| טעם הבריאה_פרק יא |
|
|
פרק יא עוֹלָמוֹת אַבִּי"ע, בְּסוֹד נֵצַח-הוֹד-יְסוֹד-מַלְכוּת כַּנַּ"ל, הֵם סוֹד "שׁוֹקָיו" בְּפָסוּק הַנַּ"ל "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ", וְהֵם אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן עוֹמְדוֹת שֵׁשׁ מַדְרֵגוֹת. וְזֶהוּ עוֹמֶק הַסּוֹד שֶׁל "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ" (שֶׁהֲרֵי עַל פִּי פְּשׁוּטוֹ "שֵׁשׁ" מְרַמֵּז לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, כְּנֶגֶד ו קְצָוֹת דְּז"א מֵחֶסֶד עַד יְסוֹד, וְאוֹמְרוֹ "זֶהוּ הָעוֹלָם" קָאֵי עַל תֵּבַת "שֵׁשׁ" וְדוֹ"ק) – זֶהוּ הָעוֹלָם ("שׁוֹקָיו" – אַבִּי"עַ כְּנֶגֶד נֵצַח-הוֹד-יְסוֹד-מַלְכוּת כַּנַּ"ל) שֶׁנִשְׁתּוֹקֵּק (כְּלוֹמַר שֶׁ"נִשְׁתּוֹקֵּק" לִבְחִינַת "שׁוֹקָיו", עַל דֶּרֶךְ "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת", "לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן" וְדַ"ל) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (סוֹד "ו עָלַי", הַיְינוּ "שֵׁשׁ" שֶׁמֵּעַל לִבְחִינַת נוּקְבָא – ד עוֹלָמוֹת – בְּחִינַת "שׁוֹקָיו" כַּנַּ"ל)".
פרק יא יחוד התשוקה והשוקיים השוקיים – מציאות העולמות בפרק הקודם חלקנו את המערכת שלנו לארבע מדרגות של טעמי הבריאה ולשש נוספות של בצועה. בפרק הבא נראה חלוקה שונה מזוית אחרת: עוֹלָמוֹת אַבִּי"ע, בְּסוֹד נֵצַח-הוֹד-יְסוֹד-מַלְכוּת [של ההתבוננות הכללית] כַּנַּ"ל, הֵם סוֹד "שׁוֹקָיו" בְּפָסוּק הַנַּ"ל "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ", מן הפסוק הזה התחלנו את כל השער. כזכור, חז"ל דורשים עליו "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראו כמו שנאמר 'ועלי תשוקתו'"[1]. כל עולמות אבי"ע הם כביכול שוקיו של הקב"ה, ואכן בהתבוננות שלנו הם הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות. אמנם, בדרך כלל השוקיים הם כנגד הספירות נצח והוד בלבד[2], שאצלנו הם העולמות אצילות ובריאה, אבל הזכרנו כי המושג 'בריאה' כולל בתוכו את כל שלשת העולמות התחתונים, הנבראים 'יש מאין'. באופן מפורט יותר: ישנן שלש דרכים כיצד לכלול את ארבע הספירות האחרונות – נצח, הוד, יסוד ומלכות – בתור שוקיים. מובא בקבלה כי "איהו בנצח ואיהי בהוד"[3], והכוונה היא שהמלכות עולה אל ההוד ואילו התפארת – ובמקרה שלנו היסוד – יורדת אל הנצח. על פי זה, אפשר לכלול את היסוד עם הנצח ואת המלכות עם ההוד. בערכים שלנו: ניתן לכלול את עולם היצירה עם עולם האצילות ואת עולם העשיה עם עולם הבריאה. זו אפשרות אחת. אפשרות שניה היא לכלול את שלש המדרגות האחרונות – הוד, יסוד ומלכות – בספירת ההוד. בערכים שלנו: לכלול בתוך עולם הבריאה גם את העולמות יצירה ועשיה, שכן כולם בסוד בריאה 'יש מאין'. אפשרות שלישית היא לכלול את הספירות יסוד ומלכות כאחד, ולהחשיבם כְּשׁוֹק נוסף. לפעמים בקבלה נחשב גם היסוד ל"רגל