| ארבעה עולמות_פרק ב |
|
|
נתחיל היום ללמוד את פרק ב בשער ארבעה עולמות, שיש בו נושא שלם בפני עצמו, נושא ארבעת השומרים, שאינו תלוי בנושאים האחרים. הנושא הזה קשור עם החודש שאנו נכנסים אליו, חודש כסליו, שמשמעותו היא בטחון [כסל הוא לשון בטחון]. בספר יצירה החוש של החודש הוא חוש השינה, שהקשר בינו לבטחון הוא שמי שבוטח בה' הוא רגוע. זה חוש הרגיעה. "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו" (הקדמת ספר התניא). עיקר חג החנוכה הוא על שם החניה – חָנוּ כה – והרגיעה. מה הקשר בין בטחון ושינה? בקריאת שמע שעל המיטה אנו אומרים "בידך אפקיד רוחי", וכאשר אנו מפקידים את הנשמה בידי שומר נאמן אנחנו יכולים ללכת לישון בשקט. אתה יודע שהוא לא יפשע בפיקדון, וככל שהשומר יותר נאמן כך אפשר יותר לבטוח.
אחרי הקדמה הזו נתחיל לקרוא את הפרק, שמתחיל מסעיף של רמזים, כאשר עיקר הנושא מתחיל מן הסעיף השני. בפרק הקודם הסברנו שיש ארבע עולמות – אצילות בריאה יצירה ועשיה – שהם אין-יש-כלל-פרט, כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. למעלה מכולם יש אדם קדמון שהוא הרצון הכללי לארבעת העולמות והמחשבה הקדומה הכללית על מה שעתיד להיות בהם ובה "כולם נסקרים בסקירה אחת". המחשבה הקדומה הזו היא המחשבה הקדומה בפועל, בעוד שהמחשבה הקדומה בכח היא המחשבה של "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" לפני הצמצום הראשון. אחרי הצמצום ומקום פנוי והקו באה המחשבה הזו בפועל, והיא רק על מה שעתיד להיברא בפועל. זה לגבי המחשבה. אכן, גם הרצון נעתק והושם במקום הזה שנקרא אדם קדמון. שניהם יחד – המחשבה והרצון – הם הכתר הכללי של ארבעת העולמות, המרומז בקוצו של האות י שבשם.
שאלה: למה אדם קדמון לא נקרא עולם? תשובה: לפעמים הוא כן נקרא עולם, אבל על פי פשט זה בגלל שאין בו עדין כלים. הכלים מתחילים מעולם העקודים שיוצא מן הפה של א"ק, שאז "מהתעבות האורות נעשו הכלים", אבל בא"ק עצמו עדין אין כלים. בעולם האצילות יש כבר אורות וכלים ולכן הוא עולם, אבל העולם שבו אינו מלשון העלם. הוא עולם של גלוי אלוקות, ואפילו בכלים שלו, ולא של העלם – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". מה שאין כן בעולמות בי"ע, שם הכלים אינן אלוקות אלא רק מסתירים עליה. הם עולמות נבראים יש מאין.
שלש המדרגות הראשונות מכוונות כנגד האותיות יה שבשם - שם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – עם הקוץ שעל גבי האות י. הרמז הראשון הוא ששלשתם יחד עולים 1000:
פרק ב אדם קדמון אצילות בריאה עולה אלף, סוד "אלף אורות" – שלמות הכל ("האלף לך שלמה") שמתגלה בג"ר הכללים [הכתר-חכמה-בינה הכלליים]. יצירה עשיה [שכנגד אותיות וה שבשם] עולה שבע מאות כנגד ז"ת כאשר כל ספירה כלולה מ"מאה ברכות (על דרך "ברוך כבוד הוי' ממקומו" כנ"ל) בכל יום". זהו פסוק של עולמות היצירה והעשיה. מי אומר אותו בכל יום? החיות והאופנים. החיות בעולם היצירה והאופנים בעולם העשיה. אצל השרפים בעולם הבריאה יש 'קדוש', אבל בעולמות יצירה ועשיה המושג הוא 'ברכה'. הברכות של האופנים והחיות הן השרש של מאה הברכות שבכל יום, כאשר מאה פעמים ז התחתונות עולה שבע מאות. ב"סוף מעשה" עתיד להתגלות ("להתברך") שרש השלמות הנ"ל – "מחשבה תחלה" – בחינת "עושה שלום" כנ"ל. הסברנו שעשיה היא מלשון תקון, אבל בלשון עתיד. כלומר, התקון השלם עתיד להתגלות למטה, בעולם העשיה – "אשר ברא אלקים לעשות". השלמות האמיתית, יותר מזו שכעת בג"ר, עתיד להתגלות בעולם העשיה. כעת השלמות היא רק למעלה והברכה היא זו שממשיכה אותה למטה, וכאשר היא תומשך למטה תתגלה העצמות של השלמות, שזה הרבה יותר מאור השלמות שמאיר עכשיו במדרגות העליונות.
מה אומר המספר הכולל שיצא לנו (1700)? ביחד, אלף ושבע מאות עולה "משמר לעמת משמר", זה פסוק מסוף ספר נחמיה שקשור לבנין בית המקדש, שנבנה במשמרות. מזה משמע שכל העולמות כולן הן משמר על גבי משמר. מה זה אומר בחסידות? בסוד "גבוה מעל גבוה שומר וגבהים עליהם", ויש בזה שני פרושים: או שכל עולם שומר על העולם שמחתחתיו כמו אור מקיף. על הנשמה אומרים "ואתה משמרה בקרבי", שהאור המקיף שומר על קיום החיות שבגוף. החיות היא תנועה של "רצוא ושוב" ולא המקיף החיות תהיה רק בתנועה של "רצוא" והנשמה תסתלק מן הגוף. לכן, לאחר שאומרים "אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי" אומרים "ואתה משמרה בקרבי", וללא השומר המקיף הנשמה היתה מסתלקת מן הגוף. זה ההבדל בין 'חי' ובין 'קיים' בכל מקום. חי זו הפנימיות ואילו קיים זהו המקיף שמקיים את החיות, שימשיך לחיות ברצוא ושוב ולא יסתלק. לשמור משהו זה לקיים אותו (כמו קופסת שמורים, ששמים בה חומר משמר). זה פרוש של שומר מלמעלה. יש פרוש שני, הפוך, שאתה מפקיד בידי מישהו לשמור. כמו המשפיע שמפקיד אצל המקבל. לצורך זה נקרא ממדרש רבה (בראשית יז, ח) לגבי בריאת חוה, שם מובאות יא שאלות ששאלו את ר' יהושע מה ההבדל בין איש לאשה [במקום אחר התבאר שזה כנגד עשר הספירות, כולל כתר ודעת]. אחת מן השאלות עוסקת בענין הפקדון: "שָׁאֲלוּ אֵת ר' יְהוֹשֻעַ... וּמִפְּנֵי מָה הַאִישׁ מַפְקִיד זֶרַע בַּאִשָׁה וְאֵין הַאִשָׁה מַפְקֶדֶת זֶרַע בַּאִישׁ? אָמַר לָהֵם: דּוֹמֶה לְאֶחָד שְׁהָיָה בְּיָדוֹ פִּקָדוֹן וּמְבָקֵשׁ אָדָם נֶאֱמָן שְׁיַפְקִדֶנוּ אֶצְלוֹ". זה לא כל כך מובן, וכי האיש פחות נאמן מן האשה? רש"י מסביר: כָּך אָדָם מַפְקִיד זֶרַע בָּאִשָׁה וְהִיא נֶאֱמֶנֶת וּמַחֲזֶרֶת לוֹ [לא רק לשמור ולהחזיר לו אלא גם להשביח את הזרע לזרע 'חיא וקיימא' – ולד חי], דְרְחָבָה מִלְמָטָה וּמְקַבֶּלֶת עוּבָרִין וְהָאִישׁ גּוּפוֹ צַר וְאֵין גּוּפוֹ רָאוּי לְקַבֵּל עוּבָּרִין. זו דוגמה שתחתון שומר בשביל העליון – ההריון שהאיש מפקיד אצל האשה [אגב, רואים מכאן שנאמנות אינה רק רגש אלא כישרון. בשביל להיות נאמן צריך להיות מוכשר, לא רק שאתה רוצה להיות נאמן. להסבר רש"י, האשה מוכשרת לקבל עוברים ולכן היא נאמנת]. השומר מלמעלה רק שומר על הדבר שישאר, בעוד ששומר מלמטה גם משביח אותו. זו תכלית הכוונה של "פרו ורבו".
נקרא את שני הפרושים בפנים: שכל עולם הוא "משמר" לעומת העולם שלמטה ממנו, ששומרו ומקיימו בסוד אור מקיף הנמשך בפנימי. קודם הסברנו רק שהמקיף שומר על הקיום, כעת אנו מוסיפים שהוא גם נמשך בו בפנימיות. כמו בסוכה, שיש מקיפים והם נמשכים אל התחתון על מנת לשמר את החיות, את הטריות, את האור הפנימי שבו. זה הפרוש מלמעלה למטה. כעת נקרא את הפרוש השני , מלמטה למעלה: וכן לכל עולם דין "שומר" פקדון (המציאות כולה) מהמפקיד העליון (א"ק, כמו שיתבאר). כמו שיש "משמר לעומת משמר" בו העליון שומר את התחתון, כך יש גם "משמר לעומת משמר" בו התחתון שומר לעליון על הפקדון, ובפרוש הזה נתמקד בפרק שלנו. יש מפקיד לכל המציאות – א"ק – והוא רואה את כל המציאות "בסקירה אחת". הרעיון הוא שא"ק הוא המפקיד ויש לו ארבעה שומרים – ארבעת השומרים של התורה – כנגד ארבעה עולמות. א"ק מפקיד את המציאות כולה. זה לא שיש מציאות באצילות ומציאות בבריאה וכו'. כל עולם הוא חותם של עולם שלמעלה ממנו. בספר הפרדס לרמ"ק כתוב שאין לחשוב שכיון שיש ארבעה עולמות ובכל אחד מהם עשר ספירות אז סך הכל יש ארבעים ספירות. יש רק מציאות אחת – עשר ספירות – והיא מתקבלת בכל עולם בצורה אחרת. כל עולם שומר את המציאות בצורה אחרת. המציאות הזו היא כמו הפיקדון שנפקד מכוחו של א"ק, המפקיד. זה הרעיון שאנו רוצים לפתח וללמוד היום, שא"ק הוא המפקיד והוא בוטח – חוש חודש כסלו שלנו – בנאמנות של ארבעת השומרים שלו.
