אורות וכלים_פרק ב הדפסה

פרק ב

לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הַנַּ"ל יֵשׁ עַצְמוּת הָאֱלֹהוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ הַכֹּל, וּבֶאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ הוּא הַכֹּל וְהַכֹּל הוּא.

 

י        עַצְמוּת      – אֱלֹהוּת

ה        אוֹר מַקִּיף – נְשָׁמוֹת

ו         אוֹר פְּנִימִי – מַלְאָכִים

ה        כְּלִי           – נְשָׁמוֹת בְּגוּפִים


פרק ב

עצמות

התבוננו בפרק הקודם בשלשת המדרגות – אור מקיף, אור פנימי, כלי – וראינו כיצד הן מקבילות אל שלשת העולמות התחתונים בריאה, יצירה, עשיה. בכללות יותר, אל שלש האותיות הוה שבשם הוי'. בפרק הבא נתבונן במדרגה הרביעית שלמעלה מהן, במדרגת העצמות, שכנגד האות י שבשם וכנגד עולם האצילות:

לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת הַנַּ"ל יֵשׁ עַצְמוּת הָאֱלֹהוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ הַכֹּל, וּבֶאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ הוּא הַכֹּל וְהַכֹּל הוּא.

עצמות – גלוי ה'יש האמיתי'

כאן צריך להקדים ולהסביר. פרק א' פותח במשפט: "בדרך כלל יש שלשה עולמות המתחדשים תמיד מהאין האלקי, המאיר באצילות, ליש, והם: בריאה, יצירה, עשיה". הסברנו, כי בריאת שלשת העולמות התחתונים היא באופן של 'יש מאין'. כלומר, ה' מאיר את אורו בעולם האצילות, כאשר אור זה הוא בגדר 'אין', וממנו נבראים העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה. לפיכך, שלשת העולמות התחתונים בי"ע הם שלש מדרגות של 'יש', בעוד האצילות נבדלת מהם ומוגדרת 'אין':

אצילות   אין – "האין האלקי המאיר באצילות".

בריאה     יש – אור מקיף

יצירה      יש – אור פנימי

עשיה       יש – כלי

כך למדנו מיד בתחלת פרק א'. מפרק ב' והלאה האצילות הופכת להיות מדרגת ה'עצמות', שמצד עצמה היא למעלה מעלה מן ה'אין האלקי'.

מהי עצמות? לגבי בריאת העולמות, התודעה שה' הוא הכל וממנו הכל – זו מדרגת העצמות. על העצמות נאמר הבטוי "מציאותו מעצמותו"[1], שאין שום סיבה או עילה שקדמה אליו. ה' נקרא קדמון לכל קדומים שממנו הכל. הכל נמשך ישירות ממנו. לכן בלשון המקובלים, נקראו האורות של עולם האצילות בשם 'עצמות', וכוונתם היא אל פנימיות האצילות. כל מציאות של 'אין אלקי' בין ה'יש האמיתי' לבין ה'יש הנברא' תוצאה של סוד הצמצום.

ממילא על פי התבוננות זו, האצילות היא למעלה מן הצמצום. בערכי העולמות הפרטיים, הצמצום שבאצילות היינו סוד הפרסא שמתהוה מחצוניות נה"י דאמא[2], שהן כבר בספירות שבגדר חצוניות עולם האצילות. פנימיות האצילות היא גלוי העצמות, גלוי ה'יש האמיתי' ממש. בערכי העולמות הפרטיים יהיה גלוי ה'יש האמיתי' בעולם האצילות הגלוי של מדרגת 'אדם קדמון'. כאן, מדרגת הקוץ של האות י כלולה בתוך האות י.

אם כן, יחסית למושגים אורות וכלים – האצילות היא עצמות שלמעלה מהם. פנימיות האצילות היא עצמות, גלוי ה'יש האמיתי', בעוד גלוי ה'אין האמיתי' שממנו מתחדשים עולמות בי"ע הוא גלוי של חצוניות האצילות. זהו גלויים של הכלים דאצילות היורדים להיות נשמה לעולמות בי"ע. כלים אלו הם רק בגדר ה'אין המהוה את היש'.

כך מבואר באגרת הקדש המפורסמת ספר התניא:

ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה. וכדי שיהיה היש הזה, הנברא בכח האין סוף, בעל גבול ומדה, נתלבש אור אין סוף בכלים די' ספירות דאצילות ומתיחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט על ידי התלבשותן בבי"ע[3].