שלישית"[4], ולפעמים המלכות נקראת "הרגל הרביעית" מבין ארבע רגלי הכסא – נצח-הוד-יסוד-מלכות[5]. בהתכללות זו היסוד והמלכות נקראים ברית ועטרת הברית, בסוד הרגל השלישית והרביעית שבאמצע, והם מהוים את כללות שני השוקיים יחד. התשוקה אל השוקיים וְהֵם אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן עוֹמְדוֹת שֵׁשׁ מַדְרֵגוֹת [כאן הרמז הוא הפוך. כאן סדר אותיות הרמז הוא וד. כלומר, על גבי ארבע מדרגות השוקיים עומדות שש מדרגות נוספות]. וְזֶהוּ עוֹמֶק הַסּוֹד שֶׁל "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ" (שֶׁהֲרֵי עַל פִּי פְּשׁוּטוֹ "שֵׁשׁ" מְרַמֵּז לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית [על פשוטו של מקרא, 'שש' הוא החומר שַׁיִשׁ, אולם על פי פשט הרמז שלנו הוא מלשון המספר שש], כְּנֶגֶד ו קְצָוֹת דְּז"א מֵחֶסֶד עַד יְסוֹד, וְאוֹמְרוֹ "זֶהוּ הָעוֹלָם" קָאֵי [על פי הפשט] עַל תֵּבַת "שֵׁשׁ" וְדוֹ"ק) – על פי מאמר חז"ל זה, איזו מילה מתוך הפסוק – "שוקיו עמודי שש" – היא המרמזת אל העולם? המילה 'שש', בעוד המילה 'שוקיו' רומזת אל התשוקה של ה' אל העולם. כעת הוספנו, כי גם המילה 'שוקיו' מרמזת את העולם, שכן התשוקה של ה' היא להוציא את העולם מן הכח אל הפועל. ליתר דיוק: 'שוקיו' זו הצורה הפנימית לחומר העולם ואילו 'שש' זהו החומר החצוני. מהם העמודים – "עמודי שש" – שבפסוק? אפשר לומר כי הם שלשת העמודים עליהם "העולם עומד"[6]. לכן, עומק הסוד של הפסוק "שוקיו עמודי שש": זֶהוּ הָעוֹלָם ("שׁוֹקָיו" – אַבִּי"עַ כְּנֶגֶד נֵצַח-הוֹד-יְסוֹד-מַלְכוּת כַּנַּ"ל) שֶׁנִשְׁתּוֹקֵּק (כְּלוֹמַר שֶׁ"נִשְׁתּוֹקֵּק" לִבְחִינַת "שׁוֹקָיו", סוד זה למדנו בפרק הראשון באריכות. את הקשר בין שוקיים לבין השתוקקות ניתן להסביר בשתי דרכים: אפשר לומר שיש בתוך הרגליים תכונה של השתוקקות. שֵׁם בלשון הקדש מבטא את המהות של אותו הדבר. לפיכך, אם שמם של הרגליים הוא שוקיים זהו סימן לכך שיש בתוכם כח של השתוקקות. דרך נוספת, והיא הכתובה כאן, שההשתוקקות היא אל השוקיים שלי. הם נקראים בשמם על שם התשוקה שיש לאדם אליהם. באמת, שני הפרושים הם אותו הדבר. בגלל שאני משתוקק אל השוקיים שלי יש בהם תכונה של השתוקקות. יש כאן מעגל חוזר, שלא ברור איפה הוא מתחיל והיכן הוא מסתים. זו תופעה נכונה לגבי כל דבר, לא רק לגבי השוקיים. למשל: כלל גדול מן הבעש"ט אומר[7], כי אם נחש מעורר אצלי פחד זהו סימן לכך שבתוך אותו הנחש יש פחד ויראה. ה' ברא את הנחש באמצעות מדת הפחד ולכן הוא מפחיד. אותו הדבר לגבי צבע. אם צבע מסוים מעורר מדה מסוימת בתוך הנפש זהו סימן שאותה המדה קיימת בתוך אותו הצבע. לגבי תשוקה, ודאי שה'אני' של הקב"ה קיים עוד לפני הגלוי שלו. ישנה תשוקה, והתשוקה של ה' היא-היא השוקיים שלו, והיא-היא פנימיות העולם. זהו כל סוד טעם הבריאה. התשוקה של ה' והשוקיים שלו והעולם שהוא ברא – הכל אותו הדבר. כלומר, התשוקה התגשמה ונעשתה לשוקיים, ומן השוקיים