השמיטה הקודמת ועולמינו זה - תורה אור ותורת חיים לפרשת שמות הדפסה

השמיטה הקודמת ועולמנו זה

תורה אור ותורת חיים לפרשת שמות

קבר יוסף הצדיק, שכם ת"ו – כא טבת תשנ"א

 

 

 

למדו את תחילת מאמר "מי שם פה לאדם" בתורה אור לפרשת שמות

הנושא שלנו היום הוא איך מיישבים את דברי האריז"ל עם דברי הקבלה הראשונה, ובעיקר בעל ספר התמונה (כנראה מיוחס לר' נחוניה בן הקנה) בעניין השמיטות שקדמו לעולמנו.

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם וגו'. להבין זה מה שאמר משה "לא איש דברים אנכי כי כבד פה" כו', ומה שהשיב לו הקב"ה: "מי שם פה לאדם" כו', שהוא כולו מוקשה: וכי לא ידע משה זאת בתחילה מי השם פה לאדם? הענין יובן ע"פ הקדמה דהנה איתא בספר התמונה (בהקדמה לתמונה ג' דכ"ז כ"ט ל"א) [הספר עוסק בעיקר בצורת האותיות] שזה העולם הוא שמיטה שניה ולפניה היתה גם כן שמיטה אחת שהיתה נמשכת ממדת החסד

מים, ים, הרומז לעלמא דאתכסייא. כל מה שיש ביבשה יש בים, ואם כן השמיטה הקודמת שורשה לפני הצמצום. יש שיטות אחרות בין המקובלים הראשונים הסוברות שזו השמיטה הרביעית, שמיטת הנצח, אך כאן לא מתייחס להן]

והשמיטה דעכשיו (ר"ל: 'שית אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב') הוא ממדת הפחד ולכן דרכיה חזקים וקשים ורעים כו'. דהיינו שהיה בה חורבן בית ראשון ושני כו'.

דברים אלו הפוכים מדברי חז"ל שלאחר שהיה הקב"ה "בונה עולמות ומחריבן", דוקא העולם הזה הוא הרצוי – "דין הניין לי".

מה שאין כן בשמיטה הראשונה שהיתה ממדת חסד היתה העבודה [עבודת ה'] באופן אחר וגם התורה היתה באופן אחר יעו"ש, והיו רק טוב וחסד כו'. כך דעת ספר התמונה ואחריו נמשכו המקובלים האחרונים [כנראה שמתכוון לרמב"ן] לדון מזה שמוכרח להיות עוד חמש שמיטות אחר שמיטה זו, כי צ"ל ז' שמיטות כנגד ז' מדות עליונות כו'. אבל האריז"ל פליג על זה במה שלמדו שצ"ל עוד ה' שמיטות [שהרי הגמר הטוב צריך להיות דוקא בעולם הזה] וגם בענין מה שעולם הזה הוא שמיטה שניה, עם היות דס"ל ג"כ כן. ולכן פתחה התורה בבי"ת בראשית לומר שכבר היתה שמיטה א' ועכשיו היא שמיטה שניה. אבל פי' האריז"ל דאין הכונה לומר שהיה עולם גשמי כמו עולם הזה דעכשיו, עם שמים וארץ גשמיים ודצח"מ, כי זה לא היה רק בשמיטה זו דוקא לבד. וענין השמיטה שהיתה לפני זו הוא ענין עולם התהו

תהו על פי פשט הוא אחר הצמצום, אבל בחסידות מובאים השורשים שלו עוד לפני הצמצום. התהו בכל מקום הוא הכתר, בעוד החב"ד הם התיקון, ההתלבשות של החיות, של המוחין.

דהיינו ענין ז' מלכין קדמאין דתהו שמתו שהוא ענין ספירות רוחניים כנודע, וענין שמיטה דעכשיו הוא ענין עולם התקון שנעשה אח"כ, וכנודע בכתבי האריז"ל.

