ג תמוז תשמ"ז הדפסה

התוועדות ג תמוז תשמ"ז - היכל שלמה

 

ניגנו ניגון הגאולה

 

היום הזה שייך לגאולת הרבי הקודם, בו יצא מעונש המוות שנגזר עליו והוחלף בעונש גלות. לאחר שבוע בוטל גם הגזר דין הזה ולמחרת יצא לחופשי, אבל תחילת הגאולה זה היום. לכן הרבי שליט"א אומר שיש לחסידים שמחה גדולה יותר היום מאשר ביום השחרור בפועל. לרבי השמחה היא שהוא יכול להמשיך לפעול, ולכן העיקר זה השחרור בפועל, אבל בשביל חסיד העיקר זה הרבי עצמו וכן פדיתו ממות היא השמחה הגדולה. בשנה זו הרבי ביקש שיתוועדו גם בראש חודש תמוז, גם היום וגם ב-יב תמוז, כאשר נקודת ההתוועדות צריכה להיות מסירות הנפש של הרבי – סיבת המאסר וסיבת השחרור. הוא עמד בתוקף הכי גדול, ללא שום פשרות. הוא סיפר שכאשר ניכנס לחקירה הראשונה היה צריך להחליט החלטה עקרונית אם לכופף את הראש וללכת לקראת החוקרים וכו' או ללכת בראש מורם ולא להיכנע בפניהם בכלל, למעלה מכל טעם ודעת [היתה להם רשות בכל רגע לירות בו ולחסלו]. הוא מספר שההחלטה שהתקבלה אצלו היא ללכת בכל תוקף, כיאה לכך שהרבי הקודם הוא מידת הנצח לפי סדר הרביים בחב"ד – "דידן נצח" – והיא מידת האיתן שבנשמה, למעלה מכל טעם ודעת במסירות נפש. בכל שנה אנחנו מזכירים שלא זכור בכל ימי ישראל צדיק שתבע מסירות נפש מן החסידים שלו כמו הרבי הקודם מאז מלכי ישראל. הוא שלח חסידים רבים להיהרג, כפשוטו, על קידוש ה' תוך כדי שליחות למען הפצת היהדות. זה דמות של מפקד עליון ששולח חיילים. כתוב ש"קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים", שלא הוגן לדרוש מאחרים מה שאתה לא דורש מעצמך, ואם כן ניתן ללמוד מכאן עד כמה היתה מסירות הנפש שלו עצמו גדולה, כפי שאכן התגלה בעת המאסר. הצלתו היתה בניסי ניסים, כיוון שדינו כבר היה חתום, עוד יותר ולאין ערוך מאשר מאסר והצלת האדמו"ר הזקן. שם עמד למשפט מוות רק שבדין יצא זכאי, מה שאין כן אצל הרבי הקודם, שכבר נחתם דינו למוות. בדרך הטבע, פעלו חסידים באירופה ובאמריקה לשחרורו ועם כל זה עדין ההצלה היתה למעלה מדרך הטבע. אז מה שאנחנו צריכים לקחת מן היום הזה היא מסירות הנפש שלו, ושל הרבי שליט"א, להפצת המעיינות במסירות נפש ובתוקף הכי גדול, שאתה מוכן בכל רגע למות, כדי לשמור על גחלת היהדות, להפיץ והוציא את האש מתוכה החוצה עד ש"יפוצו מעיינותיך חוצה" ואזי "קאתי מר" ויבוא משיח. אז היום זו גאולת העצם והשחרור בעוד שבוע הוא גאולת ההתפשטות.

אם נחשב את השנים מאז הגאולה, אז זה היה לפני ששים שנה [בשנת תרפ"ז] ויש כלל גדול בתורה בכלל, ובחסידות בפרט, ש"מעלין בקדש" ו"הימים הללו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" באופן של הוספה. העצם של הגאולה אמנם היה בפעם הראשונה לפני ששים שנה וכעת זו רק ההתפשטות שלה בכל שנה, אבל יש כלל בחסידות שכל התפשטות שאינה נעלמה, וכל שכן כזו היורדת למעמקים ולמקומות רחוקים, מתפשטת בכח העצם. אותו העומק שמתגלה יותר ויותר מגלה את כח העצם עד שנעוץ סופן בתחילתן. ממילא היום, יום גילוי העצם, הוא יום שעברו ששים שנות גילוי עצם – הוא יום שיש בו יותר ויותר גילוי עצם. כל שנה יותר מן העצם מתגלה ביום זה. אז צריך לחשוב מה זה אומר ששנים שנה של התפשטות העצם.

