ניגנו 'אימתי קאתי מר'

יב. פעם אחת אמר הצמח צדק מהו ענין [עונש] כרת: כשהוא אומר 'איך דארף דוס' [אני מוכרח את זה. באותו רגע שאומר את זה זו בחינת כרת]. כי שכאומר 'איך ויל דוס' [אני רוצה את זה] אין זה רע כל כך, שכל אחד יש לו נפש מתאוה, אבל כשאומר 'איך דארף דוס' – זהו מפני שנפשו נכרת משורשה ח"ו. וביאר הרש"ג [המשפיע ר' שמואל גרונם לתלמידים מה ששמע מהצמח צדק] על פי דברי הרמב"ם [בתחילת ספרו: "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו, שאם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי - אין דבר אחר יכול להמצאות, ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים – הוא לבדו יהיה מצוי], שכל הנמצאים צריכין לו והוא אינו צריך להם", וזהו אמיתית אלוקות: צריכין כל הנשמות להרגיש שהן חלק אלו-ה, אבל כשאומר 'איך דארף דוס' הלא נכרת נפשו האמיתית – האמת שאין הוא צריך להם.

הוא מסביר שלהיות קשור לה' ולא להיות נכרת זה שהוא כמו אלו-ה. כמו שהוא לא נצרך לכלום גם הנשמה צריכה להרגיש כך. כולם צריכים אותה והיא לא צריכה אף אחד, וכאשר צריכה משהו זה סימן שנכרתה משורשה. חז"ל אומרים שכל יהודי צריך להרגיש שכל העולם לא נברא אלא בשבילו – "בשבילי נברא העולם". "ועמך כולם צדיקים", וכל יהודי צריך להרגיש איך הוא ה"צדיק יסוד עולם", שהעולם עומד עליו. הבנין צריך את היסוד, אבל היסוד לא צריך את הבנין. יהודי הוא אלוקות מצומצמת כיסוד עולם. ה' נקרא "אדון עולם" העולה אין סוף [השל"ה מבטיח שאם מכוונים כך את יצליח בכל אותו יום], אבל יהודי נקרא יסוד עולם. הרמב"ם פותח במילים "יסוד היסודות לידע", כך נעשים יסוד. אדון עולם הוא האלקות, יסוד עולם הם הנשמות, והעולם עצמו הוא העולמות.

לחיים לחיים!

יש בספרי המוסר הרבה דרכים לתיקון כרת. הרש"ג אומר כאן, שיהודי צריך להתבונן שגם אם כל העלמות יעלמו כעת הוא ימשיך להישאר, ולזה קוראים תיקון כרת... אתה לא צריך את העולם.

על פי פשט, אדם קשור לחיים לשלו. רוצה לחיות חיי בשר. זה כולל גם קשר לאישה ולבנים. אם באופן הכי כללי אדם צריך לחיות בעולם הזה זה אומר שהוא צריך את זה, הוא נכרת. אם זה בשביל קיום שליחותו כאן – זה משהו אחר. יש ספר שנקרא מבחר פנינים על מידות טובות [ר' שמחה בונים מפרשיסחא אמר שהוא גלגול של המחבר] ושם יש שער שנקרא שער היאוש, איך צריך להתייאש מהעולם הזה. הוא שייך לך אז מה אתה רודף אחריו. ברגע שמתייאש ממנו זה תקון כרת. יאוש עולה יצר טוב, וכן אברהם אבינו – הראשון שהתייאש מן העולם הזה. הגיע לדרגה שלא צריך את העולם, ובכל זאת מתמסר אליהם. לאחר שהגיע להבדלה יכול להמתיק. "לך לך" זה לומר לו להתייאש. אדם נשאר בבית אביו כי רוצה לרשת את הנכסים, וה' אומר לו לעזוב הכל ולהתייאש מבית אביו. הפסוק שלפני זה הוא "וימת תרח בחרן", עליו דרשו חז"ל "עד כאן חרון אף של מקום לעולם". כל זמן שיש התקשרות לעולם יש חרון אף על העולם שהתיקון שלו הוא ללכת מזה – "שכחי עמך ובית אביך". כתוב בזהר שהשכחה הזו היא בחינת "לך לך". אותיות יאוש נמצאים במלך יואש, שהוחבא בקדש הקדשים עד גיל שש [לאשת יהוידע הכהן שהחביאו קראו יהושבע. יש בתנ"ך אלישבע, בת שבע ויהושבע. היא הגבוהה מכולן], אז הרגו את עתליה והמליכו אותו. כל זמן שיהוידע היה חי היה צדיק, לאחר שמת עשה מעצמו עבודה זרה – היחיד שעשה כך. דן קל וחומר מכהן גדול שנכנס רק אחת בשנה, והוא היה חי שש שנים שם, אם כן הוא אלו-ה וצריכים להשתחוות לפניו כאלו-ה. להיות אלו-ה זה שכולם צריכים אותי ואני לא צריך אך אחד. קדש הקדשים זה מקום שמחוץ לעולם הזה, לכן מי שנמצא שם שש שנים מקבל את ההסתכלות הזו, רק שתפס אותה בטעות, על עצמו. על זה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית". ההוד הוא הוד המלכות, וכן להודות לה' – "מודה אני לפניך". הודי הוא ההודאה על עצמי, שאם כל העולם ילך אז רק ה' יישאר. קשה לי לצייר, כי אם כל העולם הולך אז גם אני הולך, לכן אני רק יכול להודות שזו האמת. הודי זה שאני מודה לעצמי, שאני נשאר. אם ההוד הזה הוא הוד שלי עצמי [זו ההתבוננות של ההודים. כל הגורואים בעולם יונקים מיואש...] – זו עבודה זרה, ואם זה האלוקות זו התבוננות יהודית. לזה הגיע אברהם אבינו, המלך הראשון בקדושה – "עמק המלך". כל מלך צריך להיות כך. שהוא לא צריך אף אחד וכולם צריכים אותו. הוא צריך להיות באי תלות גמורה.

לכאורה תשאלו "אין מלך בלא עם"? זו קושיה על הרמב"ם. קושיה על דבריו על ה'. התשובה שמלך אמיתי הוא מלך בזה שהוא לא צריך להיות מלך. הוא באמת מלך. אבל הוא לא צריך אותם. בחסידות כתוב שמלכותו לא תתגלה ללא עם, אבל עצם המלכות לא תלויה בשום דבר. כל מידה אחרת קיימת ורק צריך להוציא אותה החוצה. בכח המלכות זה נמצא בהעלם, אבל עד שלא יבוא מישהו מבחוץ ויגרום לך להוציא אותה – לא תדע שהיא קיימת, אבל שורש המלכות אתה לא צריך אותו. לכן שורש המלכות היא ברדל"א ולכן אתה לא יכול לדעת אותה לפני שהיא מתגלה. זו הכוונה על שאול שהיה "נחבא אל הכלים". הרבי הרש"ב מסביר שהוד הוא ברדל"א והדר הוא בגלגלתא. המחשבה שאתה לא צריך אף אחד זה לפני המחשבה שכולם צריכים אותך.

נאמר יותר מזה, אם הוא יודע שהוא לא צריך אותם – זה גאוה כמו שקרה ליואש, ברגע שהם אומרים לו שהם צריכים אותו – אז הוא מרגיש שהוא לא צריך אותם, ואז הוא מרגיש שכדי להיות מלך הוא כן צריך אותם.

לחיים לחיים!