נעשה העולם. טעם הבריאה והבריאה עצמה – הם דבר אחד. עַל דֶּרֶךְ "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת", "לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן" [כמו שהאשה נקראת בשמה על שם שנלקחה מן האיש כך נקראים השוקיים על שם ההשתוקקות של ה'] וְדַ"ל) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרְאוֹ, מה יצא מכל זה? יצא הרמז, על פיו ממדרגת 'עצמות' ועד מדרגת 'אין' אלו המדרגות של התשוקה, ואילו ממדרגת 'אצילות' ועד למדרגת 'עשיה' אלו המדרגות של השוקיים. השוקיים בגוף – ארבע המדרגות האחרונות – הם החלק התומך את הגוף כולו. כלומר, ארבע המדרגות התחתונות תומכות את שש המדרגות העליונות. כיצד מסתיים המדרש? הוא מסתיים בדברי העולמות התחתונים, בדברי השוקיים: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" ([מה הסוד במילים אלו?] סוֹד "ו עָלַי", [כלומר, ו המדרגות שמעלי הן מדרגות של תשוקה, והתשוקה הזו היא 'עלי', בשבילי. כמו כן, גם את המילה 'תשוקתו' ניתן לרמוז כתשוקת ו המדרגות] הַיְינוּ "שֵׁשׁ" שֶׁמֵּעַל לִבְחִינַת נוּקְבָא – ד עוֹלָמוֹת – בְּחִינַת "שׁוֹקָיו" כַּנַּ"ל)". לפי רמז זה, מדרגות הזכר מגיעות עד התפארת, עד מדרגת 'אין', והם בסוד התשוקה אל השוקיים. לעומת זאת, מדרגות הנקבה מתחילות מן הנצח ואילך, והן בסוד השוקיים. נסכם: בשני הפרקים האחרונים חלקנו את כללות המדרגות בסדר ההשתלשלות לשנים, ובשניהם היתה החלוקה בסוד המילה דו. בפרק הקודם היתה החלוקה בין ארבע מדרגות של טעם לבין שש מדרגות של בצוע, והיא נרמזת במלה דו מלמעלה למטה. כלומר, קודם ארבע מדרגות ואחריהן שש. לעומת זאת, בפרק הנוכחי היתה החלוקה בין שש מדרגות של תשוקה לבין מציאות ארבעת העולמות, והיא נרמזת במילה דו מלמטה למעלה. כלומר, קודם שש מדרגות ואחריהן עוד ארבע. סדר זה הוא בסוד יחוד תשוקת ה' ושוקיו כיחוד הזכר עם הנקבה. השוקיים הם ההגשמה, והיא תלויה בתשוקה. יש בספורי מעשיות של ר' נחמן מעשה משבעה קבצנים, ובו מסופר כיצד כל אחד מהם חסר איבר מסוים, ודוקא בו הוא המצטיין ביותר. הבעטליר האחרון, עליו לא סיים ר' נחמן לספר, הוא הבעטליר הנכה ללא הרגליים, והוא מבטא את סוד עצמת התשוקה הגדולה ביותר. הוא ודאי היה רקדן גדול. כנראה שהיה רוקד כל כך מהר עד שלא ראו בכלל את הרגליים שלו, רק את הגוף. כל סוד המשיח הוא גלוי הרגליים. התקופה הקודמת לביאתו נקראת "עקבתא דמשיחא"[8], עקבות הרגליים שלו, ועליו נאמר "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזֵתים"[9], "רגלי מבשר"[10]. כיום יש לנו בעיקר גלוי של תשוקה, ללא שוקיים. מי משתוקק אל מי? נקודה נוספת וחשובה ביחס בין התשוקה אל השוקיים. מי בתורה הוא המתשוקק? האשה משתוקקת אל האיש – "ואל אישך תשוקתך"[11]. לעומת זאת, במגלת שיר השירים החתן הוא זה שמשתוקק אל הכלה – "ועלי תשוקתו"א. זו תופעה שדורשת הסבר. אפשר לומר, כי זהו ההבדל בין "מעשה בראשית" לבין "מעשה מרכבה"[12]. בחטא אדם