הדבר הכי פשוט הוא המובא בפרק ה של פרקי אבות – שנקרא השבת בין ג תמוז ל-יב בתמוז – ביחס לגיל ששים: "בן ששים לזקנה". חז"ל אומרים שזקן נקרא כך על שם "זה שקנה חכמה", אז היום אנחנו צריכים להגיע לזקנה בענין הגאולה של הרבי הקודם. כל דבר שמתרחש פעם ראשונה הוא נולד. ביום ההולדת יש התגברות המזל – מעין גילוי העצם – ואחר כך יש התפשטות שלו במשך כל החיים בכל שנה ושנה, כשבכל יום הולדת יש גילוי מחודש של העצם על מנת להמשיך את התפשטותו לעוד יחידת זמן, לעוד שנה. כשקורה לאדם דבר גורלי הוא מלווה תמיד עם משבר, וזה בעצם סוג של לידה. אשה יולדת יושבת על המשבר, וככל שהמשבר יותר חזק הלידה יותר חזקה. יש בה יותר עצם. כך זה עם המאסר והגאולה שלנו, כאשר הרבי יושב במאסר ואין שום סיבה ומניעה בדרך הטבע שחייו יסתיימו והוא יושב בכל רגע ומתעצם ברוחו יותר ויותר על אף היסורים. צריך לדעת, הוא נעשה מאותה תקופה נכה לכל החיים ובכל זאת אמר שלא היה מוכן בשום הון שבעולם לוותר על יום אחד במאסר וביחד עם זה לא היה מוכן להוסיף עליו אפילו יום אחד. הרבי הקודם ניהל יומן זיכרון. זיכרון קורות חיים היה דבר חשוב מאוד אצלו, מה שמקשר אותו עם מידת הנצח, נצחיות וזיכרון. הוא מעיד שיש לו קביעות עיתים לזכור את הימים הללו וכותב הרבה פעמים בשיחות שלו שכך כל אחד צריך לקבוע לו עיתים – כמו קביעת עיתים לתורה – לזכור דברים גורליים בחייו ובמיוחד כאשר אלו דברים הקשורים עם גילוי ההשגחה הפרטית עליו. אין לך התבוננות יותר פועלת בנפש הכרת ה' מאשר התבוננות זו. הוא מעיד על עצמו שאף רגע בחיים שלו לא הולך לאיבוד. כל זה היה לקבל קצת 'גישמאק' מן הסיפור של הרבי הקודם.

נחזור לשנת הששים. התחלנו להסביר שמשבר אמיתי הוא סימן ללידה, והוא יום של גילוי המזל העליון שלו. אצל חסידים יום הולדת זה היום הראשון שזכו להיכנס או לראות את הרבי. זהו היום הגורלי למשך כל החיים יותר אפילו מיום ההולדת. יש ענין שנקרא מזל – אמנם כתוב "אין מזל לישראל" אבל הבעש"ט פירש אָיִן מזל לישראל – וביום ההולדת יש גילוי של עצם האין האמיתי ויתכן שהתגלות שלו תהיה באותו מאורע המשמעותי בחיים. זה הכל הקדמה לימי הגאולה שלנו, בהם אנו נעשים "בן ששים לזקנה" של "זה שקנה חכמה" בענין של גאולת הרבי הקודם, הנשמה הכללית של הדור. בהרגשת ההתקשרות לענין יש מדרגות לפי ערך הרגשת ההתקשרות לנשמת הצדיק, על דרך המבואר בפרק ב בתניא שיש נשמות שיונקות בדרך פנים מנשמת הצדיק ויש שבדרך אחוריים. דרגות בכמות ובאיכות, אבל כולם מקבלים. כך זה גם ביחס לגאולה. אבל כולם צריכים את זה, את תוקף מסירות הנפש, ואנחנו היום צריכים להיות חכמים בענין הזה. לקנות חכמה בענין של מסירות הנפש של הרבי הקודם. אז נאמר לחיים, שנזכה לקנות חכמה במסירות הנפש של הרבי הקודם.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון הבינוני


