כד שבט תשנ"א - זכריה פרק א מרכבת הסוסים הדפסה

מרכבת הסוסים

זכריה פרק א

כד שבט תשנ"א – שכם ת"ו

 

 

לפני 21 שנה, בתש"ל, אמר הרבי שיחה לשבת פרשת יתרו (כ"ד שבט) על מרכבת הסוסים שבזכריה. ידוע שיש ארבע מרכבות בתנ"ך, כנגד אצילות בריאה יצירה עשיה, וזאת המרכבה שכנגד עולם העשיה. המרכבה שראה ישעיהו היא כנגד עולם הבריאה. התאריך לא נאמר בה, רק השנה – "שנת מות המלך עוזיהו" (שנת הצטרעותו ויציאתו לבית החפשית). יחזקאל רואה את מרכבת עולם היצירה. זכריה לא רואה את ה' כלל, רק את המלאך – "האיש... עומד בין ההדסים" – ואת המרכבה של הסוסים. האופנים שרואה יחזקאל הם השורש הרוחני לסוסים שרואה זכריה. הנושא של כל המראה הזה הוא קבלת השליחות. אצל יחזקאל הנושא הוא סילוק השכינה. נבואת אבל. הוא עומד בבבל ורואה את המקדש ואילו זכריה עומד בארץ ישראל ורואה מראה בבבל. הנבואה שלו היא תום הגלות ותחילתה של גאולה. נקודה נוספת: גם ישעיהו וגם ויחזקאל זו הנבואה הראשונה שלהם, ואילו זכריה זו נבואה שניה שלו. אין נבואות כל כך מצוירות ודמיון כל כך מפותח כמו אצל זכריה.

הוא רואה איש רוכב על סוס, עומד בין הדסים במצולה (בבל), ומאחוריו הרבה סוסים בצבעים שונים ללא רוכבים. אחר כך הוא שומע את המלאך "הדובר בו" – מזכיר את המגיד שהיה לצדיקים [לא תמיד זו תופעה נקיה. אור וחושך משמשים בערבוביה. גם היום. מסופר על אחד מתלמידי הבעש"ט שהיה לו מגיד במשך שנים רבות, עד שיום אחד אמר לו המגיד לבוא על אשתו נדה. כששאל את רבו אמר לו שיסתכל במצחו בפעם הבאה אם מאירים בו כל אותיות ה-אב, ואז ידע אם מגיד אמת, ואכן כך היה]. לרוב המפרשים המלאך הדובר הוא אותו אחד שיושב על הסוס. יתכן וזהו אותו מלאך עליו אומר מלאכי "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ממנו למדו חז"ל את ההדרכה לחפש רב שדומה עליך כמלאך. הבעש"ט מבאר שעיקר הבירור הזה נעשה ע"י החשמל. אם הרב חש לפני שממלל סימן שהוא רב אמיתי. זה המקור לשלושת השלבים הכנעה-הבדלה-המתקה.

עוד הקדמה חשובה: אמרנו בשיעורים הקודמים, שבבל עניינה בלבול וחילוף. עיקר החילוף לעניינינו הוא בין בית ראשון לבית שני. בית שני הוא חילוף של בית ראשון. אותו בית רק ללא השראת שכינה. לרדת עולם בסדר ההשתלשלות מיצירה לעשיה. המלאך הוא זה שמעביר את הדברים מעולם לעולם ומעבד אותם.

 

קוראים את הנבואה מתוך הספר.

 

הסוסים הולכים בכל הארץ לראות את מצבם של הגוים ואחר כך שומע הנביא את המלאך מדבר עם ה' על כך. הוא שואל את ה' "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה". שבעים עולה נבוכדנצר ושנה עולה פרעה. את התשובה של ה' הוא לא שומע, רק את דברי המלאך לזכריה, מהם משמע שהיו דברים טובים ותנחומים. הוא שומע את רוח הדברים. בכל התנ"ך מלאך מעביר את דברי ה' כהווייתן רק כאן משנה בדבריו, וכן תפילת מלאך היא תופעה יחודית. יש כאן רמז מובהק לחש מל מל: בתחילה אתה לא שומע את דברי הרב-המלאך. אתה רק חש את דבריו, את רוח הדברים. אחר כך אתה שומע את כריתת הערלה – "קנאתי לציון ולירושלים קנאה גדולה [קנאה עולה יוסף, קנאה גדולה עולה צדיק] וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". עד כאן שלב ההבדלה, שיש בו מיסודות האמונה בענין בחירה חפשית וענישת הרשעים. ולבסוף שלב ההמתקה: "לכן כה אמר ה' שבתי לציון ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות וקו ינטה על ירושלים. ועוד קרא לאמר עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה' עוד ובחר עוד בירושלים". בהמתקה יש את הדיבור ששמע המלאך, ופירוט מהם הדברים הטובים והניחומים. הדברים הטובים היא בשורת ההפצה וההתפשטות של ירושלים ותושביה בלי סוף. יפוצו מעינותיך חוצה, ו"עתידה ירושלים שתתפשט עד דמשק". דברי הניחומים היא הבשורה על הבחירה המחודשת בירושלים.