הראשון ירד האדם מסוד מעשה מרכבה אל סוד מעשה בראשית. אם לא היה חוטא היה בסוד המרכבה – "האבות הן הן המרכבה"[13] – אבל ברגע שחטא הוא חזר ונכלל בתוך הבריאה, בתוך מעשה בראשית. לפיכך, במעשה בראשית המקבל משתוקק אל המשפיע. כך הוא סדר הבריאה, בו העני משתוקק אל העשיר, האשה אל האיש[14]. זו השתוקקות של גבורה, של העלאת אש מתוך הבריאה כלפי מעלה, אל הבורא. מהו מעשה מרכבה? מעשה מרכבה הוא גלוי טעם הבריאה. מעשה בראשית בא לפעול את 'העלם הבורא מן הנברא'. הבורא לא מתגלה, וגם כאשר הוא כבר מתגלה הוא מגלה רק את מציאותו, לא את מהותו. אפילו אם אני מרגיש שהוא בורא אותי, וכי הוא "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[15], אינני יכול לדעת למה הוא ברא אותי. מעשה מרכבה הוא גלוי הטעם הזה. לכן, בתורה, במעשה בראשית, מובא שהתשוקה היא מן הנקבה אל הזכר. זהו הסדר במעשה בראשית. הנברא הוא חסר, ועל כן הוא משתוקק אל המלוי שלו. לעומת זאת, התשוקה של מעשה מרכבה היא הפוכה. היא מן הבורא אל הנברא. תשוקה זו נקראת "ועלי תשוקתו", תשוקת הזכר אל הנקבה. לפיכך, אם קיימת תשוקה אצל הזכר אל הנקבה כאשר הוא נתון עדיין בתוך תודעה של 'יש נפרד' זהו קלקול במעשה בראשית. במדרגה זו, אם הוא משתוקק יותר מדי אל אשתו זהו קלקול. על כך יש סיפור מפורסם: פעם בא חסיד אל הרבי מקאצק והתלונן שאשתו שולטת עליו, ואם כך איך מתקיימים דברי התורה "והוא ימשול בך"? למה היא מושלת עלי? ענה לו הרבי שיקרא את תחלת אותו פסוק: "ואל אשך תשוקתך". אם האשה היא זו המשתוקקת אל האיש אזי האיש מושל באשה, אבל אצלך הסדר הפוך. אתה משתוקק אליה ולכן היא מושלת בך. זוהי דוגמה של קלקול כל עוד שייך האדם אל מדרגת מעשה בראשית. גלויי הטעמים על ידי האבות כאמור, אדם הראשון נותר לאחר החטא במדרגת הבריאה, ואילו האבות "הן הן המרכבה", ולפיכך הם היו אלו שהתחילו לגלות את הטעם במעשה מרכבה. בצורה מפורטת: הראשון שגילה היה אברהם אבינו, והוא גילה את הרצון הפשוט להטיב ואת מחשבת 'אנא אמלוך'. הוא גילה את הטעמים המושרשים במדרגת ההתפשטות – "טבע הטוב להטיב" ו"אין מלך בלא עם". אחריו בא יצחק, והוא גילה את הטעם של "בגין דישתמודעון ליה" המושרש בשעשועים העצמיים. לבסוף בא יעקב אבינו, והוא מגלה את הטעם של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". אלו הגעגועים הפשוטים של יעקב[16]. כמובן, כל שלשת האבות מושרשים בטעם העליון – "נתאוה הקב"ה וכו'" – שכן כל הטעמים מושרשים בארבע המדרגות הראשונות. כך הסברנו, כי מדרגות ההעלם והגלוי קשורות יחד. כמו כן, הזכרנו בסוף בפרק בקודם כי החסד גם הוא עולה בבחינת 'בורא' עד האמונה הפשוטה, עד 'רישא דלא ידע' של הכתר, ואם כן גם לאברהם אבינו יש שרש בטעם העליון. כל אחד מן האבות מגלה את הטעם הראשון באופן אחר. אברהם אבינו מלביש את התאוה של הקב"ה בתוך רצון להטיב, יצחק אבינו מלביש אותה בתוך גלוי השעשועים, ואילו יעקב מלביש אותה בסוד בית. לבסוף, מתגלים כל הטעמים