גילוי התוקף העצמי - התועדות יב תמוז תשמ"ג הדפסה

 

בעזרת ה' יתברך

 

גילוי התוקף העצמי

יב תמוז תשמ"ג[1]

 

 

ניגנו ניגון הגאולה לרבי הקודם

לחיים לחיים!

 

א. הפרק של הרבי

כיוון שהיום הוא יום ההולדת של הרבי הקודם – עיקר השמחה היא הגאולה, אבל אין שמחת גאולה אם הוא לא נולד – וידוע שצדיקים אפילו במתתם נקראים חיים. הרבי הקודם מביא מאביו, הרבי הרש"ב, שבכל יום הולדת שלו בגן עדן הוא ממשיך לדרוש את פרק התהילים של אותה שנה, למנהג הבעש"ט. זה מנהג חשוב, אבל החידוש הוא שצדיק ממשיך אותו גם אחרי ההסתלקות. מנהג נוסף מהבעש"ט הוא שבכל ראש חודש יש ללמוד חלק מן הפסוקים וכך לומר את הפרק עם מירב הפירושים. לפי זה, צריך לחלק את הפרק ל-12 חלקים כדי ללמוד בכל חודש את הפסוקים המתאימים. אצל הצדיק ביום ההולדת הוא דורש את כל הפרק שסיים לומר, והרבי הקודם כותב ברשימותיו את הפירוש ששמע מאביו בגן עדן אחר 24 שנים הסתלקותו [פרק פד, הסתלק בגיל 60]. את המסורת הזו גילה לנו הרבי הקודם בעצמו, ולכן הרבי שליט"א רוצה שתמיד יאמרו את הפרק שלו, בנוסף לפרק של הרבי שליט"א. אז היום הוא משלים קג שנים [נולד בשנת תר"מ], ולכן יתכן שברגע זה דורש את הפרק הזה ומיד מתחיל לומר את הפרק הבא, פרק קד. לכן חשבתי שהכי כדאי שהדבר הראשון שנעשה זה שנאמר כעת את שני הפרקים האלו, פסוק בפסוק.

לחיים לחיים!

קראו את שני הפרקים פסוק בפסוק וניגנו ניגון 'הבינוני'

 

יש מאמר חז"ל, שקושר בין שני הפרקים הללו, על חמשת הפעמים שאמר דוד "ברכי נפשי את ה'" המופיעים בשני הפרקים הללו. בפרק קג יש ג פעמים ועוד פעמיים בפרק קד. בקבלה כתוב שחמשת הפעמים הם כנגד ה המדרגות של הנשמה, כאשר הביטוי 'נפשי' הוא שם כולל לכל המדרגות נרנח"י. שלושת הפעמים שבפרק קג הם כנגד ג האורות הפנימיים, ובפרק קד שתי הפעמים הם כנגד שני המקיפים, שורש הנשמה. אם כן, הרבי הקודם עולה כעת מן הנר"נ הפנימיים אל החיה-יחידה המקיפים. ברכי נפשי את הוי' עולה נפש רוח נשמה חיה יחידה [במספר הזה – 1,099 – האלף, האחד, משלים בסוד הגלגול את 99 ל-100. מספר של שלמות]. ראשי התיבות של ברכי נפשי את הוי' הם נביא או בנאי. אתמול למדנו בליקוטי מוהר"ן שהנבואה באה מהנצח, והוא זה שמגלה בעצמו את "ברכי נפשי את הוי'". בתוך ההשתלשלות של אדמור"י חב"ד הרבי הקודם הוא הנצח, ואפשר לומר שבו יותר מכולם התנוצצה יכולת השירה. אגב, בפרצוף השיטות ביהדות ספירת הנצח היא שיטת הרב קוק, שלכאורה יש חילוקי דעות גדולים בינו ובין הרבי הקודם, אבל כיוון שחיו באותו הדור יש לומר שיש קשר ביניהם. אחד הדברים המשותפים להם היא רוח השיר שהיתה לשניהם, כל אחד בסגנונו. בתוך חב"ד עניינו של הרבי הקודם הוא מסירות נפש – ועל כן אנחנו מתוועדים היום – אבל מה זה ברכי נפשי? איך הנפש מברכת את ה'? כשהיא מתמסרת לה'. המסירות נפש של "נצח ישראל לא ישקר". משם יוצא סוד הנביא, וגם הבנאי [אגב, גם ר' נחמן אמר על עצמו שעניינו הוא הנצח, העולה נחמן] המתחיל את בנין המלכות. בנין המלכות עולה תריג, שהוא תכליתם. בקיום מצוות המלך אתה בונה את מלכות ה'. רק אצלנו, היהודים, יש מצוות. רק אנחנו בונים את המלכות. הנצח הוא הכח המתחיל באותו הבנין. בלשון הקבלה, החכמה תתאה באה למלכות על ידי הנצח של ז"א.

