כח אדר א תשמ"ט - עד דוד הגדיל: על ספרות יהודית בדור הגאולה הדפסה

עד דוד הגדיל

על ספרות יהודית בדור הגאולה

שיעור בחסידות מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קבר יוסף, שכם – כה אדר א תשמ"ט

 

 

 

 

א. מסכת החיים –  כל משבריך וגליך

...עד כאן דיברנו על ספר איוב, כדי להסביר למה בזמן אבלות כן לומדים חסידות, תורת הקב"ה עצמו. הכתר הוא ממוצע המחבר בין המאציל לנאצלים – פנימיות הכתר וחיצוניות, עתיק ואריך. בחיים מתגלים שלוש הכתרים אבל בהסתלקות מתגלה ה"כתר שם טוב", שעולה על כולם. אצל חסידים לא מספידים, אבל מספרים סיפורים על הנפטר, מסכת חייו המתגלה בסופם.

אחד מהחברים שלנו כתב סיפור קצר, לתחרות, סיפור חיים של חוזר בתשובה. כתר התרבות-ספרות הלא-מתוקנת הוא סיפור שמתחיל עם רע ומסתיים עם רע. מתסביך לתסביך. דברנו כמה פעמים על דברי ר' דוד מללוב, שלעתיד כמו שלומדים מסכת בבא קמא כך ילמדו את מסכת דוד מללוב. היות שיש נקודת צדיק בכל יהודי – "צדיקים ירשו ארץ", בבחינת תורה שבעל פה – אז יש לומר שלכל יהודי תהיה מסכת חיים אותה יהיה אפשר לספר. לפי זה, לספר סיפור חיים זה ענין גדול, זה שייך לימות המשיח, שהחיים – על כל משבריהם בחיי היום יום – הופכים להיות תורה. "כל משבריך וגליך עלי עברי" הוא פסוק המופיע פעמיים בתנ"ך, בתהילים וביונה, וככל שיש בחיים ובסיפור החיים יותר משברים אז הסיפור נעשה יותר מעניין. אותו גל שעובר על האדם בחיים הופך להיות "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". זה יסוד גדול אצלנו.

גם הרב קוק דיבר על חידוש הספרות, וכעת צריך לברר את זה. עד היום יהודים כתבו רק חידושי תורה [למעט בימי הביניים שכתבו שירה, ואף מעט שירת חול כאבן גבירול, אבל זה בטל באלף], כולל הרב קוק – הוא כתב אורות הקודש, לא אורות החול. למה? כל העמים הם חול אז שהם יכתבו חול, ואנחנו קדש. הם עושים בירור ראשון ואנחנו מבררים בירור שני על גביו. אז מה יש לברר בספרות החול? קודם כל יש חן ויופי של לשון, של שפה. אחד קורא ספר חול ומאוד מתפעל מהכתיבה, כמו במוזיקה להתפעל ולהתעלף משמיעת יצירה של בטהובן, וזה ודאי שיש פה סימן שיש משהו לברר. אם יש משיכה נפשית אז יש שם ניצוץ שצריך לברר. מה שאנחנו רוצים לדבר זה מהו הניצוץ הזה ואיך מבררים אותו. זה יכול להיות דיון ממושך אבל נפתח פה פתח.

הסיפור הזה של ר' דוד מללוב, הסיפור של אליהו בן ברכאל – "כתר לי זעיר ואחוך" – עליו דברנו בתחילת השיעור, שהוא סיפור חסידי, הוא סיפור חיים. אתם, בעלי הימים, בקיאים בכל הש"ס ויודעים הכל אז חשבתי שאתם החכמים, אבל אני רואה שלא – "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". יש איזה סיפור אנושי שאתם לא יודעים. אתם בעלי התורה שכחתם אותו או שאתם בכלל לא בנויים בשבילו, לכן תחכו ותשתיקו את השכל שלכם. השכל שלכם הוא שכל של אחור, ואצלי יש את שכל הפנים, שיכול לפנות אל החיים. יש בחינה בתורה שהיא פונה עורף לחיים, שאי אפשר להתמודד עם משברי החיים וספקות החיים ולכן פונים אחור. כמו שהגלות היא י-ה. ואז נכנסים לישיבה ומוסיפים עוד ועוד ידע של שכל אחור. תורת הבעש"ט היא תורה של מפגש, של יחידות, של השתפכות נפש, של יהודי שניכנס לרבי ושופך את מר לבו ואז הרבי מטכס עצה לעזור לו, להורות לו דרך תורה. בלי לשמוע את כל החיים שלו, את כל החטאים שלו, לא היתה יוצאת התורה הזו. בתניא כותב בהקדמה שבספר הזה מרוכזות כל התשובות לכל השאלות מתוך המפגשים והיחידויות עם החסידים. הוא כותב בפרוש שהספר הזה נולד מהחיים לאפוקי שאר הספרים, תוצאה של עשרות שנים שעשיות של יהודים שרוצים לעבוד את ה' ולא מצליחים להתגבר על קשיי החיים שלהם.

