בע"ה

שבת קדש פרשת שלח, כ"ג סיון ע"ז – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות (עב-עה)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות נגנו "יום זה לישראל", למדו רמ"ח אותיות עב-עד, חלק מ"פרי הארץ"[ב] לפרשת שלח והתפללו קבלת שבת וערבית. אחרי תפלת מוסף נגנו "צמאה לך נפשי", "הודו לה'" ו"ברוך אל עליון". למדו רמ"ח אותיות ע"ה, השלימו את "פרי הארץ" והתפללו מנחה.]

א. שלש מדרגות של מוחין (אות עב)

עלית המוחין – הכרת זיקת דבר למה שחוץ ממנו

עב. ר״א [ר' אברהם.] א' ג' מדרי' בהמחזיקים ברו״כ [יש שלש דרגות במחזיקים רובל-כסף, שלש התייחסויות מה אפשר לעשות בו:].

תינוק המשחק ברובל ל״א א צאצקע [בתור צעצוע.],

וגדול יותר מחזיקו ביוקר יותר שמבין שלוקחים בעדו מאכל שנהנים ממנו בחיך [הוא מבין שהוא יכול להחליף את הרובל בעד איזו סוכריה. הוא כבר יותר גדול, מגיל שש או קצת קודם, ומבין מהו כסף.]

אך בר-דעת גדול מבין שיכולים לעשות עמו מסחר להתפרנס [חבל לבזבז אותו על ממתק – אפשר להשקיע אותו באיזה עסק ולהרויח הרבה.] ודבר יקר מאד הוא. כנ״ל.

אלה שלש מדרגות של מוחין. בדרך כלל בקבלה שלש מדרגות מוחין הן עיבור-יניקה-מוחין. פשיטא כאן שהמדרגה האחרונה היא מוחין דגדלות, דעת גדול. למדרגה הראשונה הוא אמנם קורא תינוק, לשון יניקה אבל הרבה פעמים יש תינוק-קטן-גדול שהם עיבור-יניקה-מוחין או פרצוף נה"י-פרצוף חג"ת-פרצוף חב"ד. וכן כאן, הקטן מודע לאכילה, בחינת יניקה, ואילו התינוק רק יודע להשתעשע, כעובר ברחם האם (שבהיותו עובר ירך אמו אינו דואג וחושב על אכילת עצמו, ודוק).

שלבי ההתקדמות כאן הם מהכרת הדבר עצמו לבד להבנה שהוא טוב בשביל משהו חוץ מעצמו. גדלות המוחין היא שלכל דבר יש רמות שונות של טוב עבור משהו. כמו לגבי השגחה פרטית, שבדרגה הנמוכה מכירים שיש השגחה פרטית על כל פרט ובדרגה יותר גבוהה מבינים שיש השגחה בה מה שקורה לכל פרט נוגע לכל העולמות, לכל סדר ההשתלשלות מ"בראשית" ועד לע"ל (כלומר לתכלית הכוונה לשם מה ה' ברא את העולם).

שלש הרמות בדברי תורה

דוגמה עיקרית היא בדברי תורה:

אפשר לשמוע ווארט יפה – כמו הווארט הזה עצמו – ולהשתעשע בו כמה הוא נחמד, הוא נשאר ווארט. בשעשוע של התינוק עם הצ'אצ'קע יש משהו מיוחד, ובכל אופן זו קטנות דקטנות, בחינת תינוק.

מדרגה שלמעלה ממנה, שמעתי ווארט יפה ואני חושב שעוד מעט תהיה התוועדות חסידית ואומר אותו ואשמע משהו אחר וכו' – כמו קנין חליפין.

המדרגה השלישית, של בר דעת, היא להכיר ש"דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר". יש מאמר שלם של רבי אייזיק על ההבדל בין לימוד גמרא עם רש"י על הדף ללימוד עם תוספות שמשוה ומקשה ממקומות אחרים. אפשר להשקיע כל דבר, לזרוע אותו, ומגרעין אחד צומחים מליון גרעינים ואתה מרויח הרבה. כל דבר טוב בשביל הפריה. לכן זהו בר דעת, כי גדר בר דעת שהוא ראוי לשאת אשה, להתחתן ולהוליד תולדות. את דבר התורה הזה צריך לזרוע ואפשר להתפרנס ממנו בגדול, עם הרבה חידושי תורה, בהשוואה לעוד דברים. [כמו ההקבלות שהרב עושה.] נכון, כל ההקבלות הן נסיון 'להשקיע' את הדבר, לעשות ממנו עסק. זהו בכלל עומק הענין של "לעסוק בדברי תורה", שלמעלה מלימוד תורה – לעשות מכל דבר עסק מרויח.

