כתר שם טוב (טא-ב) - שבת קדש פרשת יתרו, כ' שבט ע"ט – כפר חב"ד הדפסה

בע"ה

שבת קדש פרשת יתרו, כ' שבט ע"ט – כפר חב"ד

כתר שם טוב (טא-ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות טא: "חכם לב יקח מצות"

התורה שנלמד היום היא מהתורות היסודיות בדרך הבעל שם טוב, שהזכרנו הרבה פעמים:

טא. מי שהוא חכם לב יקח מצות ויראה בכל אחד מתרי"ג מצות לקשר מעשי המצוה שעושה, שנק' מצוה תתאה, לייחדה אל מצוה עליונה, שהיא המחשבה והכוונה של המצוה. וזהו שאומרים על מצוה א' אשר קדשנו במצותיו...

הבעל שם טוב מדייק שלפני כל מצוה בודדת מברכים "אשר קדשנו במצותיו", לשון רבים. מדוע? כל מצוה כוללת מעשה וכוונה, ו"חכם לב יקח מִצְוֹת"[ב] רבות בתוך המצוה האחת שהוא מקיים.

מעשה-מחשבה-כונה

בפרט, כשמדייקים בלשון הברכה – "אשר קדשנו במצותיו וצונו" – המלה "במצותיו", בלשון רבים, רומזת לשתי מדרגות כלליות, והמלה "וצונו" רומזת לעוד מדרגה פרטית. מהן שלש המדרגות? בכל מצוה יש פנימיות וחיצוניות. פנימיות כל מצוה היא המחשבה והכוונה שבה. בפרטיות, יש לומר שהמחשבה שבמצוה היא המחשבה-כוונה הכללית לעשות את רצון ה' (ובכך לעשות לו נחת רוח – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[ג]), אך יש גם את הכוונה הפנימית הפרטית של כל מצוה, המוסברת בכתבי האריז"ל והחסידות. כלומר, רק בפנימיות המצוה יש שתי מדרגות – מחשבה וכוונה. חיצוניות המצוה היא מעשה המצוה בפועל, מתוך קבלת עול של עבד למלכו (כוונה פשוטה לצאת ידי חובה, לא לעשות נחת רוח).

שלש הבחינות שבכל מצוה – מעשה-מחשבה-כונה[ד] – מכוונות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל, וד"ל. המעשה בקבלת עול (הכנעה) והמחשבה הכללית (הבדלה) – הינם כלליים, ואילו הכוונה המיוחדת היא פרטית, ודווקא בה ההמתקה[ה].

לסיכום, ביאור הפסוק הוא כך: "חכם לב יקח מצות" – מי שהוא חכם-לב לוקח מצוות לשון רבים, את שני ממדים המצוה (שכל אחד הוא מצוה בפני עצמה), החיצוניות (מעשה) יחד עם הפנימיות (מחשבה-כוונה). לגבי מצוות שבדבור, הרי "עקימת שפתיו הוי מעשה"[ו], וכמבואר מהבעל שם טוב[ז] שהיינו בסוד "מי [בינה-כוונה] זאת [מלכות-דבור] עֹלה מן המדבר"[ח].

רמזי "חכם לב יקח מצות"

איזו מלה יוצאת מראשי התבות "חכם לב יקח מצות"? חלים. מה הכוונה? [מלשון להחלים?] כן, לשון בריאות. יש לשון בחז"ל "עתים חלים עתים שוטה"[ט], לפעמים שפוי-בריא לפעמים שוטה, זה קשור לטיפול בבעיות נפשיות (וקשור לסוד החשמל – "עתים חשות עתים ממללות"[י]: כשאינך שפוי – שתוק, כשהִנך שפוי – דבר). יוצא שמי ששפוי ("חכם לב") עושה את המצוה עם הכוונה הפנימית (מה שאין כן מי שמקיים את המצות רק בחיצוניות הנו 'שוטה', ללא מחשבה וכוונה. ואף על פי כן הוא באמת, על פי תורת אמת, יוצא ידי חובתו, מה שאין כן מי שמכוון ואינו מקיים את המצוה במעשה בפועל, בזמן שאינו אנוס כרשב"י)...

כמה שוה "חכם לב"[יא] (שתי המלים מוקפות, "חכם-לב", ולפי כללי טעמי המקרא הן נחשבות מלה אחת)? 100, שלמות של יפי, י פעמים י. 100 רומז לכתר עליון[יב], כמבואר בקבלה[יג] בסוד "ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו'"[יד]. נמצא שה"חכם לב" מקבל מאור הכתר, סוד יניקת אור אבא מהמזל השמיני[טו], "נֹצר חסד"[טז], סוד "אַיִן מזל לישראל"[יז] כנודע מהבעל שם טוב.

