| כללות עשר ספירות_פרק כ |
|
|
בפרק הבא יש המשך לפרקים הראשונים של שער כללות הספירות בשם הוי' ב"ה. בפרק יט למדנו שהמלכות היא תקון ה'אני' ועיקר תקון ה'אני' נעשה על ידי מצות התפלה, השתפכות הנפש. בכך מקשר האדם את "מלכותך מלכות כל עולמים", שזה ה'אני' שלו, אל "מלכותך", שזה ה'אני' של הקב"ה. בהמשך הפרקים הבאים – מפרק כב והלאה – אנו רוצים לקשר את כל מערכת הספירות עם השתלשלות העולמות בכלל. עד פרק יט עברנו על כל סיפרה וספירה והסברנו מהי בנפש האדם ובעבודת ה' על פי חסידות. עשר ספירות יש בכל עולם ובכל נפש. עדיין לא עשינו את ההקבלה בין הבחינות בנפש לבין העולמות. כדי לעשות את ההקבלה צריך להכיר את השתלשלות העולמות, וזה דבר הרבה יותר מסובך, וזו המטרה של הפרקים הבאים – להתחיל להקביל את הספירות אל כללות ההשתלשלות, עד המדרגות הכי גבוהות שלפני הצמצום, שרק ר' הלל מפאריטש מסביר אותן. הפרק הבא, פרק כ, הוא פרק מעבר בין שני חלקי השער הראשון, בין הספירות בנפש האדם ובין הספירות בסדר ההשתלשלות, והוא עוסק במצות התמידיות של התורה. כיוון שדברנו בפרק יט שתקון המלכות נעשה על ידי מצות התפלה, ו"הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", ממילא צריך להשלים את המערכת. אם למלכות יש מצוה מיוחדת צריך לומר שלכל ספירה יש מצוה מיוחדת, וזה הנושא של הפרק הבא. את הנושא הזה למדנו והזכרנו כבר בעבר (ראה בפרקים יא, יג) לכן הפעם לא נאריך בו כל כך:
פרק כ כשם שהמלכות היא כנגד מצות התפלה – "ואני תפלה" כנ"ל [כמו שלמדנו בפרק יט, שמצות התפלה אינה מצוה תמידית אלא 'שואפת' להיות כזו, ולכן הלשון בגמרא הוא "הלואי שיתפלל"] – כן הו"ק הם כנגד שש המצות התמידיות (כמבואר בהקדמה לספר החנוך לפי דעת הרמב"ם, ועיין שם שהן בסוד שש ערי מקלט), שהרי קיומן צריך להיות בכל עת ובכל רגע תמיד, והתפלה "שואפת" להיות תמידית, כמאמר חז"ל "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" כנ"ל. התפלה היא המלכות, והיא רק 'שואפת' להיות תמידית, אבל צריך להקיף אותה במצות שהן באמת תמידיות. התפלה היא בסוד "היכל הקדש שבאמצע" [לשון ספר יצירה] – הנקודה האמצעית בתוך הו"ק של המקום ([והרמז לכך הוא] מקום עולה ו פעמים אל, ו כוונים של "חסד אל כל היום" – "יומא דאזיל עם כולהו יומין") כל אחד מ-ו הקצות נקרא 'יום' וכתוב "חסד אל כל היום". השם אֵל הוא מלשון כוון, כמו המילה אֶל, וממילא שש הקצות של שש המדות הם ששה כיוונים, והכיוון הכללי שכולל את הכל הוא החסד, שעליו כתוב שהוא הולך עם כל הימים – "יומא דאזיל עם כולהו יומין". מהו המקום הקדוש? המקום הקדוש [הוא כאשר מתגלה ש]("הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו") – איך מגלים את זה? על ידי קיום שש המצות התמידיות. זה מגלה שהמקום שמקיף את האדם זה ה'. הגלוי הזה, שהמקום זה ה', קורה כאשר יהודי נקלט בתוך שש ערי המקלט, בתוך שש המצות התמידיות. אז התפלה היא באמצע, ואז היא בסוד. האדם המתפלל ב"ביתי בית תפלה". על ידי קיום שש המצות התמידיות של ו קצות המקום הוא בונה את הבית, שכן בית הוא מקום המוגדר על ידי ו קצוות, אבל מה הוא עושה בתוך הבית שהוא בונה? הוא מתפלל. זה נקרא "ביתי בית תפלה". זו ראשית ההתבוננות, שהוא עומד "נכח פני ה'". איך הוא עומד נוכח פני ה'? שה' מקיף אותו מכל צד מסביב. כל המצות הן השראת אלוקות, לגלות אלוקות, וככל שיש יותר גלוי אלוקות כך ה'אני' של האדם יכול להתקשר עם המקור שלו. תקון ה'אני' זו הדבקות והבטול של ה'אני' התחתון ב'אני' העליון, וזו מצות התפלה. כל המצות, ובמיוחד שש המצות התמידיות הכוללות את כולן, משרות אלוקות בדרך כלל, בסוד "סובב כל עלמין", כדי שאור ה"ממלא כל עלמין" של ה'אני' יוכל להתקשר בחבל ההתקשרות ולהרגיש אותה. זה כל הענין של התפלה. הסבנו בשעור אחר [מר' אייזיק], שיש בתפלה שתי מדרגות עיקריות: יש נענוע מלמטה ויש התקשרות ממש. כל התפלה זה להרגיש את ההתקשרות. חבל ההתקשרות זה בדיוק הקשר בין ה'אני' התחתון ובין ה'אני' העליון, בין "מלכותך" לבין "מלכות כל עולמים". אמנם, שם הוא הסביר שהמצות הם בחינת אור ה"סובב כל עלמין" שאינו מתגלה בעולם הזה, וזה נוגע בעיקר למצות מעשיות, אבל המצות התמידיות הן מצות שמלוות את התפלה ולכן הן כן מתגלות. למשל, מצות אהבת ה' מתגלה על ידי התבוננות והתבוננות מגלה אלוקות. מבחינת הפעולה, המצות התמידיות דומות אל התפלה בכך שהן מגלות אלוקות. שוב, הוא הסביר, שמצות שאין בהן גלוי אלוקות בכלל, כמו מצות מעשיות, נקראות "חיי עולם" ואין בהם בכלל "חיי שעה". עליהן נאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", שכאשר מקיימים אותן זה כמו מתן בסתר. כמו יהלם שמונח בתוך קופסה סגורה, שאתה רק רוכש אותו אבל לא יכול לראות אותו. הוא נכס נצחי ואין סופי, אבל אתה לא יכול לראות אותו. אבל במצות האלו, המצות התמידיות, יש גם ממד של "חיי עולם" כי הן מצות ויש בהן גם כן את הממד של "חיי שעה", שכן יש בהן התגלות מסוימת. ההתגלות הזו היא ההתגלות של הבית שמסביב, אבל בתוך הבית אפשר להתחיל להתקשר, להרגיש את חבל ההתקשרות.
שאלה: הרי גם מצות מעשיות "צריכות כוונה"? תשובה: מה שמתגלה עם קיום המצוה הוא מה שכתוב בתניא, שכמו שהקב"ה רוצה בקיום המצוה הוא רוצה בקיום הכונה, ש"מצוה בלי כונה כגוף בלא נשמה". זה גם כן רצון ה'. הכוונה של כל המצות לכאורה קשורה רק עם "חיי שעה", ולכן מובן למה על פי נגלה העיקר הוא המעשה, יותר מן הכונה, שכן המעשה הוא "חיי עולם", אבל אם הכונה היא גם כן חלק מקיום המצוה אז גם ה"חיי שעה" הם חלק מן ה"חיי עולם". כך זה גם במצות התמידיות [גם במצות התפלה יש ממד של "חיי עולם", לפי הדעות שמצות התפלה היא מדאורייתא].