זהו ווארט מאד חשוב עבור בחורי ישיבה. בכלל, כל הווארטים ברמ"ח אותיות הם עם דגש על הסברת מהות חסידות חב"ד לבחורי הישיבה, כפי שנאמרו הדברים על ידי רש"ג אסתרמן.

[רובל אותיות רוב ל – רוב לימוד יוצא לנו ממנו...] אם מחברים את האותיות וב של רובל מקבלים רחל וכסף הוא מלשון כיסופים... רובל כסף = צדקה צדקה – העסק הכי טוב (כהשקעה על מנת להרויח) הוא לתת צדקה כמ"ש "זורע צדקות מצמיח ישועות" (וכן נאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד").

ב. היחס למדות ולמלכות (אותיות עג-עה)

שמירת המדות ע"י בטול

עג. פרעה אמר למילדות העבריות אם בן הוא והמיתן אותו [פרעה היה מבין גדול בפנימיות.] כלו' שמהמדות [הבן, הז"א הכולל את כל הו"ק.] יכול להיות יניקת החיצונים וזהו״ע מיתת הבן [מיתת המלכים, שבירת הכלים. כמו שיסביר באות הבאה, שהיא המשך, שאחרי התפלה יכולה המדה להתדרדר, שמהתלהבות קדש יכול לכעוס ומאהבת קדש יכול להגיע לתאוה. המדות הן בסכנת מיתה, כי "יש מי שאוהב", והישות יכולה להשבר ולמות. כך פרעה אומר: אם זהו בן – והמיתן אותו, הוא ימות.].

אך אם בת היא וחי' שמקעומ"ש [בת, המלכות, היא קבלת עול מלכות שמים, וממנה] לא יכול להיות יניקת החיצונים [באות הבאה הוא יסביר שיתכן רק שקבלת העול תסתלק, תתעלם. כאן כותב שאין יניקה:] שאי״ל רשות ע״ז [ווארט מיוחד, שלחיצונים אין רשות להפוך קבלת עול מלכות שמים – אפילו אם היא מתעלפת-מתה, "ארעא אתבטלת", אין להם רשות להפוך אותה לקבלת עול זר, במקום להשתעבד לה' או לתורה להפוך לע"ז או משהו כזה ח"ו. כך אומר פרעה למילדות. בדרך כלל ידוע ש"'שמור' לנוקבא", "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות", אך כאן דווקא הבנים צריכים שמירה יתירה.].

והן [המילדות, שזכו להיות מסרבות הפקודה הראשונות.] אמרו כי חיות הנה פי' לא יוכלו החיצונים להניק מהמדות [שלנו, של העבריות. למה?] שממשיכים ביטול בהמדות ["החכמה תחיה", ממשיכים חיות-בטול במדות, ולכן אין שבירה ויניקה.] וזהו שתרגם על חיות חכימין [סתם מדה נמצאת בסכנת שבירה בשל הישות שבה, אבל הנשים העבריות "חיות הנה", ממשיכות בטול במדות.].

גם זו דוגמה לווארט שממחיש מהי חב"ד. מתוארת כאן "דרך ארוכה וקצרה" – צריך לעבור דרך המוחין כדי להחדיר במדות חיות אמתית, שהיא בטול. כשעוברים דרך המוחין מגיעים גם לפנימיות הלב. מדה שבסופו של דבר מתה היא חיצוניות המדה, אבל פנימיות המדה, שחדורה בטול וחיות אמתית, בדרך ארוכה וקצרה, לא תמות.

קבלת עול אינה נשברת

נמשיך לאות הבאה, שהיא המשך:

עד. אחת מהנה לא נשברה פי' שבמדת [צ"ל שבמלכות, או שבמדת מלכות.] לא היתה שבירה [המלכות היא ה"אחת מהנה לא נשברה". הרי הפסוק אומר "שֹמר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה", ובפשט 'אף אחת מהנה לא נשברה', אך כאן משמע שכולן נשברו חוץ מאחת... כמו שכל הווארטים כאן הם דרוש, יש כאן דגש על המלה "אחת" ולכן דורש ש"אחת" לא נשברה – "אחת" לשון נוקבא, ממילא הולך על המלכות. יותר מכך, בכל עצם יש את ה"אחת מהנה" שלה, כמו שאנו מסבירים שיש "שכינה במערב" בכל מקום. ורמז: "אחת מהנה" עולה בגימטריא אחד מלכות.] שממדות יכול להיות יניקה החיצונים [וכאן הוא לא מזכיר את הפתרון שבאות הקודמת, המשכת בטול.] אבל לא מקבעמ״ש כנ״ל [הוא כותב כאן בפירוש 'כנ"ל', לומר שממשיך את האות הקודמת.],

