עיקר וטפל בגאולת ישראל - יג תמוז תשמ"ה הדפסה

בעזרת ה' יתברך

 

עיקר וטפל בגאולת ישראל

יג תמוז תשמ"ה

 

 ניגנו ניגון הגאולה לרבי הריי"צ

 

א. וכל החיים יודוך סלה

נתחיל עם דבר שהרבי שליט"א אמר היום השיחה על המילה חיים. כשהרבי הקודם יצא מן המאסר והגלות אמר מאמר על מאמר חז"ל "ארבעה צריכים להודות", ועל ברכת הגומל – "הגומל חייבים טובות שגמלני כל טוב" [גרסת הרמב"ם, אדה"ז אינו גורס את המילה כל]. השנה היא שנת ה-850 לרמב"ם, שהם כל פעמים טוב שנים.

במאמר יש סימן – המובא בספרים – לאותם ארבעה: "וכל החיים יודוך סלה". כולם היו בסכנת חיים וה' עשה להם נס ופדה אותם משערי מות. הם צריכים להודות על החיים תמיד, לעולם. חיים הם ראשי תבות של חולה, יורדי ים, יסורים והולכי מדבר. יושבי בית האסורים שיצאו נקראים יסורים כי עיקר היסורים שיש לאסיר הם המוסרות שהוא נתון בהם. יתכן שגם לחולה יש כאבים, אבל זה עוד ענין אצלו. היסורים שלו הם על שהוא לא יכול לתפקד. זו הרגשה שקושרים אותך, ואתה מרותק למיטה. המילה חיים כוללת את ארבעתם, כמו בפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", שהצרה הופכת לצוהר, כדברי הבעש"ט. כולנו חיים – "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום", ובמיוחד מי שעסוק בעץ החיים, בתורה. העבודה של בעל חיים היא להודות לעולם ועד.

הערך הממוצע של ארבעת האותיות במילה חיים הוא טוב. זהו היחס הכפול שבין עץ החיים (233) לעץ הדעת טוב ורע (932), ולהיפך – בין חיים (68) לטוב (17). היחס הוא 1:4 לשני הכיוונים. פנימיות עץ הדעת הוא טוב, לפי דרוש הרבי מאיז'ביץ, כידוע. לכן בכל התורה ההודאה קשורה תמיד על הטוב – "הטוב שמך ולך נאה להודות". החיים מודים על הטוב – "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

 

לחיים לחיים!

 

ב. ארבעה צרכים להודות

הרבי הסביר את כל הארבעה כתהליך של ירידה. בהתחלה זה כשהנשמה יורדת לגוף, מאגרא רמה, למדבר שממה אשר לא ישב שם אדם. אין שם גילוי של אדם העליון, גילוי אלוקות. יותר גרוע, "נחשים ועקרבים יש בו". זה מקום נחש שרף ועקרב. הדרך הזו היא ההליכה במדבר, שהוא הראשון מבין הארבעה בפרק קז בתהילים.

השני הם האסירים, והיא החויה של העולם הזה, מתוכו. זה מה שקוראים היום תסכול, שאתה כבול. לא נותנים לך רשות לפתח את החושים והכוחות שלך. לא נותנים צ'אנס ליישם. רוצה לתקן את העולם ומתאכזב. התנאים פה לא מאפשרים את זה. קודם היתה ההרגשה שבאת למקום שומם ומסוכן, אבל לא בהכרח שזה מונע ממני את השליחות שלי, אבל כאן למרות תחושת השליחות מרגיש כבול, שלא יכול.

אחר כך השלישי הוא החולה. הוא כבר מגיע לחוסר אונים ואפיסת כוחות. אחרי הרבה שנים שכובלים אותך, אתה מתחיל לאבד את הביטחון העצמי. אתה מסתפק אם זה בכלל שייך לך. אולי אתה חלש מדי. קודם היתה ההרגשה שאם לא היו מונעים ממני הייתי עושה, אבל כשנופל למשכב כבר לא בטוח שיכול. הוא נמצא על ערש דוי. מה עדיין יש לו? נשארה אצלו התודעה מה היה מן הראוי לעשות. עדין לא המיר אור בחושך וחושך באור, לא החליף מר במתוק ומתוק במר.

לבסוף, הדרגה הרביעית, היא יורדי הים. זה אחד שמחליף את הערכים. מתבלבל. הוא נמצא בתוך "מים רבים", בלבולים. הבלבול אצלו הוא שעושה מטפל עיקר. הדוגמה שהרבי הביא לכך היא דברי הרמב"ם בהלכות דעות ביחס לבריאות הגוף. הוא דיבר באריכות על ה"חופש הגדול" של הילדים בקיץ. חופש מתורה, לנוח. לזה קורא 'איבוד עצמי לדעת'. מוסרים את הילדים לידיים-שיניים של כוחות הטומאה. אומרים לו 'אתה חייב'. כמובן, הרבי מסייג שלא מתנגד לנופש. זה מיסודות תורת הבעש"ט ש"פעמים בטולה הוא קיומה", והביא דוגמה מר' יוחנן, גדול האמוראים. מסופר בגמרא שהיה יושב על שערי טבילה [מקוה הנשים] כדי שבנות ישראל יתעברו בבנים כמוהו, והרבי אומר שעשה זאת כשהיה עייף [זה חידוש גדול]. זו רגיעה לשם שמים. אבל חודשיים שלמים שאסור לפתוח בהם ספר – זה למסור אותם לידי הסטרא אחרא. אצל הרמב"ם זה תופס פרק אחד מתוך 1,000 פרקים. זה נקרא לעשות מן הטפל עיקר. הכל מתבלבל אצלו. כשאדם מתחיל לטבוע הכל מתהפך אצלו. נדמה לו. זה נקרא כח המדמה.

מתי מגיע המצב הזה? לאחר אי-אמון בעצמו. כל המצבים מתפתחים אחד מן השני. הכל מתחיל כבר מן העריסה. יכול להיות שכשנולד מיד התחיל לחשוב על תקון העולם, אבל מיד התחילו "לחנך" אותו, לבלבל אותו.

זה לא רק ביחס לדברי הרשות, אלא גם ביחס להתכללות של דברי הרשות בקדושה. אצל תלמידי חכמים יש טפל שהוא גם כן קדוש – "ועלהו לא יבול, שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד". יש הרבה מאמרי חסידות שעל ידי זה הרב פותח את השכל של התלמידים, ואחר כך עובר ללימוד באימה רטט וזיע. עלה זה טפל. עץ ללא עלים יכול למות, הוא עץ מת. זה חיוני לו. את כל החיים מקבל העץ דרך העלים, כידוע, ובכל זאת הוא הטפל לפרי, לעיקר. צריך בירור בחיים מה טפל ומה עיקר. אפילו שדבר חשוב – צריך להכיר בו. שוב, עיקר החידוש פה הוא שזה שהתבלבל זה קרה אחרי נקודת יאוש. כל עוד לא מתייאש, כל עוד 'מחזיק ראש', לא היה פגיע מהטפל. או שזה במודע או שלא. אז מפתח לעצמו שיטה – מלשון שטות – חדשה, עד שמרמה את עצמו לגמרי. כל החיים [לכן בחלק הזה בפרק קז יש אות נ הפוכה. לא רק שהוא נופל, אלא גם מתהפך. הוא חושב שזה נורמאלי...]..

 

זה לא קשור ישירות אלינו, אבל הרבי סיפר ודיבר על זה היום אז בטח יש מזה הוראה גם לנו. הרבי סיפר על מעשה שהיה אפשר לחשוב שהוא 'חסידישע גניבה', שנכנסו כמה אנשים לחדר של הרבי וגנבו – חלקם אף מכרו לאחרים – כמה כתבים, ביניהם הסידור של הבעש"ט. לכאורה זה מעשה של מסירות נפש, ועוד של זיכוי הרבים, אבל הרבי יצא בחריפות לא רגילה ביחס לאנשים ולמעשה. אמר שמי שעשה את זה מחזיק בידיו "פצצה", ועושה מעשה של היפך החיים. ביטוים חריפים שלא רוצה לחזור עליהם. זו דוגמה לבלבול מוחלט בין טפל לעיקר, לאחד שמתוך יאוש עושה מעשה של בלבול ובטוח שהוא נורמאלי. בהמשך, בשיחה השניה, נספר סיפור של מסירות נפש אמיתית, של הרבי הקודם, של עשית עיקר מהעיקר.             

 

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון הבינוני

 

ג. בלבול הים עיקר לטפל – עבודת הפעור

הנושא של עיקר וטפל והבלבול בו אקטואלי לעניינים שאנו עוסקים בהם בזמן האחרון – המצב בארץ, שבמקום להיות "מחיל אל חיל" יכול להיות "מדחי אל דחי".

הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה מתאר איך התחילה כל העבודה זרה בעולם מבלבול. עשו מן הטפל – שרים רוחניים – עיקר. זה משבש את הדעת אט אט. הרמב"ם הוא מורה נבוכי הזמן, בלשון הרבי [היה לפני 200 שנה – ר' נחמן כרוכמן – שכתב ספר בשם מורה נבוכי הזמן], גם של ימינו. זה מקביל לתמצית ספר התניא ש"אל תהיה שוטה". אל תעבוד עבודה זרה. אצל הרמב"ם כל טעמי המצוות במורה נבוכים חלק ג זה שלילת עבודה זרה, ישירות או בעקיפין. זה כל התורה. עבודה זרה היא שכל, אבל שכל משובש. הרמב"ם קורה להם טיפשים, יש להם פגם השכל. זה מה שחז"ל אומרים על היצר הרע "היום אומר לך כך ומחר אומר לך לך עבוד עבודה זרה". זה עולם התמורות. נדמה לו שעדיין ביהדותו, וכך נעשה 'נפרד'.

איך מסבירים בחסידות את העבודה זרה של פעור? הם חיקו חכמים, כקוף בפני אדם. את הפירות-המצוות אפשר ואפילו צריך לחקות אצלם, אבל הם חיקו את העלים. סגולת המצוות זה שיהודי יכול לחקות צדיק. מחקה פרי ויוצא פרי. עלים זה שום דבר, אי אפשר לחקות עלים של עץ חי. האנשים הפשוטים, הגלמים של הדור, הסתכלו על החכמים וראו שכמה שאדם יותר חכם כך צריך יותר להתפנות לעשיית צרכים. זה בדוק. השכל עובד חזק אז כל המערכות עובדות יותר חזק [מזכיר את המעשה מבעל תפילה...]. ראו רביים שעשו הכנו, והכנות זה יותר חשוב מהמצוה עצמה [עיקר העבודה היא בהכנות, שהרי העבודה עצמה היא אור מלמעלה. מיסודות החסידות]. אצל החכם זו תוצאה, וכשלוקחים את זה ועושים אותו עיקר – יוצאת עבודה זרה.

[כאשר הגר"א החרים בפעם הראשונה את החסידים כתב עליהם שהם "עושים מעשה פעור". אלו היו חסידי ר' אברהם מקאליסק שהיו מבזים תלמידי חכמים ועושים 'קולע' [גלגול] ברחוב. בעיני הגר"א זה היה כמו לפעור לפעור. דעת האדמו"ר הזקן, וגם המגיד, לא היתה נוחה מזה. איך אפשר בכל זאת להבין אותם? כתוב ש"כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות עבודה זרה". "כל הפוסל במומו פוסל". כל אחד טוען על השני שהוא בתהליך של פעור, שעושה מן הטפל עיר. החסידים אומרים למתנגדים שתורה בלי אהבת ישראל זה טפל, והמתנגדים אומרים שבלי תורה הכל טפל. כולם מסכימים להכל, רק יש מחלוקת ביישום, מה קודם למה [המחלוקת הזו נמצאת בזמן קדום יותר, בין המהר"ל בגור אריה לבין בעל הלבושים, בשאלה מי בשביל מי – ישראל והתורה]. זו מחלוקת שמתחילה בשורש רוחני דק. שניהם חשובים מאוד. "כולא חד". בסוף זה מתפצל למחלוקת עמוקה, עד כדי ש"עומק חסיד – רבי, ועומק 'מתנגד' – אפיקורס"].