ב. מסירות נפש יחודית

כיוון שהרבי הקודם היה נשיא הדור אז כל הדור הוא דור של מסירות נפש, ממלחמת העולם הראשונה דרך השואה ועד מלחמת השחרור. שבשביל להחזיק ולהישאר צריך מסירות נפש. אין אף צדיק ששלח חסידים שלו להיהרג על מסירות נפש בתורה ומצוות. לדרוש מעצמו יכול כל אחד, אבל לשלוח אחרים לא ראינו חוץ מן הרבי הקודם. ללמד תורה ולבנות מקוואות וכו'. אף אחד לא העיז לעשות דברים כאלו ברוסיה והשיא היה לאחר שבע שנים במאסר שלו. הוא שלח את החסידים הכי גדולים, הכי מובחרים, וגם אחר שיצא מרוסיה המשיך כך. היו עשרות ואולי מאות שמתו. האדמו"ר הזקן רק עמד למשפט מוות ואילו הרבי הקודם הובא לכלא עם פסק חתום ללא משפט על מנת להרוג אותו במקום. הוא היה שם חי ימים ולבסוף, עם השתדלות מכל הכיוונים, יצא מן הכלא לגלות לכל החיים עד שהיום יצא לחופשי, רק שנאלץ לעזוב את רוסיה. אופן שליחות כזו מצאנו רק אצל מלכי ישראל במלחמות. הוא היה נאה דורש ונאה מקיים. מה שדרש מאחרים דרש מעצמו. אנחנו נמצאים כאן בארץ, עם כל הבעיות שלנו, אז אנחנו שוכחים ממה שהיה וממה שקורה היום ברוסיה. האריז"ל כותב לגבי עשרה הרוגי מלכות שהמסירות נפש שלהם עומדת לכל ישראל עד ביאת משיח, וכל התעוררות בדורות שבאים אחריהם מגיעה מכוחם. בדורות יותר מאוחרים, ידוע מהרבי מצ'רנוביל שכל התעוררות היא מכח המסירות נפש של הבעל שם טוב. כך זה עם כל הצדיקים שמוסרים נפשם, אז ברור שמסירות נפש אצלנו היא מושפעת מהרבי הקודם. אפילו שזה קצת רחוק מאתנו, האמת יורה דרכו שאנחנו עוד בצל של הדור הקודם, והמסירות נפש של הדור הקודם – שהיתה אולי יותר מכל המסירות נפש שהיתה מאז בריאת העולם – עומדת לנו היום. רובנו נולדנו בתוך המלחמה או אחריה, ומסתבר כהנחה פשוטה שאנו גלגולים שלהם – גלגול זה לא חייב להיות עונש – עם המסירות שהיתה להם ברגעים האחרונים. אחד מן הסיפורים שמסופר על הרבי הקודם הוא, שהיה בתחילת המלחמה בתוך מקלט בוורשא בזמן הפצצה עם עוד מאות יהודים שרובם לא היו שומרי מצוות, ותוך כדי הפצצה על הבנין פרצו בזעקת 'שמע ישראל' ללא קשר אליו. הרבי שליט"א תמיד מסביר שהנוכחות של הרבי הקודם עוררה את עצם הנשמה של כל היהודים שם. אז אפשר וצריך לומר שהמסירות שלו עמדה להם 13 שנים מאוחר יותר, וכיום עומדת גם לנו.