וז״ש דוד ([שהוא] מדת המל') ולמות לא נתנני [הגיע עד סף המות, "יסר יסרני יה", אבל "ולמות לא נתתי" – המלכות לא מתה אלא רק נשברת.] והנפ״מ בין שבירה לנפילה [מחדש במלכות מלה, נפילה, כי ברור שהמלכות נופלת – דוד הוא "בר נפלא", יש לו "סכת דוד הנופלת", הוא נפל בכמה ענינים, "שבע יפול צדיק וקם". מה ההבדל בין הנפילות לשבירת המדות האחרות?]: שבירה - שנשברה ונעשה מהות אחר [שהשם הראשון מתבטל, כמו בהלכה לגבי קנין. כשאין לכלי את השם הראשון מהותו משתנה, כי כל דבר מתהווה משמו אשר יקראו לו בלשון הקדש, ואם נשבר עד שהשתנה שמו יש לו מהות אחרת. שבירה בלי שינוי השם עדיין אינה שבירה. זהו הסבר יפה בקבלה ל"פגם", בו הוא לא מת, לא נופל לעולם אחר, השם נשאר[ג].],

וזה שבמדות הי' שבירה [כמו שכתוב באות הקודמת:] שלפעמים מזה גופא שהי' לו בתפי' אהבה נופל [משתמש במושג נפילה אבל הכוונה שבירה.] אח"כ באהבה זרה [אף על פי שלכאורה כן יש שם משותף, זו מהות אחרת, לא אותו שם.], כידוע מענין פלשתים [ש"ליצנים היו", שהמדות נופלות להיפך.] אבל מקבעמ״ש לא יפול לההיפך [כמו שאמרנו קודם.] רק יכול להיות שיסתלק בקב״ע [צריך להיות הקב"ע. ההסתלקות היא נפילת דוד המלך, שהזכיר קודם.]. וזהו לא נשברה בקב״ע.

[מסכם בשני פירושים של אדמו"ר הזקן בלשון הספד"צ:] ב' פי' מאדמוה״ז בארעא מתבטלת [צ"ל אתבטלת. "ארעא אתבטלת" היא כמו העלפון של עם ישראל, שהבעל שם טוב אמר שהוא נשלח מהשמים להעיר את עם ישראל על ידי קריאה בשמו – מי ששקוע בעלפון עמוק לא מתהפך למשהו אחר, ואפשר להעירו על ידי קריאה בשמו שלו בלשון הקדש ובכך לעורר את מהותו העצמית כנ"ל.] א' ארעא - קבעמ״ש מזה יכול לבוא לביטול אמיתי [כאן הוא מפרש מלמטה למעלה, ש"אתבטלת" היינו עלית המלכות – לכאורה היפך הכוונה בספרא דצניעותא. משהו חב"די לגמרי, שמקבלת עול אפשר להגיע לבטול. אם רוצים לקשר לפשט הספד"צ, גם הפירוש הראשון הוא הסתלקות, אבל זו הסתלקות חיובית, ראיה איך בפנימיות הכל טוב, מתוך ה"ארעא", קבלת עול, מגיע לבטול אמתי, "אתבטלת". כידוע, המלה העיקרית בחב"ד היא בטול, ודאי שרוצים לתת לבטול גם את המובן החיובי שלו. וגם, כל הענין של חב"ד שעבודה מבוססת על קבלת עול – כל השכל של חב"ד הוא כדי להכיר במעלה של קבלת עול, ובכך המשך מסורת הבעל שם טוב, שהחב"ד הם כדי לראות את מעלת היהודי הפשוט. מתוך קבלת עול באמת אדם יכול להגיע לבטול אמתי, התכלית החב"דית.] ב' [כפי שאמר קודם:] ארעא - קבעמ״ש רק מתבטלת ממנו הקב״ע אבל שמזה יפול לההיפך לא.

עמידה וישיבה – בטול ושוב

עה. [יש מאמר חז"ל "עמידה קשה ללב, ישיבה קשה לתחתוניות". הוא מסביר אותו על דרך החסידות:]

