מוצאי ט"ו תמוז ס"ט – אופשערענש למ"מ הרמתי – מירון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון יב-יג תמוז (ועוד).

לחיים לחיים!

א. ראשית החינוך בגיל שלש – הכרה שמאפשרת כבוד הורים

גיל שלש – ראשית הדעת

כתוב שהנחת פאות בגיל שלש – לפי המנהג – זה כמו מצות ערלה, ששלש שנים "וערלתם את ערלתו" וכו'. כתוב שאיסור ערלה הוא בגלל חטא עץ הדעת, ואם אדם הראשון לא היה חוטא לא היה איסור ערלה, וממילא כל הגילויים היו מיד, וגם ראשית החינוך היתה מיד עם הלידה. עכשיו מחכים שלש שנים בשביל להתחיל את החינוך, להשאיר פאות. כלומר, שקודם אין עדיין מספיק דעת. כל שלבי ההתבגרות הם שלבי קבלת דעת, עד שדעת מלאה (מצד מוחין דאמא) באה בבר מצוה, אבל גם בשביל ללמוד אלף-בית צריך דעת. כל שלב זה דעת. גיל שלש קשור לדעת מצד המספר – יש חב"ד, חכמה-בינה-דעת, ויש איזו הארה של דעת, הספירה השלישית, בגיל שלש. לכן אפשר להתחיל לחנך את הילד לתורה ומצוות.

"בן שלש שנים הכיר"

יש עוד משהו פשוט מאד, שהוא פתיחה לנושא שלנו: דעת זו הכרה. כתוב בחסידות שפנימיות הדעת היינו הכרה. בגיל שלש כנראה שהילד כבר מסוגל להכיר בדבר שקודם לא היה יכול להכיר בו. בגלל שהוא מקבל איזה מינון ראשון של דעת, של הכרה, אפשר להתחיל לחנך. באברהם אבינו כתוב ש"הכיר את בוראו" בגיל שלש – אז יש תחילת ההכרה. חז"ל אומרים ש"שלשה שותפים באדם, אביו ואמו והקב"ה" – אבא ואמא נותנים את הגוף, לובן שבו ואודם שבו, והקב"ה נותן את הרוח ואת הנשמה. כך אומרים חז"ל במסכת נדה. מענין שגם התניא מתחיל מספ"ג דנדה – "משביעין אותו" – וכמו שאמרנו, אם היה זוכה מרגע שיוצא לאויר העולם היה מתחיל לקיים את השבועה. מרגע שהיו משביעין אותו "תהי צדיק" היה מתחיל מיד להיות צדיק בדעת ובהכרה. בגלל החטא צריך לחכות שלש שנים, אבל אחרי שלש שנים יש לו מספיק דעת שיכול להתחיל לקבל תורה, לקבל חינוך, להשאיר פאות שזה מצוה.

בגיל שלש – הכרה ב"שלשה שותפים לאדם"

אפשר להרחיב ולומר שחוץ מזה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, הכיר את בוראו בגיל שלש, בגיל שלש מתחילים להיות מסוגלים להכיר בשלש. כשלומדים תורה יש צווי דינים ויש דריי דינים – בשביל להתחיל להתחנך צריך מספיק הכרה בשביל להכיר "שלשה שותפים" (פרק "השותפים", שעל פי פשט מדובר בשני שותפים, פותח דווקא את הבבא השלישית, בבא בתרא, כנגד השותף השלישי; ג הבבות הן כנגד חב"ד, וידוע ששרש הדעת הוא בכתר שמעל לחו"ב, עצם הבחינה של "בן ג הכיר את בוראו", שמזה מובן איך ששלשתן הן כנגד אבא אמא והקב"ה, ודוק). יש "זה וזה גורם" – תוצאה אחת לשני גורמים, אבל אצל האדם זה בעצם שלשה גורמים שגורמים אותי, "שלשה שותפים באדם". היכולת להכיר את זה, להכיר שיש לי אבא ואמא והקב"ה – זו רמה מפותחת של דעת. זה ראשית הענין, שאם לילד בגיל שלש משאירים פאות ומתחילים ללמד תורה – החל מאלף-בית – כנראה שהוא מסוגל להכיר שיש לי שלש סמכויות (אלף למעלה מבית – הקב"ה למעלה מאבא ואמא), כי יש שלשה גורמים לגבי ההויה שלי. לא שממש יכול לנסח בפה מלא, אבל באיזה מקום מכיר שיש לי אבא ואמא והקב"ה. הרי אי אפשר ללמוד תורה בלי ברכת התורה קודם – שאלולא הברכה תחילה אין לימוד התורה שוה שום דבר, ואדרבא, בגלל זה חרבה ירושלים – וברכת התורה היינו הכרה בנותן התורה. אבי מלמד אותי תורה (וכן אמי – "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"), אבל זה תורה שה' נתן, דרך משה רבינו וכו'. בכל אופן, זו הפתיחה, שגיל שלש זה היכולת להכיר בשלשה גורמים – שלש סמכויות – על החיים שלי. כשיותר מתגבר ומקבל עוד דעת כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" – לא עוזב את ה', אבל עוזב את אביו ואמו כדי לפתח עוד דרגה של דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו", "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". עוזב את הוריו כדי בעצמו להיות אבא (ח"ו לא עוזב את ה', כמו שכתוב "כי אבי ואמי עזבוני [כמו שאני עוזב אותם כך הם עוזבים אותי] וה' יאספני"). כל זה פתיחה.