כמה שוה "חכם לב יקח מצות"? 754 = חן פעמים אחד-אהבה (חן במספר קטן[יח]). הוא מוצא חן בעיני אלהים (פנימיות) ואדם (חיצוניות).

החלק הקדמי של "חכם לב יקח מצות" = 2452 = 4 פעמים תריג מצות התורה. בכל מצוה יש שתי מצות כנ"ל, ושוב יש התכללות, "שתים שהן ארבע": הכוונה שבמעשה, כוונת קבלת עול מלכות שמים לצאת ידי חובה כנ"ל, המעשה שבכוונה וציור אותיות השמות הקדושים שבכוונה, כמבואר בתניא[יט] שציור האותיות הוא ענין המעשה שבמחשבה.

ב. טב: "ויהי ערב ויהי בוקר" – תקון הדבור

רפואה בסם המות

טב. <ומהבעש"ט> ע"פ [סוד וע"פ ששמעתי ממורי פסוק] ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד <וכו'>.

<הענין> [והעולה ממה שכתבתי, דכתב היעב"ץ] כי אהרן ע"י שקר שאמר <כמה חבירך מתחרט ושלחני אצלך כו', כמ"ש במדרש, עי"ז> עשה שלום, כי רופא מומחה ע"י סמים הממיתים רשאי להשתמש בהם כדי להחיות הנפשות [וכו'].

בדרך כלל מוסבר בחסידות שאהרן הכהן שינה מפני דרכי שלום. לא כתוב שמותר לשקר אלא לשנות. לשנות היינו לגלות את הפנימיות שמאחורי ההסתרים. בפנימיות יהודי אוהב את החבר שלו ורק בחיצוניות יש מחלוקת, ואהרן מגלה את הפנימיות. יש פתגם בחסידות שאם סוחטים יהודי כמו סמרטוט, הטפה האחרונה שיוצאת ממנו, התמצית שלו, היא טפה של אהבת ישראל. את זה מגלה אהרן הכהן.

פה הבעל שם טוב כותב דווקא שקר ולא שינוי, כדי להסביר שזה משהו שלא כל אחד יכול לעשות – כמו סם המות, שרק לרופא מומחה מותר לרפא על ידו. בעצם, זו עצמה ההגדרה של רופא מומחה: מי שיודע איך לרפאות עם סם המות.

[איך זה קשור להתחלה לפסוק "ויהי ערב"?] גם את השקר, החשך, ה' ברא כדי שיתחבר עם הבקר ויהיה הכל "יום אחד" (לשון הפסוק הוא הסיום-התכלית של יום אחד של מעשה בראשית, שכללות ענינו הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא"[כ] – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[כא]. ערב-בקר-יום-אחד ר"ת אבי"ע, ארבעת העולמות – אחד-אצילות בקר-בריאה יום-יצירה ערב-עשיה, "אף עשיתיו"[כב]. "יום אחד" היינו גילוי האהבה המסותרת שבלב – שמקורה באצילות – ביצירה דווקא, כמבואר בתניא[כג] סוד "יוצר אור", "ויקרא אלהים לאור יום").

התנשאות דקדושה

<וזהו> בש"ס דחולין האמנם אלם צדק תדברון, יכול יגיס דעתו שהוא בניחותא ע"ש.

בגמרא[כד] יש שלשה שלבים בפירוש הפסוק: "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם'[כה]? מה אומנותו של אדם בעולם הזה – ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר 'צדק תדברון'. יכול יגיס דעתו? ת"ל 'מישרים תשפטו בני אדם'".

ופירש"י: "'האמנם אלם'. אומנות יפה היא האילום אבל צדק דהיינו דברי תורה אותו תדברון. 'מישרים'. כמישור, ארץ חלקה שנוחה לידרס".

"האמנם אלם" הבסיס הוא להיות אלם, לדעת לשתוק, התכונה הכי חשובה שעל האדם ללמוד. "צדק תדברון" למרות זאת בתורה צריך לדבר ולא לשתוק. שואלת הגמרא: "יכול יגיס דעתו?" זאת אומרת שאם מלמדים תורה ברבים יש חשש שהאדם יגיס דעתו על הצבור?! עונה הגמרא – לא, שהאדם יעשה את עצמו מישור (שנוחה לידרס), ללא שום גבהות כלל. הבעש"ט מפרש את החלק השלישי הפוך, "יכול יגיס דעתו" בניחותא – כלומר, באמת יכול יגיס דעתו! לכאורה זה הפוך מכל מה שמחנכים בחסידות, אלא שהבעש"ט יוצא מגדרו כדי להסביר שלימוד תורה (ברבים) הוא ללא כל הגבלות וסייגים.