וזהו פרטן כנגד ו קצות [נקרא אותן במהירות]: חסד, אהבה, ימין: מצות אהבת ה', כמו שכתוב "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". גבורה, יראה, שמאל: מצות יראת ה', כמו שכתוב "את הוי' אלהיך תירא", ונאמר "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". תפארת, רחמים, קדם: מצות יחוד ה', כמו שכתוב "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בשתי המצות הראשונות – אהבת ה' ויראתו – מובן למה הן ימין ושמאל ואין בכך חידוש. החדוש הראשון כאן הוא לגבי התפארת. פנימיות התפארת היא רחמים וכעת אנו אומרים שזה כנגד מצות יחוד ה' של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". למה זה קשור עם רחמים? היחוד הוא ענין האמונה באחדות ה' בכל פרט ופרט מה ההבדל בין מצות היחוד לבין מצות האמונה בה'? מצות האמנת אלוקות כאן היא כנגד הנצח, והיא יוצאת מן הדבור הראשון בעשרת הדברות "אנכי הוי' אלקיך". כתוב בזהר [ומוסבר על ידי הצמח צדק, ב'דרך מצותך' במצות האמנת אלוקות] על הפסוק הזה, שמצות אמונה היא לדעת את ה' בדרך כלל ואילו מצות היחוד היא לדעת את ה' בדרך פרט. אמונה היא גם כן דעת, כמו שכותב הרמב"ם "יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא לדעת שיש שם מצוי ראשון", אבל הדעת הזו היא דעת בדרך כלל. מה שאין כן הדעת של מצות היחוד היא דעת בדרך פרט. איך יודעים? מדרשת חז"ל על המילים "ה' אחד" – אלופו של עולם אחד ב"ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם". ה' אחד בכל הפרטים. המשמעות הפשוטה של המילה 'אחד' היא אחדות פשוטה, ובאים חז"ל לוקחים אותה והופכים אותה לרבוי, רבוי של פרטים. הוא אחד בכל הפרטים. הם דורשים את המילה אחד כהתבוננות של יחוד פרטי. זה לא להאמין שיש ה', "שיש שם מצוי ראשון" שהמציא את הכל". זו מצות האמונה, שבהמשך נסביר שהיא כנגד מדת הבטחון. אם הוא כל יכול והכל בתוכו אז אין במי לבטוח מלבד הקב"ה. אבל המצוה של היחוד זה להכיר אותו בדרך פרט. "שמע" היא לשון התבוננות והיא צריכה להיות בכך שה' "אחד" בכל הרבוי של הפרטים. מה זה אומר שה' אחד בכל פרט? בתוך השולחן והכסא שכאן? אפשר לומר שזה הכח שמהווה אותם, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה בתניא, שזה דבר ה' המהווה על ידי האותיות. אבל יש פשט יותר נכון, שגם הוא מרומז שם. החידוש של יחוד לעומת אמונה הוא, שיחוד הוא בכל פרט ופרט. שוב, אמונה זה להאמין שיש ה'. הוא כל יכול והוא המציא את הכל. הוא הוציא אותנו ממצרים וממילא הוא גם יוציא אותי מן המצרים שלי. אבל זה שהוא נמצא גם בתוך השעון – זה לא חלק ממצות האמונה. מצות היחוד היא שה' אחד בכל פרט מן המציאות. זו אמונה, אבל אמונה בדרך פרט. מהמציאות הנצבת לנגד עיניו – קדם. כל מה שהוא רואה לנגד עניו צריך להתבונן שהוא "ה' אחד". לכן המצוה הזו קשורה עם הקדם. זה ליחד את ה' בהווה, במציאות, בכל פרט ופרט שאתה נפגש בו.
איך זה קשור עם רחמים? היחוד הקדוש הוא ההכרה שהכל הוא הוי' ב"ה – שם הרחמים; "לאכללא שמאלא בימינא" – ההמחשה ש"טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". כתוב בשער היחוד האמונה בתניא, ששם הוי' הוא שם הרחמים ואילו שם אלקים הוא שם הדין. לעתיד לבוא יברכו על כל דבר "הטוב והמטיב", בעוד שהיום בעולם הזה מברכים רק על דבר טוב. על דבר לא טוב מברכים "דיין האמת" אבל לעתיד לבוא יהיה הגלוי שנקרא "הכל הטוב והמיטיב". את דברי חז"ל הללו מביא רש"י בחומש על הפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", שזה אותו ענין שנאמר בפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". זה שהיום יש שני גלויים, של שם הוי' ושל שם אלקים, באמת הכל הוא שם הוי', שם הרחמים. אם כן, עיקר הענין לראות בפועל את ההמחשה שיש ה' בכל פרט ופרט זה לראות שהטבע אינו דין אלא רחמים. דין זה 'סיבה ומסובב' ['קובציה'], וברגע שאני רואה כך את הטבע זה נקרא שאני רואה את הדין. ברגע שאני רואה את הטבע כהתהוות תמידית, של "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", אני רואה את המציאות כרחמים. לכן הבטוי הוא "המחדש בטובו". לכן שני הפרושים הם אותו הדבר. קודם הסברנו שהפרוש הפשוט הוא, ש"ה' אחד" זה שהוא מהווה כל פרט ופרט בכל רגע ורגע, וכעת אנו אומרים שבנפש זו הרגשת רחמים. הכל רחמים. ככל שיש הרגשה של התהוות תמידית ושל השגחה פרטית כך זה מתורגם לנפש להרגשה של רחמי שמים. זה קו האמצע, שבא "לאכללא שמאלא בימינא" – לכלול את השמאל, את הדין, בחסד – ברחמים. אם כן, עיקר הרגש של מצות יחוד ה' הוא הרגשת הרחמים. להאמין, להכיר ולדעת שהכל זה שם הוי', שם הרחמים. ממילא, זה חידוש מאד חשוב, שצריך להסביר אותו לכל יהודי, שכאשר הוא אומר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" זה כמו שהוא אומר את הפסוק "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". זה להכיר שמה שמהווה, מחיה ומקיים כל דבר זה הרחמים של ה'. שם הוי' מתלבש בתוך שם אלקים, אבל באמת "הוי' הוא האלקים", ו"הוי' אלקינו הוי' אחד".
למה זה שקדם הם הרחמים קשור עם "שמע"? הרי "שמע" זו בינה, אמא? "שמע ישראל" הוא סוד סיום יסוד אמא, בחינת "אם אין בינה אין דעת" – "שמע", בתפארת ז"א, בחינת "ישראל – "ישראל אשר בך אתפאר". בקבלה, יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א. התבוננות, הרמוזה במילה "שמע", זה יסוד אמא [הרחבנו בזה בהקדמה לספר] ויסוד אמא זה הרחם ורחם הוא יסוד הרחמים [הרחבנו על זה בפרקים ט ו-יב]. הסיום זה החותם, זה העיקר, ועיקר תכלית ההתבוננות של יסוד אמא מסתיימת בתפארת, בקדם, בהרגשה שהכל זה רחמים. סיום יסוד אמא זו ההרגשה ש"אם אין בינה אין דעת". הסברנו (בפרק ג) ש"אם אין דעת אין בינה" זה 'דעת עליון' המחברת את אבא ואמא, אבל "אם אין בינה אין דעת" זו 'דעת תחתון', שזה הסיום של הבינה המתקשר עם המדות, עם פרצוף ז"א, עם תפארת ז"א. תפארת ז"א נקראת בקבלה 'ישראל', שעליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", וישראל הוא גם רחמים, פנימיות התפארת, ולכן כותב ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן את הרמז, שישראל הוא ראשי תבות "אל שדי יתן לכם רחמים". אחד מן הפרושים של "שמע ישראל" בחסידות הוא, שצריך לשמוע את ה'ישראל', צריך להתבונן במדה של ישראל, במדת התפארת שפנימיותה רחמים. ההתבוננות הזו בישראל היא איך ש"ה' אלקינו ה' אחד".
המדה הבאה היא הנצח, שבצד מעלה: נצח, בטחון, מעלה: מצות האמונה [וכמו שאמרנו בשם הזהר, היא האמונה בדרך כלל], כמו שכתוב "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". זו האמונה והדעת [כמו שכותב הרמב"ם: "מצוה לידע"] במציאות האל בדרך כלל (מקיף מלמעלה), מקיף אינו חודר בפנימיות, אבל מקיף הוא מלשון תוקף. המקיף את הכל הוא בעל התוקף, הוא הכל-יכול. זה שהוא חודר אל תוך המציאות והוא-הוא המציאות – זו מצות היחוד, אבל זה מקיף את הכל ובעל התוקף על הכל – זה מצות האמונה. לכן האמונה היא צד מעלה, שכן זה איך שהקב"ה הוא ה'מעלה'. לכן אחד משמותיו של הקב"ה בתנ"ך הוא עליון – "יודע דעת עליון" – בפני עצמו. לכן זה כנגד הנצח, שכן 'עליון' הוא כנוי לה' כבעל התוקף. בכל מלחמה מי שלמעלה הוא זה שלמעלה והנכנע הוא זה שלמטה. ה' הוא למעלה מן הכל, כמו שכתוב "אשירה לה' כי גאֹה גאה", שהוא מתגאה על הגאים. זה פסוק שקשור עם יציאת מצרים ו"אנכי ה' אלקיך" נאמר כהמשך אליו במתן תורה.ביציאת מצרים "נגלה עליהם [בבחינת למעלה מהם] מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" ואילו על הים ה' מתגלה כעליון – "גאֹה גאה". תכלית הגלוי הוא במתן תורה, ב"אנכי ה' אלקיך", שזה גם גלוי של בחינת מעלה. ו[ממילא הוא] מקור הבטחון בכחו הגדול להוציאנו ממצרים, בכל דור ודור ובכל יום תמיד לנצח נצחים [ולכן זה גם קשור לנצח, מלשון נצחיות]. האמונה שה' הוציא אותנו ממצרים, מוציא אותנו ממצרים ויוציא אותנו ממצרים הכל שייך לסוד הנצח, לצד מעלה שבמצות "אנכי ה' אלקיך". "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". ההכרה הזו היא ההכרה של מדת הבטחון, פנימיות הנצח, והיא כנגד מצות האמונה בדרך כלך. לכן דוקא במצות האמונה מוזכרת יציאת מצרים – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ב"שמע ישראל" לא מוזכרת יציאת מצרים, אבל באמונה כן מוזכרת. אמונה ובטחון הולכים ביחד. אמונה תקיפה היא בטחון. במה הבטחון? שה' מוציא אותנו ממצרים. שאין שום כח שיכול לעמוד נגדנו. מה זה מצרים? כתוב שמעולם לא ברח עבד ממצרים. זה התוקף הכי גדול בעולם הזה שעומד בפני עם ישראל, ובפני כל יהודי בפרט. שום מיצר בעולם לא יכול לעמוד נגדנו בגלל שהקב"ה מוציא אותנו מהכל.
