| תפלה קודם הלמוד_פרק ז |
|
|
פרק ז – בין "ידיעת התורה" ל"מעשה" עד כאן למדנו בפרטיות כל אחת מחמשת מדרגות התפילה:
קוצו של י' – יחידה – כתר – ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן. י – חיה – חכמה – ולידי דבקות הבורא ה – נשמה – בינה – ולידי ידיעת התורה ו – רוח – מידות – ולידי מדות ישרות ה – נפש – מלכות – הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה,
תורה לשמה נמשיך ונשלים ענינים הנוגעים לכללות ענין התפילה ומדרגותיה. פרק ז דן בקשר בין שתי אותיות ה' בשם הוי'. זהו גם אחד מפרושי הביטוי "תורה לשמה": לשם ה – לשם אות ה תתאה, "מעשה", או לשם אות ה עילאה, "ידיעת התורה", שבשם הוי'. וממילא, אם ישנן שתי אותיות זהות בשם הוי' – הרי שצריך להתבונן מהו המכנה המשותף להן, מהו הצד השוה שביניהן. כאשר ישנם שני דברים הנראים אותו הדבר – כנראה שישנו חוט פנימי המחבר אותם ואינם אלא אותו הענין בשני ממדים שונים.
ואם כן, צריכים אנו להתבונן מהו הקשר בין "ידיעת התורה" שכנגד ה"נשמה", לבין מדרגת ה"מעשה" שכנגד ה"נפש". ההסבר בפרק ז ממשיך את מה שהוסבר בפרק ו ש"נפש" בארמית הוא לשון "נפישו": "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" ומתרגם אונקלוס: "ואמר להון יי פושו וסגו ומלו ית ארעא". כלומר, נפש מלשון פושו – לשון התפשטות של ריבוי תולדות. מצוה מעשית כל מעשה יעיל ותקיף – הוא מעשה של "פרו ורבו". לכן "המצוה המעשית" הראשונה בתורה, שכוללת את כל תרי"ג מצוות התורה, היא מצות "פרו ורבו". זו דוגמה ואבן יסוד לכל מצוות התורה – כלומר, שכל מצוה ומצוה בתורה צריכה להיות בבחינת "פרו ורבו" – "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". למדנו ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" ואמרנו שכל מעשה טוב הוא בבחינת תולדה – כלומר, "פרו ורבו". ואם כן, מאחר שאות ה תתאה – מעשה, היא "פרו ורבו" – צריך להיות גם "פרו ורבו" במדרגת אות ה עילאה – "ידיעת התורה". ושוב, ישנו תמיד קשר בין שתי אותיות ה בשם הוי' – וזה מה שרוצים אנו להסביר ובכך להמשיך את מה שכבר הוסבר בפרק הקודם.
פרק ז האות ה מורה על התפשטות וריבוי. ה עילאה על התפשטות השכל בידיעת כל פרטי הלכות תורתנו הקדושה וסודותיה – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" (וכנודע שמצות "ידיעת התורה" היא לדעת את כל תרי"ג מצות התורה וכו' בידיעה ברורה וכאחת). ה תתאה שבשם מורה על התפשטות ב"פעולת צדיק לחיים", להחיות נפשות רבות ע"י מעשים טובים הרבה.
נתחיל להסביר: האות ה מורה על התפשטות וריבוי. ההוראה של אות ה, כל אות ה, היא התפשטות וריבוי. באות ה עילאה של שם הוי' עיקר הדגש הוא על המילה "התפשטות". לגבי ה תתאה של שם הוי' עיקר הדגש הוא על המילה "ריבוי". ציור אות ה – אות ה היא אות רחבה המתפשטת לשלושה כיוונים. הקו האנכי והקו המאוזן מיצגים את ממדי ה"אורך" וה"רוחב" ואילו הרגל השלישית הקצרה, המנותקת מהקו העליון, מורה על ממד שלישי, ממד ה"עומק" – שכאילו נכנס לתוך הדף. ואם כן, אות ה, יותר מכל אות אחרת – מורה על התפשטות והתרבות וכאמור, באות ה עילאה העיקר הוא התפשטות ואילו באות ה תתאה העיקר הוא התרבות.