 


ב. הסוף הטוב (happy end)

ידוע הדרוש על סדר הפרשיות אחרי מות-קדושים-אמור, שאחרי שמת מגלים כמה היה קדוש. אף על פי שיש ציניות בווארט הזה, כיוון שהוא נסמך על סדר בתורה נאמר שיש בו משהו, שהקדושה מתגלה לאחר המוות. בחז"ל זה נקרא כתר שם טוב. אמנם הרמב"ם כותב צריך להיות כתר כזה גם בחיים, וזה חידוש שלו עד כמה אדם צריך להיות מודע לאיך הוא נראה בעיני האחרים, אבל בפועל האדם עובד על שאר שלושת הכתרים [בעיקר על כתר תורה]. יש כמה שיחות מהרבי על כך שבימי השבעה בעיקר מספרים סיפורים על היהודי הנפטר, ופתאום מתגלים הרבה דברים שלא היו ידועים קודם. זה לא רק הצגה כדי לנחם את האבלים, אלא טוב אלוקי שהיה טמון בגוף מתגלה וכולם מתחילים להיזכר, כמבואר באגרת הקדש כז בתניא. זו המסכת חיים של היהודי.

מה יוצא מזה? עיקר הסיפור בתורה זה שלא נקטע באמצע, וגם שנגמר בכי טוב. "נכנס בכי טוב ויצא בכי טוב". הגילוי של "לצאת בשם טוב מן העולם" הוא גילוי של הבעש"ט. אם הוא מת זה הפך להיות קדש. הקדושה מתגלה לאחר שהישות מתה. אבל אם אתה מספר כמו גוי אתה מספר רק את סיפור הגוף, את המשברים שלו. זה סיפור חיצוני, ששייך לבירור א של הגוי. בירור ב בא רק לאחר מות הישות.

 

ג. ספרות של יפי וספרות של אמת

דבר נוסף, והרבה יותר חשוב, הוא שתורה זה אמת. זו המחלוקת בין משה לקרח. משה רבינו סובר שצריך לספר רק סיפורים אמיתיים ולא דמיוניים. "משה אמת ותורתו אמת". אפילו החידושים שבאים מהמקום הכי פנימי בנפש הכל "משה קיבל תורה מסיני". לכן עיקר החידושים ביהדות זה חידושי תורה, והכל בבחינת "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני". זה פשט. זו בעיה גדולה באומנות הציור והפיסול, שאתה מנציח את הדמיון שלך, והשאלה היא אם הדמיון שלך מתוקן. על בצלאל כתוב שהיה בצל אל, כלומר שהדמיון שלו מתוקן. אבל מישהו אחר הדמיון שלו שקרי, פרוע. יש אנשים שעושים "אמנות יהודית" אבל בפועל זה אוסף של דמיונות פרועים שמולבשים על סמלים יהודיים. זה נקרא בדוי מהלב. סיפור טוב יכול להיות סיפור שעם כל המשברים ועם כל העלילה זה אמת לאמיתו. יש ביטוי – היה אצלי לפני כמה שבועות אותו פסיכולוג שהוציא את כתבי אביו שהם סיפור חייו בשואה, שהיה תמיד חותם כל משפט כשהיה מספר – 'הכל אמת'. סיפורים הכי זוועתיים שיכולים להיות שיוצאים מעומק הנפש ממש, וכל משפט כזה מלווה במשפט הזה, שתדע לך בני 'אלץ איז אמת' – הכל אמת. עד הנקודה האחרונה. זה דבר עיקרי ביצירה תורנית, כך זה הסיפור של ר' דוד מללוב. תורת הכתר, תורת החסידות שכן לומדים בזמן האבלות, היא סיפור החיים של היהודי. היא תורה של סיפורי נשמות. סיפורי מעשיות של ר' נחמן זה על דרך בצלאל. הוא יכול לומר על כל משפט שהכל אמת. אבל אחד שכותב סיפור עלילה בדוי, שלא יכול לומר על כל משפט שהכל אמת, זה כבר סיפור ששייך לאומות העולם. זה לא סיפור חיים אמיתי, אלא סיפור בדוי שנבנה על ניסיון חיים ומסקנות שיצאו ממנו. מה שמתקרב לסיפור אמיתי זה כמו חיים גראביצר, שמבוסס על סיפור אמיתי וגם אוטוביוגרפיה של המחבר. לא קראתי אותו בעצמי, ולכן אני לא נותן הכשר והסכמה עליו, אבל כך שמעתי.