ישנה עוד קושיה, שלא מביא פה אבל במאמר המקביל ב"תורת חיים" של האדמו"ר האמצעי מקשה אותה, והיא שבכתבי האר"י משמע שעולם התהו הוא עולם של גבורות קשות, "אנא אמלוך" ללא התכללות, אשר בגלל זה נשבר, ואילו עולם התיקון הוא עולם רק, מומתק בחסדים. ואילו מ"התצלום" של ספר התמונה מצטייר אופי הפוך לגמרי. בהמשך נראה את הדברים במקורם.

נמשיך לפסקה השניה:

והנה שתי נשמות משמיטה הראשונה, דהיינו מבחינת עולם התהו שלפני עולם התיקון, ירדו ונמשכו למטה לשמטה שניה, שהוא בחינת התקון, והם חנוך ומשה

חנוך הוא הדור השביעי לאדם הראשון, ומשה הוא דור השביעי לאברהם אבינו – "כל השביעין חביבין".

דבחנוך כתיב: "ויתהלך חנוך את האלקים" לומר שכבר התהלך את האלקים בשמיטה הא'

חנוך חי שסה שנים, כמנין יוסף הצדיק. כתוב שיוסף הוא גלגול של חנוך, ועל כן משה רבינו מחזר לעסוק בעצמות יוסף בעצמו. לכן משה זכה למידת הענוה. עיקר הענוה היא אצל מי שלא מצליח להתאקלם פה. הוא מסיפור אחר, ולכן יש לו שפלות ובטול בפני כולם.

גם אצל נח מופיע הביטוי הזה: "את האלקים התהלך נח", ואכן כתוב שחנוך הציל את נח ממיתה במבול. ביחס למשה היה חנוך לרבי, אבל את נח הוא רק מתקן. משה רבינו מתפלל על ישראל ואומר: "ואם אין מחני נא". מחני הם אותיות מי נח, ומרמז על התיקון שפעל עליו מכח חנוך רבו. הביקורת על נח היא שלא התפלל מספיק על דורו, ואילו משה רבינו מוסר את נפשו – "מחני נא" – על ישראל.

וכן במשה כתיב: "מן המים משיתהו". דהיינו משמיטה ראשונה, שהיא היתה מבחינת חסד הנקרא מים. ומשם משיתהו לשמיטה דעכשיו כו', ועיקר ירידתם לזו השמיטה הוא כדי לתקן העולמות, כי הם שרשם גבוהים מאד יען היותם למעלה מבחינת נשמות דשמיטה זו, דהיינו ששם נמצא הביטול הרבה יותר מאשר נמצא בשמיטה זו ולכן נאמר במשה: "ונחנו מה".

אצל אברהם אבינו נאמר רק: "ואנכי עפר ואפר", כיוון ששייך לשמיטה הזו. כדברי חז"ל: "גדול הנאמר במשה" ודרשו עליו את הפסוק "תולה ארץ על בלי מה".

בכתבי האריז"ל שם מה החדש שייך לעולם התיקון, שהרי המאפיין את עולם התהו הוא חוסר הבטול שלו. שם מה יוצא מיסוד (יוסף) א"ק עולה ויוצא ממצח א"ק בסוד המלך השמיני הדר של עולם התיקון.

"והאיש משה ענו מאד [עולה מה]" כו', וגם ראה שם נשמות גבוהות שלמעלה ממנו כמו חנוך למך כו'

יש לו רשימו מהם. יש את חנוך בן קין, שהוא חנוך של עולם התהו, ויש את חנוך שלנו – בן ירד – שהוא חנוך של עולם התהו היורד ונמשך לתקן בתוך עולם התקון. "חנוך לנער על פי דרכו".

ראשי התיבות של משה הם משה שת הבל. מה הקשר בין כולם? שת עצמו הוא גלגול של הבל – "כי שת לי אלקים בן אחר תחת הבל כי הרגו קין" (המקור הכי מפורש לגלגולי נשמות בתורה). הבל הוא אותיות להב של השלהבת. הבל הוא טיפוס רוחני, 'מעופף'. לעומתו שת הוא מוצק, היסוד עליו מושתת הבנין. בסוד הגלגול חוזר הבל להתייצב בתוך נשמת שת. צריך שהשלהבת תהיה מצד אחד "עולה מאליה", ועם כל זה מחוברת "כשלהבת הקשורה בגחלת" (ספר יצירה). גחלת עולה אמת, הרומזת ל"משה אמת ותורתו אמת". והקשר המשיחי: על תורת משה כתוב שהיא "הבל בפני תורתו של משיח", בסוד הפסוק "מה שמו (של משה) ומה שם בנו (המשיח)". בבריאת העולם נאמר: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים". רוח אלקים – רוחו של משיח, המים – משה הנמשה מן המים. מתוך החיבור ביניהם מופיע אור התורה – "ויהי אור" (המילה אור מוזכרת ביום הראשון ה פעמים, כנגד ה חומשי תורה)].

