| עולמות נשמות אלהות_פרק ב |
|
|
בפעם הקודמת התחלנו את השער 'עולמות נשמות אלקות' ולמדנו את דברי הבעש"ט כלשונם ואת הפרק הראשון המבאר את שלשת העבודות בנפש בעבודת ה' – הכנעה הבדלה המתקה – בכוונת המילים "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה" משלשת הממדים 'עולמות נשמות ואלקות' שיש בכל אות ואות. הכנעה היא תקון העולמות, הבדלה כנגד הנשמות והמתקה כנגד גלוי האלוקות. הסברנו, שעבודת העולמות היא הכנעה בבטול היש על ידי ההתבוננות בכך שה' "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". כלומר, התבוננות ביש מאין. אחר כך, מדרגת הנשמות היא בחינת ההבדלה, שכאשר הנשמה מתגלה יש כח באדם לברר ולהבדיל, לפסוק את ההלכה ולהורות בין הטמא לטהור וכו'. זה כח 'עיני העדה', החכמים. מי שבמדרגת העולמות אינו יכול להבדיל. הוא יכול רק להיכנע. הוא צריך לחשוב שהוא נברא ככל הנבראים ואפילו פחות מזה, שכולם עושים את עבודתם בנאמנות והוא לא כל כך [כמובא בשם הבעש"ט בצואת הריב"ש]. זה תקון העולמות על ידי הכנעה. אבל ברגע שיש גלוי של הנשמה האלוקית יש גלוי של נצוץ אלוקי בתוך המציאות – שזה נקרא התלבשות – ואז יש יכולת וכח לברר אותה. זה עבודה של שתי ידים – "שמאל דוחה וימין מקרבת" – של דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. מצד אחד הנשמה יורדת ומתלבשת בתוך המציאות ומצד שני היא מובדלת ממנה לגמרי, היא "חלק אלו-ה ממעל ממש", ולכן היא מסוגלת להבדיל בין מציאות למציאות ולכן לה מותר להבדיל. בעוד שמי שהוא במדרגת העולמות אסור לו לדחות ולקרב, אלא עליו לקרב את כולם, שכן הוא עצמו בקטנות והוא אחד מאלו – "אשה, תנוק ויצר" – שצריך לקרב ולרחק אותם. זה יסוד החסידות. כל נצוץ, כל פרי, עטוף בקליפה שאותה צריך לשבור כדי לברר את הניצוץ. זו עבודת "שמאל דוחה". לשם כך צריך כח חדירה, כח הדעת עליו נאמר "ובדעת חדרים ימלאו". לחדור לתוך מקום צריך "שמאל דוחה" לגבי הקליפה ו"ימין מקרבת" לגבי הפרי, הנצוץ, שבתוכו. המתקה היא בחינת עולם הבא בעולם הזה, שעליו כתוב ש"כולו הטוב והמיטיב". זה שאדם יכול לראות שכל מה שה' עושה בעולם זה טוב – זו המתקה. שוב, הכנעה זה לראות שכל מה שה' עושה בעולם זה חידוש ולכן יש קשר בין עבודת ההכנעה לעבודת ההמתקה. שתיהן עבודות שבבחינת נוקבא – המתקה מצד אמא עילאה והכנעה מצד המלכות. ההתבוננות של ההכנעה היא ההתבוננות של 'יש מאין' ואילו ההתבוננות של ההמתקה היא ההתבוננות של 'הטוב והמיטיב' (כמו שכתוב בלקוטי מוהר"ן תורה ד). באמצע יש עבודה של תורה – תורה מלשון הוראה – להורות ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא, ומי שמסוגל לכך הוא מי שהוא מובדל ומלובש. זו התלבשות של דבר שהוא מובדל מן המציאות ובכל זאת מתלבש בה. זו היתה חזרה על מה שלמדנו בפעם הקודמת, שזה פרוש דברי הבעש"ט: "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה". כעת נעבור הלאה ונמשיך בפרק ב.
