רמזי הוראות כ"ב אותיות התורה

אָלֶף – אֱמֶת לַמֵּד פִּיךָ

בֵּית – בַּקֵּשׁ הוי' תָּמִיד

גִּימֶל – גְּמוֹל יְהוּדִי מִטּוּב לִבֶּךָ

דָּלֶת – דַּע לוֹמַר תּוֹדָה

הֵא – הַלֵּל אֱלֹקֶיךָ

וַאו – וָתֵּר אֱהוֹב וְרַחֵם

זַיִן – זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל נַגֵּן

חֵית – חָכְמַת הוי' תְּחַיֶיךָ

טֵית – טְעַם יֵין תּוֹרָה

יוּד – יְדִיד וָרֵעַ דְּרוֹשׁ

כַּף – כֹּחֲךָ פְּעַל

לָמֶד – לִבְּךָ מַלֵּא דַּעַת

מֵם – מְסוֹר מְאֹדֶךָ

נוּן – נַחֲלָה וִירוּשָׁה נְצוֹר

סָמֶךְ – סְלַח מְחַל כַּפֵּר

עַיִן – עַנֵּג יוֹם נוֹעַם

פֵּא – פַּאֵר אֱמוּנָתְךָ

צַדִּיק – צִוּוּי דֶּרֶךְ הוי' קַיֵּים

קוּף – קַדֵּשׁ וְטַהֵר פָּנֶיךָ

רֵישׁ – רֵאשִׁיתְךָ יִרְאַת שָׁמַיִם

שִׁין – שִׁוִיתָ הוי' נֶגְדֶּךָ

תָּיו – תָּמִים יַחֵד וּבָרֵךְ

        ובקצרה:

אָלֶף – "אמת למד פיך".

אָלֶף רומזת לקדוש ברוך הוא הנקרא "אלופו של עולם". חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. את חותם האמת מטביע ה' בנו דרך אילוף ולימוד התורה, הנקראת "תורת אמת".

האות אלף אומרת: את אמת התורה, החודרת וממלאת את חדרי לבך, בטא החוצה בפה מלא.

בֵּית – בקש הוי' תמיד.

      האות בֵּית רומזת לבָּיִת. ביתו של ה' עליו הוא קורא את שמו הוא בית המקדש. בָּיִת מסמל קביעות, ואת החיים יש לקבע בדרישה מתמדת את ה' – "דרשו הוי' ועזו, בקשו פניו תמיד".

        האות בית אומרת: כדי שגם לבך יהיה משכן לה' עליך לדרוש אותו תמיד.

גִּימֶל – גמול יהודי מטוב לבך!

האות גִּימֶל מזכירה את פעולת הגמילה, לה שני פרושים העולים בקנה אחד: גמילת התינוק מחלב אמו וגמילות חסדים עם הזולת. הגמילה הראשונה מסמלת את גמר לידתו ויציאתו של התינוק מהתלות המוחלטת באמו. פעולה זו כרוכה בצער לאם ולבן, אך מהווה עבור התינוק את הצעד הראשון בעמידתו ברשות עצמו. באופן דומה גם גמילות חסדים עם הזולת צריכה להתקבל בכי-טוב, כדי שלא תבוא להשחית את המקבל. שכן, חסד המושפע בלא מדידה נכונה עלול גם להיות הרסני.

האות גימל אומרת: גמול יהודי מהרגשת תלות. תן לו מטוב לבך!

דָּלֶת – דע לומר תודה

האות דָּלֶת היא מלשון דל, עני ואביון. אין לאף אחד דבר משלו. הכל מתנת חינם מה'. מי שמודה באמת זו גם יודה לה' על כל דבר ודבר. היכולת לומר תודה מתקנת את כפיות הטובה ואת הרגשת הדלות השלילית – מִסְכֵּנוּת ועצבות – הן ביחס לזולת והן בעמידתו מול ה'.

האות דלת אומרת: דע שהכל מתנה. אמור תודה על הכל.

הֵא – הלל אלקיך

האות הֵא רומזת לגלוי חדש, עליו מצביעים ואומרים 'הנה'! הוראתה היא – גלה את האור. כיצד? האות הא עונה: הלל את ה' אלקיך.

וָאו – ותר אהב ורחם

האות וָאו בשימושה התחבירי מורה על חיבור וקישור עם הזולת, התלויים ביכולת לותר לו, לאהוב אותו ולרחם עליו. כל זמן שאנו מממוקדים בישותנו הפרטית ונדמה שמגיע לנו הכל איננו יכולים לאהוב את זולתנו או לרחם עליו באמת. רק לאחר שנוותר על העיסוק בעצמנו ונתמקד בזולת נוכל לבוא לאהבה ורחמים, המבטאים את כח ההתקשרות ואת עצם ההתקשרות בנפש.