ג. מסירות נפש בעבודת התשובה

לחזור בתשובה זה גם מסירות נפש, כמו שלמדנו לפני כמה ימים באיגרת הויכוח והשלום של הצמח צדק בענין של פינחס שהרג את זמרי. מה היתה שם עבודת התשובה? לעשות דבר במסירות נפש, מתוך "לבו דואג בקרבו" ולמעלה מטעם ודעת ומהוראת הלכה – זו תשובה. זו התעוררות היחידה שבנפש [אגב, באותה האגרת לא מפרש על פי חז"ל, שזו היתה ההלכה ומשה אמר לו "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא", אלא על דרך פשוטו של מקרא, שפינחס קם ועשה מעשה מתוך התעוררות שלו. קנאות כזו, שאינה באה מתוך כבוד אישי, היא קנאות מבורכת. היא קנאות לכבוד עם ישראל, מה שאין כן הקנאות היום שהיא קנאות של שנאה, ה' ירחם. הוא לא עשה את מעשהו בשביל הצדיקים. הוא עשה אותו בשביל פשוטי העם, שלא יפלו עם בנות מדין ולהשיב חמת ה' מעליהם. זו היתה קנאות בשביל הרחוקים, יחסית, מן התורה], למען שמו יתברך ולמען ישראל. זה הענין של בעל תשובה. העיקר אצלו זה ה"רעותא דלבא" שלו ב"חילא יתיר" ולא רק הקיום של המצוות. זה מענין, שבאיגרת הזו קורא הצמח צדק לחסידים בעלי תשובה ולמתנגדים צדיקים גמורים. כך רצה האדמו"ר הזקן לכנות את אנשי עדתו. השם חסידים ניתן על ידי המתנגדים דוקא, 21 שנה אחרי התגלות הבעש"ט, בחמש השנים האחרונות לחייו. למה לא עשה כך בסוף? אחת הסיבות היתה שחשש שלא יחשבו בעקבות זה שהמתנגדים הם צדיקים גמורים – כמו שהוא אכן התכוון – אלא יחשבו שאומרים עליהם שהם רשעים גמורים, ואת זה הוא לא רצה. זה עניינו של חסיד, ההתעוררות היתירה עד אין סוף "לאתקרבא למלכא", וזה מתבטא במסירות נפש. לכן זו הדוגמה שמביא באגרת לבעל תשובה – קנאות למען ה' ולמען ישראל, והדוגמה הכי טובה מן הדורות שלנו לכך הוא הרבי הקודם.

לחיים לחיים!

ניגנו שוב את ניגון הגאולה לרבי הקודם

 

ד. מנהיגי הדור

יש מעלה אצל צדיק, שלא צריך לברך אותו שיאריך ימים כי ממילא זה קורה, אפילו יותר מאשר בחייו. מה שכן צריך לברך זה שהימים שלו יאריכו ימשכו ויגיעו אלינו. אצל הצדיקים המנהיגים כמשה רבינו, רעיא מהימנא, הם ממשיכים להנהיג ולרעות את הדור גם אחרי הסתלקותם. הוא עוד לא השלים את התקון. את התקון של עצמו כבר השלים אבל לא סיים לתקן את הערב רב. על משה רבינו כתוב שהדבר היחיד שעשה מיוזמתו ללא הוראה מן ה' זה שקיבל את הערב-רב, והדבר לא עלה יפה. הם חטאו והחטיאו בעגל ולכן כתוב בכתבי האריז"ל שמשה רבינו צריך לחזור ולהתגלגל בכל דור כדי לתקן אותם. משה רבינו הוא נצחי – מדתו היא מידת הנצח – ולכן כל מעשיו נצחיים ואם הוא קיבל אותם זה חייב להתקיים [יש כאלו – אף שלובשים שטריימל – שאומרים שצריך לדחות את הערב רב. לא משנה שזו רשעות בעצמה, אבל אפילו לו יצויר שיש יהודי כזה שהוא ערב רב, אז אדרבה צריך לקרב אותו. בזהר כתוב שלכן משה מתגלגל. לכן, "כל הפוסל במומו פוסל" ומי שאומר שצריך לדחות אותם זה סימן שהוא בעצמו ערב רב ואותו משה בא לתקן]. זה המיוחד בחב"ד לגבי שאר החסידויות. נספר סיפור יפה שימחיש. היה בדור הקודם חסיד רוז'ין שעדיין בחיים [גר בקרית אתא], שהיה מקורב מאוד לרבי שם והיה בן בית אצלו, והוא התחיל להתקרב לחב"ד, לרבי הקודם. אחד הדברים שהיו קשים בעיניו היא פרישת הרבי הקודם והרבי הרש"ב מאגודת ישראל. הוא ניגש לרבי שלו, הרבי מרוז'ין, שיסביר לו את הענין. הם היו חריגים בזה משאר הצדיקים באותה תקופה וזה מאוד הפריע לו. הוא ענה לו תשובה מאוד יפה. הוא הסביר שיש בכל דור שני סוגי צדיקים, יש צדיקי הדור ויש מנהיגי הדור. אנחנו מצדיקי הדור ולכן אנחנו יכולים לסבול פשרות, אבל הם ממנהיגי הדור ולכן לא יכולים לעשות פשרות. הם כבר ראו שהעסקנים הם שיובילו את הגדולים במקום הפוך. הם רצו שהכל יהיה מכח התורה וברגע שמינו את העסקן הראשון, הרבי הרש"ב כבר 'הריח' לאיפה זה הולך [אגב, זה מה שקורה גם היום באגודה. יש 70%-80% חסידים ואף על פי כן ההכרעה נופלת בידי  ה-20%-30% האחרים, וגם כך העסקנים הם אלו שקובעים הכל, לא בטלים לדעת תורה במאה אחוז]. לכן הרבי הרש"ב פרש. זה מנהיגי הדור, אלא ש"לא איכשר דרא" שתתקבל המנהיגות אצל כולם, אבל בחב"ד המנהיגות יותר עיקרית מן הצדיקות. זה עיקר הנקודה מאז ומקדם מן הרבי הראשון והלאה. ר' נחמן יכול להיות צדיק הדור, אבל מנהיגות ונשיאות – זה היחודיות שיש בשושלת חב"ד.