ולכן ירדו לשמיטה זו לתקנה גם כן. שחנוך היה קודם דור המבול, שהיה העולם בתכלית השפלות כמו שכתוב: "קץ כל בשר בא לפני" כו'. ולכן ירד חנוך לזה העולם לתקן אותו שלא יחזור לגמרי לתהו ובהו. רק שיהיה מבול על הארץ לטהר הארץ וישארו נח ובניו קיימים בתיבה [בזכות חנוך]. אבל אם לא היה חנוך היה העולם חרב לגמרי ולא היה נשאר אף נח ובניו. וכן משה ירד לגאול את ישראל ושיהיה מתן תורה על ידו כו'.

 

מכאן והלאה ממשיך המאמר בשני עניינים נוספים: א. ביאור ארך וחשוב על ענין התהו והתקון, ב. הסבר תשובת ה' למשה רבינו – "מי שם פה לאדם".

 

* * *

 

נשאיר את זה, ונעבור למאמר המקביל של האדמו"ר האמצעי בספר תורת חיים. מעניין מאד לראות את ההוספות על גבי המאמר המקורי:

ויאמר משה אל ה'... לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך... כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ויאמר ה' אל משה מי שם פה לאדם... אנכי אהיה עם פיך כו', הנה יש להקדים בשורש נשמת משה שהיה מבחינת מים עליונים דחכמה עילאה [של עולם האצילות], כמו שכתוב: "כי מן המים משיתיהו" כידוע,

משתיהו הם אותיות שמי תהו העולים לעיני כל ישראל, שנאמר על משה ביום הסתלקותו. תפקיד הצדיק הוא להאיר את העיניים, לגלות אלוקות בעולם. בעיקר מגלה הצדיק את עצמו עם הסתלקותו.

עיקר החידוש בעולם התיקון הוא הדיבור, רק שהדיבור יוצא מחכמה תתאה של עולם האצילות – חכמה דמלכות דאצילות – הנקראת "מצרף לחכמה", יכולת צירוף האותיות למילים. אבל כאן, אצל משה רבינו, זו חכמה עילאה וסתומה, ולכן מתקשה לדבר

והוא מה שכתוב: "ונחנו מה" בחינת מ"ה העליון דוקא, ולזה אמר: "לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום" כו' (וכפירוש רש"י: "מתמול שלשום מאז דברך הרי ג' ימים, וג' פעמים גם ג' ריבויים הרי ו' ימים, והוא עמד ביום הז' כשאמר לו ה' שילך ואמר לו: "לא איש דברים... שלח נא...", שכל הז' ימים היה מפתה למשה עד שחרה אפו של הקב"ה בו... וקיבל עליו" עכ"ל),

לפרוץ גדרים בחיים ולשבור את המוסכמות שיש לך על עצמך זה לא בא מכח הרצון. זה יכול לבוא מאחת משתי אפשרויות: או בהיסח הדעת או – כמו אצל משה רבינו – כשמכריחים אותך. זה צריך לבוא על גבי התחושה שאתה לבד לא מסוגל בשום אופן, ורק כאשר מקבלים גערה מן ה' מגלים פתאום שאתה כן מסוגל. לזה קוראים מעברים עצמיים. יש משהו במשיח, בגואל, שהוא יוצא דופן. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ואפילו לא כנסת ישראל בעצמה. זה לא מספיק להאמין בה. היא שבויה. רק משיח הנקרא "פלג קיסר", מצליח. משה רבינו, השייך לשמיטה הקודמת מצליח לעבור את הקיר שבין העולמות. בלשון הפיזיקה: את החור השחור שבין הממדים. אפשר לומר שמה שהוא מצליח לצאת מן העולם ההוא – יוצא דופן, ומה שמצליח לחדור לעולם הזה – יוצא מן הכלל.