והנה ארבעה שומרים הם: "שומר חנם", "שומר שכר", "שואל", "שוכר". אם תעיינו בדף הבא תראו את הציור אליו אנו רוצים להגיע, אבל בשביל זה צריך להקדים קצת 'נגלה', להבין היטב את דיני השומרים הללו, וקודם לכן את ההגיון שיש בסדר הזה דוקא. לשם כך נתחיל לקרוא את הערה כד: כד. כך הוא סדר הפרשיות בתורה (פרשת משפטים, אלא שדין ה"שוכר" אינו כתוב בפרשה בפרשה כתוב במפורש דין שומר חנם בפרשה ראשונה, שומר שכר בפרשה שניה ואחר כך דין שואל. דין שוכר לא נזכר בכלל. ונחלקו בו רבנן כדלקמן), נחלקו ר' מאיר ור' יהודה האם מדמים אותו לדין שומר חנם או לדין שומר שכר. מזה שהוא לא נכתב בפרוש בתורה זה ברור שאין לו דין שונה משאר השומרים, רק לא ברור למי מדמים אותו. בזה יש מחלוקת. ר' מאיר סובר שמדמים אותו לדין שומר חנם ואילו ר' יהודה, שהלכה נפסקה כמותו, סובר שמדמים אותו לדין שומר שכר.
אך במשנה (שבועות ריש פרק ח, בבא מציעא פרק ז משנה ח) איתא [הסדר הזה:] "שומר חנם והשואל נושא שכר [שומר שכר, שמקבל כסף עבור השמירה] והשוכר [שנותן כסף עבור השמוש]" תוספות במקום שואלים, מדוע נקטו חז"ל דוקא בסדר הזה ולא בסדר שנכתבו השומרים בתורה? ומפרש התוספות בשבועות שם: "אף על גב דשומר שכר כתיב בתר שומר חנם הכא חשיב החמור יותר אחר הקל יותר". חז"ל רוצים להסמיך את הדין החמור ביותר אל הדין הקל ביותר. מיהו ה"קל" ביותר? שומר חנם. למה? הוא הכי פחות חייב כי הוא בסך הכל עושה לך טובה. ה"מחור" ביותר הוא השואל, כיון שהוא מקבל את כל התועלת, כל השימוש, ולא נותן לך שום דבר. לכן יש לו את הדינים הכי חמורים. נמצא שה"קל" יותר הוא בחינת ה"אין" דאצילות, וה"חמור" יותר הוא בחינת המציאות הכללית דיצירה ששם מקום הטעות של "שתי רשויות" ח"ו כמבואר בכתבי האריז"ל. שומר חנם, שכנגד עולם האצילות, הוא הקל ביותר ולפי זה הייתי יכול לחשוב שהחמור ביותר הוא השוכר, שכנגד עולם העשיה החומרי. אבל בכתבי האריז"ל כתוב בפרוש תפלת 'אין כאלקינו' דבר חשוב שמובא בחסידות הרבה פעמים. הוא מסביר שחומרה ברוחניות – מקום שאפשר לטעות בו בין שתי רשויות – היא עולם היצירה דוקא. 'אחר' שנכנס לפרדס הוא טעה בין שתי רשויות, כשראה את המלאך מט"ט יושב. לכן באותה התפלה אומרים כנגד עולם היצירה את הבטוי "מי כאלקנו". בעולם העשיה אומרים "אין כאלקנו", שכן שם זה יותר פשוט. אין שם הוא אמינא לדמות אותו. זו טעות של דמוי של משהו רוחני, כמו הטעות של כל הכתות. מדען מגושם חושב שאין אלקים, אצל מדען יותר אמיתי אין מקום לטעות, אבל המקור של כל הטעויות ברוחניות נובע מעולם היצירה. אתה רואה שם כוחות רוחניים ולא תמיד אתה יודע לחוש את התלות הבלעדית של כל הכוחות בבורא עולם. זה נקרא 'שתי רשויות'. בעולם הבריאה ברור שאתה בטל, בעולם העשיה אתה לא רואה אותו בכלל, ולכן המקום החמור ונקודת התורפה לטעות הוא בעולם היצירה. כמובן, זה לא בפנימיות שלו אלא רק בהיכלות החיצוניים שלו. כל טעות נובעת מכך שמרגישים עצמאות, שהוא עומד בזכות עצמו, וזה נובע מעולם היצירה. זה כלל חשוב.
איך מסביר את זה האריז"ל על התפלה? יש בתפלה זו חמש מדרגות – "אין, מי, נודה, ברוך, אתה" – ובכל אחת מהן ארבעה חרוזים – "אלקינו, אדוננו, מלכנו, מושיענו" – כנגד ארבע אותיות שם הוי' של אותו עולם. עד תפלת שמונה עשרה יש עליה בעולמות עד לעולם האצילות, אחר כך יש ירידה ואחר כך – בתפלת "אין כאלקנו" – שוב עולים בעליה אחת עד א"ק. "אין כאלקנו וכו'" זה כנגד עולם העשיה, "מי כאלקנו וכו'" זה כנגד עולם היצירה, "נודה לאלקנו וכו'" זה כנגד עולם הבריאה. למה? בעולם הבריאה יש הודיה. על אמא, שעליה נאמר "אמא מקננא בכורסייא", נאמר "אמא עד הוד אתפשטת". זו הודיה של בטול היש. בעולם האצילות כבר אומרים "ברוך אלקנו וכו'" כי שם כבר יש המשכה של גלוי אלקות. בתוך כל עולם בפרט: "כאלקנו" זה כנגד המלכות, "כאדוננו" כנגד התפארת, "כמלכנו" כנגד הבינה ו"כמושיענו" כנגד החכמה, כאשר בכל פעם זה בעולם אחר. "אין כאלקנו" זו מלכות דעשיה, "אין כאדוננו" זו תפארת דעשיה, "אין כמלכנו" זו בינה דעשיה ו"אין כמושיענו" זו חכמה דעשיה, וכך הלאה בכל עולם. הכח לעלות עד לאדם קדמון בסוף מרוכז בתוך הפסוק הפותח – "קוה אל ה'". כל הכח לעלות עד אדם קדמון, שבבחינה מסוימת זה אפילו יותר מן העליה שבתפלת שמונה עשרה, נעוץ בכח הקווי וההתחזקות. למה הכנוי "כמושיענו" שייך לחכמה? כתוב "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" ומוסבר שהמעין הוא החכמה והישועה היא הכתר, והישועה של הכתר נמשכת דרך המעין של החכמה. לזה קוראים "מעיני הישועה". לפי זה, הכנוי כאן – "מושיענו" – מכוון על המשכת ישועת הכתר בחכמה. למה הכנוי "אדוננו" שייך לתפארת, ולא למלכות כמו בכל מקום? זה כמו שהבעל [ז"א] הוא האדון של האשה [המלכות], וכל זה בתוך אותו עולם. למה הכנוי "כמלכנו" שייך לבינה, ולא למלכות? בינה נקראת סוד הכסא. "אלקים חיים ומלך עולם" זו הבינה, וגם כאן זה שהיא מלך ביחס למה שלמטה ממנה, ביחס לז"א. ז"א נקרא 'עולם', 'חיי עולם', והבינה היא 'מלך עולם'. כל מדרגה כאן היא מלך על המדרגה שלמטה ממנה [חסידים שרים את התפלה הזו בשעת סעודה שלישית, שעת 'רעוא דרעוין', כי זה פשוט תפלה יפה מאוד].
נחזור לענין. דברנו על תפלת "אין כאלקנו" בגלל שהכנוי "מי כאלקנו וכו'" שייך לעולם היצירה ששם מקור הטעות של 'שתי רשויות'. בעולם הבריאה הסכנה היא שיהיה לך "רצוא" מוגבר, בלי "שוב", ותסתלק מן הגוף כמו נדב ואביהו. בעולם האצילות אין סכנה כי אין אתה, הכל אָיִן. הסכנה שיש שם היא שתרגיש איפה אתה נמצא... מי שרוצה להרגיש איפה הוא אז שלא יכנס לשם. בזהר כתוב "מאן דבעי לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר ייתי להכא" – מי שרוצה להסתכל ביקר המלך ולא יותר שיכנס לכאן, ואז כל החיצונים בורחים. אין להם מזה שום דבר. זה נקרא שהבן אוהב את אביו 'יותר מרוחו גופו ונשמתו'. את כל זה הבאנו כדי לומר שהקל ביותר מבין השומרים הוא שומר חנם, שכנגד האָיִן של עולם האצילות, והחמור מבין השומרים הוא השואל, שכנגד המציאות הכללית של עולם היצירה, והחומרה שלו היא ביכולת הטעות שבין 'שתי רשויות'. והיינו שבעולם היצירה "כל הנאה שלו" – על כל אחד מן השומרים נסביר בהמשך הרבה רמזים הקושרים אותו אל העולם המקביל שלו. לגבי השואל הבטוי של חז"ל הוא "כל הנאה שלו", כלומר הוא מקבל את כל ההנאה ואינו משלם שום דבר. לכן יש עליך הכי הרבה אחריות ואתה גם חייב בחומרה הכי גדולה. מה זה בנפש על פי חסידות? זה שייך לעולם היצירה, ששם יש את החויה, את ה'כיף', מן האלוקות. לכן גם שם קיימת השכנה הכי גדולה להיגרר, כמו שמבואר בקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר האמצעי. בעולם העשיה יש רק 'פרומקייט' טבעי, לשמור שולחן ערוך, ולכן אין בכלל את הסכנה הזו של לעבוד את עצמך. לעבוד את עצמך זה לעבוד בשביל החויה הרוחנית של אהבת ה' ויראת ה'. זו סכנה של עולם היצירה, שבשפת הנפש זה מתורגם לבטוי: "יש מי שאוהב" וד"ל.