ה. השארת הפאות – גילוי התוקף העצמי

נחזור ליום ההולדת של הרבי הקודם. היום הוא בן 103, והרבי שליט"א אמר בתחילת השנה בי"ג תשרי – יום הסתלקות הרבי מהר"ש – שהשנה הזו כולה היא בסימן הרבי מהר"ש, שבה מלאו מאה שנה להסתלקותו [בשנת תרמ"ג בן 47 שנים לאחר 16 שנות נשיאות]. לכן אמר שהניגון הכי חשוב הוא השנה הוא 'לכתחילה אריבער' שלו, כי השנה הזו היא שלמות של יובל והיא מקבלת השראה מנשמתו ומעניינו המיוחד. לפי זה, צריך להתבונן גם מה היה באותה שנה, לפני מאה שנה, עם הרבי הקודם. בן כמה היה? בן שלוש. היום היה ה'אשפעריניש' שלו, יום גזירת השערות והשארת הפאות שלו. המהר"ש מאוד חיבב אותו, אף שהסתלק לפני זה, בתשרי. מה ענין השארת הפאות? כתוב בקבלה שיש בשערות בחינות שונות – שערות הראש ושערות הזקן – ובכל אחד מהם יש עשר ספירות. פאות שערות הראש הם המלכות וכן תחילת הזקן, פאות הזקן. על זה אומר האריז"ל שאסור שיגעו אחד בשני, בסוד "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה". לכן יש מנהגים שונים כדי שלא יתערבבו – יש שמסלסלים אותם, יש ששמים אותם מאחורי האוזן ויש שלא מאריכים אותם, כמו בחב"ד. השארת הפאות היא בניית המלכות. קודם היו נכללות בשערות הראש, כמו התכללות העלול בתוך העילה, ואחרי הגזירה של השערות המלכות מתגלה. זה הענין שהתחלנו לדבר מקודם – בנין המלכות. זו המלכות הכי גבוהה, כשהיא נכללת בכתר. מה ההבדל בין שערות הראש בקבלה לשערות הזקן? שערות הראש הן חסדים ושערות הזקן הן גבורות. פאות שערות הראש זה כמו שכתוב "חסדי דוד הנאמנים", המלכות של החסדים. זה מלך חסיד. לכן אסור שהם יתנו יניקה לחיצונים ושלא יתערבו עם שערות הזקן. כמו שאברהם מקרב גוים ולא תמיד זה טוב שכל אחד יתקרב. לכן כתוב בגמרא [בבא בתרא] ששרה אמנו חופפת את שערות הראש של אברהם ומבררת אותן. כמובן, הגבורות של הכתר הם כולם רחמים, ולכן יג מידות הרחמים הם יג צמצומים של המשכת רחמים, ולכן לא נוגעים בזקן, ולכן גם אין לאשה זקן. אם היה לה זקן אז היו אלו גבורות קשות ואילו אצל האיש אפשר להמשיך דרכן רחמים. בשער הראש זה הפוך. שערות האשה הוא חסד טוב, במידה [על פי קבלה לא טוב לגזור אותן לגמרי], בעוד שאצל האיש זה בריבוי עד כדי שצריך לגזור. איש מצווה לא לגזור את פאות הראש – "לא תקיפו" – מלשון תוקף. מזה מובן שיש בקליפה תוקף שלעומת זה, והשארת הפאות של הראש מגלה את אותו תוקף שיש במלכות של החסדים.