זה היה מדת הנצח. מה זה ההוד? היא הבת-זוג של מצות האמונה בעשרת הדברות. היא הלא-תעשה של מצות האמונה. שתי המצות הללו כוללות את כל מצות התורה, כמו שכתוב בתניא, שמצות "אנכי ה' אלקיך" כוללת את כל רמח מצות עשה ואילו מצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" כוללת את כל שסה מצות לא-תעשה של התורה. הוד, תמימות, מטה: מצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", [ומהי?] שלילת מחשבת עבודה זרה ושתוף ר"ל. כך מגדיר הרמב"ם. זה לא שלא לעשות פסלים. זו מצוה אחרת שבאה בהמשך במצות "לא תעשה לך כל פסל". כל הדברה השניה מתוך העשרת הדברות היא לא מצוה אחת. לפי הרמב"ם, יש בה ארבע מצות לא-תעשה: "לא יהיה לך", "לא תעשה", "לא תשתחוה", "לא תעבדם" [מי שמדבר בלעז טועה בבטוי 'עשרת המצות', שכן יש בה ארבע עשרה מצות, או שלש עשרה לפי בה"ג]. רק "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" היא מצוה תמידית, וכל השאר אינן. מצוה תמידית היא מצוה שבלב, מצות 'חובות הלבבות', שאינה שייכת לעשיה. המצוה הזו, של "לא יהיה לך", היא שלא להעלות על הדעת שום מחשבת עבודה זרה או שתוף. זה שאדם לא מעלה בדעתו ברצון שום מחשבת עבודה זרה זו מחשבת התמימות, ההליכה בתמימות. איך יודעים שזה הפרוש של תמימות? כי כך כתוב בתורה. איפה מופיע הענין של תמימות - "תמים תהיה עם ה' אלקיך" – בתורה? באיזה הקשר? הוא בא בהקשר לכל צורות הכישוף שיש בעולם. יש כל מיני צורות של כשוף, והתורה (בסוף פרשת שופטים) כותבת את כל הכשופים שיש בעולם. זו עבודה זרה, ש"מכחישים פמליה של מעלה". אחרי שהתורה מסכמת את כל שלילת הכשופים היא כותבת בסוף את הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך". רואים מכאן, שרק לאחר שהיהודי שולל את כל הכשוף שיש בעולם אז הוא יכול ללכת תמים עם ה' וממילא ענין התמימות הוא שלילת כל העבודה הזרה שיש בעולם, הנכללת בפסוק "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". והוא ענין ההליכה בתמימות עם ה', שלא לבטוח בשום סיבה חוץ מה' יתברך; למה היו הולכים לכישוף? כדי להצליח. היו הולכים למאוננים ומכשפים כדי לדעת באיזה יום להתחיל עסק מסוים, וכך הלאה. מה זה אמונות טפלות? זה כל מה שאדם עושה כדי להצליח בחיים, בשביל להיות בריא וכד'. מה הענין? הוא שם את הבטחון שלו לא על הקב"ה אלא על משהו אחר. יש אחד עם 'פטנט' איך להצליח אז הוא הולך מיד לשמוע ולשלם כסף כדי שהכל יהיה בסדר, שהוא יהיה 'על הגובה'. בכלל, כל עבודה זרה זה כך. לא רק כשוף.
שאלה: מה עם השתדלות בפרנסה? תשובה: אם אתה עושה הכל מתוך תודעה של "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה" אז זה בסדר. זה ה' עושה ואתה רק עושה "יגיע כפך", ולא 'יגע מוחך', כמבואר בחסידות. אבל אם אדם בוטח בכלי זה כבר נקרא בחז"ל [ומבואר בחסידות] "עובד עבודה זרה בטהרה". ברגע שאדם עושה כלי לפרנסה ובוטח עליו, ושוכח את ה', באותו רגע הוא עובד עבודה זרה בטהרה [זה דבר יסודי ביותר, שר' הלל מסביר אותו טוב במאמר "ואשה אחת מנשי בני הנביאים" בפרשת וירא]. זה מי שבוטח בסבות גשמיות בעסקי פרנסה וכו'. למה זה "בטהרה"? הרי זה עבודה זרה ממש? הוא מסביר שהוא לא באמת מתכוון. יהודי תמים – לא תמים האמיתי – שמאמין בה' ולא באיזה כח אחר ממנו, אבל למעשה זו עבודה זרה כי הוא בוטח בכלי הזה. אין לו את טומאת מחשבת עבודה זרה ממש, ובכל זאת ברגע שהוא בוטח בכלי הזה ושוכח את ה' הוא עובד עבודה זרה בטהרה.
כל זה פגם במדת ההוד, בתמימות. הוא לא מודה על כלדבר ודבר לה'. הוד זה מלשון הודיה והודיה זה להודות שהכל זה מה'. כל פעולה וכל הצלחה היא מה'. זה גם כן הפרוש של תמימות, שהולך עם ה'. תמים זה שלם וללכת תמים עם ה' זה כאילו לומר ללכת רק עם ה'. שוב, בטחון זה מושג חיובי ותמימות היא מושג שלילי. תמימות זה ללכת רק עם ה', כלומר – לא עם משהו אחר. בטחון זה החיוב שב"אנכי ה' אלקיך", אבל התמימות זו השלילה שב"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".
שאלה: למה לא לשאול על העתיד? לא כדי לבטוח, סתם בשביל לדעת? תשובה: אם הוא רוצה לדעת את העתיד זה כבר קשור עם רצון להתחכם על חשבון אמונה. הוא רוצה להיות יותר מדי חכם. איך כותב רש"י על הפסוק של התמימות? "ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה לו ולחלקו". אם כן, ברגע שהוא מחפש את החכמה הזו – זה כבר סימן שיש אצלו "שרש פורה ראש ולענה", שרש בלב שאינו תמים עם ה' ורוצה לדעת עתידות. עצם השאיפה הזו אינה בסדר. יש על זה פסוק בישעיהו: "המאמין לא יחיש". מי שמאמין לא עושה חשבונות, הוא לא דוחק את הקץ. לדעת עתידות קשור, בדקות, עם המושג דחיקת הקץ. כל דבר צריך לבוא בעתו ובזמנו, כשם שעלה ברצונו יתברך. הדבר כפי שעלה ברצונו יתברך – "בהדי כבשנא דרחמנא למה לך?" אם אתה מאמין שכל דבר בעולם התחתון בא מעצמותו יתברך ממש. אותו מנחש או חכם לא יכול להגיע לשם. הוא יכול להגיע רק אל השרים, אל הכוכבים, אל עולם היצירה, אל איזו מדרגה נמוכה בנחושים שלו או בחכמה שלו. הוא לא מאמין מספיק. שוב, אחד שחושב שיעשה מחקר על פי סטטיסטיקה, כמו חברת בטוח שעושה בשביל העסק שלהם, הוא חי על פין דין של עולם העשיה. כל ההשקפה שלו היא השקפה של דין. מי שחושב שיש איזה כח קצת יותר רוחני שפועל בענינים הוא עולה עוד מדרגה, אבל זו עוד מדרגה של עבודה זרה, של כוחות נפרדים ונבראים. אבל יהודי מאמין יודע שכל פרט ופרט בא מעצמותו יתברך, מבחינת "יחיד שלפני הצמצום, אז איך הוא יכול לדעת את זה? הרי "בהדי כבשא דרחמנא למה לך?". הוא רק צריך להאמין שהכל מה', ואם הוא צריך לחפש איזה 'קונצים' וחכמות – אפילו שאומר שהוא יהודי ירא שמים ומאמין בה' – יש בו שרש פורה ראש ולענה בכך שהוא תולה באיזו סיבה באמצע, סיבה שאינה בדיוק עצמותו יתברך, שרק אם יכיר את הסיבה הזו הוא יוכל להגיד עתידות וכיו"ב. הוא פונה מן ההתקשרות אל העצמות ממש.