עד כאן היה פרוש התוספות לשנוי המשנה מן הסדר המופיע בתורה, שהחמור ביותר צריך להיות ליד הקל ביותר. זהו הסבר שנשמע קצת טכני, וכן התוספות יום טוב (במסכת בבא קמא) מביא פרוש אחר:
והתוספות יום טוב בבבא קמא פרק ד משנה ט פרש עוד טעם בשנוי סדר המשנה: "לפי שהשומר חנם והשואל דומין להדדי ששניהם יש בהם צד חנם. השומר חנם שומרו בחנם והשואל שואלו בחנם. והנושא שכר והשוכר דומים להדדי ששניהם יש בהם צד שכירות". לפי התוספות המשנה מסמיכה את הניגודים ואילו להסבר התוספות יום טוב מסמיכה המשנה את הדומים. מכיוון שהשואל דומה לשומר חנם מן הכוון ההפוך – שהוא מקבל את הכל בחנם ולכן הוא החמור – הם באים במשנה בסמיכות. שוב, שומר חנם עושה לך המפקיד טובה בחנם ואילו אצל השואל אתה עושה איתו טובה בחנם לכן בשניהם יש 'צד חנם'. מה שאין כן בשומר שכר ושוכר, כאן יש נתינת כסף. בשומר שכר המפקיד נותן כסף ואצל השוכר זה הפוך, שהוא נותן כסף למשכיר.
איך אפשר להסביר את זה על דרך הסוד? וסודו שהרי ב' אותיות יו שבשם הן בחינת זכר, וב' אותיות הה בחינת נקבה. לפי ההסבר שלנו השואל הוא בעולם היצירה והשומר חנם הוא באצילות. כלומר, בשני הזכרים יש 'צד חנם' ובשתי הנקבות יש 'צד שכירות'. למה הזכר הוא צד חנם? הזכר הוא "צד חנם" – בחינת מה [ו-מה זה בטול] כמו שכתוב (משלי ל, ד) "מה שמו ומה שם בנו" דקאי על אבא (י שבשם) וז"א (ו שבשם) כנודע, [מה ה'חנם' שיש בכל אחד מהם?] ה-י מתבטל ב"חנם" לשרשו העליון, לכן הוא לא דורש תשלום עבור השרות שהוא נותן. שוב, האות י שבשם היא עולם האצילות שמתבטל בחנם. הוא עושה את זה בלי הרגשת עצמו בכלל. וה-ו ממשיך ב"חנם" מאביו. בהמשך נסביר יותר, שלמרות שא"ק הוא המפקיד הוא עושה זאת על ידי שהוא מפקיד בעולמות בי"ע דרך ההמשכה בעולם האצילות, דרך המדרגה של 'אָיִן' שבאמצע. זה נקרא שהוא – עולם האצילות – 'מעלֶה בשמירתו' בכך שמוסר את הפקדון בידי שומר שמתחייב ביותר אחריות, שזה דבר שמותר לו. האב, שהוא עולם האצילות, מפקיד בחנם בידי הבן, בידי עולם היצירה. בחסידות מוסבר שההבדל בין יחסי אב ובן לבין יחסי עבד ומלך הוא, שהבן מרגיש יותר את פנימיות הרצון של אביו גם בלי שישמע ממנו בפרוש בעוד העבד עושה רק מה שהאדון אומר לו לעשות. בכל זאת, הבן לא מתבטל בפני האב לגמרי כמו שמתבטל העבד בפני האדון. המשל הפשוט לכך הוא, שהאב – ובמיוחד האם – רווה נחת מההנאה [מה'גישמאק'] של הבן. הוא רוצה לתת לו ארטיק, רוצה שתהיה לו הרגשה עצמית טובה, ולכן הוא נותן לו אותו בחנם. הוא נותן בחנם את החויה שלו, את ההנאה שלו, את ה"יש מי שאוהב" שלו.
עיקר השבירה היתה באות ו שבשם [במדות], ועל כן הוא חייב בכל זו עוד סיבה למה השואל, שכנגד האות ו שבשם, חייב יותר מכל השומרים ואפילו יותר מן השוכר שכנגד האות ה תתאה שבשם. כתוב שהאות ה תתאה שבשם לא נשברה לגמרי בשבירת הכלים. כתוב רק ש"ארעא אתבטלת", בעוד שעיקר השבירה היתה במדות. לפי קבלת האריז"ל, המלך השביעי מבין מלכי אדום הוא המלכות של ז"א, שנקרא 'עטרת היסוד', ולא המלכות עצמה. לכן הוא הכי אחראי ומתחייב בכל מקרה, למעט כאשר "בעליו עמו" [כמו שנראה בהמשך].
על מנת לתקן את מדת הישות שבו כנ"ל. מה היתה השבירה? הרגשת עצמו, ישות. אמרנו שמקור הישות הוא בעולם היצירה, שם אתה מרגיש את החויות, יותר מאשר בעולם העשיה. בעולם העשיה יש טמטום יותר, מגושמוּת. אין שם רגש. אבל הרגשת עצמי יש בעולם היצירה. הרגשת עצמי זה פגם וקלקול הדעת. חטא עץ הדעת הוא הרגשת עצמי. על ידי הרגשת עצמו הוא עלול לפשוע, ולכן על מנת לתקן את זה מחייבים אותו בכל מקרה. מחייבים אותו כדי לתקן את הרגשת הישות שלו. שוב, מצד אחד נותנים לו ישות ומצד שני אומרים לו שישמור את זה בטוב. כמו שכתוב בקונטרס ההתפעלות, שהעבודה לא צריכה להיות בשביל החויה אלא רק שהחויה תהיה של "ואני קרבת אלקים לי טוב". זה "לי טוב", אבל זה לא פולחן עצמי אלא טוב של "קרבת אלקים".
לעתיד לבא "יהיה הוי' אחד וגו'" (זכריה יד, ט) אות ו כאות י בתכלית הבטול וזכוך הישות להמשיך גלוי עצמותו יתברך ממש בתחתונים דוקא כמבואר בדא"ח. שהאות ו שבשם תהיה כמו האות י שבשם, כך שמשם הוי' יהיה שם יהיה. זה התקון השלם של האות ו שבשם, שלא תהיה לה שום נטיה לישות.
עד כאן דברנו על 'צד חנם' שיש בשומר חנם ובשואל – שני הזכרים. הנקבה היא "צד שכירות", וכמאמר לאה אמנו (בראשית ל, טז) "כי שכר שכרתיך" – "שכֹר" ("מקור") כנגד שומר שכר, "שכרתיך" כנגד שוכר וד"ל. בנקבה יש צד שכירות, ולכן לאה אמנו היא כנגד שומר שכר שבאמא, זו שמקבלת כסף מן המפקיד כדי לשמור, והמלכות משלמת שכר כדי לקבל שימוש. אצלנו, בבטוי "שכֹר שכרתיך" מופיע קודם המקור ואחר כך הפועל עצמו. "שכֹר" הוא המקור בדקדוק והוא כנגד שומר שכר שבאמא. אמנם על פי פשט, לאה היא זו ששילמה עבור הדודאים לרחל ולא זו שקבלה שכר עבור שמירה. כלומר, זו מדרגה שייכת למלכות, שכן במדרגה היותר גבוהה המפקיד משלם שכר לשומר עבור השרות, אבל כתוב בספרי הקבלה שבכל פעם שמופיעה הטיה של מקור בסמיכות לפועל אלו שתי מדרגות. המקור הוא בכח – שרש הדבר למעלה – ואילו הפועל הוא ההתגלות של אותו הדבר בפועל למטה. לענינינו, המקור של "שכֹר" הוא כנגד שומר שכר ואילו הפועל "שכרתיך" הוא כנגד שוכר. את לאה קיבל יעקב אבינו לאחר שעבד אצל לבן והיה בעצם שומר שכר שלו. הוא אמנם עבד עבור רחל אבל בהשגחה פרטית יצא שזה היה בשביל לאה, ולכן בפנימיות זה שייך אליה. לעבוד בשביל האשה זה מתאים יותר ללאה ואילו מה שהאשה תתן לאיש זה מתאים יותר למדרגת רחל, למלכות, לשוכר [צריך לפתח את זה יותר, ואכמ"ל].
הנקבה [כל נקבה] היא בחינת קבלה בעצם, קבלת הפקדון לשומרו היטב לבעליו [שזה אמא] או קבלה בשכירות להשתמש בו כרצונה [שזו הנוקבא], זה משהו מאוד עמוק. התפקיד של אמא הוא הריון אבל היא גם מקבלת על זה משהו. משלמים לה עבור זה. אבל מלכות זה 'רצון לקבל' בעצם, ואם אתה רוצה לקבל – אז תשלם. אצל אמא זה לא 'רצון לקבל' בעצם, רק שהמשפיע רוצה שהיא תקבל ולכן הוא משלם כדי שזה יתקבל בכי טוב. התקון של המלכות זה שהיא תשלם, כדי שלא יהיה לה מזה 'נהמא דכיסופא'. שוב, ככל שיש יותר תשוקה של "אל אשך תשוקתך" ואתה לא משלם עבור זה יש יותר 'נהמא דכיסופא'. לכן כתוב שהכלה בעולם הזה מתביישת להסתכל בפני החתן. יש לה רצון לקבל אבל היא מתביישת. בגלל זה המדרגה הזו – של השוכר – לא כתובה במפורש בתורה.