מה זה עלה? ידוע שהבעש"ט כתב בצעירותו, בתקופת התבודדותו, את חידושיו על גבי עלים. זה נקרא לעלעל. מי זה הצדיק? פרי, "פרי צדיק". בשורש הכי גבוה, בעץ החיים, הפרי של הקב"ה הוא הצדיק. ומה העלים של הקב"ה? התורה. אם לא יודעים את הדבר הזה הכל מתהפך. מאז הבעש"ט אפשר לומר בלי פה שתוי כל אחד שלא מחזיק בחסידות הוא טיפש. יהיה מי שלא יהיה. אני יכול לומר את זה על ודאי. שהגאון הכי גדול מאז הבעש"ט אם לא הולך בדרך החסידות יש לו בעיה בשכל. לא משנה מי זה. אם הוא שמע על הבעש"ט ולא הלך אחריו, בלי יוצא מן הכלל. אם לא יודע אז לא יודע. אני מגבר על מי שיודע.

מה זה נוגע לענייננו? יש ספר שנקרא ספר המנהגים מהרבי, ושם כותב על המנהג של יהודים שמדברים באידיש לה' בזמן תפילת שמונה עשרה – מנהג שהיה מצוי אצל חסידים, מה שבברסלב עושים בשדות – באופן ספונטאני שלא ניחא דעתו ממי שנוהג כך היום. זה ירידת הדורות אז סגרנו את הנוהג הזה לרבים. הרבי הקודם, בעל הגאולה, אמר פעם על אחד מהקרובים אצלו שנהג כמוהו בדבר מסוים ש"מי שלא ראה מה שעשה אין טיפש כמוהו", על דרך מאמר חז"ל בשמחת בית השואבה. זה על דרך דברי הבעש"ט בתחילת כתר שם טוב על "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" כי רק חיקו אותו. זה ההבדל בין מצוה לבין משהו שאינו מצוה. אם זה מצוה – תבוא עליך ברכה. ליהודי יש סגולה וכח עצמי לחקות את רבו. הוא יוצר, בורא. אם גוי יחקה יהודי זה כלום, רק רימה את עצמו. זה שטות. על אותו ערך זה יהודי שמחקה עלה, טפל, של צדיק. אם נדמה לו שעושה את זה במסירות נפש אז זה שטות על שטות. אבל לחקות יהודי שמניח תפילין זה טוב, כי מצוה אצל יהודי זה משהו עצמי. אם זה מנהג מקוים אז זה כמו מצוה ולא מדברים מזה. אבל אם זה אפילו לא מנהג אז זה רק עלה, ולחקות עלה זה לא שייך, זה כמו עבודה זרה.

[אגב, הרבי אמר היום בשיחה שכמשיח יבוא ילך כל אחד לקראתו עם הרבי שלו. אם אתה חסיד חב"ד אתה תלך לקבל אותו כחסיד חב"ד עם הרבי שלך. מה שהמשיח יאמר לחסידי חב"ד לא יאמר למישהו אחר. כשמשיח יבוא תהיה תורה חדשה – "תורה חדשה מאתי תצא" – ועם כל זה כל אחד ילך לשמוע את התורה החדשה מפי משיח צדקנו עם הרבי שלו. הייתי חושב שיבטל את הכל. לחיים לחיים! זה רק לומר שמנהגים זה דבר מקוים. מה יעשה המשיח אחר כך, זה כבר משהו אחר]

 

ד. עיקר וטפל – צדיק ותורה

הבעיות הכי עמוקות שיש בהשקפת עולם אקטואלית יוצאות מבלבול בין עיקר לטפל. כמו מה שמדברים היום על מדינת ישראל העיקר או ישיבות זה העיקר או יהדות חוץ לארץ. ריבונו של עולם, רוצים כבר לדעת מה עיקר ומה טפל. זה ציפור הנפש של היום הזה. ברגע שיודעים מה עיקר ומה טפל אז הוא יכול להיות טפל חשוב, טפל חיוני. איך יודעים שהתורה היא העלים? כתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו". מהעלים באים החיים לעץ, האנרגיה, והעץ לא יכול לחיות בלעדיהם ובכל זאת הוא עדיין נקרא טפל. זה קשה להבין. לענייננו, פרי אפשר לחכות וזה אמיתי. מה אי אפשר לחקות? תורה. אי אפשר לחקות איך שמישהו אחר לומד תורה. איך מישהו אחר מניח תפילין – זה אפשר לעשות בדיוק מה שהוא עושה. איך ללמוד תורה צריך הדרכה מרב, אבל אצל תלמיד אמיתי לאחר זמן מתגלה אצלו התורה השייכת לשורש נשמתו. זה נקרא חידושי תורה. הרבי מזכיר הרבה שמי שלא מחדש בתורה זה לא נקרא לימוד תורה. אם אתה עדיין בשלב של יניקה [מתוך הסדר עבור-יניקה-מוחין] אז זה בסדר. אתה יונק כמו שכתוב בהלכות מליחה שבזמן שטרוד לבלוע עוד לא פולט. אבל כשמגיעים לבגרות – העולה תורה – אז חייבים לחדש. מה שכתוב על המשיח, שמחדש תורה חדשה, זה נאמר גם על כל אחד ואחד. לכל אחד יש נקודת משיח, ניצוץ משיח, שצריך לגלות תורה חדשה [אפשר למצוא, ואיני בקיא בחכמת הצמח, שאם מרכיבים ענף על אילן יתכן שמקבל את החיות מן העלים של העץ החי ויתחיל אצלו תהליך של פרי עוד לפני שמוציא עלים משל עצמו. צריך לבדוק את זה, אבל החידוש הוא נכון. כל יהודי מורכב על העץ החי ומקבל ממנו חיות, תורה].

אז לצעוק בתוך התפילה היום זה חיקוי של החסידים הראשונים שעליהם אין שום טענה. כמו הוראת שעה שמותרת רק תוך כדי מסירות נפש. אי אפשר לדבר על מעשה שנעשה מתוך מסירות נפש. זה גילוי היחידה. זה כמו ההוא כובס שקפץ מן הגג שלא זכה להיות באשכבתיה דרבי ובת קול אומרת עליו שמזומן לחיי העולם הבא. אפילו שעושה את הדבר הכי הפכי, שעליו נאמר שמי שעושה אותו אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא עושה דבר שלמעלה מן השכל לגמרי. אבל מי שלא עושה בגלל גילוי היחידה, אלא נדמה לו שזה כיף לעשות כך בגלל שהשני עשה, זה סם היפך החיים. זה פוער לפעור. זה יורדי הים, ואלו אותם גנבים שהרבי דיבר עליהם בשיחה [היו באשליה שהם על הגובה, של חסידישע גניבה. יותר מזה, זה סתם גניבה כדי להרויח כסף].

 

ה. היחס לממסד – הודאה בלב מלחמות ה' בגלוי

מה זה נוגע לענייננו? נוגע לכל מה שאנחנו מדברים בזמן האחרון, שתפיסת החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט היא שהעיקר זה ביאת המשיח והטפל זה כל משהו אחר, כולל אפילו בנין בית המקדש לפני ביאת המשיח. כולל מדינת ישראל, מה שנקרא "תחית האומה" במירכאות כפולות. אוי ואוי להחייאה כזו. המשיח זה איש, והוא נמצא גם כן בתוכך. צריך כל אחד לחשוב במח מי זה המשיח, איך הוא נראה, ומה המשיח יעשה היום. מה יחשוב ויעשה ביחס למדינת ישראל כיום. המשיח שיבוא היום, מה הוא יכריז? הרמב"ם כותב שיעשה שני דברים: יחזק את הדת בכפיה בדרכי נעם וילחם מלחמות ה' בעמלק. ילחם בספקות. זה שהמשיח אוהב כל יהודי – זה ודאי. זה שהוא אוהב ארץ ישראל – גם זה ודאי. הוא מוכן למות על ארץ ישראל ועל כל יהודי. זה לא סתם ערך אצלו [הרבי הסביר היום פשט במסירות נפש, שיש לך נפש ואתה מבטל אותה. לא למות אלא לבטל אותה. הוא הדגים בסיפור שנביא בהמשך]. הוא גם ודאי מודה לה'. הרי "ארבעה צריכים להודות", וכתוב בקבלה ששורש אלו הארבעה הוא בארבעת רגלי המרכבה אברהם-יצחק-יעקב-דוד. דוד המלך הוא דוד מלכא משיחא והוא צריך להודות על שניצל מיורדי הים, מבלבול ומספקות והיפוך יוצרות – "סומך ה' לכל הנופלים", שנמצא תמיד בסכנה של סוכת דוד הנופלת. אז ודאי שמשיח יודה, וככתוב בכל ספרי המוסר שצריך להודות על כל דבר טוב. אז כשהמשיח יבוא לכאן, לארץ ישראל, ויראה שיש לו בית לגור וכבישים לנסוע הוא ודאי יודה לקב"ה ויאמר לו יישר כח. קודם יאמר לקב"ה, כי האנשים שעשו את זה לא כל כך יודעים למה עשו את זה, אז בתוך הלב שלו הוא גם יודה להם,. כך היא מידת המוסר. אבל מה שיאמר בפה כשיבוא היום המשיח לירושלים עיר הקדש – יהיה לו הרבה מה לעשות. לא יהיה לו זמן להגיד הלל על המדינה. יהיה לו כל כך הרבה מה לעשות ולתקן וכל כך הרבה מלחמות וכפיה בדרכי נעם ולקחת את העניינים לידיים שלא יהיה לו זמן רגע אחד לגלות את כל הכרת הטובה שיש לו בלב לכל המוסד שיש כאן, בגלל שזה מקולקל לגמרי.

מה עשיתי? שחזרתי לעצמי – וזה הדמיון שלי – את המשיח בתור איש. זה העיקר. אותו משיח אני בטוח בו שהוא אוהב אותי ואוהב אותך. הוא כמו הבעש"ט. אם אני רוצה לחשוב על משיח שאני הכי רוצה בו – אז המשיח שלי זה הבעש"ט. כל התורות של אהבת ישראל זה בא מהבעש"ט, וכל הלימוד זכות על יהודים – שיהודים מכינים את הגאולה אפילו בחטאים שלהם בבחינת "ירידה צורך עליה" – זה הכל בא מהבעש"ט. עכשיו אני חושב על יהודי כזה שבא היום לכאן ומתחיל להתעסק בעניינים. זה מה שאני צריך לדמיין לעצמי.