העיקרון הוא שחותמת של יהודי היא אמת. יש אמת ויש יפי, העולים יחד ישראל, אבל רוב הספרות היא יפי, בעוד שמה שצריך להיות בספרות יהודית הוא שהעיקר, העוגן, היא האמת ואליה נוסף היפי. אם הסיפור מביא אותי להזדהות ולחשבון נפש מתוך ההזדהות שלי עם גיבורי הסיפור – זה עדיין יפי. על זה אומרים למישהו שהוא כתב ספר מוצלח. שהצליח לעורר את הקורא. כך זה גם בציור מוצלח. זה נקרא "אנא ה' הצליחה נא", מה שאין כן "אנא ה' הושיע נא" זה שע נהורין של תקון 'ואמת'. הישועה היא מה שבא מן הכתר.

 

ד. יוסף ודוד – חידושי תורה וסיפורי חיים

שאלה: מה עם ספרים שאינם בבחינת "הושיע נא", אבל הם כן בבחינת שאלה טובה?

תשובה: מצוין, זו הנקודה השלישית שרצינו לדבר, והיא החשובה ביותר. נדבר על יוסף ודוד. דוד כתב ספר תהילים, וניקח את הפסוק הזה – "כל משבריך וגליך עלי עברו" – כמודל שלו. זה על דרך ר' דוד מללוב. איזה סוג של ספרים כותב יוסף? במילים פשוטות הוא כותב חידושי תורה. תורת אמת. גם אם זה מדע זה כבר מדע מבורר בבחינת אמת. אנחנו רוצים לברר את המלכות, וכמבואר בכתבי הרב קוק חלק מגאולת כנסת ישראל היא גאולת הדיבור, הביטוי. בגלות היא נאלמת – "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". מה שנאלם זה שהיא בפחדים מאומות העולם, לא מסוגלת לפתוח את הפה שלה, לספר את הסיפור שלה, והגאולה זה "פתח פיך לאילם". אתה צריך לפתוח את הפה שלך כדי שהאילם גם יוכל לפתוח את פיו. כידוע סופי תבות הפסוק הם חכם, שחכם יכול לבטא בנחת את עצמו. כל חידושי התורה שיש בעם ישראל זו כתיבה של יוסף. יש לו פנקס בכיס וכל פעם שעולים לו חידושי תורה הוא מוציא אותו ורושם אותם. חידושי תורה זה שיש לו אסמכתא בכתובים. עם כל מה שאתה משועבד יש כמה רמות בזה. זה מוסמך. אין לך חדשן כמו הבעש"ט, שכותב שוב ושוב שאין פה חידושים שלו אלא נסמך על הרמ"ק וכו'. אם היה כותב ספר היה חידושי תורה ולא סיפור אוטוביוגרפי. מסופר שלפני הסתלקותו חילק תפקידים ונתן לאחד תפקיד ללכת ולספר סיפורים מכל מה שראה אצלו. זה יכול להיות אחרי הפטירה, על דרך "אחרי מות קדושים אמור". זה יוסף. דוד כותב עלילות, על החיים, רדיפות, תפילות. יומן חיים. הוא עושה מעצמו מסכת. בהשגחה שמו של ר' דוד מללוב נקרא כמוהו. זו תורה דעתיקא, תורת משיח בן דוד. עם כל זה שכותב חידושי תורה הוא גם מנהיג מדינה, מכלכל ומשביר לכולם. כל התורה הכתובה זה יוסף, דוד בא אחרי התורה. משה רבינו זה יוסף – "ויקח את עצמות יוסף עמו". יוסף הוא המבריק. איך יודעים שיוסף הוא 'בחור ישיבה' טוב? שלמד עם אביו פרשת עגלה ערופה וכו'. לכן האחים שונאים אותו. זה כמו שבכיתה תמיד שונאים את המבריק. הם רועי צאן, אנושיים, אוהבים להתוועד יחד ולספר מה עבר עליהם ביום, והוא בא ואומר להם 'בטול תורה'... אם כי שנעשה בסוף משביר ומכלכל, אבל גם זה מכח תורני מובהק סמוי. ניקח לדוגמא בדור הקודם את הגאון מרוגצ'וב, שלפני שעשה ניתוח היה חייב לדעת שזה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. כך אצלו כל דבר זה תורה. לכן המדינה הזו איננה יוסף האמיתי, זה רק יוסף הנפול. ליוסף האמיתי הכל זה תורה, הכל חידושי תורה. להעביר את המצרים מכאן לשם זה חידוש נפלא. באה לו הברקה. הזכרנו את ר' צדוק שאומר שיוסף לא עשה בסדר שלא בא לאכול עם האחים אחרי פטירת יעקב, וכן שטמוהו. זה כמו אחד שמגיע בסוף היום לבית כנסת של קרלין, ורואה איך כולם יושבים ומדברים שטויות. אז אפשר לשבת שם? לשמוע את הדמיון הלא מתוקן שלהם? יש לו דברים חשובים יותר לעשות. אצלנו, יוסף זה כל חידושי התורה של הדורות, והחידוש הגדול יהיה מסכת החיים של משיח בן דוד. דוד הוא 'בר נפלא' ועל זה הוא כותב.

 