 

נתבונן קצת במספר ששים ובקשר שלו לחכמה, שקנה הזקן. בחסידות מוסברים דברי חז"ל שזה שקנה חכמה קנה אותה ממקורו, מן היצרן, ישירות. זקן זה אחד שיכול לקנות את החכמה ממקור החכמה. מה זה? החכמה שבכתר, מקור החכמה. בלשון החסידות – כח המשכיל. מוחא סתימאה, בלשון הקבלה. קנה זה מלשון קנה מידה. איך יודעים שהרמז "זקןזה שקנה" הולך על חכמה? מן הפסוק במשלי "קנה חכמה". הדבר הכי יקר בנפש, ראשית הגילוי בנפש, היא ספירת החכמה. בכתבי האריז"ל זה מוסבר לפי חשבון, שכתר עולה פעמיים יש – לפי החלוקה לפנימיות הכתר וחיצוניותו – מלשון יָשִׂישׂ או יָשִׁישׁ. מתוך חיצוניות הכתר, היש הראשון, מתפשטים שני קנים – ב פעמים קנה עולה יש – בסוד "קנה חכמה קנה בינה", הרומזים ליניקת אבא ואמא מן הכתר. אבא יונק ממזל השמיני [המכונה נצר חסד לאלפים, ראשי תיבות נחל נובע מקור חכמה, המחבר את מקור החכמה לחכמה הגלויה] ואמא ממזל ה-יג [המכונה ונקה, אותיות קנה] דרך שני הצינורות, שני הקנים, שהם בעצם שערות הזקן [מלשון זָקֵן] של הכתר. מה ההבדל בין החכמה הגלויה למקור החכמה שבכתר? במקור אין עדין כלים לתפוס את האור. הכתר הוא כמו אור אין סוף ללא שום כלי ואילו בחכמה יש מעין כלי דק כדי לתפוס תפיסה ראשונית – שאם לא ממשיכים לתפוס אותה על ידי הבינה היא יכולה לחלוף ולהיעלם – לרגע קט. אותיות קצרות המסוגלות לתפוס במקצת את האור הרב. הפעולה הזאת נפעלת באמצעות הקנה – מלשון קנה מידה וגבול – שנמשך במקורו בגבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך. בוצינא דקרדוניתא, בלשון הזהר. הוא זה הנותן כח אחר כך בדיקנא לצמצם ולעבות את האור עד שמהתעבות האורות נעשו הכלים. זה ההבדל בין כלי החכמה לכלי הבינה, בין אותיות החכמה לאותיות הבינה. גם בעומק המושג של הבינה יש אותיות קצרות, אלא שבחכמה התהוות האותיות היא מעצם האור, כמו בעולם העקודים בו הכלי נוצר מהתעבות האור, ואילו בבינה הכלי בא ממקור מיוחד, שני, לא רק מהאור. בא מסוד הרשימו, אבל לא נאריך בזה עכשיו. אז, אם כן, האותיות בבינה יותר ממשיות ומסוגלות לתפוס את האור, השכל, בתפיסה יותר גמורה ולכן אינו חולף במהרה. אבל אותיות החכמה הם אור ממש שהתעבה וכל זה היא פעולת המזל העליון של הדיקנא, המזל השמיני – נצר חסד לאלפים. על זה כתוב "כולם בחכמה עשית", ומפרש אדמו"ר הזקן שלגבי ה' החכמה עילאה היא כעשיה ממש. עשיה בכל מקום היא תקון כלים – "אשר ברא אלקים לעשות, לתקן" – שמקבלים את האור, מאזנים אותו ומיצבים אותו. בחכמה יש כבר התהוות כלי, ביחס לכתר בו אין שום כלי, ועל כן יש בו ממד של עשיה, של תקון. בזכות כלי זה יכולה להיות אחר כך עשיה על גבי עשיה, תקון על גבי כלי. אז האור הולך ונקלט, פרה ורבה באיכות ובכמות, ואינו נשבר כפי שהיה בעולם התהו. העבודה הזאת היא כבר עבודת התפתחות איטית.