 

ו. צדיקי הדור ומנהיגי הדור

אני צריך לחשוב על שני אנשים כשאני חושב על המשיח. אני חושב על הבעש"ט ואני חושב על הרבי הקודם בעל הגאולה יחד. למה? יש סיפור ששמעתי מאדם מוסמך מהדור הקודם, שהיה מגדולי חסידי סדיגורא שהתקרב לרבי הקודם, והוא סיפר שלאחר פרישת הרבי הקודם והרבי הרש"ב מאגודת ישראל, כשראו שלא הולכת בכיוון הנכון ועושים מהטפל עיקר, בניגוד לרוב צדיקי פולין, היה הדבר קשה עליו. היה נראה לו שפורשים מהציבור. בשבילו אגודת ישראל היתה כמו בשבילך מדינת ישראל, שזה היה מוסד שאיגד את היהודים לפי אותה תפיסה. הוא בא לרבי שלו, הרבי מסדיגורא, ושאל אותו 'דוגרי' למה הם פורשים מן האגודה. הרבי שלו ענה לו מילה במילה [שמעתי ממנו בפירוש, והוא יהודי דייקן]: 'מיר זיין צדיקי הדור און זיי זיין מנהיגי הדור' – אנחנו צדיקי הדור, הם מנהיגי הדור. צדיק יכול לעשות פשרות. יכול ללמד זכות גם כשזה נוגע לעניינים ציבוריים. יכול קצת להתכופף לקראת ההתפתחות, שהדבר יתפתח מעצמו. כל אחד מכיר את אותו יהודי שהיה בירושלים עד לפני כמה שנים וכולם מעריצים אותו בתור צדיק – ר' אריה לוין. צדיק גדול מאוד. היה צדיק של הציבור, התמסר והיה לאב של האסירים. כל בחור שהתמסר למען תקומת העם והארץ – למרות שהיה מלמד בעץ חיים בשיטה הישנה והוא לא היה מן החדשים – הוא מסר את נפשו עליו. האם מישהו יאמר עליו שהיה ממנהיגי הדור? אין כאן שום פגיעה בכבוד. אפשר לומר שהיה צדיק הדור. אותו הדבר אני אומר על הרב קוק. זה קשור עם הרבי הקודם, כמו שנסביר. אני יכול לומר שהרב קוק הוא מצדיקי הדור. ממש. מי זה צדיק? זה אחד שרואה את הצד החיובי ומלמד זכות על כל אחד. האם הרב קוק שלח אנשים על מסירות נפש, למות? לא. מה המיוחד אצל הרבי הקודם? למה אני קורא לו מנהיג הדור אף על פי שלא היה פה בארץ? בגלל שהוא הנהיג את הדור עד מסירות נפש. הוא שלח אנשים עד מסירות נפש למות על קידוש ה'. היה צדיק אבל מפקד צבא. אף צדיק אחר לא עשה את זה. יש הרבה צדיקים ויש הרבה גוונים של צדיקים. יש ווארט של ר' פינחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעש"ט, שאומר שצדיק גדול אוהב רשע גמור ולפי ערך גדולתו כך ביכולתו לאהוב רשע גדול יותר. מה זה נקרא לאהוב רשע? לא מתוך עיוורון, אלא מתוך ראית הפנימיות שלו, הנקודה הטובה שלו, את התהליך ההיסטורי שמתרחש פה, את הירידה צורך עליה שיש פה. זה בחינת צדיק. אז אפשר לומר בביטחון הכי גמור שהוא אכן מגדולי וצדיקי הדור, שמגלים טוב ומלמדים זכות ויש להם גם מסירות נפש – היה עסקן ציבורי והיתה לו ישיבה, אבל כל העסקנות עם הישיבה שלו עם אהבת ישראל שלו אני עדין קורא לו מצדיקי הדור. מגדולי צדיקי הדור, אבל עדיין לא מנהיג הדור. כתוב "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". מנהיג יש רק אחד. בצדיקים יכולים להיות הרבה גוונים. אז אם אני רוצה להתבונן בדור הקודם האני חייב לחשוב ביני לבין עצמי מי הדבר, המנהיג, של הדור. גם בזמן האדמו"ר הזקן, מי לימד הכי הרבה זכות על ישראל? ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. זה חסידות, ובכל זאת הוא לא מנהיג הדור. לכן אמרנו שצריך שתי דמויות – הבעש"ט והרבי הקודם. אם אקח רק את הבעש"ט אני יכול להתבלבל. אני יכול לקחת ממנו רק את החלק הנחמד, היפה הזה, שקוראים לו אהבת ישראל. אני יכול לדמיין משיח רק בחלק הזה המתגלה, החלק שהוא היפי שלו. הבעש"ט, כמובן, היה גם מנהיג אבל אני לא מכיר אותו. הוא חי לפני מאתיים שנה. בשביל להשלים את הדמות שלו אצלי, שיהיה לי ציור מלא על המשיח שבא היום – שהרי "דברה תורה בלשון בני אדם" – אני צריך את דמות המנהיג של הרבי הקודם. הבעש"ט היא אהבת ישראל עד אין סוף ממש, ומנהיגות של הרבי הקודם.

[אגב, הרבי בשיחה הבוקר שאל שאלה. הוא אמר שהרבי הקודם התחיל להיות מנהיג בעודו בחיי אביו, הרש"ב. להיות רבי הכוונה היא להתנהג בהנהגה של 'לכתחילה אריבער' והרי הכלל הוא ש"אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה"? התשובה היתה על דרך דוד ושלמה. דוד המליך את שלמה עוד בחיי חיותו. ואם תשאל, הרי עשה זאת מפני המחלוקת של אדוניה? עונה הרבי שזו סיבה, אבל אצל צדיק אין סיבה שמכריחה לעשות דבר שלא מצד עצמו. הסיבה היתה בגלל אדוניה, אבל מה שהסיבה פעלה שיעשה זאת היא שכך צריך היה לעשות. זו אמת לאמיתה. הרבי הביא חידוש מהרוגצ'בר בדיני ירושה, שכותב כלל, ש"היורש הוא מציאות המוריש" ואינו מישהו אחר. זה לא כמו למכור או לתת מתנה, זו מציאות אחת, הלכה למעשה. לכן דוד ושלמה יחד אינם סתירה לכלל של "דבר אחד לדור" או לזה ש"אין מלכות נוגעת בחברתה". על דרך הקבלה אפשר לדרוש, שהכלל ש"אין מלכות נוגעת בחברתה" הוא לגבי מלכות שיונקת מן המזל שלה, מן הדיקנא. אלו מלכויות ששייכות לקבוצות השערות. כתוב באריז"ל שאסור שיגעו שערות הזקן בשערות הראש מסיבה זו. אלו מלכויות של צמצומים. אבל אם אלו מלכויות שמקבלות מאור הפנים, שנקראו "באור פני מלך חיים", יכולים להיות בתוך שע נהורין אלו של אור הפנים אבא ובן שמולכים יחד. אלו שנים שהם אחד.מציאות אחת. אחר כך המשיך הרבי את הנקודה הזו, ואמר ש – ]

זה הכלל של "שלוחו של אדם כמותו", שיד השליח הוא כיד הצדיק המשלח, עד כדי כך שתופס גם בקידושי אשה. אין לשליח מציאות כלל לגבי המשלח, והוא נחשב כידו ממש. הרבי קישר את זה עם שליחת השליחים של הרבי הקודם ברוסיה. האם מותר לשלוח שליחים למקום של סכנת נפשות? כתוב שצדיק לא יכול. זה ההבדל בין צדיק למנהיג. צדיק לא יכול להיות מפקד צה"ל [לכן בני הישיבות לא הולכים לצבא. לא יכולים להיות מפקדים. צריכים בשביל זה להיות חב"דניקים...]. בשביל זה צריך להיות הרבי הקודם, ששולח שליחים במסירות נפש, על מנת למות. הרבי הסביר שמסירות נפש רגילה יכול צדיק לעשות לגבי עצמו, בחשבון שבינו לבין עצמו. רק אחד שמרגיש שהאחר והוא זה אותו הדבר יכול לשלוח אחרים למסירות נפש. זה מנהיג, וזה היה הרבי הקודם. מנהיג הוא משלח, ש"שלוחו של אדם כמותו". מסירות הנפש של השליח היא מסירות הנפש שלו. איפה הפעם הראשונה – אנחנו יוצאים מחג השבועות – שהולך מישהו במסירות נפש בשליחות של מישהו אחר, למרות שזה היפך הצניעות? רות ונעמי. זה מעשה של היפך הצניעות שנעשה בשיא הצניעות – "ותבוא בלאט". צניעות באה מן הרדל"א, ואילו פה זו נשיאת הפכים של צניעות והיפך הצניעות כאחד. רדל"א ממש. נעמי רות עולה ביאת המשיח. מה שעשתה רות בשליחות נעמי נקרא על שמה. כל הפעלים שבצוויי נעמי לרות נקראים בלשון נוכח ["והלכת" וכו'] אבל נכתבים בלשון מדבר ["והלכתי" וכו'], כאילו נעמי היא זו ההולכת. זה נקרא מבצע של מסירות נפש. מסירות נפש זה שאתה לא זה העושה, ואז יכולה להתעבר בך נפש המשלח. להיות באמת שליח – זה מסירות נפש. מסירות נפש של השליח היא למסור את עצמו למשלח שלא הוא הפועל, והמסירות נפש של המשלח היא זו שפועלת את הפעולה דרכו. יש פה מסירות נפש בתוך מסירות נפש – מסירות הנפש של המשלח בתוך מסירות הנפש של השליח. זה נקרא שליחות אמיתית, וללא זה אין שליחות בכלל.

זה ההבדל בין מנהיג לצדיק. מנהיג הוא המשיח, הדבר. מנהיג נלחם מלחמות. שוב, זה אהבת ישראל של הבעש"ט והתורה החדשה של הבעש"ט – "תורה חדשה מאתי תצא", וכדברי המשיח לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת". זו התורה שהוא לומד, כדבריו, מפי קוב"ה ושכינתיה. אז הבעש"ט הוא זה שמקבל את התורה החדשה ומלמד אותי והוא גם זה שאוהב כל יהודי. הוא בודאי זה שאוהב תהליך היסטורי של עם ישראל שבונה את הארץ שלו בתכלית. אבל אני חייב לצרף לדמות של הבעש"ט דמות של מנהיג בעל מסירות נפש, את הרבי הקודם. להמחיש את זה אצלי.