מכאן יוצא הסיפור המפורסם על החסיד שבא לאדמו"ר האמצעי ואמר שמרגיש בעצמו קצת התנשאות-גאווה כשחוזר חסידות ומשום כך רוצה להפסיק (שלא להפסיד את צורתו הפנימית), והרבי ענה לו "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן" (יהיה ממך בצל, אבל חסידות תחזור). חבדני"ק שיוצא לרחוב להניח ליהודים תפילין, צריך שיהיה לו בטול בפני כל יהודי (כפירוש הפשוט בחז"ל ל"יכול יגיס דעתו ת"ל מישרים תשפטו בני אדם"), אבל בכל זאת אם הוא מרגיש טפת 'גאות יחידה' (או אפילו סיפוק אישי) זה לא נורא, כלומר שלא משום כך יפסיק להתמסר לשליחות שלו. אך יחד עם זאת, חשוב שיבין שכאשר הזולת מריח בו שמץ של גאוה זה מרחיק מאד במקום לקרב.

הכוונה של הבעל שם טוב היא שהגאוה, "יגיס דעתו", במקום הנצרך על מנת להשפיע לזולת להחדיר בו את המסרים בפנימיות (פעולה המצריכה "אבר חי"[כו], "חותם בולט"[כז], שיש בהם בליטת היש, וכנודע שבאלב"ם פרצוף "יש" הוא פרצוף ספירת היסוד, אבר הברית, כח המשפיע לזולת בפנימיות[כח]) היא כמו השקר של אהרן על מנת להשכין שלום, כמשל הרופא המומחה היודע להשתמש בסם המות לרפא את החולה (אף ממחלה אנושה).

חלקי הפסוק כנגד חש-מל-מל

שלשת השלבים בפסוק הנ"ל הם בסוד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה:

קודם צריך להיות בבחינת "חש", "אלם"; אחר כך בדברי תורה (המובדלים בעצם מדברי חולין) צריך להיות "פתח פיך ויאירו דבריך"[כט]; אך לשם ההחדרה בפנימיות צריך "אבר חי", "חותם בולט" כנ"ל, "יכול יגיס דעתו – בניחותא" (רמז ל"דברי חכמים בנחת נשמעים"[ל] – גם כאשר יגיס דעתו כדי שדבריו יהיו נשמעים-נקלטים, החכם מדבר בנחת, בחינת "מישרים תשפטו בני אדם", "בניחותא").

והוא ענין "אתהפכא חשוכא לנהורא"[לא], להפוך את הגאוה לקדושת שם יה (כידוע בכתבי האריז"ל[לב] שהגאוה פוגמת בשם יה, ב"נסתרת להוי' אלהינו", אך כאן מלמד אותנו הבעל שם טוב על אודות גאוה טובה שמחדירה את הנסתרות בפנימיות ממש, סוד החדרת ה-אלף-פלא לתוך הגולה להפוך אותה לגאולה, בסוד "ואני בתוך הגולה"[לג] של מעשה מרכבה). אותיות יה הן המוחין הנכנסים ל"אלם" והופכים אותו לאלהים (כמבואר בתורת המגיד[לד] על הפסוק בתחלת שירת הים "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה"[לה]) – לקיים את רצון ה' בתחלת בריאת האדם, "אני אמרתי אלהים אתם"[לו] (שהאדם יברא עולמות כמו ה' ויחיה חיים נצחיים כמו ה').

בפרקי אבות למדנו "סיג לחכמה שתיקה"[לז]סיג אותיות גיסגיס דעתו, כמו שני גיסים שמרוב קירוב הדעת לב כל אחד גס בחברו (כמו משה רבינו, שזכה לבינה, שם סג, סוד "כלו סג", שלבו גס בשכינה, שמדבר עם ה' כחפצו בכל עת). היינו שמ"שתיקה" ("האמנם אלם") באים ל"חכמה" ("אורייתא מחכמה נפקת"[לח], "יכול אף לדברי תורה? ת"ל 'צדק תדברון'") ומשם ל"סיג"-גיס ("יכול יגיס דעתו – בניחותא"), ודוק.

והיינו מה שכתוב "תֹלה ארץ על בלימה"[לט] (בגימטריא בראשית, ראשית עבודת האדם בעלמא דין), על מי שבולם את פיו בשעת מריבה (מול עובד ה' בתמימות כל העולם הזה-עלמא דשיקרא, הוא בבחינת "מריבה", שעל כן ההלכה הראשונה בטור ובשו"ע היא "אל יבוש מפני המלעיגים", קודם לשתוק, לקיים "תלה ארץ על בלימה", ואח"כ "תחנונים ידבר רש"[מ], ולבסוף "ועשיר יענה עזות"מח – "יכול יגיס דעתו – בניחותא", סוד חש-מל-מל כנ"ל).