ואינו מובן לפי זה מה שכתוב: "לא איש דברים... גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך" כו' [ג פעמים גם הם רמז לגמגום של משה. גמגום וחצי] הרי לא היה איש דברים גם קודם שדיבר עמדו הרבה?

 

ישנה קושיה מפורסמת, המובאת בזהר וגם במדרש, והיא – אם ה' כבר הבטיח לשמה "אנכי אהיה עם פיך בפרשתנו ומה מצטדק משה בפרשה הבאה ואומר לה': "ואנכי ערל שפתיים", הרי כבר קיבל הבטחה? תירוץ ראשון הוא שראה שעדיין נשאר מגמגם וה' אומר לו שיהיה נס – למרות שהגמגום ממשיך, אצל פרעה יהיה הדיבור שוטף. תרוץ שני בזהר אומר שה' הבטיח למשה שאף על פי שימשיך לגמגם – דבריו יישמעו ויתקבלו. הדיבור מורכב משני חלקים: קול ודיבור, כנגד תפארת ומלכות (יעקב ורחל). בתחילה היו שניהם בגלות. ההבטחה שה' מבטיח למשה – "אנכי אהיה עם פיך" – היא על הקול, למרות שהדיבור עצמו ישאר עדין בגלות. כל זמן שכנסת ישראל, המלכות, בגלות גם מנהיג הדור, הדבר של הדור לא יכול לדבר. לא יכול לבטא באופן פרטי את המאוויים של העם. קול ודיבור הם ביחס של כלל ופרט. אבל אם יש כבר את הקול הפנימי, שהוא כבר קול בעל עוצמה, אז הוא יכול להישמע גם בדיבור מגמגם. מכח זה שולח ה' את משה, שזוכה ליכולת הדיבור רק במתן תורה – "משה ידבר...".

במקום אחר מוסבר שכבד פה הוא כנגד תורה שבעל פה, וכבד לשון כנגד תורה שבכתב. והרמז: כבד פה עולה אלף. כבד לשון עולה בית. אלף היא א של "אנכי ה' אלקיך" שנאמר לישראל בעל-פה, ובית היא ב של המילה בראשית, בה פותחת התורה שבכתב.

 

והנה איתא בספר התמונה שיש שבעה שמיטות ושמיטה הראשונה היתה של מדת החסד והיה בה ו' אלפי שנה ואלף הז', קודם שבא שמיטה שניה, שהוא העולם שאנו בו שהוא שמיטה ד-ו אלפי שנין ואלף הז' הכל בבחינת מדת הדין והפחד, מימות אדם הראשון עד אלף הז' (וכמו בעולם שאנו בו יש ג' מדרגות [בכלל] גן עדן התחתון וגן עדן העליון ועולם הבא, כך היה ג' מדרגות הללו בשמיטה שקדמה,

מה שחשוב לנו בשלושת המדרגות הללו והתיאור של היחס ביניהם הוא ההקבלה שלהם לאור הממלא כל עלמין, אור הסובב כל עלמין והארת העצמות הנושאת את שני ההפכים הללו.

שהיא למעלה הרבה משמיטה זו שלנו עד שבחינת גן עדן התחתון דשם הוא למעלה מעולם הבא של שמיטה זו כו', ואם כן בשמיטה שאחר זו ירד עוד למטה כו', ובמקום אחר מבואר להיפך בז' השמיטות שיהיה עליה אחר עליה במעלת ומדרגת דעונג העליון,

כך מבואר בדרך כלל בחסידות, שעולם הזה נקרא העולם "שאין תחתון למטה ממנו", ואם כן ממנו אפשר רק לעלות. דרך אגב, שיטת הרמח"ל היא שיש עליה של עשרה עולמות-שמיטות, ולא רק שבעה.