איך קשור אלינו? ששים זה גיל של חכמה, שהעיקר בה היא יצירת כלי. המילה הכי חשובה למספר ששים היא המילה כלי. על המילה הזו אומרים חז"ל שהיא קשורה לקנין החכמה, קנין המידה של החכמה שהוא סוד הכלי. במילה כלי עצמה יש כמה סודות ועניינים. הדבר הראשון, הנוגע לתקון הכללי שלנו, של כל עם ישראל יחד, שתהיה אחדות בין כולנו והוא שראשי התיבות כלי הם כהן לוי ישראל. עקב החלוקה הפנימית הזו בתוך העם – עד כדי שלוי ביחס לכהן נקרא בתורה זר, כמו מחשבות זרות או עבודה זרה וכו', אפילו אם יהיה זה דוד המלך – היה ניתן לחשוב שיש מקום לפירוד והתפלגות. כך היה חושב מי שאמון על השקפה מודרנית, שכולם שווים ולא צריך שום מחנות. מה אומרת על זה פנימיות התורה, החסידות? שבאמת מצד עצם הנשמה זה נכון. כולם שווים. כתוב בכתבי האריז"ל שכל נשמה בעצם חייבת לחזור ולהתגלגל ולהיות כהן על מנת לקיים את מצוות הכהונה. הוא כהן לא מצד העצם אלא הוא מתלבש בלבוש של כהנים כדי לקיים את התקון הזה. יש רק דבר אחד שלא צריך להתגלגל בו והוא להיות מלך, למרות שיש לו מצוות המיוחדות רק לו, כי הוא מוציא את כל ישראל במצוות שלו. זה מחזק מאוד כמה עניינים שדברנו עליהם. קודם כל, שיש רק מלך אחד [לא מפרשים את "שום תשים" כמו "פתח תפתח" או "הוכח תוכיח" בלשון ריבוי], שגם הוא אחד ולא צריך לראות בו שום צל של ריבוי, ועוד שאני רואה במלך דבר אחד איתי, שלא כמו אצל הכהן הגדול. "עבד מלך – מלך", ואני והוא אותו הדבר ממש עד כדי שהוא מוציא אותי ידי חובה במצוות שלו. דבר נוסף, מן הכיוון ההפוך, מכיוון שאין לי שום הכרח להיות בעצמי המלך, ואני יכול לקיים לאורך כל הגלגולים שלי את מצוות "שום תשים עליך מלך", באופן שלא אני אלא יש מישהו מעלי... שיהיה כל הזמן מלך אחד עליך. אם אתה פעם אחת כהן אז אפשר לומר שאתה לא שם מעליך באופן מוחלט אותו, אבל במלך מספיק לשים עליך, ואז אתה ממש המלך ממש עד כדי שמוציא אותי ידי חובה.