האות ואו אומרת: צא מעצמך! התחבר לזולתך!

זַיִן – זמירות ישראל נגן

האות זַיִן רומזת לכלי מלחמה. דוד המלך ידוע בכינוי "נעים זמירות ישראל", שראשי תבותיו זין, רמז לכך שכלֵי מלחמתם של דוד המלך ושל מלך המשיח הם הזמירות. כאשר אנו מזמרים לה', ובמיוחד את מזמורי התהלים, אנו זומרים וכורתים מאתנו את הקליפות המונעות מאתנו להודות בפה מלא על הטובות שעושה עמנו הקב"ה. 

חֵית – חכמת הוי' תחייך

       האות חֵית רומזת בשמה לְחיוּת. חיות היא התחדשות הנמשכת בתמידיות, כדופק הלב, בתנועה דו-כיוונית של התפשטות וכיווץ, וכתנועת המלאכים ב"רָצוֹא וָשׁוֹב". מקור כל החיות בעולם היא בחכמת ה' המחדשת את הבריאה, מאין ליש, בכל רגע ורגע.

        האות חית אומרת: רצונך לחיות באמת, לחדש ולהתחדש? הבט בחכמת ה'.

טֵית – טעם יין תורה

האות טֵית רומזת בשמה לַטוֹב ובצורת כיפופהּ פנימה לכך שהטוב גנוז בתוכה. גם כאשר מתרחש דבר שנראה כהיפך הטוב, גנוז בתוכו טוב, ובאמת "גם זו לטובה". כדי שנוכל לטעום מהטוב הגנוז עלינו לטעום מיין התורה, הלא הם הסודות הגנוזים בה.

האות טית אומרת: גלה את הטוב! טעם מסודות התורה!

יוּד – ידיד ורע דרוש

      שם הוי', שמו המיוחד והמפורש של ה', פותח באות הקטנה יוּד, ובשמה רומזת למלה ידיד, כינויו של ה' – "ידיד נפש אב הרחמן". כמו כן מכונה ה' בלשונו של שלמה המלך רֵעַ – "רֵעֲךָ וְרֵעַ אביך אל תעזוב". הוראת האות י שלא לעזוב את דרישת ה' ולא להרפות ממנה. דרישת ה' מתחילה מהקטנת ה'אני' האֶנוכי וביטולו, עבודה הנרמזת בצורת האות, נקודה שאינה תופסת מקום. כמובן, דרישת ידידים ורעים מתייחסת גם ליחסי אדם עם זולתו. 

כַּף – כחך פעל

      האות כַּף רומזת בשמה ובצורתה לכף היד, האבר המוציא לפועל את הכח הגלום ביד כולה. פעולה מתוקנת תלויה בתודעה שלא "כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא ה' יתברך הוא הכח הפועל בי ובעולם כולו.

        האות כף אומרת: הוצא את כוחך – כח הבטול – לידי גילוי בפועל!

לָמֶד – לבך מלא דעת

האות לָמֶד רומזת בשמה לפעולת הלימוד, וצורתה המיתמרת מעל שאר האותיות מבטאת את שאיפת הלב בזמן הלימוד. שאיפה זו עלולה לקבל אופי שלילי של גבהות לב מתוך הערכה עצמית כאילו "ראוי" הוא לכך. לא כך הוא הלימוד של חכמת התורה, שאינו תלוי בגבהות הלב אלא בהכנתו להבין ענינים גבוהים דבר הנפעל דוקא על ידי סילוק גבהות הלב. כשהלב מוכן, דעת אלקים ודעת תורה יורדים בדרך ממילא למלאותו בכל הון יקר ונעים.

האות למד מורה: הכן לבך לקבל דעת מלמעלה.

מֵם – מסור מאדך

האות מֵם היא היחידה מבין האותיות המתמלאת מעצמה, ומשמשת גם כאות הרבוי מצורת יחיד. כלומר, היא הרבוי המגלה את ערכו העצמי של הכלל העומד מעל לריבוי הפרטים. גילוי זה כהוראה ליהודי הוא הציווי מסור מאדך! מסירת הנפש היא הביטוי לאהבת ה' "בכל נפשך", אבל מסירת ה'מאד' היא הביטוי לאהבת ה' החורגת מגבולות הנפש המוגבלת ומוסרת את שרש הנשמה, את עצם האדם.

נוּן – נחלה וירושה נצור.