יש בחסידות הכללית כמה נסיונות לפרש את דברי הבעש"ט מה זה עולמות-נשמות-אלוקות. בהסבר של אחד מגדולי הצדיקים מובא שממד העולמות כולל את שני העולמות התחתונים יצירה ועשיה, מה שנקרא 'מחצב המלאכים' ו'מחצב העולמות', ממד הנשמות מקביל לעולם הבריאה וממד האלוקות הוא כנגד עולם האצילות. לפי זה, אלוקות זה כנגד י שבשם, נשמות כנגד ה עילאה שבשם, ועולמות כנגד אותיות וה שבשם. אבל מי שמעין היטב בדברי הבעש"ט, וכן מי שמעיין בספר 'נעם אלימלך' [שכונה בעצמו על ידי החסידים 'בעל שם טוב קטן'] בפרשת נח על הפסוק "תחתים שנים ושלישים תעשיה" ובעוד מקומות, יראה שאלוקות מכוונת כנגד עולם הבריאה, נשמות מכוונות כנגד עולם היצירה ועולמות מכוונים כנגד עולם העשיה. לפי זה, עולמות-נשמות-אלוקות הם כנגד הוה שבשם. אלו שתי האפשרויות בפרוש דברי הבעש"ט, כאשר הפרוש השני הוא היותר מכוון, יותר עמוק. לפי זה, אלוקות שבאות ה עילאה שבשם היא גלוי אבא באמא, יסוד אבא בתוך יסוד אמא, גלוי אצילות בתוך הבריאה. נשמות זה גלוי הדעת, שהיא נשמת ז"א, מן הבינה. זה כנגד אות ו שבשם. עולמות זה כנגד ה תתאה שבשם, שזה כפשוטו. מקור הדברים הוא בדברי הזהר המפורסמים: "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה" וכל מפרשי הזהר מפרשים אותם לאו דוקא על עולמות בי"ע התחתונים, אלא על בי"ע דכללות. כלומר, זה יכול להיות שעשיה זה עולם האצילות, יצירה זה כתר של עולם האצילות [עתיק ואריך] ובריאה זה יהיה אדם קדמון. יש מי שמסביר בדרך אחרת: עולמות זה כל עולמות בי"ע, נשמות זה עולם האצילות ואלוקות יהיה א"ק בעצמו, שכן יש בו ממד של 'אדם'. לאחר הצמצום וממד של 'קדמון' מלפני הצמצום וזה האלוקות שבו. יש הרבה אפשרויות לסדר את המושגים, וכעת אנחנו רוצים, לפי דרכנו בספר הזה, לסדר את המדרגות לפי אותיות שם הוי' ב"ה. כאן נסביר שאלוקות היא כנגד אמא עילאה, מקום ה"המתקה", כאשר יסוד אבא מתלבש בו וממתיק את הדינים שבו. להתלבשות הזו קוראים 'גלוי עתיקא באמא' – גלוי הענג האלקי ביסוד אמא דרך יסוד אבא. נשמות יהיו כנגד אות ו שבשם, כמו שכתוב בלקוטי תורה בפרשת "בהעלותך את הנרות" ובעוד מקומות, ש-ז קני המנורה הם שרשי הנשמות. מקור לידת הנמות הוא מיסוד אמא, אבל כח המוליד הוא הדעת והדעת חודרת להיות פנימיות ונשמת ז"א. איך אני יודע שז"א הוא מקור הנשמות? כי הנשמות הם כדמות ודוגמת אדם העליון, ואדם העליון היושב על הכסא הוא ז"א דאצילות. זה אות ו שבשם, שכתוב עליה בספרי הקבלה שצורתה הזקופה היא כציור קומת האדם ההולך זקוף – "ואולך אתכם קוממיות". זה נקרא 'אדם ישר' – "והאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". ה תתאה שבשם היא כנגד העולמות.
למה חשוב להסביר כך את הסדר? כי כעת נשארה האות י שבשם פנויה וצריך להבין כנגד מה היא ולמה היא רומזת. זה הנושא שלנו. כעת נתחיל לקרוא בפנים:
פרק ב "עולמות", הוא במלכות, ה תתאה שבשם, כמו שכתוב "מלכותך מלכות כל עולמים", מלכות 'הולך' יחד עם עולם. עולם הן אותיות עם לו, לפי שעיקר מציאות המלכות היא מציאות העם – "אין מלך בלא עם". עם הוא מלשון עוממות – דבר נפרד העומד לעצמו – כפי שעולם הוא מלשון העלם של הבורא מן הנברא כדי שתהיה מציאות נפרדת לנברא. המלכות היא האשה, המלכה-מטרוניתא של שיר השירים, וכתוב שיש לה "ששים מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר" ובזהר כתוב על הפסוק הזה "אל תקרי עֲלָמות אלא עוֹלמות". וכן הכנעה אמיתית היא בחינת קבלת עול מלכות שמים. פנימיות המלכות היא שפלות, ושפלות בעבודת ה' מתבטאת בקבלת עול מלכות שמים, בהכנעה. קודם אמרנו, שמי ששייך רק בממד העולמות לא יכול להבדיל בעצמו ולפסוק את ההלכה. מהי ההכנעה שלו? זה כמו שאלת רב שצריך לשאול כאשר אינו יכול להסתמך על דעת עצמו. לכן כתוב בהקדמת תקוני זהר שתפארת אלו 'מארי תורה', בעלי בית על התורה. אלו בעלי