 

ז. צדיק – מלמד זכות, מנהיג – יודע לתקן

נקודה נוספת שאני חייב לדעת ביחס ללימוד זכות על יהודי. הבעש"ט לימד זכות על יהודי פשוט. הוא לימד שיהודי פשוט שרק אומר תהילים הוא במדרגה עצמית יותר גבוהה מתלמיד חכם גאון. אז בטוח שהבעש"ט היה יכול לומר בדיוק את אותם הדברים על שחקני כדורגל, כמו הרב קוק. אני לא אומר בצחוק, אלא ברצינות. מה לא טוב בכדורגל? שזה יותר מדי שחקני כדורגל. זה הכל. קצת כדורגל זה טוב מאוד, אבל יותר מדי – ועוד בחילולי שבת – זה כבר יותר מדי. להיפך, אם הרב קוק רואה פעם אחת יהודי בריא, 'צבר', שמשחק כדורגל אז הוא רואה בו דמות של שמשון הגיבור. הוא מתגאה בו, כמו אבא שיש לו בן שמנצח בכדורגל. הבן הזה הוא יהודי. זה לא איזה 'נעבעך' בגלות, זה בן של אברהם יצחק ויעקב. הוא חזק כמו ארז וככה יהודי צריך להראות. הוא לצריך להיות 'שלמאזל', 'נעבעך'. אם הוא לא חזק הוא לא יכול לבנות את הארץ. אז הוא אומר עליו דברים גדולים, ומגיע לו דברים גדולים [אותו שחקן שמשק כדורגל בשבת הוא תינוק שנשבה. אי אפשר להעביר ביקורת בכלל, רק על המוסד שעשה אותו]. אבל אני לא יכול לתאר ולדמיין לעצמי משיח שמגיע היום ומלמד זכות על הממסד הקיים. אני בטוח שהוא יתחיל מיד להילחם. מה שהוא יחשוב בתוך הלב שלו – אני גם יכול לדמיין. הוא ודאי יכיר טובה על כל דבר. הוא משיח. "ארבעה צריכים להודות" ובתוכם העיקרי הוא המשיח. בנוסח ברכת הגול כתוב "הגומל לחיים". מה זה חייבים? רשעים. הרבי הסביר גם את זה הבוקר, שהכוונה היא שהמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא". בשביל לברך את ברכת הגומל אתה חייב להרגיש רשע. בשביל להודות לה' אתה חייב להיות בעל תשובה, רק בעל תשובה יכול להודות. לכן שורש ההודיה היא אצל יהודה, הבן הרביעי. כתוב ש"ארבעה צריכין להודות" הם ראובן שמעון לוי ויהודה, ויהודה הוא עיקר ההודאה –"הפעם אודה את ה'". הוא ה"יורדי הים" [נחשון, מיוצאי חלציו, הוא זה שהתגבר על הים]. בכל ספר מי השלוח למדנו שיהודה הוא הבעל תשובה, בעוד יוסף הוא הצדיק. לכן המלך המשיח, מדוד המלך ומשבט יהודה, יחזיר את כולם בתשובה. אפילו את הרביים, כל שכן שאת שרי המדינה לא ישאיר כמו שהם. המשיח לא ישאיר אף אחד צדיק. לא ימלט מידי המשיח אף אחד בגלל שהוא אוהב את כולם כמו אבא. אם יש לי בנים שאני מאוד אוהב אותם ואני מאוד רואה את הדברים הטובים שלהם – בונים ומתפתחים ומצליחים וכו' – אני חייב להוכיח אותם. "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר". חייב לומר לו שהוא רשע, לא צדיק. מסופר על ר' חיים מצאנז, שהיה בהתחלה אצל אחד הצדיקים שמאוד שיבח אותו כל הזמן ונתן לו מחמאות. אז אחרי כמה פעמים אמר לו שלא נשאר יותר, כי לא צריך רבי שנותן לו מחמאות. צריך רבי שאומר לי שאני רשע. זה בגלל שאוהב אותו יותר. רוצה שיחזור בתשובה. כמה שיותר אוהבים יהודים בארץ ישראל צריכים להראות להם שהם רשעים, כי רוצים שיחזרו בתשובה. אי אפשר להשאיר את זה כמו שזה. זה בגלל שאוהבים אותם. כל אחד צריך לדעת שהוא רשע. רק רשע מודה, צדיק לא מודה. אז כשאני שומע ברדיו שנבחרת ישראל ניצחה באיזה תחרות בין לאומית אז ברוך ה'... ברוך ה' שיש לנו כאלה שחקנים טובים. אני גאה בזה. צריך להיות גאה בזה, על כל אחד מהם. הצדיק יכול לפרסם את זה ברבים, אבל מנהיג יתאפק. הוא גם כן מתגאה בלב אבל כיוון שעליו לתקן את נבחרת ישראל, לא רק לשבח את הפנימיות היפה שלהם, אבל הוא יתאפק לא לומר את זה עד שהוא יגמור את התקון. לפני זה הוא לא יודיע ברבים. בלב יהיה לו את זה יותר מהצדיק שפרסם את זה, אבל הוא לוחם. הוא איש מלחמה, ואיש מלחמה לא זורק מחמאות. מה אתה זורק מחמאות?

שוב, יש אנשים שלא יודעים מתורת הבעש"ט, נעבעך. לא יודעים שכל יהודי הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש", ואם יש לי יהודי שיודע לשחק כדורגל אז אני יודע שבפנימיות הכח הזה קדוש, כי הגוף שלו זה גוף יהודי קדוש, וגם החוזק שלו זה דבר קדוש. אז מי שאין לו את היסוד הזה מתורת הבעש"ט צריך לקרוא את זה בספרי הרב קוק, אבל מי שיש לו את זה – זה מיותר לו לחלוטין. זה מונח ראשון אצלו שיהודי הוא קדוש, וגם הגוף שלו, ואם הוא מוסיף לזה גם את בנין הארץ אז אין לך דבר יותר קדוש מזה. נאמר את זה בדרך הכי מרחיקת לכת: הוא שמח מהעיצוב של הטיפוס ה'צברי' שנולד. אולי זה דבר שצריך להתגאות בו. עכשיו יש לנו דבר חדש שיצרנו לעצמנו – יש לנו את ה'צבר'. פעם היו קופים, אחר כך היו בני אדם, ועכשיו יש 'צברים'. זו התפתחות. אז עכשיו אפשר להתגאות בזה. יש בריאה חדשה. ה' בורא ארץ חדשה. כל זה טוב ונכון בתוך הלב. אם אני עולה חדש מאמריקה אני צריך אפילו קצת לקנא, כי אני לא 'צבר' בעצמי, רק עולה חדש. 'צבר' שווה את משקלו בזהב טהור, הוא היה בצה"ל, ואמריקאי שעולה מחוץ לארץ הוא לא שווה כלום, הוא 'שמאטע', הוא סמרטוט. גם את זה אני יכול לחשוב. את כל הדברים האלו אני חושב בתוך הלב, אבל כשאני בא להנהיג את הדור אז אני לא בא עם דיבורים כאלה. מי צריך דיבורים כאלו? מי שלא שמע מהבעש"ט. זה חידושים בשבילו, אז הוא מחפש את זה. אבל מי שמכיר את הבעש"ט זה פשוט לו. מי שקרא את ר' אייזיק מהומיל על הטבע היהודי שמתעצב כשיהודים באים לארץ – נקרא בנין פרצוף רחל – ונעשה עיצוב חדש אצל היהודי אצלו זה מונח ראשון. אז אם המשיח בא היום מה הוא מפרסם? מה הוא אומר למראיין שבא לראיין אותו? הוא יתחיל לשבח ולהלל את מדינת ישראל או שיאמר דברים אחרים? לפי דעתי הוא יתחיל לומר דבר אחר. יתחיל לומר "שמע ישראל".

אני ואתה – מוטי, חיים ואלי – כל אחד מאתנו צריך להיות המנהיג של הדור, בגלל שבכל אחד יש את הניצוץ של המשיח. למה אנחנו יושבים כאן היום? הרבי הקודם אמר "לא אותי לבד גאל ה' אלא את כל אחד ואחד אשר בשם ישראל יכונה". כל הענין של המשיח – "יפוצו מעינותיך חוצה" – זה שכל אחד יהיה כזה, עד "שיוכלו לעשות עליות ויחודים כמוך". כל אחד ה' גאל היום הזה. נאמר איזה רמז להמתיק את העניינים. הוי' אחד עולה גאלה [כמו שכתוב בתורה], ואהבת עולה גאלה שלמה [ופעמים אור]. שניהם יחד עולים תמוז, יש בהם יב אותיות והמילה המרכזית היא אחד העולה יג. זה הרמז בתורה לימי הגאולה ביב-יג תמוז. מה זה מלמד אותי? שכאשר אני מוסר את נפשי באחד זה גאולה, אבל כאשר הדבר מתגלה ונמשך ללב – באור ישר ואור חוזר – זה כבר גאולה שלמה. בדעת נגאל הרבי ביום יב תמוז, שאז הודיעו לו, אבל בגוף נגאל ביום יג תמוז. זה ההבדל בין "הוי' אחד" ל"ואהבת". בדעת אם אתה יודע שה' אחד אז נגאלת, אבל גאולה שלמה זה שגם הגוף שלך יצא בפועל, וזה אהבת ה'. להכניס את ה' אחד אל תוך הלב, וזה היום.

 

