחמים דאריך] במשולש)!

    יש כאן 66 אותיות, משולש 11:

ח

ס ד

ג ב ו

ר ה ת פ

א ר ת נ צ

ח ה ו ד י ס

ו ד מ ל כ ו ת

א ב ר ה ם י צ ח

ק י ע ק ב מ ש ה ד

ו ד מ ש י ח ב ן י ו

ס ף מ ש י ח ב ן ד ו ד

    פנות המשולש הן אותיות חסד – המשולש הקטן שבראש המשולש הגדול! הכל נכלל בחסד. תכלית בנין המלכות, מלכות ממש, על ידי משיח בן דוד, הוא להזרים חסדים, "חסדי דוד הנאמנים", לתוך המציאות התחתונה – "נעוץ סופן בתחלתן", משיח בן דוד באברהם אבינו הראשון, "חסד לאברהם". ב-ז התבות של הז"ת, מחסד עד מלכות, יש כח אותיות, המשולש של ז, כמו הפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הציר האמצעי = 450 = 5 פעמים מלך (השאר = 3645 = 81 פעמי 45, ט ברבוע פעמים ט במשולש [חצי מלך] – טט). המקיף הרחוק = חוה פעמים פה ("מלכות פה") והפנימיות = י"פ אברהם. המקיף הרחוק עם המשולש הפנימי (ה-ל של מלכות וה-הם של אברהם) = 1690 = הוי' פעמים אדנ-י, השאר = 2405 = 5 פעמים 13 פעמים 37 (הבל בן אדם וחוה), ודוק. תן לחכם ויחכם עוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com