ארבע פעמים מוזכרת המילה עוד בנבואה, וצריך לכוון אותם כנגד של הוי' מלמטה למעלה: "עוד קרא לאמר כה" – מלכות, "עוד תפוצנה ערי מטוב" – פנימיות הדעת המתפשט במידות, "ונחם ה' עוד" – תנחומים מצד אמא, "ובחר עוד בירושלים" – היא מצד אבא. עוד במספר סידורי עולה הוי'.

הרבי מסביר בשיחה שעיקר העבודה שלנו היום היא להוציא מהם, מהגוים, את השאננות ולהיות בוטחים בה'. "בהם ימצא מרגוע לנפשו".

תחילת הנבואה של זכריה היא כיתרון האור מן החושך: "קצף ה' על אבותיכם קצף". הקצף הוא על דור הקודם, בית ראשון, ואנחנו צריכים להתחיל דף חדש. לא להיות כמותם (על הגוים אומר: "וקצף גדול אני קוצף"). אל הבנים הוא פונה: "אל תהיו כאבותיכם...".

כל מה שאמרנו היה הקדמה לדברי הרבי בשיחה. הוא שואל כיצד ידע הנביא את תוכן דברי ה' למלאך. ועונה על סמך דברי המלאך לזכריה. מכאן, אומר הרבי, בכל שנה הימים האלו נזכרים ונעשים. לחגים הקבועים יש עזר וסיוע מלמעלה לכך, אבל בשאר התאריכים שבתנ"ך כנראה צריכים להיות נזכרים ע"י לימוד. כאן אומר הרבי דבר מפתיע, שהקשר בין התאריך של הנבואה – כד שבט – לתוכן שלה "יראו מסתמא מאוחר יותר...", רק בינתיים ידעו שיש לה' קנאה מיוחדת לירושלים ולגוים המצרים לה, ואפילו על אלו השאננים שלא מתערבים בסכסוך על ירושלים. ומסיים "ובאופן של אראנו נפלאות".


 

נחזור לחיזיון. חז"ל מפרשים שההדסים ביניהם עומד האיש הם חנניה מישאל ועזריה, שמסרו נפשם על קידוש ה', ושבזכותם עולה ריח טוב. יש הרבה קשרים בין בבל למצרים. בבל נקראת כאן מצולה, כדברי חז"ל שישראל עשו את מצרים "כמצולה שאין בה דגים". ועוד, כל הנבואות שנמסרו לזרובבל נמסרו על ידי זכריה.

"ויטע אשל בבאר שבע". אשל הוא אדום שחור לבן. בקבלה כתוב שיש ג זקנים בהשתלשלות העולמות: של דוד המלך, המלכות – אדום, של ז"א – שחור, של עתיק יומין – לבן ("לבושיה כתלג חיור"). שערות הזקן הוא צמצום והמשכה של אור אין סופי למקום נמוך. זו פעולה של רחמים כלפי התחתון. הגבורה פה היא גבורה של התגברות השפע כדי להמשיך אותו. נטיעת האשל היא כדי שיוכלו לקרוא "בשם ה' אל עולם". לפי הרמז הזה, אצלנו בנבואה הסוסים הם באותם צבעים, רק שבמקום שחור יש סוסים שרוקים. למה דוקא הגוונים הללו בזקנים? צבע הסוסים נקבע על ידי השערות שעל גופו. רמז נוסף: מה עושה הסוס לפני הריצה? מסרק את השערות שלו. חז"ל מתארים את חיי האדם כשבעה שלבים של הבלים ("הבל הבלים...הבל הבלים הכל הבל"): תינוק דומה למלך, אחר כך כחזיר, ילד מקפץ כגדי, בחור מתייפה כסוס, מתחתן דומה לחמור, הוליד ילדים מחזר על מעות ככלב, הזקין נעשה (בעמי הארץ) כקוף או (בתלמידי חכמים) כמלך. הסוס, המסרק את שערו כאישה מול הראי, הוא השלב של אמצע החיים.

