בע"ה

שבת קדש פרשת ויצא, ז' כסלו ע"ח – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות (קנו, קנח, קסא-קסד)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני קבלת שבת:]

נגנו "יום זה לישראל" (טאטעניו), ניגון פולטבה.

אמונה גם בשפל המדרגה

קנו. בנוסח התפילה: "ומקיים אמונתו לישיני עפר". פירוש: [הפירוש הפשוט הוא ש"ישני עפר" הם המתים, ולעתיד לבוא ה' יחזיר להם את הנשמה, כמו שאומרים במודה אני "רבה אמונתך". כאן מוסיף פירוש על פי החסידות:]

אף שעסקינו בתאוות גשמיות וחומריות [לכל אחד יש הרבה תאוות – תאות אכילה, תאות שינה (קשור לחוש של חדש כסלו – חוש השינה).], אף על פי כן יש לנו אמונה שיעזור ה'; החסידות פעלה שאף שעוסקים בתאוות עד הקצה האחרון, בכל זאת על ידי האמונה הוא השלימות [היינו ענין השלמות העצמית שמתגלה מכח האמונה ובטחון שבודאי יעזור ה', ו"כרחם אב על בנים כו'", כמבואר בתניא פכ"ח.] .

את אות קנז כבר למדנו.

חשיפת משיח בן דוד

קנח. רש"ג סיפר: ידוע שהאריז"ל היה משיח בן יוסף, ופעם אחת שאלוהו תלמידיו אם יש בכל דור משיח בן דוד [היה פשוט להם שבכל דור משיח בן יוסף. משיח בן יוסף הוא הכנה למשיח בן דוד, ואם הדור יהיה זכאי אזי יבוא משיח בן דוד, לכן פשוט שבכל דור צריך להיות משיח בן יוסף. השאלה היא על משיח בן דוד – שיגיע רק אם הדור יהיה זכאי, האם ישנו בכל דור? מענין ששאלו שאלה זו – מקובל שהאריז"ל אמר לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל שאני משיח בן יוסף ואתה משיח בן דוד.], והשיב שישנו ובדור הזה הוא חי בעיר תשבץ ושמו שמואל בן אליקים.

אחרי הסתלקות האריז"ל הלכו תלמידיו לחפשו בתשבץ, ובליל שבת קודש הוכרז מעל במת בית הכנסת "היש כאן שמואל בן אליקים" ולא נענו, כי המתפללים חשבו לעצמם שכיון שהשואלים הם בעלי צורה גם המבוקש תלמיד חכם הוא. למחרת ביום שבת קודש המשיכו להכריז, ובתפילת מנחה שאלו "מי יודע מאדם ששמו שמואל בן אליקים – איזה שיהיה". קפץ אדם אחד ואמר שיש בסוף העיר אדם בשם זה, המתקן מנעלים ישנים ואינו יודע ללמוד ואולי יבקשוהו. הלכו אליו התלמידים ואמרו לו [דוגרי] "האריז"ל אמר שהנכם משיח בן דוד ולא תוכלו להכחיש". ואמר האיש "נו, פארפאלין [אבוד]. דער אריז"ל האט מיר ניט געטאן קיין טובה און זיך ניט" [האריז"ל לא עשה בזה טובה – לא לי ולא לו. כאן רואים שהוא מדבר איתם באידיש, משמע שהסיפור היה באשכנז. (שמעתי סיפור[ב] על האריז"ל ששלח את מהרח"ו לבטל את החרם של המהרש"ל, והם ביקרו אצל צדיק נסתר בעיר טישוביץ – דומה לתשבץ.)], ואמר להם תורה בזמן סעודה שלישית ובערב הסתלק לבית עולמו.

עולם התהו לפני הבעש"ט

למישהו יש רעיון למה האריז"ל גילה לתלמידיו מי המשיח, אם זה לא היה טוב? [אולי לא היו צריכים להגיד לו דוגרי, אלא רק לקבל ממנו תורה בלי לעורר את ענין המשיחיות.] יתכן, זו אפשרות אחת. יש עוד ענין, קשור לפרשת ויצא: בצאן יעקב היו "עקודים, נקודים וברודים", הרומזים למדרגות בסדר ההשתלשלות. עולם העקודים הוא לפני השבירה – כשכל האורות היו עקודים בכלי אחד; עולם הנקודים הוא עולם התהו – שם כל אור היה בכלי בפני עצמו, אבל בבחינת נקודות – בלי התכללות – ולכן הכל נשבר; עולם הברודים הוא עולם התקון, לכל אור יש כלי, אבל יש התכללות. כלומר, השבירה קודמת לתקון.