עד שבעולם הבא שלנו יהיה רק גן העליון בשמיטה שאחריה). ולזאת אנו מוצאים שיש בזה העולם שאנו בו שינוים ותמורות הרבה בבחינות עליות וירידות שונות ולא עמד אפילו זמן אחד בבחינת החסד והטוב.

המאפיין את השמיטה שלנו זה לא רק חורבנות שני בתי המקדש, כדברי ספר התמונה על השמיטה הנכחית. כאן מתאר האדמו"ר האמצעי – לשיטה זו – תיאור עגום ביותר. המאפיין את השמיטה הזו הוא חוסר היציבות. העליות והירידות, אבל לא לפי התיאור הרגיל, האופטימי, שכל ירידה היא לצורך העליה שאחריה אלא להיפך, שכל עליה היא, לכל היותר, התאוששות מן המכה הקודמת ולקראת הנפילה הבאה. היפך ההסתכלות של עין ימין. בעין ימין מסתכלים על המות כחלק מתהליך החיים. בכח העיתים של ספר קהלת הפתיחה היא "עת ללדת", והיא הכלל לכל מה שקורה אחר כך. "עת למות" זה חלק מן הסיפור הזה. אבל כאן אומר שכל הראיה האופטימית הזו שייכת לשמיטה הקודמת, שמיטת החסד, ואילו המבט של השמיטה הזו שלנו רואה הפוך. בלשון הפיזיקה המודרנית זה חוק האנטרופיה – הכל צועד לקראת כיליונו, הכל לקראת התפוררות. בהמשך יהפוך את כל התמונה אבל בניתים, בהוא אמינא, זו התמונה.

מימי אדם הראשון עד אלף הז', שהרי מיד שחטא אדם הראשון בעץ הדעת גורש מגן עדן ונתקללה האדמה בעבורו כמו שכתוב: "קוץ ודרדר" כו', ואחרי זה: "בימי אנוש הוחל לקרוא בשם ה'" כו' עד חנוך שהיה עליות העולמות על ידו כמו שכתוב: "ויתהלך חנוך את האלקים" כו' (כמו שיתבאר בסמוך), וכן היה ירידה עוד בדור המבול ש"רבה רעת האדם", והיה עליה על ידי נח ובניו כו', וחזר להיות ירידה על ידי דור הפלגה כו', עד אברהם שהיה עליות כל העולמות על ידו, וחזר וירד בימי ישמעאל ועשו עד יעקב ובניו ירדו גם כן מצרים וגלה שכינה עמו, עד מתן תורה שהיה עליה גדולה על ידי משה, וחזרו לירד בחטא העגל ובחטא מרגלים עד לוחות האחרונות, שהיתה עליה קצת כו', וכן בימי יהושע והשופטים היו עליות וירידות עד דוד ושלמה. ואחר כך היה חורבן בית המקדש ראשון וחורבן בית שני כו' עד גלות האחרון הזה שהן שיעבוד ד' מלכויות בכללות כידוע.

בקיצור – העולם הזה הוא כולו שעבוד גלויות. זהו התיעוד של ספר התמונה לעולם שלנו.

וכל זה לפי ששמיטה זאת שאנחנו בה היא מבחינת הדין והפחד בחינת הגבורות, הגם שכלול גם מחסדים אבל חוזר מיד להיות בבחינת הדין, לפי שכח הדין גובר ביותר ונמשך בחינת פסולת הגבורה הנקרא גבורות קשות ביותר, על כן רוב שמיטה זו הכל בבחינת ירידות וצמצומים (כמו שאמר: "כי כלינו באפך... שתה עוונותינו לנגדך... כי כל ימינו פנו בעברתך" כו' וכמו שכתבנו במקום אחר).

הפסוקים הללו נמצאים בפרק "תפלה למשה" בתהילים, שהכי מתאים לו לתאר את העולם כך, מתוך הזיכרון של השמיטה הקודמת.

