חכמת נשים

שיעור בוידאו לפרשת ויקהל תשע"א

הוידאו מופיע בסוף הטקסט

פרשת שבוע היא פרשת "ויקהל", שמשה רבינו מקהיל את עם ישראל, מצוה על מלאכת המשכן. מסופר איך שכולם בנדבת לב יוצאת מן הכלל מביאים את כל מה שיש להם לצרכי המלאכה של המשכן. כל ההבאה הזאת, שכתוב אפילו תשע פעמים שהביאו את כל מה שיש להם, זה הכל מרוכז בחלק השני של הפרשה, שהוא מזכיר לנו את החלק השני של הפרשה הקודמת, ששני של "כי תשא" זה חטא העגל, וכאן מלאכת המשכן ולהביא את הכל למלאכת המשכן זה בעצם עיקר הכפרה על חטא העגל. לכן הכל ב"שני", בגלל שהחטא היה ב"שני". אחת הסיבות שהחטא הוא בשני כי מי קורא את השני? הלוי. והלויים לא חטאו בחטא העגל. הרמב"ם כותב שכל יהודי צריך להיות לוי, להתמסר כולו לעבודת ה'. אז גם כאן, ב"שני", יש את כל ההתמסרות של עם ישראל, נדבת הלב להביא הכל למשכן.

אבל יש נקודה אחת שמצויין כאן ב"שני", זה הנשים. כתוב שעיקר נדבת הלב באה לידי ביטוי אצל הנשים. גם בחטא העגל הן לא ברצון הביאו את התכשיטים לעגל, וכאן הן הביאו הכל ברצון. כתוב שהאנשים רק ליוו את הנשים, והן הביאו את כל התכשיטים, כל הזהב למשכן. לא רק שנדבו את התכשיטים, אלא גם נתנו את השכל שלהם. יש שני פסוקים שאין כיוצא בהם בכל הסיפור. לא כתוב שהגברים נתנו מתוך השכל ודעת, אבל לגבי הנשים כתוב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש". ואחר כך הפסוק השני אומר "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים", שזו חכמה מיוחדת ביותר, שטוו את הצמר על העזים בלי לגזוז אותן. משהו מיוחד. יש פה משהו מיוחד במינו, שיש פה חכמת נשים, והכל בשביל המשכן, לעשות בית לה', "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

עכשיו, מי נתן את ההשראה לנשים? וגם מה, עיקר החכמה של השנאים זה בא לידי ביטוי במטווה, מלאכת הטויה, שהיא המלאכה המיוחדת לאשה. מתוך פסוקים אלה לומדים חז"ל, וזו גם הלכה בשו"ע, ש"אין חכמה לאשה אלא בפלך". עיקר החכמה של האשה שיודעת לעשות חוטים, חוטים זה כח לחבר. אז יש משהו מיוחד באשה שהיא חכמה ובקיאה במלך הטויה. את זה לומדים מהפרשה שלנו, היום. החוטים במיוחד זה היה בשביל היריעות. מפרשים שהפסוק הראשון, "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וכו'", ואז כתוב את המרכיבים, "את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש", זה הכל בשביל היריעות התחתונות, שנקראות משכן סתם. אבל אחר כך, בפסוק השני, שכתוב שהנשים טוו את העזים, חכמה עוד יותר מופלאה, זה עבור יריעות העזים שעל גבי המשכן. יש יא יריעות עזים, יא שלמעלה מעשר, "חד ולא בחושבן", שזה  מקיף רחוק. מה החכמה של האשה? מה שיוצא כאן שהחכמה המיוחדת של האשה זה לעשות את המקיפים, לעשות את עיקר הבית, "ביתו זו אשתו". הבית כאן, "המשכן", זה על שם היריעות התחתונות, ועוד יותר גבוה מזה יש את יריעות העזים שעל זה כתוב "טוו את העזים".

מי האשה האב-טיפוס שנתנה את ההשראה לנשים, לעשות את שני המקיפים. המקיף התחתון קוראים את זה  חיה בנפש. השם המקורי של האשה, חוה, אלמלא החטא, היה אמור להיות חיה. אבל יש משהו עוד יותר גבוה, יריעות העזים, זה היחידה שבנפש, מקיף על גבי מקיף. שני המקיפים, הח"י קוראים לזה, זה הכל תפקיד של האשה. מי שבעיקר עשה את הכלים למטה, הכלים בתוך המשכן, שזה האור הפנימי זה הגברים, חכמי לב החל מבצלאל והלאה. אבל עצם הבית, "ביתו זו אשתו", שזה המשכן, שעל שם כך נקרא המשכן משכן, ועוד יותר גבוה מזה, זה "חכמת נשים בנתה ביתה".