אם כן, מדרגת ה'אין האלקי המהוה את היש' אינה אלא חצוניותו של עולם האצילות, ואילו פנימיותו היא ענין עצמות האלקות, עליה נאמר "כי ממך הכל"[4].

בנושא זה ראוי היה להעמיק ולהסביר הרבה יותר, אבל נסתפק במסגרת זו בבאור נקודה אחת. בכל אבי"ע יש בעצם שלש מערכות, זו למעלה מזו, כאשר בכל מערכת משתנה המשמעות של מדרגת ה'עצמות'. במערכת הכי נעלית המונח 'עצמות' מתפרש כפשוטו, על בחינת 'יחיד'. במערכת אבי"ע הכלליים מוגדרת מדרגת ה'עצמות' כמדרגת 'אדם דאצילות'. במערכת אבי"ע הפרטיים מוגדרת 'עצמות' כמדרגת האורות דאצילות, וכפי שהיא מכונה גם בלשון המקובלים.

נרחיב מעט יותר[5]. כמו שישנם ארבעה עולמות אבי"ע פרטיים – עולם האצילות, הבריאה, היצירה ועשיה – כך ישנן ארבע מדרגות של אבי"ע הכלליים. הם נקראו ארבעה מיני אדם: אדם דאצילות, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשיה.

האצילות הכללית היא אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון, הנקראת מדרגת 'אחד', והיא גלוי מדרגת 'יחיד', ה'יש אמיתי' שלמעלה מן ה'אין'. כאן 'אין' הוא סוד הצמצום שבא לאחריו. אותו אחד שקשור אל מדרגה זו – אליו גלוי כיצד "ממך הכל".

המדרגה הבאה היא הבריאה הכללית – 'אדם דבריאה' – והיא מדרגת 'אדם קדמון' שלאחר הצמצום הראשון, ושם שרש הנשמות[6]. כמו שהיו כל הנשמות כלולות בתוך נשמתו של אדם הראשון כך כל הנשמות שמתגלות אחרי הצמצום בתוך העולמות אבי"ע הפרטיים כלולות ב'אדם קדמון'. כידוע, 'אדם קדמון' הוא ההויה הראשונה, הפרצוף הראשון שנתהוה לאחר הצמצום הראשון.

כבר הוסבר, שב'אדם קדמון' אין עדיין מציאות של כלים, וכל כולו אור מקיף. כך גם הסברנו שהנשמה בשרשה היא חסרת גוף, והיא בגדר אור בלא כלי. על המלאכים נאמר כי יש להם, על כל פנים, גוף דק מאוד המורכב משני היסודות הרוחניים אש ורוח, ואילו לנשמות אין בכלל גוף. כמו כן הסברנו, שהיות הנשמה חסרת גוף הרי היא בגדר אור מקיף, שהוא סוד הבריאה הכללית.

כאשר כבר ישנו אור בתוך כלי, והכלי בטל אל האור ואינו מסתיר עליו, האור מתגלה דרכו. למדרגה זו קראנו אור פנימי. להדרגה זו עונה המדרגה הבאה. זוהי היצירה הכללית – 'אדם דיצירה' – והיא כנגד פרצופי הכתר דאצילות. פרצופי הכתר בעולם האצילות הם תקונם של עולמות העקודים והנקודים שקדמו להם. בכתר בטלים הכלים לגמרי והם נקראים על שם האור בלבד.

כאשר כבר ישנו אור בתוך כלי, והכלי מסתיר על האור שבתוכו עד שבעיקר מורגשת בכלי מציאותו, נקראת מדרגה זו על שם הכלי. בכללות העולמות זוהי העשיה הכללית – 'אדם דעשיה'. מדרגה זו היא כנגד שאר פרצופי עולם האצילות הפרטי ועד לתחתיתו. בעולם האצילות המתוקן יש כבר מיעוט אורות ורבוי כלים, ועל פי הערכים שלמדנו, זוהי הימצאות הנשמות בתוך גופים, באופן שהגופים מסתירים על המצאותם. הגוף מסתיר על הנפש האלוקית שבי, על נקודת היהדות שבי, שבה אני נבדל מכל שאר הנבראים. כמובן, הכל כאן יחסי. בעולם האצילות אין הסתרה אמיתית כמו זו שבעולם העשיה התחתון. אדרבה, 'אדם דעשיה' הוא בתחום האצילות שעליה נאמר "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד"[7]. בכל זאת, גלוי ההעלם שבה הוא באופן של מיעוט אור ורבוי כלים, גלוי 'עצמות בגוף' כביכול[8].