כאדם המשתמש בשל עצמו. השואל, למרות ש"כל הנאה שלו", לא רוצה כל כך לקבל כמו שהשוכר רוצה. העובדה לכך היא שהוא לא רוצה לשלם עבור זה, ואילו השוכר כן רוצה. לכן שוכר יכול לשכור דברים יותר רציניים מאשר השואל. שואל זה לעשות טובה להיות. אדם שכל החיים שלו שואל הוא אדם מושחת, כמו שבירת הכלים. זה סתם 'גראבקייט'. זה גם במשך הזמן וגם בחפץ שמשאילים. אבל בשכירות, זה יכול להיות לכל החיים. אפשר לשכור בית לכל החיים, וזה בסדר גמור. אתה משלם כסף ונכנס לבית. שוב, בפנימיות השואל לא כל כך צריך את הדבר שאותו הוא שואל ולכן הוא פחות מתבייש לבקש אותו בהשאלה. אין לו חיוב פנימי לשלם. אנחנו חברים ואתה רק עושה לי טובה. זה לא שאני זקוק ומשתוקק לזה בפנימיות. צריך להתבייש מתשוקה יתירה, ואם אם אני רוצה להצניע אותה אני משלם שכר. אם אתה אדם יותר פנימי אז ככל שאתה יותר זקוק לדבר, יותר משתוקק אליו, אתה מרגיש יותר ש"שונא מתנות יחיה". אבל אם זה סתם יחסי חברה, שמקובל בהם לתת ולהשאיל, אין את ההרגשה הזו.
אפשר לומר פרוש נוסף לסיבה שחז"ל במשנה מסמיכים את שואל לשומר חנם, שלא כמו בסדר שבתורה: ועוד יש לומר אליבא דהלכתא כרבי יהודה, שרצון התנא להסמיך שומר שכר לשוכר ללמד שדינם שוה. זה הכוון של תרוץ התוספות, רק שכאן זה יותר קרוב לפשט המילים. הצליל של 'שומר שכר' קרוב לצליל של 'שוכר', מה שאינו בין שומר חנם והשואל. למה רוצים להסמיך את שניהם? כי זה אליבא דהלכתא. תוספות רוצה להסביר גם לפי דעת ר' מאיר, אבל לפי מה שנפסק להלכה זה שייך. וכן איתא בגמרא דשבועות שם שהמשנה שנויה אליבא דרבי יהודה (וכן הלכתא, עיין תוספות ד"ה מאן).
מה הסוד של הסמיכות הזו? והוא בסוד אמא דאוזיפת מאנאה לברתא הסמיכות הזו, של האות ה עילאה לאות ה תתאה, היא ההשפעה של אמא למלכות ובכל פעם שיש סמיכות כזו מביא האדמו"ר האמצעי את המשפט הזה מן הזהר. פרושו הוא שהאמא מלוה את תכשיטיה לבתה ביום חופתה. זה סוד כד קישוטי כלה שהיא מקבלת מאמא. את ההתעוררות שיש בכלה לבעלה, את העלאת המ"ן שלה, היא מקבלת מאבא. על זה כתוב בזהר "אבא יסד ברתה". התכשיטים הם האורות המקיפים, הכח לגלות את יפיה מתוך התפעלות. היפי הוא כאשר אתה מתפעלת מן התכשיט. ב"מוחין דנוקבא" יש התפעלות טבעית מתכשיט. זה לא שהתכשיט בעצמו יפה, אלא שכאשר לובשים איזה תכשיט יקר מזהב וכו' ומתפעלים ממנו – זה היפי. איש בעצם, שהוא בחינת מה, לא מתפעל מתכשיט [אם הוא באמת איש...] אבל אשה, שהיא במדת השפלות, מתפעלת. השפלות היא מקור החן – "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד" – ומצד השפלות שיש באשה היא מתפעלת מן התכשיט, וזה מגלה חן. ככל שיש בה יותר שפלות היא מתרגשת מזה שיש לה יפי בתכשיט. זה כמו השמחה והשפלות בנפש, שהם שני צדדים של אותו הדבר [כידוע, שהגאות שבים עולה שפל]. אם היא רק מרגישה את השמחה ושוכחת את השפל זה לא טוב, אז היא מתגאה בתכשיטים, אבל אם יש איזון נכון זה טוב. לענינינו, את הטבע הזה של ההתפעלות מן התכשיטים מקבלת הכלה מן האמא. אמא היא שמחה והטבע של השפלות לשמוח בתכשיט ועל ידי כך לגלות חן, זה הסוד הפנימי של "אמא אוזיפת מאנאה לברתא".
שאלה: איך זה בעבודת ה'? תשובה: אצל תלמיד חכם זה יהיה הבקיאות ב-כד ספרי התנ"ך. עיקר התלמיד חכם שלו זו הסברא בגמרא, אבל בלי התכשיטים הפנימיות של מה שהוא לומד לא מתגלה. באמת רואים שתלמידי חכמים לפעמים מתפעלים מעצמם מן הבקיאות בתנ"ך, ממציאת הפסוק הנכון למאורע המתאים [יש על זה מהרבי הקודם בקונטרס כללי החינוך וההדרכה]. התפעלות של גאוה זה לעשות מן הדבר הזה עיקר. זה כמו אצל המשכילים, שאוהבים רק את היפי של הפסוקים – ואפילו לא עוסקים בפשט שלהם או בפנימיות שלהם – ושוכחים את ההלכה, שזו תכלית הכוונה. זה כמו אשה שעושה עיקר מן התכשיטים ושוכחת את עצמה. אם יש אחד שיש לו רק 'נגלה' בלי פסוקים הוא עוד יכול להתקיים, אבל אם הוא אומר הפוך, שמספיק לו רק תורה בלי מצות אז "כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה אין". תכשיט יכול להיות תפלה [כמו שגורסים בחסידות] וזה יכול להיות גם גמילות חסדים. ויש מי שמתפעל מזה. מה קרה לו בלילה? הוא התפעל מזה. הוא לא התגאה חלילה, הוא רק התפעל מזה. זה מאד מסוכן, ובכל זאת לא צריך לפחד וצריך לתת צדקה. לא צריך להתפעל, צריך לשמוח ואת זה מקבלים מאמא. זה היפי האמיתי. היפי של אשה פנימית הוא המצות שלה, המסירות שלה על בעלה ועל הבית.
כל זה היה להסביר את דעת ר' יהודה, שנפסקה להלכה, שמסמיכים את השוכר לשומר שכר. מה עם דעת ר' מאיר? לדעת ר' מאיר מסמיכים את השוכר, את המלכות שכנגד ה תתאה שבשם, לשומר חנם, לאבא שכנגד י שבשם. (ודעת רבי מאיר – שמאיר עיני חכמים, גלוי חכמה עילאה – י שבשם – בחכמה תתאה – ה תתאה שבשם – שדין שוכר כשומר חנם, בסוד "אבא יסד ברתא" וד"ל). יש במלכות שני כוחות: יש בה את הכח להתפעל מן התכשיטים ועל ידי כך למצוא חן בעיני בעלה ואת הכח הזה היא מקבלת מאמא. אבל הכח השני שיש בה הוא להעלות מ"ן לבעלה ואת זה היא מקבלת מאבא. אצל ר' מאיר, שמדמה שוכר לשומר חנם, מעלים את המלכות אל אבא כדי להמשיך בה את הכח של "אבא יסד ברתא" ואילו זה שר' יהודה מדמה את השוכר לנושא שכר זה להעלות את המלכות לאמא לקבל ממנה את ההתפעלות מן התכשיטים. זה בגלל שהמדרגה של ר' מאיר עצמו היא מדרגת החכמה ואילו של ר' יהודה היא מדרגת הבינה.
לפי כל הפרושים הנ"ל [של תוספות, שהסדר הוא הסמכת החמור ביותר לקל ביותר; של תוספות יו"ט, שהסדר בא להסמיך שני צדדי חנם ושני צדדי שכירות; והפרוש האחרון שהסדר הוא אליבא דהלכתא] סדר אותיות השם לפי המשנה הוא צרוף יוהה – צרוף השלישי שכנגד חודש סיון – זמן מתן תורתנו, [אותה התחייבנו] "לשמור ולעשות ולקיים".
[בפרוש רש"י בתורה, דין שוכר בא על הפסוק "אם שכיר הוא בא בשכרו" שנמצא בסוף פרשת שואל. לפי זה, סדר הפרשיות בתורה הוא: שומר חנם-שומר שכר-שואל-שוכר. כלומר, זה לפי סדר הצרוף הפשוט של שם הוי': י-ה-ו-ה. זה המקור לסדר העיקרי של הפרק שלנו. זה שדין שוכר בכל זאת נמצא בסוף פרשת שואל, למרות שאינו דומה לו בדיניו, הוא בסוד "פסיעה לבר". כאשר האות ו נמצאת בעבור ברחם האמא, המלכות נכללת באות ו כפסיעה קטנה, כקו קטן, בסופה] זה היה לגבי הסדר במשנה. איך יפרש כל אחד מן התנאים לשיטתו את הסדר בתורה? כאשר דין שוכר נכלל בפרשת שומר שכר, אליבא דהלכתא כר' יהודה, אזי צרוף אותיות השם הוא יההו – צרוף השני, סוד סדר הפרשיות בתפלין דר"ת. אליבא דהלכתא, השוכר שלא נכתב במפורש בתורה נמצא בהעלם בתוך פרשית שומר שכר, שבאות ה עילאה שבשם.