מה הענין? לפני הבעש"ט, אם הצדיקים הנסתרים היו מתגלים – הם היו גומרים את הענין שלהם ומסתלקים (כמו אצל המשיח בסיפור), אבל החל מהבעש"ט יש מציאות של צדיק נסתר שפועל בגלוי. הבעש"ט הוא המעבר, גם לו היה קשה להתגלות – הוא היה נסתר עד שאחיה השילוני צוה עליו להתגלות. מסופר שהוא למד במשך עשר שנים את כל התורה כולה עם אחיה השילוני, וכשהגיעו לסיום התורה, "לעיני כל ישראל", אחיה השילוני אמר לבעש"ט שהגיע הזמן שישראל (הבעל שם טוב) יתגלה "לעיני כל ישראל".

פעם שאל חסיד אחד – שהיה קצת חצוף – את אדמו"ר הזקן אם הוא צדיק נסתר או צדיק גלוי. אדמו"ר הזקן ענה לו ש"אוי ואבוי אם מה שאתם רואים זה מה שאני באמת" (כלומר שאוי ואבוי אם אני צדיק גלוי בלבד). כלומר, מה שרואים באדמו"ר הזקן, זה רק חלק קטן ממה שהוא באמת. כמו קרחון – שרק עשירית ממנו נמצאת מחוץ למים, וכל השאר מתחת למים.]

תלמידי האריז"ל עסקו בקבורתו והעמידו מצבה על קברו וזה לשונה: פ"נ איש תם וישר שמואל בן אליקים, ושלושים אמות סביב לקברו לא מניחים לקבור שום אדם. [סיפור זה שמע ר' ליב מאפצועה מחסיד אחד שראה את המצבה].

[למה לא כתבו על המצבה שהוא המשיח?] כי אחרי שהוא נפטר התברר שהוא לא זכה להתגלות בתור משיח. על כל פנים, מכך שכתוב על המצבה שלא קוברים מסביב – מבינים שזה ציון מיוחד, צדיק מיוחד במינו.

שני רמזים יפים:

שמואל בן אליקים שוה כתר, תר"ך עמודי אור, שלמות של תריג מצות דאורייתא ו-ז מצות דרבנן. על משיח בן דוד נאמר "כתר עליון איהו כתר מלכות" (דוד הראשון, פלג קיסר, הוא סוד כתר מלכות, ואילו דוד האחרון, קיסר שלם, הוא סוד "כתר עליון איהו כתר מלכות", וד"ל).

שלשים אמות = 1127 = 49, 7 ברבוע, פעמים 23 ("ויהי האדם לנפש חיה") = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

קנט-קס כבר למדנו.

מחיצת חו"ב דקליפה ע"י הבעש"ט

קסא. נאמר בכתוב: "וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב", וידוע שפסוק זה מדבר אודות משיח.

ויש לפרש שמדבר גם על הבעל שם טוב [הרבה פעמים כשכתוב "ישראל" מפרשים על הבעל שם טוב[ג], כמו "שמע ישראל" שמפרשים גם על הבעל שם טוב – כמו שהשבטים אמרו ליעקב[ד] "שמע ישראל", "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד", כך גם כל החסידים אומרים לבעל שם טוב "שמע ישראל".], כי "שבט" מורה על המשכה [שבט הוא תופעה מדעית – וקטור, אור מכוון למטרה.], ו"שבט מישראל" היינו המשכה מישראל הוא הבעל שם טוב ותורתו,

ועל ידי זה יתקיים "ומחץ פאתי מואב" – חכמה ובינה דקליפה [גם בקליפה יש עשר ספירות – מדות פשוט שיש, והחידוש הוא שיש גם חכמה ובינה דקליפה.] (כמבואר בחסידות [מואב ומדין כנגד החכמה ועמון כנגד הבינה, כמבואר באריכות בקונטרס "החלצו" של הרבי רש"ב.]), שהם נמחצים על ידו.

פעולת המחשבות שנמצאות במקום

קסב. רש"ג סיפר שאדמו"ר הזקן אמר, שהוא בקושי יכול לפעול [יש כאן שלש גרסאות, כולן משובשות, ולכאורה פה אפשר לדלג על התבות "לפעול על עצמו".] על עצמו להתפלל בבית הכנסת של החסידים, מפני שהחסידים חושבים אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה ומחשבות אלו נשארות שם ואינם מסתלקות למעלה [בדרך כלל מספרים כיוצא בזה על מתנגדים – שמרוב דפי גמרא שלא עולים למעלה, מאוד צפוף בבית המדרש. למה יחודא עילאה ויחודא תתאה נשארו למטה? כי המחשבה שלהם לא היתה מכוונת. (המסר הוא שהחסידים צריכים להפסיק לחשוב בתפלה על יחודא עילאה ויחודא תתאה?) לא, הוא רוצה לעודד אותם שיהיו מכוונים – הרי זו הדרך להבאת הגאולה, כמו שאמר המשיח לבעש"ט, באגרת המפורסמת: "ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך".] וכן להיפך, שגם מחשבות טמאות חלילה נשארות במקומן ועובדי ה' מרגישים בהן וזה מפריע להם בתפלתם [יש צדיקים שמרגישים שיש פה מחשבות טומאה, יש עובדי ה' שמרגישים הרגשה לא טובה, בלי לדעת למה, וההרגשה באה ממחשבות טמאות שחשבו במקום, ויש שלא מרגישים בכלל.