ה. יוסף ודוד –  ריקוד התירוץ והקושיה

הנקודה העיקרית היא לקחת את הרחל הנאלמת ולפתוח לה את הפה, וכידוע רחל היא בחינת דוד. מה ההבדל ביניהם – בין החיים לעומת חידושי תורה? לכתוב על החיים זה לכתוב שאלות. מתחיל מסימן שאלה ומסתיים בסימן שאלה. זה כל החיים. החיים זה קושיה אחת גדולה על התורה. יש אנשים שמתוך זה עוזבים את התורה ומחפשים פיתרון אחר, או סתם להתגלגל בתוך הקושיה. זה הספרות והתרבות החילונית. התורה זה פיתרון. מי הפותר בתורה? יוסף. הוא הפותר והוא התופר – "בן פורת יוסף". יש לו את הפתרונות. "לאלקים פתרונים" אבל אפשר גם אצלי – "ספרו נא לי". דוד הוא המקשה ויוסף הוא הפותר. כל הקושיות אצל דוד, כל התירוצים אצל דוד. מה יותר עצמי? יש נטיה בדורות האחרונים לסיים חידושי תורה עם המילים 'צריך עיון גדול', מה שלא היה פעם, עד ר' עקיבא איגר. כאילו שזה הסיום הכי טוב לחידושים שלך. חידוש תורה זה פיתרון, שהיה מסובך ועכשיו בסדר. להבדיל, כמו במתמטיקה. לכן יוסף אוהב מספרים, שם פותרים את הבעיה בקלות. חוש במתמטיקה זו מנטאליות שלכל בעיה יש פיתרון, והכל בסדר. אז שוב, מה יותר עצמי? בסוף כתוב "עד דוד הגדיל". שניהם מביעים את כל העצמה שלהם אחד בפני השני, עד שבסוף הקושיה עולה על התירוץ. כל זה מתוך התאבקות שהיא יחוד ודבוק בין קושיה לתירוץ, כאשר כל זמן ההיאבקות התירוץ חייב להיות גובר על הקושיה. כמו רב ותלמיד, שכל הזמן יד הרב על העליונה עד שלבסוף מקשים לו קושיה שאין לו עליה תשובה. עד דלא ידע. הייתי חושב שזו קושיה ללא תרוץ, אבל לא כך. בסוף הקושיה היא התירוץ. איזו תשובה זו? ככה! ככה זה שם הכתרכתר כל הכתרים. עד שזה מגיע צריך הרבה שימוש. "תלמידי שמאי והלל שלא שמשו די צרכן", שמהם יצאו כל המחלוקות של בית שמאי והלל, זה באמת כן אליבא דשמאי והלל, אלא שלא היתה להם הכנעה וריקוד משותף בין הקושיה לתירוץ, באופן שבסוף תגיע למקום בו הכל אחד פשוט. לא יכלו לקפוץ ולהיזרק – מלשון זרקא – לכתר המשותף ששם לא הורגים אחד את השני [כמו שכתוב בירושלמי שהיו הורגים אחד את השני, כמו אצל החסידים והמתנגדים]. יש תלמיד