אליבא דר' מאיר ה-ה תתאה שבשם נכללת ב-י בסוד עולם האצילות הפרטי שהוא "אדם דעשיה" הכללי, כמו שיתבאר. כיון שמדרגת העשיה הכללית פנימית לגבי מדרגת האצילות הפרטית יש לומר [ולא חייבים כמו שנבאר שתי אפשרויות בזה] שהצרוף הוא היהו – צרוף העשירי – שהוא-הוא לפי הסדר הישר כאשר "נעוץ סופן בתחלתן" וד"ל. לפי ר' מאיר האות ה תתאה נכללת באות י, בתוך פרשת שומר חנם שבתורה. אם נכתוב את זה כך זה שוב יצא הצרוף יההו, כמו אצל ר' יהודה, שכן לא רואים הבדל בין שתי האותיות ה – עילאה ותתאה – ורק הסדר ביניהן יהיה שונה. זו הדרך הפשוטה להסבר. אבל כאן רצינו להסביר בדרך אחרת. זה שהאות ה תתאה קשורה עם האות י זה לא שהיא מקבלת ממנה אלא זה יותר פנימי, זה שהיא עוד לפניה, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן" ועוד לפני ההתחלה. מה הרעיון? כתוב "כלם בחכמה עשית", ומפורש בחסידות שעולם האצילות הוא במדרגת החכמה והוא נקרא גם 'אדם דעשיה' ביחס למה שלמעלה ממנו. ה"עשיה" שבו היא למעלה מן ה"אצילות" שבו, כיוון שהאצילות שבו היא ביחס לעולמות התחתונים בי"ע ואילו העשיה שבו זה ביחס לארבע מדרגות 'אדם' וזה יותר פנימי. זה כמו היחס שיש בתוך הכתר עצמו בין פנימיותו – עתיק – שהיא סוף המאציל, לבין חיצוניותו – אריך – שהוא ראש לנאצלים. לפי זה אפשר לרמז שהאות ה [תתאה] שבשם תהיה קודמת לאות י שבו, ואז הצרוף יצא היהו. בסדר הזה נשאר הצרוף הישר של שם הוי', מבלי לשנות אותו, רק שהאות ה תתאה 'עברה' להתחלה.
בתורה שבכתב דין השוכר אינו מפורש בהדיא, [למה?] שהרי היא כנגד ה תתאה שבשם – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" (פתח אליהו). הרבה דברים שלא מפורשים בתורה שבכתב זה בגלל שהם בעצם שייכים למלכות. לכן על רבנן, שהם "מאן מלכי רבנן" – בעלי התורה שבעל פה של המלכות, לגלות את המדרגה שכנגד המלכות, שכנגד תורה שבעל פה בעצם. במילים אחרות: התורה שבעל פה מגלה את עצמה בתורה שבכתב. נסביר יותר. יש הרבה דינים שמתגלים רק בתורה שבעל פה, ואפשר לומר שהתורה שבעל פה מגלה את מה שנעלם בתורה שבכתב. אבל הרעיון כאן הוא, שהתורה שבעל פה מגלה את עצמה, את מה שהיא נעלמה, וכל רבוי הפרטים של הדינים והדקדוקים – הכל נקרא 'בנין המלכות'. כל רבוי הכלים שיש בה זה היא בעצמה. היא מגלה את עצמה יותר ויותר בתוך התורה שבכתב. כך זה כאן: השוכר הוא כנגד התורה שבעל פה, כנגד המלכות, וזה עצמו דין שהתורה שבעל פה מגלה לנו.
בשעור היום למדנו על הסדר של ארבעת השומרים. עוד לא למדנו את הרעיון עצמו.
* * *
עולם האצילות הוא כנגד "שומר חנם", שהרי כל המציאות מופקדת וכלולה בו בבטול אמיתי בתכלית עד שלא מורגש בו שום רושם מן היש הנפקד (הרגשת רושם ה"ספוק" של המצאות הפקדון אצלו הוא ענין קבלת השכר, "בדקות", עבור השמירה). מה שכתוב כאן הוא הכלל שעל פיו נסביר את כל ההמשך, בעזרת ה'. אמרנו שהמציאות באה מא"ק אל העולמות. א"ק הוא המפקיד והעולמות הם המקבלים. ככל שמרגישים את המציאות אצלם זהו פרוד מן המקור. זו דוגמה לקבלת שכר. שכר הוא הרגשת 'ספוק' מזה שהמציאות אצלך. בעולם האצילות זה שומר חנם, שלא מקבל שכר, והכוונה היא שהוא לא מרגיש בכלל סיפוק מזה שהמציאות נמצאת אצלו. כל המציאות נמצאת כבר למעלה, באצילות, רק שאינה מורגשת. זה בבטול אמיתי, זה באלוקות עד שלא מורגש בו הרושם של היש הנפקד. למשל, מישהו נותן לך משהו לשמור ולך יש סיפוק מכך שהחפץ אצלך. זה כבר לא בטול. בטול זה שאתה לא מרגיש שהחפץ נמצא אצלך בכלל. יש משל מהצמח צדק שיש שלשה בעלי סוד, שהגבוה מביניהם הוא זה שאפילו לא יודע שיש אצלו סוד. הוא שומר עליו כל כך טוב עד שהוא לא מרגיש שהסוד נמצא אצלו. הוא שומר עליו בחנם. הוא לא דורש עליו שום שכר. השכר הכי דק זה להרגיש את מציאות הדבר שנמצא אצלי, ואם הוא במדרגת האצילות אין לו גם את זה.
בעולם הבריאה מורגש היש הנפרד בבחינת אפשריות המציאות, ועל כן הוא כנגד "שומר שכר". את זה למדנו בפרק הראשון, שהאצילות נקראת 'בטול במציאות' והבריאה נקראת 'אפשריות המציאות'. היש הוא יש היולי. המציאות היא אפשרית, היא עוד לא יצאה בפועל אבל היא כבר אפשרית, היא יכולה להיות. אחר כך יש 'מציאות כללית' בעולם היצירה ו'מציאות פרטית' בעולם העשיה [אלו הגדרות מהרבי הקודם].
"הצד השוה" שבשומר חנם ובשומר שכר הוא שבשניהם פקדון המציאות נכלל בם שלא על פי רצונם להשתמש במציאות היש לעצמם. מה הצד השוה שבהם? לשניהם אסור להשתמש. מה ההבדל ביניהם? שומר חנם עושה זאת בחנם – הוא לא רוצה שום דבר עבור השמירה – ושומר שכר רוצה מזה משהו. אבל לשניהם אסור להשתמש בחפץ. ב"שומר חנם" כל הרצון הוא לעשות טובה למפקיד – "חסד חנם" [כמו בעל הסוד שלא מרגיש כלום ורק רוצה לעשות טובה] – שהרי כללות עולם האצילות הוא בבחינת "עולם חסד יבנה" – זה כלל בחסידות, שעולמות התחתונים הם גבורה ושמאל בכללות ועולם האצילות הוא ימין. לעתיד לבוא הכל יוכלל בצד ימין. יש הרבה אצל ר' הלל, שחסד וגבורה בשרש הם חסד וגבורה של עתיק, המתלבשים בגלגלתא ומוחא סתימאה של אריך. כל עולם האצילות בא מן הגלגלתא, בה מתלבש חסד דעתיק, ושלשת העולמות התחתונים בי"ע באים מגבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך. בכתבי באריז"ל מבואר שבמוחא סתימאה מאירים שלשה שמות: אל הוי', אל שדי, אל אדני, והם השורשים של שלושת העולמות התחתונים בי"ע. לענינינו, עולם האצילות הוא החסד האמיתי. כל עולם האצילות נבנה בחסד. ידוע, ששבירת הכלים היתה בגלל שלא היה חסד. זה היה במדרגת 'האצילות הראשונה' והיא נשברה מחוסר חסד. עולם האצילות המתוקן, הנצחי, כולו חסד. כיוון שהוא נבנה כולו בחסד יש בו חסד חנם כלפי המפקיד שלו. החסד של המפקיד בונה אותו, ו"כמים הפנים לפנים" – הוא מחזיר חסד אל המפקיד. לכן הוא שומר חנם לגבי המפקיד בחסד חנם – ללא שום הרגשה. סוד "זכר חסדו" כמבואר בדא"ח. עולם האצילות הוא הזכר ביחס לשלשת העולמות התחתונים. הם יוצאים ממלכות דאצילות, מן הנוקבא, ולכן הם כולם נוקבא לגבי האצילות.
ב"שומר שכר" הרצון הוא לשם קבלת השכר – הוא לא רוצה להשתמש. זה ששניהם – שומר חנם ושומר – לא רוצים להשתמש זה אומר שהמציאות עדין לא התגלתה. זה לא משמש עדין שום דבר, רק שיש לו הנאה מזה. כאילו שהדבר נמצא באיזו פינה בצד, מוחבא היטב, ללא שימוש, רק שהוא עושה את זה לשם קבלת שכר. מהו השכר? הרגשת היש ההיולי – [עולם הבריאה שייך לאמא – "אמא עילאה מקננא בכורסייא" – ובאמא יש] "הריון" ברחם האם – מה ההבדל בין אבא לאמא? אבא לא מרגיש בכלל את מציאות הולד בזרע שלו. מציאות הולד בטלה במציאות בו. האמת היא שגם אצלו הזרע, הפיקדון, מופקד רק שהוא לא מרגיש את מציאותו בכלל. מזה אפשר להבין את חומרת פגם הברית, שאנשים לא מרגישים את גודל הפגם שכתוב בכל הספרים הקדושים כשפיכות דמים וכד'. אדם לא מרגיש את המציאות שיש בזרע וממילא לא את הפגם שיש בהשחתתו. ברגע שיש הריון ואשה עושה הפלה ח"ו אז מורגש פה משהו, מורגש שיש פה מציאות וזה אסון אם יקרה לולד משהו. אצל האבא הולד נמצא במדרגה יותר גבוהה, ולכן האסון הוא יותר גדול, אבל לא מרגישים אותו. בעולם הבריאה המציאות נמצאת בהריון, כ"יש היולי" העומד להיולד. יש לאשה 'שבח ולדות', יש לה סיפוק מן ההריון. היא מרגישה שיש לה משהו. האבא לא מרגיש שיש לו משהו ולכן הוא שומר חנם. גם לשומר חנם אסור לפשוע בפקדון. פגם הברית אצל האבא הוא הפשיעה של שומר חנם. והוא בחינת "נקבה" (בחינת "נקבה שכרך עלי ואתנה") לנקוב שכר זה מלשון נקבה, וזה רמז שברגע שאדם דורש שכר הוא בבחינת נקבה. הוא רוצה דורש הריון לגבי ה"זכר" העליון הנ"ל [עולם האצילות].