עמידה קשה ללב - ביטול [עמידה היא בטול. רואים זאת בתפלת עמידה, תפלת האצילות. גם בפסוק "ויעמד השמן", כאשר "אשה אחת מבני הנביאים צעקה אל אלישע" והוא אמר לה למלא את כל הכלים הנמצאים מאסוך השמן שנשאר לה, האמונה הטהורה שבנקודה הפנימית של לב כל יהודי, עד שנגמרו כל הכלים. אז נעשה עמידה, שהיא נצחית עד תחית המתים – הבטול הופך לנצחי. כתוב בדא"ח הרבה על "ויעמד השמן" (הערך הממוצע של כל אחת משלש אותיות שמן שוה "ויעמד", היינו שבמלה זו, "ויעמד", מתגלה עצמיות השמן), וגם השמן עצמו הוא חכמה (אצילות, עמידה). ההבדל בין עמידה לישיבה הוא בדרך כלל זכר ונקבה. בכלל עמידה וישיבה הם עולם האצילות ועולם הבריאה, כורסיא. ישיבה יותר טובה להתבוננות, לכן קריאת שמע בישיבה, אבל עמידה היא בבטול, באצילות. גם בתקיעת שופר יש קודם תקיעות דמיושב ואחר כך תקיעות דמעומד. כל זה להסביר שעמידה היא בטול, ואומר שבטול] קשה לאהוי״ר [שהוא לב. הבטול בעצם מבטל את האהבה והיראה.] כמ״ש בעמדם תרפינה כנפיהן [פסוק במרכבת יחזקאל (הלשון מופיע פעמיים, בשני פסוקים רצופים), שייך ל"מעשה מרכבה" המדות הן "מעשה בראשית" (כמ"ש "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ וגו'"). ב"מעשה מרכבה" יש אמנם רנו (ד בחזקת ד) כנפים, כמו שאומר התרגום – וכנפים הם אהבה ויראה, "תרין גדפין" בלשון הזהר – אבל תכלית הכל הוא "בעמדם תרפינה כנפיהן", הבטול, שהוא מהות מעשה מרכבה.

אפשר היה לחשוב שזה המשך למה שהיה כתוב קודם, שאם ממשיכים חיות במדות אין בהן שבירה, אבל כד דייקינן זה הפוך – קודם היה כתוב שהחיות שומרת מיניקת החיצונים מהמדות, אבל לא בטול המדות אלא גילוי פנימיות הלב, עבודת ה' האמתית ללא סיג, וכאן כתוב שמבטל את המדות. הקדמת קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי עוסקת בשאלה אם טוב או לא טוב לבטל את המדות – הוא מתאר חסידים שבטלו כל התעוררות מדה ושולל זאת.

צריך לומר שיש כאן שתי מדרגות של בטול. בטול הוא חכמה. יש את ישראל סבא, פרצוף החכמה שנמשך ללב – ישסו"ת נמשכים ללב להחיותו, לא לבטל אותו. מה שהמילדות אמרו לפרעה על המשכת החיות היינו הבטול מישראל סבא (מתאים שהמילדות העבריות תהיינה קשורות ל"ישראל סבא" – הן מסרו את נפשן למען ישראל סבא והמשך זרעו. על ישראל סבא נאמר "יעקב לא מת" ו"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", היינו המשכת חיות למדות לקיימן לעד). אבל "עמידה קשה ללב", "בעמדם תרפינה כנפיהן", היינו אבא עילאה דתחות דיקנא, מדרגה שלא נמשכת כדי להחיות את המדות. אם כבר, זו הבחינה בחכמה שמתקשרת למעלה, עליה כתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק". כלומר, עמידה כאן היא לא סתם אצילות אלא אצילות שבאצילות, כמו שכתוב על נשמת אדמו"ר הזקן. בעיקר ראו זאת אצל אדמו"ר האמצעי, לכן הוא היה צריך להבהיר בהקדמת קונטרס ההתפעלות שלא צריך לבטל את התעוררות המדות שבאה על ידי עבודת ההתבוננות (פנימיות אמא. רק במי שמגיע לבטול אמיתי, פנימיות אבא, המדות מתבטלות מעצמן, "בעמדם תרפינה כנפיהן"). שייך למה שכתוב בפרי הארץ שלח שאנו לומדים על "התפשטות הגשמיות", שהגוף נשאר ריק מהנשמה שעזבה אותו. כאן קורא לבטול עמידה ושם לעמידת הגוף בפני עצמו עמידה, אבל כנראה אותו ענין. אדמו"ר האמצעי היה מתפלל כל כך בהתפשטות הגשמיות שהגוף היה דום והמשמש, תמורת פרוטה, היה מסובב אותו להראות אותו לחסידים... כשהוא שמע  זאת הוא פיטר אותו.].

[אחר כך מפרש את המשך המאמר. כאן הוא מסביר "קשה" הפוך – לא מבטל אלא גורם יותר מדי. יותר קרוב לפשט, שעושה חולי מעים. כתוב בגמרא שאדם צריך לחלק את היום – שליש בעמידה, שליש בישיבה ושליש בהליכה. צריך איזון, וישיבה מרובה מזיקה.] ישיבה קשה לתחתונים - כשיהי' בהשוב תמיד [עמידה היא בטול בדרגת אבא עילאה, וישיבה היא שוב קבוע, בלי דופק של "רצוא ושוב".] ישאר בתחתו' [ואז יהיה "שפל באמת" באמת... כמו צדיק אחר שחתם עצמו כ"שפל באמת" בחיקוי לבעל פרי הארץ.].