ח. חג הגאולה – חייבים להתבונן

הרבי אומר שהגאולה היא לא שלו בלבד אלא של כל אחד. אנחנו יושבים כאן כדי להזדהות ולהתאחד עם הרבי הקודם, ולהרגיש שה' גואל אותי היום. אחרת אין טעם וכל מה שאכלנו היה כדי למלא את הכרס. אבל אם עכשיו אכלנו סעודה בגלל שרצינו להזדהות עם הרבי הקודם [אם אתה לא מסכים עם מה שאני אומר אז אתה צריך להקיא את כל מה שאכלת... כמו שאברהם אבינו אמר לאורחים שלו, שאם לא אז צריך לשלם על כל ההוצאות. אז אם מסכימים על הגאולה של הרבי הקודם – אז שיהיה לבריאות כל מה שאכלת, אבל אם לא צריך לשלם. זה עלה...] זה כדי להרגיש שה' גאל אותי. צריך לחשוב שמה שקרה לו ברוסיה אני צריך להזדהות עם זה. אתה בתור 'צבר' קשה לך, כי לא היית ברוסיה, ואתה גם לא מרגיש שאתה צריך להזדהות עם זה. זה נראה לך משחק – ובשבילי ובשביל עוד הרבה אנשים יום העצמאות נראה משחק – אבל גם בשבילי אם לא הייתי מתבונן אז יג תמוז היה משחק. אני לא הכרתי אישית את הרבי הקודם ולא נולדתי ברוסיה. אפשר לומר שבשנה הקודמת לגבי עכשיו ברגע זה, יחסית, יג תמוז זה משחק יפה שמשחק הרבי מלויבאוויטש. הוא זוכר את הרבי הקודם, אבל מה זה נוגע לי? ברצינות, זה צריך לומר לי משהו? בדיוק כמו שאתה אומר. אבל באמת כל פעם שאדם מתחיל לשבש משהו זה יכול להגיע ל-מי יודע איפה. באותה מידה אני יכול להגיע ש'מה זה בשבילי חג הפסח'? מה זה קריאת ההגדה באור לט"ו בניסן? זה משחק. מה עושים בקיבוצים? יש להם את המשחק שלהם. כל אחד משחק במשחק שלו. מתי זה משחק? כל עוד אני לא מכניע את עצמי להתבונן מה היה כאן. בכח המחשבה האדם יכול להתעלות על המציאות שהוא נמצא בה. אתה נמצא היום במציאות של ארץ ישראל,אבל עכשיו אני דורש ממך שבכח ההתבוננות תתעלה להזדהות עם הרבי הקודם. תעשה אתכפייא. צריך אתכפייא של התבוננות [יש כמה פעמים שהרבי עונה במכתב על ענין שידוך. באמצע השידוך אחרי אירוסין מקבל אחד מבני הזוג איזה ג'וק בראש שהוא לא אוהב את השני, והרבי עונה כמה פעמים לה שהיא חייבת לעורר אהבה על ידי התבוננות. מח שליט על הלב, ואהבה אפשר בהחלט לכוון על ידי מחשבה נכונה]. אם יבוא מישהו מתימן ויספר לי סיפור על ר' שלמה שבזי – את הרש"ש אני מכיר כי הוא עלה לארץ אבל את הרב שבזי לא כי הוא נשאר שם ואת השירים שכתב אני לא מבין כי זה בערבית – ואני רק יודע שהיה צדיק גדול מאוד. לכאורה, לא באתי מתימן אז מה לי ולו? אבל אם יבוא מישהו ויתחיל לספר לי עליו אז אני חושב שאשתדל להתבונן עד כדי הזדהות אתו. ארגיש מאוד קרוב אליו, כמו בן שלו. זה דבר פשוט מאוד. אם אני לא יכול אז משהו לא בסדר אצלי, פגם בנפש. לענייננו, גם 'צבר' פה בארץ חייב להזדהות עם המנהיגים הגדולים של עם ישראל, במיוחד בדורות האחרונים, אחרת הוא לא ימצא ידים ורגלים בתקון מדינת ישראל. אם הוא רוצה באמת לתקן בהווה, בדור הבא, את הממסד כאן בארץ והוא שוכח – לא מסוגל ולא רוצה – להזדהות עם המנהיגים האמיתיים שמאז הבעש"ט כמו הרבי הקודם אז אני לא מאמין שהוא יוכל לתקן כאן תקון אמיתי. אני לא מדבר על משיח עכשיו, אני מדבר על כל אחד כאן. אחד שרוצה היום לתקן, שפתאום יעשו אותך ראש עירית ירושלים [יסלקו את הנוכחי, שכמה שיותר מהר יסלקו אותו מוטב, אני אומר את זה ברצינות... ואחר כך ימנו אותך במקומו] אז עכשיו אתה צריך לדעת מה צריך לעשות. היום, עכשיו. ראש עירייה – לא ראש ממשלה, ויכול להיות שזה יותר קשה היום – ואתה צריך לדעת מה לעשות. לא איכפת לי בכלל אם תאמר הלל ביום העצמאות או לא, זה בכלל לא משנה. זה לא מעלה ולא מוריד. החגיגה החיצונית לא משנה. אני אומר שבשביל שתוכל לתקן את עירית ירושלים היום אתה חייב להיות קשור לרבי הקודם. אתה חייב להרגיש את המסירות נפש שלו. איך הוא פעל. כמו שאתה לומד היסטוריה של שיבת ציון צריך קצת להתעמק ולחשוב מה קרה כאן. אם אתה קצת תצליח להזדהות אתו אתה תהיה ראש עירייה מוצלח ואם תתעלם ממנו תהיה עיוור. לא תהיה לך שום הכוונה, שום השראה של מנהיג. כדי להיות מנהיג צריך השראה של מנהיג, ואפילו הרב קוק, בכבודו ובעצמו, אני לא רואה אותו בתור מנהיג שלוחם כמו שהיום היה צריך ללחום. אבל אם הרבי הקודם היה ראש עירייה הוא היה יודע ללחום. בדרכי נעם, באהבת ישראל – לאהוב כל יהודי יותר מאשר את עצמו – ועם זה ללחום מלחמות ה'. להילחם מלחמות ה' ביחד עם כל ההשראה שיש לנו מהבעש"ט. לא איכפת לי שתקבל השראה גם מבן גוריון. יש הרבה מסירות נפש [בעליה השניה ובצה"ל], אבל זו מסירות נפש עיוורת. אותו אחד מפקד צה"ל שמסר את נפשו ממש ואחר כך עושים אותו שר בממשלה או ראש ממשלה, כמו רבין לדוגמא, הוא יהיה הכי לא מוצלח שיכול להיות. הוא מאבד את כל הכח שלו, בגלל שאין לו שום השראה. בצבא זה היה רק תופעה טבעית וכעת הוא לא יודע מה לעשות בכלל. כל מה שעושה לא עולה יפה. יוצא מקולקל. אבל אם אותו קצין בצה"ל היה בנוסף להיותו קצין גם חסיד של הרבי הקודם – וזה זיווג קשה, התפקיד שלנו זה לעשות זיווגים – היה מצליח. אני אומר שזה תנאי הכרחי, שאם אין לך את הרבי הקודם בתודעה שלך אני לא מאמין שתהיה מנהיג כראוי. אם בן גוריון עושה לך את זה, נותן לך דרך, אז זה נושא להזדמנות אחרת. אבל בהזדמנות הזו אני אומר, שאם אין לך את הרבי הקודם בתודעה אז לא תוכל להחזיק. לא חושב שתחזיק. שוב, לא באים כאן לחפש חסרונות. יש הרבה בכל מקום. אני אומר גם לעצמי עד לפני כמה שנים. בשבילי, מה זה יג תמוז? מה זה נוגע לי? אבל אם לאט לאט מתבגרים – אני מתבגר וגם אתה מתבגר – אז יג תמוז אומר לי יותר ויותר.

 

ט. 'לכתחילה אריבער' – מהמקום הכי גבוה

עכשיו רציתי לספר את הסיפור של הרבי הקודם, שהרבי סיפר הבוקר, על תכונת ה'לכתחילה אריבער' שלו. מנהיג זה דבר ראשון 'לכתחילה אריבער'. זה עיקר הנקודה של מנהיג. שאם יש לך בעיה אתה לכתחילה הולך לפתור אותה מלמעלה במקום הכי גבוה. אל תחכה בתור לפקיד. חבל על הזמן, על האנרגיה שלך ועל השעבוד החיצוני שלך, שאתה משתעבד כדי לחכות בתור לפקיד כשהשר או ראש הממשלה יכול לפתור לך את הבעיה. תלך ישר. מדברים כאן על מציאות של חוץ לארץ, בתקופת הצאר לפני המהפכה. היו אז, כידוע, הרבה גזירות על היהודים והרבי הקודם מונה על ידי אביו לעסקנות הכלל. פעם אחת היתה גזרה שפעלו המשכילים שבשביל להיות רב קהילה צריכים לדעת רוסית. לא נאה לרב שיהיה בור ועם הארץ, וצריך לעבור בחינות ברוסית. כמובן, שגזרה כזו מפטרת את כל הרבנים האמתיים וממנה במקומם רבנים משכילים. התכנסו כולם – החרדים והמשכילים – ודנו עם שרי הממשלה, ובהצבעה החוק הזה עבר. לפני הביצוע צריך לקבל אישור סופי בחתימת שר הפנים, שהיה השר החזק ביותר בממשלה, אפילו מן הצאר בעצמו. הוא לא היה חכם במיוחד ולכן מי ששלט בפועל הוא שר הפנים. לאחר שכל המאמצים כלו אמר הרבי הרש"ב לרבי הקודם שישאר. כששאל עד מתי? ענה לו: 'ביז מסירות נפש' – עד מסירות נפש. הוא התעניין ומצא אחד בשם הברון גינזבורג שיעץ לו להיפגש עם מי שהיה הפדגוג, המחנך הפרטי, של אותו שר הפנים בצעירותו. הוא הסכים לעשות ביניהם הכרה. אותו פרופסור זקן התרשם מאוד מן הרבי הקודם ואמר לו שהוא מוזמן להיכנס בכל עת שירצה. מאז היה הולך אליו יום יום ומשוחח אתו באריכות. לאחר כמה שבועות, כשנכנס אליו, פרץ בבכי. הוא שואל אותו לפשר הבכי והרבי סיפר לו על הצרה העומדת להיות סכנה לכל היהדות. לאחר מחשבה ענה לו שלא רואה עצה, כיוון שאני מכיר בו שהוא רשע מרושע ולא יקבל ממנו שום עצה חיובית, אבל שיחזור למחרת. למחרת, כשחזר הרבי, אמר לו אותו זקן שהעצה היחידה היא לקחת מידיו את רישיון הכניסה לבנין שר הפנים – רישיון ללא שם – ובתנאי שלא יגלה על כך לאף אחד. כל אותו הלילה חשב הרבי ותכנן את הכניסה. למחרת הגיע עם הרישיון והגיש אותו לשומר הנדהם, שנתן לו להיכנס לבנין. הוא לא מכיר את הבנין וגם סכנה לשאול שם מישהו [בגרסת הרבי הוא שאל בסופו של דבר]. הוא עולה לקומה ד, ובדיוק הוא רואה מישהו יוצא מן החדר של שר הפנים טרוד במחשבה ונכנס למקום אחר. הוא מזהה שזהו שר הפנים ולכן מיד ניכנס לאותו חדר, חיטט במסמכים שבמגירות עד שמצא את המסמך המיועד. הוא החתים אותו בחותמת 'לא מאושר' והכניס לערימת הלא-מאושרים, יצא מן החדר, החזיר את הרישיון לזקן וחזר הביתה לבשר לאביו שהגזרה בוטלה, ברוך ה'. זה סיפור אמיתי.

מה הסיפור מלמד אותנו? קודם כל זה סיפור של מסירות נפש, אבל יותר מזה, זה מלמד אותנו מה זה 'לכתחילה אריבער', שצריך להגיע למקום הכי גבוה במסירות נפש. כמו אברהם אבינו – מסירות נפש תוך כדי פעילות, של מבצע.

עכשיו, אני יודע שאתה אומר שהסיפור הזה הוא של רוסיה, של יהודי שהיה יכול לעלות לארץ ולא עלה לארץ, אז מה לי ולסיפור הזה ולכל הבעיה הזאת? אבל אני חושב שיש מה ללמוד מן הסיפור הזה. קודם כל, אני רואה שהרבי הקודם הוא לפחות כמו חייל בצה"ל... אני לא אומר שיש לך משהו נגד הרבי הקודם, אבל אם אתה לא מתלהב מן הסיפור הזה אז או שזה בעיה איך שסיפרתי או משהו אחר... חייבים להתלהב מהסיפור הזה וללמוד ממנו הלכה למעשה. אני לא מצפה שתהיה חסיד של הרבי הקודם, כמו שאני מצפה שתהיה קצת פחות חסיד של מדינת ישראל... למה אדם לא יכול להגיע למקום הכי גבוה? למה הוא צריך לעמוד בתור טיפשי לאיזה פקיד טיפשי, כשבסוף הפקיד ישלח אותו לעוד איזה פקיד טיפשי, והשני לשלישי? בצורה כזו, או שהוא יגיע בסוף לבית חולים לחולי רוח מן התסכול שלו, או שיתייאש ויאמר 'לעזאזל' – כמו שאומרים – לכל הסיפור הזה, או שמשהו אחר יהיה. למה הוא חייב את זה [אולי זה בשביל תיקון הנפש...]? למה הוא לא נוקט בשיטה של 'לכתחילה אריבער'? כמובן, שאם כולם ינקטו בשיטה הזו אז כולם יהיו בתור המשרד של ראש הממשלה... הסיבה היא הרגשה – במודע או בתת-מודע – של שעבוד לממסד. אם אתה מכיר טובה לממסד ומשועבד אליו, ולפי חוקי הממסד יש תור במשרד הסעד, ואתה גם כן חלק ממנו, אז אתה חייב לחכות, בגלל שזה מוסרי. אם לא – לא תהיה מן הישוב. תהיה ברבארי. הרי דרך ארץ קדמה לתורה. אבל כל הדרך ארץ הזו היא דרך ארץ של שעבוד לממסד. אני מודה לך שיותר קל כמו בסיפור אצל הרבי הקודם מאשר כאן. למה? שם זה גוים, אז ודאי שלא משועבדים להם, כמו שהרבי הקודם אמר להם: 'תדעו לכם שמה שאנחנו בגלות – זה רק הגוף, לא הנשמה, ואין לכם שום רשות על הנשמה שלנו'. ממילא אם יש לו מסירות נפש הוא יכול לקפוץ מיד למעלה. הוא לא חייב ללכת בשום דרך מקובלת. כאן בארץ זה קשה, כי זה יהודים. אתה לא יכול להילחם עם יהודים. בטח שלא עם נשק חם. זה הפקיד הוא יהודי, וכל המחכים בתור גם יהודים. אז מה, אתה אחרת מכולם? זה באמת קשה. אז לכן צריך לדעת מתי כן ומתי לא. אני לא אומר שבכל פעם שיש לך בעיה בבנק תשבור את הדלת של המנהל ותדרוש שיפתור לך את הבעיה. למה? כי זה בעיה אישית שלך, אז תקון הנפש – תחכה בתור. אבל אם זה משהו שנוגע לכלל, למנהיגות, אז צריך את אותה חוצפה.