י              עצמות                  אדם דאצילות – אור אין סוף               

ה             אור מקיף    אדם דבריאה – אדם קדמון                 

ו              אור פנימי    אדם דיצירה – פרצופי כתר דאצילות   

ה             כלי             אדם דעשיה – שאר פרצופי האצילות  

כאן העתקנו את המושגים שלנו – עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי – כלפי מעלה, אל אבי"ע הכללים. כל אריכות ההסבר כאן היתה כדי להבין באופן יותר עמוק מדוע אצלנו העצמות היא כנגד עולם האצילות. כאן ראינו מערכת דומה, בה אין אנו מחלקים בין העצמות לבין אור אין סוף המאיר ממנו.

 

נסכם את מה שעלה לנו מתוך שני הפרקים:

י        עַצְמוּת      – אֱלֹהוּת

ה        אוֹר מַקִּיף – נְשָׁמוֹת

ו         אוֹר פְּנִימִי – מַלְאָכִים

ה        כְּלִי           – נְשָׁמוֹת בְּגוּפִים

להיות מלאך בדרך אל שרש הנשמה

כאמור, נשמות ללא גופים הן במדרגת אור מקיף, כנגד האות ה עילאה שבשם הוי'. ממדרגת ה עילאה יורדות הנשמות אל מדרגת ה תתאה שבשם, היא מדרגת העשיה. מדרגת האות ו שבשם שבאמצע היא מדרגת המלאכים. כלומר, תוך כדי ירידת הנשמה להתלבש בתוך הגוף, נעשית 'היכרות' בינה ובין המלאכים. 'היכרות' זו הכרות תועיל לנשמה במילוי שליחותה בעולם הזה.

המלאכים גבוהים במדרגתם יותר מן הנשמות כמו שהן נמצאות בתוך הגוף, ועל כן הן מקבלות מהם. כך מסביר הרמב"ם בתחלת משנה תורה[9]. כך משמע מפשטות דבריו. החסידות מלמדת אותנו, שאכן בשרשה גבוהה הנשמה לאין ערוך מן המלאכים, כיוון שהנשמה בשרשה היא ללא גוף ומוגדרת כאור מקיף. לנשמה בשרשה אין כלי, וממילא היא אינה מוגבלת והיא בעלת יכולת אין סופית. הנשמה היא "חלק אלוק ממעל ממש"[10], ונקראת "חלק בורא שנעשה נברא"[11], מה שאין כן המלאכים. הם עדיין בגדר של 'יש נברא' בלבד.

זהו גם סודו של מאמר חז"ל[12], האומר שמלאך אינו עושה שתי שליחויות. מלאך הוא מוגבל בעצם ויכול לעשות רק שליחות אחת. לעומת זאת, נשמה אינה מוגבלת בעצם, ומצד עצמה היא מסוגלת לכל דבר, ועד כדי כך שישנה עליה מצוה בתורה להדמות לקב"ה[13]. מעבר לכך, מצוה זו נתנה לנשמות אפילו כאשר הן בתוך גופים. 'מה הוא בלתי מוגבל, אף אתה בלתי מוגבל'. על הבעש"ט מסופר, כי היה בשני מקומות, עושה שני דברים שונים, בעת ובעונה אחת.

סדר עבודת הנשמה הוא כזה: קודם על הנשמה לגלות את עצמותה בשרשה למעלה, טרם ירידתה להתלבש בתוך הגוף. על כל אחד ואחד צריך לזכור – "זכור ימות עולם"[14]. כלומר, עליו לזכור את מצבו ומעמדו בשרשו. דבר זה התקיים אצל גדולי הצדיקים ובמיוחד אצל הנביאים אליהו ואלישע האומרים "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[15]. מוסבר בחסידות[16], שכאשר הנביא אומר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" הוא מגלה את עמדת שרש נשמתו לפני שירדה להתלבש בתוך הגוף. הנביא נשבע על כך. זהו גלוי אמיתי של שרש הנשמה למעלה, בהיותה בבחינת אור מקיף.

כיצד מתגלה מעלה זו בחיים? ישנם אנשים המרגישים בקרבם כוחות רבים, ועל כן מאוד קשה להם לצמצם את עצמם ולבחור בקו פעולה אחד שיאפשר להם התקדמות מסודרת של סדר והדרגה. אכן, קביעות של פעילות אחת באמת מהוה הגבלה לגבי היכולת ההיולית של הנשמה. לכן לגבי היהודי הדבר הזה הוא בגדר נסיון. במצב זה, יורדת הנשמה להיות כמו מלאך העושה רק שליחות אחת. יותר מזה, כאשר הנשמה מתלבשת בתוך הגוף – מסתיר הגוף על המצאות הנשמה. אז היא כבר למטה ממדרגת המלאך.