אבל אפשר לפרש ששרוקים זה ירוק, ואז יש את שלושת צבעי היסוד של הקשת: ירוק, אדום ולבן. אדום ולבן הם חסד וגבורה, וירוק זה תפארת וירוק ככרתי הוא ביסוד. למה זה פרוש יותר טוב? כי מדובר פה שהסוסים הם ביטוי להנהגת ה' ועיניו המביטות בכל הארץ, ומתאים שיקבילו לשלושת הקוים – ימין שמאל ואמצע.

"ארבע עשו עצמם אלוה... פרעה... נבוכדנצר... חירם מלך צור... יואש מלך יהודה". חירם, לפי חז"ל,  הוא אבא של נבוכדנצר מביתם של שלמה המלך ומלכת שבא. מצרים עולה חמור + סוס ("אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם"). חירם אותיות חמור, וצור הוא השער של מצרים. מרמז לחומר וצורה שיש במצרים.

 

 


יש פה מאמר, מן המאמרים הקצרים של האדמו"ר הזקן, נדפס בבונה ירושלים, שקשור לנושא שלנו –פרעה ובבל [המוציא לאור – ר' חיים אליעזר הכהן ביחאווסקי – מביא בהקדמה מכתב ששלח לו הרבי הריי"צ, בו מספר לו מה ששמע מרבו, הרשב"ץ, שבשעה שנשלח ע"י הצמח צדק להדפיס את התורה אור הוסיף לו בנו הגדול, המהרי"ל מקאפוסט, עוד כמה דרושים שידפיס. אחר כך כשנודע לצמח צדק, גער בבנו ואמר לו שעל כל דרוש יגע רבות והגיהו, ואין להוסיף או לחסר מאומה. כמו כן היה עם הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ ביחס להדפסת ספר החקירה. אצל הרבי שליט"א המגמה השתנתה ומדפיסים כמעט כל מה שיש].

משה עולה פרעה פחות י. כלומר, אצל פרעה יש י ניצוצות שאין אותם אצל משה רבינו [רמז נוסף, ויפה יותר: פרעה עולה מחשבה, כאשר ראש תוך וסוף המילה מחשבה הם אותיות משה – הדעת, והאותיות הנוספות (ח-ב) הם החכמה והבינה]. מסיבה זו פחד משה לבוא בתחילה אל פרעה, ועל כן אמר פרעה "לא ידעתי את הוי'" – תכלית הידיעה שלא נדע, או כמו רישא דלא אתיידע. כיוון שמשה צריך להוציא את הניצוצות הללו מפרעה זו גם הסיבה שהתגדל משה אצל פרעה לפחות עשר שנים (הדעה המינימאלית בחז"ל), וכן עשרת המכות. אחר כך התגלו עשרת הניצוצות הללו בגלוי בעשרת הדברות. אולם לאחר חטא העגל חזרו הניצוצות לפרעה – "כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם", והיו צריכים לחזור בצורה מתוקנת, מבחינתו של משה רבינו לבדו, בלוחות השניים.

פרעה תמיד הוא כנגד המלכות, והוא זה שמציאותו היא "עששיתא", המחזירה את כל האור. כמובן הכל בדקות. הוא מדבר בשורש, ברדל"א, ואנו הסברנו בגילוי שבמלכות.

נסביר קצת יותר. על פי פשט "לא ידעתי את ה'" זו כפירה. המדע מאמין רק במה שרואים בעובדות בשטח. לעתיד כתוב "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". פנימיות הכפירה היא צעקת "עד מתי?". לכן פרעה לשון גילוי – "אתפרעו מיניה כל נהורין". יש כח בכפירה למשוך את הגילוי.