שוב, בטחון זה מה ששומר אותו מצד מעלה ואילו תמימות זה מה שמקיף אותו מצד מטה, וזה הפסוק "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". בפרק א של שער היחוד והאמונה בתניא יש משהו מענין. הוא מביא שם "וכי יעלה על דעתך שיש אלקים נשרה במים מתחת לארץ", כפי שכתוב בדבור השני "ובמים אשר מתחת לארץ"? מה המיוחד שם? זה לא סתם. כל האמונות הטפלות נוגעול למים שמתחת הארץ. לכן זהו הפגם שמצד מטה. עיקר הפגם הוא בדמיון שכאילו יש איזה כח שם למטה, במים שמתחת לארץ. יכולים להיות כל מיני סוגי דמיון, אבל שרש כל הכשופים זה במים שמתחת לארץ והתקון הוא לעשות שם מחיצה גמורה של קדושה שיחצוץ בפני כל הרהור. מעבר קלטת אם יש לו דמיון שה' הוא עליון אז יש לו הוא אמינא שאולי יש שם משהו אחר במים שמתחת לארץ. לכן הוא צריך לשלול את זה, לשלול את ה"מטה". לשלול כל סיבה אחרת, כמו כישוף או אמנות טפלות, זה נקרא תקון ה"מטה", תקון ההוד, תקון התמימות. תמים, על פי פשט, זה שלם. רק זה, ולא משהו אחר. "תמים תהיה עם ה' אלקים" – רק תהיה עם ה' אלקיך. בהמשך נראה, שבששת המצות הללו יש שלשה זוגות: ימין ושמאל – אהבה ויראה, מעלה ומטה – "אנכי" ו"לא יהיה לך", פנים ואחור – "שמע" ו"לא תתורו". ה"מעלה" ו"מטה" הן הכי מגדירות את המבנה שלנו. יש בספר הכי עמוק של האדמו"ר האמצעי, אמרי בינה, ושם בהקדמה מדבר על כך שכל המקום, ה-ו קצוות, נכללות ב"מעלה ומטה". בדרך כלל מקום מוגדר בשש קצוות אבל לפעמים עיקר ההגדרה היא על ידי ה"מעלה ומטה". הם הגבולות שלו בתת-מודע, כאשר הדבר הראשון שהם מגדירים לך במודע זה את הקדם, את התפארת. מן האמונה בדרך כלל, כמו שכתוב בזהר, אין לך הדרגה בדרך פרט. ההגדרה מגיעה אחרי שיש לך גבול, במה אתה לא מאמין – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". כאשר יש שלילה, במה לא מאמינים, יש כבר התחלה לכיוון האדם ליחוד בדרך פרט, בכל פרט ופרט. אכן, כשהסברנו את הכיוונים בדרך פרט אמרנו שהקדם נמצא בין השמאל והימין, במדת הרחמים. כעת אנחנו מוסיפים שזה נמצא גם בין המעלה ובין המטה. יש בקדם שני דברים: יש מה שהוא יוצא מעצמו וזה בא מהיותו בין ה"מעלה" ובין ה"מטה". זה העומק של הקדם. אבל יש מה שהקדם סוקר ותופס את המרחב וזה בא מהיותו בין הימין והשמאל. זה הרוחב של הקדם. להכיר שגם בגשם הכי תחתון – מטה – "אין עוד מלבדו". שאם "אין עוד מלבדו", אפילו בפרט הכי תחתון, ממילא זה מביא אותי להכיר שה' שם. זה כבר יחוד. אמונה זה שה' הוא עליון, תמימות זה שאין שום כח אחר לגבי הפרט, אבל כעת אני יכול גם לראות מה כן יש בתוך הפרט – אלוקות. אז התמימות היא מעבר ישיר מן האמונה אל היחוד. התמימות – "מצות "לא יהיה לך" – היא ממוצע וממוצע הוא כמו אָיִן בין יש ליש. כל מצות לא-תעשה נכללו במצוה הזו, ולכן אפשר לומר שכל מצות לא תעשה הם בבחינת אָיִן וממוצע בין שתי מצות עשה. למשל: אדם התעטף בציצית ואחר כך רוצה להניח תפילין, אז ביניהם הוא צריך להימנע מאיזה מצות לא-תעשה. רצון זה ישות, והשלילה שבין יש ליש עושה ממך קצת אין, 'גארנישט', לגבי הרצון הזה. לפי זה, למה יש יותר מצות לא-תעשה מאשר מצות עשה? על פי חסידות מתחלק לרוב ממוצע לשנים, כי הוא צריך להיאחז בשתי הקצוות. הענין הזה ניכר בדעת, שלפעמים היא רק מח אחד ולפעמים היא מתחלקת לשנים. זה סוד האות ש של תפילין, שלפעמים היא בעלת שלשה ראשים ולפעמים היא בעלת ארבעה ראשים. שסה מצות לא תעשה עם ז מצות דרבנן – שאף על פי שהן מצות עשה נחשבות למצות לא-תעשה מצד הפעולה שהן עושות – עולה שעב, שהוא ביחס לרמח מצות עשה עומד ביחס של 'שלם וחצי'. זאת אומרת, שיש רמח מעברים ממצוה למצוה ואם יש רמח עיגולים של מצות עשה – רמח נקודות של 'יש' – יש גם רמח מעברים של מצות לא-תעשה – רמח נקודות של אין ביניהן. מתוכם, קכד מעברים יהיה הממוצע שנים וב-קכד הנוספים יהיה הממוצע אחד. כאשר המעבר הוא מעבר זכרי הוא של שנים, כמו הדעת של הזכר הכוללת ה חסדים ו-ה גבורות, ואילו כאשר המעבר הוא נקבי הוא של אחד, כדעת הנקבה הכוללת רק ה גבורות. לרעיון הזה הגענו מכך שמצות "לא יהיה לך" היא מעבר בין מצות האמונה, בדרך כלל, ומצות היחוד, בדרך פרט, כאשר הממוצע הוא שלילה בדרך פרט. וכן פסוק "תמים תהיה וגו'" נאמר בהקשר לשלילת כל מיני כשוף ואמונות טפלות. מחשבת עבודה זרה ר"ל היא בסוד "והודי נהפך עלי וגו'" – הודי זו הודיה בה', ואם הוא נותן איזו ממשות למחשבת עבודה זרה זה נקרא שההוד שלו התהפך, ואז זה נהפך בהמשך ל'דוה', שהיא עבודה זרה: "כל היום דוה" (כטומאת נדה, כמאמר ר' עקיבא: "מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה? שנאמר 'תזרם כמו דוה צא תאמר לו'". 'דוה' זה מלשון עצבות. כשמישהו הולך למות זה נקרא שהוא על ערש דוי. זו עצבות ודיכאון. כאשר ההוד מתהפך הוא נעשה עצוב. לכן עבודה זרה נקראת עצבים. אם האדם תמים אין לו שום עצבים אבל אם הוא נותן ממשות לדבר גשמי הוא בא לעצבים. השרש של כל העצבים זה נתינת ממשות לאיזשהו דבר חוץ מה'. שכשם שהשמחה הטהורה מתפשטת עד התמימות בקדושה, אם האדם הוא תמים הוא נעשה כלי לשמחה, כמו שכתוב בקבלה ש"אמא עד הוד אתפשטת", לכן התם בספורי מעשיות של ר' נחמן הוא הכי שמח. החכם שם, שהולך אחרי כל מיני כישוף וחכמות במקום שאין להתחכם, שחושב שהוא יכול להשיג משהו בלי לדעת שזה בא רק מן העצמות ממש, נופל לפגם התמימות ומשם לשאול תחתית. אותו חכם כל הזמן מעוצבן ואפילו בשאול תחתית הוא אינו מודה. התם היה סנדלר, שזה ההלוך, ההוד לפי הקבלה. הפגם בהוד זה 'דוה' – זה להיות בעצבים – זה טומאת נדה שדומה לטומאת עבודה זרה וזה היפך השמחה. כך העצבות – הטומאה – דוה בהוד דלעומת זה). זה הכל מצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".
נסיים את המצוה האחרונה, היסוד: יסוד, אמת, אחור: מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'", שוב מצות לא-תעשה, וכמו שאמרנו קודם היא ממוצע בין שתי מצות עשה. יש בה דמיון למצות "לא יהיה לך", כי גם היא דורשת להתעלם מן הרע. בכל זאת, צריך לחלק ביניהם, כי מה ההבדל בין מחשבת עבודה זרה של "לא יהיה לך" לבין "לא תתורו" שחז"ל מפרשים על מחשבת מינות? עיקר החידוש שבמצוה זו היא ביחס לאסור מחשבת זנות, כי מחשבת עבודה זרה כבר יש לנו וממילא מובן שמצוה זו קשורה לספירת היסוד. למה לפי הרמב"ם, שיש ארבע מצות עשה תמידיות ושתי מצות לא-תעשה, ולפי הכלל שאמרנו קודם יש בדיוק מסתדר: כמו שיש מצות לא תעשה – "לא יהיה לך" – בין מצות האמונה למצות היחוד כך מצות "לא תתורו" היא ממוצע בין אהבת ה' ליראתו. אם האדם מקושר לזנות איך הוא יכול לאהוב את הקב"ה? יש פתגם מהאדמו"ר הזקן, שאהבת ה' היא תאוה ככל התאות, רק שאי אפשר להגיע אליה אם יש לך איזו תאוה אחרת. מכאן מובן, שכל זמן שאינו מקיים את מצות "לא תתורו" לא יכול להגיע למצות אהבת ה'. זה ממש פשט. יוצא לנו, שהאחור מקשר בין השמאל והימין ואילו ה'מטה' מקשר בין המעלה והקדם. האחור והמטה אלו שתי הרוחות שנעלמות מן התודעה של האדם, והם שתי מצות ה"לא", מצות לא-תעשה, המשמש ממוצע בין ה"כן" ל"כן". שמירת המחשבה מכל הרהור מינות ("לבבכם") וזנות ("עיניכם"), והוא ענין שמירת הברית – אז מה ההבדל בין "לא יהיה לך" ובין "ולא תתורו"? "לא יהיה לך" זה לא לחשוב שיש איזו ממשות בעבודה זרה, שהאסטרולוג יכול לעשות משהו. לדעת שהכל 'בלוף', שטות. כמו שהרמב"ם – שהוא הכי חריף בזה – אומר לגבי זה, שכל עבודה זרה שבעולם זו שטות גמורה. לעומת זה, מצות "ולא תתורו" היא לא להיות מקושר לזה. שלא תהיה תאוה בלב, זיקה, לזה. "לא יהיה לך" היא מצוה של שכל, של מחשבה, ואילו "לא תתורו" היא מצוה של לב, שהלב לא יהיה מקושר, שלא תחשוב שזה נחמד. לכן זה הולך יחד עם זנות [עד כדי כך, שהיום קוראים לזנות גם כן מינות]. זו התקשרות המחשבה ברמה של זנות, וזה מה שהתורה באה לשלול. זה שהאדם נמשך למשהו, למינות או לזנות, זה פגם הברית. ההתקשרות של יהודי לקב"ה היא הברית ופגם בה היא להחליף את ההתקשרות הזו. לכן המצוה היא המצוה של היסוד, של הברית: בקשר נאמן לאמיתת המצאו יתברך בכל. כעת נסביר למה המצוה הזו עומדת בצד האחור. פתיחת קריאת שמע היא במצות היחוד וסיומה בפסוק שלנו – "ולא תתורו". זה הפנים והאחור של קריאת שמע. ברגע שהאדם לא מתקשר לשום דבר אחר הוא יכול להכיר את המציאות של ה' בכל דבר. גם ביחוד ה' יש שתי מדרגות: יש יחוד ה' במח, שמכיר את ה' כל דבר, ויש יחוד בלב וזו התקשרות לה' במידת הרחמים. היחוד במח הוא על ידי "לא יהיה לך", כמו שהסברנו, והיחוד בלב נעשה על ידי קיום "ולא תתורו". "אחור" הוא בחינת "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהרי לבינוני אין מחשבה זרה באה ברצון (פנים) אלא נגד רצונו (אחור), בתניא כתוב שהבינוני לא מקבל מחשבות מבחינת פנים רק מצד האחור. כמו שאומרים 'מן הדלת האחורית'. אין לו התקשרות ומשיכה לדברים זרים, רק מן האחור. כמבואר בתניא, והשמירה צריכה להיות מן הצד האחורי כביכול וד"ל.