בזה הסברנו את הכלל של שני השומרים הראשונים, בהם המציאות עדין לא מתגלה, והם אלו שאינם משתמשים בפיקדון. לעומתם, הצד השוה שבשואל ושוכר הוא שיש שימוש בפיקדון. כלומר, המציאות מתגלה. היא משמשת משהו. בשני השומרים הראשונים המפקיד הוא המחזר אחר השומרים. הוא מחפש מישהו שישמור על הפיקדון, או בחנם או תמורת שכר. מה שאין כן בשואל ושוכר, שהם אלו שמחזרים אחר המפקיד: ה"שואל" וה"שוכר" הם המחזרים אחר חפץ הפקדון לצורך השמוש בו לתועלת עצמם. השואל מרגיש את מציאות היש בבחינת יש מיש, כנגד עולם היצירה, אך באמצעות היש ההיולי – מקורו – מתבטל לאין האלקי – המהוהו תמיד, וזהו סוד "בעליו עמו" – "במלאכתו" ("מלאכה" מלשון "מלאך" – "עולם המלאכים"). אצל שואל יש מושג בהלכה של "בעליו עמו", שברגע שבעליו עמו השואל פטור מכל האחריות. שומר חנם פטור מגנבה ואבדה. שומר שכר חייב בגנבה ואבדה אבל פטור מאונס. שואל חייב אפילו באונס, רק שאם בעליו עמו הוא פטור מתשלום זה. את זה צריך להסביר. אמרנו בפרק הקודם, שהמילה בריאה כהסבר הרמב"ן מובנה היא בריאת יש מאין, ושאין עוד מילה בתורה בשביל יש מאין חוץ מבריאה, ואילו יצירה היא יצירת יש מיש. כלומר, התגלות מציאות כללית מתוך אפשריות המציאות, שה"יש" של המציאות הכללית יוצא מתוך ה"יש" ההיולי. עולם היצירה הוא כמו לידה של ולד ויציאתו מתוך רחם האם. זה נקרא יצירת יש מיש, אף שאלו ערכים אחרים של "יש". בעולם הבריאה יש "בורא חשך", זו מציאות חשוכה כמו העובר במעי אמו.
[יש עוד דרך להסביר את ארבעת העולמות בהקשר של עובר ולידתו: כשלמדנו בחיפה הסברנו שהלידה הסופית – שכלול כל האברים – זה עולם העשיה. עולם היצירה הוא מה שנקרא בלשון חז"ל 'יצירת הולד' כעבור ארבעים יום. אז נקבע מן הולד ועד אז אפשר להתפלל על זה. זו כבר מציאות כללית, כמו לידה פנימית בתוך הרחם. לפי זה, עולם הבריאה זה עד ארבעים יום, ועד אז הולד לא מוכר החוצה. יתכן שהאשה כבר כן מכירה בולד אבל לא רואים את זה עליה. הבריאה זו הקליטה של הזרע, תוך שלשה ימים לזווג. הזווג עצמו הוא עולם האצילות. הסוד הזה כתוב אצל המקובל הראשון, ר' אברהם אבולעפיא, שקורא לו סוד 'שלשה רגעים' – רגע הקליטה, רגע היצירה ורגע הלידה – כנגד שלשת העולמות התחתונים בריאה יצירה ועשיה. זה ענין שיתבאר בהערה לא שבהמשך].
נחזור לענין. עולם היצירה הוא יצירת יש מיש, מציאות כללית מתוך אפשריות המציאות [או מציאות היולית]. בפרק הקודם הסברנו, שאף על פי שעולם היצירה מקבל מעולם הבריאה, בבחינת יש מיש, בכל זאת שורה עליו בדרך מקיף האָיִן של האצילות. תתכן בעולם היצירה עדיין הרגשת האין, אבל זה רק בדרך של אור מקיף, שכדר בדרך של הראה פנימית ההרגשה היא הרגשת היש. את זה הסברנו לגבי המלאכים שבכל עולם: השרפים שבעולם הבריאה מרגישים לגמרי את האין האלקי, ולכן הם נשרפים ומתבטלים אליו, אבל החיות של בעולם היצירה "ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים", והם מרגישים את אין בבחינת מקיף (עיינו בקיצור שבעמוד הקודם). בעולם הבריאה יש הפשטת המציאות לגמרי בכלות הנפש. בעולם היצירה אין כלות הנפש, אבל בכל זאת יש שם בטול – בטול היש – לאין האלקי שמחדש אותם. אז האלוקות כן מורגשת שם, אבל זה רק באמצעות המקור שלהם, המקור ההיולי. כיון שהמקור שלך הוא יש, יש היולי, אתה לא מתבטל לגמרי בהפשטה גמורה אבל מרגישים אלוקות.
שאלה: אצל האדם, מה משפיע על המדות מלבד המקור שלהם, מלבד השכל? תשובה: זה באמת צריך להיות המשל. המדות בטלות למקורן אבל באמצעות השכל, וכיון שזה באמצעות השכל אז זו לא הפשטה לגמרי. השכל הוא כבר יש – יש על מנת להוליד מדות. ללא השכל לא היו מרגישים בכלל את המקור, ורק היו מרגישים "אני ואפסי עוד". כך היה בעולם התהו, שלא היתה בו המשכת מוחין במדות, ואז כל מדה בפני עצמה היא דבר נפרד. באמצעות השכל הוא מרגיש את האין. באמת כתוב הרבה בחסידות, שאחד שמרגיש את האלוקות רק באמצעות ההתבוננות ואין לו תחושה של ראיה מקרוב באלוקות, רק שמיעה מרחוק, זה לא בטול גמור. זה כמו השרפים בעולם הבריאה. ההתבוננות היא המקור של הלב. בקונטרס ההתפעלות מסביר האדמו"ר האמצעי ור' הלל בבאורו שם, שזהו ההבדל בין גוי ליהודי. לכל יהודי יש שרש בראיה, בכל המדרגות, שכן הנשמה האלקית נמשכך מן החכמה, מן האצילות, שבה חוש הראיה. אבל בגלוי, הנשמות של עולם הבריאה ובמיוחד של עולם היצירה משיגים את האין שמהווה אותם באמצעות שכל. ללא שכל היו מרגישים רק את עצמם, אבל ""לפי שכלו יהולל איש" – שלפי השכל מאירה המדה [יהולל זה מלשון אור].
זה מה שכתוב בציור שבדף הקודם: האין מאיר עליהם בבחינת מקיף, כאשר היש ההיולי מורגש בהם בגלוי אור פנימי. כלומר, האין של עולם האצילות מאיר עליהם אבל בדרך של אור מקיף. אבל הפנימיות שלהם – פנימיות זו השגה, מה שאתה משיג באור פנימי – זה היש ההיולי שבהשראתו יש גם את ה"יש" האמיתי.
זה המצב בעולם היצירה וכעת צריך להסביר את כל זה ביחס לשואל. נחזור על המשפט האחרון שקראנו: השואל מרגיש את מציאות היש בבחינת יש מיש, כנגד עולם היצירה, אך באמצעות היש ההיולי – מקורו [שזה כמו ההתבוננות שהסברנו] – מתבטל לאין האלקי – המהוהו תמיד, בעולם היצירה יכולה בהחלט להיות הרגשת "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", רק שיש 'הסתר הבורא מן הנברא'. יסוד ההתבוננות הוא 'אין דבר עושה את עצמו', שמתבונן בזה שאני פה ואם אין דבר עושה את עצמו אז אפשר להרגיש שיש בורא [ר' אייזיק מדבר על זה באריכות], אבל זה בדרך מקיף של 'העלם הבורא מן הנברא'. ברגע שהנברא יודע שהוא מתהווה הוא מתבטל. לא מתבטל לגברי ולא מתפשט מן המציאות, אבל יש לו בטול. וזהו סוד "בעליו עמו" – "במלאכתו" ("מלאכה" מלשון "מלאך" – "עולם המלאכים"). זה שהוא לא מתפשט ולא בבטול גמור, זה פרוש המילה "עמו" שנאמרה בשואל. הוא לא מתבטל לבעליו, אלא "בעליו [האלקות] עמו". זו ההרגשה שתתכן בעולם האצילות. יש לו, לשואל, מלאכה ויש לו מציאות. על פי 'נגלה' קשה להבין את דין השואל על פי הגיון, למה ברגע שהוא שואל אתה הפרה הוא שואל באותו הרגע את הבעלים שיבוא לעבוד אתו. זה מאד קשה לצייר את זה, אבל לפי מה שאנחנו מסבירים אפשר יותר להבין. המלאכה כאן היא כמו מלאך (וזה עוד רמז לעולם המלאכים) שעושה שליחות ומלאכה. אז הוא מציאות והמלאכה שלו היא מלאכה ויש כאן השראה של "בעליו עמו", של הימצאות הבעלים, של השראת האצילות שבטל לבעלים האמתיים – לא"ק. זה מה שכתוב כאן בהערה כח: כאן "בעליו" הוא סוד "אצילות" המאציל העליון (א"ק), שהוא המפקיד כמו שיתבאר.