והכל כדי לתקן ולברר עץ הדעת טוב ורע שאין מיתוק הדין אלא בשרשו בבחינת הגבורות כמו יסורים ממרקים כו',

שוב הפירוש פה מפתיע: בדרך כלל ההסבר בחסידות לביטוי "המתקת הדין בשרשו" הוא המתקת הדין בחסד, ששורש הכל בחסד, ואילו פה אומר פירוש איום לזה: מיתוק הדין נעשה ע"י דין יותר קשה, ע"י הענשה ביסורים ממרקים. צריך להכיר את דרך ההסברה של האדמו"ר האמצעי. כשהוא אומר פשט, גם אם זה רק הוא אמינא ולא מסקנה, הוא נכנס אליו לגמרי, ואז קורא את כל המפה, את כל התורה באופן הזה

והוא ענין כל הצרות רבות ורעות בכל משך שמיטה זו כו', אבל שמיטה הראשונה היתה הכל בבחינת החסד וטוב העליון ולא היה שם בחינת דינין וצמצומים וירידות כלל וכלל, ועל כן מעלתה גבוה מאד נעלה משמיטה זו, גם מהיותר עליון בכללות ומכל פרטי ההשתלשלות דאבי"ע דשמיטה זאת גם מן המקיפים ופנימיים כו', דגם מקיפים דעשר ספירות דאבי"ע יש בהן עליות וירידות, כמו מחול לשבת וג' מועדים כו' וג' תפלות בכל יום כו', וגם משתנה מעת לעת כמו: "והימים ימי בכורים" כו' מבחינת גבורות דאימא, דאית יומין לטב ואית יומין לביש, כמו שכתוב: "למה אירא בימי רע" כו', וכן: "אשרי משכיל אל דל  ביום רעה ימלטהו" – ביומין דדינין שלטין כו', דאפילו עוונות שאדם דש בעקביו נתבעים ממנו כו', וכן בראש השנה שהעולם נידון במידת הדין כו' (ואף על פי שבשמיטה של חסד היה גם כן ראש השנה וג' מועדים אך הכל בבחינת החסד).

והנה המקובלים האחרונים למדו מדברי ספר התמונה הנ"ל שיהיה עוד ה' שמיטות אחר שמיטה שלנו, נגד ז' מדות. ולא משמע כן כלל בכתבי האריז"ל, דודאי לא יהיה שום שמיטה אחרי שמיטה זו [כלומר: ודאי הלכה כמו האריז"ל], כי העולם הבא – הבא באלף הז' – הוא נצחי, וכמו שכתוב: "ועתיק יומין יתיב מלכותיה מלכות עלם" דלא תשתנה,

הפסוק של המחזה הזה בדניאל בא לאחר שרואה את החלום על ארבעת המלכויות והגליות שיעברו ישראל, והוא מרמז לאלף השביעי שיבוא לאחר כל הגלויות הללו.

וכמובן בכמה כתובים שנקרא חיי עולם  ונקרא מנוחה לחיי העולמים שאין עוד עליות וירידות  כלל, כמו שכתוב במ"א. וכמו: "ביום השלישי יקימנו  ונחיה לפניו" כו' וד"ל. אך בזה מודה האריז"ל גם הוא, שקדם לשמיטה זו שמיטה אחת שהוא מבחינת החסד,

לפי זה, יוצא שיש שתי בחינות בעולם התהו שקדם לשמיטה שלנו: השורש של עולם התהו, בו הכל חסד, מים, ועליו נאמר "לית שמאלה בהאי עתיקא – כולא ימינא", והבחינה השניה היא התהו המוכר המסתעף ממנו, עם גיבוי הגבורות

כמו שכתוב בספר התמונה, אך שהוא מלביש הענין באופן אחר, שלא כמו שכתוב בספר התמונה, שקוראה בשם שמיטה הא' כו', שאם כן היה צריך שיהיה עוד ה' שמיטות כנ"ל, אלא הוא בחינת עולם התהו שקדם לעולם התיקון, והיינו בחי' ז' מדות  דאורות דתהו שנקראו שנים קדמוניות  או ימי קדם  כידוע,

מזכיר את סיפורי המעשיות של ר' נחמן, שקורא אותם סיפורים "משנים קדמוניות". האוירה בסיפורים הללו היא של עולם התהו, ולכן אין שם כמעט יהודים וגויים. בספר עמק המלך מלביש את כל סיפורי התנ"ך הכי מעניינים (כמו ספר שופטים) על גילגולי עולם התהו