אז מה שיצא לנו היום זה החידוש שיש ארבע מצות עשה ושתי מצות לא-תעשה שמהוות ממוצע להן. הסימן לזה: בד קדש. המדות נקראו בד, על שם שהן חיצוניות ולבוש – "מדו בד", ששת המדות בבחינת בד. בדרך כלל מוסבר שהאות ב הוללת את האהבה והיראה, שרש המדות, והאות ד כוללת את הענפים שלהן. אצלנו אלו שתי מצות לא-תעשה וה-ד מצות עשה. ההתבוננות הזו, של ששת המדות כשש מצות התמידיות בצורת ששת הקצוות עם התפלה שבאמצע, זה הדבר הראשון שצריך ללמד במסגרת של התבוננות יהודית. בתור מבנה שלם של התבוננות זו ההתבוננות היסודית ביותר [גם ה'משנה ברורה' מביא את שש המצוות התמידיות בתחילת פרושו, כהסבר ל"שויתי ה' לנגדי תמיד"], שצריך לפתח אותה הרבה.
המשך הפסקה לא נלמד [הודפס רק בספר] ועוד פירש אדמו"ר הזקן בטעם מצוה זו, שלפני מתן תורה כל אחד דרש וחקר באלקות לפי דרכו ושרש נשמתו. מה שאין כן לאחר מתן תורה "ולא תתורו וגו'", שבחר ה', בבחירה עצמית, בדרך התורה ומצותיה דוקא, וצמצם שכינתו יתברך בין שני בדי הארון שבו מונחים לוחות הברית וספר התורה. צמצום זה, בבחינת "רכוז" כל העצמות, הוא בסוד שמירת הברית – אות קדש, הכוללת את סוד כל אותיות הקדש של תורתנו הקדושה וד"ל. עד כאן.
* * * ניגנו 'הרת עולם' אתמול למדנו על שש מצות התמידיות לפי הקבלתן ל-ו הקצוות, שאהבה ויראה הם חסד וגבורה, יחוד ה' – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – זה תפארת, שתי הדברות הראשונות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – הן כנגד המעלה ומטה, ו"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כנגד הברית, היסוד, שמצד האחור. האדם עומד באמצע, בתוך המקום הקדוש הזה. היהודי צריך בכל רגע להיות בתוך בית, עם גבולות ברורים משש המצות התמידיות הללו. בתחילת מתן תורה קבלנו קודם את המצוות שכנגד מעלה ומטה. הזכרנו אתמול, בשם האדמו"ר האמצעי, שתחילת המקום מוגדר קודם כל על ידי המעלה והמטה, ללא ד הרוחות שמסביב. כך גם בפסוק ראשון מקריאת שמע – "הוי' אחד" – שחז"ל מסבירים שהמילה אחד היא א – אלופו של עולם, ח – ז רקיעים והארץ ו-ד הם ד רוחות העולם. כלומר, המעלה והמטה קודמים בהתגלות ל-ד הרוחות. כך גם בעשרת הדברות: בתחילה קיבלנו את "אנכי" ו"לא יהיה לך" ורק בהמשך התורה אנחנו מקבלים את שאר ארבעת המצות שמקיפות את האדם בסוד ד רוחות העולם. שוב, כך עושה היהודי לעצמו מקום – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – שהמקום שאתה נמצא בו הוא מקום אלוקי, של ה'. אתה עושה אותו על ידי קיום שש המצות הללו בתמידיות. בספר החינוך נקראו המצות הללו שש ערי מקלט, שאתה בורח אליהם, נקלט בתוכם ולא יוצא מהם לעולם. מה אתה עושה בתוך המקלט הזה? מתפלל – "ביתי בית תפלה יקרא". זו המלכות שנקראת אני, תפלה – "ואני תפלה". תקון ה'אני' הוא תקון התפלה, כמו שלמדנו בפרק הקודם.
כיוון שבשער הזה אנו לומדים על כל עשר הספירות – מכתר ועד מלכות – ולא רק על ו הקצוות, אז למעלה מהם יש את החב"ד ולמעלה מהם יש עוד שלש מדרגות, ג רישין שבכתר. אם כן, יש עוד שש מדרגות מעל לשש הקצוות הללו וכנראה שיש לשש המצוות התמידיות הללו שרש בשש המדרגות שמעליהן. זה נושא שלא דברנו עליו אף פעם והמשך הפרק הזה [פרק כ] עוסק בקשר שבין שרשי המדרגות לששת הקצוות, בסדר שונה במקצת. והנה כל הנ"ל הוא בסוד הו"ק, אך בשרש העליון "אנכי ולא יהיה לך – מפי הגבורה שמענום", את זה ש"מפי הגבורה שמענום" לא מרגישים ב-ו הקצוות, כיוון ששם הם רק במדרגת נצח והוד, ולכן זה לא כל כך פשוט שזה הכי גבוה, אבל אם נגיע לשרש נראה שדוקא שתי המצות הללו הן מצוה אחת. חז"ל אומרים שבמתן תורה רק את שתי אלו שמענו מפי הגבורה ואת כל השאר מפי משה, כולל ארבעת המצות התמידיות האחרות. ובסוד הטעם העליון הם פסוק אחד – יש בעשרת הדברות תופעה שנמצאת רק שם בכל התורה, שיש בטעמי המקרא שלהם שתי צורות קריאה. כאשר קוראים ביחיד קוראים אותם לפי הטעם התחתון – נקראו כך על שם שרובם נכתבות מתחת למילה – אבל הציבור קוראים לפי הטעם העליון [וגם כאן הסיבה היא על שם מיקום רוב הטעמים מעל למילים]. זה דבר שנמסר למשה מסיני, כמו כל טעמי המקרא. החילוק הפשוט ביניהם הוא, שלפי הטעם התחתון יש יג פסוקים. הזכרנו אתמול, שיש טעות נפוצה כאילו בעשרת הדברות יש עשר מצות, ובאמת יש בהן יד מצות [לפי הרמב"ם ו-יג לפי בה"ג]. הבטוי 'עשרת הדברות' הוא מן התורה – "עשרת הדברים" – אבל זה לא עשר מצות וגם לא עשרה פסוקים. לפי הטעם העליון יש תשעה פסוקים. זהו ההבדל העיקרי ביניהם. יחד יש כב מצוות [אחד מן הסודות של כב האותיות, שהן החן, הסימטריה, של אחד: א-ח-ד-ח-א]. למה לפי הטעם העליון יש רק תשעה פסוקים? זה בגלל ששתי הדברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם פסוק אחד בלבד, שהוא הפסוק הכי ארוך בתורה, בעוד שבטעם התחתון הן חמשה פסוקים בלבד. למה? בגלל הסיבה הזו, ש"מפי הגבורה שמענום" ולכן הכל יחידה אחת שאינה מתחלקת. יותר מזה, לפי הטעם העליון כל דיברה היא פסוק בפני עצמו, ולכן "לא תרצח" הוא פסוק בפני עצמו, בעוד שלפי הטעם התחתון הוא אינו, ושתי הדברות הללו יוצאות מן הכלל ונכתבות כפסוק אחד ארוך. תשעה פסוקים בעשרת הדברים. לענינינו, יש איזה מקום ושרש בו שתי הדברות הללו הן יחידה אחת שאי-אפשר לחלק ביניהן. זה הסוד של: "שני הפכים בנושא אחד", כל מצות עשה ומצות לא-תעשה, הכן והלא, הם שני הפכים ואם הם באים ביחד אז הם שני הפכים בנושא, בדיבור, אחד. בחינת רדל"א ואמונה פשוטה בכל פעם שיש לנו את הענין הזה של פרדוקס, של 'נמנע הנמנעות', זה רישא דלא אתיידע, כמבואר בכתבי האריז"ל. זה מרמז על עצמותו יתברך. התיאור היחיד שאפשר לומר על ה' בעצמו שהוא נושא הפכים, זה שלגביו ההפכים אינם הפכים כלל. זה נקרא שהוא אמת. בתוך הדברות של התורה אלו שתי הדברות הראשונות שבאות יחד. מה שאצל הרמב"ם זה שש מצות אצלנו בחלוקה הזו, של השרשים, זה מתחלק אחרת. האמונה כוללת גם האמנת אלוקות וגם את ההיפך. אצלנו, שמות השרשים הם: אמונה, תענוג, רצון, בטול, שמחה, יחוד. מתוכם, שנים פשוטות יותר, כי שמותן כשמות המצות. האמונה היא כנגד מצות האמונה והיחוד – פנימיות הדעת – היא מצות יחוד ה'. זה ברור. יותר ברור מאשר ההקבלה שעשינו ב-ו הקצוות, שיחוד ה' בתפארת ואמונה בה' בנצח. הדעת היא אכן פנימיות ונשמת התפארת, אבל יחוד ה' בתפארת זה רק במדות ואילו במוחין יחוד ה' זה בדעת. אותו הדבר לגבי מצות האמונה בה': בהתגלות במדות האמונה היא בטחון בה' – אמונה ובטחון – אבל בשרש היא האמונה הפשוטה. אמונה בתור נושאת הפכים היא אמונה שנושאת את מה שבמדות מתגלים כנצח והוד. בזהר נקראים הנצח וההוד "תרין פלגי גופא", שני חלקי הדבר שמתגלים בחוץ. שני צדדים של מטבע אחד. (עיין בסוף דרוש ראש השנה למו"ה רי"א מהאמיל זצ"ל [נדפס בסוף מאמר יציאת מצרים], שפרוש "הגבורה" הוא הכח ה"נושא הפכים"). הוא שואל מדוע נקרא מה ששמעו ישראל "מפי הגבורה"? הוא מסביר שכח הגבורה שיש בעצמות הוא כח נשיאת ההפכים. "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים". עז היא גבורה והיא מתגלה כאשר "אחת דבר אלקים" ובכל זאת "שתים זו שמעתי". כך צריך להבין את כל הלשונות של חז"ל ביחס לגבורה של ה', "מפי הגבורה".