עד כאן היה דין השואל. למה דין השוכר נמצא בעולם העשיה, התחתון ביותר? השוכר משלם שכר למשכיר על מנת לקנות לעצמו הרגשה פרטית במציאות היש [להרגיש בעל הבית] – עולם העשיה – השוכר רוצה להיות בעל הבית יותר מן השואל. לשואל יש עדין את הדין של "בעליו עמו" והוא יודע שאינו בעל הבית. הוא יודע שיש 'בעל לבירה זו', למרות שהוא נהנה ומשתמש בפקדון ו"כל הנאה שלו" ממנה. מה ההבדל ביניהם? השואל יודע כל הזמן שהחפץ הזה לא שלי, אבל השוכר את הבית אז הבית זה קנוי לו, הוא שלו. השוכר רוצה לקנות הרגשה שהמציאות הזו שייכת לו ועבור זה הוא מוכן לשלם כסף. מכאן ברור ששוכר הוא בעשיה, הרגשת היש הנפרד של "אף עשיתיו" בו לא מרגישים את המקור. להרגיש 'בעלות' זו עשיה והשוכר הוא השומר היחיד שיש לו הרגשת ורצון כזה. שומר שכר רוצה את השכר, רוצה את הסיפוק מהימצאות הדבר אצלו. הוא קשור עם החפץ יותר משומר חנם ולכן הוא יותר חייב ממנו. מחייבים אותו גם על גנבה ואבדה, שנחשבים לגביו פשיעה. מה זו פשיעה? זה שאומרים לשומר, החפץ היה לידך אז מה קרה לו? על פי פשט החיוב הוא תוצאה של התשלום שקבלת עבור השמירה, אבל בפנימיות הסיבה היא שככל שהחפץ יותר מורגש אצלך האחריות שלך גדלה ואתה צריך לשמור יותר. אצל שומר חנם מציאות הפקדון אינה מורגשת בכלל, וזה למעליותא (כמו בעל סוד מהצמח צדק), ולכן הוא לא יהיה חייב על גנבה ואבדה. גם בשעת מעשה הוא לא ידע שהופקד אצלו הסוד. כך זה באצילות, אבל בבריאה כן צריך להרגיש ולכן כן יחיבו אותו. לפי זה, אצל שוכר אין חיוב כמו שואל כי החפץ כל כך בבעלותו אז לא צריך לחייב אותו. לפי ר' מאיר, שמדמה את דינו לשומר חנם, זה כמעט לגמרי בבעלותו. ומסלק מעצמו, כביכול, הרגשת הרושם של היש ההיולי (בחינת השכר כנ"ל) שעליו שורה גלוי האין האלקי. זה הסוד של "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" של אבא ואמא, של אצילות ובריאה. יש יחוד של אבא ואמא שהוא יחוד פנימי, שאבא בתוך אמא, ויש לפעמים יחוד חיצוני שאבא שורה על אמא. הכלל הוא שלגבי העולמות אמא נמצאת מתחת אבא, בריאה מתחת אצילות, ואילו בעולם האצילות עצמו הם בשווה – "שוין בקומתן". "אבא מקנן באצילות" ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא [בבריאה]", אז איך יש זווג ויחוד ביניהם, בין אצילות ובריאה? צריך לומר בעבודה, שבהתבוננות אלוקית אמיתית יש השראה של האין האלוקי שפועלת בטול היש לאין. בעולם העשיה לא רוצים להרגיש את ההרגשה הזו, אלא רוצים לקנות בעלות, להרגיש "אף עשיתיו".
נקרא את הערה לא שהזכרנו קודם על ענין הלידה, ונוכל להבין את ההבדל בין הלידה בעולם היצירה ובין הלידה בעולם העשיה: לא. והוא סוד ה"לידה" כמציאות יש ודבר נפרד בפני עצמו. יש להיולד ולהרגיש רק את מציאות עצמך, בלי להרגיש את מציאות האם, ויש להיולד ועדיין להרגיש את מציאות האמא, את מציאות האין האלקי. זה להיולד כמציאות, אבל עם מציאות האמא שעליה שורה מציאות האבא. זו הלידה של עולם היצירה, אבל בעולם העשיה הלידה היא להיולד כמציאות לגמרי. לפי זה: הרי שעולם הבריאה הוא סוד ראשית ההריון בבחינת ישות הנודעת לאם, אך אין העובר ניכר לזולת [כל זה עד ארבעים יום]. עולם היצירה הוא בסוד "יצירת הולד" לאחר מ יום מקליטת הזרע, בחינת "מציאות כללית" [שכבר נקבע המין]. עולם העשיה – "מציאות פרטית" – היינו גמר והתקון ושכלול הולד – "ועשתה את צפרניה" (דברים כא, יב) – ואזי מוכן הוא ללידה. [כל הפרצופים ב]עולם האצילות – עולם היחוד והזווג העליון ("לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ליחדא שם יה בוה ביחודא שלים בשם כל ישראל") – כל המצות זה זווגים ויחודים, שמכונים שכל הזווגים יקרו בעולם האצילות כאשר התוצאה היא השפע שיורד בכל העולמות. לכן כל כתבי האריז"ל הם באצילות, שכן מעל לאצילות, בא"ק, אין זווגים – "אין אלקים [בחינת נוקבא] עמדי" – אין שם שני פרצופים. לכן עולם האצילות: הוא סוד עצם הביאה. זווג בלשון חז"ל נקרא 'ביאה', והסברנו פעם שביאה היא יציאה לבר, יציאה החוצה. לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים, וברשות הרבים יש שלש דרגות כנגד ג העולמות התחתונים. עד כדי כך, שיש מדקדקים הסוברים שהמילה בית גזרת מן המילה ביאת [האות ת נופלת מן השרש]– "ובא הכהן". באדם קדמון נאמר "ואין אלהים עמדי" (שם לב, טל) שאין שם בחינת נוקבא כלל – "כלם נסקרים בסקירה אחת" ממש וד"ל. מה זה נוקבא? נוקבא זו שהיה, שהמציאות מתגלה בזמן, בסדר, מדרגה אחרי מדרגה. על א"ק כתוב ש"כלם נסקרים בסקירה אחת" וזה עצמו סימן שאין בו נוקבא. אין בו שהיה של התגלות. בעולם האצילות גם אין זמן, אבל יש כבר 'סדר זמנים', יש כבר כלים. כלים הם הגבלה והגבלה זו שהיה. זה להגביל את האור שלא 'יתפוצץ'. אדרבה, באצילות יש רבוי כלים ולכן יש בו סדר מסודר. מה זה א"ק לגבי הזווג? זה כמו "השותף השלישי", הקב"ה.
נסכם את ההערה: א"ק זה "אין אלקים עמדי", השותף השלישי. הזווג הוא האצילות. הקליטה היא בבריאה. יצירת הולד היא ביצירה. זו לידה אבל לידה שקשורה עם האם. עשיה זה להיולד החוצה לגמרי. גם בבריאה יש יציאה החוצה – יציאה של הזרע מן האבא לאמא – אבל זה עדין קשור בפנים. בתוך האמא עדיין שורה האהבה מן האבא, מה שנקרא בקבלה "חד רוחא דשביק בגווה", אבל ברגע שהולד יוצא החוצה הוא נעשה כבר 'יש ודבר בפני עצמו'. היציאה החוצה של עולם העשיה היא כבר יציאה החוצה ברמה אחרת לגמרי מאשר היציאה של עולם הבריאה.
שאלה: מה זה שיש שלשה חדשים של "מעוברת חברו"? תשובה: מדין תורה הרוח של הבעל עוזבת את האשה עם נתינת הגט או מיתת הבעל. מדין חכמים היא צריכה להמתיק עוד שלשה חדשים ואסור בהם להתחתן.
מה שלא הסברנו כאן הוא עד מתי אורך כל שלב. מתי זה עולם הבריאה, מן הזווג ועד הקליטה או מן הקליטה ועד יצירת הולד? אם עולם העשיה הוא הלידה – זה תחלת העשיה או סוף העשיה? ארבעים יום של יצירת הולד בדברי חז"ל – זה תחלת היצירה או סיומה? אם אנחנו אומרים שאצילות הוא רגע הזווג אז לכאורה הבריאה זה עד שלשה ימים והקליטה עצמה היא סוף עולם הבריאה. מי יוצר את עולם היצירה? עולם הבריאה. מי בורא את עולם הבריאה? עולם האצילות.כל מדרגה נבנית על ידי המדרגה שמעליה. הבריאה יוצרת והעשיה עושה את העשיה. לפי זה, צריך לומר שהאצילות – כל עוד הטיפה אינה מסריחה – נמצאת ומאירה בגלוי וזה פועל את פעולת הבריאה עד שלשה ימים, אבל הבריאה עצמה היא רגע הקליטה. כשיש קליטה זה אומר שהעובר נברא. לפני כן הוא רק בתהליך בריאה, אבל הוא נברא עדיין. אותו הדבר לגבי עולם היצירה: עד ארבעים יום הולד בתהליך של יצירה, אבל מי שעושה אותו הוא עולם הבריאה. הבריאה יוצרת עד ארבעים יום. בארבעים יום הולד נוצר כבר, ומאז כבר אי אפשר להתפלל על מין הולד. אחר כך, מארבעים יום ועד סוף ארבעים יום היצירה עושה את הולד. "ועשתה את צפורניה" – יש מישהי שעשתה זאת, וזה עולם היצירה. העובר עצמו נעשה יותר ויותר עד הלידה. כל עולם כלול בעולם העליון ממנו: או שזה החב"ד שלו, שכלול ברמה אחת מעליו, שבחב"ד דיצירה אין עדיין את מציאות היצירה, את ז"ת שלו, אלא רק את התהליך של הווצרות שלו. או שאפשר לומר שהסוף זה רק המלכות של כל עולם. תלוי איך מגדירים עולם, כז"ת או רק כמלכות. צריך להתבונן בזה. לפי האפשרות השניה, שלשה ימים ראשונים הם הספירות של הבריאה ורגע הקליטה, המלכות, הוא עולם הבריאה עצמו. הספרות של עולם הבריאה יוצאות מן המלכות. בלשון הזהר הן 'נחתמות'. הספירות של כל עולם תחתון הן צלום של הספירות שבעולם שלפניו. זה נקרא 'העתקה', שעולם עליון מעתיק את עצמו בעולם תחתון ממנו ואז נברא אותו עולם תחתון. עד כאן ההערה על מדרגות הלידה.