עכשיו שוב, השאלה ששאלנו, מי נתנה את ההשראה? אז כתוב שמי שנתנה את ההשראה זה מרים הנביאה, האחות של משה רבינו. מאיפה לומדים את זה? יש פסוק מאד מסתורי בתחלת דברי הימים, שזה יחוס של עם ישראל וכל הפסוקים שם זה סודי סודות, רזין דאורייתא, וגם שם לא כל שם הוא שם עצם, לפעמים זה מתאר מישהו. גם שם. מי היה הבעל של מרים? כלב בן חצרון. כתוב "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה ואת יריעות". חז"ל אומרים – מי זאת עזובה? עזובה זה שם של מרים, כינוי של מרים. למה קראו לה כך? כי בתחלה היתה חולנית וגם מכוערת ואף אחד מבחורי ישראל לא רצה להתחתן איתה. ורק כלב שהוא נשא אשה לשם שמים... מכאן חז"ל דורשים ש"כל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה". הפסוק המלא הוא ככה: "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות". או שהיא אשה שלו או שהיא הבת שלו. אם אני רק קורא "הוליד את עזובה" היא הבת שלו, אבל כתוב "את עזובה אשה", שהיא האשה שלו, אז מכאן לומדים חז"ל ש"כל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה", שהיא אשתו וכמו הבת שלו. אחר כך כתוב "ותמת עזובה" וחז"ל אומרים שלא מתה, אלא שכל כך חלתה שכולם חשבו שהיא מתה, ואז היא קמה לתחיה. אז היא נקראת אפרת, והיא האמא של חור שהוא האבא של אורי שהוא האבא של בצלאל. אבל כתוב "ואת יריעות", וחז"ל אומרים שזה הולך על יריעות המשכן. שהעזובה הזאת היא מקור ההשראה, מקור החכמה. עוד יותר, התרגום אומר שבגלל שהיא היתה עזובה, שיש אשה שהיא עזובה, ה' נתן לה חכמה מרובה יותר מכל הנשים ונבואה. זה איזה פיצוי שבגלל שהיא עזובה היא היתה האשה הכי חכמה והכי נביאה בעם ישראל, והיא עשתה את היריעות. מענין שעזובה מתחיל עז, "טוו את העזים". אחר כך נקראת אפרת, לשון "פרו ורבו", גם לשון אפריון, שכולם עושים לה אפריון מרוב יפיה. מהכי מכוערת נעשתה הכי יפה, כך חז"ל אומרים. יש עוד פסוק בדברי הימים, שיש אשה שנקראת חלאה ונקראת נערה. גם חז"ל אומרים שאין אשה שנקראת חלאה ואשה שנקראת נערה, אלא חלאה היא נערה והכל שמות של מרים, שבתחלה היתה חולה, ולכן נקראת חלאה, ואחר כך נעשית נערה, הכי יפה בעם ישראל. אז יש לה את כל השמות האלה, מרים ועזובה ואפרת וחלאה ועזובה. בגמרא במסכת סוטה כתובים רק ארבעת השמות הנוספים לפי המאורעות. אבל יש מדרש שמוסיף לה עוד שם מדברי הימים, אחרחל. יש רמזי רמזים, דברים מופלאים, בשמות שלה ואין כאן המקום. רק נאמר שבפסוק חלאה-נערה זה אחד מ"שבעים פני חן", יש שבעים פעמים חן ושבעים רמזים עיקריים של חן. זה "אשת חן", חלאה-נערה. בהתחלה חלאה ואחר כך הופכת להיות נערה, כמו שבהתחלה היא עזובה והופכת להיות אפרת. ואפרת היא האמא של בצלאל – סבתא רבה של בצלאל – שעושה את המשכן, וגם ה"בית מלכות", "דוד מלך ישראל חי וקים", גם יוצא ממנה. הכל יוצא ממרים, הכל בהשראתה, והכל זה לעשות משכן, גג. זה כמו חופה. מי שעושה את עצם הבית, כל הבית נקרא על שם הגג שלו. גג זה הגלגלתא, כתר עליון, ושוב, יש בזה שני מקיפים, חיה יחידה, והכל בזכות עזובה אפרת. אפשר לומר שכאשר היא עזובה, חולה, אז היא עושה את יריעות העזים, היחידה שבנפש. וכאשר היא בריאה ויפה אז היא עושה את המשכן, עם כל הדברים היפים, כל המרכיבים היפים שכתובים שם – "התכלת והארגמן תולעת השני והשש". כל זה "חכמת נשים בנתה ביתה". אבל שוב, עיקר נדבת הלב היא של הנשים. גם בדורנו אנו, "בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה", והנשים הצדקניות מנדבות את הכל, כל החפצים שיש להם וגם כל החכמה שלהם – הכל בשביל לעשות בית לה'.