ים ויבשה ים – אות ה עילאה היא עדיין בגדר של "עלמא דאתכסיא" ולכן הריבוי אינו ניכר בה. "עלמא דאתכסיא" הוא כמו ים "רחב ידיים", "מים שאין להם סוף" – ואכן יש באמת דגים רבים בתוך המים – אלא שהריבוי המופלג נעלם ואילו ההתפשטות גלויה. הריבוי מכוסה ובטל בתוך ההתפשטות: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת". יבשה – אות ה תתאה נקראת "עלמא דאתגליא", "יבשה" ובה ישנה גם התפשטות – אך החידוש של ה"יבשה" הוא הגילוי של ריבוי הנבראים. אומרים חז"ל ש"כל מה שיש ביבשה יש בים" – רק שביבשה זה גלוי ואילו בים זה מכוסה ונעלם. "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ הוי'". נחזור: בשם הוי' שתי אותיות ה' על שם שתי מדרגות של עולם, שתי מדרגות של מציאות. ישנה מציאות של התפשטות וריבוי – אך הריבוי בה מכוסה ונעלם – ונקראת "עלמא דאתכסיא". וישנה מציאות של התפשטות וריבוי שבה הריבוי גלוי – ונקראת "עלמא דאתגליא". כל ריבוי מתגלה מצד ה"מלכות" שעליה כתוב "אין מלך בלא עם". המלכות מחייבת עם – ועם זה ריבוי נבראים, ריבוי חפצים. אך ורק המלכות מחייבת התגלות הריבוי. הוי' רוצה למלוך בעולם של ריבוי נבראים, ריבוי דברים, ריבוי מעשים – כאשר כל מעשה טוב, מעשה הצדקה, עושה "שם" – "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" – מקדש את המציאות לשם הוי'.
ה עילאה – ידיעת התורה ה עילאה על התפשטות השכל בידיעת כל פרטי הלכות תורתנו הקדושה וסודותיה – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" (וכנודע שמצות "ידיעת התורה" היא לדעת את כל תרי"ג מצות התורה וכו' בידיעה ברורה וכאחת). כאמור, ענינה של אות ה הוא התפשטות וריבוי. עיקר הדגש באות ה עילאה של שם הוי' הוא על המילה "התפשטות" ואילו עיקר הדגש באות ה תתאה הוא על המילה "ריבוי". אות ה' עילאה היא הכונה ללמוד תורה על מנת לדעתה – "ידיעת התורה". אות ה תתאה היא הכונה ללמוד תורה על מנת לעשות "את המעשה אשר יעשון" – לקיים בפועל את מצוות התורה. תורה לשמה – שתי אלו הן הכוונות העיקריות בלימוד תורה לשמה. אנו לומדים כאן חמש מדרגות, חמישה פרושים, של לימוד תורה לשמה – ובהם שני הפרושים העיקריים, הפשוטים, של לימוד תורה לשמה: א – ללמוד תורה על מנת לעשות את מצוות התורה. ב – ללמוד תורה כדי להיות דבוק בתורה – כלומר, ללמוד תורה לשם התורה בעצמה. כאשר האדם יודע את התורה וכל התורה כולה נמצאת אצלו בתודעה – אזי הוא אכן דבוק בתורה – וכאמור, ישנה מצוות עשה לדעת את כל התורה כולה.
מצות תלמוד תורה מצות תלמוד תורה כוללת ע"פ ה"שולחן ערוך" שתי מצוות": א – ישנה מצוה "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". זאת היא מצוות ההתעסקות בתלמוד תורה – כלומר, האדם צריך ללמוד כל הזמן ואסור לו להבטל מתלמוד התורה. ב – מצוה נוספת היא להגיע למצב של "ידיעת התורה" – כלומר, אתה יודע את כל התורה כולה בבת אחת. כדי לקיים מצוה זאת יש להשקיע שנים רבות, אולי עשרים שנה, בלימוד התורה יומם ולילה. ואזי, אם הוא מוכשר, יוכל לקיים מצוה זאת. אם אינו מוכשר באופן מיוחד ללימוד התורה – אזי אין דורשים ממנו לקיים את "ידיעת התורה" ולבטח יש לו עבודה אחרת. ושוב, אם הוא אדם מחונן – יש לו מצוה להקדיש את כל חייו עד שיגיע למצב כזה שיודע את כל התורה כולה בבת אחת. וכאמור, הזוכה לקיים מצוה זו זכה למדרגת ה"נשמה" – כמו שהוסבר. מי שזוכה ללמוד ולקיים את המעשה בפועל – זכה למדרגת ה"נפש". ושוב, מתוך חמש המדרגות שלמדנו – אלו שתי הכונות הפשוטות של לימוד התורה לשמה – "מעשה" ו"ידיעת התורה".
התפשטות וריבוי המכנה המשותף של שתי אותיות ה דהוי' – הוא שאות ה מורה על "התפשטות וריבוי". מהו אם כן ההבדל בין ה"התפשטות וריבוי" של אות ה עילאה, לבין ה"התפשטות וריבוי" של אות ה תתאה?