     האות נוּן היא לשון מלכות – "לפני שמש ינון שמו" – שמתכונותיה הבולטות היא המשכיות השושלת ושמירתה מאב לבנו. הירושה של עם ישראל היא תורת ישראל, והיא זו המחברת את היהודי ואת נחלתו בארץ יחד עם נותן התורה. נצירה היא שמירה, אבל כזו שמטרתה היא הפרחה – הוצאת הנצר מתוך השרשים – "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

סָמֶךְ – סלח מחל כפר

האות סָמֶךְ רומזת לסמיכת והעמדת הנופל. כיצד סומך ה' אותנו, הנופלים? על ידי סליחה, מחילה וכפרה. הידיעה שה' סולח, מוחל ומכפר נותנת לנו תקוה שנוכל להחליף כח, להתחזק ולקום. מתוך ידיעה זאת מורה ליהודי האות סמך דבר נוסף: יש לך על מי לסמוך גם ביחסיך עם זולתך.

עַיִן – ענג יום נעם

האות עַיִן רומזת, כמובן, לאבר עין ולכח הראיה שבו. כח הראיה הרוחנית הוא הכישרון "לחזות בנעם הוי'", ובמיוחד ביום השבת – יום נעם. כמו העין הגשמית כך ביום השבת: ככל שמצטמצמת בת-העין כך גדלה היכולת לראות ולגלות דרכה אור גדול יותר. הוראת האות עין היא לענג את השבת גם בגשמיות – באכילה, במנוחה וביחוד – אך ללא גסות אלא בעדינות ובמתיקות. "אז תתענג על הוי'".

פֵּא – פאר אמונתך

האות פֵּא רומזת, כמובן, אל הפה, באמצעותו אנו מפארים את ה'. פאר הוא גם פועַל של שבח ותהלה וגם תואַר של יופי, העולה דוקא מתוך ריבוי גוונים המשולבים בהרמוניה.

הוראת האות פֵּא ליהודי – "פַּאֵר אמונתך" – היא לגלות באמצעות הפה, בטוב טעם ודעת, את האמונה הנעלמת שלמעלה מכל השגה. הוראה זו ניכרת במצות התפלין, שנקראו פאר – "פְּאֵרְךָ חָבוּשׁ עָלֶיךָ", אותן מניחים מעל גבי הראש.

צַדִּיק – צווי דרך הוי' קים

האות צַדִּיק רומזת ל"צדיק יסוד עולם". הצדיק ההולך בדרכי ה' הוא הדרך, השביל, דרכו נמשך הקיום לעולם ברצון ה' – "כל העולם נזון בִּשְׁבִיל [=בַּשְּׁבִיל שסלל] חנינא בני". כיוסף הצדיק, מקיים הצדיק את העולם כולו ומֵקִים את הברית עם בוראו.

הוראת האות צדיק לכל אחד מאתנו היא להלוך בדרך ה' – בקיום התורה ומצוותיה – ובכך לתת קיום לעולם כולו.

קוּף – קדש וטהר פניך

האות קוּף מתקשרת לקדושת ולטהרת החושים הפנימיים, המשתקפים בעיקר בפניו של היהודי. דומים פניו של היהודי לפניה של המנורה הטהורה, המאירה בבית המקדש מכח שמן משחת הקודש. הוראת האות ליהודי – "קדש וטהר פניך" – היא לשמור על שבעת קני המנורה שבפנים: שתי עיניים, שתי אזנים, שני נקבי האף והפה. אי-שמירה על שבעת השערים הללו עלולה לדרדר, חלילה, את קדושת פני היהודי למצב של "קוֹף בפני אדם".

רֵישׁ – ראשיתך יראת שמים.

האות רֵיש מורה על ראש וראשית, ו"ראשית חכמה" הלא היא "יראת ה'". יראת שמים היא עיקר קיומו של היש הנברא – ככל שיש בו יותר יראה הוא מתקיים ונשמר יותר, וככל שיש בו פחות הרי הוא מתרושש ומתפורר. "יראת הוי' לחיים".

שִׁין – שוית הוי' נגדך

האות שִׁין רומזת להשתנות – מעבר ממצב למשנהו – המייצגת את תמורותיו של העולם החולף. תיקונה של ההשתנות הוא באימוץ מדת ההשתוות – "שויתי הוי' לנגדי תמיד". עליו יתברך נאמר "אני הוי' לא שניתי", ובהכרתו בכך מגיע היהודי לאמונה ולמודעות ש"הן ולא שווים אצלו".

הוראתה התמידית של האות שין ליהודי היא להחזיר את האחדות לתוך השוני, לתוך פיזור הנפש, ובכך להמתיק את הרוע שבו.

תַּיו – תמים יחד וברך

האות תָּיו מורה על סימן ואות, ובהקשר ל-כב האותיות זהו הסימן לחיתומן. ה' יתברך נקרא בשלמותו תמים – "מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים" – והוראת האות תיו היא לייחדו ולברכו. יחודו הוא בראיית אחדותו החובקת כל, וברכתו היא המשכתה ותרגומה של אותה הראיה אל תוך מושגנו האנושיים.