בטעם התחתון – "אין מלך בלא עם" – והוא סודו של דוד המלך. כולם מגלים את דוד. למרות זאת, כיוון שהטעם העליון מתגלה יותר מן השאר בטעם התחתון, לכן דוקא יעקב אבינו קשור יותר מכולם אל דוד. בדרך הרמז: הוא משלים אותו למספר רבועי, שכן יעקב דוד יחד עולים דוד ברבוע (142) [זהו גם סוד מאמר חז"ל "שאמר לעולמו די"[17]: שאמר עולה ישראל, לעולמו עולה יעקב, די עולה דוד]. אם כן, מעשה מרכבה הוא גלוי הטעמים על ידי האבות, ואילו מעשה בראשית הוא רק התוצאה מאותם הטעמים, הבריאה עצמה, והיא מקומו של אדם הראשון לאחר החטא. הוא חטא וגורש מגן עדן, ובכך הפסיד את העונג והטעם של הבריאה. גן עדן בתוך הבריאה הוא טעימה מטעם הבריאה, וברגע שהוא גורש ממנו הוא יכול רק ללמוד את סודות מעשה בראשית, אבל לא לטעום ממעשה מרכבה. רק כאשר בא אברהם אבינו ומתחיל לקרוא "בשם ה' אל עולם"[18], ולא רק לקרוא אלא גם להקריא[19], הוא מתחיל לגלות את הטעם שבמעשה מרכבה. שיר השירים – טעם הטעמים כאמור, בתורה מתגלה התשוקה רק בסוד מעשה בראשית ואילו במגלת שיר השירים מתגלה התשוקה של מעשה מרכבה, ולכן בה נאמר הפסוק "ועלי תשוקתו" [כמובן, יש בה גם תשוקה הדדית]. שיר הוא ענג וטעם, ולפיכך שיר השירים הוא תענוג התענוגים, הטעם של כל הטעמים. כאשר ילד קטן שואל שוב ושוב 'למה'? עונים לו בסוף את התשובה שהיא התשובה של כל התשובות. זהו הטעם של שיר השירים. אם יש לך קושיה אתה יכול לפתור אותה על ידי נגון. יש סיפור מפורסם על האדמו"ר הזקן[20], שעמד פעם בפני קהל גדול של 'מתנגדים' שהיו מלאים בקושיות שהכינו לו. הוא נעמד ליד הבימה והתחיל לנגן נגון, ומיד קבלו כולם תרוץ על כל הקושיות. כל קושיה היא 'למה' והתרוץ עליה הוא נגון. למה חסידים מנגנים נגון חסידי? יש לאדם צער, איזו מבוכה בנפש. לחסיד יש צער. הוא לא יודע מה ה' רוצה ממנו. תוך כדי שהוא חושב למה ה' ברא אותו הוא מתחיל לנגן נגון, ואז הוא מקבל עליה את התרוץ. אם כן, כל נגון הוא תרוץ, ועל כל תרוץ עולה מיד עוד שאלת 'למה', שוב ושוב, כמו אצל הילד הקטן. שיר השירים הוא התרוץ של כל התרוצים, הטעם של כל הטעמים. זהו מעשה המרכבה האמיתי, ולכן דוקא בה נאמר "ועלי תשוקתו". [1] שיר השירים ז, יא. [2] "נצח והוד תרין שוקין" (הקדמת תקו"ז). [3] עץ חיים שער לח פ"ו (מ"ת), וכ"ד בכתבי האריז"ל. [4] ספר הליקוטים פרשת אמור פכ"ג ד"ה 'אלה מועדי'; שער מאמרי רז"ל, מאמר 'פסיעותיו של אברהם אבינו'. [5] זהר ח"א רמח, ב. ח"ג רסב, ב. ועוד; עץ חיים שער מו פ"א (מ"ת). [6] אבות פ"א מ"ב. [7] ??? [8] סוטה מט, ב. [9] זכריה יד, ד. [10] ישעיה נב, ז; נחום ב, א. [11] בראשית ג, טז. [12] חגיגה יא, ב. [13] בראשית רבה מז, ו; שם פב, ו; זח"ג רנז, ב; תניא פרק כג. [14] ראה בראשית רבה כ, ז; שיר השירים רבה ז, יא. [15] נוסח ברכת יוצר לתפלת שחרית. [16] ראה אודותם לעיל שער א פרק א***. [17] חגיגה יב, א; תנחומא מקץ י. [18] בראשית כא, לג. [19] סוטה י, א. [20] ראה תורת מנחם ח"ט עמ' 65. |