ו. מסירות נפש קודמת ללימוד

נחזור לרבי הקודם. אצלו התקיפות היתה מסירות הנפש שלו, והשנה הזו היא שנה של גילוי התוקף הזה. כמו שברית מילה ממשיכים את ה"איתן שבנשמה" – התוקף העצמי שבנשמת היהודי שהוא מקור מסירות הנפש אצל הילד, הצלם האמיתי שלו – כמו בעת הקרבת קרבן, כך גם בזמן השארת הפאות שלו. זה עוד גילוי של תוקף. כל ראשית החינוך של הילד זה להמשיך לו מסירות נפש. אחר כך גם מלמדים אותו תורה. יש אפילו מנהג לא ללמד ילד צורת האותיות לפני גזיזת הפאות. לדרכנו, לפני שהוא מוכן למסירות נפש לא צריך ללמד אותו תורה. הלימוד צריך לבוא אחרי ההכנה וההבשלה למסירות נפש. ההתחלה היא בברית המילה והשלמות – גילוי המלכות – היא בהשארת הפאות. כתוב שהמקור הפשוט לגזירת הפאות בגיל שלוש הוא כמו שנות ערלה. הילד הוא כמו עץ – "כי האדם עץ השדה" – ורק בשנה הרביעית הוא  נעשה ל"קדש הילולים". זה רמז חשוב מאוד לבעל תשובה, ששלוש שנים ראשונות העיקר בהן הוא לא הלימוד. יתכן מאוד שלא יצליח בלימוד, ושלא יצפה לגדולות. העיקר בשנים הראשונות הוא דוקא ההכשרה למסירות נפש, בעוד שהלימוד הוא בא בעיקר בבחינת מקיף. אחרי גילוי המלכות, גילוי הפאות, יכול להתיישב [כל השנים האלו, אפילו שגזר את השערות, זה כאילו יש לו המון שערות של 'הִיפִּי' על הראש, שמפריעות ללימוד להיכנס פנימה...]. היום הראשון שקיבל את התעוררות התשובה היא כמו יום ברית המילה. מה זו המילה? הערלה היתה מכסה על התודעה ופתאום התגלה לו שהוא יהודי. זה האיר בו פתאום. עכשיו יש לו שלוש שנים לרכוש את הכח הזה לכל החיים, ולאו דוקא לחקות איזה למדן, או משהו כזה. העיקר היא המסירות נפש, הקנאות לכבוד ה' ולכבוד עם ישראל. אחר כך אפשר להתחיל ללמד אותו צורת האותיות. "התשובה קדמה לתורה". תשובה היא בחינת יחיד ממש, ואילו השעשועים העצמיים שלפני מדרגת אחד הם ראשית התגלות התורה. באופן הזה יזכה להישאר כל החיים בעל תשובה, במסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. הראשון שטבע את הביטוי הזה הוא המהר"ל מפראג, שחלק בזה עם בעל הלבוש [בפרשת בראשית] – זה אחד מן השורשים של המחלוקת בין החסידים למתנגדים – ואמר שהתורה היא בשביל על ישראל ולא להיפך. כמובן, "אורייתא ישראל וקוב"ה כולא חד". זה בשורש. אבל בהתגלות ישראל קודמים וזה מתבטא בכך שכרונולוגית בריאתם קדמה לנתינת התורה. אחרי כל הבירור של האבות והשבטים במצרים יכולים לתת להם את התורה. הקשר בין המהר"ל לחסידות הוא ברור, שהרי האדמו"ר הזקן הוא דור שמיני – בן אחר בן – למהר"ל, וכן יום ההסתלקות שלו הוא חי אלול, יום הולדת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן. פטירתו ביום זה היא העלאת אור חוזר לצורך הורדת שתי הנשמות הללו בעתיד. "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", בלשון המדרש.

אז השנה שלנו היא שנה של השארת יסוד התוקף שבעבודת ה' וגילויה. צריך לומר, את ההתגלות הזו קיבל הרבי הקודם מסבו, הרבי מהר"ש, שהסתלק בתחילת אותה השנה, לכן ננגן כעת את הניגון שלו.

לחיים לחיים!

ניגנו 'לכתחילה אריבער'

 