הוראה בין הטמא ובי הטהור. אבל מי שהוא מצד המלכות הוא צריך להיכנע ולהתבונן בבריאה יש מאין, ולגבי תורה ומצות העבודה שלו היא קבלת עול מלכות שמים. הוא מקבל את הכל ולא סומך על עצמו. בחסידות כתוב הרבה על העוצמה הרבה שיש בעבודה של קבלת עול מלכות שמים. אין לך עבודה גדולה מזו שיש בה גלוי העוצמה של העצמות. מצד שני, בעבודה הזו אינו בעל הוראה. זה כמו מה שהבעש"ט אומר שיש גלוי של מסירות נפש אצל יהודים פשוטים מאשר אצל תלמידי חכמים. לענינינו, יש יותר קבלת עול מלכות שמים כמו עבד פשוט אצל יהודים פשוטים מאשר תלמיד חכם מורה הוראה. הוא הרי כבר 'בר סמכא', שאנשים סומכים עליו והוא סומך על עצמו במדה מסוימת. לכן אצל ר' הלל כתוב הרבה פעמים, שאם יש מחלוקת בין בעלי ההוראה ההלכה נקבעת על פי מי שמשפיל את עצמו יותר. כמו ההלכה שנקבעה כבית הלל, שהיו "ענוים טפי" ולא בגלל שהיו עם נטיה כלפי חסד, וזאת למרות שבית שמאי היו "חריפים טפי". כך גם נקבעה ההלכה ב"בית יוסף" למרות שבדורו היה המהרש"ל, שהיה חריף יותר. אז מי שזוכה שתפסק ההלכה כמותו – זה גם כן מצד המלכות, מצד השפלות וקבלת העול. כל זה בין בעלי ההוראה [שזה כמו יחוד זו"ן בתוך עצמו], אבל בכללות הוראת ההלכה שייכת לממד הנשמות, לאות ו שבשם. כלומר, אם אחד חריף מאד ללא הקבלת עול של שפלות יתכן ויהיה 'בעל בית' על התורה אבל לא תקבע ההלכה כמותו. כל זה היה רק להסביר שמצד המלכות יש קבלת עול מלכות שמים ביחס לתורה, אבל זה לא נקרא הוראה.
"נשמות" הוא בז"א, כמאמר הזהר, שהרבי הקודם מביא במאמר 'לכה דודי' שאומרים לפני חתונה: "כל נשמתא ונשמתא הות קיימא בדיוקנא קמיה מלכא עילאה" – כל נשמה ונשמה היתה עומדת לפני ז"א דאצילות, לפני שירדה אל תוך הגוף. "ישראל", ו שבשם, כאן זה כבר בחינת 'בן' שמעל לבחינת 'עבד'. אמנם להיות רק בן ללא בחינת עבד זהו חיסרון, אבל עיקר המעלה היא בבחינת 'בן שנעשה עבד'. המעלה של הבן היא בכך שהוא יכול לחוש את פנימיות דברי אביו וכוונתו גם אם לא שמע אותה בפרוש ממנו, בעוד עבד עושה רק מה שאומרים לו, רק מה ששמע בפה. מאידך, לאחר שנאמרה פקודה עבד בקבלת עול מתעצם ומתיחד יותר עם הבצוע שלה מאשר הבן. בכל אחד יש מעלה לגבי השני. למה החכם יכול להורות? אם הוא נשמה גדולה, כמו שמסופר על רשב"י, הוא מורה לפי מה שהוא מרגיש. הוא לא מורה מתוך מה שכתוב בשולחן ערוך, אלא הוא צריך להבין דבר מתוך דבר, מתוך שקול הדעת. להורות מתוך הספר זה לא 'קונץ', זה יכול גם המחשב. עיקר ההוראה זה במה שלא כתוב, ובשביל זה צריך להיות בבחינת בן. אבל להתעצם עם מה שכבר כן כתוב ולהתמסר לזה בכל-מכל-כל – זה עבודה של עבד. בזה הוא עולה על הבן. לכן צריך לאחוז גם מזה וגם מזה. ששם מקום ה"הבדלה" בין טהור לטמא, בין מותר לאסור וכו'. כל ההבדלות שיש בתורה הן ב-ו קצוות. ו קצוות הן ו התמורות, "זה לעומת זה": טמא לעומת טהור, אסור לעומת מותר, כשר לעומת פסול, חייב לעומת זכאי, וכן הלאה. מי שוקל ביניהן? שרש התמורות הוא בדעת ולכן כתוב שאצל גוים, להבדיל, אין דעת – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". שקול הדעת הוא זה מה שמבדיל בין התמורות שבו"ק, אבל מקום הברור שבין התמורות הוא בז"א.
מה זה אלוקות? זה באמא. זה כבר לא ברורים. זו בחינת שבת: "אלהות" הוא באמא, ה עילאה שבשם, ששם שרש הדינים ("מינה דינין מתערין"), ונמתקים כלם בשרשם כנ"ל (מקום ה"המתקה" הוא ביסוד אמא). מה נקרא "נמתק בשרשו"? זה "כולו הטוב והמטיב" שהזכרנו קודם. מה זה? זה הדבר שאם היה יורד ומתגלה זה היה נראה לי דבר רע, אבל אם אפשר לראות אותו במקור אז הוא טוב. טוב מאד. שוב, אם היה נפרד מן המקור היה נראה כרע אבל כשמחובר אליו נראה טוב. זה נקרא המתקה – החזרת הדינים לשרשם, ליסוד אמא.
זו היתה ההקבלה בין המערכת שלנו – עולמות, נשמות, אלהות – לבין שלושת אותיות שם הוי' ב"ה. נמשיך לפרק הבא: |