והנה, "האמנם אלם"[מא] = אור, אין סוף, רז כו'. "דא רזא דאורייתא" – "כבֹד אלהים הסתר דבר"[מב] ("חש", עד שמגיע העת של "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"[מג], שהיא ה"מל" הראשון שעל ידי האריז"ל, ו"יפוצו מעינֹתיך חוצה"[מד], ה"מל" השני על ידי הבעל שם טוב, "יכול יגיס דעתו – בניחותא").



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי משה הלר. לא מוגה.

[ב] משלי י, ח.

[ג] לשון חז"ל בכ"מ.

[ד] מעשה-מחשבה-כונה = 851, חיה פעמים יחידה = "זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה רבינו ע"ה באספקלריא המאירה. ראשי התבות הם ממך, שלמות של יפ"י – "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דה"א כט, יד).

[ה] מכיון שיש המתקה במחשבה, יש המסתפקים בכוונת המצוה ונראה להם שזו מצוה שלמה, ואכן יש בכך שלמות מסוימת. כשרשב"י היה במערה הוא קיים את כל המצוות במחשבה. הוא היה אנוס מלקיימן במעשה, ו"אונס רחמנא פטריה" (נדרים כז, א), אל קיים אותן בכל זאת במחשבה (ובשמחה של מצוה, "עבדו את הוי' בשמחה", אותיות מחשבה).

[ו] ב"מ צ, ב.

[ז] כתר שם טוב (קה"ת, הוצאה שלישית) אותיות סזא ו-תה.

[ח] שה"ש ג, ו; ח, ה.

[ט] ר"ה כח, א.

[י] חגיגה יג, ב.

[יא] "חכם לב" ברבוע פרטי = 2968 = 7 פעמים משיח בן דוד.

[יב] "חכם לב יקח מצות" באתב"ש = כתר, סוד כתר מצות, תריג דאורייתא ו-ז דרבנן, תרך עמודי אור כמבואר בתניא (אגה"ק כט).

[יג] זהר ח"א קכג, א; שער מאמרי רשב"י חיי שרה. ובכ"ד.

[יד] בראשית כג, א.

[טו] ראה שער מאמרי רשב"י, פירוש האד"ז (עמ' רמט), ובכ"ד..

[טז] שמות לד, ז.

[יז] בעש"ט עה"ת לך כו; ע"פ שבת קנו, א.

[יח] "חכם לב יקח מצות" במספר קטן = 52 = 4 פעמים אחד-אהבה-חן במ"ק, הערך הממוצע של כל תבה.

[יט] פרק כ.

[כ] שבת עז, ב.

[כא] בראשית א, ה.

[כב] ישעיה מג, ז.

[כג] פל"ט ואילך.

[כד] חולין פט, א.

[כה] תהלים נח, ב.

[כו] ראה כתר שם טוב (קה"ת, הוצאה שלישית) אות טז.

[כז] ראה לקו"ת שה"ש ד"ה "שימני כחותם" (מה, א).

[כח] ראה שיעור אמונה ובטחון 20.

[כט] ברכות כב, א.

[ל] קהלת ט, יז.

[לא] ע"פ הקדמת הזהר ד, א.

[לב] שערוה"ק יחוד כ, תקון הגאוה והליצנות. וראה עוד ספר הליקוטים תהלים פל"ו (עה"פ "אל תבואני רגל גאוה"); שער מאמרי רז"ל ריש מסכת סוטה.

[לג] יחזקאל א, א.

[לד] דברות המגיד בשלח אות ג.

[לה] שמות טו, ב.

[לו] תהלים פב, ו.

[לז] אבות פ"ג מי"ג.

[לח] זהר ח"ב קכא, א.

[לט] איוב כו, ז.

[מ] משלי יח, כג.

[מא] כל הפסוק, "האמנם אלם, צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם" = 2565 = 3 פעמים 855, אדם פעמים חוה. נמצא שהערך הממוצע של שלשת חלקי-שלבי הפסוק הוא אדם פעמים חוה, אדם לשון "לך דמיה תהלה" ("תהלתך" = 855 = אדם פעמים חוה), חש, וחוה לשון "יחוה דעת", מל, כנודע ומבואר באריכות במ"א.

ערכי שלשת חלקי הפסוק: 207 856 1502; הפרשים: 649 646; בסיס: 3- (כנגד שלשת חלקי הפסוק). הסדרה עד 7 מקומות: 207 856 1502 2145 (א-דני במשולש) 2785 3422 4056 (6 פעמים 26 ברבוע, הוי' פעמים יוסף). דילוג: 207 1502 2785 4056 = 8550 = 10 פעמים אדם פעמים חוה וכנ"ל!

[מב] משלי כה, ב.

[מג] תניא, אגה"ק כו. ראה הקדמה ראשונה למ"ח ובהקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות (נדפסה בתחילת העץ חיים).

[מד] משלי ה, טז. אגרת הבעש"ט לגיסו ר' גרשון קיטובר (כתר שם טוב אות א).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com