גאולה ומלכות

(מלכות ישראל ח"ב עמוד רצז)

קבר יוסף הצדיק, שכם ת"ו – כח ניסן תשמ"ט

המאמר הזה שנלמד כיום נכתב לאור ההתלבטויות והדיונים באיזה שם לקרוא לתנועה שאנחנו רוצים לקדם – 'תנועת הגאולה' או 'תנועת מלכות ישראל'. קריאת שם אינה דבר סתמי. יש בזה משמעות רבה, בראש ובראשונה לגבינו, לגבי היחס הנפשי עמו ניגשים לפעילות. כמו כן ישנה משמעות גם ביחס להצלחת הפעילות ולתפיסת וקליטת הרעיונות שלנו בקרב הציבור בארצנו הקדושה. שני השמות טובים, ולכאורה ישאל השואל 'למאי נפקא מינה?', לכן צריך להסביר את מהותו של כל ביטוי ואת היחס שביניהם.

לשם כך נקדים הקדמה. ישנם שני טיפוסים – 'חסיד' ו'מתנגד'. כמובן, אין הכוונה להשתייכות ציבורית אלא לשני סוגי אופי. השוני באופי נגזר משתי הנחות, אקסיומות, הפוכות בנפש הבאות לידי ביטוי בכל צעד ושעל בחיים, ובייחוד בעת הכרעה בחיי המעשה.

עוד הקדמה: יש מה שאצל אדם הוא דבר פשוט. זה מובן מאליו לגביו, ולכן היחס הנפשי שלו אל אותה הבנה-תודעה נינוחה ורגועה – "כמי השילוח ההולכים לאט". כדי ליישם את אותו רעיון לא יהיה לאותו אדם צורך במאמץ מיוחד. בעיניו, כמו שלו פשוט הדבר כך גם יהיה, מן הסתם, אצל כל אחד. לעומת זאת, ישנם דברים מחודשים הגורמים לאדם לצאת מגדרו ולהתפעל מהם. כשנחשף האדם לחידוש כזה הרי הוא צריך לברר אותו האם החידוש הינו חידוש אמת או לא. והיה אם אמת נכון הדבר, עליו להתאמץ ולדאוג שאותו הרעיון יתפשט בעולם וימומש.

ובעומק יותר, מה שאצלי 'מונח' ב'פשיטות' כבר נמצא מבחינתי בכל אתר ואתר. יתכן שנמצא בהעלם, אך זהו "העלם שישנו במציאות". הדוגמה לכך בחסידות היא השלהבת הקשורה בגחלת, אשר די בנפיחה קלה כדי להוציא את הניצוץ מן ההעלם אל הגילוי. לעומת זאת, מה שאצלי הוא בגדר 'התחדשות' נמצא לגבי גם בכל המציאות בהעלם גמור – "העלם שאינו במציאות", וכדי לחשוף אותו יש מאין צריכה לבוא פעולה מאומצת. הדוגמה בחסידות לכך הוא העלם הניצוץ באבן צור החלמיש, שכדי להוציאו צריך פעולת הכאה.

ובהקשר שלנו: אצל חסיד מציאות האלוקות הינה בגדר 'פשיטות' ואילו מציאות העולמות – ההעלם – הוא בגדר 'התחדשות'. אצל המתנגד ההנחות הפוכות – העולמות הם ב'פשיטות' ואילו האלוקות היא ב'התחדשות'.

נחזור אל הדיון שלנו – גאולה ומלכות ישראל. מה מביניהם הוא חידוש ומה בגדר פשוט? גאולה פירושה גילוי אלקות. זה בית המקדש. זה פשוט אצל כל יהודי. אליבא דאמת היא כבר נמצאת כאן. ר' הלל כותב בפלח הרימון שלגבי צדיקים גדולים כרשב"י החורבן לא היה. זה בבחינת סימן קריאה, לא סימן שאלה. יש יהודים שחוזרים בתשובה לא בגלל הסבר כזה או אחר או אמירה מסוימת אלא שנשארה אצלם נקודה פשוטה של אלוקות והם פשוט נמשכים אחריה.