זה נוגע למה שדברנו לפני כמה ימים, לגבי הרבנים הצעירים של מרכז הרב, שמתוך הערצה שלמדו להעריץ את הממשלה לא 'בא להם' – כמו שאומרים – ללכת נגד אף אחד. בגלל שהם מחויבים, משועבדים, וזה בגלל שהם אוהבים את זה. שוב, לאהוב כל יהודי זה הדבר הכי טוב, אבל לא תבוא להם אף פעם חוצפה כזאת ללכת נגד החוק. מה שהיה בעבר זה היה בחיי הרב צבי יהודה, היום אני מסופק. רק אלו שזוכרים אותו. כל זמן שהיה בחיים היה קצת. זה בדיוק מה שאמרנו לגבי הרב קוק, שהיה הרבה צדיק וקצת מנהיג. זה נכון גם לגבי הרב צבי יהודה – הוא היה גם כן הרבה צדיק וקצת מנהיג, אז כל זמן שהיה מנהיג עשו דברים יותר נועזים, אבל היום שאין מנהיג אין שום דבר. מי שעושה דבר נועז קצת מיד צועקים עליו שהוא מורד במלכות. הרבנים הכי טובים אומרים על הבחורים שעשו מעשה קצת נועז – שהוא מאה אחוז בסדר – שהוא מורד במלכות. רצו לתת להם דין מוות! מדינת ישראל לא רצתה לפסוק להם דין מוות, והם פסקו להם דין מוות! זה שחור על גבי לבן. פסקו להם דין מוות. אמרו הרבנים הטובים שהם מורדים במלכות. מה זה מורד במלכות? מה השיגעון הזה מורד במלכות? זה בגלל דמיון שמדינת ישראל זה מלכות. זה כח הדמיון. וזה הרבנים הכי גדולים שלהם, זה לא סתם אנשים טיפשים.

 

שאלה: מה שהם אומרים שמזה תצמח תרבות יהודית וכו', לא שזה הסוף.

תשובה: נדמה לך. אתה מבין כך את הרב קוק כי קצת נפגעת מחב"ד... בלי זה לא היית מבין ככה. אולי זה הטבע שלך, אבל שם הרבנים הכי גדולים לא מבינים ככה. אדרבה, אני מאוד רוצה לדבר אתם. תביא לפה מישהו ונדבר. הלוואי שכולנו נשב ונדבר יחד.

 

שוב, צריך ללמוד מכולם, גם מהרב קוק. אני לא אומר לא להזדהות אתו, אני רק אומר שלפי שיקול דעתי אני מזדהה אתו בתור צדיק וקצת מנהיג, ועם הרבי הקודם כמנהיג גדול – גם צדיק אבל זו לא הנקודה – עם מסירות נפש. זה שהיה בחוץ לארץ, בשבילי, זה גם חיסרון. חבל לי שהרבי הקודם והרבי שליט"א בחוץ לארץ, אבל זה שחבל לי זה לא אומר שאני לא מחשיב אותם כהמנהיגים, כדי לדעת איך לנהוג היום. אם אני רוצה לדעת מה זה להיות מנהיג ולתקן מתוך אהבת ישראל מושלמת אני לומד את זה מהם, על פי יסודות הבעש"ט.

 

י. בנין הארץ ומסירות נפש – טפל ועיקר

אגב, עוד נקודה שהרבי הזכיר הבוקר בתוך המאמר לגבי עיקר וטפל. הוא אמר בעצמו שזה דבר כל כך חשוב שצריך הרבה לדבר עליו. הוא אמר שיש רמז בקבלה למילה ברזל. על הברזל כתוב ש"נברא כדי לקצר ימיו של אדם" ולכן הוא סמל לקליפה [לרוסיה קוראים היום מסך הברזל]. הרמז הוא שברזל הוא ראשי תבות של בלהה רחל זלפה לאה. הסדר הזה של האמהות הוא הסדר של ה"לעומת זה". גם על בלעם כתוב שהוא ה"לעומת זה" של משה, ויש גם לו אספקלריה המאירה של הקליפה. "זה לעומת זה" של משה רבינו שהתנבא ב"זה הדבר". מה ההבדל בין האמהות של הקדושה לאמהות של הקליפה? הסדר. בקליפה האמה באה לפני הגבירה, הטפל לפני העיקר. בלהה היא בקדושה – יש ממנה שני שבטים – וכן זלפה. הרי "מיטתו של יעקב אבינו שלמה" וממנו יוצאים יב שבטי יה, אלא שכאשר מקדימים את הטפל לעיקר זה הופך להיות קליפה.

בהשקפה, בנין הארץ בגשמיות – אפילו אם נאמר שזה בתור הקדמה לביאת המשיח – זה ט-פ-ל! ומי שיעשה עיקר מבנין הארץ – שיבשו ביצות במסירות נפש וכל מה שעשו כאן החלוצים במסירות נפש, וזה דברים גדולים, דברים חיוניים, ועם כל זה – אלו דברים טפלים! מה שאני אומר זה בדיוק מה שהרב קוק אומר. שוב, אני מזדהה אתו מאוד. אני רוצה שכמו שאני מזדהה עם הרב קוק אתה תזדהה עם הרבי הקודם. זה הכל.

חסיד נכנס לרבי מהר"ש על מנת שיתן לו סדר לימוד. אותו חסיד, שהיה משכיל גדול, שמע את התשובה ואמר לרבי שכתוב ש"אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ", ומה שנתת לי – אין לי משיכה לזה. הוא מסופק אם יוכל למלא את הפקודה. בכנות, אין לו חשק לזה. הרבי ענה לו בשיא הרצינות: 'אתה, עם כל החכמה שלך, עוד לא יודע מה אתה רוצה'. זה שאדם אומר שאין לו חשק, זה בכלל לא סוף פסוק, בגלל שצריך לפתח חשק יותר מבוגר על ידי התבוננות. זה כל הענין של חב"ד, שעל ידי התבוננות מגלים רצון וחשק כזה שלא היית מודע לזה. בקדושה. לא על מי שרוצה ללכת לקולנוע ואומרים לו שעדיף ללמוד תורה. אני מדבר רק בתוך הקדושה, בענין שלנו. צריך וחייבים להקדיש זמן להתבונן על הדברים האלה.

 

  • גואל וגאולה

שוב, בנין הארץ הגשמי הוא חשוב וחיוני, וצריך להודות על זה, אבל הוא טפל. גם הרב קוק כותב בכל המקומות כך. בשום מקום הוא לא כותב שזה העיקר. וברגע שמבחינים מה העיקר – זה העיקר. העיקר זה לדעת מה עיקר ומה טפל, ואז אפשר לפעול בהתאם. מה שנראה לי עיקר החיסרון שבהשקפה אצל רובם – אלו שלא מזדהים עם חסידות ועם חב"ד בפרט – שחסר (או שלא רוצים או שלא מסוגלים) רצון לדמיין את המשיח. זה מה שהרבי מדבר כל הזמן, שצריך משיח עכשיו, עכשיו, עכשיו. מה הכוונה? שלפחות תחשוב עליו, לפחות עכשיו שהמשיח יהיה בראש שלך. מתי הוא יבוא לכאן, לתוך החדר? זה אני לא יודע, אבל לפחות שבתוך הראש שלך יהיה המשיח. הדבר הזה הוא העיקר, וזה הדבר שככל הידוע לי – חסר. אפילו הרב קוק בספרים שלו, הוא נותן לך דמות נהדרת של עם ישראל, אבל בדיוק דמות מוחשית, קצת, של משיח – אֵין. דמות שהוא הצדיק יסוד עולם, שאתה יכול להזדהות אתו, שגם לך יש את הניצוץ שלו, שאני צריך לחשוב בכל רגע מה לעשות אם יעשו אותי ראש ממשלה או ראש עיריית ירושלים, איך ידבר, איך יתנהג ומה יפרסם. אם יאמר הלל ביום העצמאות, זה באמת לא איכפת לי בכלל. לא מעלה ולא מוריד. ואם יעשה התוועדות ב-יב תמוז – גם זה לא איכפת לי, או שכן או שלא. אבל אפילו אם לא יעשה, אני בטוח בו – איך שאני מרגיש בו – שהוא יהיה איש אמת, לא יהיה משוחד מאף אחד, והוא ודאי יזדהה עם הרבי הקודם, כי גם הרבי הקודם לא היה משוחד מאף אחד, ומי שלא משוחד מאף אחד פועל במסירות נפש ושולח את החסידים שלו במסירות נפש. זו מציאות אחת – "עד מתי? עד מסירות נפש".

זה מה שאמרתי קודם על 'מתנגדים', שכל 'מתנגד' אצלי הוא טמבל, בגלל שאחד שיכול לחיות בעולם הזה ולדעת שהיה הבעש"ט והיה הרבי הקודם ושזה לא מזיז אצלו, אז לפי דעתי הוא ממש אטום. לא שאני לא אוהב את הגאון מוילנא ומעריך את מה שכתב, ולא שאני לא לומד את מה שכתב, אבל אם נאמר שנרצה להוציא מכאן, מהישיבה או מהחברה שלנו, איזה עיתון אז בעיתון הזה אין לי חשק לצטט בעיתון הזה אף אחד שלא מזדהה עם הבעש"ט. ואני לא חושב שזה בגלל שאני כיתתי סגור ומצומצם. אני חושב שזה בגלל שאני מאמין במה שהמשיח אמר לבעש"ט, שמתי אני בא? "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". אני מאמין במשפט הזה. אם היה בא מישהו ואומר שכדאי לצטט בעיתון הזה מכתבי הרב קוק, או מספרי מוסר, או ספרים אחרים [לגבי כתבי הרב קוק יתכן שזה קצת אחרת, כי הוא כן מושפע מן החסידות, ובכל זאת] לפי החשק שלי בלב אני לא אהיה כל כך שלם. זה לא בגלל שאני לא אוהב אותם, אלא שאני חושב שזה מפספס את העיקר. זה אמונה פשוטה אצלי, שהמשיח יבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" של הבעש"ט. מי שהיה חי לפני הבעש"ט אז זה לא שייך, אבל מי שהיה חי מהבעש"ט והלאה והוא יודע שיש בעש"ט והוא לא מושפע ממנו אז אצלי משהו חסר אצלו. מה חסר אצלו? חסר אצלו משיח. יכול להיות שתורה יש לו אבל משיח חסר לו, ואם משיח חסר לו אז אני לא יכול לצטט אותו בשביל להביא את המשיח, כי אין אצלו משיח. אצל הרב קוק יש לו את המשיח של כלל ישראל, את הצד של תקומת עם ישראל וכנסת ישראל, שזה ודאי צד אחד של המשיח, אבל הדמות של המשיח והמסירות נפש של המשיח והמנהיג והמלחמה של המשיח – זה אני לא כל כך מרגיש. אני מרגיש שם פרחים וציצים, מה שנקרא שירה.