ז. לחדש במסירות נפש

נספר סיפור על הרבי הקודם בצעירותו. אביו היה שולח אותו לעסקנויות הכלל, מלבד מה שהתמנה מיד אחרי חתונתו למנהל הישיבה שהקים אביו. פעם אחת, כנראה לפני גיל עשרים, נשלח על ידי אביו למוסקבה והגיע לקהילת חב"ד שם. בסיום התפילה בקשו ממנו לחזור חסידות – ואצל חסידים זה לא לומר ווארט קצר – והוא חשב קצת, התיישב, ניגן ניגון ואמר דרוש מיוחד מאוד. אחרי כמה חודשים הגיע אחד החסידים לרבי וסיפר לו על הדרוש הנפלא ששמעו מבנו כשהיה אצלם – רצה לגרום לו נחת רוח – ולבקשת הרבי חזר על תוכנו. המנהג אצל הרש"ב היה לומר חסידות לפני קבלת שבת [לכן נוהגים היום ללמוד חסידות בשעה זו, להתכונן לקבל את השבת בדברי אלקים חיים] כהכנה לתפילה ולכל השבת, ובמוצאי שבת היה נכנס הרבי הקודם לאביו ביחידות ושם היה חוזר על המאמר. תמיד היה שואל אותו אם הבין את המאמר ותמיד היה עונה לו שלא ואז היה מבאר לו אותו עם ביאורים עמוקים... באותו מוצאי שבת שוב שאל הרש"ב את הרבי הקודם אם הבין והפעם ענה לו שאכן הבין את המאמר. שאלו אביו מה קרה, מה הפעם? הוא ענה שבמקרה אמר את המאמר בעצמו במוסקבה לפני כמה חודשים. שאל אותו אביו מנין ידע, שהרי הוא עצמו חיפש את תוכן המאמר הזה הרבה זמן. התוכן היה על ג שיטות בהבנת הרצון. רצון הוא אריך, חיצוניות הכתר, ויש בהבנת היחס בינו לבין התענוג שלוש שיטות בחסידות. הרבי הרש"ב אמר ששתי שיטות ידע והכיר, אבל את השיטה השלישית חיפש הרבה זמן ואף פעם לא מצא את ההסבר לו, ורק השבוע ברוך ה' מצא כתב יד [מבין אלפי הכתבים העתיקים הנמצאים] וזה מה שאמר בדרוש בשבת, אז איך אתה מכיר את זה? מאיפה לקחת אותו? ענה לו הריי"צ לקחתי מהגוף של 'שמעון בער' (כינוי לשוטה אחד, כלומר 'מהבטן').

מה לומדים מן הסיפור הזה? נספר סיפור נוסף ונקשר.

יש סיפור נוסף – לא יודע אם יש עוד סיפור כזה על תשובה של צדיקים – על הרבי הקודם שהיה צריך לחזור בתשובה על משהו. אמרנו מקודם שהיה עשיר וכן היה בעל כישרון בהעתקה בדייקנות. כשהיה צעיר התלמד בהעתקת כתב היד של כל האדמורים, מן הבעש"ט עד אביו. יש מושג "גניבה חסידית" – העתקת כתבי חסידות ללא רשות הרבי [הרבי המהר"ש היה מתבודד בשעה קבועה וזה היה הזמן בו היו החסידים גונבים כתבי חסידות. גם הרבי הרש"ב ואשתו היו נוהגים כך – היא היתה מעתיקה (היה לה כתב יפה מאוד, ראיתי אותו בעיני) והוא היה שומר על הפתח. שיתוף פעולה של זוג צעיר...]. גם לרבי הקודם היה סיפור כזה. הוא העתיק מאביו כתב יד של סבו, הרבי מהר"ש. הדרוש היה חסר, אז הוא המשיך מעצמו בכתב יד של חיקוי. אחר כך, כשהתגלה הדבר, היה צריך לעשות תשובה על זה, כולל וידוי וכו'.

שני הסיפורים האלו מלמדים על הרבי הקודם שהטבע של חידוש, במיוחד של צעיר בחיי אביו, הולך ביחד עם מסירות נפש. הם תלויים זה בזה.

עוד סיפור שממחיש כמה אומץ צריך כדי לחדש בצעירות, לפני שנהיים רבי. יש סיפור על האדמו"ר האמצעי, שלא היה מגלה את כוחו בנגלה. הצמח צדק והאדמו"ר הזקן כן, אבל הוא לא. כל פעם שהיתה שאלה היה שולח לחתן, לצמח צדק, רק שהתנה עמו שכל תשובה תעבור קודם דרכו. פעם אחת היתה שאלה דחופה, ולא היה זמן לחכות שהאדמו"ר האמצעי יראה אותה, אז שלח אותה כך, ותכנן להראות אותה מאוחר יותר. כשהראה לו אמר לצמח צדק על אתר שנעלם ממנו תוס' מפורש ביבמות שמשנה את כל הפסק. כשראה שהצמח צדק נחלש בדעתו מזה, ניחם אותו: "לא נורא, אתה עוד לא רבי...". להיות רבי זו תכונה דטבועה מראש, רק שעוד לא התגלתה [יש ווארט שיש שלושה סימנים ברבי אמיתי: שבדרך לאמירת חסידות צריך להרגיש כאילו כל ילדי הרחוב זורקים עליו אבנים, שכל מילה היוצאת מפיו בעת אמירת התורה היש בה צירופי שמות, כמו הרבי מקומרנא שלא היה משתמש במילה שלא יודע לכוון את צירופה ועיניינה (ופעם החזיר קויטעל לחסיד שכתב שם של תרופה שאינו יודע לייחד), והשלישי אינני זוכר...]. אצל הרבי הריי"צ רואים שהתנהג כרבי עוד לפני נשיאותו. לחדש בחסידות זה עם המון אחריות, יותר מחידושים בנגלה. זה בא מהתוקף העצמי שבנשמה, לחדש ממקור התורה.