נחזור לחלוקה בעם ישראל. לכאורה החלוקה גורמת לפירוד ואילו כלי בא לאחד, לגרום תקון. אלא שבעצם אנו אחד, וכל שלושת החולקות הללו הם לבושים לתקון אתה אחדות. בלשון אחרת, על החכמה אמרנו שאינה מתהווה ממקור אחר אלא האור עצמו מתעבה ונעשה כלי. כך צריך לחשוב על מקור מחצבם של נשמות ישראל, שבמקורו הוא אור אחד פשוט והכלי הראשון שלו, החכמה, הוא מעין פריזמוס שמתוכו מתגלה האור בשלושה גוונים שונים. זה לא כמו המשל בספר הפרדס, שאם אני שם מים בכלי אדום אז המים יראו בצבע אדום. זה משל לכלים שמתהווים ממקור אחר ומתדמים למקורם. עדין אני יכול לשפוך את המים והם יחזרו לצבעם השקוף הראשוני. מה שאין כן במשל האור והספקטרום בפיזיקה של היום, שהאור מתגלה על כל גווניו הוא, וזה משל לחכמה, שכל כלי נוצר על ידי האור, מיניה וביה, ואין שום הבדל עצמי בין הגוון והאור. זה משל טוב לכלים של חכמה, גוונים עצמיים מול גוונים חיצוניים. זה משל טוב לעולם העקודים, ולכלי החכמה ביחס לאור הכתר. בתוך החכמה יש נקודה מצוירת. האות שלה היא אות י בשם הוי', בעוד הכתר למעלה מאותיות. זה אומר שכל האותיות שיש בחכמה הם אותיות קצרות, כמו האות י, בעוד שבכתר יש רק רמז לאות בצורת קוצו של י. הוא רק מצביע על מציאות שמעל ומעבר לתפיסת החכמה. בקבלה כתוב שבתוך הנקודה המצוירת של החכמה אפשר לזהות הרכבה מסוימת: יש בה קוץ ויש גזעא ויש שבילא. כתוב שאלו שלושת שורשי נשמות ישראל – כהן לוי וישראל [לפעמים כתוב שאלו שלושת הכינויים ישראל ישורון ויעקב. המגיד ממזריטש מסביר שהקוץ העליון של האות י הוא כנגד השם ישראל – לי ראש, הפנימיות היא כנגד ישורון, מלשון יושר, והקוץ התחתון, העקב, של האות י היא השם יעקב]. כך צריך לתפוס את החלוקה בין נשמות ישראל – ג גוונים של אור אחד, שבזכותם אפשר להתחיל לתפוס אותו. יש התבוננות בפרק לב בתניא של אחדות ישראל, שצריך להתבונן בשורש המשותף של נשמות ישראל עד להתפשטות הגשמיות, עד שהגופות לא יהוו מחסום שמחלק בין יהודי ליהודי. הדרגה הגבוהה ביותר במביא שם הוא הביטוי ש"אב אחד לכולנה", שיש לנו אבא אחד. זו מדרגת החכמה, הנקראת אבא בכל מקום.

אז אנחנו רוצים להיות היום זקנים בענין של הרבי הקודם, רוצים להיות כלי לאור הזה, לאור הכתר שהוא אור שלמעלה מטם ודעת, אור של מסירות נפש. היום הוא צריך בפעם הראשונה לרדת לחכמה, לכלי הראשון שלו, כדי להתגלות. צריך לקנות חכמה ממקור החכמה. הכלי לזה, ה"אתר שלים" בשביל שיתגלה, לא מספיק שאני אהיה שלם בעצמי בכלי הפרטי שלי, אלא צריך שכולנו נהיה זקנים. צריכים אחדות של כולנו. צריך שנרגיש איך "אב אחד לכולנה", שיש שם כבר נקודה מצוירת – עם קוץ עליון ותחתון ופנימיות, שורש נשמות כהנים לוים וישראלים – כלי ראשון לתפוס את האחדות הפשוטה של "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".


תקון הכלי מרומז בפסוק האחרון בתורה. הוא נדרש באותה צורה שבה נדרש הפסוק האחרון של מעשה בראשית "אשר ברא אלקים לעשות – לתקן" על ידינו, וכמו עוד פסוק "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה" לגבי ברכת הפרנסה, שה' נותן את הברכה "בכל אשר תעשה" דוקא כאשר אתה תעשה כלי שלם. מתי הכלי שלם? כאשר הוא נעשה באמונה. אמונה הוא מלשון מנא, כלי בארמית. אם אתה נושא ונותן באמונה אז ה' מברך אותך בכל אשר תעשה. הפסוק הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". משה הוא הצדיק, בעל המסירות נפש שמידתו היא מידת הנצח כמו הרבי הקודם, והוא העצם בעצמו והוא מתקן את ההתפשטות, את "לעיני כל ישראל" [משה לעיני כל ישראל הם ראשי תיבות מלכי, שבפסוק מלכי ואלקי מקדם. הפסוק הזה מרמז על היות ה' מלך עוד לפני בריאת העולם, מקדם לכינוי ה' בשם אלקים שבמעשה בראשית]. העצם הוא יום הגאלה היום וההתפשטות היא השחרור בפועל ב-יג תמוז [אגב, יש בזה רמז לענין המשבר והלידה שיש במאורע חשוב בחיים יותר מאשר ביום ההולדת עצמו, שאצל הרבי הקודם יום ההולדת חל ב-יב תמוז, שהוא רק יום ההתפשטות, ואילו היום הוא יום העצם הגדול ממנו במעלה]. ראשי התיבות של לעיני כל ישראל הוא גם כלי, רק שבסדר כאן מקדים הלוי את הכהן. זהו סדר של לעתיד לבוא, בו "הכהנים הלויים" יתעלו על הכהנים של היום. אם מסתכלים גם על המילה הקודמת – משה – אז מוצאים כאן ספירה לאחור בעשרות, כמו לפני יריית הטיל, של חיבור סיום התורה לתחילתה. אלקים מלכי נמצא כאן מקדם למעשה בראשית. שלושת האותיות כלי, לפי הסדר המיוחד לעתיד, הם ההתפשטות מן העצם, מן האות מ של משה. כתוב בזהר שיש התפשטות של משה שנמצאת בכל דור, ובספרים כתוב שמאז האריז"ל ועוד יותר מן הבעש"ט בהתפשטות הזו נמצא יותר ויותר עצם. ההתפשטות נמצאת יותר ויותר ומגלה יותר ויותר עתם ככל שהיא חודרת למקומות יותר ויותר נמוכים ואפלים. המשיח – הוא גאול ראשון הוא גואל אחרון – הוא ההתפשטות שחוזרת לעצם, ולפני ביאתו צדיק הדור שבכל דור ודור הוא יותר ויותר בגילוי העצם של משה. כך מתגלה ש"מלכי" הוא בעצם המלך שלי, שאני "עבד מלך – מלך".