שלמד שנתיים אצל הרב וקלט היטב את שיטתו וחושב 'קלטתי'. עכשיו אני פותח ישיבה. זה נקרא שלא שמשו כל צרכן. אין להם כח של קושיה שעולה על תירוץ. למדו טוב רק איך לפתור בעיות. לכל אחד יש שיטה איך לפתוח. אבל מה קורה עם הריקוד המשותף? אם היו משמשים כל צרכן היו מגיעים בסוף ל"והב בסופה". אחדות אמיתית.

הספרות הטובה זה בעיקר קושיה, לא תירוץ. אבל ספרות יהודית זו קושיה שנולדה אחרי הרבה ספיגה של האמת. אחד שרוצה לכתוב או לשורר זה רק אחרי שספוגים הרבה תורה. גם עגנון היה ספוג תורה לכן זה קצת יפה.

נאמר את זה בצורה אחרת קצת. מה הקושיה ומה התירוץ? מובא בתניא בשם הזהר שקושיה היא מסיטרא דרע. משמע שכשמשיח יבוא כבר אין קושיות. רע וטוב אינם ערכים מוסריים אלא ענג וסבל-נגע. הקושיה הם הייסורים. התירוץ הוא הפותר, יוסף הוא הצינור, המעביר את העונג. אם זה תירוץ טוב אתה שבע רצון ממנו, הוא נותן לך ענג. קושית גלות זה הסבל. סבל הוא סוף בהמה לשחיטה [סוף אדם למות הוא השם הקדוש סאל – באתב"ש הוא השם חתך העולה מסופי תבות "פותח את ידך" וכן עולה הוי' אדני]. הבהמה היא דוד, האומר "בהמות הייתי עמך", והשחיטה היא הסחיטה שהוא עובר בחיים. זה נקרא שהחיים מקשים על התורה. אין בטוב למעלה מענג, שפע של תענוג. דוד צריך את התורה – "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". ללא זה הכל חלום רע וסיוטים. הוא זקוק ליוסף שיחייה אותו. הוא מחוייב להתפלל עליו שלא ימות. הסיפור הטוב הוא זה שמבטא את הסבל הזה, של שם בן של הבהמה. סוף הבהמה לשחיטה זה שהיצר הרע עתיד להתגבר עליו. מה ההבדל בין 'סוף אדם למות' לבין 'סוף בהמה לשחיטה'? אדם זה מוחין דגדלות ולמות זה שהוא נופל מזה. הסתלקות המוחין. בהמה זה מידות ושחיטה זו התגברות היצר, בזנות או משהו אחר. הוא מרגיש שזה גדול עליו וצועק לה' הציליני נא מיד אחי מיד עשו. זו המציאות שלו. מה הסוף הטוב של תורה, של אמת? יש ספרים בתנ"ך שמסתיימים ברע וחז"ל אומרים לחזור בסוף על פסוק טוב. בספר עצמו זה הקושיה האמיתית של הסוף, זה הככה של הכתר, אבל אצלנו צריך לחזור על סוף טוב.