כעת, לאחר שעשינו משתי מצות שבמדות שרש אחד, צריך לעשות את ההיפך – לחלק מצוה אחת לשני שרשים. צריכה להיות מצוה אחת שמתחלקת לשנים. ואכן, מצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – שבמדות היתה מצוה אחת שכנגד היסוד – מתחלקת לתענוג ולרצון. הם השרש של כל היסודות. הסברנו בעבר, שהבטוי של הרמב"ם "יסוד היסודות" מכוון ליסוד עתיק המתלבש במצח של אריך. זה עיקר ההתקשרות בין התענוג לבין הרצון. זה נקרא 'רעוא דרעוין', רצון הרצונות – תקיעת יסוד עתיק במצחא דאריך. זה כולל את כל ההתלבשות של רישא דאין בתוך רישא דאריך. במצות, אלו מצות "לא תתורו אחרי לבבכם" ומצות "אחרי עיניכם". שרש הכח בנפש האלהית לעמוד נגד פתוי מחשבת הזנות הוא בתענוג האלהי שבתורת ה', "תורתך שעשועי", שהיא "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". אי אפשר שאדם יצא מהתקשרות במחשבת זנות, שעל זה כתוב "לא תתורו אחרי עיניכם – זו זנות", רק על ידי התקשרות לשעשועי תורה בקדושה, בגלל ש"את זה לעומת זה עשה האלקים". כנגד כל שעשועי הנפש ב"לעומת זה" בקדושה זה שעשועי תורה. זה כנגד העינים – "אחרי עיניכם". הרמז הוא, שעין קשורה עם אין. תענוג של השעשועים נקרא 'רישא דאין' והוא תלוי בתקון העינים. לכן כל כך חמור הפגם בעינים, כמו שמאריך בכך הרבי הרש"ב [יש פרק שלם על זה בקונטרס העבודה, פרק ב. הוא אומר שאין שום שייכות להתקשרות בעבודת ה' אם אין לאדם שמירת העינים, וכדאי שכל אחד ילמד אותו]. שרש הכח לעמוד נגד פתוי המינות יש שני פתויים עיקריים, כמו איזה נחש שבא לפתות אותך: פתוי המינות – הרהורי עבודה זרה – ופתוי הזנות. היום לזנות גם קוראים מינות ובכל התנ"ך נקראת עבודה זרה זנות. זה בעצם אותו הדבר – התקשרות. הזונה היא כח המפתה. בקבלה יש לה שם: לילית העולה פת, מלשון פתוי [התקון הכללי של ר' נחמן הוא הוציא ממנה את כל הניצוצות שבלעה, שכן תהלים עם ה האותיות עולה פת. זה נקרא התף של הקליפה, שהיא מפתה על ידי התף. כמו במקצב הג'אז, שהעיקר בו הוא הקצב בלבד]. פתוי עולה מלכות, האשה. כח המפתה היא המלכות של הקליפה, מלכות הרשעה. יש פתוי טוב, ועם ישראל נקרא "יונה פותה" על שם שמתפתים לה'. איך הוא מפתה אותנו? על ידי שעשועי תורה. צריך להיות מוכן להתפתות לפתוי של הקב"ה ולהיות תקיף וחזק שלא להתפתות לפתוי של הקליפה. זה מצות "לא תתורו". זה שעיקר הבטוי זנות הוא ביחס לנאוף מובן מתוך המשך הפסוק: "אשר אתם זונים אחריהם". לכן ברור שהשרש של מחשבת הזנות גבוה משרש מחשבת המינות, אולם התוקף לעמוד נגד פתוי המינות תלוי בתוקף הרצון: הוא בתקף הרצון – נכונות תמידית למסירות נפש ממש על קדוש ה' יש על זה הרבה חסידות, ובתניא זה מובא בסוף פרק כה, שהתודעה של הנכונות למות בכל רגע על קדוש ה' זה נקרא תקון הרצון. הוא מוכן למסור את עצמו. על פי פשט, בכל פעם שאומרים את הבטוי מסירות נפש הכוונה היא למסירת הרצון. הוא מוסר את כל הרצון, את הרצון הכי בסיסי, הרצון לחיות. מי שיש לו את הנכונות הזו באופן תמידי בזה הוא שם מחיצה חזקה נגד כל פתוי של מינות, שלא תכנס מצד האחור, כביכול. שוב, תקון התענוג זה ביחוד תקון הזנות ותקון הרצון, שיהיה רק רצון אחד תקיף לה', זה תקון מינות. וההתקשרות אליו יתברך למעלה מטעת ודעת זה נקרא ברית – התקשרות למעלה מטעם ודעת. כל הכתר זה ברית, ולכן לכרות ברית זה מלשון כתר – "הנה אנכי כורת ברית". "לא יהיה לך אלהים אחרים" זה לא לתת שום ממשות לעבודה זרה. כמו אחד שיודע שיש איזה כת ונדמה לו שאולי יש בזה משהו רק שלי זה אסור. יש מצות בתורה שעליהם צריך לומר "אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי שלא". כלומר, יש לי נטיה לזה אבל אני כבול, אסור לי לנגוע בזה. אבל לגבי עבודה זרה – ולא ראיתי מישהו שמדבר על זה – זה אחרת. זה לא שייך לגבי עבודה זרה, שאם מודה שיש בזה משהו עובר על "לא יהיה לך". כל הענין של יהודי זה לכפור בעבודה זרה – "איש יהודי", זה מרדכי שכופר בעבודה זרה. אסור להתלוצץ משום דבר חוץ מעבודה זרה. צריך לבזות ולהתלוצץ ממנה. אז ודאי שאסור לומר עליה "אפשי". מכל זה יוצא לנו שכל הכתר זה כריתת ברית, ברית שלמעלה מטעם ודעת. [יש מהמגיד ממזריטש, שכל המאמר הזה של "אפשי ואפשי" נאמר רק ביחס לצדיק גמור, ולא ביחס לבעל תשובה. בעל תשובה צריך לומר על כל דבר "אי אפשי" ולכן במקום שהם עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד. עבודת התשובה היא שהכפירה בעבודה זרה מגיעה לכל מצוה ומצוה, עד הפרט האחרון. זו המעלה שיש לבעל התשובה על הצדיק הגמור. הרי איך יכול לחדש חדוש כזה? זה היפך מאמר חז"ל? צריך להיות לזה שרש בתורה עצמה. צריך לומר שזה עצמו השרש לדבריו, שמה שנאמר לגבי עבודה זרה לכל אחד הופך בעבודת התשובה על כל דבר. מכאן אפשר להגיע לכל התורה כולה. צריך לומר, שבעל תשובה הוא אחד שמעלה את כל התורה כולה למדרגת רדל"א, ששתי המצוות ביחד]. מעבר קלטת הרצון מקבל את התוקף שלו מן האמונה, מרדל"א, ממצות "לא יהיה לך". רואים שבתענוג, במצות "לא תתורו אחרי... עיניכם", אפשר לומר "אפשי ואפשי" רק שאסור לו. התקון לזה הוא, כמו שאמרנו, שמן הדמיון הזה נגמלים בכך שמחליפים את הדמיון בשעשועי תורה. ואילו למינות אין שום מציאות וחייבים לומר "אי אפשי". אסור להיות מפותה ושלא תהיה שום משיכה בלב לדבר הזה. יכול להיות שבמחשבה הוא יודע שאין בה שום ממשות, ובכל זאת במחשבה על-רציונאלית זה נמצא בגדר של תאוה, לא של שכל. שוב, יש בעבודה זרה שתי מצות: יש שאתה מאמין וחושב שיש בזה משהו. כנגד הדבר הזה כתוב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ויש ענין שיש לך תאוה לדבר הזה, כמו בכל תאוה אחרת, ועל זה נאמר "לא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות". התאוה הזו היום נמצאת בתאות הממון, הכסף – "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשה לך".