זהו הרמז הראשון לשנת הששים ולקניית החכמה, לקניית העצם של הרבי הקודם שהיא מסירות הנפש שלו שבאה מן המקום הכי גבוה בכתר וזה ישרה רק בכלי שלם של כל נשמות ישראל. לכן עיקר ההתבוננות שלנו צריכה להיות באחדות נשמות ישראל, ואיך שכל החילוקים, ואפילו ההלכתיים, הם גוונים עצמיים, אבל העצם הוא אחד והאב הוא אב אחד.

 

יש עוד כמה רמזים של צירופי מושגים. ששים הוא חיבור של שני מספרים חשובים בתורה – כג ו-לז. שניהם מספרים ראשוניים, העשירי וה-13. אם נחבר את המיקום יחזרו שוב ל-כג. המספרים ההלו הם שני המקיפים של הנפש – חיה ויחידה. כידוע שכל ענין החסידות הוא לגלות את החי, את בעל החי – אחיה השילוני, מורו המובהק של הבעש"ט. הוא הבעל, הקונה, שגילה בחכמה שבנפש את המקיפים שמעליה. זה רמז נוסף שששים זהו המספר המרמז לקנין החכמה את אור הכתר. יש לפעמים בכתבי האריז"ל שמדרגת החיה היא כנגד החכמה עצמה ויחידה היא כנגד הכתר, אבל בחסידות מובא כשיטה השניה בכתבי האריז"ל, שהחיה והיחידה הן שתי מדרגות בתוך הכתר. חיה הוא מקור השכל שבכתר ויחידה נוגעת לפנימיות הכתר ממש, לעתיק, ועד לכתר דעתיק שהיא מקור המסירות הנפש באמונה הפשוטה. אגב, במקום שמובא בקבלה שמדרגת החיה היא כנגד החכמה זה בסוד "סיג לחכמה שתיקה", שהשתיקה שבחכמה היא החיה בעוד עיקר החכמה היא ראשית גילוי שכל בגוונים ראשוניים ועצמיים. לענייננו, היום צריכים לעשות כלי לאותן שתי מדרגות – חיה ויחידה.

מה ההבדל בין מסירות נפש של חיה לשל יחידה? אפשר לומר על פי מה שספרנו קודם על הרבי הקודם, על הדיון בינו לבין עצמו עם המעצר כיצד להתנהג, קצת להתחשב – אף שעקרונית מוכן למות – ולנהוג בגישה של התחשבות כל שהיא או ללכת בדרך שלמעלה מטעם ודעת ושהקליפה הזו לא קיימת כלל וכלל. ידוע, שיש כמה וכמה גישות כיצד להינצל מן הקרב ואחת מהן היא שהקרב לא נוגע בך כלל וכלל – "פדה בשלום נפשי". שאתה לוחם בשטח אבל זה לא גורם לך לשום התפעלות כי אתה לגמרי אריבער, מחוץ לענין. זהו ההבדל בין חיה ליחידה. חיה נקראת נוגע ואינו נוגע בקבלה, שאתה טיפה נוגע במציאות וגם לא נוגע, אבל ביחידה אתה לא נוגע בכלל. אתה בתוקף הכי גדול של מסירות נפש. 'לכתחילה אריבער'. שניהם יחד הם כלי, שעושים בשנת הששים כדי להפנים את האור.