לכן, כדי לחזור אל שרשה האמיתי בבלי גבול, צריכה הנשמה לעבור גם את עבודת המלאכים. עבודת המלאכים, יחסית לעבודת הנשמות, היא להיות מרוכז בשליחותו האחת. ממילא, על היהודי לעמוד בנסיון ולותר במידה מסוימת על יכולתו הבלתי מוגבלת, ולבצע גם הוא שליחות אחת, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת"[17]. תכונת הסדר וההדרגה אינם טבעה של הנשמה, שבשרשה היא בלתי מוגבלת. לעומתה, למלאכים יש רק שליחות אחת, בה הם מתרכזים ופועלים תוך שמירת סדר והדרגה, וכך הם מתקדמים ישר לעבר מילוי שליחותם. מוסבר בחסידות[18], שהסימן של 'אדם פנימי' הוא סדר ושמירת הזמן, ואילו אדם מפוזר שאינו מסודר בחייו הוא 'אדם חצוני'. כדי שניתן יהיה לחזור ממדרגת 'כלי' אל גלוי של האור המקיף כפי שהוא בשרש הנשמה צריך לעבור את מדרגת האור הפנימי, שהוא סודם של המלאכים. אם כן, זהו סוד עמוק ביותר. כדי לחזור להיות אתה עצמך, להיות אתה באמת כפי שהנך בשרש הנשמה שלך, אתה צריך לעבור את מדרגת המלאכים, והמלאכים הם אנשים מסודרים.

מלאך הוא מלשון מלאכה. כלומר, המלאך הוא שליח שנשלח ליישם שליחות פרטית מסוימת. לעומתו, הנשמה היא המשלח, שהרי היא "חלק בורא שנעשה נברא" וממילא יש בה מכח המשלח. המלאך נשלח על ידי המשלח כדי לבצע רק שליחות אחת, ואילו בכח המשלח ליזום אין סוף שליחויות. לנשמה, שמרגישה בעצמה את כח המשלח, מאוד קשה לרסן את עצמה ולעסוק בדבר אחד בלבד כדרך עבודת המלאכים. על כל אחד לדעת שזהו תיקונו בדרכו מהיות כלי בעולם העשיה דרך האור הפנימי שבעולם היצירה ומשם עד לאור המקיף שבעולם הבריאה, ועד לעצמות שבאצילות.

הנשמה יורדת אל תוך הגוף לשם העליה שתהיה לה על ידי ירידתה. כתוב בחסידות, שהירידה היא מן האות ה עילאה אל האות ה תתאה, ואילו העליה שבאה על ידי ירידה זו היא אל האות י שבשם. לפי ההתבוננות שלנו כאן, הרי הנשמה יורדת מהיותה בסוד אור מקיף להיות כלי המסתיר על האור לגמרי, וכל זאת על מנת שתעלה בסוף אל מדרגת העצמות שלמעלה מן האור המקיף.

עד כאן סיכמנו בקצרה את הנלמד בפרק א' וגם הוספנו כמה באורים לגבי הנאמר בפרק ב', שאינו אלא סיכום והשלמת מערכת ההקבלות שנעסוק בה בהמשך השער.



[1] רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א.

[2] עץ חיים שער מב פי"ג (מ"ת).

[3] תניא, אגרת הקדש כ.

[4] דברי הימים א כט, יד.

[5] התבאר בהרחבה בשער 'ארבעה עולמות' פרק ג***

[6] דרך מצותיך, מצות אהבת ישראל (עמ' כח-כט).

[7] הקדמת תקו"ז (ג, סע"ב).

[8] תורת מנחם ח"א שיחת אחש"פ; התבארה בהרחבה בספר לב לדעת מאמר 'וצדיק יסוד עולם'.

[9] הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ח.

[10] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[11] עיין עץ חיים שער מב פרק א.

[12] בראשית רבה נ, ב.

[13] דברים כח, ט; רמב"ם הלכות דעות פ"א ה"ה.

[14] דברים לב, ז.

[15] מלכים א יז, א; מלכים ב ה, טז.

[16] לקוטי תורה נשא כ, ג; לקוטי שיחות חכ"ה עמ' 147 הערה 53.

[17] ראש השנה ד, ב; יומא פ, א ועוד.

[18] ראה לקוטי דבורים ח"א (מהדורת לשה"ק) עמ' 73-76.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com