זה מאוד מענין, שאפילו בזמן הנביאים, גם נביאי האמת לא היו המלכים. בזמן שהיו הנביאים היו מלכים רשעים והיו גם מלכים צדיקים – דוד, שלמה, אסא, יהושפט, חזקיה, יותם, יאשיהו – של בית דוד. אותם מלכים היו ראויים להיות משיח. כתוב על חזקיה שהיה יכול משיח, ועל יאשיהו דורשים חז"ל את הפסוק "רוח אפינו משיח ה'". על ישעיהו הנביא לא כתוב שהיה יכול להיות משיח, על ירמיהו הנביא לא כתוב. אפילו על אליהו הנביא ואחיה השילוני לא כתוב. על שום נביא לא כתוב. ורק על חזקיה ויאשיהו ושלמה ודוד כן כתוב. למה? בגלל שהנביא הוא מצדיקי הדור והמלך הוא המנהיג. עכשיו, יש מנהיג רשע ויש מנהיג בסדר. כל משך תקופת בית ראשון היתה מלכות [מה אחד הדברים שחזקיה עשה שהודו לו חכמים? תשמעו סיפור שכתוב בתורה. חזקיה, שהיה יכול להיות משיח, גירר את עצמות אביו, אחז. מדינת ישראל לפניו והוא נעשה ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה הקודם, אביו, במלכות ישראל, ומה הוא עשה לכבוד זה שהוא ממשיך מדינת ישראל? מה היתה הפעולה הראשונה של חזקיה המלך, שהוא המשיח? הוא לקח את העצמות של אבא שלו וגירר אותם ברחובות, לבזות אותו על רשעתו. הוא לקח את העצמות של ראש הממשלה הקודם, פתח את הקבר של בן גוריון, הוציא את העצמות וגירר אותם. חכמים הודו לו, וזה אחד מן הדברים שמספרים עליו לשבח שהיה ראוי להיות המלך המשיח. רצה לגלות לכולם שמנהיגות כזאת צריך לבטל, ושזה עבודה זרה. וזו באמת היתה מלכות, ומי שהיה מורד בה אז היה לו באמת דין מורד במלכות – מה שהרבנים האלו אמרו על הבחורים הנחמדים שלנו – עם כל זה שמדובר בבן שלו שיש לו מצות כיבוד אב. כל זה בשביל להראות שזה מלך רשע וצריך לבטל את אופן המנהיגות הזאת ולבזות אותה בבושה ובחרפה עד הסוף].

 

  • איך מקרבים?

אני מסכים שכדי להחזיר בתשובה אפשר וצריך גם להודות בפה. כתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". זה באמת. צריך לבוא ולומר בפה מלא לאבות שבזכות זה שאתה בנית את הארץ אני חי. עם זה אני מסכים. הוא אומר לאבא שלו: 'תדע לך אבא, שאני ברוך ה' זכיתי לראות את האור כי טוב, ואני מרגיש שמה שאתה באת לכאן ובנית לי קיבוץ דגניה א ודגניה ב וכו' אתה העמדת אותי על הרגלים, ובזכות זה אני יכול להיות חוזר בתשובה חזק'. אם זה דברים כנים, היוצאים מן הלב, אז את זה ראוי לומר לאבא שלך, על מנת לגרום לקירוב הלבבות. אבל זה טוב בשביל יחסי ציבור. עם זה תהיה ראש עיריית ירושלים? אני מסכים שיש הרבה אנשים שלדבר כך זה יהיה להם טוב, אבל זה לא לגבי ממסד בכלל, רק לגבי האנשים בלבד. במידה שצריך לתת לדור הקודם להרגיש שאנחנו נאמנים לטוב שבהם ורוצים לפתח את בנין הארץ, שזה ודאי דבר טוב ואפשר לעשות בירור נכון, אז זה מצוין. למה לא? אבל יחד עם זה צריך לתת להם את ההרגשה שאתה ממשיך את מה שהיהודים מסרו נפשם על זה כבר אלפי שנים, ובמיוחד בדורות האחרונים היתה מסירות נפש עצומה – בגשמיות ששה מליון יהודים, וברוחניות – מסירות נפש על הפצת היהדות ופנימיות התורה. לומר לדור הקודם את האמת – זו רק חלק מן האמת. שאר האמת זה שעזבו את הדת ובנו את הארץ.

 

אחד הנוכחים הזכיר משמועה ציטוט בו משמע מהרב קוק שכותב כי בנין הארץ הוא בבחינת הנחת תפילין של החלוצים

 

הוא [אחד הנוכחים] אומר שרואה במפורש בכתבי הרב קוק שהתפקיד של החלוצים שבנו את הארץ הוא להילחם ולבנות את הארץ, ולהניח תפילין 'מהיכי תיתי', זה לא נורא אם לא יניחו תפילין. מי יכול לומר דבר כזה? אני לא מבטל לחלוטין דבר כזה. נביא יכול לומר בשם ה', הקב"ה יכול לומר בבית דין של מעלה. גם הבעש"ט יכול. אבל המשיח שיבוא – כך נראה לי וכך כותב הרמב"ם ש – ילמד תורה ויכוף את המצוות וכו'. אנחנו כאן בישיבה לומדים נסתר, אבל מדברים שהמשיח הוא בחינת נגלה. הוא צריך להיות איש בשטח, לכן מדברים עכשיו על מה שהוא יאמר. מה שהוא יחשוב פחות חשוב. מה שהוא ינהיג לכאורה זו לא צורת הנבואה והצדיקות שמוצאים בתוך כתבי הרב קוק, על אף שאני מסכים אתך בהחלט, שאם אני בא לקיבוץ [מה שאני מדבר אתך, אל תחשוב שמה שמדברים כאן – וזו הבעיה של הקסטה ולכן קסטות צריך אולי להחרים אותם... – זה מה שמדברים במקום אחר], אם אנחנו נוסעים לקיבוץ לעשות איזה פעולה אז אני מדבר כמו שאתה מדבר. לא מתוך שקר, מתוך אמת. זה יהיה טבעי אצלי. כל כך טבעי שלא צריך לחשוב על זה. זה מובן מאליו. כך צריך לדבר עם אנשים, הרי צריך לקרב אותם, לאמת. אני לא מחניף להם [אגב, יש פסוק יפה בתורה "לא תחניפו את הארץ" שבעל היראים מונה אותו כלאו מתרי"ג מצוות, שאסור להחניף, והענין הזה קשור עם הארץ. זה משהו עצמי שהולך עם בנין הארץ. זה בהחלט יכול להיות להחניף את האנשים שבונים את הארץ יותר מן הראוי, אז חלילה וחס להחניף. זה כמו לאכול חזיר]. ובכל אופן אני יכול לומר לך בכנות, ואנשים יכולים ודאי להעיד על זה, שמה שיצא לי אלו דברים שודאי יהיו קרובים לרוח, כי יש מצוה לחפש את הטוב. זה כל דרך החסידות, לקרב ולא בדרך מוסר. אנחנו לא בעלי מוסר [כאן, אתך, בהזדמנות הזאת זה קצת מוסר, בשביל הכיף...]. לקרב זה לחפש את האמת, את הנקודה הפנימית. זה למשוך את הלב על ידי הנקודה הטובה האמיתית, אז זה ברור ששם נדבר כמוך יותר. אני רק רוצה שכאן לפחות נבין אחד את השני.

 

  • חוט השדרה

גם לגבי הרב קוק זה מאוד חשוב לברר את הדעות, מה הוא אמר ומה התלמידים שלו אומרים היום. זה מאוד חורה לי מה שאני שומע היום מן הרבנים הגדולים של מרכז. אני לא אומר שזה לא חורה לי מה שאני שומע משלוחים של הרבי. זה גם כן חורה לי, כל מיני דברים. אבל זה לא אומר שלא חורה כל מיני דברים שאומרים רבנים, מן הקצה אל הקצה, בשם הרב קוק. יש מושג בצה"ל שהחיילים חזקים, שלא חסר להם 'חוט שדרה'. אצלי ביהדות חוט השדרה של היהדות זה הרבי הקודם. בלי הרבי הקודם אין לך חוט שדרה. אתה 'נעבעך', אפילו עם הרב קוק. לחגוג את חג הגאולה היום זה רק להכיר שחוט השדרה של עם ישראל וה"עם קשה עורף", למעליותא, זה הרבי הקודם והרבי שליט"א שממלא את מקומו. יש בגוף הרבה אברים. יש שיעור קומה שלם – יש לב, יש ריאות, יש כבד. כל צדיק הוא אבר אחר. חב"ד זה מוחין. יש דבר חשוב שלא אמרנו עוד, שמובא שלושת הרביים הראשונים הם כנגד חב"ד – אדמו"ר הזקן הוא החכמה, אדמו"ר האמצעי הוא הבינה והצמח צדק הוא הדעת. הדעת היא המח האחורי שעומד על גבי עמוד השדרה. המשך החב"ד בתוך שעור הקומה של עם ישראל זה חוט השדרה. התחלת חוט השדרה הוא הרבי מהר"ש – זה שאמר את 'לכתחילה אריבער', שהרבי הקודם דמה לו בגשמיות. כך זה נמשך והולך. כל הצדיקים הבאים אחריו זה יותר ויותר, התעצמות עם חוט השדרה עד שמגיע לברית, כמו בירידת הזרע. זה הסוד של חב"ד.

קודם ברכנו את השווער, את חותני, שיהיה לו 'זיין געזונט' [רפואה שלמה], אז יש סיפור חשוב עליו עם הרב קוק. הוא תקע פעם בשופר ליד הכותל ועצרו אותו. זו היתה סכנה של מאסר ממושך, וזה היה במוצאי יום כיפור, והרב קוק אמר לבריטים שהוא לא מסיים את הצום עד שמשחררים אותו. כך הוא המשיך לצום עד ל-12 בלילה, עד ששחררו אותו. אז בזכות מסירות הנפש של הרב קוק שחררו את חותני, ואני מאוד מחזיק לו טובה מזה – על עוד הרבה דברים, אבל זה טובה אישית... – אבל מי היה עושה את אותו הדבר? ר' אריה לוין. גם ר' אריה לוין היה עושה את אותו הדבר.

יש סיפור מאוד מפורסם בחב"ד על ר' בנימין קלאצקער, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, שפעם אחת הוא מת... ובא ר' שלמה מקרלין, מגדולי צדיקי הדור, והחיה אותו. אז אחר כך בא ר' שלמה מקרלין ודרש ממנו שיתקשר אליו. רצה שיהיה חסיד שלו. הוא ענה לו ברוסית: 'אדון – אתה אדון, אבל לא האדון שלי. עבד – אני עבד, אבל לא העבד שלך'. זאת אומרת, שמה שהחיית אותי, ברוך ה' ותודה רבה, ולהתראות... אפשר להחיות את המת, אותי, וזה לא סימן שאתה מנהיג הדור. להחיות אותי ודאי שהיה לך מסירות נפש – לא קל לצדיק להחיות את המת. אז שוב, אם אתה מתקשר בלב שלך הכי לרב קוק אז על זה לא מדברים בכלל. זה זכות של כל אחד. להיפך. בכל זאת, אני רוצה ומקווה שתרגיש את חוט השדרה שיש אצל הרבי הקודם, מה שסבל ומה שמסר נפשו בפועל על היהדות.