 

ח. חדש אסור מן התורה

יש ביטוי שרווח – בעיקר בחוגי המתנגדים – האומר "חדש אסור מן התורה" (נאמר הרבה על החסידות בכלל, ועל הרבי מראדזין בעל התכלת בפרט). זה ביטוי שנובע ממנטאליות של שימור, שמפחדים מלחדש. צריך להעמיק בזה כי יש בזה ודאי נקודת אמת. זה כח ששומר. אבל הרבה פעמים מעכב הרבה דברים בקדושה מלהתגלות. במיוחד ביחס לענייני משיח. משיח – כולו חידוש. צריך לזה הרבה תוקף, אז איך מחדשים בקדושה?

מקור הביטוי הוא בהקרבת באיסור האכילה מן התבואה החדשה לפני הקרבת קרבן העומר, הנקרא "מנחת ביכורים". הבכור, הראשית, הוא חידוש. לכן יש תנאים מוקדמים. אסור לאכול ממנו עד שמביאים ממנו לבית המקדש. זמן הבאת קרבן העומר הוא בט"ז ניסן, ומיד מתחילים בספירת העומר. כל התקופה הזו היא תקופה של תיקון המידות – מחסד ועד מלכות – והיום הזה באופן מיוחד הוא חסד שבחסד. המידות הם החלק הבהמי שבאדם, לכן העומר הוא משעורים, מאכל בהמה. זה אומר שאם רוצים לחדש באמת אז צריך לתת לה', להקריב, את הבהמה שלך. באיזה אופן? בחסד שבחסד. באהבה של "בכל לבבך – בשני יצריך", בעבודת האתהפכא של הנפש הבהמית.

וכשבית המקדש חרב (בכללות, זמן שבית המקדש קיים הוא זמן של אתהפכא) אז היום עצמו גורם. בתום היום אפשר לאכול מן החדש. זה יום ה"הילולא" של המן, אז צריך לתלות את ההמן שבך. זו עבודת האתכפיא.

לפי זה, לפי ערך העבודה המוקדמת כך תהיה עוצמת החידוש. עבודת האתכפייא במחייתו של המן-עמלק תביא חידוש בנגלה, ואילו עבודת אתהפכא של הקרבת העומר והבהמיות והעלאתה לה' תביא חידושים של נשמתא דאורייתא. אמנם עיקר זמן האתהפכא שייך לזמן שבית המקדש קיים, אך מאז הבעש"ט, לאחר הבדלה ארוכה של הגלות, אפשר "לטעום" כבר מן העתיד.

נרחיב קצת בענין העבודה "בשני יצריך", עם הנפש הבהמית. כתוב שברכת יוצר אור מתקנת את הנפש הבהמית וברכת אהבת עולם את הנפש האלוקית. את הנפש האלוקית לא מעניינים מלאכים וכד', היא למעלה מהם, אבל את הנפש הבהמית כן. אם מספרים למישהו שיש מישהו שמתנהג באופן מסוים זה לא בהכרח יפעל עליו, אבל אם אומרים לו שסבא שלו שהכרנו נהג כך וכך זה יעשה לו משהו. סבא של הנפש הבהמית זה פני שור שבמרכבה, וכשמספרים לה ששם יש התלהבות של רשפי אש אז זה עושה לה משהו, מעורר אותה לחזור מן המקום הנפול והשבור שלה אל השורש. ובפרט, קודם הם "עומדים ברום עולם" – מתבוננים, אחר כך "ומשמיעים יחד דברי אלקים חיים" – יודעים לחזור חסידות, אחר כך "נותנים באהבה רשות זה לזה" – מתוועדים, ולבסוף "עונים באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש" – פורצים יחד באמירת קדושה. צריך ממש לדמיין ולצייר את זה, בשביל הנפש הבהמית (בשביל הנפש האלוקית אין צורך. זה זר לה). כל יום לצייר משהו אחר. סופר טוב זה אחד שיכול ממש להראות לך את הדבר. קשור עם החוש של החודש הזה, חוש הראיה (לכן בלעומת זה, כח המדמה 'חוגג' בחודש הזה מכל השנה במראות של פריצות, ולעומתם צריך להגביר את המדמה של הקדושה). היום זה יב בתמוז ויש צמד הפכים העולים יב: זה ו-הוא. על ידי כח הראיה המתוקן הופכים את הוא ל-זה. האמצעי הוא התוקף העצמי הבא בהקדמת העבודה עם הנפש הבהמית, באתכפייא ובהתהפכא, ועל ידי זה זוכים לחידושים אמיתיים, חידושים של נשמתא דאורייתא.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון

 

[אצל הבעש"ט היה רעד תמידי, שהיה משפיע על כל החדר בו עמד. פעם נגע בו המגיד ונדבק ברעד עד שהבעש"ט היה צריך לתת לו סגולה לשחרר אותו מזה.