ה עילאה מורה על התפשטות השכל בידיעת כל פרטי הלכות תורתנו הקדושה וסודותיה – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". הפסוק במשלי, בפרק אשת חיל, אומר: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ". על פסוק זה כתוב "בספר הזוהר" שהבעל של ה"אשת חיל" הוא הוי'. ה"אשת חיל" היא הנשמה של כל יהודי והבעל הוא הקב"ה שעליו כתוב "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ". ואם כן, הבעל נודע לכל נשמה ונשמה ב"שערים" כלומר, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – הבעל, הקב"ה, נודע לכל אחד ואחד – לפי כמה שמסוגל לשער בליבו. השערה – לשון נ' שערי בינה – השערה בכח ההתבוננות שלו. כלומר, מתוך התבוננות בתורה – במצוות התורה ובסודות התורה – מכירים את הבעל, הוא נותן התורה.
שעורי תורה – אחד המושגים העיקריים בלימוד התורה הוא "שיעורי תורה". ע"פ פשט "שיעורים" אלו מידות השייכות לכל התורה כולה: זית, ביצה, אמה, טפח וכו' וכו'. כל קיום מצוות התורה מיוסד ע"פ "שיעורים" – שבפנימיות הם "מידת היכולת לשער, להתבונן ולתפוס, איזה ממד של האלקות", של הבעל. נקרא שוב: ה עילאה [מורה] על התפשטות השכל השכל מתפשט. הסברנו שאות י' של שם הוי' היא "דבקות הבורא" שמתקיימת באופן של "יש מאין" המתחדש בכל רגע – כמו נורה חשמלית שנדלקת וכבה בכל רגע. בחויית "דבקות הבורא" אין התפשטות – אלא רק נקודת התחדשות תמידית. לעומת זאת, ב"ידיעת התורה" שכנגד אות ה' עילאה של שם הוי' – צריך לדעת חומר רב מאד וממילא השכל חייב להתפשט. דבקות הבורא – להיות פיקח זה מלשון "פקיחת עינים" – ושורש הפיקחות בשכל היא הפיקחות לראות את ההתחדשות – להיות דבוק בהתחדשות.
מחלוקת קורח וכל עדתו פיקחות אינה מחייבת מאמץ ויגיעה בהתפשטות השכל – ולכן ישנם פיקחים בחיצוניות, בדוגמת קורח שחלק על משה רבינו – והיה פיקח גדול אך לא התאמץ להתפשט ולדעת את כל התורה כולה. הסברנו שהנשמה הכללית שכנגד התפשטות השכל להכיר את כל התורה כולה הוא משה רבינו. לעומתו, קורח היה הפיקח הכי גדול וחלק על משה רבינו. ע"פ הנלמד כאן – קורח רצה להגיע למדרגת החיה שיותר גבוהה ממדרגת הנשמה השייכת למשה רבינו – ולכן הוא זלזל ולגלג על צורך במאמץ השכלי הדרוש כדי להגיע למעמד הנשמה – שאצלנו נקרא "ידיעת התורה". וכמובן אצלנו – חכמה בלי בינה אינה ברורה אף פעם. נדמה לאדם שיש לו חויה ברורה – אבל אם ישנה נקודת חכמה בלי התפשטות הבינה הבוחנת את "טהרת" נקודת החכמה – אזי הנקודה תמיד מלאה פסולת סמויה. הפסולת הסמויה בנקודת החכמה אינה מתגלה אלא רק כשהאדם עושה את המאמץ הנחוץ כדי להגיע לבינה. ואם כן, הסברנו כאן שפיקחות היא ענין פקיחת העין של השכל.
אבל: התפשטות השכל בידיעת כל פרטי הלכות תורתנו הקדושה וסודותיה [תלויה ביגיעה רבה שעליה כתוב "יגעת ומצאת תאמין"] "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" [כל אחד ואחד לפי השיעור שלו – לפי מה שמסוגל לשער בליבו] (וכנודע שמצות "ידיעת התורה" היא לדעת את כל תרי"ג מצות התורה וכו' בידיעה ברורה וכאחת). כך כתוב ב"שולחן ערוך". אין הכונה לדעת פרט מסויים זה או אחר שזאת המצוה "לעסוק בדברי התורה" – אלא לדעת את כל התורה כאחת. ה עילאה – ושוב, הלומד ומתעסק בדברי תורה מקיים את המצוה "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", שזאת הדרך להגיע למצות "ידיעת התורה" שהיא צד ההתפשטות שבאות ה עילאה – יגיעת השכל והתפשטות השכל להקיף כאחת את כל ריבוי הפרטים. כאמור, יש ב"ידיעת התורה" ריבוי – אבל הריבוי מכוסה ואילו התפשטות השכל לסקור את הכל כאחת – הוא הממד הגלוי של "ידיעת התורה". במצב זה בו האדם יודע את כל התורה כולה בידיעה אחת ברורה – אין פרוד בכלל בין הפרטים, שהרי כולם נכללים בתוך השכל, כמו הדגים שבים – "עלמא דאתכסיא". עד כאן אות ה עילאה.