לעומת זאת, מלכות זה כבר חידוש. מי שמע במשך שנות הגלות על מלכות? אין תופעה כזו, גם ביחס לצדיקים (שחיים בימות מלכות). כשרבי אמיתי מדגים הנהגות של מלכות – זה כבר חידוש.

לכן מתאים יותר לקרוא לתנועה בשם מלכות ישראל. אם רוצים להלהיב את הלבבות צריך לומר חידוש. צריך שאצלנו העניין יבער. זה צריך להיות המניע, הדחף, האתגר הפנימי שיתפשט ויכבוש את המציאות. על זה צריך להילחם. גם דרכי הפעולה כשאומרים מלכות הוא שונה. זו פעילות בדרכי הטבע, להמציא יש מאין.

שאלה: הרב הזכיר את המקדש כתופעה של גאולה. האם זו לא תופעה של מלכות, גילוי אלוקות בתוך העולם, בדם הקרבנות וריחות הקטורת וכו'?

תשובה: אין כאן המקום להאריך בכל רמות הגילוי שיש בעבודת הקרבנות, אבל פשוט שהכוונה המלוה את הקרבתם משמעותית יותר מאשר בכל מצוה אחרת, בה העיקר הוא המעשה ולא הכוונה. בית המקדש בכללות מבטא את גילוי האלוקות שבגאולה. כשתופסים הפוך זה סימן שנמצאים במנטאליות של מתנגד. אם בנין בית המקדש ועבודת הקרבנות נתפסים כחידוש – סימן מובהק של 'מתנגד'. מה שבא בגדר 'התחדשות' בא בצורת סימון שאלה. הטלת ספק. ואז או שאתה מטיל ספק באלוקות ח"ו, או שאתה מטיל ספק בעצמך.

הרבי הריי"צ מספר שאביו חקר פעם באריכות (וחקירה של הרבי הרש"ב צריכה לימוד) האם להיוולד בעל מידות טובות עדיף על פני מידות רעות ולתקן אותן. המסקנה שלו היתה האפשרות השניה – העבודה על המידות. שאל אותו הריי"צ כיצד אפשר להבחין בין השניים ותשובתו היתה אם אפשר לזהות, גם בקדושה, יוצא מן הכלל. אם אדם טוב לב מטבעו – תמיד יעזור, גם כשיש משהו אחר שצריך לעשות כעת במקום. מי שעובד על מידותיו יהיה ניכר שלפעמים עושה את ההיפך כאשר נצרך, על דרך "מצוה שאי-אפשר לעשותה ע"י אחרים". זו דוגמא לאחד שהדבר אצלו לא בגדר פשיטות, אלא התחדשות. אם הדבר אצלך בטבע – אז אתה שקוע בו לגמרי.

המונחים 'פשיטות' ו'התחדשות' בלשון הלמדנית הם מי ה"מוחזק" לעומת מיהו "המוציא מחברו" ש"עליו הראיה". אבל צריך להדגיש, בעניין שלנו אלו לא שתי דרכים שונות. צריך את שתיהן, רק השאלה היא מתוך איזה גישה ללכת ובאיזה תוקף.

במאמר אחר בספר (מהפך פשטא) אנחנו מסבירים שהיחס בין גאולה ומלכות הוא כיחס שבין טעמי המקרא 'מהפך' ו'פשטא'. 'מהפך' נקרא בלשון המסורה 'משרת', ואילו 'פשטא' הוא נקרא 'מלך'. המשרתים הם מחוברים אל המלכים, בהם עוצרים את שטף הקריאה.

לענייננו, ה'מהפך' הוא מהפיכת המלכות המתוקנת וה'פשטא' היא גלוי הדבר הפשוט אצל כל יהודי – הגאולה, כאשר היחס הוא שהמלכות היא רק משרתת לצורך גילוי הדבר הפשוט. אסור שהפעילות למלכות ישראל תהיה ענין בפני עצמו. עיקר המלכות זה לגלות את המלך בבית המקדש [ושם התבארו ארבע הנחות קודמות לכך].