חלוקה נוספת של המספר ששים לשני מילים היא החלוקה למילים בכיה וחדוה מתוך המאמר החשוב בספר הזהר "בכיה תקיעא בלבא מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבא מסטרא דא". במאמר זה בא התירוץ לכל הקושיות של ספר התניא, ברגשה של שתי התנועות הסותרות בתוך לב היהודי. הכלי כאן הוא הלב – עין השכל שבלב – השבור, "אין שלם מלב נשבר". כל מה שאנחנו לומדים בפרק בעבודת ה' זה שככל שאתה שמח יותר אתה בוכה. אם זה לא לפי אותו ערך מאוזן אז אתה לא במצב נפשי יציב ומתוקן אלא ישות עצמית לכאן או לכאן. אחד שעובר את המידה בשמחה ביחס לבכי אז זה סימן שהוא לא שמח בה' אלא בעצמו. הבכי זה מעצמי, מהנפש הבהמית שלי, והשמחה מה'. אם הבכי עובר את השמחה זה כבר לא בכי של בטול היש אלא של עצבות ודיכאון, של קליפה. עצבות היא התגברות היש מן הצד השני של הגאוה. כמו ששפלות ושמחה הם שני צדדים של אותה מטבע כך גם הגאוה והעצבות. שני גוונים עצמיים של אותו הדבר בנפש. המצב המתוקן זה תמיד להרגיש איפה אני ואיפה ה'. כל תקון הנפש זה לראות את עצמי ביחס למה שאני עושה. תמיד צריך להרגיש איפה אני בסיפור ואיפה ה' בסיפור הזה. ה' שואל אדם הראשון – איכה. זה הדבר הראשון שה' מדבר אתו [פלא שהדבר הראשון שה' מדבר אתו ועם קין זה אחרי החטא. רק כך זוכים לגילוי נבואה]. תכיר איפה אתה, את הריחוק שלך, את ה"ערום כל" שלך. אם לא היה חוטא לא היה צריך את העבודה הכפולה. כל עבודת האדם אחרי החטא זה לתקן את חטא אדם הקדמוני. אם לא היה חוטא היה די בבטול עצמי מכל וכל, לא צריך לחשוב על עצמו כלל, אבל אחרי החטא צריך לראות את הכל לאור 'איפה אני'. אחרי החטא זה ישאר גם אחרי התקון. הגעגועים של הגלות יישארו גם אחר הגאולה. ישאר ה'איכה', האיזון הנצחי לעולם ועד. בנפש זה שמחה ובכיה. זה תקון הלב, הכלי השלם החלוק לשנים. החוויה בו חלוקה לשנים. הייתי חושב שהשבירה של הלב היא הבכיה, ה'ברוכנקייט', אבל יותר עמוק זה שהחלוקה לשנים היא שיש לו שתי הרגשות. זו גם שבירה, שבירה מתוקנת לגמרי – שמח ובוכה יחד. הבכיה של השבירה באה ממקום יותר גבוה מאשר השמחה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" – הבכי של בעל התשובה יותר גבוה משמחת הצדיקים, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". אביון הוא החסר כל, והבכי שלו מגיע יותר עמוק ולבסוף מגיעים לקדוש ישראל, לעצמות ה' שלמעלה משם הוי', וגילה היא למעלה משמחה – "וגילו ברעדה" [כמבואר אצל האדמו"ר האמצעי באריכות ובצורה מרגשת, ובכלל אצלו מתבארים ענייני הנפש בצורה הכי טובה. גם אצל הרבי הקודם בניגוד לאביו שהרבה בהשכלה והוא בענייני עבודה]. זה כל הענין של ספר התניא וזה עושה את הלב כלי לגילוי ולהמשכת שני המקיפים בפנימיות. איך? על ידי בכיה וחדוה – החיה על ידי השמחה והיחידה על ידי הבכיה.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com