וכמו שכתוב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", שהוא שם ב"ן דעולם התהו והן ז' מלכים, דז' מלכים בבחינת הכתרים כו' –

בעולם התהו כל אחד הוא כתר. כל אחד 'שפיץ'. מה שלא היו נשואים הכוונה היא שאין להם את הרגשת העם בתוכם. הם מלך ללא מלכות, ללא זולת. גם הכהן הגדול יכול לכפר רק בזכות ביתו זו אשתו – "וכפר בעדו ובעד ביתו". אם אתה רק כתר, אתה 'שפיץ' בענין שלך, אבל להבין מישהו אחר – בזה אתה לא מבין כלום

"לפני מלוך מלך לבני ישראל", ולא נתקיימו, כמו שכתוב: "וימלוך וימת"  כו', עד שנעשה עולם התיקון כמו אדם הראשון למטה בצלם אדם העליון [שהוא] שם מ"ה דהוי', שזהו עיקר בחינת התיקון, שהוא התכללות אורות וכלים בפרצוף אדם (כמו שיתבאר בסמוך והכל עולה לענין אחד).

לפי האריז"ל, שכאן זה עולם התקון וכל נקודה בו כלולה מחסד ודין, ממה ובן, אז המתקת הדין בשורשו זה ע"י החסד, עד שהדין בעולמות התחתונים בי"ע מתבטל ונכלל בחסד. ככל שעולים יותר למעלה יש יותר חסדים. את הפסוק "עולם חסד יבנה" דורש ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן על העולם הבא. בחסידות דורשים על עולם האצילות, שהוא עולם חסד, כשיבוא ויתגלה כאן למטה. כל הצוות זה למשוך חסדים מעולם האצילות המתוקן אלינו.

רק שיש בזה שינוי הלשון מהיפך להיפך: שלפי דעת ספר התמונה שמיטה [ה]א' היתה של חסדים לגמרי כנ"ל, ולפי דברי האריז"ל, שהוא בחינת התהו, כולו בחינת הדין וצמצום דגבורות עליונים דשם ב"ן נקרא ארץ אדום, וכמו שכתוב: "וימלוך וימת" – זה תחת זה כו'.

במקום אחר כותב האריז"ל שהיחס בין הקבלה שלו לכל הקבלה שקדמה לו, ועד וכולל הרמ"ק, הוא יחס של תהו ותקון. זה מאד מסתדר עם מה שיוצא מן המאמר הזה, שהמבט של ספר התמונה הוא כולו 'ראש' של תהו, של גבורות קשות, בעוד שאצל האר"י הוא 'ראש' של תיקון. כלומר: עולם התהו הוא דין ועולם התיקון הוא חסד עם דין, והעבודה פה היא להגביר את החסד על הדין.

ושמיטה זו שלנו לפי דברי ספר התמונה הוא בחינת הדין ולפי דברי האריז"ל זהו בבחינת התיקון דשם מ"ה, שכלול מחסדים וגבורות יחד (וראיה לזה שהיה הכל בבחינת עליות וירידות זה אחר זה כנ"ל,

אפשר לומר שזה היה ההבדל בין המבט של יוסף – תהו, לבין זה של יעקב – תיקון של חסד ורחמים. שיכול הידיים של יעקב נקרא בקבלה "אחליפו דוכתייהו" – תהו יכול להיות תיקון ותיקון יכול להיות תהו. גם מבטל את הרעב אחרי שנתיים – מספיק שניים, לא צריך את כל השבע בשביל ליצור התכללות. מה שיוסף הוא המבצע בפועל זה משורשו, שורש הכלים שלמעלה מן האורות, שמעל יעקב.

וגם במבול אמר: "ויאמר ה' לא אוסיף לקלל... עוד כל ימי הארץ" כו',

פה מתאר המתקה גמורה במבול, שתכלית המבול היתה השבועה שלא תהיה עוד שואה, ההיפך ממה שתיאר קודם.

וכן בכל ירידה היתה עליה אחר כך מיד, כמו שאנו מוצאים בכל הסיפורים מאדם הראשון עד גם בדור הזה יש הרבה ניסים וישועות כו').

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com