אותה נקודה שאמרנו לגבי מחשבות שליליות, קיימת גם במחשבות טובות. לפעמים מרגישים באיזה מקום הרגשה טובה, הרגשה של חיות, וכדאי לנצל את הקדושה ששורה במקום להגיד איזה פסוק או פרק תהלים. כמובן, יש כאן ענין של בירור המדמה – יכול להיות שאחד ירגיש בכל מקום הרגשה טובה ולא יפסיק לומר תהלים, אשרי האיש...].

הרגשת מחשבות מאוסות

עוד סיפר בענין זה: ר' שלום מהומיל בנה בית חדש וייחד בו חדר לר' הלל מפאריטש [כמו שעשתה האשה השונמית לאלישע הנביא – ואולי גם ר' שלום הכין מטה, שלחן, כסא ומנורה. ר' הלל היה עושה הרבה נסיעות, לכן ר' שלום בנה לו חדר שיהיה לו כשהוא מגיע להומיל.], והיה שומר שאף אדם או דברים בטלים לא יכנסו לשם [שלא יכנס אף אחד, וגם כשהמנקה מנקה – שלא יהיו דברים בטלים.].

פעם אחת התפלל שם ר' הלל תפלת מנחה ואמר: "מיאוס'ע מחשבות זיינען פאראן" [יש כאן מחשבות מאוסות]! בתחילה תמהו בני הבית על כך שהרי החדר נשמר היטב, אך לאחר מכן נזכרו שכשעבר שם פאלקאווניק [מפקד] פינו עבורו את החדר ושהה שם יום או יותר, ור' הלל חש את המחשבה שחשב שם.

מעלת חוט של ציצית

קסג. הבעל שם טוב אמר שערך חוט אחד של ציצית בעצם קיום המצווה בלי שום כוונה, יקר יותר מו' אלפים שנה של עבודת המלאך מיכאל שעומד במסירות נפש ללא שום מחשבה אחרת [יש גירסא: "ללא שום מחשבה".].

חוט אחד של ציצית עולה מב פעמים חוט – כל חוט של ציצית כולל בעצמו ומגלה שם מב של מעשה בראשית, היינו שמאיר בו תכלית הכוונה של מעשה בראשית, להיות לו יתברך דירה בתחתונים, וממילא הוא יקר יותר מעבודת המלאך מיכאל כו', שאין בעבודת מיכאל קיום היעוד של דירה בתחתונים (שהרי הוא מן העליונים). בדילוג תבות – חוט של = שמחה ("סוד הוי' ליראיו"), אחד ציצית = תריג (מצות התורה), ללמד שחוט אחד של ציצית הוא מקור של שמחה של מצוה ושעל ידי שמחה של מצוה דוקא משלימים-מגשימים את תאותו יתברך להיות לו דירה בתחתונים.

ניצול "עת רצון"

קסד. פעם אחת (לפני המאסר), קודם אמירת אחד מדרושיו אמר אדמו"ר הזקן: "מי שישמע הדרוש – יהיו לו בנים".

לפעמים יש עת רצון, שמתעורר בשמים עת רצון למשהו מסוים. אבל בשביל לכוון לעת רצון הזו צריך צדיק – כמו "שבט" (שראינו קודם באות קסא) – שיכוון את האור של העת רצון אליך. גם צריך לעשות מה שהצדיק אומר בדיוק – כמו שהרבי פעם אחת אמר שמי שרוצה להיות עשיר שיצביע, כך גם פה – היתה עת רצון, ואדמו"ר הזקן רצה להמשיך בנים על ידי אמירת המאמר.

רש"ג סיפר שאכן ראה מאמר שכתוב בראשו "סגולה לבנים".

[אם הענין הוא לשמוע, למה כתוב במאמר "סגולה לבנים"? לכאורה הבחינה כאן היא דוקא לשמוע מאדמו"ר הזקן בזמן שיש "עת רצון".] עדיין, זו סגולה לבנים. זו לא הבטחה – כמו מי ששומע, אבל זו סגולה לבנים. כל אור גדול של קדושה משאיר רשימו וידוע ש"תורה רשימו דאלקות", וד"ל