כל הגלות זו נפילת היראה. ירושלים היא שלמות היראה, וכל תיקון חצות זה על נפילת היראה. קשה לאנשים לירוא יותר מאשר לאהוב. המגיד התבטא עליו שאם לא היה יודע שהבעש"ט ילוד אשה – לא היה מאמין. ואחר כך גם האדמו"ר הזקן על המגיד. כל החסידות בתור אהבה זה בכות התלמידים שלו, אבל עליו כותב האדמו"ר האמצעי שלא היתה יראה עילאה-יראת בושת כזו ממשה רבינו, ולא תהיה עד משיח].

 

ט. אקטואליה: מעצר הבחורים

רציתי לסיים עם שיחה בענין אקטואלי. הרבי הריי"צ כותב שכאשר נכנס למעצר ההחלטה העקרונית הכי חשובה שהיה צריך לקבל אם הולך על דרך של כניעה או על דרך של נצחנות. הוא מעיד שזו ההחלטה הכי קשה והכי חשובה שהיתה לו בחיים (סכנת מוות ממש), שלא להיכנע ולא לבקש רחמים וכד'. כל אחד שנתפס על ידי השלטונות על דבר שבקדושה – עליה להר הבית, גירוש ערבים וכד' – זה נוגע לו. מכח הרבי הריי"צ צריך להתחזק בזה שהולכים תמיד בראש מורם.

במקרה שלנו, מעצר הבחורים, זה לא בדיוק מתאים כי כאן זה יהודים נגד יהודים. זה קליפה שיותר קשה, וקשה ללמוד בדיוק מהמלחמה של הרבי נגד הקומוניסטים, ובכל זאת השראה ודאי אפשר לקבל ממנו.

המדובר כעת הוא על משפט המתנהל נגד אותם הבחורים מקרית ארבע, שכעת לא ברור מה בדיוק עשו, שנתפסו עם נשק בבית הרב ישראל אריאל (הוא כנראה לא היה קשור ולא ידע כלום). כנראה תכננו לעשות איזה פעולה בהר הבית וכולם כבר קופצים ואומרים שהם מורדים במלכות. רוצים כעת להאשים גם הרב אריאל. בניתים שחררו אותם למעצר בית ומתנהל משפט. התביעה מדברת על 12 שנות מאסר, היל"ת. בכל אופן, סגנון ההגנה הוא בדרך סלחנית, לומר שלא עשו מעשה כזה נורא ולא בדיוק התכוונו וכו'. אם הולכים בדרכו של הרבי הקודם, במידת הנצח, אז ודאי שהגישה צריכה להיות הפוכה, שזה בדיוק מה שראוי לעשות. ברור שרוצים לכבוש את הר הבית ולהוריד ממנו את הקליפות. אני לא אומר שצריך או שאפשר לעשות מעשה כזה כעת אבל ודאי שכך ראוי, שחבל מאוד שאי-אפשר לעשות כך. אם מרד אז מרד.

אצל ר' אייזיק יש ביטוי מאוד חשוב באידיש 'ברינשנזיך' – מה שהייתי מברך ומאחל לעצמי שיקרה. הוא מסביר שיש שלושה שלבים בעבודה: בשלב ראשון אדם רחוק מכל הענין. אני יודע שיש צדיקים אבל לי זה לא שייך. בשלב שני מתעורר איזה שהוא רצון. זה ה'ברינשזיך', שאני רוצה שכך יהיה, גם אם אני בכלל לא שייך לזה כרגע. בלעדי השלב הזה אי-אפשר להגיע לשום דבר בעבודת ה'. להתחיל להתגעגע. אחר כך אפשר, מכח זה, לטעום מהדבר בעצמו.

לענייננו, גם אם לא רואים איך אפשר ללכת נגד המדינה במידת הנצח, לפחות נזכה ל'ברישנזיך' בעניינים הללו.

אני מברך את כולנו שנזכה לברישנזיך בעניין הזה ובכל העניינים של שלמות הארץ והורשתה בכלל.

 

לחיים לחיים!

 



[1] התוועדות חג הגאולה בישיבת "שובה ישראל", ירושלים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com