השלמות:

כמה גימטריאות יפות: אמרנו שלפי הגמרא ורוב המדרשים יש בנוסף לשם מרים עוד ארבעה זוגות, בשני שמות – עזובה-אפרת חלאה-נערה. נעשה רק את חמשת השמות – עולים יחד 1430, זה מה שהיא מכריזה עם כל ארבעת השמות שלה... הכל עולה הכל פעמים הוי', נס פעמים יג, ורק הר"ת עולים 169, יג ברבוע.

כל חמשת השמות שלה שייכים לחלאה-נערה. הזוג הכי נחמד כאן הוא חלאה-נערה, ר"ת חן, והרבה יותר מדגיש את הניגוד. 1430 לחלק ל-חלאה עולה 32.5 ולחלק ל-נערה עולה 4.4, כלומר שהמספר השלם הוא עשירית מהכפל של חלאה-נערה.

יש עוד שם – אחרחל. למה נקראת כך? חז"ל אומרים שעל שם התוף שלה. כאן רואים שמרים היא מקור ההשראה של טווית היריעות, "עזובה אשה ואת יריעות". אבל קודם כל מכירים אותה בתור משוררת. כלומר, יש לה חוש גם במוזיקה וגם באמנות, מוכשרת מאה אחוז בכל התחומים. היא נביאה. שם כתוב מרים הנביאה, ועיקר הנבואה יותר קשורה למוזיקה מאשר לאמנות. נבואה זה סוג של מוזיקה. קודם היא נביאה ששרה, היא גם משתפת את כל הנשים אחריה. חז"ל אומרים שלכן קוראים לה אחרחל, כי לקחה את כל הנשים אחריה במחולות. כל הנשים יצאו אחריה במחולות, אבל  יש דברים יפהפיים בשם הזה. שם מאד מאד מיוחד, יוצא מן הכלל. קודם כל זה אח-רחל. אולי היא אחות של רחל, לאה אחות רחל, אולי רחל בעצמה, אולי שתיהן יחד. זה שיש רחל כאן, אחרחל, זה גם כן משהו מיוחד. אחרחל = 247 = 13 פעמים חוה. אז יש פה גם רחל וגם בגימטריא את חוה. הכל בא בשביל לתקן את חוה, אם כל חי. אם מוסיפים ל-1430 יהיה כפולת 13 – 129 פעמים 13, "הוי' הוא האלהים" 13 פעמים (בנעילה אומרים ז"פ, וכאן זה יג"פ). "הו' הוא האלהים" זה אלהים וחצי, כי "הוי' הוא ה" עולה חצי מ-אלהים. זאת אומרת שהמספר שיצא לנו, 1667, הוא פעם וחצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

עוד תרגיל: כמה עזים היו ב"טוו את העזים"? כנראה 13... עזובה זה עז-בהו, ו-בהו עולה 13. הרמז שיש שני פסוקים של חכמת הנשים, ונחלק אותן באתנחתא ונקח מסגרת של כל חצי פסוק, מלה ראשונה ואחרונה – "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש" "וכל הנשים [שני הפסוקים מתחילים אותו דבר, 'וכל', אבל הראשון 'אשה' והשני 'הנשים'. הייתי חושב שהחכמה היתרה יותר אישי, קבוצה יותר מצומצמת, ודווקא הראשון מתחיל בפרט והשני בקבוצה. ההמשך של הפסוק השני הוא יותר, נשיאת לב בחכמה, אבל צריך להסביר את ההתחלה. יש שני רמזים: אמרנו שמרים היא קודם כל משוררת, לפני אמנות פלסטית. הרבה מנסים להבין את השירה. כל התורה נקראת שירה, זו לא שירה של חרוזים, לא שירת ימי הבינים, שירה אחרת. הרבה הרבה מנסים להבין את השירה של התורה, וכאן יש דוגמה יפה. יש פה שני סימני שירה, שבפסוק השני צריכים לומר "נשים" ולא "אשה", אחד שנגמר "עזים", לשון רבים. עוד יותר, שהפסוק שבא אחריו הוא 'והנשיאים' חסר, יש נשים-עזים-נשיאים, הכל מצלצל. למה נשיאים בא בתור המשך? גם הם קבלו את ההשראה שלהם מהנשים, מ'אשר נשא לבן אותנה בחכמה'. יש כאן גם עליה בעולמות, בחיה יש עדיין 'כל אשה' פרטית. בפנימי 'כל אשה' זה יותר מ'כל הנשים', אבל לגבי מקיפים זה הפוך, שנשים זה הרבה יותר מאשה. אשה זה טוב בשביל המקיף דחיה, אבל בשביל המקיף הרחוק צריך נשים.] אשר נשא לבן אותנה בחכמה, טוו את העזים" – וכל טוו = עז, וכל השאר יחד עולה עוד יב פעמים עז, כך שהכל יחד זה יג עזים. מכאן הראיה המוחצת שיש פה שלש עשרה עזים. סוד יג מזלות, כי כל עז הוא מזל, סוד הדיקנא – הצמר ממנו טוו הוא סוד הדיקנא דאריך, שיש שם יג מזלות. המספר הוא 1001, יראת שמים – זו כוונה בכתבי האריז"ל. החלוקה כאן היא א-חד (או א-הבה). רק טוו העזים = 153 = בצלאל.