שאלה: אז לגבי תאות ממון אי אפשר לומר "אפשי ואפשי"? תשובה: כתב בחסידות שתאות ממון זה "עבודה זרה בטהרה". הוא לא מתכוון לזה אבל למעשה זה מה שהוא עושה. הוא לא סוגד ומשתחווה לזה ממש, בפועל. זה לא טהרה, זה עבודה זרה אבל נסתרת. המחשבה שלו לא פגומה עד כדי כך שחושב שהכסף הוא אלקים אבל הרדיפה אחר הכסף דומה לתאוה שהיתה בעבר לעבודה זרה. כתוב שאחרי חורבן בית ראשון שחטו את יצר העבודה זרה, אבל היא נשארה בלבוש אחר, של תאות ממון.
[שאלה: נצרות היא גם עבודה זרה? שמעתי שהרבי אומר שהיא לא. תשובה: לגבי הנצרות, דעת הרבי שליט"א היא ודאי שזה עבודה זרה. יש דעות שזה עבודה זרה בשיתוף – שלגוי מותר וזה נושא בפני עצמו להסביר מה ההבדל בין זה לעבודה זרה גמורה – ויש אפילו דעת יחיד שהיום הנצרות זה כבר לא עבודה זרה. אבל מהרבי, אדרבה, דעתו היא שיש ענין לקרב את כל הגוים לקבל ז מצות בני נח, שאחת מהן היא האמונה בה' ושלילת העבודה זרה. האמונה של גוי היא אמונה במציאותו ובהשגחתו של ה', לא באחדותו. זה מיוחד לישראל – "שמע ישראל... ה' אחד". עבודה זרה זה לומר "עזב ה' את הארץ" והעולם מתנהג לפי איזו מערכת חוקים, שאם אני רוצה לקבל שפע אני צריך לעבוד אותם. המדען יאמר שצריך לעבוד את כוחות הטבע, ואחר יאמר שצריך לעבוד עצים ואבנים כי יש בהם מטען גדול של אנרגיה ובסגידה להם תשאב את הפשע אליך. זה עבודה זרה, אבל שיתוף זה לומר שה' אכן מנהיג את העולם רק שהוא לקח לו איזה שותף – נביא 'בן אלקים' וכד'. שותף זה שותפות גמורה, כמו אבא ואמא, שכל אחד נמצא בכל מקום, בכל נקודה בשוה. אבל אם אתה אומר שיש לכל אחד מהם שטח משלו, כמו כח הטוב וכח הרע, האור והחושך, זה כבר עבודה זרה ממש. לגבי הנצרות, פסקו הראשונים [הרמב"ם] שהשילוש הוא לא שתוף אלא עבודה זרה גמורה. היום הם מתביישים בזה ולכן התיאולוגים שלהם מסבירים את אמונתם כשיתוף. לכן יש רבנים שאומרים שהנצרות היום היא רק שתוף [איסלם זה ודאי רק שיתוף], ולא עבודה זרה].
שאלה: מה פרוש המושג 'פגם הברית'? במה זה פוגם? תשובה: הברית היא התקשרות למעלה מטעם ודעת. לְמָה אתה מקושר. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא", והיכן שהברית נמצאת שם אתה נמצא. פגם הברית זה שאתה נמצא במקום טמא.
נחזור לענין. תוקף הרצון כדי לעמוד נגד מחשבות המינות בא מן האמונה – "ממצות "אנכי" ו"לא יהיה לך" – ומה שביניהם זה הזנות שכנגד התענוג. (בחינת "אין טעם לרצון" – רישא דאין טעם לרישא דאריך בכח רדל"א כנ"ל וד"ל). יש פתגם-מאמר בחסידות "אין טעם לרצון" שנאמר על גלגלתא דאריך. כמו כל פעם שהבעש"ט הופך את המילה אֵין למילה אָיִן – אל תקרי "אֵין מזל לישראל" אלא "אָיִן מזל לישראל" – כך גם כאן. במקום "אֵין טעם לרצון" צריך לומר "אָיִן טעם לרצון". אָיִן הוא הרישא דאין, התענוג, והוא הטעם לרצון, לרישא דאריך. זה סוד ההתלבשות של עתיק באריך. מה עושה את ההתלבשות הזו, את הקשר הזה? זה בכח רדל"א. הכח של רדל"א עושה שהיסוד של עתיק יתקע בתוך המצח של אריך. ממילא, עיקר התוקף של הרדל"א מתגלה בראש השלישי, באריך, ברצון. המינות היא ההרהור בענין אמיתת מצותיו יתברך – מדאורייתא ומדרבנן – ששרש כולן הוא גזרת הרצון העליון. כאן יש עוד חידוש לגבי מחשבת המינות. עד כאן הסברנו שהיא כמו תאוה של עבודה זרה, על דרך זנות. כשהמפרשים רוצים לחלק ולהסביר את ההבדל בין מצות "לא יהיה לך" ומצות "לא תתורו", שלכאורה הם אותו הדבר, הם אומרים שמינות היא מחשבה והרהור נגד המצות. כמו הקראים שהרהרו אחרי התורה שבעל פה. זה לא אחד שמהרהר אחר ה' עצמו או נותן ממשות לעבודה זרה, אלא הרהור שאולי יש משהו בתורה – בכתב או שבעל פה – שאינו אמת, שאינו מפי הקב"ה. למה הוא נקרא מין? על שם שעושה מיון, שחלק הוא מקבל וחלק לא. כיוון שעיקר ההרהור במינות הוא נגד התורה, צריך לומר ולחלק שיש בתורה עצמה שני חלקים: יש את הטעמים שבתורה, שזה כנגד עתיק, ויש את המצות שכנגד הרצון שבתורה, כנגד אריך. ממילא, מי שמהרהר נגד אמיתת מצותיו יתברך פוגם ברצון העליון, ברצון ה'. יתכן שעדין מאמין במציאות ה', ברדל"א, אבל ברצון ה' אינו מאמין. הוא לא מקושר לרצון ה'.
כעת צריך לקשר בין שני הפרושים. אמרנו שהפרוש הראשון הוא שמינות זו תאות העבודה זרה, לעומת מחשבת עבודה זרה שבאיסור "לא יהיה לך", והפרוש השני של הפשטנים הוא שמינות היא הרהור נגד התורה ואמיתתה. מהי תאוה? תאוה היא שטות דקליפה – "אין עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". הרבי הקודם אומר במאמר 'באתי לגני' – הוא מקדיש לכך פרק שלם – ששטות היא שאדם מתחיל לחלק בין מצות, זה הוא מקבל וזה הוא לא מקבל. היום קוראים לזה 'מכור', ומי שמכור לתאות מגיע אחר כך להרהור נגד מצות. התאוה היא מקור השטות והיא גורמת לו להרהור אחר המצות. אז מצד אחד זו תאות הלב ומצד שני זהו פגם במצות, פגם בהתקשרות לרצון ה'. אתה לא בבחינת "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונו כרצונך". איך מגיעים לתוקף הרצון? על ידי הנכונות למסור את הנפש בכל רגע, כמו שכתוב בתניא. זה מוציא אותך מידי שטות. כתוב שכל התאות זה שאדם לא מוכן להמית אותן. ברגע שהוא מוסר את הנפש הוא מוסר את כל התאות, את כל הרצונות. אם הוא מוכן למות אז אין לו תאות יותר. כך מבטלים את כל השטות של התקשרות לתאות שלו. הרי אם הוא מוכן לקבל עליו יסורי מות אז כל שכן וקל וחומר שהוא מוכן לותר על דברים יותר קלים, כמו איזה גלידה.
נסכם: כדי לעמוד נגד הזנות צריך שעשועי תורה, צריך להשתעשע, וזה להרגיש טוב, זה 'כיף' של קדושה. אבל בשביל להתגבר נגד מחשבת מינות צריך להיפך, צריך מחשבת מסירות נפש, של נכונות למות ברגע הזה. זה דבר והיפוכו, וצריך את שניהם. אם לאדם יש רק מחשבה אחת, רק מחשבה של 'כיף' בקדושה, זה סימן שהיא לא כל כך של קדושה, זה רק כיף של עצמו. מתי זה באמת? רק כשזה משולב עם הדבר השני, עם מסירות נפש של תקון הרצון. זה מוכיח שהכיף הוא אמיתי, של קדושה.