נסיים את הפרק: אדם קדמון הוא סוד המפקיד העליון, שהרי שרש כל המציאות נמצא אצלו כביכול בסוד המחשבה הקדומה [דא"ק, ליה נאמר "כולם נסקרים בסקירה אחת"] כנ"ל, והוא ה"ראש" העליון שממנו נמשך הכל, בסוד "קורא הדורות מראש" כמבואר בדא"ח. ר' הלל תמיד מסביר את הפסוק הזה, שא"ק הוא הראש של כל הדורות, של כל העולמות. ברגע שיש דורות אז יש גם סדר, 'סדר זמנים', בעוד שבא"ק "כולם נסקרים בסקירה אחת". בארמית שורה היא 'דּוּרָא', ובא"ק כל השורות-דורות שוות. הוא רואה – שורה היא מלשון ראיה, שׁוּר – את כל השורות כאחת. זה נקרא הראש לגבי העולמות. אחר כך, ה' "קורא הדורות מראש" והוא ממשיך את כל העולמות החוצה, למטה. הוא המפקיד, שיש אצלו הכל, והוא מוציא ומפקיד אותם. ר' אייזיק מסביר באריכות שהמציאות בא"'ק היא מציאות אחרת, מציאות-לא מציאות. לפני הצמצום הראשון זה בכלל משהו אחר, ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". זו מציאות של 'בלתי מציאות נמצאת', כלשון הרבי הרש"ב. המשל שר' אייזיק מביא בשביל א"ק הוא ההבדל שבין חלום למציאות. מה הבדל הערך ביניהם? כאשר תה חולם על מישהו אותו אדם שאתה חולם עליו הוא רק חלק מן המציאות שלך ואין לו שום עצמאיות בכלל. מא"ק ולמטה, כל הסודות של הקבלה זה איך לעשות מן החלום מציאות. איך לקחת אחד שאתה רק חולם עליו והוא לא מרגיש את עצמו בכלל ולעשות ממנו מציאות של אחד שכן מרגיש את עצמו. זה מא"ק ולמטה. למה הסברתי את זה? כי הבטוי לזה בא"ק הוא "מחשבה הקדומה".
אם כן, יצא לנו שם הוי' ב"ה באופן הזה: קוצו של י אדם קדמון – מפקיד י אצילות – שומר חנם ה בריאה – שומר שכר ו יצירה – שואל ה עשיה – שוכר
הסוד של השומרים הוא עד כמה מרגישים את המציאות שנפקדת אצלם. לענין זה, השוכר הוא זה שנעשה הכי הרבה 'בעלים' על הפקדון שאצלו. ההרגשה שאינה הרגשה בכלל היא של השומר חנם. זה הבטול. כיוון שהאצילות לא מרגישה את עצמה שומרת, זה אומר שהמציאות המופקדת נשארה בעצם אצל הבעלים. זה גם ב'נגלה' הסבר לזה, לדין שומר חנם שפטור מתשלום, שהחפץ יותר ברשות הבעלים מאשר ברשותו, ולכן רק אם הוא פושע הוא חייב. אבל בגנבה או אבדה זה כאילו עדיין ברשות הבעלים. אם כן, בשומר חנם יש סברא [וצריך לחפש ולמצוא באחרונים] שהפקדון נמצא יותר ברשות הבעלים ולכן השומר חייב פחות. זה ב"רשות היחיד" של עולם האצילות.
שאלה: האם שומר הוא שליח, ש"שלוחו של אדם כמותו"? תשובה: באופן פשוט לא. שומר הוא כמו שליח פסיבי, שלא עושה. ב"שב ואל תעשה". הוא כמו האותיות יה שבשליח, בעוד שהשליחות עצמה היא על דרך האותיות וה שבשליחות.
לגבי מוצא אבדה יש מחלוקת באחרונים אם הוא כשומר חנם או שומר שכר. צריך להסביר את זה על דרך החקירה אם "מצות להנות – או לאו – נתנו". כלומר, לפי סברת רב יוסף, שיש לו הנאה מכך שלא צריך לקיים מצוה אחרת כי יש לו הנאה מן המצוה הזו, או שזו גזרת הכתוב. כמו מי שמוצא אבדה ברחוב – אם יש לו סיפוק מזה שמצא וזה נמצא אצלו גם בלי להשתמש, זה עושה לו טוב על הנשמה, אז אם הוא במדרגה כזו אז הוא במדרגת שומר שכר. אבל אם אין לו שום הנאה מזה, וזה רק בשביל לקיים את מצות התורה אז הוא צריך להיות כשומר חנם. תענוג מורגש מקיום מצות שייך לאמא. כך יש במפורש מר' הלל בפלח הרמון (בראשית): והענין הוא כי במדרגת אהבה בתענוגים [שמתגלה באמא] הגם שמסולק מכל הרגשת עצמו ליש [לא מרגיש את עצמו בכלל] מכל מקום התענוג האלקי מורגש בנפשו. וראיה לזה: שיוכל להיות שמן ודשן באבריו הגשמיים רק מבחינת התענוג האלקי. וכמו ר' אלעזר בר' שמעון ור' יוסי, שהיו שמנים באבריהם, ובודאי היו מסולקים מכל תענוג גשמי, כמאמר הזהר ד"צדיקיא לית להו מכסויא [מתענוגי] דהאי עלמא כלום". רק שהיו שמנים מתענוג האלקי, וכמאמר דוד המלך ע"ה "כמו חלב ודשן תשבע נפשי". מה שאין כן בחינת יראה עילאה, שהיא בחינת בטול במציאות לגמרי, זה למעלה אפילו מבחינת ענג האלקי המורגש [שמצד אבא], וד"ל. מצד אמא אפשר להיות שמן בגוף, מהרגשת התענוג האלוקי אף שהוא מסולק לגמרי מכל הרגשת תענוג גשמי. אלו היו ארבעת השומרים של א"ק, המפקיד, שיצאו לנו מתוך הגימטריה של "משמר לעמת משמר" שעולה כללות ארבעת העולמות [הגימטריה זה כמו האם, שאחר כך כתוב "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך... העיקר זה התוכן שיוצא מן הרמז].
כעת נחזור לאותו מספר, עם רמז הרבה יותר פשוט: ועוד, אלף ושבע מאות עולה "אשת (כאשר ה-א של אשת עולה אֶלף) חן תתמך כבוד", המילה הזו נדרשת הרבה פעמים בכתבי האריז"ל. על הפסוק "אני שפתי תפתח", שראשי תיבותיו הן אשת. בחסידות נדרש הפסוק "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך", ויש עוד הרבה פסוקים עם הרמז למילה הזו. כלומר, כל העולמות כולם הם בחינת "אשת חן תתמך כבוד". איך נסביר את זה? שענין כל העולמות א"ק אבי"ע לתמך בעצם כבודו יתברך – אור אין סוף ב"ה – הכבוד הוא כמו אור אין סוף, שעליו נאמר "ימלא כבודו את כל הארץ". בשם הרב המגיד ידוע, שאור אין סוף מתחיל ממלכות דאין סוף ולא למעלה מזה. במה האשה תומכת בכבוד הזה? על מנת להמשיכו ולגלותו למטה. התפקיד של כל העולמות הוא להיות "אשת חן תתמך כבוד" ולהמשיך את האור למטה, עד העולם התחתון. והוא ה"כבוד" ("ולכבודי בראתיו וגו'") שנמשך מ"אדם דאצילות" [שזה אור אין סוף שלפני הצמצום], כאשר אדם קדמון הוא סוד "אדם דבריאה", כמו שיתבאר [בפרק הבא]. הסברנו בפרק הראשון שיש שתי מדרגות – "שמי" ו"כבודי". "שמי" הוא "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", שזה לפני הצמצום. בכתבי האריז"ל זה מוסבר לאחר הצמצום אבל בחסידות זה גם לפני הצמצום. כמו "שמי" יש גם "כבודי" לפני הצמצום. מסבירים את זה על הפסוק "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו". "כבוד ה'" הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, שימשך אל תוך העולם. שוב, "שמי" ו"כבודי" הן שתי מדרגות לפני הצמצום, ואילו "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" זה שהן נמשכות לאחר הצמצום במדרגות אדם דבריאה [א"ק], אדם דיצירה [עתיק וארך דאצילות], ואדם דעשיה [עולם האצילות]. נמצאנו למדים שכל השתלשלות העולמות הוא בחינת נוקבא לגבי אור אין סוף ב"ה. אפילו שאמרנו קודם, שעל א"ק נאמר "ואין אלקים עמדי" ושאין בו בחינת נוקבא, ביחס לאור אין סוף שלפני הצמצום גם הוא בחינת נוקבא. בשביל לתמוך ולהמשיך את הכבוד צריך למצוא חן ולהיות אשת חן בעיני ה'.
רמז נוסף: אשת הנ"ל היא מאה פעמים טוב – [טוב הוא השם של בריאת העולם, בסוד:] "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" זה השם שבחסידות הוא כנגד העבודה של 'אין וועלט – אויס וועלט', בתוך העולם ומחוצה לו באחד. זה "דאחיד בשמיא וארעא" ולחבר אותם. זו העבודה של הבעש"ט, שמסופר עליו שהתחנן לה' שיוכל לעשות עלית נשמה ותוך כדי התפשטות הגשמיות להשיב לשואלו דבר. זו מדרגה שאפילו משה רבינו לא זכה לה. כתוב שכל החסידות זה להגיע לעבודה הזו. הבעש"ט הוא בעל השם הטוב, שם אהוה. רק שתי המילים ברא אלהים עולות טוב ברבוע [172] ואחריהן בפסוק בא המספר בראשי התבות. מאה פעמים השם הזה – זה לחתום אותו במציאות.
עוד דבר: בכל הפסוק הזה יש כח אותיות כמו בשמות חמשת המדרגות שלנו. המספר כח מתחלק לפעמים יד – יד ימין ויד שמאל. רק בשתי המדרגות הראשונות – אדם קדמון אצילות – יש יד אותיות, והן כנגד יד ימין, "היד הגדולה", ובשאר המדרגות של העולמות התחתונים – בריאה יצירה עשיה – יש עוד יד האותיות של יד שמאל, "היד החזקה". הרבי הקודם כותב במאמר, שעל יד שמאל נאמר "אף ידי יסדה ארץ", והם עולמות התחתונים, ועל יד ימין נאמר "וימיני טפחה שמים" – עולם האצילות: (וכן בא"ק אבי"ע כח אותיות, כאותיות "בראשית וגו'") – [מה הקשר בין אשת למאה פעמים טוב? זה] בסוד "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" וד"ל. רצון זה כתר, אור אין סוף, ולהפיק רצון זה להוציא ולהמשיך את הרצון מה' "וימלא כבודי את כל הארץ".
כל זה היה בעולמות הפרטיים, וכעת אפשר להמשיך [בפרק הבא] באבי"ע הכלליים. |