ה תתאה – מעשה ה תתאה שבשם מורה על התפשטות ב"פעולת צדיק לחיים", להחיות נפשות רבות ע"י מעשים טובים הרבה. הפסוק במשלי אומר: "פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים" – כלומר, כל מצוה שצדיק עושה – זאת "פעולה". הכוונה היא שמעשה הצדיק פעל משהו בעולם, יחד יחוד במציאות. וכאמור, אין מדובר כאן על "יחוד במחשבה" אלא על "יחוד במציאות". הפעולה במציאות היא בבחינת "פְּרוּ וּרְבוּ" – כלומר, הולדה. ושוב, ה"פעולה" שהצדיק מייחד במעשה שלו – היא מקור חיים. הצדיק עושה צדקה – שעל פי פשט היא מקור של "חיים להחיות".
רוב המעשה בפרקי אבות פרק ג' אומר רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה". מה עדיף: הנותן בבת אחת מאה מליון או הנותן בכל יום ויום, במשך מאה ימים, מליון אחד? מסביר הרמב"ם שאינו דומה האחד לשני בגלל שככל שהמעשים מרובים – כך הוא מזכך את נפשו יותר ויותר – "והכל לפי רוב המעשה". בכל פעם שנותן, הוא עושה "פעולה" והפעולה זה יחוד והיחוד זה זיכוך וממילא, ככל שמרובים מעשיו הטובים כך הוא מזכך את נפשו יותר ויותר. מאמר זה מובא בעמוד תע"ז בספר "סוד הוי' ליראיו": י – הכל צפוי ה – והרשות נתונה ו – ובטוב העולם נדון ה – והכל לפי רוב המעשה
אנו רואים ש"רוב המעשה" כנגד הנפש, כנגד ה תתאה שבשם הוי' – כמו שאנו לומדים כאן. כאמור, הרמב"ם מסביר שישנה מעלה לעשות את הדבר בכמה וכמה פעולות מאשר לעשותו בפעולה אחת – למרות שהתוצאה היא אותה תוצאה. הטעם הוא, שע"י ריבוי המעשים זוכה האדם לתקן את נפשו הרבה פעמים – ולכן התיקון שתיקן את נפשו גדול יותר.
שכינה – מסביר אדמו"ר הזקן באיגרת הקודש – שאמנם הרמב"ם מדבר על זכוך הנפש – אבל זה בדיוק אותו הדבר לגבי הנפש העליונה – המלכות של עולם האצילות שנקראת "שכינה". ואם כן, ריבוי מעשים זה ריבוי התגלויות של השכינה בתוך העולם.
ושוב, העיקר כאן זה הריבוי "והכל לפי רוב המעשה" – שצריך להיות ריבוי הגלוי לעין. וכמה שיש יותר ריבוי של פעולות ממש "פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים" אזי ישנן הרבה הרבה התגלויות של השכינה, התגלויות של הנפש הכללית – בתוך המציאות הטבעית של העולם הזה. ואם כן, זאת היא ההוראה של אות ה תתאה שבשם הוי'. ה תתאה שבשם מורה על התפשטות ב"פעולת צדיק לחיים", להחיות נפשות רבות ע"י מעשים טובים הרבה. כאמור, אות ה עילאה מורה על התפשטות השכל להקיף את כל ריבוי הלכות התורה וסודותיה בבת אחת. אות ה תתאה שבשם הוי' "מורה על התפשטות ב"פעולת צדיק לחיים להחיות נפשות רבות ע"י מעשים טובים הרבה. בכל פעם שמוסיף ונותן צדקה, עוד פעם ועוד פעם, הוא מחיה שוב ושוב את נפש העני ומתקן את נפשו שלו – ומגלה את הנפש הכללית, היא ה"שכינה", כמו שכתוב בספר התניא – "והכל לפי רוב המעשה".
וכאמור, כל המצוות המעשיות, ואפילו המצוות שבין אדם למקום, נכללו במצות הצדקה הנקראת בתלמוד ירושלמי מצוה, "מצוה סתם".
סיכום: בפרקים ו-ז סיכמנו לא רק את חמש המדרגות הפרטיות שב"תפילה קודם הלימוד" אלא גם הוספנו להשוות בין שתי אותיות ה של שם הוי'. אלו שתי אותיות זהות ועיקר הכונה, ע"פ פשט, של שתי האותיות היא "התפשטות וריבוי". כאשר, ה עילאה – היא התפשטות וריבוי בשכל ואילו ה תתאה – היא התפשטות וריבוי במעשה. באות ה עילאה ההתפשטות היא העיקר – ואילו באות ה תתאה הריבוי המתוקן הוא העיקר. |