מה שלמדנו עד עכשיו זה החלק הקשה, כי לקחנו שתי מצות וחיברנו אותן לשרש אחד ולקחנו מצוה אחת וחילקנו אותה לשני שרשים. השאר זה כבר יותר פשוט: שרש היראה – "יראה עילאה" – הוא בבטול שבחכמה, הבטול שבחכמה נקרא יראה עילאה. מאיפה לומדים יראה? "ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה...". מה הוא בטול – "ונחנו מה", כח מה. חז"ל אומרים על הפסוק הזה ש"לגבי משה מילתא זוטרתא היא", כלומר משה עצמו הוא הבטול – "ונחנו מה" – ולגבי עצמו היראה שבחכמה, הבטול, היא דבר קטן. זו היראה עילאה, ירא בשת. וביחוד כאשר לומד תורה "באימה וביראה ברתת ובזיע" כנתינתה מסיני – "אורייתא מחכמה נפקת". התורה יוצאת מן החכמה וחז"ל אומרים שמתי מקבלים את התורה מחדש? כשלומדים אותה "באימה וביראה ברטט ובזיע". זה נקרא לקבל את התורה, אבל להגיע אל המקור הנעלם של התורה זה כבר השעשועים של התורה. התורה יוצאת מחכמה אבל מקורה הנעלם הוא ברישא דאין, בתענוג של שעשועי תורה. התורה בנתינתה מסיני היא כיציאתה מן החכמה וכן צריך לשם כך להיות ביראה עילאה, כמו בעת נתינתה. שרש האהבה – "אהבה רבה" – הוא בשמחה שבבינה, יש כאן 'אחיפו דוכתייהו', שחכמה שמצד ימין בשרש היא יראה עילאה, שאחר כך נמצאת בצד שמאל, בגבורה, ואילו השמחה שבבינה שמצד שמאל בשרש היא אהבה רבה, שאחר כך נמצאת בצד ימין, בחסד. זה עיקר החילוף שיש. תשובה מאהבה ושמחה רבה על התקרבותו לאלהים חיים קדוש ישראל. תשובה מאהבה בלשון חז"ל היא תשובה עילאה שבלשון החסידות, והיא באה משמחה שבבינה. בלשון חז"ל תשובה תתאה שבמלכות נקראת תשובה מיראה. על פי פשט אלו מושגים מקבילים, למרות שאפשר לחלק ביניהם. שרש היחוד הוא בהכרה והמחשת הדעת – כח היחוד שבנפש האלהית. זה הכי פשוט, כמו ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" הם באמונה וכך הם נקראות – מצות האמונה בה', כך גם במצות יחוד ה' שמכוונת כנגד כח היחוד בנפש. יחוד ה' היא ההכרה בהמחשת הדעת ש"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
עד כאן הסברנו כיצד למצוות שנמצאות ב-ו הקצוות יש שרש נעלם בג"ר, ב"נסתרות לה' אלקינו", ולפעמים הוא יותר פשוט וגלוי מאשר למטה, במדות. נסביר עוד משהו. לגבי אהבה ויראה יותר פשוט איך שהן למטה, בחסד וגבורה, והסוד זה כמו שהם למעלה, בחכמה ובינה. במצות האמונה והיחוד זה הפוך, שהפשט זה כמו שהן בשרש, ברדל"א ובדעת, והסוד או הדרוש שלהן הוא כמו שהן למטה, בנצח בהוד ובתפארת. לגבי היסוד, האמת שלו – הפשט – זה כמו שהוא למטה [האמת היא פנימיות היסוד] והסוד הוא כמו שהוא בכתר. יוצא, שיש לנו שלש מצות שהנגלה שלהן למטה והנסתר למעלה ושלש שזה הפוך, שהנגלה שלהן למעלה והנסתר למטה. אהבה יראה ואמת למטה, אמונה ויחוד למעלה. זה באמת כך, כי אהבה ויראה ואמת קשורות בעצם עם המדות שבלב ואילו אמונה ויחוד ה' קשורות עם החב"ד והכתר שמעליו, עם ה"נסתרות לה' אלקינו".
מה לא הסברנו? לא הסברנו מה עם התפלה, המלכות. במדות היא עומדת באמצע, בתוך ו הקצוות. איך זה בשרש? התפלה, אשר "לית לה מגרמה כלום", מקבלת מכולן ונעוצה בתחילתן – התפלה היא המלכות, ש"לית לה מגרמה כלום" והיא מקבלת מן הכל. כשלמדנו על המצוות במדות הסברנו שהיא מקבלת מכל ו הקצוות, "היכל הקדש שבאמצע". כעת הסברנו שלאותן ו קצוות יש שרש יותר גבוה, אז גם שם המלכות בשרש נמצאת באמצע – "כל הנחלים הולכים אל הים". זה שהיא מקבלת מן הכל זה אומר שהיא נעוצה הכי גבוה מכולן, ברדל"א. מי שמסוגל לקבל מן הכל זה אומר שהשרש שלו נעוץ למעלה מן הכל. מדה רגילה מקבלת מחכמה, לא מן הכתר. כל אחד מקבל ממדרגה אחת שמעליו. זה נקרא השתלשלות. אבל המלכות, השפלות, מקבלת מכולם באופן ישיר. מה שמקבלת מן היסוד זה רק בדרך מעבר. הוא צנור פתוח שלא מעכב את השפע אצלו. זה כי היא נעוצה בתחילה. מהי התחילה? האמונה הפשוטה בה', בתורתו ובהשגחתו. אמונה פשוטה בה' ובתורתו ובהשגחתו הפרטית על כל בריותיו אשר ברא בקדימת רחמים לדין – המתקת כל דין בדבור התפלה. המשפט הזה כולל את כל המדרגות מהן מקבלת המלכות: האמונה הפשוטה היא כנגד רדל"א, האמונה בתורה היא כנגד רישא דאין והאמונה בהשגחה הפרטית היא כנגד רישא דאריך, כמבואר בקבלה. המילים 'אשר ברא' מכוונות ליחוד אבא ואמא, שקדמו לבריאה. 'קדימת רחמים לדין' כוללת את תקון כל המדות שבלב.
* * *
קודם כל הסברנו, שששת המצות הם בסוד ו קצוות המקיפות את האדם, כאשר האדם עצמו הוא בסוד היכל הקדש שבאמצע. זו מצות התפלה, שה'אני' שבאמצע מתפלל לה' – "ואני תפלה". תקון ה'אני' זו השתפכות הנפש נוכח פני ה', וכדי שיוכל לשפוך את נפשו לפני ה' צריך להרגיש את המקום שהוא עומד בו. על המקום כתוב "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" ואת זה מרגישים על ידי קיום שש המצוות התמידיות. על ידן הוא משרה את קדושת המקום. [מי שרוצה לחבר עם כוונות האריז"ל, אז לכל כיון יש את השם עם הנקוד המיוחד לו: ניקוד סגול כנגד מצות יחוד ה', נקוד שוא כנגד מצות יראת ה' וכו']. אחר כך הסברנו את שרשי המצות הללו בג"ר – באמונה, תענוג, רצון, בטול, שמחה ויחוד. נחזור על זה בקצרה: השרש של נצח והוד – מצות "אנכי" ו"לא יהיה לך" – נשואים כאחד ברדל"א, ועל זה כתוב "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". במצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" יש חלוקה לשתי בחינות – זנות ומינות. הזנות פוגמת בראש השני, רישא דאין, והמינות בראש השלישי, רישא דאריך. בתענוג וברצון. אחר כך, שרש היראה היא בבטול שבחכמה, כמו בשעת מתן תורה "באימה ויראה רטט וזיע". מקור האהבה היא בבינה, באהבה רבה שבה. היחוד של הדעת הוא השרש של מצות היחוד, לפי פשוטו.
זה על דרך מקום בתוך מקום. יש את הנקודה באמצע שנמצאת בתוך מקום גלוי והמקום הגלוי הזה נמצא כולו בתוך מקום נעלם. במקום הנעלם הזה יש כמה חידושים, כמו זה שהמעלה ומטה באים ממקור אחד ואילו האחור מתחלק לשנים. חידוש נוסף: הימין והשמאל מתהפכים. רק הקדם נשאר אותו הדבר. במקום הנעלם אין מעלה ומטה. זה הכל כבר אחד, בהשואה אחת. המושג הפכים זה נצח והוד – "תרין פלגי גופא" – ובשרש ההפכים אינם הפכים כלל. כך זה גם ביחס למושגים טוב ורע: טוב זה מעלה – "אין בטוב למעלה מ..." – ורע זה למטה, מלשון מלרע. המקור של הרע זה מציאות תחתונה. הרב המגיד מביא לזה משל ממטאטא בבית, שהוא כלי חשוב רק שהוא הכלי הכי תחתון, ששמים אותו באיזה פינה וכאשר האבא כועס הוא מוציא אותו מן הפינה ומכה בו את בנו. אין בו פגם בפני עצמו רק שבעת הרוגז הוא עלול להיות מזיק. אז כמו שבשרש אין מעלה ומטה כך אין טוב ורע. בשרש הכל טוב. במקום הנעלם, האחור הוא התלבשות של אחד בשני, הימין והשמאל מתהפכים ורק הקדם נשאר קדם. זה מה שיצא לנו מן ההסבר אתמול. בפרק שנלמד היום נלמד בעיקר רמזים שיוצאים מן ההתבוננות שלמדנו שלשום ואתמול.
|