 


ו. מקוריות וחיקוי

הדבר הרביעי, והאחרון, הוא האם הסגנון שלך הוא מקורי או חיקוי. לעניות דעתי, כל מה שהולך כאן בארץ הכל חיקוי. כל הדברים החדשים זה חיקוי של אמריקה או משהו אחר, ואין לזה שום ערך בכלל. יכול להיות משהו שיכול להישמע 'צברי' מוחלט ואני שומע בזה משהו אמריקאי. אני מבחין כי אני בא משמה. כמעט כל משפט זה כך. מי הסופר הטוב? דוד. הוא באמת מקורי. איפה עיקר המקוריות? בקושיה. מקוריות התירוץ טפלה לזה של התירוץ. יש תלמיד שהרב לא סובל לשמוע אותו, ולא בגלל שאין לו שכל, אלא שהוא מקשה קושיות שלא לענין, ששאלו כבר. עיקר מציאת החן היא בקושיה מקורית. מתוך קושיה מקורית אני מקבל כח לתת תשובה קצת מקורית, אבל עיקר המקוריות שייכת לקושיה. "מתלמידי יותר מכולם". למה עגנון טוב? כי הוא קצת מקורי. לא כתב כמו אף אחד מקודם. זה הסימן המובהק. לא רק סגנון מקורי אלא סגנון שאי אפשר לחקות. הדוגמה הקלאסית היא התנ"ך. כמו במוזיאון ישראל המטופש של המגילות העתיקות ממדבר יהודה, שיש שם יש כמה פרקי תהילים שהמציאו ורואים שזה לא שוה כלום, הכי לא מוצלח שיכול להיות. ברגע שכל הספרות הישראלית כולה חיקוי – זה לא שווה כלום. אז יש כמה דברים לגריעותא: לא מקורי, ולא אמת – ללא ריקוד בין הקושיא לתירוץ.

 

נסיים בעוד נקודה, דיון ישן אצלנו, למה לא אומרים הלל ביום העצמאות? לא אומרים כי הסיפור עוד לא נגמר. על סיפור של צדיק, שזה לכאורה סיפור יותר קטן, כן גומרים את ההלל – "הללו עבדי ה'" – ואילו על ניסים ונפלאות שהיו כאן לא גומרים. למה? כי כאן זה נגמר וכאן לא. אצל הצדיק זה "אחרי מות-קדושים-אמר", שהאור שלו עולה למעלה לקודש העליון ומתוכו יש אור עליון שמבהיק מלמעלה. על אותו אור גומרים את ההלל. אם הדבר לא גמור אז לא יכולים לגמור. סיפור שנקטע באמצע הוא סיפור לא יהודי. הרבי מהר"ש אמר שלא אוהב לקרוא הקדמות של ספרים, למעט הקדמות שהם חלק מתוכן הספר. אם זה יהודי זה צריך להיות עם הרבה תורה. יש מאמר נחמד של דניאל אבל שום דבר לא מתחדש. אומר שכל התרבות בעולם זה 'זיפט', אבל אין בזה שום חידוש, שום שעשוע של יוסף. היה הרבה דוד בלי שום יוסף. אולי בעיני העולם החילוני זה יכול להיות פנטסטי, כי יש תאור טוב מאוד, אבל בשבילי לא מספיק. גם עגנון – לא מכיר מספיק רק קצת – לא מספק חידושי תורה. גם בובר יכול לפתוח פתח ליהדות, אבל בלי תורה. זה לא סיפור חיי ר' דוד מללוב או דוד המלך. צריך להיות בכל רגע בסיפור דו שיח בין דוד ליוסף, ובסוף יכול להיות זריקה אחת גדולה של "עד דוד הגדיל" – כתר כל הכתרים, העולה ישראל בעל שם טוב משה.

 

נסכם: דברנו היום על טוב וסוף טוב, דברנו על אמת – סיפור אמת ולא בדוי, דברנו על קושיה ותירוץ ודברנו על סגנון מקורי מול חיקוי.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com