 

נחזור אל הקצף בנבואה [המילה קצף מעניינת – יש בה שלוש מילים רצופות, עולה רע, ובאתב"ש היא הוד. משתמשים במילה הזו בקשר למשקים. בארץ ישראל אין שכר מדינה, רק בבבל, שם שכר התמרים (לשון תמורה) מחליף את היין]. הגוים השאננים לא הסתפקו ברע שה' עשה, רע זכרי, אלא הוסיפו-עזרו לרעה, רע נקבי. מה ההבדל? רע זכרי קשה בהתחלה והולך ומתרכך. כמו שר' הלל מסביר על הגלות, שאינה עונש אלא הסתלקות להשגת אור חדש עבור המקבל, והראיה היא שהולכת ומתקשה. רע נקבי הפוך – הולך וחונק הולך ונהיה קשה יותר. כאשר נבוכדנצר מחריב את הבית הוא מקיים את דבר ה', והוא גם יודע מזה. אלא שבדעתו דבר גורר דבר. אם 'הלך' פעם אחת אז צריך עוד פעם. ולא זו כוונת ה'. הוא תופס את ה' ככח-על הרע. כל יכול של רע, כמו הנאצים ימ"ש. זה צריך להיות מעשה חד-פעמי, ואחר כך התפקיד שלו זה לשמור על ישראל כעל פיקדון, כמו שמפרש הרד"ק כאן. החטא של הגוים הוא שחושבים שה' הוא הזכר והם הנקבה, במקום ישראל.

[מה זו דמוקרטיה? זו החתירה של הגוי, לאחר לימוד ארוך והפנמה מההיסטוריה, ליישם את התפקיד הזה שלו ביחס לעם ישראל. זה תיקון בשבילו לטבע הראשוני של 'עֶבְרה גוררת עֶבְרה'. זה הראש היום של אמריקה – לעשות "סדר עולמי חדש", לתת מכה ואז להשליט סדר. אם היה למשהו שכל היה עומד לאחר סיום המלחמה הזו ומכריז קבל עולם שהגיע הזמן לחשבון נפש. שיש פה סילוף של דת האמת והגיע הזמן לעשות חשבון אמת. היום כולם רואים וגם מכריזים שדת מביאה לשפיכות דמים, ולדעתי זו הזדמנות מצוינת להכריז שיש דת אמת ויש דתות מסלפות. יש לזה היום שומעים. המלחמה הזו צמחה על גבי דתות לא מבררות, אפילו ששניהם ערבים, שהופכות לפולחן אישיות ממש].

 

עוד נקודה מן הנבואה: הסוס בכל התורה הוא סמל לתאוצה של המלחמה – "סוס מוכן ליום מלחמה", ובעולם העשיה דוקא הוא צריך להנהיג את המרכבה. "על מצילות הסוס יהיה קדש". בעולם הזה עיקר עבודת ה' היא מלחמה, אתכפייא. על מתן תורה נאמר "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה". בחסידות מוסבר שהסוסים הם האותיות עליהם רוכב האור שה' מאיר בתורה. עיקר החידוש של מתן תורה היא הירידה של העליונים אל תחום התחתונים, ולכן נמשל העניין לסוס שיכול לדלג היכן שאדם לא מצליח בעצמו. אחד עם 'ראש' פאצפיסטי הוא אחד שלא יכול להבין בעולם העשיה, כי בעולם העשיה יש מלחמות. לא יכול לזהות היכן עיקר מקום העבודה. בכח עיתים של קהלת אחד לפני האחרון הוא "עת מלחמה". דוקא הסוסים נושאים את הבשורה הטובה של "דברים טובים דברים ניחומים", של הקצף על הגוים. הסוסים בספר איוב הם סוסים של גיל 18, ואילו בתורה החיילים זה מגיל 20. הראש היום הוא שחייל הוא סוס, יכול להיות שמאלני גמור אבל בקרב הוא ירוץ כמו כולם. ואילו בתורה החייל הוא הרוכב על הסוס.

בסידור עם דא"ח בכוונות המקוה מביא שעיקר העבודה בעולם הזה היא עבודת בירור הניצוצות. זו גם תכלית הגלגולים בנשמות "שיצטרפו בגלות או בעניות, אף על פי שהמה מבולבלים לגמרי ואינם מתפללים כלל, וזו יותר טוב להם משהיו מתפללים והיו בבטול במציאות לפי שהצירוף הוא מיתוק הרע כנ"ל, וזה היה עיקר המכוון כנ"ל וד"ל. ומפני שסוד רפ"ח הניצוצין לא ידעו הפילוסופים על כן קשה להם עניין השינוי".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com