בכתבי האריז"ל כתוב משהו מאד מיוחד, שהוא גם פשט בפסוק שאף אחד לא מסביר: בשני הפסוקים, "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" ו"ראו קרא הוי' בשם...", יש אתנחתא במלה "בשם", סוף משפט. בכל פעם בתורה שכתוב "בשם" זה בסמיכות, בשם ה' וכיו"ב, ורק כאן יש תופעה יחודית שבמלה "בשם" נגמר, יש אתנחתא. איך היום היו מנקדים? היום שמים נקודותיים אחרי המלה בשם – "ראה קראתי בשם: בצלאל בן אורי בן חור...". האריז"ל אומר שזה לא סתם – זו הרי תופעה מופלאה בפני עצמה, אין אף פעם כזה דבר – והוא מסביר שהפשט הוא שה"בשם" זה לא בצלאל, אלא שה' קרא בשם קדוש והמשיך אותו לבצלאל, שזה מה שישפיע לו את כל החכמה שלו, כולל ה"ולהורת נתן בלבו". כל זה על ידי שה' המשיך שם שלו על בצלאל. איזה שם הוא נתן? כתוב בכתבי האריז"ל שהשם שנתן הוא לא פחות ולא יותר משם "אהיה". "ראה קראתי בשם" ו"ראו קרא הוי' בשם" זה שם אהיה, השם שהקב"ה גילה למשה רבינו, שם הגאולה ולידת העם, שם של אמא. רואים שבצלאל הוא בחינת אמא. מה ש"משה זכה לבינה" – בצלאל הוא הבינה. איפה רמוז כאן בפסוקי הנשים החכמות? במלה "טוו" שעולה אהיה. כתוב פעמיים טוו, הסוף של הקטע הראשון וההתחלה של האחרון, "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", "טוו את העזים", ממש "אהיה אשר אהיה" (ביחד עולה מב, השם של בריאת העולם, שבנית המשכן היא על דרך בריאת העולם).

לבצלאל היה עוזר, אהליאב, משבט יהודה ושבט דן, המלך בשבטים והירוד בשבטים, כדי להשוות ביניהם. כתוב באריז"ל עוד משהו מיוחד, שהזוג הזה התגלגל עוד פעמיים, והשלישית היא עכשיו, בדור של משיח. קודם זה התגלגל אצל שלמה שבנה את המקדש עם חירם. כתוב ששלמה הוא בחינת בצלאל וחירם הוא בחינת אהליאב מדן. אחר כך זה מתגלגל הלאה במשיח ושריה. זה בזהר, שהעוזר – הרמטכ"ל או המנכ"ל – של כל מפעלי המשיח נקרא שׂריה והוא משבט דן. הרמז הכי יפה, שלא ראיתי כתוב, הוא במלה בשם (שבה יש אתנחתא, לפני השם בצלאל) – ר"ת בצלאל שלמה משיח. קודם כל, רואים שיש לו מניות במלך המשיח – דרך שלמה בן דוד. השם הפרטי של משיח הוא מנחם, כך כתוב, שגם יתאים – בצלאל שלמה מנחם. אם כך פותחים, אז יש תופעה יפהפיה בחשבון. בצלאל עולה 153 (חצי אשה, כלומר שפעמיים בצלאל הוא "וכל אשה"), המשולש של טוב ("מצא אשה מצא טוב", אשה היהלם של טוב), אם אני מוסיף לו שלמה (375) יעלה 528, משולש לב (לב טוב), ואם מוסיפים מנחם (138) עולה 666, משולש 36. כל תוספת מוציאה משולש, שזו הסתברות מאד נמוכה. השרשים הם טוב לב לו (אחוריים – בצלאל, בצלאל שלמה, בצלאל שלמה מנחם), טוב לב זה מט, ז ברבוע, ויחד עם לו (ו ברבוע) כבר יוצא השראה של 7, מילה, פה. ("בשם המלך אחשורוש" – בצלאל-חירם-משיח, אהליאב-חירם-שריה).