 

יא. הרבי הקודם ויהדות חוץ לארץ

אני רוצה שלא תתנכר ח"ו ליהדות הגלות, שיש עדיין רוב מנין של יהודים בגלות ברגע הזה. צריך להוציא אותם משם, אבל כך זו המציאות. המציאות היא שאנחנו בארץ עד היום הזה מיעוט של עם ישראל, ואסור לנו להתנכר לרוב עם ישראל שנמצא בגלות, ברוסיה ובאמריקה. הרבי אומר בדרך כלל ש"רוב מנין ורוב בנין" – בכמות ובאיכות. רבני מרכז הרב יאמרו שאמנם רוב מנין בחוץ לארץ – זה מספרים ועובדות אז חייבים להודות – אבל רוב בנין יאמרו שכבר כאן, אבל הרבי אומר שלא נכון. שגם רוב בנין עדיין בחוץ לארץ, לדאבוננו. לכן אפילו 'צבר', שנולד כאן ומזדהה עם הארץ ואני לא רוצה שיצא לחוץ לארץ, לא צריך להתנכר. אז כמו שאתה אוהב את היהודים בארץ ישראל כך צריך לאהוב כל יהודי ברוסיה ובכל מקום. זה מיסודי יסודות תורת הבעש"ט, שכל יהודי שאפילו אף פעם לא ראיתי בקצה השני של העולם, צריך לאהוב אותו כמו שאתה אוהב את האח שלך. אז כל יהודי ברוסיה, שזה רחוק מן המנטאליות שלך מן הקצה אל הקצה, צריך לאהוב בעצם כמו את אח שלך, ואם אתה תאהב אותו תוכל גם לאהוב את צדיק הדור, אפילו שהוא בחוץ לארץ. ואם אתה כל כך כועס על הרבי בגלל שהוא יושב בברוקלין אז זה טיפשי, לפי דעתי. לא כועס, מזלזל.

 

מה הרב קוק היה צריך לתת? היה צריך לתת יחס בריא לבעיות האקטואליות. אם היה נותן השקפה בריאה לכל מה שהולך היום, כל מה שיש בעיתון, הייתי אומר כל הכבוד שהצליח. אבל כשאני רואה את המחונכים הכי גדולים בבלבול הכי עצום, מן הקצה אל הקצה, זה אומר בכה וזה אומר בכה, אחד אומר מורד במלכות ואחד אומר מצוה וכו', אז אני רואה שיש פה בלבול. זה סימן שבאיזה שהוא מקום זה לא ירד.

 

שאלה: בשנים האחרונות היו דברים טובים שיצאו משם. אמנם כרגע יש שם בלבול, אבל זה לא אומר שצריך לפסול את כל השיטה.

תשובה: אני לא רוצה לסמוך על אף אחד. אני רוצה לסמוך עליך, לא על מישהו אחר. אני רוצה שאתה תהיה הרב של מרכז הרב, לא מישהו אחר. זה מתוך הניסיון שלי. אם אני רוצה לסמוך עליך אז אני רוצה קצת להחדיר, שתהיה מודע לזה, שיש רוב מנין ורוב בנין של ישראל בחוץ לארץ. כך זה נמשך כל הגלות וכך זה גם היום. היו צדיקים בדורות האחרונים שהאמינו בדבר אחד, האמינו במשפט הזה ש"יפוצו מעינותיך חוצה" ואת כל מרצם שמו בדבר הזה במסירות נפש, ומהם צריך לקחת דוגמא גם פה בארץ.

 

יש משהו מפורסם מהבעש"ט על הפסוק "כן בקדש חזיתיך", שהלואי שבקדש כשאחזור לארץ הקדש עדיין אתגעגע – יהיה לי אותו תוקף של רצון להתקרב לאלוקות, 'עד מסירות נפש' – כמו שהיה לי בחוץ לארץ. כלומר, שצריך לקחת משהו מן הגלות ולהביא לכאן. יש נקודת ארץ ישראל – ענין של מסירות נפש – בחוץ לארץ. אלפיים שנות גלות זה בשביל שארץ ישראל תתחיל להיבנות בחוץ לארץ. שמה שהחלוצים בנו כאן – בנו את ארץ ישראל בגשמיות – במשך אלפיים שנה היו חלוצים שבמסירות נפש שלהם בנו את ארץ ישראל בחוץ לארץ. עכשיו צריך להביא את הנקודות האלו של ארץ ישראל, נקרא ה"בתי כנסיות", המוקדים של ארץ ישראל שבחוץ לארץ, לכאן. צריך להכיר בהם. להכיר שאלו האנשים בעלי מסירות הנפש ואחד המיוחד מהם זה הרבי הקודם. לכן אנחנו יושבים פה וחוגגים את החגיגה הזו. הגאולה הזו היא הגאולה שראוי לשמוח, מפני שהיא גאולה שלמה. בחג העצמאות אין לא גאולה ולא גאולה שלמה. יש משהו. לא יודע איך להגדיר, אבל לא גאולה שלמה. אבל לגבי הרבי הקודם – אישית לפחות – היתה גאולה שלמה, ואני יכול להשתתף בגאולה על ידי ההשתתפות במסירות נפש.

בחוץ לארץ עדיין יש הרבה יהודים. לא שצריכים לצאת לשמה. אולי כן, לשליחות. הרבי מדבר הרבה היום על השליחות לאומות העולם, להפיץ את ז מצוות בני נח, אז יש תפקיד גם לגבי כל העולם, אבל לגבי יהודים כתוב "לא ידח ממנו נידח". יש הרבה יהודים שסובלים. לא סבל של אינפלציה. זה שום דבר, משחק ילדים. מה שעלו היום המחירים זה סתם, זה שום דבר. מה הסבל האמיתי? התבוללות. רח"ל יש גם כאן עם ערבים, אבל בחוץ לארץ זה ממש מחלה. אחוז גדול של עם ישראל חולה במחלה. בנפש של עם ישראל זה זועק, כואב, עד עצם נקודת הנפש. הרבה אנשים, שנולדים כאן ומתחנכים בחינוך של ארץ ישראל בלבד, שוכחים מזה. גם אני שוכח מזה. כל אחד שוכח. עד שלא חושבים על משהו שוכחים אותו. זה הטבע. לכן אני אומר שמה שאני מדבר, בזמן שאני מדבר על הדבר ומתבונן בו אני זוכר אותו. אם לא נדבר נשכח את זה. אני ואתה. אנחנו חיים כאן יום יום אז קל מאוד לשכוח. אתה ודאי שכחת. מתי חשבת בזמן האחרון, בעשרים וארבע השעות האחרונות, על יהודי רוסיה? שכחת. למה היום שכחת מאחיך שברוסיה? הם שואלים, למה שכחת מהייסורים שאנחנו עוברים? גם אני שכחתי. למה שכחנו מהם? זה בגלל שלא היתה לנו התוועדות ולא דברנו עליהם. אבל עכשיו, שיושבים כאן ומדברים, אז מעלים את זכרונם. צריך להזדהות עם יהודים ועם המנהיג החי של היהודים. הלואי שבקדש חזיתיך – צריכים להביא את זה לכאן. זה הדבר היחיד שצריך לייבא לכאן, לייבא מסירות נפש של מנהיג הדור. איך עושים את זה? שיושבים ומדברים על זה. אני בטוח שיש לך שכל, ברוך ה', ואם תחשוב על זה – זה יפעל, כמו כל דבר בעולם. כל חב"ד זה לחשוב. תחשוב ברצינות אז זה יפעל את הפעולה. מדברים עוד ועוד.

 

לחיים לחיים!

ניגנו 'לכתחילה אריבער', ניגון התוועדות מקולמוס הנפש.

 

יב. לימוד זכות ופירעון החוב

כתוב "הגומל לחייבים טובות", ובארמית חייבים זה בעל חטא, אבל בלשון הקדש זה כמו בעל חוב שחייב כסף. לקח בהקפה וכעת חייב לשלם. לגבי מה שנאמר קודם בשם הרב קוק – או שנכון או שלא, את הענין צריך לברר בכל אופן – לו יצויר שמצד הקב"ה יש דבר כזה, אבל קוראים לזה הוראת שעה. לא שהוא פטור מלהניח תפילין אלא כיוון שהיה עסוק במצות ישוב הארץ והיה בסכנת נפשות אז עשו לו איזה 'פרוטקציה' מיוחדת ופטרו אותו מן השמים. דחו לו את זה ביום. על פי חסידות יכול להיות דבר כזה. גם בהלכה: מי שהולך לפדות שבויים פטור מכל המצוות אם נחוץ. מה הכוונה שפטור? עד שגומר את הענין. המצוה רבוצה עליו עדיין. אם הוא חושב שפטור מן העול לחלוטין – זה פריקות עול. אין גרוע מזה. אבל אם יודע שזה בבחינת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" אז זה בסדר. מה הווארט שרציתי להוסיף? שאם אתה בא לאבא שלך ואומר לו תודה על זה שבנית את הארץ וכו', ועכשיו אתה בעל חוב, והחוב הוא שכל זמן שבנית את הארץ לא הנחת תפילין, אז כעת אתה צריך לשלם. להחזיר את חוב. כך אתה צריך לחשוב. אתה יכול לומר את זה ביתר נעימות, אבל ככה צריך לחשוב. לפעמים ענין אחד מצדיק דחיה זמנית של ענין אחר. זה הוראת שעה, וברגע שהזמן עובר צריך להחזיר את החוב שבהקפה. זו נקודת השקפה. כל אלו שבנו את הארץ, ואני מלמד עליהם זכות, שכל מה שעשו היה מאה אחוז בסדר, צברו לעצמם חוב גדול במשך 50 שנה. אז אומרים להם 'רבותי, אתם בעלי חוב של בליונים – ולכן יש לכם אינפלציה, בליוני בליונים יותר ממה שאתם חושבים, כי זה ברוחניות'. מיסודות החסידות, שכל דבר בגשמיות יש כנגדו ברוחניות, אז אם יש חוב בבנק ישראל של בליונים, וזה חיסרון שגורר חיסרון, זה בגלל שאתם בעלי חוב ברוחניות. חוב עצום. אפילו שמן השמים נתנו בהקפה – כוחות כדי לבנות וכו' – אבל החוב הוא חוב.

בשביל לשלם את אותו חוב צריך לעבוד, כמו בעל תשובה שעובד עם יותר כח מאשר צדיק גמור. לכן צריך להיות יותר חזק מסתם בחור ישיבה, שחי בתורה ומצוות כל הזמן. זה מתקרב להיות השקפה נכונה, שכל הזכות שבאים ללמד זה בבחינת הוראת שעה שצוברת חוב, אז אם אתה חושב שעשו בסדר במידה מסוימת, וכך היה צריך להיות בהשגחה פרטית מן השמים, אז עכשיו צברו כל כך הרבה חוב שצריך לשלם. יש בעל חוב שפושט את הרגל. זה צורה של בטול החוב, אבל כאן כתוב "הגומל לחייבים טובות" – אתה צריך לדעת כמה אתה חייב. כאן הרשע זה לא רשע מרושע אלא אחד שמרגיש חייב, וכמה שמרגיש יותר שחייב ועוד לא שילם על זה כך יודה יותר על כל נס שעשה אתך. בכללות, כל העם כאן צריך להרגיש חייב לקב"ה. זה מה שהרבי צועק כל הזמן, שה' עושה ניסים ומתעלמים מהם. המלחמות הם ניסים גלויים, כמו הנס של הרבי הקודם, ולכן עושים סעודה. הוא מתלונן שלא מכירים בנס של ששת הימים וצוברים בכך חוב עצום. שוב, עם זה צריך לבוא: שעושים טוב ועם זה צוברים חוב בהקפה. איך אני יודע שזה בהקפה? שרבין קיבל כוחות כשהיה בצבא, וכשנעשה שר נהיה 'אויס'. זה הוכחה אצלי שזה היה בהקפה לתקופה מסוימת, שלא דאג לשלם שום דבר מזה. אז זה אולי לא הדבר הראשון שצריך לומר כשבאים לדבר עם מישהו. הדבר הראשון זה לקרב אותו בדברים הטובים, אבל את ההשקפה רציתי כאן שנברר.

לחיים לחיים! שיר המעלות וברכת המזון.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com